תגית: נוכחות

פחד

כשמ. שאלה אותי השבוע מה הרגש הדומיננטי שאני חווה ביום-יום עניתי "פחד".

יש משהו במילה "פחד" שמרתיע אנשים.
לפעמים, כשאני שואל מנהלים שאני עובד אתם "ממה אתם פוחדים?", הם מגיבים מיד, "מכלום !"
אולי "פחד" מרגיש להם קצת גדול, מאיים, כבד, לא לגיטימי. 
אולי זו מילה שיש לשמור לאירועים מסוימים, או שהם מתביישים להשתמש בה.

במסגרות מסוימות לא כל-כך מקובל להשתמש במילה הזו. 
גם לי בעבר המילה הזו היתה נשמעת גדולה.
כזו ששמורה למצבים מיוחדים.

היום אני מרגיש יותר בנוח איתה.

יש רגשות רבים שהם "קרובי-משפחה" של פחד שנשמעים פחות "כבדים":
חשש. 
מוטרדות. 
אי-נוחות. 
ספק. 
חוסר ביטחון. 
דאגה. 
אי-שקט. 
לחץ.

ועוד…

בבסיס של כל אלו יושב פחד.

**
הכרה במשהו היא נקודת פתיחה טובה.

באופן קצת פרדוקסלי, יש משהו מרגיע עבורי בכך שאני מבין,
שאם אני חווה עכשיו חשש, חוסר שקט, מוטרדות, חוסר סבלנות, דאגה, לחץ או חוסר ביטחון,
אני בעצם חווה מופע מסוים של פחד.
.
אולי זה מרגיע, כי זה הופך את הדברים לקצת יותר פשוטים.

כשאני מכיר בכך שמה שאני חווה עכשיו זה סוג של פחד,
אני יכול לבדוק עם עצמי ממה בעצם אני פוחד:
– מה לא הייתי רוצה שיקרה?
– מה לא הייתי רוצה לחוות או להרגיש?

הקשבה לשאלות הללו מזמנת תשובות ויוצרת בהירות מסוימת.

המוכנות להיות עם משהו (במקרה הזה עם רגש הפחד…), להתבונן בו ולהסתקרן לגביו, יוצרת אפשרות.
**
מורים מסוימים מלמדים להשתיק את הפחד, להתגבר עליו ולפעול גם כשהוא שם.
מורים אחרים מלמדים להקשיב לו, ללמוד ממנו ולהיות איתו.

פחד, כמו אש, חום או חשמל, הוא אנרגיה.

אנרגיה יכולה לשרת או לפגוע.
אין דרך טיפול נכונה אחת באנרגיה.

**
במסגרות רבות מתחילים לדבר על "חזרה הדרגתית לשגרה".

השבוע חוויתי איך שלוש המילים הללו מעוררות המון פחד סביבי.

"פחד" = לחץ, חוסר שקט, מוטרדות, חשש, אי-ודאות, עומס, דאגה, ועוד…

3 מילים יכולות להוות טריגר חזק לאנרגייה. 

**
"עצב מתוק" היא תחושה מיוחדת.

יש משהו עצוב בלגלות שהפחד כל-כך נוכח בחייך ומשפיע עליהם.
יש משהו עצוב במחשבה על האנרגיה האינסופית שמושקעת בפחד, אולי במשך שנים רבות.

המתיקות נובעת מהמודעות.
יש משהו מרגש ופותח-לב בלגלות את זה ולראות את זה.
לחוש את זה ולהיות מסוגל להיות עם זה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

המרחק הנכון מבעיותיך

יש תחושה שהרבה קורה עכשיו…
משהו מרגיש מאוד דינמי בימים הללו. 
אני שם לב לתחושה משולבת של תנועה פנימית בתוכי לצד תנועה חיצונית במסגרות ובמערכות השונות שאני חלק מהן.
הרבה חלקים זזים במקביל בימים הללו.
נראה שמשהו מתהווה, משתנה, מתארגן מחדש.
עוד לא ברור לאן זה הולך, מתי ואיך זה יתייצב.

הדחף במצבים הללו הוא לנסות להבין.
לעשות סדר. 
לייצר ודאות.
ליצור בהירות. 
לא בטוח שאפשר.
אולי "זה" צריך עוד קצת זמן…

יכול להיות שחלק מהעניין עכשיו, הוא להסכים לשהות קצת עם חוסר הוודאות והעמימות,
להקשיב פנימה, להתבונן החוצה, להסתקרן לגבי מה שעולה, לתת לדברים להבשיל…

היום יש לי פחות מילים משלי ויותר ציטוטים של אחרים.

אני מקווה שתאהבו ושהם יהיו משמעותיים עבורכם, כפי שהם משמעותיים עבורי.
כל הציטוטים לקוחים מעולם ה-"התמקדות", גישה אשר פותחה ע"י ד"ר יוג'ין ג'נדלין.

"גופך נוטה תמיד לכיוון של הרגשה טובה יותר. 
הוא מערכת מורכבת החפצה חיים. 
תכופות אנו מרגישים שהכל כה לקוי, עד שאנו מקבלים את הרגשות הרעים הללו כמצב בסיסי נתון. ולא היא. 
ההרגשה הרעה היא ידיעת הגוף הדוחף לעבר הטוב. 
כל הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית לקראת דרך קיום נכונה יותר, 
אם מעניקים לה את המרחב הדרוש לה כדי לנוע לקראת תיקונה."

**
"הגוף הוא מערכת מופלאה בטבע וביקום.
תחושתו ההוליסטית לגבי מה שהינו 'בעד החיים', ומה שאינו כזה, 
מקיפה הרבה יותר ממה שמחשבה או רגש יכולים להכיל."

**
מציאת המרחק הנכון מבעיותיך

"אינך רוצה ליפול אל תוך בעיותיך, לשקוע בהן, להפוך להיות הן.
מצד שני, אינך רוצה לברוח מהן, להתעלם מהן, להדחיק אותן.
הגישות הללו, בדרך כלל אינן מניבות תוצאות חיוביות.

קיימת דרך שלישית, מועילה בהרבה.
זוהי הפעולה הפנימית של יצירת מרחק בינך לבין מה שמטריד אותך,
תוך כדי שאתה עדיין מותיר אותה לפניך.
אינך נכנס אל הבעיות.
אתה עומד במרחק קצר מהן – 
רחוק דיו כדי להפסיק את התחושה שהן מוחצות אותך, אך קרוב דיו כדי שתוכל להרגיש אותן. "

~ מתוך "התמקדות" מאת יוג'ין ג'נדלין

**
"מה שאנו מבטלים ואיננו מרגישים נשאר אותו הדבר.
כאשר אנו מרגישים, הוא משתנה.
מרבית האנשים אינם יודעים זאת.
הם חושבים שעל ידי כך שלא ירשו לתחושות שליליות לעלות בהם הם יהיו אנשים טובים יותר.
היפוכו של דבר, זה גורם לכך שאותם רגשות יישארו במצב סטטי, שנה אחר שנה.
כמה דקות של תחושת הדברים בגופכם מאפשרת להם להשתנות.
אם יש בכם משהו רע או חולה או לא יציב, הניחו לו להיות כזה בתוככם ונישמו.
זוהי הדרך היחידה שבה הוא יוכל להתפתח ולהשתנות על-פי צרכיו."

**
יצירת מערכת יחסים עם רגשותינו

"ההתמקדות מלמדת אותנו שהשינוי בא בקלות רבה יותר כשאנו יוצרים מערכת יחסים עם רגשותינו.
ואי-אפשר לקיים מערכת יחסים עם משהו כשאתם שקועים בו עד צווארכם !

חישבו על הרגשות שלכם כעל אגם גדול.
הבחירה בידיכם: אתם יכולים לקפוץ אל תוך האגם ואתם יכולים לשבת על הגדה ולצפות בו.
ההתמקדות עובדת בצורה הטובה ביותר כשאתם "יושבים ליד" מה שאתם מרגישים במקום לקפוץ לתוכו.

כשאתם יוצרים קשר עם מה שנמצא שם, אתם יכולים להקשיב לו טוב יותר.
הוא יכול לספר לכם את הסיפור שלו.
אם אתם בתוכו, אין מי שישמע את הסיפור.
מערכת יחסים פנימית זו היא הדרך להעניק לעצמכם את הנוכחות המרפאת שהנה רבת עוצמה ויעילה כל-כך.

אם אתם מוצאים את עצמכם אומרים 'אני עצוב', נסו לשנות זאת ולומר 'יש בי חלק שעצוב' או 'יש לי תחושה של עצב' או 'אני מודע למשהו שמרגיש עצוב'.
וכך תחושת העצב הופכת למשהו שאתם יכולים להיות איתו במקום למשהו שמשתלט עליכם מכיון שזה רק חלק מכם, לא כולכם."

~ מתוך "כוחה של התמקדות" מאת אן וייזר קורנל

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

יכול להיות שהסיבה שחוויתי את זה בעבר

יכול להיות שהסיבה שחוויתי את זה בעבר,
היא כדי שאוכל להיות לצידך, במקום הזה, היום.
 
**
ייתכן שהסיבה שאני חווה את זה עכשיו,
היא כדי שאוכל להיות אתך, במקום דומה, בהמשך.
 
**
גם אם זו לא ה-סיבה,
עצם החוויה מעמיקה את ההבנה שלי.
 
**
מכיוון שהייתי במקום דומה למקום שאתה נמצא בו עכשיו,
וחוויתי משהו דומה למה שאתה חווה עכשיו,
אני יכול להיות אתך קצת יותר היום.
 
**
תזכורת:
– עם כל הכבוד למקום שאני הייתי בו ולמה שאני חוויתי, אני זה לא אתה.
– והחוויה שלי היא לא בהכרח החוויה שלך.
– ויש הבדל עצום בין להיזכר בזה ולדבר על זה, לבין לחוות את זה עכשיו.
 
חיים מלאים. היום.
Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

להיות בן תמותה

"יש תפיסות שונות של אוטונומיה.
אחת מהן היא אוטונומיה כפעולה חופשית –
לחיות חיים עצמאיים לחלוטין, חופשי מכפייה והגבלה.
חירות מהסוג הזה היא סיסמת קרב נפוצה.
אבל, כפי שנוכח לדעת ביל תומס בחוותו בצפון ניו יורק, זו פנטזיה –
לו ולאשתו ג'וד נולדו שני ילדים בעלי מוגבלויות קשות שיזדקקו להשגחה כל ימי חייהם.
ויום אחד, בגלל מחלה, זקנה או איזו צרה אחרת יזדקק גם הוא לעזרה.
חיינו תלויים תלות מובנית באנשים אחרים ונתונים להשפעת כוחות ונסיבות הרחק מעבר לשליטתנו.
חופש רב יותר נראה טוב מחופש מועט יותר.
אבל לאיזו מטרה?
כמות החופש שיש לך בחייך אינה מדד לערכם.
ממש כמו שביטחון הוא יעד ריק ואפילו מזיק למי שחי למענו,
כך היא בסופו של דבר גם האוטונומיה.

הפילוסוף הגדול המנוח רונלד דבורקין הבין שיש מובן אחר, משכנע יותר לאוטונומיה.
יהיו אשר יהיו המגבלות והייסורים שאנו מתמודדים אתם,
אנחנו רוצים לשמור על האוטונומיה – החירות – לכתוב את סיפור חיינו.
זו עצם המהות של בן אנוש.

כל מה שאנו מבקשים הוא שיתירו לנו לכתוב את המשך הסיפור שלנו.
הסיפור משתנה כל הזמן.
במשך חיינו אנחנו יכולים להיתקל בקשיים בלתי משוערים.
תחומי העניין שלנו ורצונותינו עשויים להשתנות.
אבל יקרה מה שיקרה, אנחנו רוצים לשמור על החירות לעצב את חיינו בדרכים שעולות בקנה אחד עם אופיינו ועם הנאמנויות שלנו."

**
"אימת החולי והזקנה אינם רק האימה מפני האבדות שהאדם נאלץ לאבד אלא גם אימת הבידוד.
כשאנשים נעשים מודעים לסופיות חייהם, הם לא מבקשים הרבה.
הם לא חותרים להשיג עוד ממון.
הם לא חותרים להשיג עוד כוח.
הם רק מבקשים שיותר להם במידת האפשר,
להמשיך לעצב את סיפור חייהם בעולם –
לבחור בחירות ולקיים קשרים עם אחרים על פי סולם העדיפויות שלהם."

**
"אני נזהר מלומר שאפשר לשלוט בסיום.
לאיש אין שליטה בעולם.
הפיזיקה, הביולוגיה והמקריות משיגים בסופו של דבר את שלהם בחיינו.
אבל העיקר הוא שאנחנו גם לא חסרי ישע.
האומץ הוא הכוח להכיר בשתי העובדות.
יש לנו מרחב לפעול, לעצב את הסיפורים שלנו,
אף שככל שהזמן חולף, גבולותיו הולכים ומצטמצמים.

כמה מסקנות מתבהרות כשאנו מבינים את זה:
שהכישלון האכזרי ביותר בדרך הטיפול בחולים ובזקנים הוא אי-ההכרה בקיומו של סדר עדיפויות מעבר לביטחון ולהארכת חיים גרידא.
שהיכולת של אדם לעצב את סיפורו חיונית לקיום חיים בעלי משמעות.
שיש לנו הזדמנות לעצב מחדש את מוסדותינו, את תרבותנו ואת שיחותינו
ולשנות ככה את האפשרויות הפתוחות לפני כל אדם בפרקים האחרונים של חייו."

**
"אם להיות בן אדם זה להיות מוגבל,
הרי תפקיד המקצועות והמוסדות הטיפוליים – ממנתחים ועד מוסדות סיעודיים –
להיות לעזר לבני אדם במאבקם עם הגבולות האלה.
לפעמים אנחנו יכולים להציע ריפוי, לפעמים רק הקלה, לפעמים אפילו לא הקלה.
אבל יהיו מה שיהיו הדברים שאנחנו יכולים להציע,
ההתערבויות שלנו, והסיכונים והקורבנות שהם מולידים,
מוצדקים רק אם הם משרתים את המטרות הגדולות יותר בחייו של אדם.
כשאנחנו שוכחים זאת, הסבל שאנחנו גורמים עלול להיות ברברי.
כשאנחנו זוכרים זאת, הטוב שאנחנו עושים יכול להיות מפעים."

**
~ הציטוטים מתוך "להיות בן תמותה" מאת אטול גוואנדה.

את הספר קראתי לראשונה בנובמבר 2018, במהלך התמודדות עם אתגר רפואי מתמשך במשפחה.

מה שלפני כשנה וחצי הרגיש מאוד רלוונטי ואישי עבורי, רלוונטי בימים אלו למיליוני אנשים בארץ ובעולם.

כשקראתי את "להיות בן תמותה" הייתי במקום שונה מהמקום שאני נמצא בו כעת.

העולם כולו במקום שונה עכשיו.

ההקשר משנה ומשפיע.

אני תקווה שלצד השמירה על ביטחונם ובריאותם של היקרים לנו, נשכיל בימים אלו לשרת במעשינו את מטרותיהם החשובות ונצליח להיות אתם בנוכחות מאוזנת ומשמעותית התורמת לחייהם.

חג שמח. חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

נשימה

"כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה.
כשאין לך נשימה קשה לדבר.
המשפט שלך חסום על – ידי כמות האויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות.
זה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש מילים.
זה נותן לך כבוד למלה.
אתה עובר בין ערמות המילים שעולות לך בראש.
בוחר את הכי חשובות.
וגם הן עולות לך.
לא כמו אנשים בריאים שמוציאים את כל המילים שהצטברו להם בראש כמו שמוציאים אשפה.
כשמישהו בזמן התקף אומר "אני אוהב אותך" או "אני נורא אוהב אותך" יש הבדל.
הבדל של מלה.
מלה זה המון, כי מלה יכולה להיות 'לשבת', 'ונטולין' או אפילו 'אמבולנס.' "

מתוך "צינורות" מאת אתגר קרת

תודה לאיתי ולאורטל שהכירו לי את הטקסט הזה הבוקר.

**
שביר / אביתר בנאי

"אני לא עשיתי אותי,
אני לא עשיתי אותך,
בכל זאת עדיין אני מצפה
שהכל ילך כמו שאני רוצה.
יושב על הכיסא ומסדר,
מי לא עשה לי וכמה לא פייר

אני לא עשיתי ת'ים
אני לא יודע לאן
בכל זאת עדיין אני מרגיש
רק את עצמי ולכולם אדיש.
עומד במרכז והכל שלי –
העולם, הזמן ומי שאיתי

שביר, הכל ברגע נשטף
מתנה, כל נשימה, כל נשימה

ציפור עפה מעליי
צל ציפור עובר בי
מלון אורחים, עובר דרך
רומס ת'חצר, מתוודה בערך
קרון ברכבת, קטר צורח,
מנגן וזוכר ואז שוב שוכח

שביר, הכל ברגע נשטף
מתנה, כל נשימה, כל נשימה
שביר, הכל ברגע נשטף
מתנה, כל נשימה, כל נשימה."

**
תזכורת.

לדבר הכי בסיסי והכי חשוב.
שכל כך קל לשכוח אותו.

נשימה.
כל נשימה מתנה.

בריאות וחג שמח (ועוד 3 מילים לבחירתכם…)

חיים מלאים. היום

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הצעד הזמין הבא

הצעד הזמין הבא
 
מדיכאון לייאוש.
מייאוש לכעס.
מכעס לתסכול.
מתסכול לחוסר אונים.
מחוסר אונים לסקרנות.
מסקרנות להבנה.
מהבנה לאמון.
מאמון לביטחון.
מביטחון לקבלה.
מקבלה לשלווה.
משלווה לאהבה.
מאהבה להכרת תודה.
מהכרת תודה לאושר.
 
**
מחרדה לפחד.
מפחד לעצב.
מעצב לחמלה.
מחמלה לפתיחות.
מפתיחות לתקווה.
מתקווה לבהירות.
מבהירות לאחריות.
מאחריות לפעולה.
מפעולה להשפעה.
מהשפעה לשביעות רצון.
משביעות רצון לשמחה.
משמחה להתעלות.
 
**
קשה מאוד לעבור מקצה אחד לקצה אחר.
קל יותר לעבור מהמקום הנוכחי למקום שלידו.
לעשות רק את הצעד הזמין הבא.
 
**
מה המקום שלך עכשיו…?
מה הצעד הזמין הבא שביכולתך לעשות…?
מה הצעד הזמין הבא שבאחריותך לעשות…?
 
לאט לאט…
רק עוד צעד…
ואז… רק עוד אחד…
 
חיים מלאים. היום.
Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מה בן-אדם צריך?

"לפעמים התעורר בה גם הצורך לקבוע כללים ותקנות, אבל אלה היו שונים מאוד מהכללים והתקנות שלו:
'מה בן-אדם צריך?' הכריזה יום אחד, אחרי הכפית הראשונה של המנה האחרונה.
'לא הרבה:
משהו מתוק לאכול, וסיפור לספר, וזמן ומקום, וגלדיולות באגרטל,
ושני חברים, ושני ראשי הרים, על האחד לעמוד ועל השני להביט.
ושתי עיניים לבדוק בהן את השמיים ולחכות.'

~ הציטוט מתוך "יונה ונער" מאת מאיר שלו

**
הרבה אנשים ישמחו לעמוד עכשיו על ראש הר ולהביט.
הרבה אנשים ישמחו לארח שני חברים בביתם עכשיו.
הרבה אנשים ישמחו לבדוק עכשיו את השמיים.
הרבה אנשים מחכים עכשיו.

**
לאט לאט.
יום ועוד יום.
מחר יום חדש.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עכשיו פחות טוב

עכשיו פחות טוב.

אתמול היה לי אחלה יום.
זרימה, אנרגיות גבוהות, הספקתי הרבה.
הרבה חגיגות.

עכשיו זה מרגיש פחות טוב.
אנרגיה יותר נמוכה.
חצי כוח.
וזה בסדר.

**
"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'
מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ מתוך "המקומות שמפחידים אותך" / פמה צ'ודרון

**
אתמול מזג האויר הפנימי שלי היה שמשי ואביבי.
עכשיו הוא מעונן ואפרורי.
זה מה שזה עכשיו.
וזה בסדר.

**
התבוננות סקרנית:

עד שעות אחה"צ המוקדמות, בדומה לאתמול, האנרגיות היו גבוהות.
עכשיו הן נמוכות יותר.

מעניין מה היו הטריגרים בשעות האחרונות שתרמו לירידה…?

– טריגר אחד הוא השיחה הזו בענייני עבודה בסביבות 15:30 שביאסה אותי.
– טריגר שני הוא האינטראקציה המשפחתית מלפני כשעה וחצי שעוררה בי מתח ותסכול.
ויש עוד משהו..
– טריגר שלישי הוא לחץ מסוים שיש בי עכשיו לקראת המפגש מחר בערב שעדיין אינו מוכן כפי שקיוויתי שיהיה.

**
3 טריגרים.
מעבר רגשי ממה שהיה למה שעכשיו.
וזה בסדר.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

זמן להנמכת ציפיות ( + הזמנה למפגש בהנחייתי)

זמן להנמכת ציפיות

(בתחתית הפוסט מחכה לך הזמנה למפגש בהנחייתי)

אחת מהסיבות המרכזיות למתח ותסכול שאנשים חווים, היא אי-עמידה בציפיות שהם מציבים לעצמם.

אחת הדרכים הכי אפקטיביות להפחתת מתח ולהגברת שמחה ושביעות רצון היא הנמכת ציפיות.

זה לא נשמע טוב…
צירוף המילים הזה מעורר רתיעה.

בדרך-כלל המושג "הנמכת ציפיות" מתקשר לבינוניות, ויתור עצמי וחוסר שאיפה למצוינות.

**
מחשבה:

במצבים מסוימים חשוב מאוד להציב רף ציפיות גבוה, להימתח ולהתאמץ,
ובמצבים אחרים חשוב דווקא להנמיך את רף הציפיות ולנתב את האנרגיה למקום אחר.

**
הגדרה אלטרנטיבית:

"בינוניות" = הצבת רף ציפיות גבוה תמיד (או רף ציפיות נמוך תמיד) בכל המצבים ובכל הזמנים.

"מצוינות" = בחירה מודעת וגמישה בין רף ציפיות גבוה לנמוך, בהתאם לזמן ולמצב.

**
בין אם הציפיות שאנו מציבים לעצמנו ריאליות ובין אם לאו, מרגע הצבתן, אי-עמידה בהן תעורר בנו מתח, תסכול,שיפוטיות עצמית ורגשות אשם.

כשאנו מאמינים שבתקופה הזו אנו יכולים לתפקד מצוין בכל החזיתות,
לעשות את כל מה שנהגנו לעשות בעבר וגם לג'נגל את כל העניינים הנוספים, אנו (קרוב לודאי..) מציבים לעצמנו ציפיות גבוהות שאינן ריאליות.

אם זה לא הכי חשוב עכשיו, ומשאבי הזמן, הנפש והאנרגיה מוגבלים, אולי זה זמן להנמכת ציפיות.

זמן למינימום הכרחי.

למיקוד במה שהכי חשוב.

**
דוגמא:

הציפייה שילדינו יהיו מתוקתקים, יתחברו לכל המפגשים המקוונים, ישתתפו בכל השיעורים, יעשו את כל המטלות ויעקבו אחרי כל ההודעות, היא ציפייה שיכולה לעורר בנו ובהם מתח, תסכול ולחץ.

ציפייה שאולי כדאי להנמיך כרגע.

במקומה, אפשר לבדוק:
"מה המינימום ההכרחי שהכי חשוב בלימודים השבוע?"
יכול להיות שהתשובה היא שעה-שעתיים לימודים ביום, בנושאים מסוימים, במקצועות מסוימים.
ואת שאר הזמן והאנרגיה שמתפנים, ניתן למקד בדברים חשובים יותר…

חיים מלאים. היום.

לפני מספר דקות שלחתי הזמנה למפגש בנושא "התנהלות אישית במצבי חיים אינטנסיביים". פרטים והרשמה בקישור הבא.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עכשיו זה הזמן

עכשיו זה הזמן

עכשיו, כשהאנדרנלין הראשוני מתחיל לחלוף,
כשהעייפות המצטברת, מתחילה להיות הרבה יותר מורגשת,
כשהדאגה ליקרים לנו גוברת,
כשמצב הרוח משתנה, יורד, עולה ושוב יורד,
כשהמספרים עולים והמצב הופך ליותר ויותר אינטנסיבי,
כשמחלחלת ההכרה שאין פתרון פשוט או מיידי,
עכשיו זה הזמן.

עכשיו זה הזמן להרים את עצמנו.
עכשיו זה הזמן להיות עם מי שחשוב.
עכשיו זה הזמן להתמקד במה שחשוב.

**
ככה זה…

יכול להיות שקודם חשבנו על זה או דמיינו את זה.
עכשיו אנחנו חווים את זה.
ככה זה מרגיש כשחיים את זה.
כשעוברים דרך זה.

עכשיו זה הזמן.

**
"כשהים היה שקט, כל הספינות הראו מיומנות בציפה" / שייקספיר

הסערה מתגברת.
עכשיו זה הזמן.

רק היום.
רק עוד יום.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter