תגית: נוכחות

איפה עובר הגבול..??

משוב שקיבלתי השבוע לקטע "כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול":

"יש לי בעיה עם המוחלטות של האמירה הזאת. 
כי אנשים גם אונסים, מכים, מתעללים. 
זה הכי טוב שלהם באותו רגע? תמיד?

כדאי, רצוי וחשוב לסייג את האמירות האלה. 
אפשר בתחילת הקטע. 
משהו בסגנון: אנחנו יוצאים מנקודת הנחה, שאדם שפועל בדרך שאיננה אלימות או פגיעה באחר, משתדל תמיד לעשות את הכי טוב שלו.
אחרת, זה מעורר אנטגוניזם. 
לא כל אחד עושה רק טוב ומשתדל לעשות טוב. בטח לא תמיד. 
ולצערנו, אלה שפועלים מתוך מוטיבציה לפגוע באחרים, הם לא מעטים… 
ולא מעניין איזה מטען הם סוחבים איתם."

**
"כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול" ו-"אם הייתי במקומך הייתי פועל בדיוק כמוך"
הן שתי אמונות שהתפתחו אצלי בשנתיים-שלוש האחרונות,
וכמו כל אמונה אחרת, הן מבוססות על הדרך שבה אני תופס אנשים ותופס את העולם.

מעניין איך אמונות מתפתחות.
הן לא היו שם מאז ומתמיד.
לא זכור לי אירוע מטלטל שיצר אותן בתוכי.
עד לא מזמן, כנראה שהחזקתי אמונות הפוכות או מנוגדות.

**
מירי שפירא היתה הראשונה שפתחה לי את הדלת לעולם התקשורת המקרבת.
אחד הדברים הכי חשובים ומשמעותיים שלמדתי ממירי היה אמפטיה.
איך להיות עם בן אדם, להקשיב לו, לראות אותו, להבין אותו לעומק.
זו לא למידה מנטלית שבה מבינים משהו וממשיכים הלאה, 
אלא למידה התנסותית-חוויתית שחוזרים עליה שוב ושוב ושוב.

באחת הנסיעות המשותפות שלנו מירי שאלה אם אני רוצה להתאמן בלהיות באמפטיה ליגאל עמיר.
לא רק שלא רציתי, השאלה הזו ממש עצבנה אותי.
מאיפה הבאת את זה עכשיו…??
למה שאתן אמפטיה לרוצח ראש הממשלה?
יש כל-כך הרבה אחרים שארצה להיות איתם באמפטיה ויגאל עמיר הוא לא אחד מהם. 
אני יכול לחיות חיים שלמים של אמפטיה, אולי אפילו כמה גלגולים, בלי להגיע אליו.
שחררי אותי מזה.
מספיק עם הצדקנות וההתייפייפות הזו. 
יש דברים שאסור להבין. 
יש אנשים שאסור להיות איתם באמפטיה.

**
מדוע יש אנשים או מעשים שקשה לנו להיות אמפטיים כלפיהם?
שאנחנו לא רוצים אפילו לנסות?

לעתים קרובות אמפטיה נתפסת כהבנה שעלולה להוביל להצדקה שעלולה להוביל לסליחה.

אם אבין אותך, יש סיכוי שתחשוב שאני מצדיק אותך.
עצם המוכנות להיות אתך בדיאלוג או לנסות להבין אותך עלולה לתת לגיטימציה למעשים שלך. 
אם ניתן להבין את מה שעשית, אולי אפשר אפילו לסלוח על זה. 
ואני לא רוצה לסלוח. 
אני כל כך כועס ואני כל כך חושב שזה לא בסדר, 
שלא רק שאיני רוצה לסלוח לך, 
אני רוצה שתיענש בחומרה.

כשאני מאמין שאתה לא בסדר,
וכשאמפטיה מחוברת אצלי להבנה + הצדקה + סליחה, אז עם כל הכבוד, היא לא בשבילך.

נראה לי שיש קושי נוסף להיות באמפטיה, שקשור יותר אלינו ופחות לאדם האחר:

הפחד להשתנות.

אם אניח את האג'נדה והאמונות שלי בצד (אפילו רק לרגע), ואתמקד בלהבין אותך, 
זה יכול להחליש אותי.
במצבים מסוימים עדיף להיות חד וברור.
שחור-לבן.
בלי למצמץ.
אם אבין אותך יותר, אני עלול להתבלבל.
ההבנה עלולה לזרוע בתוכי ספקות. 
לסדוק את תפיסת העולם שלי.
וזה מסוכן.

אי-הרצון והקושי שלנו להיות באמפטיה הוא לא רק עם רוצחים, אנסים, מחבלים, גננות מתעללות וגברים מכים.
הוא גם עם חברי כנסת, קולגות לעבודה, מורים, שכנים, אנשים שחיים או שחושבים אחרת מאיתנו, ואפילו עם חברים ובני משפחה שלא באים לנו בטוב.

**
היום אני רואה את זה אחרת.
אמפטיה ליגאל עמיר זה ניסיון להבין אותו ואת נקודת מבטו.
מה עובר עליו ואיך הוא רואה את העולם.

להבין.

לא להצדיק.
לא להזדהות.
לא לסלוח.
בטח שלא לאהוב.

כשאני באמפטיה עם מישהו, חלק אחד בתוכי יכול להבין אותו ("אם הייתי במקומך הייתי פועל כמוך"),
וחלק אחרי בי יכול לא להסכים, לכעוס, להתנגד לו, להילחם בו, או לרצות שהוא ישב בכלא לשארית חייו.
שני החלקים הללו יכולים להתקיים בתוכי בו-זמנית: האחד מתמקד באדם שמולי, והאחר בי.

**
המשוב שקיבלתי על הקטע גרם לי לעצור ולחשוב.

אני מסכים שהמוחלטות באמירה ("כל אחד", "תמיד", "הכי טוב") מעוררת אנטגוניזם.

מצד שני, איפה עובר הגבול..?

איפה עובר הגבול בין אנשים ש"מותר" להיות באמפטיה כלפיהם לכאלו ש"אסור"?
בין אנשים שהם בני-אדם לאנשים שהם "חיות-אדם"? 
איפה עובר הגבול בין מעשים שמותר לנסות להבין אותם, לכאלו שאסור?

פעם חשבתי שזה פשוט:

"אפס סובלנות לאלימות".
"אפס סובלנות לחוסר-אמינות".

היום אני מאמין שזה יותר מורכב.

נראה לי שבשלב זה, אשאיר את הטקסט כפי שהוא.
שכל אחד ישים לעצמו את הגבול שלו.

יכול להיות שאשלם על כך מחיר.
יש משהו טעון מאוד בנושא הזה.
לחלקנו הוא נוגע במקומות הכי עמוקים, כואבים ורגישים. בפחדים הכי גדולים.

הוא עלול לגרום לאנשים מסוימים, ביניהם חברים קרובים ובני משפחה, להתרחק ממני.
קצת כמו לפני כשנה וחצי, כששיתפתי בקטע המטלטל של טיך נהאת האן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שלוש דרכים "להיות עם אנשים"

מרחל נעמי רמן למדתי על 3 דרכים "להיות עם אנשים":

1. לתקן.
2. לעזור.
3. לשרת.

1. "לתקן"

תפיסת עולם של "לתקן" היא כזו המאמינה שהאדם שמולנו שבור, מקולקל או לא-בסדר באיזשהו אופן.
ואז, מתוך רצון להיטיב, אנו מנסים לפתור את הבעיות שיש לאותו אדם, לסדר את הבלגן שלו או להחזיר אותו למסלול תקין.
תפיסת העולם-אדם הזו מבוססת על ראייה דיכוטומית של בסדר/לא-בסדר,
על ההנחה שאנחנו יודעים מה נכון ומה בסדר,
ועל האמונה שלנו (ולא לאדם שמולנו) יש את הכוח והיכולת לשנות.
ברמה מסוימת, כשאנו מחזיקים בתפיסה הזו אנו רואים את האדם שמולנו כאובייקט, ולא כיצור אנושי.

**
2. "לעזור"

תפיסת עולם של "לעזור" היא כזו המאמינה שהאדם שמולנו זקוק לעזרה ושאנו יכולים או צריכים לעזור לו. 
ואז, מתוך רצון להיטיב, אנו מתגייסים לספק עזרה בצורות שונות ולסייע במה שניתן. 
בתפיסה זו איננו רואים את האדם שמולנו כאובייקט או כ"מקולקל", אלא ככזה שצריך עזרה. 
באופן לא מודע לעתים אנו יוצרים היררכיה בינינו לבין האדם, שלפיה אנו בצד החזק/הנותן/העצמאי/היכול, 
והאדם שמולנו בצד החלש/המקבל/הנזקק/התלותי שלא יכול להסתדר בלעדינו. 
משום כך, העזרה, על אף שהיא מגיעה מכוונות מיטיבות, עלולה ליצור ריחוק וניכור בינינו לבין האדם.
שני תוצרי לוואי נפוצים של "עזרה" הם לחץ ("אנחנו חייבים לעזור שכן האדם אינו יכול להסתדר בלעדינו") ורחמים (כלפי אותו אדם "נזקק/מסכן").
לעתים קרובות פעולת העזרה תנבע במידה רבה מרצוננו להקל על תחושת אי-הנוחות, המצוקה או חוסר האונים שאנו חווים כשאנו פוגשים את האדם.

**
3. "לשרת"

תפיסת עולם של "לשרת" היא כזו המאמינה שאנו והאדם שאנו פוגשים שווים באנושיותנו.
בתפיסה זו אנו רוחשים כבוד עמוק לאדם שמולנו, לעצמנו ולחיים, מאמינים ביכולות של כל אחד מאיתנו וזוכרים בענווה שאיננו מבינים הכול ושהדברים לא בדיוק כפי שהם נראים.
השירות הנובע מתוך תפיסה זו יכול להיות בפעולה או בנוכחות.
מהותו לתת לאדם שמולנו את המענה המיטבי למה שהוא צריך כמו גם את הבחירה האם לקבל את זה או לא. 
כשאנו "משרתים" המיקוד שלנו הוא באדם שמולנו ולא בנו. 
אנו מכווננים לזרימה של קבלה ונתינה בין שני בני אדם, בגובה עיניים, מפגש אנושי ללא היררכיה.
שירות יוצר חיבור וקירבה.
ופעמים רבות גם ריפוי.

**
חשוב להדגיש:
לתקן, לעזור ולשרת נובעים כולם מתוך רצון להיטיב.
אף אחד מהם אינו רע או פסול.

על פני השטח קשה לדעת האם הפעולה היא פעולת תיקון, עזרה או שירות.
ההתכווננות הפנימית היא זו שקובעת.

הפוסט הזה נכתב מתוך כוונה לשרת אמונה שהמסר יודע את דרכו ויגיע למקומות ולאנשים המתאימים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

המקצוען

המקצוען

• המקצוען מופיע לעבודה בכל יום. עבודתו היא מרכיב חשוב בחייו ובתרומתו לסביבתו ולעולם.

• המקצוען מקדיש חלק ניכר מהאנרגייה שלו ומתשומת ליבו לעבודתו. הוא בוחר לעשות זאת משום שהוא מבין את חשיבות עבודתו עבורו ועבור אחרים, ולא בגלל שהוא מרגיש חובה לעשות אותה.

• המקצוען מקבל שכר על עבודתו. השכר הוא ביטוי להכרת התודה ולערך שאנשים הנהנים מעבודתו חווים ומקבלים. השכר הוא גם אמירה המסייעת למקצוען להפסיק להיות חובבן.

• המקצוען מתמסר ומושקע רגשית. כשהוא עושה את עבודתו, מה שמונח על הכף חשוב ומשמעותי עבורו.

• המקצוען אינו מוגדר ע"י עבודתו, אינו נאחז בה או מזוהה איתה. המקצוען אינו מתייחס לכשלונותיו ולהצלחותיו באופן אישי. מחמאות, ביקורות, שבחים ובוז נוגעים בו וחולפים.

• המקצוען מתייחס לעבודתו בכבוד וברצינות. הוא ממוקד בתוצאות ובלקיחת אחריות. המקצוען עומד בהתחייבויות שלו ומתרחק מתירוצים, האשמות, סיפורים והסחות דעת.

• למקצוען יש דרישות גבוהות מעצמו ומעבודתו. הוא דוחה סיפוקים, לא מוותר לעצמו ומתמודד עם קשיים.

• המקצוען ממשיך ללמוד, להפיק לקחים, להקשיב, לתרגל, להתפתח ולהשתפר כל הזמן.

• המקצוען מגלה חמלה כלפי עצמו וכלפי אחרים. הוא מבין ומקבל את אנושיותו ואת אנושיות הסובבים אותו. המקצוען חוגג ומתאבל. הוא לא מקל ראש בקשיים שהוא ואחרים חווים וגם לא נבהל מהם.

• המקצוען אמיץ ופועל למרות הפחד. הוא מכיר בשדים שלו ומודע להתנגדות הפנימית שהוא חווה. המקצוען אינו מתכחש לכוחות הללו וגם אינו נותן להם לנהל אותו.

• המקצוען פועל מתוך כוונה להיטיב עם עצמו, עם הסובבים אותו ועם העולם. הוא מבין שמהות עבודתו היא להיטיב, לסייע, לתמוך ולעזור, ושלכוונה זו יכולים להיות מופעים רבים.

• המקצוען עניו. הוא אינו רואה עצמו כנעלה או כנחות מאחרים. הוא מבין שבעבודתו הוא מחובר למשהו גדול ממנו ושהוא רק אחד מהגורמים המאפשרים לעבודה להתבצע.

• המקצוען ערני וסקרן. הוא חי בהווה ומבין שהחיים ועבודתו ארעיים, דינמיים ומשתנים כל הזמן.

• המקצוען נדיב. הוא שמח לעזור לאנשים מסוימים ולהיות שם עבורם כשהם צריכים אותו. ובאותה מידה הוא שמח לבקש ולקבל עזרה מאנשים אחרים ולאפשר להם להיות משמעותיים עבורו.

• המקצוען שמח ומכיר תודה על הזכות לעשות את העבודה שלו, על האנשים ונסיבות החיים שתרמו להתפתחותו ושמסייעים לו בדרכו.

• המקצוען מבין שהוא בדרך ושהוא תמיד יהיה בדרך. מסעו של המקצוען לא נגמר. הוא אינו מנסה להגיע למקום כלשהו ומבין שיעדים ומטרות משמשים עבורו כאבני דרך זמניות בנתיב אינסופי.

**
בזכות פוסט של סת' גודין הגעתי לאתר של דרק סיברס.

בזכות דרק סיברס וספרו "Hell Yeah or No" הגעתי לספריו ולרעיונותיו של סטיבן פרספילד.

בזכות סטיבן פרספילד הגעתי ל- Turning Pro ול- The War of Art.

את ההשראה לפוסט הנוכחי קיבלתי מהספר – Turning Pro.

לפני מספר ימים דרק סיברס וסטיבן פרספילד לא היו קיימים בעולמי.
השבוע זכינו לבלות כמה שעות נפלאות ביחד.
כששבוע מתחיל אין לנו מושג איך הוא יתפתח ולאן נגיע.

האדם שכותב את הפוסט הזה שונה מהאדם שכתב את הפוסט בשבוע שעבר.
אין לי מושג איך המילים הללו משפיעות על מי שקורא אותן ולאן הן מתגלגלות.

טיך נהאת האן קורא לזה “התהוות גומלין” – Interbeing.

דבר מוביל לדבר מוביל לדבר. 
חיים בהתהוותם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

פחד

כשמ. שאלה אותי השבוע מה הרגש הדומיננטי שאני חווה ביום-יום עניתי "פחד".

יש משהו במילה "פחד" שמרתיע אנשים.
לפעמים, כשאני שואל מנהלים שאני עובד אתם "ממה אתם פוחדים?", הם מגיבים מיד, "מכלום !"
אולי "פחד" מרגיש להם קצת גדול, מאיים, כבד, לא לגיטימי. 
אולי זו מילה שיש לשמור לאירועים מסוימים, או שהם מתביישים להשתמש בה.

במסגרות מסוימות לא כל-כך מקובל להשתמש במילה הזו. 
גם לי בעבר המילה הזו היתה נשמעת גדולה.
כזו ששמורה למצבים מיוחדים.

היום אני מרגיש יותר בנוח איתה.

יש רגשות רבים שהם "קרובי-משפחה" של פחד שנשמעים פחות "כבדים":
חשש. 
מוטרדות. 
אי-נוחות. 
ספק. 
חוסר ביטחון. 
דאגה. 
אי-שקט. 
לחץ.

ועוד…

בבסיס של כל אלו יושב פחד.

**
הכרה במשהו היא נקודת פתיחה טובה.

באופן קצת פרדוקסלי, יש משהו מרגיע עבורי בכך שאני מבין,
שאם אני חווה עכשיו חשש, חוסר שקט, מוטרדות, חוסר סבלנות, דאגה, לחץ או חוסר ביטחון,
אני בעצם חווה מופע מסוים של פחד.
.
אולי זה מרגיע, כי זה הופך את הדברים לקצת יותר פשוטים.

כשאני מכיר בכך שמה שאני חווה עכשיו זה סוג של פחד,
אני יכול לבדוק עם עצמי ממה בעצם אני פוחד:
– מה לא הייתי רוצה שיקרה?
– מה לא הייתי רוצה לחוות או להרגיש?

הקשבה לשאלות הללו מזמנת תשובות ויוצרת בהירות מסוימת.

המוכנות להיות עם משהו (במקרה הזה עם רגש הפחד…), להתבונן בו ולהסתקרן לגביו, יוצרת אפשרות.
**
מורים מסוימים מלמדים להשתיק את הפחד, להתגבר עליו ולפעול גם כשהוא שם.
מורים אחרים מלמדים להקשיב לו, ללמוד ממנו ולהיות איתו.

פחד, כמו אש, חום או חשמל, הוא אנרגיה.

אנרגיה יכולה לשרת או לפגוע.
אין דרך טיפול נכונה אחת באנרגיה.

**
במסגרות רבות מתחילים לדבר על "חזרה הדרגתית לשגרה".

השבוע חוויתי איך שלוש המילים הללו מעוררות המון פחד סביבי.

"פחד" = לחץ, חוסר שקט, מוטרדות, חשש, אי-ודאות, עומס, דאגה, ועוד…

3 מילים יכולות להוות טריגר חזק לאנרגייה. 

**
"עצב מתוק" היא תחושה מיוחדת.

יש משהו עצוב בלגלות שהפחד כל-כך נוכח בחייך ומשפיע עליהם.
יש משהו עצוב במחשבה על האנרגיה האינסופית שמושקעת בפחד, אולי במשך שנים רבות.

המתיקות נובעת מהמודעות.
יש משהו מרגש ופותח-לב בלגלות את זה ולראות את זה.
לחוש את זה ולהיות מסוגל להיות עם זה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

המרחק הנכון מבעיותיך

יש תחושה שהרבה קורה עכשיו…
משהו מרגיש מאוד דינמי בימים הללו. 
אני שם לב לתחושה משולבת של תנועה פנימית בתוכי לצד תנועה חיצונית במסגרות ובמערכות השונות שאני חלק מהן.
הרבה חלקים זזים במקביל בימים הללו.
נראה שמשהו מתהווה, משתנה, מתארגן מחדש.
עוד לא ברור לאן זה הולך, מתי ואיך זה יתייצב.

הדחף במצבים הללו הוא לנסות להבין.
לעשות סדר. 
לייצר ודאות.
ליצור בהירות. 
לא בטוח שאפשר.
אולי "זה" צריך עוד קצת זמן…

יכול להיות שחלק מהעניין עכשיו, הוא להסכים לשהות קצת עם חוסר הוודאות והעמימות,
להקשיב פנימה, להתבונן החוצה, להסתקרן לגבי מה שעולה, לתת לדברים להבשיל…

היום יש לי פחות מילים משלי ויותר ציטוטים של אחרים.

אני מקווה שתאהבו ושהם יהיו משמעותיים עבורכם, כפי שהם משמעותיים עבורי.
כל הציטוטים לקוחים מעולם ה-"התמקדות", גישה אשר פותחה ע"י ד"ר יוג'ין ג'נדלין.

"גופך נוטה תמיד לכיוון של הרגשה טובה יותר. 
הוא מערכת מורכבת החפצה חיים. 
תכופות אנו מרגישים שהכל כה לקוי, עד שאנו מקבלים את הרגשות הרעים הללו כמצב בסיסי נתון. ולא היא. 
ההרגשה הרעה היא ידיעת הגוף הדוחף לעבר הטוב. 
כל הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית לקראת דרך קיום נכונה יותר, 
אם מעניקים לה את המרחב הדרוש לה כדי לנוע לקראת תיקונה."

**
"הגוף הוא מערכת מופלאה בטבע וביקום.
תחושתו ההוליסטית לגבי מה שהינו 'בעד החיים', ומה שאינו כזה, 
מקיפה הרבה יותר ממה שמחשבה או רגש יכולים להכיל."

**
מציאת המרחק הנכון מבעיותיך

"אינך רוצה ליפול אל תוך בעיותיך, לשקוע בהן, להפוך להיות הן.
מצד שני, אינך רוצה לברוח מהן, להתעלם מהן, להדחיק אותן.
הגישות הללו, בדרך כלל אינן מניבות תוצאות חיוביות.

קיימת דרך שלישית, מועילה בהרבה.
זוהי הפעולה הפנימית של יצירת מרחק בינך לבין מה שמטריד אותך,
תוך כדי שאתה עדיין מותיר אותה לפניך.
אינך נכנס אל הבעיות.
אתה עומד במרחק קצר מהן – 
רחוק דיו כדי להפסיק את התחושה שהן מוחצות אותך, אך קרוב דיו כדי שתוכל להרגיש אותן. "

~ מתוך "התמקדות" מאת יוג'ין ג'נדלין

**
"מה שאנו מבטלים ואיננו מרגישים נשאר אותו הדבר.
כאשר אנו מרגישים, הוא משתנה.
מרבית האנשים אינם יודעים זאת.
הם חושבים שעל ידי כך שלא ירשו לתחושות שליליות לעלות בהם הם יהיו אנשים טובים יותר.
היפוכו של דבר, זה גורם לכך שאותם רגשות יישארו במצב סטטי, שנה אחר שנה.
כמה דקות של תחושת הדברים בגופכם מאפשרת להם להשתנות.
אם יש בכם משהו רע או חולה או לא יציב, הניחו לו להיות כזה בתוככם ונישמו.
זוהי הדרך היחידה שבה הוא יוכל להתפתח ולהשתנות על-פי צרכיו."

**
יצירת מערכת יחסים עם רגשותינו

"ההתמקדות מלמדת אותנו שהשינוי בא בקלות רבה יותר כשאנו יוצרים מערכת יחסים עם רגשותינו.
ואי-אפשר לקיים מערכת יחסים עם משהו כשאתם שקועים בו עד צווארכם !

חישבו על הרגשות שלכם כעל אגם גדול.
הבחירה בידיכם: אתם יכולים לקפוץ אל תוך האגם ואתם יכולים לשבת על הגדה ולצפות בו.
ההתמקדות עובדת בצורה הטובה ביותר כשאתם "יושבים ליד" מה שאתם מרגישים במקום לקפוץ לתוכו.

כשאתם יוצרים קשר עם מה שנמצא שם, אתם יכולים להקשיב לו טוב יותר.
הוא יכול לספר לכם את הסיפור שלו.
אם אתם בתוכו, אין מי שישמע את הסיפור.
מערכת יחסים פנימית זו היא הדרך להעניק לעצמכם את הנוכחות המרפאת שהנה רבת עוצמה ויעילה כל-כך.

אם אתם מוצאים את עצמכם אומרים 'אני עצוב', נסו לשנות זאת ולומר 'יש בי חלק שעצוב' או 'יש לי תחושה של עצב' או 'אני מודע למשהו שמרגיש עצוב'.
וכך תחושת העצב הופכת למשהו שאתם יכולים להיות איתו במקום למשהו שמשתלט עליכם מכיון שזה רק חלק מכם, לא כולכם."

~ מתוך "כוחה של התמקדות" מאת אן וייזר קורנל

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

יכול להיות שהסיבה שחוויתי את זה בעבר

יכול להיות שהסיבה שחוויתי את זה בעבר,
היא כדי שאוכל להיות לצידך, במקום הזה, היום.
 
**
ייתכן שהסיבה שאני חווה את זה עכשיו,
היא כדי שאוכל להיות אתך, במקום דומה, בהמשך.
 
**
גם אם זו לא ה-סיבה,
עצם החוויה מעמיקה את ההבנה שלי.
 
**
מכיוון שהייתי במקום דומה למקום שאתה נמצא בו עכשיו,
וחוויתי משהו דומה למה שאתה חווה עכשיו,
אני יכול להיות אתך קצת יותר היום.
 
**
תזכורת:
– עם כל הכבוד למקום שאני הייתי בו ולמה שאני חוויתי, אני זה לא אתה.
– והחוויה שלי היא לא בהכרח החוויה שלך.
– ויש הבדל עצום בין להיזכר בזה ולדבר על זה, לבין לחוות את זה עכשיו.
 
חיים מלאים. היום.
Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

להיות בן תמותה

"יש תפיסות שונות של אוטונומיה.
אחת מהן היא אוטונומיה כפעולה חופשית –
לחיות חיים עצמאיים לחלוטין, חופשי מכפייה והגבלה.
חירות מהסוג הזה היא סיסמת קרב נפוצה.
אבל, כפי שנוכח לדעת ביל תומס בחוותו בצפון ניו יורק, זו פנטזיה –
לו ולאשתו ג'וד נולדו שני ילדים בעלי מוגבלויות קשות שיזדקקו להשגחה כל ימי חייהם.
ויום אחד, בגלל מחלה, זקנה או איזו צרה אחרת יזדקק גם הוא לעזרה.
חיינו תלויים תלות מובנית באנשים אחרים ונתונים להשפעת כוחות ונסיבות הרחק מעבר לשליטתנו.
חופש רב יותר נראה טוב מחופש מועט יותר.
אבל לאיזו מטרה?
כמות החופש שיש לך בחייך אינה מדד לערכם.
ממש כמו שביטחון הוא יעד ריק ואפילו מזיק למי שחי למענו,
כך היא בסופו של דבר גם האוטונומיה.

הפילוסוף הגדול המנוח רונלד דבורקין הבין שיש מובן אחר, משכנע יותר לאוטונומיה.
יהיו אשר יהיו המגבלות והייסורים שאנו מתמודדים אתם,
אנחנו רוצים לשמור על האוטונומיה – החירות – לכתוב את סיפור חיינו.
זו עצם המהות של בן אנוש.

כל מה שאנו מבקשים הוא שיתירו לנו לכתוב את המשך הסיפור שלנו.
הסיפור משתנה כל הזמן.
במשך חיינו אנחנו יכולים להיתקל בקשיים בלתי משוערים.
תחומי העניין שלנו ורצונותינו עשויים להשתנות.
אבל יקרה מה שיקרה, אנחנו רוצים לשמור על החירות לעצב את חיינו בדרכים שעולות בקנה אחד עם אופיינו ועם הנאמנויות שלנו."

**
"אימת החולי והזקנה אינם רק האימה מפני האבדות שהאדם נאלץ לאבד אלא גם אימת הבידוד.
כשאנשים נעשים מודעים לסופיות חייהם, הם לא מבקשים הרבה.
הם לא חותרים להשיג עוד ממון.
הם לא חותרים להשיג עוד כוח.
הם רק מבקשים שיותר להם במידת האפשר,
להמשיך לעצב את סיפור חייהם בעולם –
לבחור בחירות ולקיים קשרים עם אחרים על פי סולם העדיפויות שלהם."

**
"אני נזהר מלומר שאפשר לשלוט בסיום.
לאיש אין שליטה בעולם.
הפיזיקה, הביולוגיה והמקריות משיגים בסופו של דבר את שלהם בחיינו.
אבל העיקר הוא שאנחנו גם לא חסרי ישע.
האומץ הוא הכוח להכיר בשתי העובדות.
יש לנו מרחב לפעול, לעצב את הסיפורים שלנו,
אף שככל שהזמן חולף, גבולותיו הולכים ומצטמצמים.

כמה מסקנות מתבהרות כשאנו מבינים את זה:
שהכישלון האכזרי ביותר בדרך הטיפול בחולים ובזקנים הוא אי-ההכרה בקיומו של סדר עדיפויות מעבר לביטחון ולהארכת חיים גרידא.
שהיכולת של אדם לעצב את סיפורו חיונית לקיום חיים בעלי משמעות.
שיש לנו הזדמנות לעצב מחדש את מוסדותינו, את תרבותנו ואת שיחותינו
ולשנות ככה את האפשרויות הפתוחות לפני כל אדם בפרקים האחרונים של חייו."

**
"אם להיות בן אדם זה להיות מוגבל,
הרי תפקיד המקצועות והמוסדות הטיפוליים – ממנתחים ועד מוסדות סיעודיים –
להיות לעזר לבני אדם במאבקם עם הגבולות האלה.
לפעמים אנחנו יכולים להציע ריפוי, לפעמים רק הקלה, לפעמים אפילו לא הקלה.
אבל יהיו מה שיהיו הדברים שאנחנו יכולים להציע,
ההתערבויות שלנו, והסיכונים והקורבנות שהם מולידים,
מוצדקים רק אם הם משרתים את המטרות הגדולות יותר בחייו של אדם.
כשאנחנו שוכחים זאת, הסבל שאנחנו גורמים עלול להיות ברברי.
כשאנחנו זוכרים זאת, הטוב שאנחנו עושים יכול להיות מפעים."

**
~ הציטוטים מתוך "להיות בן תמותה" מאת אטול גוואנדה.

את הספר קראתי לראשונה בנובמבר 2018, במהלך התמודדות עם אתגר רפואי מתמשך במשפחה.

מה שלפני כשנה וחצי הרגיש מאוד רלוונטי ואישי עבורי, רלוונטי בימים אלו למיליוני אנשים בארץ ובעולם.

כשקראתי את "להיות בן תמותה" הייתי במקום שונה מהמקום שאני נמצא בו כעת.

העולם כולו במקום שונה עכשיו.

ההקשר משנה ומשפיע.

אני תקווה שלצד השמירה על ביטחונם ובריאותם של היקרים לנו, נשכיל בימים אלו לשרת במעשינו את מטרותיהם החשובות ונצליח להיות אתם בנוכחות מאוזנת ומשמעותית התורמת לחייהם.

חג שמח. חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

נשימה

"כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה.
כשאין לך נשימה קשה לדבר.
המשפט שלך חסום על – ידי כמות האויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות.
זה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש מילים.
זה נותן לך כבוד למלה.
אתה עובר בין ערמות המילים שעולות לך בראש.
בוחר את הכי חשובות.
וגם הן עולות לך.
לא כמו אנשים בריאים שמוציאים את כל המילים שהצטברו להם בראש כמו שמוציאים אשפה.
כשמישהו בזמן התקף אומר "אני אוהב אותך" או "אני נורא אוהב אותך" יש הבדל.
הבדל של מלה.
מלה זה המון, כי מלה יכולה להיות 'לשבת', 'ונטולין' או אפילו 'אמבולנס.' "

מתוך "צינורות" מאת אתגר קרת

תודה לאיתי ולאורטל שהכירו לי את הטקסט הזה הבוקר.

**
שביר / אביתר בנאי

"אני לא עשיתי אותי,
אני לא עשיתי אותך,
בכל זאת עדיין אני מצפה
שהכל ילך כמו שאני רוצה.
יושב על הכיסא ומסדר,
מי לא עשה לי וכמה לא פייר

אני לא עשיתי ת'ים
אני לא יודע לאן
בכל זאת עדיין אני מרגיש
רק את עצמי ולכולם אדיש.
עומד במרכז והכל שלי –
העולם, הזמן ומי שאיתי

שביר, הכל ברגע נשטף
מתנה, כל נשימה, כל נשימה

ציפור עפה מעליי
צל ציפור עובר בי
מלון אורחים, עובר דרך
רומס ת'חצר, מתוודה בערך
קרון ברכבת, קטר צורח,
מנגן וזוכר ואז שוב שוכח

שביר, הכל ברגע נשטף
מתנה, כל נשימה, כל נשימה
שביר, הכל ברגע נשטף
מתנה, כל נשימה, כל נשימה."

**
תזכורת.

לדבר הכי בסיסי והכי חשוב.
שכל כך קל לשכוח אותו.

נשימה.
כל נשימה מתנה.

בריאות וחג שמח (ועוד 3 מילים לבחירתכם…)

חיים מלאים. היום

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הצעד הזמין הבא

הצעד הזמין הבא
 
מדיכאון לייאוש.
מייאוש לכעס.
מכעס לתסכול.
מתסכול לחוסר אונים.
מחוסר אונים לסקרנות.
מסקרנות להבנה.
מהבנה לאמון.
מאמון לביטחון.
מביטחון לקבלה.
מקבלה לשלווה.
משלווה לאהבה.
מאהבה להכרת תודה.
מהכרת תודה לאושר.
 
**
מחרדה לפחד.
מפחד לעצב.
מעצב לחמלה.
מחמלה לפתיחות.
מפתיחות לתקווה.
מתקווה לבהירות.
מבהירות לאחריות.
מאחריות לפעולה.
מפעולה להשפעה.
מהשפעה לשביעות רצון.
משביעות רצון לשמחה.
משמחה להתעלות.
 
**
קשה מאוד לעבור מקצה אחד לקצה אחר.
קל יותר לעבור מהמקום הנוכחי למקום שלידו.
לעשות רק את הצעד הזמין הבא.
 
**
מה המקום שלך עכשיו…?
מה הצעד הזמין הבא שביכולתך לעשות…?
מה הצעד הזמין הבא שבאחריותך לעשות…?
 
לאט לאט…
רק עוד צעד…
ואז… רק עוד אחד…
 
חיים מלאים. היום.
Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מה בן-אדם צריך?

"לפעמים התעורר בה גם הצורך לקבוע כללים ותקנות, אבל אלה היו שונים מאוד מהכללים והתקנות שלו:
'מה בן-אדם צריך?' הכריזה יום אחד, אחרי הכפית הראשונה של המנה האחרונה.
'לא הרבה:
משהו מתוק לאכול, וסיפור לספר, וזמן ומקום, וגלדיולות באגרטל,
ושני חברים, ושני ראשי הרים, על האחד לעמוד ועל השני להביט.
ושתי עיניים לבדוק בהן את השמיים ולחכות.'

~ הציטוט מתוך "יונה ונער" מאת מאיר שלו

**
הרבה אנשים ישמחו לעמוד עכשיו על ראש הר ולהביט.
הרבה אנשים ישמחו לארח שני חברים בביתם עכשיו.
הרבה אנשים ישמחו לבדוק עכשיו את השמיים.
הרבה אנשים מחכים עכשיו.

**
לאט לאט.
יום ועוד יום.
מחר יום חדש.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter