תגית: נוכחות

שפה של ריפוי פצעים

"מה שביננו לבין הפלסטינים כבר יותר ממאה שנה זה פצע מדמם,
ולא רק פצע מדמם, זה גם פצע מורעל, מלא מוגלה.
זה כבר מורסה.
לא מרפאים פצע במקל. אין דבר כזה.
אי אפשר להרביץ לפצע עוד ועוד מכה, ללמד אותו לקח שיפסיק להיות פצע ויפסיק לדמם.
אני לא נגד מקל.
אני לא פציפיסט.
בניגוד לקולגות שלי באירופה ובצפון אמריקה, שלא פעם מחבקים אותי מהסיבות הלא נכונות – 
אחינו אתה, מייק לאב נוט וור – 
בניגוד להם אני אף פעם לא חשבתי שאלימות היא הרוע האולטימטיבי בעולם.
תמיד חשבתי, כל חיי וגם עכשיו, שהרע האולטימטיבי בעולם הוא האגרסיה, התוקפנות.
ותוקפנות צריך לעצור בכוח לא פעם.
צריך מקל גדול כדי להכניע ולרסן תוקפנות.
התוקפנות היא אימא של כל האלימות בעולם.
ולכן מעולם לא האמנתי במייק לאב נוט וור, להושיט את הלחי השניה, אול יו ניד איז לאב.

שתי בנות משפחה רחוקות שלי, יהודיות מגרמניה, בשנות העשרה שלהן בילו שנים במחנות ריכוז נאציים.
מי ששחרר אותן ממחנות הריכוז הנאציים לא היו מפגיני שלום עם סיסמאות וענפי זית ויונים,
אלא חיילי בעלות הברית עם קסדות ותת-מקלעים.
את זה אני לא אשכח לעולם.
לכן אני לא פציפיסט אלא לוחם שלום או דוגל בשלום.
לכן אני לא נגד מקל גדול.
לולא היה למדינת ישראל, לולא היה לעם היהודי סוף סוף מקל גדול וחזק,
אף אחד מאיתנו לא היה כאן.
או שהיינו מתים באדמה, או שבכל אופן היינו מורחקים מכאן בכוח הזרוע.
אנחנו כאן מפני שיש לנו מקל גדול.

אבל פצע לא מרפאים במקל.
מאה שנה כל מיני חכמים אומרים לנו, עוד מכה חזקה אחת ודי, והכול יהיה בסדר.
לא. 
פצע צריך לרפא.
לא מרפאים אותו ביום, לא בשבוע.
אבל מתחילים באיזה מקום.
מחפשים התחלה לריפוי פצע.
קודם כל מאמצים שפה של ריפוי פצעים.
לא שפה של הכנעה, ולא שפה של הרתעה, ולא שפה של לימוד לקח 
ולא שפה של פעם-אחת-ולתמיד ולא שפה של הם-יחטפו-ככה-שהם-לא-ידעו-מאיפה-זה-בא-להם.
שפה של ריפוי פצעים.

שפה של ריפוי פצעים מתחילה בזה שאתה אומר ליריבך – כן, לאויב שלך – את המילים הפשוטות:
'אני יודע, כואב לך מאוד, אני מבין.'
לא את המילים: 'אתה צודק ואני רשע.'
לא את המילים: 'קח לך הכול, אני מצטער על כל מה שעשיתי לך.'
לא את המילים: 'אני מתבייש בכל.'
אלא את המילים הפשוטות האלה: 'כואב לך. אני יודע. גם לי כואב. בוא נחפש משהו.'

אלה מילים פשוטות. קלות.
לא צריך בשבילן להוריד אפילו קרוואן אחד באיזו התנחלות.
צריך להגיד אותן, ולהגיד אותן כמו שצריך.

זה דבר אחד. 
לא מרפאים פצע במקל."

עמוס עוז מתוך "ההרצאה האחרונה"

**
המילה הרביעית בציטוט שלמעלה היא "פלסטינים", מילה המהווה טריגר ומעוררת רגשות ומחשבות שונות.

שפה של ריפוי פצעים רלוונטית לכל מערכות היחסים.

עמוס עוז מדבר עלינו ועל הפלסטינים.
אפשר לדבר עלינו ועל בני/בנות הזוג שלנו, עלינו ועל בני משפחתנו.
אפשר לדבר עלינו ועל השותפים העסקיים שלנו או המקבילים שלנו בארגון שאנו עובדים בו.

"כואב לך. 
אני יודע. 
גם לי כואב. 
בוא נחפש משהו."

**
בדומה לעמוס עוז, טיך נהאת האן מציע 2 מנטרות משלו לריפוי פצעים במערכת היחסים בינינו לבין יקירנו.
הניסוח שונה, המהות דומה:

כשהאדם שלצידנו סובל או חווה קושי: 
"יקירתי, אני יודע שאת סובלת… זו הסיבה שאני כאן עבורך."
(החליפו את המילים "יקירתי" , "סובלת" בכל מילה אחרת שיותר מדויקת עבורכם…)

המשפט הזה מגביר את הנוכחות שלנו לצד מישהו שסובל.
מאפשר לנו להיות איתו ולהכיר בכאב שלו.
גם כשאין לנו מושג אם ומה ניתן לעשות.
גם, ואולי במיוחד, כשאנחנו מעורבים בצורה כלשהי, אולי אפילו תורמים לכאב ולסבל שלו.

כשאנחנו סובלים או חווים קושי:
"יקירתי, אני סובל. אני מנסה לתרגל כמיטב יכולתי. אנא עזרי לי."

המשפט הזה מגביר את הנוכחות שלנו עם עצמנו.
יש בו הכרה למקום שאנו נמצאים בו.
מאתגר לומר אותו, בנוכחות אנשים אחרים.
מאתגר במיוחד כשאנו מאמינים שבן/בת הזוג שלנו (או האדם שלצידנו) הם הגורמים לסבל שאנו חווים.

את הפוסט המלא על "4 המנטרות" של טיך נהאת האן ניתן לקרוא כאן.
תמצאו בו גם סרטון וידאו קצר ומעורר השראה שבו טיך נהאת האן מסביר לאופרה וינפרי על 4 המנטרות.

**
שני דברים שאני לוקח איתי מאירוע מנהלים בן יומיים שהסתיים אתמול:

א. מייסד ומנכ"ל ישראלי של חברה עסקית בינלאומית מצליחה שיתף בתובנות ניהוליות שלו.
בין היתר הוא סיפר על כך שבין אלפי העובדים שהחברה מעסיקה ישנם כמה עשרות בגדה המערבית ובעזה.
היה בשיתוף הזה משהו חזק עבורי:
1 . זאת אפשרות קיימת. ניתן לעשות את זה.
2. שלום וריפוי פצעים עושים בין אנשים. גם בסביבות עסקיות תחרותיות שנמדדות על מחיר המניה.

ב. סיימנו את האירוע במעגל הכרת תודה שבו ניתנה הזדמנות למנהלים לומר משהו אישי מהלב לעמיתיהם, בנוכחות כל שאר המשתתפים.
נראה לי שעבור רבים מהמשתתפים זה היה חלק קשה ומאתגר במיוחד.
בעיקר החלק של לקבל הכרת תודה אישית בנוכחות כולם… ולתת לה לחלחל פנימה

**
ריפוי פצעים היא שפה.
הכרת תודה היא שפה.
והן גם כוונה, מודעות ופעולות שניתן ללמוד ולתרגל.
שרירים שניתן לגדל ולפתח.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ל"ו הצדיקים [תקן זמני]

סב מספר לנכדתו סיפור:

"זהו סיפור עתיק מאוד, מתקופת הנביא ישעיהו:
לפי הסיפור אלוהים אמר שהוא ירשה לעולם להתקיים כל עוד יהיו בו שלושים ושישה צדיקים, 
אנשים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.
אותם שלושים ושישה איש קרויים "ל"ו הצדיקים". 
אם בזמן כלשהו יהיו בעולם פחות משלושים ושישה צדיקים, הוא יגיע אל קיצו."

"האם אתה יודע מי האנשים האלה, סבא?", שואלת הנכדה, בטוחה שהוא ישיב בחיוב.
הסב נד בראשו.

" לא נכדתי," הוא אומר, "רק אלוהים יודע מי הם הלמד ו"וניקים. אפילו הם בעצמם אינם יודעים על תפקידם בקיום העולם. 
הם נענים לסבל לא כדי להציל את העולם, אלא מפני שסבלם של אחרים נוגע לליבם.
אותם ל"ו צדיקים יכולים להיות חייטים או מרצים באוניברסיטה, מיליונרים או אביונים, מנהיגים רבי-עוצמה או קורבנות חלושים. 
כל זה לא חשוב. 
מה שחשוב הוא יכולתם להרגיש את הסבל הקולקטיבי של הגזע האנושי ולהגיב לסבל שסביבם.
ומפני שאיש אינו יודע מי הם נכדתי, כל אחד שתפגשי עשוי להיות אחד מאותם שלושים ושישה אנשים שבזכותם אלוהים משמר את העולם, 
וחשוב להתייחס לכל אחד כאילו הוא אחד מהם."

~ הסיפור הועתק מתוך הספר "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

יכול להיות שהאדם שאנו רואים מולנו הוא מל"ו הצדיקים…? 
יש מצב שזה אנחנו…??

**
"תגיד, אומרים שאתה אחד מל"ו הצדיקים, זה נכון?", 
שאל, בחוצפה של גיל הנעורים, הסופר חיים באר את רבי אריה לוין.

הרב חשב קצת ואמר: "כן, לפעמים."
ואז הסביר של"ו הצדיקים זה לא משרה או תפקיד, זה תקן.
לא מינוי או תואר שמקבלים באקדמיה הלאומית לכל החיים, אלא רק תקן לזמן מסוים.
וכל אחד יכול.
כשאתה עושה מעשה טוב – באותם שנייה, או שעה, או שבוע – 
אתה הוא אחד מל"ו צדיקים, אלה שבזכותם העולם קיים.
"כשאני עושה דברים טובים, אני צדיק," אמר ר' אריה לוין, 
"ואחר כך מישהו אחר מאייש את התקן."

~ הציטוט מתוך הספר "נדיבות טובה" מאת רחל מראני

יכול להיות שברגע זה, בדרך שבה פועלים עכשיו, אנחנו חלק מל"ו הצדיקים…?
איך אנו בוחרים לפעול או להיות כרגע, במצב הזה, בכדי למלא את "התקן" באופן זמני…?

** 
תקן זמני ולא תפקיד קבוע.
פועל ולא תואר.

אחת המנהלות בקבוצה שהנחיתי השבוע שיתפה שהיא לא מחזיקה מעצמה אדם פרואקטיבי.
יש משהו מגביל, אולי אפילו מסוכן בחשיבה הזו, שעלולה להתפתח לנבואה שמגשימה את עצמה.
במקום לחשוב במונחים סטטיים של אני "X" או "Y", 
אפשר לחשוב במונחים דינמיים של "איך אני כרגע".
"האם אני נוהג בפרואקטיביות כרגע…? באיזה אופן… ?"

אחריות היא פועל.
פרואקטיביות היא פועל.
כנות היא פועל.
אכפתיות היא פועל.
אהבה היא פועל.
וכן הלאה…

**
חדשות טובות 1#

אף אחד לא נדיב/אוהב/מתחשב/חכם/רגיש/פרואקטיבי/ממוקד/…, כל הזמן בכל מצב.
אף אחד לא מושלם.
ממש כמונו.
וזה בסדר.

**
חדשות טובות 2#

הדברים ברי-שינוי.
אנחנו ברי-שינוי.
בני אדם בתהליך.

בכל רגע נתון יש לנו את האפשרות לפעול בדרך שאנו רוצים.
בדרך שאנו מאמינים שהיא נכונה, מתאימה, מדויקת, ערכית, מוסרית, …
בדרך שיכולה להיות שונה מהדרך שפעלנו בה עד כה.
גם עכשיו.
וזה לא מאוחר מדי.

**
למרות שאין לי וודאות של 100%, 
אני די בטוח שזכיתי לפגוש השבוע, לכמה רגעים, 
מספר אנשים בתקן זמני של ל"ו הצדיקים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

3 שאלות נוכחות למיקוד אנרגיה ותשומת לב

פעם קראו לזה ניהול זמן.
יש כאלו שקוראים לזה כך גם היום.
אני קורא לזה אחרת.
עבורי זה ניהול תשומת לב, נוכחות, אנרגיה…
השם המדויק פחות משנה.
מה שיותר משנה זו המהות.

אני מאמין שהמשאב הכי יקר וחשוב שלנו הוא תשומת הלב שלנו.
הבחירה הכי חשובה שלנו היא מה אנו עושים עם תשומת הלב שלנו.
בכל רגע נתון.
כל השאר מושפע מזה.

רואי חשבון יכולים לקרוא את הדו"חות הכספיים ולספר את "הסיפור" של החברה.
הדו"חות המפורטים של השקעות תשומת הלב שלנו חושפים את "הסיפור" שלנו.

**
"3 השאלות" של טוני רובינס הן כלי אפקטיבי במיוחד לפיתוח מודעות ומיומנות הנוגעות בתשומת הלב, נוכחות ואנרגיה.

1. במה אני מתמקד כרגע?
2. מה המשמעות של זה עבורי?
3. מה אני עושה לגבי זה?

כתבתי על כך יותר בהרחבה כאןוגם בחרתי להכניס את זה ככלי מספר 2# לסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים".

** 
אני מוצא את "3 השאלות" של רובינס יעילות במיוחד במצבים מתפתחים, 
באירועים שבהם אנו "מופעלים" על-ידי טריגר מסוים. 
ואז, במקום לנוע בכוח האינרציה על אוטומט, אנו יכולים להחזיר את השליטה לידינו ולבחור.

בשבועות האחרונים, אולי בעקבות ההעמקה והעיסוק ב"שבעת ההרגלים" של סטיבן קובי, 
התגבש אצלי כלי משלים ל"3 השאלות" של טוני רובינס, המתחבר לנושא תשומת הלב והנוכחות.

אני עובד עם הכלי הזה כבר שנים, ורק בשבועות האחרונים הצלחתי לנסח אותו לעצמי במילים.

3 השאלות שהתפתחו אצלי מתאימות למצבי תיעדוף.
לבחירה בין אפשרויות שונות במצבים שבהם יש לנו מספר דברים שאנו רוצים (או שמצופה מאתנו) לעשות, ואיננו יכולים לעשות הכול.

**
3 השאלות שלי להגברת נוכחות ולמיקוד אנרגיה ותשומת לב:

1. איפה אני בוחר להיות עכשיו?
2. עם מי אני בוחר להיות עכשיו?
3. איך אני בוחר להיות עכשיו?

**
הסבר קצר ומספר דגשים:

1. איפה אני בוחר להיות עכשיו?
באיזה מקום פיזי או וירטואלי אני בוחר להיות עכשיו? 
בפגישה כזו או בפגישה אחרת?
האם אני מעדיף להישאר שעה נוספת בעבודה או להתחיל נסיעה לכיוון הבית?

איננו מבודדים מהעולם.
אנחנו חיים ומתנהלים בתוך הקשרים ומסגרות.
אנחנו ממלאים תפקידים שונים, המביאים איתם אחראויות וציפיות.

על תשומת הלב שלנו יכולים "להתחרות" מספר גורמים.

2. עם מי אני בוחר להיות עכשיו?
הנוכחות הפיזית (או הוירטואלית) הינה רק אחד ממרכיבי הנוכחות והשקעת תשומת הלב שלנו.
כשאני יושב בפגישה עם מספר אנשים ומישהו מהם מדבר – האם אני בוחר להתמקד בו, או באדם אחר כרגע?
אם בחרתי להישאר במשרד לשעה נוספת – האם אני מנצל אותה לפגישה עם אדם א', לשיחת טלפון עם ב', או שאולי אני מקדיש את הזמן לעצמי?
כשאני בסלון ביתי או בגינה הציבורית – האם אני נמצא עם אשתי או ילדיי? עם הסלולר שלי? עם קולגות לעבודה? 

3. איך אני בוחר להיות עכשיו?
איך אני בוחר להיות ומה אני בוחר לעשות?
האם אני בוחר להקשיב או לבטא את עצמי?
האם אני בוחר לחזק ולתמוך או להעביר מסר ולהביע דעה?
האם אני בוחר להיות דומיננטי ומוביל או מאפשר וזורם?
האם אני מתמקד באדם שאני בוחר להיות אתו עכשיו או שדעתי מוסחת?

**
3 שאלות הנוכחות מבוססות על מספר הנחות יסוד:

א. באפשרותי לבחור: איפה להיות, עם מי להיות, ואיך להיות. זה בידי.

ב. אני אחראי לבחור. האחריות היא עלי.

ג. הבחירה שלי משנה. לבחירה שלי יש השפעה.

ד. בכל רגע נתון אני יכול להיות במקום אחד, עם אדם אחד, בדרך אחת.

**
את האירוע שנערך אתמול ארגנו זמן רב מראש.

קיבלתי אליו הזמנה אישית וזה החמיא לי.
המארגנים בדקו איתי פעמיים בשבועות האחרונים אם אני מגיע,
מכיוון שהיה חשוב להם להבין ולהיערך בהתאם.
בשני המקרים אמרתי "ברור !".

אתמול, מספר דקות לפני שיצאתי לכיוון האירוע, משהו חדש התפתח.
קיבלתי טלפון מהבית עם בדיקה האם אני יכול לעזור בעניין משפחתי כלשהו.

דילמה.
להתפנות לעניין משפחתי ו"להפר מילה" שנתתי, או לעמוד בהתחייבות שלי ולוותר על עזרה עם העניין המשפחתי?

איך מחליטים…?

1. איפה אני בוחר להיות עכשיו..?
ברור שהייתי רוצה גם לסייע בעניין המשפחתי וגם להיות באירוע.
נראה שאינני יכול להיות בשניהם.
איפה אני בוחר להיות כרגע?
הבחירה והאחריות היא עלי.
אם אבחר לוותר על השתתפותי באירוע זה לא מכיוון שאין לי ברירה אלא מכיוון שאני מעדיף את זה.
ואם אבחר להשתתף באירוע ולוותר על עזרה עם העניין המשפחתי זה לא בגלל שאני לא יכול אחרת.

במקרה הנוכחי, לאחר התלבטות בת שתי דקות בחרתי להתמקד בעניין המשפחתי ולוותר על השתתפותי באירוע.

2. עם מי אני בוחר להיות עכשיו…?
הכי חשוב לי כרגע להיות עם נ. שארגנה את האירוע.
האירוע יתחיל בעוד פחות משעה וחשוב לי לעדכן את נ. שלא אגיע.
לפני מספר ימים הודעתי לה שאני מגיע ועכשיו אני משנה את זה.
אני יודע שהאירוע חשוב לה ושעבדו עליו לא מעט אנשים.
נתתי מילה ואני הולך להפר אותה.
לא נעים.

3. איך אני בוחר להיות עם נ. עכשיו…?
נ. ואני לא נמצאים באותו אזור כרגע.
האם להתקשר או לשלוח הודעה?
מה לכתוב או לומר?

בחרתי לכתוב לנ. הודעה אישית עם התנצלות ועדכון שלא אגיע.
את ההודעה הזו ניתן לכתוב בעשר שניות או במספר דקות.
לכאורה זו רק הודעה. 
רק לכאורה.
למעשה זו אפשרות להיות עם מישהי בדרך כלשהי.

איננו נמצאים בכל המקומות שאנו רוצים.
היינו רוצים להקדיש יותר זמן ליותר אנשים וליותר נושאים.
ברגע נתון, אנו בוחרים בדברים ובאנשים מסוימים ומוותרים על דברים ועל אנשים אחרים.
אנו עושים כמיטב יכולתנו, ולפעמים זה הרבה פחות ממה שהיינו רוצים.

לאט לאט…
קצת פחות שיפוטיות והלקאה עצמית.
קצת יותר חמלה ונוכחות.

**
רגע אחרי ששלחתי את ההודעה לנ. , 
בחרתי להיות במקום אחר.
עם אדם אחר.
בצורה אחרת.

**
בבוקר שישי שעבר בחרתי להשתתף ב"מרוץ העטלף", 
ולטפס ביחד עם עוד כמה מאות רצים את 5.5 הק"מ של העליות לבית אורן. 
בשלב מסוים, כשמסתכלים לפסגה, יש חשק לעצור.
זה נראה כל-כך גבוה, קשה מאוד, אולי קשה מדי.
החוכמה במצבים הללו, היא להתמקד רק בצעד הבא.
אם אצליח בכל רגע נתון, לעשות רק עוד צעד אחד, אחרי זמן מה אגיע לפסגה.

3 שאלות הנוכחות, הן תמיד שאלות על הצעד שמתחיל ממש עכשיו.
איפה חשוב לי להיות עכשיו? עם מי? ואיך?

כשם שקו בנוי מאינספור נקודות,
כך חיינו (מערכות יחסים, קריירה, בריאות וכו') הם במידה רבה תוצר של אינספור "מיקרו-בחירות" של השקעות תשומת לב.

המשותף לכל הבחירות, הוא שהן תמיד בחירות ברגע אחד נתון:
איפה, עם מי ואיך אנחנו בוחרים להיות כרגע?

רבי נחמן מברסלב אמר את זה בדרכו:
"אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך.
ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות."

אני מרשה לעצמי להוסיף: 
ודא שמחשבותיך ומעשיך נמצאים במקום ועם האנשים בו חשוב לך להיות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שינוי מבוסס כבוד

"עשה פעולה יומית קטנה אחת, במקום להתפנק בשאלות הגדולות.
כשאנחנו נותנים לעצמנו להתפלש בשאלות הגדולות, איננו מוצאים את התשובות הקטנות.
אנחנו מדברים כאן על מושג של שינוי המבוסס על כבוד –
כבוד למקום שבו אתם נמצאים וכבוד למקום שאליו אתם רוצים להגיע.
איננו מבקשים תנופות שינוי אדירות – למרות שאלו עשויות לבוא –
אלא את מעשה היצירה, המזין את כל הנמצא בהווה: עבודה זו, בית זה, יחסים אלה."

~ מתוך "דרך האמן" / ג'וליה קמרון

**
צעד ועוד צעד.
רגע ועוד רגע.
פעולה ועוד פעולה.
מפגש ועוד מפגש.

עבודה זו…
בית זה…
יחסים אלה…

רק היום.
רק עכשיו.
רק הפעם.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לכל אחד יש את ה"זה" שלו…

לכל אחד יש את ה"זה" שלו.
אין מישהו או מישהי שאין להם "זה" משלהם.

**
"זה" יכול להיות קשור לעבודה, או לקריירה.
"זה" יכול להיות קשור לכסף, או לפרנסה.
"זה" יכול להיות קשור לזוגיות או למערכות יחסים אינטימיות.
"זה" יכול להיות קשור להורות או לעניין כלשהו עם הילדים.
יש "זה" שקשור לבריאות או למשהו פיזי.
יש "זה" שקשור להרגל, לדפוס, או לתכונת אופי מסוימת
יש "זה" שמתלבש על נסיבות חיים מאתגרות במיוחד.
יש כאלו שה"זה" שלהם הוא מחשבה עיקשת או אמונה מגבילה
(כמו למשל שהעולם מסוכן, או שהם לא מספיק מוכשרים/חכמים/…, או שהם לא ראויים לאהבה).

**
לכל אחד יש את ה"זה" שלו.
לפעמים אפילו יותר מאחד.
ה"זה" שלנו הוא משהו קשה, מאיים, כואב עבורנו.
הוא יכול להפעיל (או להפיל..) אותנו בצורה לא הגיונית ולא פרופורציונית.
לאנשים אחרים ה"זה" שמפעיל אותנו הוא לא סיפור.
(כשם שה"זה" שמפעיל אותם הוא לא סיפור עבורנו).
הם אוכלים אותו בלי מלח.
אבל עבורנו, הוא סיפור, ועוד איך…
גם אם אנחנו מודעים ל"זה" שלנו ומבינים שהוא מפעיל אותו, זה לא כ"כ עוזר לנו.
הרבה פחות ממה שהיינו רוצים.

**
לפעמים קשה לראות את ה"זה" של אנשים אחרים.
קשה להאמין שיש להם אחד "כזה" או שהוא משפיע עליהם כפי שהוא משפיע עלינו.
מהצד זה יכול להיראות כאילו אין להם.
אבל לכל אחד יש את ה"זה" שלו.
אין מישהו או מישהי שאין להם "זה" משלהם.

**
ה"זה" שלנו יכול להופיע פתאום באופן בלתי צפוי כשאנחנו לא מוכנים.
יכול להיות שה"זה" שלנו ילווה אותנו בפרק חיים כלשהו, ואז ייעלם ויפנה מקום ל"זה" אחר.
ייתכן ש"זה" מסוים ילווה אותנו בהתמדה לכל אורך חיינו.
שלא נצליח להתגבר עליו כפי שהיינו רוצים.
שאין מטפל, שיטה או תרופת פלא שיפתרו לנו אותו.
שההשפעה שלו עלינו תמשיך להיות חזקה יותר ממה שהיינו רוצים.

**
אולי חלק מהעניין הוא ללמוד לחיות עם ה"זה" שלנו.
במובן מסוים לקבל את נוכחותו בחיינו.
לזכור שלכל אחד יש את ה"זה" שלו,
ושה"זה" הזה הוא ה"זה" שלנו.

וגם לזכור, שה"זה" שלנו הוא רק חלק מחיינו.
ושלצידו יש בחיינו הרבה היבטים מבורכים.
שהם אולי "זה" של אנשים אחרים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הגל, האוקיינוס ואנחנו

הגל והאוקיינוס

גל קטן, עולה ויורד באוקיינוס, נהנה מכל רגע.
הוא נהנה מהרוח ומהאוויר הרענן – 
עד שהוא מבחין בגלים לפניו, המתנפצים אל החוף.

"אלוהים," אומר הגל."תראו מה עומד לקרות לי !"

ואז מגיע גל נוסף.
הוא רואה את הגל הראשון ושואל אותו: "למה אתה כל כך עצוב?"

"אתה לא מבין!", אומר הגל הראשון. "כולנו עומדים להתרסק!
כל הגלים עומדים להפוך לאין! נכון שזה נורא?"

"לא, אתה לא מבין." אומר הגל השני.
"אתה לא גל. אתה חלק מהאוקיינוס… "

~ הסיפור מתוך "ימי שלישי עם מורי" / מיץ' אלבוים

**
יש משהו מרגיע במחשבה שאנו אוקיינוס, או חלק מאוקיינוס.
שמה שאנו קוראים לו "סוף", "חדשות רעות" ואפילו "מוות" אינו בהכרח כזה.
המחשבה והתחושה שאנו לא רק "אינדיבידואלים מקומיים" אלא חלק מהטבע ומהאנושות,
יכולות לעורר בנו שלווה, הכרת תודה ופליאה.

**
אבל לא רק…
הן יכולות לעורר בנו גם תסכול, שיפוטיות, דאגה ואפילו ייאוש.
שכן, אם אנחנו אוקיינוס, משהו שהוא מעבר לגל מקומי כזה או אחר, 
למה אנחנו לא מרגישים ככה? ומתי כן נרגיש ככה?
למה אנו ממשיכים להיות מוטרדים מדברים מסוימים שלא היינו רוצים שיטרידו אותנו בעוצמה כזו?
למה משפט אחד מאנשים מסוימים "מפעיל" אותנו הרבה יותר ממה שהיינו רוצים? 
ואם איננו מרגישים כפי שאנו חושבים שאנו צריכים, ו"מבזבזים" חלק ניכר מזמננו ומהאנרגיה שלנו,
האם זה לא אומר שאנו מבזבזים את חיינו? או מפספסים אותם? 
או עושים משהו "לא בסדר" שאנחנו לא אמורים לעשות כבר בשלב הזה?

המחשבה שאנחנו אמורים להיות במקום אחר ממה שאנו נמצאים בהם כרגע, 
עלולה לעורר חוסר שקט ולהוביל לציפייה בלתי נגמרת להגיע למקום מסוים (שאינו המציאות הנוכחית) שאולי לעולם לא נגיע אליו.

**
דברים מסוימים אתגרו אותי השבוע והשפיעו עלי יותר ממה שרציתי שהם ישפיעו. 
משפטים מסוימים שנאמרו ושלא נאמרו. 
מעשים מסוימים שנעשו ושלא נעשו.
טריגרים שהיו חזקים עבורי ושעוררו בי חוסר שקט, כעס, דאגה, סבל…

אני מודע לכך שחלק מההשפעה נובע מהסיפור שאני מספר לעצמי ומהפרשנות שלי.
אז למה אני לא מצליח לנטרל את זה, או לפחות להקטין את ההשפעה של זה בצורה משמעותית??
אני שם לב שמשהו בי היה רוצה להיות מושפע פחות.
להיות ביותר קבלה וביותר שלווה.
להיות מסוגל להתרומם מעבר לזה.
להיות יותר אוקיינוס ופחות גל.

**
אז מה אנחנו – אוקיינוס או גל?
ואולי אנחנו גם וגם?
אולי לפעמים אנחנו "גל" (בני אדם אנושיים על כל המשתמע מכך…),
ולפעמים אנחנו "אוקיינוס" (תודעות מפותחות המחוברות זו לזו ולעולם…)?

ואולי זה בסדר להיות גם וגם (מבלי לבחור או לתעדף…)?
כמו שאנחנו עכשיו?
כמו שזה עכשיו?

מאקהרט טולה אני לומד שבן-אדם, human-being, הוא השילוב שבין אנושיות לבין הוויה. 
בין לחשוב, להרגיש ולעשות לבין להיות.

אולי חלק מהעניין הוא להבין שלהיות "אוקיינוס" זה לא יותר טוב או יותר מתקדם מלהיות "גל" ("בני אדם רוחניים בעלי דרגת התפתחות גבוהה…"),
וגם לא פחות טוב או פחות מתקדם ("אנשים שלא מחוברים למציאות ובורחים ממנה באמצעות קשקושים "רוחניים-אלק"…)?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תזכורת

"מילים, בין שהן מבוטאות בקול ובין שהן נשארות מחשבות דוממות, יכולות כמעט להפנט אתכם בקסמן.
אתם אובדים בתוכן בקלות, ומהופנטים מתוך אמונה שכאשר אתם מצמידים מילה לדבר-מה, אתם יודעים מהו.
אך אין זה כך.
אתם רק הסוויתם את המסתורין בתווית.
הכול – ציפור, עץ, אפילו אבן פשוטה ובוודאי האדם – בלתי ניתן לידיעה.
וזאת משום שלכול עומק בלתי נתפש.
כל מה שאנו יכולים לקלוט, לחוות, לחשוב עליו, הוא פני השטח של המציאות, פחות מקצה קרחון."

**

"המילים מצמצמות את המציאות למשהו שנתפש בשכל האנושי, ואין זה הרבה.
השפה מורכבת מחמישה צלילים בסיסיים המופקים במיתרי הקול; אלה הן התנועות: "a, e, i, o, u". (בעברית: קמץ, צירי, חיריק, חולם ושורוק).
הצלילים האחרים הם עיצורים המופקים בלחץ אויר: "ס, פ, ג" וכדומה.
האם אתם מאמינים שכמה צירופי צלילים בסיסיים כאלה יכולים להסביר מי אתם, את תכלית היקום, או אפילו מהו עץ או מהי אבן בעומק הווייתם?"

~ הציטוטים מתוך הספר "ארץ חדשה" מאת אקהרט טולה

**
סוף השבוע הזה "סוגר" חופשה מיוחדת בת קרוב לחודשיים שזכיתי לחוות בשבועות האחרונים.
תכננתי להקדיש את הפוסט לסיכום התקופה הזו, אך בדומה למה שקרה לי לא אחת במהלך החופשה, המציאות מתהווה בצורה שונה.
במקום זאת אני בוחר לשתף אתכם בטקסט שכתבתי לעצמי הבוקר:

המחשבה שלא עשיתי מספיק, כמו גם המחשבה שעשיתי המון,
בדומה למחשבה שהיה לי יום פרודוקטיבי או לא-פרודוקטיבי,
מבוססת על תפיסת עולם מצומצמת שלפיה ניתן לכמת את מה שאנו עושים, למדוד ולדרג את זה.
עפ"י תפיסת העולם הזו, יש "טוב" ו"רע" וברור מה הוא מה.
יש "טוב" ו"טוב יותר", "בזבוז זמן" ו"ניצול זמן", "יעילות" ו"חוסר יעילות".
המחשבה שמה שאני עושה לא מספיק, או שאני לא מספיק,
כמו גם המחשבה שמה שאני עושה זה מעל ומעבר או יותר ממה שאחרים עושים,
מבוססת על אותה תפיסת עולם מצומצמת.

**
עפ"י תפיסת עולם אחרת, כולנו מחוברים וכל מה שאנו עושים משפיע ומשנה.
ומתוך שכך, אתמול, במהלך יממה אחת בחיי (כמו בכל יממה אחרת),
יצרתי אינספור תנועות ואדוות, שלרובן איני מודע ולא אהיה מודע לעולם.
אני מוקיר את עצמי על יום הצוות שהנחיתי לאנשי מרכז החדשנות בבית החולים שיבא.
על חיבור לאנשים ונגיעה בהם. על מפגש. על אינטראקציה.
"איננו יכולים לעבור אפילו יום אחד בחיים מבלי להשפיע על העולם שסביבנו" טוענת ג'יין גודול.
אני לא יודע במי נגעתי אתמול ואיך השפעתי.
אני יודע שנגעתי ושההשפעה שלי היא אינסופית.
לא כי זה אני או מפני שעשיתי משהו מיוחד, אלא פשוט כי ככה זה.
אנחנו מחוברים.
וכשם שנגעתי והשפעתי, כך ננגעתי והושפעתי.
כנראה בדרכים שלא לכולן אני מודע ולא את כולן אני מבין.
מתוך המקום הזה שאיננו רואים ומבינים הכול,
ושאין לנו מושג איך אנחנו משפיעים ומושפעים,
מתוך המקום הזה, אחד הדברים החשובים שאנו יכולים לעשות הוא להחזיק כוונה.
להחזיק כוונה להיטיב עם האנשים שאנו פוגשים כשאנו מסתובבים בעולם:
עם אנשי מרכז החדשנות של שיבא.
עם אנשי צוות מעוז שאירחו אותנו.
עם בני משפחתי.
עם קבוצת המשתתפים שנכחו במפגש הוירטואלי שהנחיתי בערב.
עם אנשי קופת החולים ששוחחתי איתם בניסיון להשיג הפניה.
עם אנשים שהתכתבתי איתם במייל או בוואטסאפ.

**
אחד העקרונות החשובים ברייקי הוא שכמטפל אינני אחראי לריפויו של האדם שבו אני מטפל.
אני בסך הכול צינור או ערוץ שדרכו זורמת האנרגיה הנמצאת בעולם אל המטופל.
כצינור, אינני מחפש הוכחה או משוב לכך שמה שאני עושה עוזר.
אינני מכוון לתוצאה מסוימת שאני רוצה שתקרה ושאני מאמין שהיא התוצאה הנכונה.
כערוץ אני מכוון לטוב העליון של האדם שבו אני מטפל מבלי לדעת בהכרח מה זה אומר.
אני סומך על האנרגיה שתדע את דרכה ובוטח באדם ובכוחות הריפוי הפנימיים שלו.
כערוץ שדרכו זורמת אנרגיה, תפקידי להחזיק כוונה ולהיות נוכח עם האדם.

אולי, בדומה לרייקי, להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח עם האנשים והקבוצה,
זה גם תפקידי כמנחה, כמנהל, כהורה וכבן זוג.

זה לא במקום.
זה לא במקום הכנה מדוקדקת לסדנה, ביצוע מטלה בפרויקט, קניות בסופר, או הסעה לחוגים.
זה לא תירוץ לאי-עשייה, לדחיינות או לחיפוף.
להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח זה תוך-כדי ולצד ההכנה לסדנה, הקניות בסופר, ביצוע מטלת הפרויקט וההסעה לחוגים.

**
כשאני מחויב לטוב משותף, עבורי ועבור האדם או הקבוצה שאני באינטראקציה איתם,
מבלי להיות "נעול" על מה זה אומר ואיך זה בא לידי ביטוי,
יש בי פחות צורך להגן על עמדה מסוימת או לבטל עמדה אחרת.
אני פחות חושד ויותר סומך.
יש בי פחות לחץ שדברים ייכשלו או שלא נגיע לתוצאה ולשורה תחתונה מסוימת בזמן נתון.
כשאני מחויב לטוב משותף שאיני בטוח מהו, עבורי ועבור האדם או הקבוצה שאני באינטראקציה איתם, יש בי פחות מתח, לחץ ושיפוטיות ויותר פתיחות, סקרנות וקבלה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הגדרה אחרת לעושר

היום ב 12:45, דקות לפני סיום הסדנה, בזמן שהמשתתפים קינחו בתרגיל הכרת-תודה מסכם בזוגות, בדקתי עם רועי המנחה-השותף שלי מה שלומו.

**
בדיקת "מה שלומך…?" מתעניינת וסקרנית היא מתנה יקרה ומיוחדת.
עפ"י מרטין בובר, המתנה הכי יקרה שאנו יכולים להעניק למישהו, היא הנוכחות שלנו.

שני תנאים חשובים צריכים להתקיים בכדי לשאול "מה שלומך…?" מהלב:
א. שיהיה באמת אכפת לנו (כוונה אותנטית).
ב. שנהיה פנויים להקשיב לתשובה (פניות של זמן ופניות רגשית-מחשבתית).

**
כשהאדם שאותו אנו שואלים בוחר לשתף אותנו, זו הופכת להיות מתנה יקרה ומיוחדת גם עבורנו.
הוא פותח בפנינו את עולמו ומאפשר לנו להתחבר אליו ולהיות שם אתו.
תשובה פתוחה, כנה ואותנטית לשאלת "מה שלומך?" יכולה ליצור חיבור עמוק ומהיר בין אנשים.

לקבל תשובה מהלב לשאלת "מה שלומך?" זו מתנה יקרה במיוחד,
כיון שלא ניתן לאלץ אנשים לפתוח את ליבם בפנינו.
כשהם בוחרים לעשות זאת, זה אומר משהו עליהם ועל הקשר שלנו.

**
במצבים מסוימים אבחר לא להשיב בכנות ובאותנטיות לשאלת "מה שלומך..?":

– כשלא אאמין שהשואל באמת מתעניין ואכפתי.
– כשאחשוב שהשואל לא באמת פנוי להקשיב לי כרגע.
– כשלא אסמוך על השואל שהוא מסוגל להקשיב לי מבלי להיבהל, להילחץ או "לשפוך" עלי את התגובה שלו.
– כשלא אהיה פנוי לכך בעצמי.
– … או מכל סיבה אחרת…

כשאני בוחר להימנע מתשובה פתוחה, או עונה בקצרה ל"פרוטוקול",
זה יכול להיות קשור למחשבה/תחושה שיש לי על או כלפי השואל
וזה יכול להיות קשור למקום המסוים שאני נמצא בו כרגע (בלי קשר לשואל).

**
בדומה למתנות אחרות, גם שאלת "מה שלומך…?", 
מרגע שהענקנו אותה למישהו,
היא שלו והוא רשאי לעשות בה כרצונו:
לשתף אותנו או לא.
להגיב בצורה מסוימת או בצורה אחרת.

"מתנה היא דבר שאדם רוצה ואתה מעניק לו זאת.
אין זו מתנה אם אתה מעניק את מה שאתה רוצה שיהיה לו.
האדם המעניק את המתנה אינו קשור אליה, והוא מעניק אותה ללא תנאי.
לאדם המקבל את המתנה יש זכות לעשות בה ככל העולה על רוחו: להשתמש בה, להרוס אותה, לתת אותה לאחר וכן הלאה.
היא שלו ללא תנאי, והנותן אינו מצפה לדבר בתמורה.
אם הנתינה אינה עומדת בהגדרות הללו,
היא אינה מתנה, אלא משהו אחר."

– מתוך "מסר האנשים האמיתיים" / מרלו מורגאן

"מה שלומך…?" אמורה לשרת בראש ובראשונה את האדם שאליו אנו מייעדים את המתנה ולא אותנו.
סיפוק הסקרנות שלנו והצורך שלנו בידיעה ובהבנה הינם בעדיפות משנית ויכולים לחכות.

**
מסת' גודין למדתי על ההבדל שבין טרנזאקציה לבין אינטראקציה:

טרנזאקציה (Transaction) היא פעולה שמהותה תפעולית או כלכלית ומטרתה להביא לכך שמשהו יקרה, יושלם, יועבר וכו'.

אינטראקציה (Interaction) היא פעולה שמהותה אנושית ומטרתה להביא למפגש, חיבור או תנועה בין אנשים.

כשאנחנו שואלים מישהו לשלומו, מתוך כוונה לעשות עם זה משהו אנחנו מוכווני טרנזאקציה.
כשאנו שואלים מישהו לשלומו, מתוך סקרנות וכבוד לתגובתו (באשר היא), אנחנו מוכווני אינטראקציה.

**
בשבועות האחרונים אני נהנה להקשיב לצ'ארלס אייזנשטיין וללמוד ממנו.

הספר הנוכחי שאני מקשיב לו נוגע בהיבטים שונים של כסף: 
היסטוריה, התפתחות, גורמים משפיעים, תרבות, מבנים כלכליים ועוד.

אייזנשטיין טוען שכסף, בדומה לדברים אחרים, 
הוא במידה רבה סיפור שאנו מאמינים בו ושיש לנו הסכמות לגביו.
(זה מזכיר את ספרו של יובל נוח הררי…)

תפיסת העושר (הכלכלי) המקובלת בעולם היא שמי שיש לו יותר הוא עשיר יותר.
זוהי תפיסה המבוססת על תודעת חסר ועל צבירה.
צריך לצבור עוד ועוד כיון שמה שיש לנו אינו מספיק, או עלול לא להספיק.

תפיסה נוספת, המוכרת ביהדות הינה "איזהו עשיר? השמח בחלקו."
תפיסה המבוססת על קבלה ועל הסתפקות במה שיש.

צ'ארלס מציע תפיסה חלופית לעושר (כלכלי):
מי שעשיר יותר אינו מי שיש לו יותר אלא מי שנותן ומקבל יותר.
זוהי תפיסה המבוססת על תודעת שפע ועל זרימה.

מדיפאק צ'ופרה למדתי בהקשר הזה שהדרך שבה התאים שלנו פועלים מבוססת על זרימה:
כל תא מקבל כמות מסוימת של חמצן, לא פחות מכך ולא יותר מכך, המספיקה למספר שניות,
עושה בה שימוש ומשחרר אותה בידיעה שכמות חדשה נדרשת תגיע בקרוב.

"מה שלומך…?" היא דוגמא לאינטראקציה המייצרת זרימה בין אנשים.

יכול להיות שאדם "עשיר חברתית" הוא כזה הנהנה מזרימה שופעת של קבלה ונתינה אנושית המתאימה לצרכיו.

**
ג'יין גודל טוענת שאנחנו לא יכולים להסתובב בעולם בלי לשנות אותו.
איננו יכולים לעבור אפילו יום אחד בחיים בלי להשפיע על אנשים שאנחנו פוגשים.
ביום נתון אנחנו פוגשים עשרות אנשים: בבית, בעבודה, ברחוב, בסופרמרקט, בכביש.
בכל אינטראקציה אנחנו משפיעים ומושפעים.
אין מפגש נייטרלי. 
פנים אל פנים או וירטאולי.
זרם אינסופי של קבלה ונתינה, של אנרגיה, של התהוות והשתנות.
חשוב להכיר בכך ולהיות מודעים לשינוי האינסופי שאנו מייצרים.
חשוב לבחור איך אנחנו רוצים להשפיע על אנשים ועל העולם.

“You cannot get through a single day without having an impact on the world around you. 
What you do makes a difference, and you have to decide what kind of difference you want to make.”

― Jane Goodall

**
לשמחתי, רועי המנחה-השותף שלי הוא גם בני.

היום זכינו להעביר את הסדנה המשותפת הראשונה שלנו, בנוכחות תשעה זוגות של הורים וילדים בגילאי 7-12.

יש בי הכרת תודה עצומה על הזכות וההזדמנות לעשות את זה ביחד עם רועי: לתכנן, ליצור, להתבחבש, ליזום, להנחות, ללמוד, ליהנות, להתמודד, לחגוג.

יש בי הכרת תודה לתשעת הזוגות שהגיעו היום ותרמו למפגש הייחודי ויוצא הדופן הזה. חלקם בילו מספר שעות על הכביש בנסיעה הלוך וחזור.

יש בי הכרת תודה על כך ששליש מהמשתתפים בסדנה היום הם אנשים (או בני/בנות זוג של…) שאני זוכה לעבוד איתם ביום-יום, בסביבה עסקית תחרותית, כשאיני מעביר סדנאות.

יש בי הכרת תודה לאשתי ולבנותיי שהסכימו לפתוח את סלון ביתנו, סייעו בהכנות ופינו את המרחב לטובת האירוע הזה.

יש בי שמחה והכרת תודה על המרחב שיצרנו בסדנה היום (ובשבועות ההכנה שקדמו להיום):
מרחב שעורר זרימה אינטראקטיבית של קבלה ונתינה בין אנשים, שרק את חלקה ניתן להבין או לכמת.

**
כששאלו אותי לגבי מועדים של סדנאות עתידיות דומות, השבתי "נסיים עם זאת ונראה".

דקות לפני תום הסדנה, רועי שיתף אותי (בתגובה לשאלת ה"מה שלומך?") שלצד שמחה, גאווה, הכרת תודה ורגשות נעימים נוספים, הוא חש הצפה.

למען האמת, גם אני…

זמן טוב לקחת את הזמן, להוריד הילוך, לרדת מתפקיד, לחגוג, לנוח…

ומה לגבי סדנאות עתידיות?
אין לי מושג… 
נראה בהמשך…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מסע

המסע השנה היה שונה מאלו של שנים קודמות.
אנחנו שונים.
מערכת היחסים שלנו שונה.

**
3 דברים יישארו מהמסע הזה: 
א. זיכרונות וסיפורים שלך.
ב. זיכרונות וסיפורים שלי.
ג. תמונות.

**
תמונות הן ניסיון לתפוס את הרגע, לנצור חוויות ותחושות.
והן גם ניסיון לעצב זיכרון. ליצור עתיד של זיכרונות וסיפורים משותפים.

**
לא משנה כמה אנסה לצלם שקיעה עם הסלולרי שלי, זה יצא פחות מפעים מאיך שזה באמת.
ובזמן שאהיה עסוק בצילום השקיעה, לא אהיה עם השקיעה.

**
לילה ראשון:
– "מה חשוב לך שיהיה במקום שנישן בו הלילה?"
– "מים שאפשר לשחות ולשחק בהם."

לילה שני:
– "מה חשוב לך שיהיה במקום שנישן בו הלילה?"
– "עצים שאפשר לטפס עליהם ולתלות ביניהם ערסל."

מבררים מה חשוב לנו לפני שמחפשים מקום ללילה.
המקום משרת את מה שחשוב.
צרכים לפני אסטרטגיות.

**
מה שמתאים לנו עכשיו זה לא מה שהתאים לנו לפני כן וגם לא מה שיתאים לנו בהמשך.

בחירה במה שמתאים עכשיו מצריכה הקשבה לאחרים ולעצמנו ומידה מסוימת של בטחון שיהיה בסדר. שזה בסדר.

"שיהיה בסדר": שנסתדר, שנמצא מקום או פתרון.

"שזה בסדר" לשים על השולחן את מה שמתאים לנו.

**
שני סוגים של בחירות:

א. בחירה לנוע לקראת מה שמתאים.
ב. בחירה להתרחק ממה שכבר לא מתאים.

**
יש מחיר לבחירה במה שמתאים עכשיו: 
קיפול מאהל בשעות אחה"צ במקום שהתאים לנו מאוד עד עכשיו,
ותנועה למקום אחר שעדיין לא ברור איפה ומה הוא.

כשנגיע נדע.
ואולי לא נגיע ולא נדע.
או שנגיע למקום מסוים ולא נהיה בטוחים שזה זה.

ואז…
כשכבר יהיה מאוחר, או כשנהיה עייפים, או כשנהיה רעבים, 
בהתאם למקום שנהיה בו, נבחר במה שיתאים לנו. 
באותו רגע.

**
להסכים

להסכים לא לדעת.
להסכים לחוות.
להסכים לצאת ממרחב נוחות.
להסכים להתנתק.

**
חשש:

מנמלים עוקצות (כמעט התמקמנו על קן…).
שהיתושים יאכלו אותנו.
שהציפורן החודרנית תתפתח.
שכאב האוזניים יחזור.
שמישהו לא ירגיש טוב.
שהמקום שנישן בו יהיה מבודד מדי, או ג'יפה מדי.
שיהיה משעמם.
שיהיה פחות כיף מפעמים קודמות.
שנגלה שזה נגמר.
שהוא לא יהנה.
שאני לא אהנה.
שהחומוס שהזמנו מקולקל.
שהמעיין שאנחנו הולכים אליו יהיה סתם.
שיתבזבז לנו היום.
שיהיה חם מדי.
שהציוד שלנו ייגנב.
שהרכב לא יהיה שם כשנחזור.
שמשהו שאנחנו לא רוצים שיקרה, יקרה.

רשימה חלקית…

**
מדהים כמה מהר, עם ההגעה הביתה, למקום המסודר והמוכר, 
החששות והלחץ מחוסר הוודאות מתחלפים בלחץ להספיק לבצע את המטלות והמשימות.

**
חגיגה והכרת תודה

סיום של מסע נוסף.
הכול עבר בשלום.

חוגג את הזמן המשותף.
חוגג את "היכולת להיות ביחד" חמישה ימים שלמים:
לחוות, להנות, להשתעמם, לטייל, להתגלגל, לבשל, לצחוק, להתגעגע, לדבר, לפגוש אנשים, לגלות מקומות.

הכרת תודה.
בכדי שכל זה יקרה הרבה דברים צריכים להתקיים…
תודה לאנשים השונים היוצרים את המרחב שמאפשר את המסע הזה…

**
אבל וחגיגה

לפני כ-24 שעות אמא של עדי נפטרה.
לא הספקתי להגיע להלוויה.

בעוד מספר שעות עדן מתחתנת.
אני מתכנן להיות שם.

המסעות שלנו מחוברים למסעות של אנשים אחרים.

מישהי שיתפה אותי ש"לנהל עובד שאיננו" שכתבתי לפני מספר שנים נגע בה מאוד ושמכל הפוסטים שלי הוא הכי חזק עבורה.

כשהיא אמרה את זה, הצטמררתי.
זהו גם הפוסט הכי חזק עבורי.
יותר מכל פוסט אחר שכתבתי.

נזכרתי בו שוב השבוע…

**
בעוד שבוע בדיוק, אנחנו מעבירים ביחד סדנת רגשות וצרכים להורים וילדים.
סוג של מסע נוסף. 
אחר.

הסדנה הנוכחית כבר מלאה (כולל רשימת המתנה).
אם אתם רוצים לקבל הודעה על סדנאות עתידיות (ייתכן שיהיו כאלו), 
אתם מוזמנים להשאיר פרטים בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תזכורת: על החיים ועל המוות [חוכמה של אלפיים שנה]

מרקוס אורליוס (121 – 180 לספירה) היה קיסר רומא ונחשב לאחד הפילוסופים הסטואים החשובים ביותר.
את הציטוטים הבאים ליקטתי מספרו "מחשבות לעצמי" שתורגם מיוונית ע"י אברהם ארואטי (הוצאת נהר ספרים).

**
"הנה כי כן אפשר שתצא מן החיים הללו בכל רגע, זכור זאת בכל מעשיך, דבריך ומחשבותיך."

**
"מה משמעות המוות?
אם נבחן אותו לאשורו ובניתוח תבוני נסיר ממנו את כל הבדיות שטפלו עליו,
לא יראה הוא עוד בעינינו אלא כמעשה הטבע.
אם חושש אדם ממעשה הטבע, אזי נוהג הוא כילד.
ואמנם לא זו בלבד שהמוות הינו מעשה הטבע, אלא הוא אף תורם לרווחתו."

**
"אפילו תחיה שלושת אלפים שנה, או פי עשרה מכך, 
זכור זאת כי אין איש מאבד אלא את חייו שאותם הוא חי בהווה.
ואין הוא חי אלא את אותם חיים שהוא מאבד.
הנה כי כן, בין ארוכים יהיו בין קצרים עד מאוד, נקווים החיים כולם למקום אחד.
הן ההווה שווה לכולם ולפיכך מה שחלף שווה אף הוא, ומה שאובד אפוא הינו רגע קצרצר.
לא יכול אדם לאבד את העבר ולא את העתיד, הרי כיצד יינטל ממנו מה שאינו ברשותו?"

**
"אם כן, זכור תמיד את שני העקרונות הללו:
האחד, כי מאז ומעולם כל הדברים דומים והם נעים במחזוריות,
ואין זה משנה כל עיקר אם יראה אדם את אותם הדברים במשך מאה או מאתיים שנה או במשך זמן אין-קץ.
השני, כי מי שארכו חייו למכביר כמו גם מי שקצרו ימיו עד מאוד אובדנם שווה.
הן ההווה בלבד הוא שניטל מהם, אם אכן ההווה בלבד נמצא ברשותו של אדם
ואין הוא יכול לאבד את מה שאינו ברשותו."

**
"לו אמר לך אחד האלים כי מחר תמות או לכל היותר בתוך יומיים,
אזי לא היית מקנה חשיבות גדולה להבדל שבין מחר למחרתיים,
אלא אם כן הינך פחדן מוחלט (הן כה קטן מרווח הזמן ביניהם).
כך חשוב, כי אין הבדל גדול בין תחיה עוד שנים רבות בין מחר ייתמו חייך."

**
"זכור את כל הקיים באשר הוא ומה זעיר חלקך בו.
זכור את מכלול הזמן , אשר בו נקצב לך פרק קצר החולף ביעף,
וכן את הגורל, שבו הנך מרכיב קטנטן."

**
"שער בנפשך מה רבים הרופאים שהלכו לעולמם, אחר שלעתים תכופות קימטו מצחם בעבור מטופליהם.
מה רבים האסטרולוגים – אחר שניבאו דבר מותם של אחרים, משל היה המוות בעל חשיבות יתרה.
מה רבים הפילוסופים – אחר אין ספור דיונים ארוכים על אודות מוות ואלמותיות.
מה רבים שועי הארץ – אחר שקטלו המונים.
מה רבים העריצים – אחר שבשררתם משלו בחיי אנוש בגבהות לב נוראה.
מה רבות הערים שמתו, אם יורשה לי להשתמש בביטוי זה, ואבדו כליל, כדוגמת הליקה, פומפיי, הרקלונאום ואחרות אין ספור.
המשך וחשוב על אלו שהכרת בעצמך, איש אחר רעהו.
האחד התאבל על מות פלוני ולבסוף היה שרוע בעצמו על מיטת המת.
אחר הלך אף הוא בעקבותיו – הכול בתוך זמן קצר.
הנה מסקנתנו: ראה תמיד את חיי-אנוש כבני חלוף ופחותי ערך,
אתמול לא היו אלא לחלוחית ומחר – גופה חנוטה ואפר.
על כן יש לצלוח את חלקיק הזמן הזה בהתאם לטבע ולהיפרד מן החיים בקורת רוח,
כשם שהזית, עת יבשיל, יצנח מטה והוא מברך את האדמה אשר הצמיחה אותו ומכיר טובה לעץ אשר גידלהו."

**
לקינוח, הציטוט האחרון של אורליוס מתכתב בצורה הדוקה עם פסוק ידוע מהמקורות שלנו:

"עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה.
דע, מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.
מאין באת, מטפה סרוחה.
ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה.
ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא."

~ משנה אבות ג', פסוק א'

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter