תגית: ניהול

12 שעות

12 שעות

חצי שעה של המתנה לכניסה למחלקה האונקולוגית.
שעה וחצי של בדיקות דם והמתנה לתוצאות.
שעה וחצי של הזמנת מנות דם וגילוי שיש תקלה – מבחנה הלכה לאיבוד וצריך להזמין שוב.
שעה וחצי של הזמנה נוספת עד קבלת אישור למשיכה מבנק הדם.
שעה של המתנה למנה שתגיע מהבנק.
שעה וחצי של קבלת מנת דם ראשונה.
שעתיים וחצי של מעבר מהאונקולוגית (שנסגרת בשלוש) לפנימית, הזמנת מנה שנייה והגעה שלה.
חצי שעה עד מציאת אחות ורופאה במחלקה שיכולות לתת את המנה.
שעה וחצי של קבלת מנה שנייה.
שחרור והביתה.

12 שעות.

**
סיפור

זה יכול להיות סיפור על מערכת בירוקרטית, על יום מבאס, בלתי נגמר ומבוזבז. 
על עובדים שחוקים שלא אכפת להם, על תקלות מעצבנות שלא אמורות לקרות.
על מחלה קשוחה וארורה.

וזה יכול להיות סיפור על מנות דם שכבר משפרות את המצב. 
ועל שהצלחנו להיכנס ולצאת באותו יום בלי אשפוז לילה.
ועל ההקלה שבלעבור יום כזה (ארוך ככל שיהיה) כשאין כאבים וכשאפשר לשבת, לקום וללכת לשירותים. 
ועל מזכירה אחת, שתי אחיות, מתנדבת אחת, רופא אחד ורופאה אחת שעשו המון כדי לעזור לנו ככל האפשר. 
ועל הזכות והאפשרות להיות ביחד במקום חשוב בזמן חשוב.

מה שקורה הוא מה שקורה.
מה שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה הוא רק סיפור.
סיפור שאנחנו בוחרים.

**
משוב

לפני מספר שנים בחרתי לתת למנהל כלשהו משוב.
לפני השיחה הייתי גאה בעצמי על הכנות והישירות.
עשיתי את זה בדרך מסוימת והוא נפגע ממני. 
אחרי השיחה הייתי הרבה פחות גאה בעצמי.

כתבתי על כך כאן.

לפני זמן מה כשנפגשנו, דיברנו על אותו אירוע.
מסתבר שהוא היה משמעותי גם עבורו וגם עבורי 
וששנינו נוהגים לתת אותו כדוגמא לאיך לא לתת משוב.

"אל תדאג," הוא הרגיע אותי, "אני לא מסגיר את שמך כשאני מספר על זה…"
"אני לא דואג", השבתי, "אבל תרגיש חופשי להזכיר אותי. הרווחתי את זה…"

סוג של סגירת מעגל.
כיף לצחוק על זה ביחד.
זה היה יכול להתפתח אחרת.

**
חידוד כוונה

השבוע פגשתי אדם שלא הכרתי.
הקשבתי לו במשך כשעה.
הוא דיבר בלהט וללא הפסקה כמעט.
יכולתי לחוש בהרבה כאב ובהמון כעס.

לקראת סוף המפגש ביקשתי את רשותו לומר מספר מילים:

"התפקיד שלי אינו לנתח, לשנות או לתקן אותך.
אין לי קסמים, כלים או שיטות מיוחדות שברגע שאחשוף אותם תיפתרנה בעיותיך.
אני רוצה לעזור לך במקומות שחשובים לך.
נעבוד על זה ביחד ואני לא בטוח שנצליח.
אני אפילו לא בטוח מה זה אומר בשלב הזה או איך זה יראה.
האם מתאים לך לנסות ביחד?"

לשמחתי הוא השיב ב-"כן".

כשנפרדנו, נזכרתי בפוסט שכתבתי על העבודה שלי.

**
זכות גדולה שאינה מובנת מאליה:

לעבוד בעבודה שאוהבים.
לעשות משהו משמעותי.
להסתובב בעולם.
לפגוש אנשים.
להרבות טוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

"המשולש" ( לעבוד טוב יותר ביחד )

בשבועות האחרונים התחלתי לבשל שתי סדנאות חדשות:

1. "תקשורת מקרבת ויצירת שותפויות" המיועדת למנהלים בשלטון המקומי.
2. "תקשורת מקרבת ושיפור חווית מטופל" המיועדת למנהלי מחלקות במערכת הבריאות.

בהסתכלות מהצד אני מזהה מספר מאפיינים דומים לשתי הסדנאות הללו:

א. ההזמנה לסדנאות הגיעה מ"השטח", מאנשים ששמעו עלי ועל תקשורת מקרבת.
ב. הכוונה, המהות, תפיסת העולם והכלים שתקשורת מקרבת מציעה, יכולים להיות רלוונטיים ולסייע למנהלים במרחבים הללו.
ג. תקשורת מקרבת אינה "ה-תשובה" לאתגרים שחווים המנהלים בשלטון המקומי או במערכת הבריאות.
ד. ההיכרות המקצועית שלי עם השלטון המקומי ועם מערכת הבריאות מוגבלת ופחות מעמיקה בהשוואה להיכרות שלי עם ארגונים עסקיים או חינוכיים.
ה. על מנת שהסדנאות תספקנה ערך משמעותי למנהלים, עליהן לתת מענה לצרכים חשובים או לסייע בפתרון בעיות רלוונטיות.
ו. כמנחה הסדנה עלי ללמוד, להכיר ולהבין את העולם שבו חיים ועובדים משתתפי הסדנה, את האתגרים שהם מתמודדים אתם ואת הצרכים החשובים שלהם.
ז. אחת הדרכים הכי אפקטיביות ללמידה היא בעזרת שותפים: אנשים החיים באותם עולמות, מסתובבים באותם מסדרונות ומדברים את אותה השפה.
ח. אני מאמין שלאחר למידה משמעותית והתאמת הסדנאות לצרכי המנהלים, הן יכולות להצליח. אני מאמין ואין לי וודאות.
ט. אם הסדנאות תהיינה מוצלחות ומשמעותיות, יכולה להיות להן השפעה גדולה וחשובה.

ההכנה לסדנאות הללו והנחייתן דורשת השקעת זמן, תשומת לב ומאמץ.
אחלה אימון בלימוד, בענווה, בשיתוף פעולה, בהרחבת תמונת העולם ובהעמקת נקודות המבט.

תודה לשרון ולדקלה ששותפות אתי לתהליכים הללו…
תודה לסמדר על שיעור חשוב ומועיל…
איזה כיף לעבוד אתכן…

**
בשונה ממרחבי השלטון המקומי והמערכת הרפואית, העבודה עם מנהלים בארגונים עסקים וחינוכיים מוכרת לי היטב.

אחד הנושאים שאני מתמקד בו בעבודתי היומיומית פיתוח יכולתם של צוותים "לעבוד טוב יותר ביחד".

"לעבוד" = לקדם מטרות חשובות ולהגיע לתוצאות.
"טוב" = לעבוד על הדברים הנכונים, בצורה איכותית ואפקטיבית.
"יותר" = שיפור, למידה והתפתחות מתמידים, ביחס למקום שנמצאים בו.
"ביחד" = בעבודת צוות, באווירה בונה ומהנה, תוך מקסום הפוטנציאל הקבוצתי.

**
לא פשוט לעבוד טוב ביחד.

רשימה חלקית של אתגרים:
– בעיות תקשורת ואי-הבנות.
– ריבוי משימות.
– מיעוט משאבים.
– מטענים שהצטברו.
– עומס מידע.
– פרספקטיבות שונות.
– קושי לקבל החלטות.
– לחץ זמן.
– בעיות אמון וקונפליקטים.
– אג'נדות שונות.
– פוליטיקה ארגונית.
– עניינים אישיים שמשפיעים על העבודה.
– עולם משתנה וסביבה דינמית.
– תחרות פנימית וחיצונית.

**
יכולתו של צוות הובלה לעבוד טוב ביחד קריטית להצלחת הארגון לאורך זמן.

בארגונים קטנים ובחברות בעלות מספר מצומצם של עובדים,
חוסר יכולת לעבוד ביחד יכול להביא לכשלון החברה ולסגירתה.
לאווירה טעונה מדי ולחוסר תפקוד יש השלכות מיידיות והרסניות.
חבר שפגשתי השבוע סיפר לי שהוא ושותפו החליטו לפרק את החברה שהקימו ביחד לפני מספר שנים.
הם חוו אתגרים שונים, לא הצליחו להגיע להסכמות והעדיפו להיפרד ולסגור את החברה למרות שהיא רווחית ושהם מאמינים במוצר.

בחברות בינוניות וגדולות, שבהן יש יותר "שומנים" ומנגנוני פיצוי,
עבודה משותפת לא מיטבית יכולה לפגוע בתוצאות הארגון, להוביל לפספוס הזדמנויות,
אי-מימוש פוטנציאל, בינוניות, אווירה עכורה ולשחיקה לאורך זמן.
אחד ממשאבי הזמן היקרים של ארגון הינו ישיבת צוות ההובלה שלו.
10 מנהלים בכירים הנפגשים לשעתיים שבועיות משקיעים 20 שעות ניהול בכיר מדי שבוע בישיבות הללו.
דיונים על דברים שאינם חשובים מספיק, קושי לקבל החלטות, חוסר אפקטיביות בשיחות סביב נושאים חשובים וקונפליקטים טעונים מסבים לארגון נזק משמעותי.

**
המשולש

אפקטיביות – איכות – אווירה

צוותים מסוימים מתאפיינים באווירה נעימה שבה לכל אחד יש מקום להתבטא, אך מתקשים להגיע לשורות תחתונות ולקבל החלטות.
צוותים אחרים מתאפיינים ביכולת ביצוע חזקה וממוקדת, שלעתים מגיעה על חשבון מגוון דיעות או חשיבת עומק בנושאים מורכבים.
ישנם צוותים המגיעים למצב של חוסר תפקוד עקב בעיות אמון המשפיעות על האווירה, על איכות הדיונים ועל מערכות היחסים.

מעטים הצוותים המצליחים לתחזק את משולש "האפקטיביות-איכות-אווירה" ברמה גבוהה:
לקיים דיונים אפקטיביים מוכווני תוצאה [אפקטיביות], 
המבוססים על שיח איכותי ועומק מחשבה [איכות] 
באווירה מכבדת ונעימה [אווירה].

מרבית הצוותים סובלים מלפחות מימד אחד שאינו מפותח דיו ואשר משפיע משמעותית על תפקוד הצוות.
**
שלבים הכרחיים לשינוי

בכדי ששינוי כלשהו יקרה, אישי או ארגוני, צריכים להתקיים שלושה מרכיבים:

1. מודעות
בכדי שצוות הובלה ישפר את תפקודו חשוב שהוא יכיר בכך שהתפקוד הנוכחי אינו מיטבי ויבין את המקומות שבהם הוא "נופל".

2. כוונה
המודעות לכשלעצמה אינה מספיקה לשינוי.
מעבר להבנה המנטלית, על הצוות לרצות להשתנות ולהתכוונן לכך.

3. יישום
הבנה וכוונה אינן מספיקות.
שלב היישום הינו הכרחי ומצריך תרגול עשיית הדברים בצורה שונה מהצורה שבה אנו מורגלים (ושאינה מספקת את התוצאות שאנו רוצים).

**
דוגמא מהשטח

לפני מספר חודשים התחלתי תהליך עם צוות הובלה של ארגון מוכר.
למפגש הראשון הצטרפתי כצופה, בעיקר כדי להכיר את הצוות וללמוד על ההתנהלות שלו בזמן אמת.
בסוף המפגש, ביקשתי את רשות הדיבור למספר דקות.
שרטטתי על הלוח 3 טורים (אפקטיביות, איכות, אווירה) וביקשתי מהמשתתפים להעריך בציון של 1-10 את כל אחד מהמימדים.
(לדוגמא: אפקטיביות – 3, איכות – 7, אווירה – 9).
כשכתבתי על הלוח את התשובות, הצטיירה תמונה חדה וברורה.
100% מהמשתתפים העניקו לאווירה ציון גבוה ולאפקטיביות ציון נמוך.
(ההערכות לגבי איכות הדיון היו שונות).

רגע לפני שסיימנו ביקשתי מכל אחד מהמשתתפים לחשוב על משהו אחד שהוא רוצה לעשות אחרת במפגש הבא, על מנת לשפר את אפקטיביות הישיבה מבלי לפגוע באווירה שלה.

מפגש ראשון, שלושת שלבי השינוי בפעולה:
א. הגברת מודעות (הערכות המשתתפים למשולש אפקטיביות-איכות-אווירה).
ב. חידוד כוונה (אחריות אישית של כל משתתף לשיפור המימד הנמוך).
ג. יישום (בחירת משהו מסוים לעשות אחרת במפגש הבא).
**
הזמנה לעבוד טוב יותר ביחד:

בשנים האחרונות אני מלווה צוותי ניהול המאמינים שעבודת הצוות שלהם קריטית להצלחת הארגון ושהם יכולים להוציא ממנה יותר.
הצוותים שבוחרים לעבוד איתי מעוניינים לשפר את עבודתם המשותפת, פתוחים ללמידה ומוכנים להשקיע בכך זמן, כסף ואנרגיה.
במהלך עבודתנו המשותפת, תוך מיקוד בשלושת מרכיבי השינוי (מודעות-כוונה-יישום),
הצוותים מצליחים להתנהל אחרת, לפתור בעיות ולקדם מטרות חשובות תוך שיפור "המשולש" שלהם (אווירה, איכות ואפקטיביות).

ברבעון הקרוב יש לי מקום לתהליך אחד נוסף עם צוות ניהול.
משך הזמן של תהליך ממוצע הינו כרבעון, 6-8 מפגשים דו-שבועיים.

חשוב לי להדגיש:
לא מדובר בסדרת קורסים או הדרכות.
מדובר בעבודה אמיתית, תוך כדי תנועה, על נושאים מאתגרים משולחן העבודה של הצוות.
לא תמיד זה כיף או מהנה.
פעמים רבות זה מציף קשיים, מתחים וקונפליקטים.
חלק מהעניין הוא לצאת ממרחב הנוחות, לשנות הרגלים ולהתמודד באומץ עם דברים מורכבים.

אם מעניין אתכם לשמוע פרטים נוספים ולבדוק התאמה, אתם מוזמנים ליצור אתי קשר.

אם אתם מכירים מנהלים בצוותי הובלה שהתהליך עשוי להועיל להם, אשמח אם תעבירו להם את המייל.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

2 שאלות למנהלים

2 שאלות למנהלים
(מנוסח בלשון זכר ורלוונטי לשני המינים)

1. מהו הדבר החשוב האחד שביכולתך לעשות,
שאתה יודע שאם תעשה אותו תהיה לכך השפעה עצומה על הארגון שלך,
ובכל זאת אתה נמנע מלעשותו?

(כי אין לך זמן,
כי אתה לא יודע איך לגשת אליו,
כי אתה חושש מההשלכות שלו,
או מכל סיבה אחרת…)

2. מה הסיבה שאתה נמנע מלעשותו?

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כלי ניהולי + מבחן השבוע האחרון

א. 
כלי ניהולי: "מה עושים כשעובד לא מתפקד כמו שאנחנו מצפים?

לשמחתנו יש רק 5 סיבות אפשריות:

1. העובד לא יודע מה מצופה ממנו.
2. העובד לא יודע שהוא לא בסדר.
3. העובד לא יודע איך.
4. העובד לא רוצה.
5. העובד לא מסוגל.

ועוד יותר לשמחתנו, לכל סיבה שזיהינו יש כלי ניהולי מתאים שנוכל להפעיל (בהתאמה):

1. הגדרת ציפיות ברורות.
2. משוב.
3. חניכה.
4. הפעלת מקורות השפעה.
5. מתן כלים / שינוי תפקיד. "

**
ב.
את הקטע הבא פגשתי תוך כדי שוטטות בפייסבוק.
הוא נכתב ע"י מיכאל שוורץ והועבר במסגרת סדנת חניכה ומשוב לקצינים בצה"ל.
יש משהו בפשטות ובבהירות של חלוקת העולם למצבים הללו שאני אוהב.
במקרה הזה, פשטות שאינה פשטנות יתר לטעמי.
פשטות שיוצרת בהירות ומגדילה את הסיכוי למענה אפקטיבי.
במצבים מסוימים.

כמובן שלפעמים החיים מורכבים יותר.
מהמודל הזה או מכל מודל אחר.

**
ג.
הכלי של מיכאל מאפשר לנתח מצב שבו עובד אינו מתפקד כפי שאנו מצפים ומציע דרכי תגובה אפשריות.
כמנהלים (וכבני אדם) הכוונה שאנו מחזיקים חשובה לא פחות ממה שאנו עושים או אומרים.
יש הבדל גדול בין הכוונה לגרום לעובד לעשות את מה שאנו רוצים שהוא יעשה,
לבין הכוונה למצוא פתרון מיטבי שנותן מענה לצרכים השונים והחשובים של העובד, המנהל ושל הארגון.

אחד המשתתפים בסדנה שהעברתי השבוע קרא לזה "מילים מכובסות" שרק נשמעות יותר טוב.
בעיני זה הרבה מעבר למשחק מילים או התחכמות של ניסוחים:
על פי כוונה אחת (לגרום לעובד לעשות מה שאנו רוצים שהוא יעשה),
העובד הוא אובייקט, המתנהג בצורה לא תקינה ("לא בסדר") ותפקידנו הוא להחזיר אותו לתפקוד תקין.
על פי כוונה אחרת (למצוא פתרון מיטבי שנותן מענה לצרכים השונים),
העובד הוא אדם, שצרכיו שווים בחשיבותם לצרכים שלנו ולצרכי הארגון,
ותפקידנו לייצר דיאלוג וחיבור שיובילו לעשייה המשרתת את צרכי הגורמים השונים.
יש פה הבדל תפיסתי מהותי ברמת הכוונה שאנו מחזיקים
ובדרך ההסתכלות שלנו על העולם, על תפקידנו כמנהלים ועל האנשים שעובדים איתנו.

האם זה בכלל אפשרי ליישום ב"עולם האמיתי"?
האם אפשר, ואיך אפשר, להחזיק כוונה ומצוא פתרונות win-win בארגון עסקי תחרותי, 
בסביבה אינטנסיבית, מרובת אילוצים ומוגבלת במשאבי זמן וכסף?

אני מאמין שכן.
זהו בדיוק האתגר היומיומי שאני חווה ופוגש בארגונים שאני עובד אתם.

**
ד.
תוך כדי קריאת הפוסט של מיכאל התחילו ליילל בתוכי להקת "תני ההשוואה" שלי:
– "איך הוא עובד עם אוכלוסיה כזו ובמסגרת הזו ואני לא?"
– "איך הוא יצר את הכלי 'האלגנטי' הזה, ואני, עם כל השנים שלי בעבודה עם מנהלים, לא?"
– "איך הוא כבר כתב שני ספרים ואני לא"?
– "איך הוא מספיק לעשות את כל זה במקביל לניהול מטה של אחת המתמודדות לבחירות, ומה אני עושה בזמן הזה?"

אני מכיר את הלהקה הזו היטב ופוגש אותה לעתים קרובות.
הם קופצים, מייללים ומשווים ביני לבין אנשים אחרים בדרך שלא משרתת אותי.

**
ה.
עם השנים למדתי להכיר אותם.
להתבאס פחות מזה שהם קופצים. 
לדעת לזהות אותם בזמן אמת ולהבין מה מעורר אותם.
להשקיע בהם פחות אנרגיה ולהפסיק לשתף איתם פעולה.
אפילו פיתחתי שיטה די אפקטיבית לטיפול בתנים פנימיים.

שיטת "שלושת השלבים לטיפול בתני-השוואה פנימיים":
1. להכיר בהם. להגיד להם שלום כשהם עולים.
2. לחשוף אותם. לעצמי (באמצעות כתיבה למשל) או בפני אחרים (כמו בפוסט הזה).
3. לפרגן לאדם שאליו הם משווים אותי. בלב, במסר אישי או בפומבי.

תני השוואה פנימיים דומים לגרמלינסים.
הם לא אוהבים אור יום.

בדרך כלל, לאחר שלושת השלבים הללו, 
התנים מאבדים אנרגייה, משפיעים פחות ודועכים לאיטם.
עד הפעם הבאה.

**
ו.
דבר נוסף שלמדתי על תני ההשוואה שלי:
הם אינם האויבים שלי.
הם רוצים בטובתי.
יש בתנים הללו משהו טוב ובריא עבורי:
הם רוצים שאתקדם ושאצליח.
גם אני רוצה בכך.
הם חוששים שלא אנצל את הזמן כמו שצריך, שאפספס הזדמנויות ושלא אמצה את הפוטנציאל שלי.
גם בי יש חשש שכל זה יקרה.
העניין הוא שאי אפשר באמת להגיע להצלחה כפי שהם תופסים אותה.
ואם כבר אגיע אליה, הם ידאגו לסמן הצלחה אחרת.

לכן, כשהתנים עולים, אני לא מנסה להילחם בהם או להשמיד אותם.
מעבר לכך שאני מכיר בהם וחושף אותם,
אני מנסה להפריד בין היללות השיפוטיות והביקורתיות שמקטינות ומרוקנות אותי,
לבין אלו שמאתגרות ודוחפות אותי.

"קנאת סופרים תרבה חוכמה".

**
ז.
מבחן השבוע האחרון

– מה למדת בשבוע האחרון?
– איזה זמן איכות היה לך בשבוע האחרון עם ילדיך, בן/בת הזוג שלך, האנשים החשובים בחייך?
– איזו פעילות גופנית ביצעת ואיך היתה התזונה שלך בשבוע האחרון?
– איך קידמת את העסק או את הקריירה שלך בשבוע האחרון?
– איזה דבר משמעותי עשית בעבודה שלך בשבוע האחרון?
– איך היה מצב הרוח שלך בשבוע האחרון? 
– כמה אושר, הנאה ושמחה וכמה לחץ, כעס ותסכול חווית בשבוע האחרון?
– למה הוקדש הזמן שלך בשבוע האחרון?

**
ח.
מבחן השבוע האחרון מעמיד אותנו מול תוצאות ברורות.
פרק הזמן שאנו מתבוננים בו מספיק קרוב וקצר, ומאפשר לנו לקבל תשובות לשאלות.
התמונה שמצטיירת מעידה הרבה על חיינו.
השבוע האחרון הוא שבוע אחד מתוך 52 שבועות בשנה.
2% מהשנה שלנו.
2% מחיינו השנה מגולמים בשבוע שחלף.
2% נוספים מגולמים בשבוע הקרוב שעדיין לא התחיל.

מבחן השבוע האחרון מעמיד אותנו מול תמונה ברורה,
שלפעמים אנו אוהבים יותר ולפעמים אנו אוהבים פחות.

**
ט.
אחת התגובות הנפוצות ל"מבחן השבוע האחרון" היא ש"הוא לא שבוע מייצג".
הוא היה מיוחד או יוצא דופן ונאלצנו לתת מענה לדברים מסוימים שלא תמיד אנו מתמודדים איתם.
אולי…
מניסיוני, זה נכון בחלק קטן מהמקרים.
ובחלק אחר, זו תגובת בריחה אינסטינקטיבית.
כל שבוע הוא מיוחד ושונה.
בכל שבוע קורים דברים שלא צפינו או שהם מעבר לשליטתנו.
מהשבוע האחרון אפשר ללמוד הרבה על עצמנו ועל חיינו.
אם רק רוצים.
אם רק מוכנים.

**
י.
הרעיון של "מבחן השבוע האחרון" התגבש לי מספר שעות לאחר הקשבה לפודקאסט כלשהו, 
תוך כדי נסיעה אחרי סדנה מחיפה לכפר סבא.
זהו נושא שדובר עליו בהקשר אחר, במשך כדקה במהלך ראיון של כשעה וחצי.
את ההמלצה לפודקאסט קיבלתי מדוד, אחד המנהלים שעובדים איתי.

תחשבו על זה:
לרעיון אחד שאני מצליח לקלוט במהלך דקה וחצי,
תוך-כדי נסיעה הביתה או עמידה בפקק,
יכולה להיות השפעה עצומה על חיי ואולי גם על חיי אנשים אחרים.
היום, בעידן הבלוגים, הפודקאסטים, ספרי השמע והסרטונים,
המידע זמין יותר מאי פעם.
אין גבול ללמידה.
אין גבול לערך שניתן לקבל או לתת.
"אין לי זמן" הוא רק תירוץ.

עמידה בפקק היא בזבוז זמן משווע או אחת ההשקעות הכי טובות של היום.
אנחנו מחליטים.

**
יא.
הפוסט הנוכחי נגע במספר דברים שונים:
כלים ניהוליים, תני השוואה פנימיים, מבחן השבוע האחרון ופוטנציאל למידה אינסופי.
לעתים אני תוהה האם ריבוי נושאים פוגע באיכות או במיקוד הפוסט.
אולי עדיף פוסט "קצר וממוקד" מאשר "ארוך ורחב".

ברור לי שאין לכך תשובה אחת ושזה תלוי העדפה אישית.
אשמח אם תכתבו לי מה ההעדפה שלכם,
וגם, אם יש משהו מסוים בפוסט הזה שיהיה משמעותי עבורכם במיוחד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עימותים, בעיות ומיחזור של סבל

עסקת חבילה

סדנת משתחררים.
הם סוגרים שירות משמעותי ואינטנסיבי בן מספר שנים ויוצאים לאזרחות.
חצי היום עם חגי ואתי פותח להם שבוע מלא בסדנאות והדרכות.
יש סיבה שאנחנו ראשונים.
אנחנו מדברים על הצלחה בחיים.
על הגדרת ההצלחה בחיים שלהם.
ההגדרה שעדיין אין להם, ושהם מתחילים להתבחבש איתה.
לרוב השאלות אין תשובות.
הן הזמנות לחקירה ולבירור.
הגדרת ההצלחה האישית היא מעין מפה לחיים.
מפה, ולא החיים עצמם.

תוך כדי שיחה מתחדדת "עסקת החבילה" שהם חתומים עליה: חופש ואחריות.

חופש משמעותי. 
זה מעבר לטיול של אחרי צבא או לתקופת סתלבט ובילויים.
זה החופש לבחור.
כיוון. מקצוע. תחביבים. בני זוג. לימודים. מקום מגורים.
הם על סף סיום של פרק חיים משמעותי והתחלה מרגשת של פרק חיים חדש.
פוטנציאל אינסופי מחכה להתממש.
מרגישים את האנרגיה של זה.

ואחריות.
100% אחריות.
הם עוזבים מסגרת ארגונית וחברתית מוכרת, עוטפת ומנוהלת.
זה לא שעד עכשיו לא היתה להם אחריות.
היתה להם והרבה.
עכשיו היא עוברת שינוי ומקבלת צורה חדשה: 
מאחריות לביצוע המשימה ולשמירה על חיי אנשים,
לאחריות אישית לבחירות ולפעולות שלהם.
"חוק השדה".
מה שזורעים קוצרים.
מה שעושים משנה ומשפיע.

**
חמש מחשבות על הצלחות ומטרה

בבוקר שלאחר סדנת המשתחררים, עלו בי מספר מחשבות על הצלחות ומטרה.
לפעמים לאחר שאני כותב פוסט אני יודע שתהיה לו השפעה ושהוא יעורר תגובות.
כך קרה עם "חמש מחשבות על הצלחות ומטרות".
אנשים סיפרו לי שהפוסט "בא להם בול" ושינה להם את היום.

ניתן לקרוא את הפוסט המלא כאן.

**
נכנס – יוצא

מפגש עם קבוצת מנהלים.
שיתוף במחשבות ובהרהורים שלי על "ניהול ברוח התקשורת המקרבת".
שקף אחד בלבד.
נקי, בלי פירוטכניקה.
6-7 נקודות מפתח, לא יותר.
אפשר לדבר עליהן עשר דקות, יום שלם, שנתיים או חיים שלמים.

– אחריות מלאה, 100% בחירה.
– ניהול עצמי לפני ניהול אחרים.
– הבחירה הניהולית הכי חשובה שלנו.
– ניהול אנרגיה.
– הצרכים שלנו חשובים לא פחות מצרכים של אחרים.
– ניהול מונחה כוונה, ממוקד ערך ומבוסס צרכים.

חצי שעה בתוך המפגש, נראה לי שאני מאבד חלק מהמנהלים בחדר…
לא בטוח שהדברים עוברים כפי שקיוויתי שהם יעברו.
לצד זה נראה שיש לא מעט עניין וסקרנות … 
מעניין עד כמה זה נכנס, את מי זה פוגש ואיפה זה נוגע.

"זה לא יכול לעבוד" ו"אצלנו זה אחרת מאצלך",
הם משפטים שאני שומע לא מעט, בגרסאות שונות.
גם עכשיו…

כשהם נאמרים בזלזול או בביטול, אני משתדל לשחרר ולהמשיך הלאה.
תפקידי אינו לשכנע או לחנך.
מה שאני מאמין בו לא בהכרח נכון, ובטח שלא מתאים לכולם.

כשהם נאמרים בתסכול או בכאב, 
כשאנשים רוצים ולא יודעים איך, זה מושך אותי…

אני מציע להם את האפשרות של להתחיל בקטן.
לבחור משהו אחד מהעולם שלהם ולנסות להביא את זה לשם. כבר השבוע.
לעשות שינוי בשעה אחת או בפגישה אחת מתוך עשרות השעות והפגישות השבועיות שלהם.
תמיד יש שעה או פגישה שאנו יכולים להתחיל ממנה.
זרעים מסוימים ניתן להנביט מהר.

מפגש של "נכנס-יוצא".
מפגש חד-פעמי קצר.
נכנס… עושה את העבודה… זורע זרעים… יוצא…
מה שנקלט נקלט.
מי שננגע ננגע.
אין לי מושג.

ממשיך הלאה…

**
המדליה של גל פרידמן

בפעם הראשונה שאני שומע על זה הלב מתכווץ.
כנראה שהוא במצב ממש קשה, אם הוא בוחר למכור את מדלית הזהב שזכה בה.
עצוב. 
מכעיס.
איך נתנו לו להגיע למצב הזה ???

בפעם השנייה שאני שומע על זה מדברים על כך שמצבו הכלכלי טוב.
שהוא רוצה לבנות לעצמו וילה.
הרשת גועשת.
כבר לא עצוב.

תשומת הלב מנסה למשוך לשם.
מדהים באיזו קלות נוצרים בתוכנו סיפורים
ובאיזו מהירות הם מעוררים בנו רגשות שונים.

תזכורת לעצמי:
המדליה של גל פרידמן היא העסק של גל פרידמן.
היא לא העסק שלי.
התגובות של הטוקבקיסטים, הן העסק של הטוקבקיסטים.
הן לא העסק שלי.

זה לא התפקיד שלי.
התפקיד שלי הוא להיות נוכח במקומות החשובים בחיי,
לעסוק בדברים החשובים ולהיות עם האנשים החשובים בחיי.

המדליה של גל פרידמן היא הזדמנות מצוינת לאימון נוסף בתשומת לב.

**
עימותים ובעיות

2 דברים שלמדתי מפרופסור אדיג'ס השבוע:

1. עימות הוא אנרגיה.
אם הוא מכוון נכון, הוא בונה.
אם לא, הוא הרסני.

2. תפקיד ההנהלות איננו ליצור מצב ללא בעיות. תמיד תהיינה בעיות.
בתהליך הובלת החברה ליעדיה ישנו תהליך של המרת בעיות מסוג אחד לבעיות מסוג אחר.
צמיחה פרושה יכולת לטפל בבעיות גדולות ומורכבות יותר.

יש משהו מרגיע ומעודד בתפיסה הזו.
לא רק עבור ארגונים או חברות.
גם עבור משפחות ואנשים.

הבעיות שאני מתמודד איתן והעימותים שאני חווה אינם סימן לכך שמשהו לא בסדר.
הבעיה המורכבת החדשה שאני פוגש עכשיו, היא סימן לצמיחה שלי.
בעימות שאני חווה עכשיו יש פוטנציאל לאנרגיה בונה.

אולי במקום להימנע מעימותים ולהילחם בבעיות,
אפשר לחפש עימותים בונים ובעיות מצמיחות.

**
מיחזור אנרגטי של סבל

חניון האוניברסיטה, דקות אחרי הרצאה בנושא מוות וההתייחסות שלנו אליו.
נחי אלון (המרצה) הזכיר תרגיל שבו אנו שואפים אלינו חלק מסבלו של האדם שאנו חושבים עליו או נמצאים לצידו,
ונושפים אליו אנרגיה של שקט, אהבה, בריאות וכו'.
מעין מיחזור אנרגטי, בדומה לפרחים שסופחים אליהם פחמן דו חמצני ופולטים חמצן. 
את התרגיל הזה אנו עושים כשאנו יכולים ורוצים. 
מזמינים לעצמנו את מידת הסבל הנוספת שביכולתנו וברצוננו לשאת באותו רגע. 
לא מעבר לכך.

עולה בי מחשבה על אדם מסוים שאני מאמין שסובל עכשיו,
ואיתה רצון ומוכנות לקחת אלי חלק מסבלו. 
מספר דקות לאחר מכן, עולה מחשבה נוספת, 
שאולי הרצון הזה נובע מהלחץ שלי, הלחץ שאני חווה כשאני מאמין שאותו אדם סובל.
לחץ שמניע את הרצון שלי להתגייס ולעזור. 
ואת הצורך שלי להיות משמעותי.

ואז אני שם לב למחשבה נוספת,
על כמה קל ונעים לי להיות שם עבור אחרים ולעזור להם לסחוב חלק מהסבל שלהם,
וכמה קשה לי לתת להם לסחוב עבורי חלק מהסבל שלי…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ראשונה

ביום שישי שעבר,
כשעשיתי את "הסיבוב הרגיל" בספרייה העירונית בכפר סבא,
נתקלתי בספרה של יעל ארד – "ראשונה".
הוא עמד שם על המדף והסתכל עלי.
עמדתי מולו והסתכלתי עליו.
אחרי כמה שניות התקרבנו, 
בדקנו זה את זה,
והחלטנו ללכת הביתה ביחד.

התחלתי לקרוא אותו כבר בבוקר שלמחרת 
וסיימתי לקרוא אותו עוד באותו יום.

אני מניח שכמעט כולם שמעו על יעל ארד,
ויכולים לחבר את השם לפרצוף ולהישג – "המדליסטית האולימפית הראשונה של מדינת ישראל".
אני מתאר לעצמי שהרבה פחות מכירים את הדרך יוצאת הדופן שיעל עברה.

כשמשהו נוגע בי באופן עמוק, 
הוא מעלה בי דמעות של התרגשות.
עם "ראשונה" זה קרה מספר פעמים.

**
"אני חוויתי חיים חסרי פשרות.
הסתכלתי על הצלחה באופן חד ממדי לחלוטין: אפס או אחד. 
מדליה או לא, אלופה או לא, מנצחת או לא.
לא היתה לי את הפריווילגיה והיכולת להסתכל על הממדים האחרים.
אז לא היתה לי פילוסופיה. היה לי רק אינסטינקט, אופי ושיגעון.
כשאני מסתכלת לאחור על מה שעברתי, אני מבינה עד כמה אנחנו כספורטאים נוקשים עם עצמנו בלית ברירה.

החיים האמיתיים הם לא כאלה.
בחיים האמיתיים להצלחה יש כמה ממדים.
הצלחה היא לא פרס נובל או מדליה, ולא צריך להיות הכי טובים בעולם כדי לחוות הצלחה.
כל מטרה שאדם מציב לעצמו ומשיג אותה היא הצלחה.
רק מעטים זוכים להיות נשיא ארצות הברית, לעשות אקזיט, למצוא את התרופה למחלה חשוכת מרפא, להגיע לחלל או לזכות במדליה אולימפית.
ההצלחה של 99.5% מהאנשים האחרים היא להשיג את הדבר שהם סימנו כמטרה שלהם:
להתקבל למסלול לימודים שעליו חלמו מילדות ולסיימו בהצלחה, להתקבל לעבודה נחשקת, להוציא ספר ביכורים, לבנות מוניטין.

בטווח הארוך אנחנו צריכים להתוות כמה ממדים למטרה שלנו ולסמן את אלו שחשובים לנו:
להרוויח הרבה? להיות בעל מקצוע טוב? ליהנות מהסיפוק?
אנשים רבים לא נהנים מהצלחות הביניים שלהם, כי עדיין לא נגעו בשמים הפרטיים שלהם.
אנחנו חוטאים לעצמנו כשאנחנו לא רואים את ההצלחות שלנו לאורך הדרך.
כשאנחנו צובעים את המטרות בכמה ממדים, היכולת ליהנות מההתקדמות גדולה יותר."

~ הציטוט מתוך "ראשונה" מאת יעל ארד (עמודים 262-263).

**
אולימפיאדה מתקיימת אחת לארבע שנים.
במקצה מסוים, בענף מסוים, יש מקום לשלוש מדליות בלבד.
לספורטאי יש חלון גיל מצומצם שבמהלכו הוא מסוגל להתמודד באולימפיאדה. 
וזהו. 
או שאתה שם או שלא.
או שאתה משיג את זה או שלא.
כשהצלחה מוגדרת כ-"מדליה אולימפית",
קל מאוד למדוד את זה וקשה מאוד להשיג את זה.

הצלחה בחיים היא הגדרה אישית המשתנה בין אדם לאדם ומשתנה בין אדם לעצמו עם השנים.
הצלחה בחיים היא מעבר לזכייה או אי-זכייה במדליה אולימפית.
הצלחה בחיים היא מעבר לתואר שאנו נושאים, לתפקיד שאנו ממלאים או לגודל חשבון הבנק שלנו.

השאלה הראשונה שאשאל את המשתתפים בסדנת המשתחררים בבוקר ראשון הקרוב,
היא מהי הגדרת ההצלחה בחיים שלהם.
אני בספק אם למישהו מהם תהיה תשובה.
חשוב שהשאלה תישאל, כדי שהגלגלים יתחילו לזוז.
בשעות שאחרי נעבוד על זה כדי להגיע להגדרה ראשונית כלשהי.
כשיש הגדרה בהירה, גדל משמעותית הסיכוי להגיע לשם.

**
במשך שנים הוא נחשב למנהל מבריק ומוערך, התקדם במהירות ומילא תפקידים בכירים ומאתגרים.
לפני מספר ימים תוקשר שינוי ארגוני ברמת החטיבה ובו הוצגו המנהלים השונים עם תפקידיהם המעודכנים.
רבים הופתעו לגלות שלאותו מנהל מצליח אין תפקיד מוגדר לאחר השינוי.
הם לא "מצאו אותו" במבנה הארגוני החדש.
מנהל החטיבה הודה לו על פועלו ומנהיגותו עד כה וציין שפרטים לגבי תפקידו הבא יתוקשרו בהמשך.
זו בדרך כלל אמירה המסמנת את סוף דרכו של מנהל בארגון מסוים.
אני לא מכיר אותו אישית, אבל שמעתי עליו.
הוא בשנות הארבעים לחייו.
קריירה משמעותית מקבלת תפנית.
אין לי מושג מה עובר עליו ומה הפרטים שמאחורי השתלשלות העניינים הזו.
כמו תמיד, ישנן שמועות.
האמת… זה פחות משנה…
תקופה חדשה מתחילה.
הגדרות חדשות להצלחה, תהיות לגבי כיוון, 
התנפצות של מציאות מסוימת לצד פוטנציאל ואפשרויות למציאות אחרת.
יכול להיות שמתחיל להתבשל כאן משהו בריא לטווח הארוך.
אולי זה זמן לא רע לשינוי.

"טוב" או "רע", "הצלחה" או "כישלון", "התקדמות" או "נסיגה" הן הגדרות סובייקטיביות שלנו.
פרשנויות אישיות שאנו מלבישים על מה שקורה, כשאנו מסתכלים על דברים בפרספקטיבה מסוימת.

עפ"י הסינים, הזמן הטוב ביותר לנטוע עץ הוא לפני עשר שנים.
יכול להיות שעכשיו מתחיל להינטע העץ שבעוד עשר שנים יראה את תפארתו ופירותיו.

גם אם זה לא מרגיש כך עכשיו…

**
תזכורת:

בכל רגע זה עלול להשתנות.
בכל יום זה עלול לקבל תפנית.
יש לנו השפעה גדולה ואין לנו שליטה.

כדאי שהדרך תהיה שווה את זה.
שדברים חשובים יקבלו מענה ותשומת לב כבר עכשיו.

דרך ששווה את זה היא דרך שאנו שלמים איתה.
שתורמת להתפתחות שלנו ומשרתת את חיינו.

"לאן רוצים להגיע" הוא חלק חשוב בהגדרת ההצלחה.
"איך רוצים ללכת" הוא חלק לא פחות חשוב.

הצלחה = דרך + תוצאה.

**
"ואז הוא הסתכל עלי ואמר: 'ארדו סאן, אני הייתי אלוף עולם ליום אחד !'
אמרתי לו: 'קאשי וואזאקי, אתה היית אלוף עולם שמונה שנים, מדוע אתה אומר שהיית אלוף עולם ליום אחד?'
'אני הייתי אלוף העולם ליום אחד', התעקש, 
'ביום לאחר התחרות ידעתי שאם אמשיך לחשוב שאני הכי טוב מכולם, 
אסתובב כמו טווס, אתאמן קצת פחות, אזלזל מעט במתחרים שלי.
הם לעומתי ילמדו היטב את הטכניקות שלי וישאפו לנצח אותי 
וכך אגיע לתחרות הבאה כשאני עלול להפסיד.
אני הייתי אלוף העולם ליום אחד.
ביום שנגמרה התחרות הנחתי את המדליה בארון וחזרתי להתאמן כאילו לא קרה דבר, 
וזו הסיבה שהייתי אלוף עולם שמונה שנים'. "

~ הציטוט מתוך "ראשונה" מאת יעל ארד.

איזה רעיון מרגש:
ביום שבו זכיתי בתחרות וניצחתי את מתחריי אני אלוף העולם.
ביום שאחרי אני כבר לא.
אני חוזר לעבודה, לתרגול היומיומי, ללמידה אינסופית, להתמודדות ולמתיחת גבולות.
אם אזכור שאני אלוף עולם ליום אחד, אולי אצליח לזכות בתואר שוב ושוב במשך שנים.

שף, מומחית, קצין ביחידה מובחרת, אומן, מחנכת, רופא או מנכ"לית, הם תארים סטטיים שאנשים נושאים.
הם יכולים להעיד על הדרך שהובילה אליהם ולפעמים ניתן ללמוד מהם משהו על האדם שעבר את הדרך.

אבל הם אינם מעידים על מה שקורה עכשיו.
ברגע הזה.

איך אני מבשל את הארוחה המסוימת הזו?
איך אני מתייחס לאדם שמולי ואיזה טיפול רפואי אני מעניק לו?
איך אני מוביל או מנהל אנשים היום, באירוע הנוכחי שמתרחש כרגע?

כשאנו נשענים על התארים, הדרגות, התפקידים והתעודות שלנו,
מאבדים את הרעב והתשוקה,
מפסיקים ללמוד ומפסיקים "לספק את הסחורה",
זה יכול להיות סימן שכדאי לנו לקחת הפסקה או לחשב מסלול מחדש.

**
את הקטע הבא מצאתי מסתובב ברשת.
כתבה אותו Bunmi Laditan, והוא מתחבר לי לחשיבות של הגדרת הצלחה.
במקרה הזה הצלחה בהורות.
הציטוט המקורי באנגלית, בהמשך למטה.
הרשיתי לעצמי לתרגם אותו לעברית לנוחיות הקוראים.
למרות שהתרגום אינו מדויק, נראה לי שהרעיון יעבור….

"איך להיות אמא בשנת 2017:
ודאו כי הצרכים האקדמיים, הרגשיים, הפסיכולוגיים, הנפשיים, הרוחניים, הגופניים, התזונתיים והחברתיים של ילדיכם מתמלאים, תוך הקפדה שלא לעורר גירויים רבים מדי, לא לעורר גירויים מעטים מדי, להימנע מטיפול תרופתי לא ראוי, לא לעטוף אותם יותר מדי, לא להזניח אותם יותר מדי, להקפיד על יצירת סביבה נקייה ממסכים, ממזונות מעובדים או מהונדסים גנטית, מאנרגיה שלילית, מפלסטיק, המאופיינת על-ידי פעילות גופנית, מודעות חברתית, בצורה שוויוניות וגם סמכותיות, תומכת וגם מעודדת לעצמאות, עדינה ומאפשרת אך לא מתירנית מדי, נקייה מחומרי הדברה, בבית רב -לשוני, דו-קומתי, בעדיפות לרחוב ללא מוצא, עם גינה, ו-1.5 אחים או אחיות בהפרשים של לפחות שנתיים על מנת לאפשר התפתחות תקינה, וגם לא לשכוח שמן קוקוס.

איך להיות אמא פשוטו כמשמעו בכל דור אחר לפנינו:
להאכיל אותם לפעמים."

**
"How To Be A Mom in 2017: 
Make sure your children's academic, emotional, psychological, mental, spiritual, physical, nutritional, and social needs are met while being careful not to overstimulate, understimulate, improperly medicate, helicopter, or neglect them in a screen-free, processed foods-free, GMO-free, negative energy-free, plastic-free, body positive, socially conscious, egalitarian but also authoritative, nurturing but fostering of independence, gentle but not overly permissive, pesticide-free two-story, multilingual home preferably in a cul-de-sac with a backyard and 1.5 siblings spaced at least two year apart for proper development also don't forget the coconut oil.

How To Be A Mom In Literally Every Generation Before Ours: 
Feed them sometimes."

**
הצלחה.
כמה רעש.
כמה בלבול.
כמה אנרגיה מבוזבזת.
לאיזו רשימה אינסופית ובלתי אפשרית של ציפיות ואילוצים אנו מכניסים את עצמנו.
כמה לחץ.
כמה אכזבות.
כמה סבל.

תחת הגדרות הצלחה מסוימות, הכישלון מובטח.

**
לאחר שסיימתי את "ראשונה",
בחרתי לכתוב ליעל מייל עם כמה מילים אישיות.
שיתפתי אותה בקטעים שהיו משמעותיים עבורי
והודיתי לה על מספר מתנות שקיבלתי מהקריאה.
כתבתי ושלחתי…
בתוך זמן קצר, הגיעה תגובה מיעל.
אישית, לבבית, אנושית, מרגשת…

תגובה שכזו אינה מובנת מאליה.
ועם זאת, במקרה הנוכחי, היא לא הפתיעה אותי.
ידעתי שהיא תגיע…
בשנה שעברה, כשגילי, תלמידת כיתה ד',
בחרה לשלוח ליעל מייל אישי,
תוך כדי עבודת בית ספר שהיא כתבה עליה,
היא זכתה מיד לתגובה אישית חמה ולהזמנה לבבית.

זה הרבה מעבר להישג ולתוצאה.
זו הדרך…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

— לקריאת פוסטים קודמים ניתן לבקר באתר

— להזמנת הרצאה או סדנה, אתם מוזמנים להיות בקשר באמצעות מייל חוזר… 

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הורות היא עניין אישי

"הורות היא עניין אישי,
ולא איזו צורה כללית שיש להתיישר על-פיה או לעשות אותה על-פי הספר.
קודם כל היא  מ ע ר כ ת   י ח ס י ם  בין שני יחידים שאין דוגמתם בעולם.

נכון, לא דומה מערכת היחסים בין הורה לילד למערכת היחסים בין שני אנשים בוגרים –
יש לה אופי מיוחד ואחריות מיוחדת.
יחד עם זאת, העיקר שבה קשור לאופיים ולמהותם של שני אנשים אלה,
שהגורל כרך אותם יחדיו.
ביחד הם יוצרים מארג שהוא ייחודי להם,
כריקוד של שתי נפשות הלומדות זו את זו.

לא רק שההורות של כל אחד מן ההורים היא שונה,
אלא שההורות עם כל ילד היא שונה.
'איזו מן אמא את ?' או 'איזה מן אבא אתה ?' אינה יכולה להישאל בלשון כללית,
אלא רק בהתייחס לכל ילד בנפרד – 'איזו אמא את לרועי ?'.
גם אז, זו פשוט דרך לספר על מערכת היחסים המיוחדת שיש בין שני יחידים
ועל המסע המיוחד שהם עוברים ביחד."

~ מתוך "הורות לחירות" מאת דן לסרי

**
ובאותו אופן (השינויים בטקסט מודגשים) :

ניהול הוא עניין אישי,
ולא איזו צורה כללית שיש להתיישר על-פיה או לעשות אותה על-פי הספר.
קודם כל היא  מ ע ר כ ת   י ח ס י ם  בין שני יחידים שאין דוגמתם בעולם.

נכון, לא דומה מערכת היחסים בין מנהל לעובד למערכת היחסים בין הורה לילד
יש לה אופי מיוחד ואחריות מיוחדת.
יחד עם זאת, העיקר שבה קשור לאופיים ולמהותם של שני אנשים אלה,
שהגורל כרך אותם יחדיו, לעת עתה.
ביחד הם יוצרים מארג שהוא ייחודי להם,
כריקוד של שתי נפשות הלומדות זו את זו.

לא רק שהניהול של כל אחד מן המנהלים הוא שונה,
אלא שהניהול של כל עובד הוא שונה.
'איזו מן מנהלת את ?' או 'איזה מן מנהל אתה ?' אינה יכולה להישאל בלשון כללית,
אלא רק בהתייחס לכל עובד בנפרד – 'איזו מנהלת את לרועי ?'.
גם אז, זו פשוט דרך לספר על מערכת היחסים המיוחדת שיש בין שני יחידים
ועל המסע המיוחד שהם עוברים ביחד.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

בדרך…

סוג המצבים שאני מאוד אוהב ב"משחקי השף" 
זה כשהידיים של המשתתפים מתחילות לעבוד עם החומרים,
בשעה שלראש שמעל הידיים אין מושג מה הן עומדות להכין.
הפוסט המסוים הזה נכתב בצורה דומה:
הידיים מתחילות לכתוב על דברים מסוימים שעדיין לא ברור אם ואיך הם מתחברים.

חומרי הגלם של פוסטים שאני כותב הם ציטוטים, רעיונות, חוויות ומחשבות.
לפעמים אני יודע מראש מה "המנה" ולפעמים אני אוסף את מה שנוכח ומגלה את "המנה" תוך כדי.
לפעמים זה מתחבר בצורה ברורה ולפעמים זה אוסף של דברים שונים.

מעניין מה יצא הפעם…

**
"תארו לכם ביצה, שמונחת לה.
איש לא מתייחס אליה במיוחד, עד שיום אחד הביצה מתבקעת ומתוכה בוקע אפרוח.
כל המגזינים והעיתונים קופצים על האירוע, כותבים כתבות לרוב.
'ביצה הופכת לאפרוח !', 'המהפכה היוצאת-דופן של הביצה!'
כאילו שהביצה עברה איזושהי התמרה בן-לילה, והשתנתה שינוי קיצוני לאפרוח.

אבל כיצד נראה הדבר מנקודת מבטו של האפרוח?
זהו סיפור שונה לגמרי.
בעוד שהעולם התעלם מהביצה הנמה-לכאורה,
האפרוח התפתח, צמח, גדל, עבר את תקופת הדגירה שלו.
מנקודת ראותו של האפרוח, התבקעות הביצה היא פשוט צעד נוסף בשרשרת צעדים ארוכה שהובילה אל הרגע ההוא – 
צעד גדול, ללא ספק, אך כלל לא אותה התמרה ראדיקלית, בצעד אחד כפי שנראתה לעיני הצופים מחוץ לביצה.

זו אנלוגיה טפשית, נכון.
אבל אני משתמש בה כדי להדגיש ממצא חשוב מאוד שנבע מהמחקר שלנו.
חשבנו כי נמצא את 'הדבר הגדול האחד,' רגע הקסם שמגדיר את פריצת-הדרך.
אפילו שאפנו אליו במהלך הראיונות שקיימנו.
אבל מנהלי החברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא היו מסוגלים להצביע על אירוע חשוב אחד,
או על רגע מסוים בזמן, שממחיש את המפנה.
לעתם קרובות, הם התמרמרו על עצם הרעיון של חלוקת נקודות וקביעת סדר הקדימות
לגורמים השונים בכל חברה-טובה-שנעשתה-למצויינת."

"החברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא כינו את המפנה שלהן למצויינות בשום שם.
לא נערך שום אירוע השקה, לא גזרו שום סרט, לא היתה שום תחושה של שינוי מהותי.
אחדים מהמנהלים אמרו שכלל לא חשו שמתחוללת התמרה מהותית, עד אשר היו בעיצומה.
לעתים קרובות זה היה יותר מובן מאליהם לאחר מעשה, מאשר בעת ההתרחשות."

~ מתוך "גלגל התנופה: מטוב למצוין" מאת ג'ים קולינס

**
לספר "גלגל התנופה: מטוב למצוין" נחשפתי לראשונה לפני כעשור וחצי,
כשהקשבתי לגרסת השמע שלו בנסיעות הלוך-חזור לעבודה.
הוא אחד מספרי הניהול והמנהיגות הכי טובים שקראתי. 
לפני מספר שנים סימנתי אותו כאחד מחמישה ספרים ששינו את חיי

ביום רביעי נזכרתי בו שוב.
זה היה במהלך מפגש עם קבוצת מנהלים שיש לי הזכות לעבוד לצדם.
הם נהנים היום מפירות של השקעה איכותית, מקצועית ומאומצת לאורך שנים.
שינוי עמוק, עקבי והדרגתי שהם ממשיכים לבנות יום אחר יום.
אני לא מאמין שיש אפשרות אחרת.
אין נוסחאות פלא.
אין קיצורי דרך.

יש דרך.

**

אתה לא מנצח כשאתה מצליח ואתה לא מפסיד כשאתה נכשל.
אתה לא מנצח כשאתה משיג את מה שרצית ואתה לא מפסיד כשאתה לא.
אתה לא מנצח כשאתה מקבל את התפקיד או את הפרויקט ואתה לא נכשל כשמישהו אחר מקבל אותם.
אתה לא מנצח כשאתה מתקבל לעבודה ואתה לא מפסיד כשאתה מפוטר מהעבודה או נאלץ לעזוב אותה.
אתה לא מנצח כשאתה מתחתן ואתה לא מפסיד כשאתה מתגרש.
אתה לא מנצח כשאתה מוציא ציון גבוה במבחן ואתה לא מפסיד כשאתה מוציא ציון נמוך.
אתה לא מנצח כשאתה זוכה במקום הראשון בתחרות כלשהי ואתה לא מפסיד כשאתה לא.
אתה לא מנצח כשמה שקורה תואם את הציפיות שלך ואתה לא מפסיד כשמה שקורה שונה מהציפיות שלך.
אתה לא מנצח כשהטיפול מצליח והמחלה נסוגה ואתה לא מפסיד כשהטיפול לא מצליח והמצב מתדרדר.
אתה לא מנצח כשמישהו שאתה אוהב נולד ואתה לא מפסיד כשמישהו שאתה אוהב נפטר.

**
ניצחון והפסד הם מושגים מדומיינים שאנו ממציאים ומלבישים על מה שקורה.
התחלה וסוף הם קביעות שרירותיות שאנו מייחסים למה שקורה.
אנחנו אף פעם לא באמת מנצחים ואנחנו אף פעם לא באמת מפסידים.
אנחנו תמיד גם וגם, תמיד לא רק זה ולא רק זה.
זה אף פעם לא הסוף וזו אף פעם לא ההתחלה.
אנחנו תמיד בדרך, תמיד בין לבין.
זה אף פעם לא מאוחר מדי.
תמיד זה זמן טוב.
גם עכשיו.
גם היום.
במיוחד היום.

**
"למדתי שהחיים הם אינסוף קשרים של סיבה ותוצאה.
ובמקום שבו אדם יכול להיכנס ולהשפיע על התסריט, זוהי נקודת ההתערבות והאחריות שלו.
והיא קובעת פעמים רבות מה תהא התוצאה.
האם לקחת את פלסטלינת חייך ולשת אותה למשהו במו עצמך?

או שהיית כמו נוצה ברוח הפראית ונתת לכל טלטלה לסחוף אותך.
ועוד למדתי שאף פעם לא מאוחר.
יש הרבה תחנות יציאה מהרפש.
לא אחת ולא שתיים. 
המון."

~ דפנה מאיר ז"ל, ציטוט מתוך "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר" מאת יפעת ארליך

**
אתמול כתבתי את "לנצח".
החלטה שרירותית לסמן תקופה של תשעה שבועות ויום.
עצירה להתבוננות.
הזדמנות להכרת תודה ולחגיגה.
לא ניצחנו ולא הפסדנו.
אנחנו בדרך.
אין לנו מושג מה יהיה מחר.
עכשיו אנחנו כאן.
עם זה.

שבת של שלום,
ט"ו באב שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

4 המלצות אחרי מפגש עם מועמד

4 המלצות אחרי מפגש עם מועמד:
"בוודאות כן", "בוודאות לא", "נטייה ללא", "נטייה לכן".
לכאורה, כולנו פגשנו את אותו מועמד.
בפועל, כל אחד מאתנו פגש אדם אחר
שבמקרה נשא את אותו שם
ואת אותם קורות חיים.

**
כשכולנו מסכימים זה קצת פחות מעניין.
כשיש בינינו חילוקי דעות, זה מתחיל להיות מרתק.
לא פחות משחשוב לי להבין את השורה התחתונה שלך,
חשוב לי להבין איך הגעת להחלטה הזו ואילו שלבים עברת בדרך אליה.

**
ההמלצה שלך בנוגע למועמד,
אומרת משהו עליו
והרבה עלייך.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ביטחון פסיכולוגי בצוותים

"בוק העלה סדרה של שקופיות בהרצאה.
'מה שחשוב אלה חמש נורמות מרכזיות', אמר לקהל.
צוותים צריכים להאמין שהעבודה שלהם חשובה.
צוותים צריכים להרגיש שהעבודה שהם עושים משמעותית להם באופן אישי.
צוותים זקוקים ליעדים ברורים ולתפקידים מוגדרים.
חברי צוות צריכים לדעת שהם יכולים לסמוך איש על רעהו.
ומה שחשוב ביותר, צוותים זקוקים לביטחון פסיכולוגי.

כדי ליצור ביטחון פסיכולוגי, אמר בוק, ראשי הצוותים צריכים להדגים את ההתנהגויות הנכונות.
הם יכולים להשתמש ברשימות של הנחיות שהוכנו על ידי גוגל, המונות את צורות ההתנהגות המצופות מהם:
ראשי צוותים אינם אמורים לקטוע חברי צוות באמצע שיחה, מפני שכך יכולה להתבסס נורמה של הפרעה לדיבור.
הם צריכים להראות שהם מקשיבים לאנשים, בכך שיסכמו את מה שאנשים אמרו אחרי שהם מסיימים לדבר.
הם צריכים להודות במה שאינם יודעים.
הם אינם אמורים לסיים ישיבה אלא רק אחרי שכל חבר בצוות דיבר לפחות פעם אחת.
הם צריכים לעודד אנשים שנראים מוטרדים להביע את רגשותיהם, ולעודד חברי צוות להגיב בתגובות לא שיפוטיות.
הם צריכים להציף על פני השטח מחלוקות פנים-צוותיות ולפתור אותן בדיון פתוח.

הרשימה מכילה עשרות טקטיקות.
עם זאת, כולן מתנקזות בסופו של דבר לשני עקרונות כלליים:
צוותים מצליחים כאשר כל מי שנמצא בצוות מרגיש שהוא יכול לדבר בגלוי
וכאשר חברי הצוות מראים שהם קשובים לרגשות האחרים בצוות".

~ הקטע מתוך "חכמים יותר, מהירים יותר, טובים יותר" מאת צ'רלס דוהיג (עמודים 76 – 77)

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter