תגית: מערכת יחסים

לעולם אל תיתנו למישהו להגיד לכם שאתם לא יכולים לעשות משהו !

למילים יש כח.

מילים יכולות להרים, להעצים, לדחוף והן יכולות גם לחסום, לעצור ולרסק.

המילים שאנו משתמשים בהן משפיעות במידה רבה על הפעולות שיבואו בעקבותיהן ועל התוצאות שתושגנה בסופו של דבר.

בכל מפגש אנו מחזקים או מחלישים את האדם שמולנו.

בכל מפגש !

העוצמה משתנה אך האנרגיה שלנו משפיעה תמיד.
והאנרגיה שלנו מושפעת במידה רבה מהמילים שאנו משתמשים בהן.

לעתים אנו "מלבישים" על אחרים את הפחדים, הדאגות, השיפוטים והחסמים שלנו.
את הכשלונות ואת חוסר האמונה שלנו.

הטרגדיה היא שזה קורה פעמים רבות דווקא עם האנשים שאנו הכי אוהבים ושהכי יקרים לליבנו: ילדים, הורים, בני זוג, חברים, תלמידים ועובדים. 
בחלק גדול מהמקרים איננו מודעים לגודל ההשפעה שלנו ויוצרים נבואה לא רצויה שמגשימה את עצמה.

לחצו כאן להמשך קריאה ולצפייה בסרטון קצר הממחיש את זה בצורה חדה ומרגשת.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הרגע הזה היכה בי.
ליויתי אותה לבית הספר כמו בכל בוקר.
ממש לפני שער הכניסה, הושטתי את ידי להחליק על שערה וקלטתי את הרתיעה שלה.
תנועה קלה, כמעט בלתי נראית.
אני לא מאמין שזה קורה לי.
כבר עכשיו? בכיתה ד'?
עד מתי עוד אזכה ללטף את שערה? לחבק אותה?

**
באירועים מסוימים, כמו למשל סיום תיכון, פרידה ממישהו, מעבר דירה או מוות, אנו נוטים לחשוב על הפעם האחרונה.
הפעם האחרונה שדיברנו.
הפעם האחרונה שראינו אותו.
הישיבה העסקית האחרונה במסגרת הזו.
היום האחרון שלנו בדירה הזו.

**
בשונה ממצבי סיום מיוחדים שאנו מודעים לנוכחותם, מרבית הפעמים האחרונות שבהן נעשה או נחווה משהו, יקרו ברגעים רגילים ויומיומיים.
מתישהו תהיה הפעם האחרונה שהיא תרשה לי ללטף את שערה.
אחת המקלחות תהיה המקלחת האחרונה שהוא יסכים שאהיה איתו ושנדבר על איך היה לו היום.
אחד מהטיולים המשפחתיים שלנו, יהיה הטיול האחרון שכולנו נטייל ביחד.
מתישהו תהיה הפעם האחרונה שאטעם את המאכל הזה בדרך המיוחדת שאת מכינה אותו.
אחת הריצות שארוץ, תהיה הריצה האחרונה שלי.

וכשזה יקרה, אפילו לא אדע שזו הפעם האחרונה.

**
יש משהו במחשבה הזו שמעורר עצב.
ההכרה שהכול זמני ושבעוד רגע זה ייגמר, יכולה להפחיד או להלחיץ.

והיא יכולה גם לחדד, להגביר חיות, שמחה והכרת תודה.

כשאני מודע לכך שהמפגש, החוויה או הפעולה הזו עלולים להיות האחרונים "מהסוג הזה" בחיי, גדל הסיכוי שאעריך אותם ושאהנה מהם יותר בזמן שאני חווה אותם.

ואם מחר אזכה לחוות ולעשות אותם שוב, זה יהיה כל כך משמח ולא מובן מאליו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ארבעה סוגים של "אני רואה אותך":

1. "אני רואה אותך" של יום-יום

"איך עברה הפגישה היום?"

כשאנחנו שואלים מישהי "איך עברה הפגישה שלך היום?"
אנחנו בעצם אומרים לה בין השורות:
אני יודע שזה משהו שעברת היום ושזה העסיק אותך.
מעניין אותי לשמוע איך היה לך כי את מעניינת אותי.
חשוב לי לשמוע על הדבר הזה ולשמוע ממך.

כשטל שלחה לי השבוע הודעת וואטסאפ "ראיתי סרטון שנראה לי שיעניין אותך" עם קישור להרצאה, היא בעצם אמרה לי:
כשפגשתי את הסרטון ההוא אתמול, חשבתי עליך.
שתדע שאני חושבת עליך לפעמים, גם כשאנחנו לא מדברים.
והיה לי מספיק חשוב לשלוח לך את זה, כי אתה חשוב לי.

**
2. "אני רואה אותך" של תודה והערכה

"תודה על העזרה לאיריס עם הבעיה הטכנית היום"

כשאנחנו שולחים למישהו הודעה קצרה בסגנון "תודה רבה שעזרת לאיריס היום עם הבעיה הטכנית שהיתה לה", אנחנו בעצם אומרים שלושה דברים:

א. קלטתי אותך. שמתי לב שעשית את זה. אתה עשית את זה.
הרבה אנשים היו יכולים לעשות את זה, אבל בשורה התחתונה זה היית אתה. ראיתי אותך.

ב. אני מעריך את מה שעשית.
אני מעריך גם את המחווה של הושטת היד לאיריס שהיתה צריכה עזרה, וגם את העזרה שנתת בפועל.
ראיתי אותך ואני מעריך גם את האכפתיות והרגישות וגם את העשייה שנתנה מענה לצורך חשוב.

ג. אני רוצה להודות לך על זה.
זה מספיק חשוב עבורי כדי לעצור ולשלוח לך הודעה.
גם כי מגיע לך וגם כי חשוב לי שתדע שראיתי אותך, שהטוב שאתה עושה לא שקוף.

**
מייל הפרידה האישי שקיבלתי לפני זמן מה מארז, רגע לפני שהוא עזב את הארגון היה משמעותי עבורי.
אולי דווקא משום שלא עבדנו הרבה ביחד והופתעתי מהמחווה הזו.
בשליחת המייל ארז בעצם שידר לי בין המילים:
"ראיתי אותך. שתדע שנגעת בי בתקופה הזו. תודה לך. אני חושב עליך גם עכשיו. להתראות…"

**
3. "אני רואה אותך" של קושי

"הי, מה שלומך? איך עוברים הימים הללו בבידוד?"

כשאנחנו שואלים מישהי "הי, מה שלומך? איך עוברים הימים הללו בבידוד?", אנחנו בעצם מתכוונים לומר:
אני מודע לתקופה הזו שאת חווה ולאתגר שאת מתמודדת איתו עכשיו.
זה לא עובד לידי. אני חושב עלייך.
אכפת לי ממך. את חשובה לי.
חשוב לי שתדע שאני אתך.
את במחשבות שלי. את לא לבד.

הצרכים להיראות ולהיות מובן הם צרכים אנושיים עמוקים.
במצבים של קושי ואתגר כשמישהו יוצר איתנו קשר בצורה הזו, אנחנו מקבלים מענה לצרכים הללו.
זו לא חייבת להיות שאלה או בדיקה.
זו יכולה להיות גם הודעת "שתדעי שאני חושב עלייך היום ומקווה שהכול יעבור בשלום"

תשומת לב אכפתית היא מחווה אנושית פשוטה בעלת השפעה עצומה.

**
4. "אני רואה אותך" של פוטנציאל

"מה דעתך לשלוח הצעה לכנס הזה?"

כשהמנהל שלי הציע לי לפני קרוב לעשרים שנה להגיש הצעה להצגת פרויקט שעשיתי בכנס בינלאומי כלשהו, זה ממש הפתיע אותי.
לא חשבתי שהפרויקט שלי ואני "בליגה" של הכנס.
עד אותו רגע האפשרות הזו לא היתה קיימת עבורי.
מרגע שהמשפט נאמר, האפשרות הפכה להיות חלק מעולמי.
זה מעבר לכנס או לפרויקט המסוים.
זה הרעיון שאני יכול להציג בכנס בינלאומי כלשהו.
וזו גם התרגשות שכך המנהל שלי רואה אותי.
כשמישהו רואה אותנו בצורה מסוימת, הוא מאפשר לנו להיפתח לפוטנציאל שלנו ולראות את עצמנו דרך עיניו.

אני רואה בך משהו שאני לא בטוח שאתה רואה בעצמך.
אני מאמין שאתה מסוגל לעשות את זה. יש לך את זה.
אני מבין שאתה לא בטוח ואני שומע את החששות. יכול להיות שיש בזה משהו.
ועדיין, אני מאמין שיש לך את זה. נראה לי שכדאי לך לנסות ללכת על זה.
אני לא אומר את זה רק כדי לעודד אותך, לחזק אותך או לתת לך מוטיבציה.
אני באמת מאמין בזה.
אני רואה בך משהו שאולי אתה לא רואה בעצמך עדיין, או שאולי אתה מתחיל לראות ולא בטוח שהוא קיים.
אני רואה את זה. אני רואה אותך. אני מאמין בך. אני יודע מי אתה ולאן אתה יכול לגדול ולהתפתח.

**
כשנכנסים לחדר חשוך ועמוס, חשוב לעצור ולתת לעיניים להתרגל לחושך.
לאחר כמה שניות מתחילים לראות יותר ויותר את מה שסביבנו.

כשאנחנו עמוסים ורצים מדבר לדבר, חלק מהעניין הוא לעצור ולשאול את עצמנו:
– את מי חשוב לנו לראות היום?
– למי חשוב שנראה אותו היום?
– עד כמה זה באמת חשוב לנו?

בקרב שבטים מסוימים בדרום אפריקה,
המונח המקובל לאמירת שלום כשפוגשים אדם הוא "Sawu Bona" – "אני רואה אותך".
התגובה השגורה היא "Sikhona" – "אני כאן"

הסדר חשוב ואינו מקרי:
ברמה מסוימת, לפני שאני מבחין בך אינך קיים.
כשאני מבחין בך, אני "יוצר" אותך ומפיח בך חיים.

הזמן שלוקח לכתוב למישהו הודעת "אני רואה אותך" בת 20 מילים הוא חצי דקה.
זה פחות עניין של הזמן שלוקח לעשות את זה ויותר עניין של אכפתיות ושל תשומת לב, של לרצות לראות ושל להיות מסוגל לראות.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נוסחת המלחמות:

"אם יש בעיה כלשהי, יש למצוא את הגורם הרע והאשם, להילחם בו, ואז הבעיה תיפטר."

אם רק ננצח את (השלם את החסר:_____ ) יהיה בסדר. 
(ביבי, הסמולנים, הפלשתינאים, המתנחלים, מערכת המשפט, המושחתים, הטייקונים, יפי הנפש, 
תאבי הבצע, השוטרים, טראמפ, האיראנים, האשה, הבעל, החמות, הבוס, הקורונה, הסרטן, האבטלה, ..).

תפיסתית, אנחנו תמיד במרחק קרב אחד מניצחון.
אם רק נתגבר על זה, העניינים יסתדרו.
או לפחות יתחילו להשתפר.

את הנוסחה הזו למדתי השבוע בקורס הנפלא Political Hope של צ'ארלס איזנשטיין, 
הנחשב על ידי רבים לאחר מהוגי הדעות החשובים בעולם.
הקורס מועבר באנגלית ובנוי מעשרה שיעורי וידאו מוקלטים.
ניתן להירשם לקורס ולצפות בו בחינם עד ה-12 לאוגוסט בקישור הבא.

**
זה מרגיש טוב ונוח להיות חלק מקבוצת "הטובים" ולהילחם בקבוצת "הרעים". 
גם אם הבעיה לא תיפטר, והעניינים ימשיכו להתדרדר,
לפחות נשמור על הזהות והשייכות שלנו.
נמשיך להיות טובים וצודקים.
נמשיך להיות ביחד.

**
קל יותר לסמן מישהו אשם ולמקד את האנרגייה במלחמה בו, מאשר לחוות חוסר אונים. 

לחוות חוסר אונים זה לא נעים.
לא לדעת (מה לעשות ואיך להתקדם) זה מפחיד.

מה אם נגלה שלבעיה הזו אין פתרון פשוט?
מה אם נגלה שאנחנו חלק מאלו שיוצרים את הבעיה?
מה אם נגלה ש"האויב" שלנו הוא אנושי וערכי לא פחות מאיתנו? איך נמשיך להילחם בו?

**
השבוע למדתי מספרה של ג'ואנה מייסי Active Hope שלמילה "תקוה" ניתן לייחס שתי משמעויות שונות:

המשמעות הראשונה – Hopefulness – תקווה, אמונה וביטחון שתוצאה מסוימת שאנו מצפים לה תתרחש.
האמונה והביטחון הללו מגבירים בנו את המוטיבציה ומעודדים אותנו לפעול. 
אם אנו זקוקים לסוג כזה של תקווה לפני שאנו מתמסרים לפעולה או למאמץ כלשהו,
מה יקרה במצבים בהם אנו מעריכים שיש סיכוי נמוך בלבד (אם בכלל) לכך שהתוצאה שאנו מצפים לה תתרחש?

המשמעות השנייה – Desire – רצון עז שמשהו מסוים יקרה.
תקווה מהסוג הזה מגיעה עם מוכנות להיות במסע בכיוון רצוי, גם כשאיננו בטוחים אם זה אפשרי או עד כמה הסיכויים לכך גבוהים. 
במסע שכזה אנו מוכנים להתמסר לתהליך ולפעולות שחשובים לנו, בלי קשר למידת האמונה או הביטחון שלנו שאכן נגיע לתוצאה המקווה.

**
עוד מתוך ספרה של ג'ואנה מייסי:

תקווה פאסיבית משמעה לחכות שנסיבות חיצוניות יסתדרו או שנרגיש תקווה שתניע אותנו לפעולה. 
תקווה פעילה משמעה לקחת חלק פעיל בתהליך יצירת העולם שאנו רוצים לחיות בו.

תקווה פעילה היא תרגול. 
בדומה לטאי צ'י או לגינון, זה משהו שאנחנו עושים ולא משהו שיש או אין לנו.

זהו תהליך שאנו יכולים ליישם בכל מצב, והוא כרוך בשלושה שלבים עיקריים:
ראשית, אנו מתבוננים במבט בהיר על המציאות; 
שנית, אנו מזהים כיוון שאליו נרצה שדברים ינועו או ערכים חשובים שנרצה שיבואו לידי ביטוי; 
ושלישית, אנו נוקטים צעדים בכדי להזיז את עצמנו או את מצבנו בכיוון זה.

**
שלושה סוגי תנועות לשינוי

עפ"י ג'ואנה מייסי, נדרשים שלושה סוגי תנועות על מנת לחולל שינוי בעולם מורכב:

א. פעולות מניעה או האטה – תנועות שמטרתן לעצור התדרדרות או להאט התקדמות בכיוון שמגביר סבל ומחריף את הבעיה.

ב. שינויים מבנים ומערכתיים – תנועות שמטרתן ליצור בעולם תהליכים, ארגונים וצורות התנהלות ברוח השינוי שאנו רוצים לחולל.

ג. שינויים תודעתיים – תנועות שמטרתן לסייע לנו לשנות את תפיסותינו לגבי העולם, שככל הנראה עומדות בבסיס הבעיות שאנו חווים.

כל שלושת הסוגים הללו נדרשים על מנת לחולל שינוי מורכב בעולם.
אנשים שונים נמשכים לסוגי תנועות שונים.

**
3 מימדים לשינוי

בינואר 2007 זכיתי להשתתף בסמינר אינטנסיבי בן כשבועיים שהונחה ע"י ד"ר מרשאל רוזנברג, יוצר גישת התקשורת המקרבת. 
כותרת הסמינר היתה Social Change ונכחו בו כ-40 משתתפות ומשתתפים מעשרות מדינות.

אחד הדברים הראשונים והמפתיעים שלמדתי ממרשאל באותו סמינר היה הרעיון הבא:

– ישנו המימד האישי או התוך-אישי הנוגע במערכת היחסים שלך עם עצמך.
– ישנו המימד הבין-אישי הנוגע במערכות היחסים שלך ובאינטרקאציה שלך עם אנשים אחרים.
– וישנו המימד המערכתי הנוגע בהיבטים הארגוניים-חברתיים-מערכתיים-מדיניים.

שלושת המימדים הללו שלובים זה בזה.
לא ניתן לקיים שינוי מערכתי ללא שינוי אישי ובין-אישי.
לא ניתן לקיים שינוי אישי ובין-אישי רחב ומקיף ללא שינוי מערכתי.

רוצים לעשות שלום בעולם?
התחילו בעשיית שלום בתוככם, וביניכם לבין אנשים אחרים.

**
התפיסות של ג'ואנה מייסי, צ'ארלס אייזנשטיין ומרשאל רוזנברג מחזקות אותי:

אני לא יכול לעשות הכול, ואני יכול לעשות משהו.
הרמות השונות והמימדים השונים קשורים זה לזה ומשפיעים זה על זה. 
כשאני מחולל שינוי בתוכי ועם אנשים בסביבתי, אני תורם לשינויים רחבי היקף.
אני פועל ומתמקד ברמות ובמימדים מסוימים ואחרים פועלים ברמות ובמימדים אחרים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשבועיים האחרונים, בהמשך לפוסט "פיתוח מומחיות", "שיחקתי" קצת עם הרצון שלי.
("שיחקתי" = בדקתי בסקרנות מה קורה איתו ואיתי בכל מיני מצבים.)

הנה 11 למידות אישיות על הרצון שלי:

1. לפעמים אני יודע מה אני רוצה ולפעמים איני יודע.
כששואלים אותי "מה אתה רוצה עכשיו?", לא תמיד אני יודע.
לא תמיד יש לי העדפה או רצון.

**
2. לפעמים אי-הידיעה היא ביטוי של חוסר אמון או חוסר לגיטימציה.
אני לא יודע מה אני רוצה כי אני לא בטוח אם זה משנה או אם מותר לי לרצות.
("מה זה משנה מה אני רוצה, אם ממילא נעשה את זה ככה…").

**
3. לפעמים אני יודע מה איני רוצה ועדיין איני יודע מה אני כן רוצה.
ידיעת ה-"מה-לא", אינה מגיעה בהכרח עם ידיעת ה- "מה-כן".
אני יודע שלא מתחשק לי לאכול פיצה, ואני לא בטוח מה כן מתחשק לי לאכול.

**
4. ידיעת המה-לא יכולה להיות שלב בדרך למה-כן. 
כמו במשחק "חם-קר", אחרי כמה "קר", הכיוון של "חם" יכול להתבהר. 
בשונה מהמשחק "חם-קר", ידיעת מה-לא אינה מצביעה בהכרח על מה-כן.

**
5. לפעמים אני רוצה להתרחק ממשהו ולפעמים אני רוצה להתקרב למשהו. 
במצבים מסוימים זה יכול להישמע אותו דבר, וזה לא.
לרצות פחות קונפליקטים ולרצות יותר הרמוניה זה לא אותו דבר.
לרצות לא להיות חולה ולרצות להיות בריא זה לא אותו דבר.
לרצות לא לסבול ולרצות להנות זה לא אותו דבר.

**
6. לפעמים אני יודע מה אני רוצה או מה איני רוצה, ואני מעדיף לא לבטא את זה בקול רם.
יכול להיות שאגיד "לא משנה לי" למרות שכן משנה לי.
או שאגיד "אני לא יודע", למרות שאני כן יודע.
כשזה קורה, מעניין להתבונן בסיבה שזה קורה.

**
7. אחת הסיבות לאי-ביטוי הרצון היא המחשבה שאם אבטא את הרצון שלי מישהו ייפגע.
ואז, גם כשאני יודע מה אני רוצה, החשש שמישהו ייפגע גדול יותר מהרצון לדבר המסוים.
כששאלו אתמול בסדנה "מי רוצה לתרגל עכשיו?", רציתי לומר "אני" אבל היססתי, כי לא רציתי "להידחף" ושזה יבוא על חשבון מישהו אחר.

**
8. סיבה נוספת לאי-ביטוי הרצון היא המחשבה שאם אבטא את הרצון שלי אני אפגע.
יכול להיות שכשאגיד מה אני רוצה, יתעלמו מזה, או יסרבו לזה, או יתנגדו לזה, או ידחו את זה.
ואז… אולי יתנגדו אלי, או ידחו אותי.
ואז.. אני אתאכזב, אתבאס, או אפגע.

**
9. סיבה שלישית לאי-ביטוי הרצון היא המחשבה שהרצון אינו לגיטימי מאיזושהי סיבה. 
שאני לא "אמור" לרצות את זה.
ושגם אם אני רוצה את זה, זה לא לגיטימי לבקש את זה במצב הזה או מהאדם הזה.

**
10. נתינת מקום לרצון שלי עוזרת לו להתממש.
המשפט "מתחשק לי להמשיך את הטיול ולא ולחזור הביתה עדיין, מתאים לך?",
שונה מהמשפט "האם מתאים לך להמשיך את הטיול או לחזור הביתה?".

**
11. הרצון שלי משתנה.
רצון הוא משהו חי ודינמי.
הבדיקה "מה אני רוצה?", היא למעשה תמיד בדיקה "של מה אני רוצה עכשיו?".
מה שאני רוצה עכשיו יכול להיות שונה ממה שארצה אחר כך.
לא באמת ניתן לדעת מה ארצה אחר-כך.

**
בדיקה ב Live: מה אני רוצה עכשיו…?

לסיים את הפוסט הזה ולשלוח אותו. להתפנות לדברים אחרים.

עד כאן 11 למידות על רצון. אני מקווה שהפוסט בעל ערך עבורכם.

אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, אולי גם למידות ותובנות על הרצון שלכם, אשמח לקרוא…

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אין עדיין פרטים נוספים על קבוצת התרגול והלמידה ברוח "ארבע ההסכמות" שהוזכרה בפוסט הקודם. אולי בקרוב…

אתמול קיבלתי מאדם מסוים הודעה שהקפיצה אותי.
כשקראתי אותה שמתי לב שמצב הרוח שלי השתנה.
כשבדקתי איך אני מרגיש, מצאתי בתוכי באסה, תסכול, מתח, כעס וחוסר אונים.

**
5 מחשבות על רגשות:

א. רגשות נחווים כאן עכשיו. 
"איך אני מרגיש כרגע?" היא שאלה המחברת לרגע ההווה.

ב. הרגשות שאנו מרגישים לגיטימיים. 
בין אם אנו נהנים להרגיש אותם ובין אם לאו.
בין אם אנו רוצים להרגיש אותם ובין אם לאו.
המחשבה שרגשות מסוימים לגיטימיים ורגשות אחרים לא, היא ויכוח עם המציאות.

ג. הרגשות שאנו מרגישים אינם בגלל ההודעה שנשלחה אלינו או בגלל האדם ששלח אותם. 
ההודעה או האדם יכולים להיות טריגר למה שאנו מרגישים, אך הם אינם הסיבה לכך.
הסיבה שאנו מרגישים את מה שאנו מרגישים נובעת מהדרך שבה אנו תופסים את האדם, את ההודעה ואת המצב.

ד. רגש = אנרגיה.
רגשות הם אנרגיה שאנו חווים.
כשאנו בוחרים להתמקד במימד האנרגטי, אנו יכולים לשים לב שהרגשות שם.
להתרכז בלחוש אותם, מבלי לנסות להבין ממה הם נובעים או על מה הם מצביעים.
לתת לאנרגיה שלהם להיות, ולהיות איתה.
לשים לב לאיך זה מרגיש.
איפה זה נמצא בגוף.
להתמקד בחוויה הרגשית.
המיקוד כאן הוא ברגשות ובדרך שבה הם נחווים.
המיקוד אינו בניתוח הסיטואציה או בניסיון להבין.

ה. רגש = מידע.
רגשות הם מקור מידע חשוב

על פי מודל אפר"ת (אירוע-פרשנות-רגש-תגובה), הרגש הינו תוצר של הפרשנות שלנו לאירוע.
כשאנו חווים רגש מסוים אנו יכולים להיעזר בו בכדי להבין את הפרשנות שלנו.

על פי תקשורת מקרבת, רגש הינו סימן לצרכים שמתמלאים או לא מתמלאים באותו רגע.
כשאנו חווים רגש נעים, אנו יכולים לבדוק אילו צרכים חשובים מתמלאים עבורינו.
כשאנו חווים רגש לא נעים, אנו יכולים לבדוק אילו צרכים חשובים לא מתמלאים עבורינו.

על פי אפר"ת, תקשורת מקרבת וגישות אחרות, רגשות משקפים את תפיסתנו לגבי האדם והמצב שאנו חווים.

הרגשות שאנו חווים יכולים ללמד אותנו משהו על עצמנו ועל הדרך שבה אנו תופסים את מה שקורה.

**
חיבור לחיים

מספר שעות לאחר קבלת ההודעה שהקפיצה אותי, משהו בי עדיין עסוק בה.
האנרגיה לא נעלמה. 
הרגשות עדיין כאן. 
אולי יש פה משהו עבורי.

או קיי… מה עכשיו…?
מה אני עושה עם זה…?

האם ההודעה שהקפיצה אותי היא סימן לבעיה שיש לפתור?
הזדמנות להתפתחות? 
אירוע חולף בעל משמעות נמוכה?
משהו אחר…?

**
3 אפשרויות בחירה:

א. לשחרר את זה ולהמשיך הלאה.
להתעלם או להגיב בצורה מהירה כלשהי מבלי להשקיע בזה אנרגיה.
"לסגור את האירוע" מבלי להפוך אותו "לעניין".
לבחור להתמקד בדברים אחרים שחשובים יותר עבורי.

ב. להרגיש את זה.
רגש = אנרגיה.
לחוש את הסיטואציה.
לתת לזה מקום ולהיות עם זה.

ג. להבין את זה.
רגש = מידע.
מה יש כאן עבורי? מה אני יכול ללמוד מכך?
איזה מסר חשוב יש כאן עבורי שאולי אינני מבין אותו עדיין?

באיזו מבין האפשרויות הללו אני בוחר עכשיו… ?

חג שבועות שמח וסופ"ש נפלא,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ביקורת היא אחת מצורות התקשורת הנפוצות.
באופן קבוע אנחנו נותנים ומקבלים ביקורת. 
ביקורת יכולה להגיע בצורות שונות ובעוצמות שונות.

**
ביקורת היא טריגר.
ביקורת יכולה להיות כלפינו או כלפי משהו שעשינו. 
בעת קבלת ביקורת, האינסטינקט הראשוני שלנו (הנובע מ"מוח הזוחלים" הקדום) הוא לתקוף, להתגונן או לקפוא.

**
ביקורת יכולה להיות מאיץ לקונפליקט או מנוף להתפתחות.
כשביקורת (מאדם מסוים או בנושא מסוים) מפעילה אותנו בעוצמה, סביר להניח שיש שם משהו חשוב עבורנו.
לא תמיד יש לנו את הרצון לעבוד עם ביקורת שאנו מקבלים.
לא תמיד יש לנו את היכולת (לדוגמא: פניות נפשית או משאבים רגשיים) לעבוד עם ביקורת. 
כשיש לנו גם רצון וגם יכולת, עבודה עם ביקורת יכולה לתרום בצורה משמעותית להתפתחות שלנו.

**
להלן 6 דרכים לעבודה עם ביקורת:
(מתאים למצבים שבהם יש לנו רצון + יכולת לעבודה)

א. כשמישהו מבקר אותנו:

1. לחפש את האמת שבבסיס הביקורת – 
"בהיעדר ביקורת פנימית, ביקורת חיצונית היא רק משוב".
כשמישהו אומר לי "אתה אנוכי", הנטייה הראשונית שלי הינה לבטל את דבריו ולתקוף אותו.
דרך מומלצת אחת לעבודה עם ביקורת היא לבדוק בסקרנות איפה בחיי או בהתנהלותי אני נוהג באנוכיות.
ניתן להניח שיש משהו עבורי, גרעין או גרעינון של אמת, בדרך שבה אנשים רואים או חווים אותי.
בדיקה סקרנית יכולה להגביר את הפתיחות והמודעות שלי ולהקטין את ההתנגדות שיש בי כלפי המסר או המבקר.

**
2. להקשיב לצורך החשוב שהאדם מבטא –
על פי תקשורת מקרבת, בכל פעם שאנו אומרים או עושים משהו, אנו מנסים למלא צורך חשוב שלנו.
מרשל רוזנברג יוצר התקשורת המקרבת טוען ש"אלימות הינה ביטוי טראגי לצרכים חשובים שאינם נענים". 
כשמישהו מעביר ביקורת עלינו או על משהו שעשינו, הוא מבטא צרכים חשובים שלו שהוא אינם נענים.
כשאנו מסתקרנים לגבי הצורך החשוב שהאדם מנסה להביע (לפעמים בדרך שקשה להקשיב לה),
אנו מפנים את תשומת הלב מהתמקדות בנו להתמקדות בו, מרצון להוכיח ולנצח, לרצון להבין ולעזור.
דוגמא: הביקורת "את ביקורתית מדי", יכולה להיות ביטוי לצורך בקבלה, הכרה, פרגון והערכה.

**
3. לנפנף את הביקורת – 
את המילים הבאות שמעתי מאלכס קורנהאוזר, מנכ"ל אינטל ישראל לשעבר, במסגרת כנס ניהולי מתקדם:
"במהלך עבודתכם תקבלו הרבה ביקורת מאנשים שונים.
יש לכם אחריות להקשיב לביקורת, לבדוק אותה ולעשות איתה עבודה.
אבל… אם לאחר שבדקתם לעומק, הגעתם למסקנה שהביקורת אינה רלוונטית,
הרשו לעצמכם לנפנף אותה ולהמשיך הלאה."

מאלכס קיבלתי את "הלגיטימיציה" לשחרר ביקורת שאינה רלוונטית עבורי.
עם השנים למדתי שביקורת לא רלוונטית, היא ביקורת ש"עוברת לידי" ואינה מפעילה אותי.
אם הביקורת מקפיצה אותי ומעוררת בי התנגדות גדולה, סביר להניח שיש בה משהו עבורי.

**
ב. כשאנחנו מבקרים מישהו אחר:

4. לחפש את הצורך החשוב שלי – 
בדומה לדרך #2 המזמינה להקשיב לצורך של האחר החבוי תחת הביקורת המבוטאת כלפינו,
כשלנו יש ביקורת כלפי אחרים (בין אם אנו מבטאים אותה או רק חושבים עליה), 
אנו יכולים להסב את תשומת ליבנו מהאדם שעליו אנו מצביעים,
ולבדוק בסקרנות מה הצורך החשוב שלנו שהיינו רוצים שיקבל מענה כרגע.

האם יכול להיות שכשאני מאשים את זוגתי בכך שהיא "רגישה מדי", אני בעצם כמה לביטחון ולזרימה בקשר שלנו, 
שיאפשרו לי להתבטא בחופשיות מבלי לחשוב מספר פעמים לפני שאני אומר משהו?

**
5. לחפש משהו דומה אצלי או בתוכי – 
מערכות היחסים שלנו הן שיקופים. 
לא ניתן לראות באחר משהו שלא קיים בעצמנו.
אם אני מבקר את השותף שלי על כך שהוא "מניפולטיבי",
סביר מאוד להניח גם אני "מניפולטיבי" בהיבטים מסוימים של ההתנהלות שלי איתו או עם אחרים.
ייתכן שהמניפולטיביות שלי תבוא לידי ביטוי בצורה אחרת מזו שאני רואה אצלו, ועדיין היא שם. 
כשאני רואה את היבטי המניפולטיביות בתוכי אני מקבל הזדמנות לשינוי התפתחותי. 
בנוסף, משהו בי מתרכך ונהיה פחות צדקני או מוסרני כלפי שותפי.

**
6. לחפש את הכמיהה הסמויה שבבסיס הביקורת שלנו – 
משהו שאולי היינו רוצים ואיננו מאפשרים לעצמנו. 
בשונה מצורך חשוב שלנו שאינו מקבל ושקל לנו יחסית לזהות אותו ולהתחבר אליו,
הכמיהה הסמויה היא צורך או צורת התנהגות הרחוקים מאיתנו.
דוגמא: אם "חוסר אחריות" מקפיץ אותי, ייתכן שאני תופס את עצמי כאדם אחראי מאוד.
יכול להיות שאחריות היא אחד מסימני ההיכר שלי, חוזקה משמעותית, איכות שאנשים רואים בי ומעריכים אצלי.
חוסר אחריות מעורר בי התנגדות עזה, משהו שאיני מרשה לעצמי. 
במצב כזה, האם יכול להיות שהכמיהה הסמויה שלי היא כמיהה לחופש, 
לעזוב הכול ולעשות לעשות משהו שמתחשק לי, מבלי להתייחס להשלכות עתידיות או להתחייבויות קיימות?

**
עד כאן 6 דרכים לעבוד עם ביקורת.

הקלות שבה ניתן להבין רעיון כלשהו, אינה מעידה על פשטות היישום שלו.
ביקורת, במצבים ובמערכות יחסים מסוימים, יכולה להיות טריגר עוצמתי המשאיר את "ניהול הסיטואציה" למוח הזוחלים שלנו, פעם אחר פעם אחר פעם.

חדשות מעודדות:
לא נורא אם לא הצלחנו להגיב כפי שרצינו עד כה. 
בעתיד נקבל אינספור הזדמנויות נוספות לתרגול…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על פי "קו פרשת המים" כשטיפת גשם נופלת על קצהו של הר, 
לא ברור האם היא תתגלגל לצדו האחד או לצדו השני.
רגע המפגש בין הטיפה להר הוא רגע בעל חשיבות.
המצב יכול להתפתח בכיוונים שונים ובצורות שונות.

רגע של קונפליקט עם אדם אחר יכול להיות "קו פרשת מים" במערכת היחסים.

לא להסכים, לכעוס, לריב, לצעוק, להתבאס, לפגוע, להיפגע….
כל הדברים הללו קורים ויקרו.
הם חלק בלתי נפרד ממערכות היחסים שלנו, 
מחיים עם אנשים אחרים, 
מעבודה לצד אנשים אחרים.

**
השבוע אחד המנהלים שאני מלווה כעס על אדם מסוים.
הוא לא אהב משהו שאותו אדם אמר ועשה.

זהירות:
קו פרשת מים.
סכנת "הוצאה מהלב".
מהנקודה הזו האירוע יכול להתפתח בצורות שונות.

המשורר ההודי כביר מציע:

"Do what you do with another human being, but never put them out of your heart." / Kabir

עשה מה שאתה רוצה עם אדם אחר אבל תמיד השאר לו מקום בליבך.
אל תוציא אותו משם.
אל תסגור את הלב בפניו.

האם אני משאיר את האדם בליבי או מוציא אותו משם?
האם אני משאיר את ליבי פתוח או בוחר לסגור אותו בפניו?

לא תמיד זה ייראה דרמטי.
לפעמים נמשיך להיות בקשר עם אותו אדם ונוציא אותו חלקית מהלב.
הוא אפילו לא יידע שהוצאנו אותו או ש"שינינו חוזה" במערכת היחסים שלנו איתו.
שהתחלנו להתרחק…

**
ממרשל רוזנברג (יוצר התקשורת המקרבת) למדתי שכשאני כועס 3 דברים מתקיימים:

1. מישהו אומר/עושה משהו שאני מאמין שהוא לא אמור לומר/לעשות.
2. צרכים חשובים שלי לא מקבלים מענה (או לא מספיק).
3. אני עומד להגיב בצורה שעלולה להקטין את הסיכוי שהצרכים שלי יקבלו מענה כפי שהייתי רוצה.

הנקודה הראשונה נוגעת בכעס שלי הנובע מהתפיסה שלי ומהפרשנות שאני נותן למה שקורה.

הנקודה השנייה מתייחסת לכאב ולסבל שאני חווה. לפעמים הם תוצר של הפרשנות שלי ולפעמים לא.

הנקודה השלישית עוסקת בבחירות ובפעולות שלי.

כשאני סובל או כועס (צרכים חשובים שלי לא נענים) ומאמין שמישהו אחר אחראי לכך,
גובר הסיכוי שארצה "להוציא" את אותו אדם מהלב שלי.

**
טיך נהאת האן כותב על "קשרים פנימיים" בספרו "איך לריב" (How to Fight).
(את הטקסט באנגלית ניתן למצוא כאן)

"בפסיכולוגיה הבודהיסטית, אנו מוצאים את המונח 'תצורות פנימיות' או 'קשרים פנימיים'.
כאשר מישהו אומר לנו משהו לא נעים ואיננו מבינים את הסיבה לכך, אנו עלולים להתרגז.
קשר נוצר בתוכנו.
חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.
קשה לנו לקבל את העובדה שיש לנו רגשות שליליים כמו כעס, פחד וחרטה.
אנו יוצרים מנגנוני הגנה משוכללים כדי להכחיש את קיומם, אבל הרגשות האלה מנסים תמיד לעלות על פני השטח.
אנו יכולים ללמוד את המיומנות של זיהוי קשר ברגע שהוא נוצר בתוכנו, ואנחנו יכולים למצוא דרכים להתיר אותו.
אם נקדיש לקשר את מלוא תשומת לבנו ברגע שהוא נוצר, כשהוא עדיין רפוי, יהיה קל יותר להתיר אותו.
אחרת, עם הזמן, הוא מתהדק ומתחזק וקשה יותר לשחרר אותו."

~ הציטוט מתוך "איך לריב" מאת טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר).

**

Do what you do with another human being, but never put them out of your heart.

כאשר מישהו אומר לנו משהו לא נעים ואיננו מבינים את הסיבה לכך, אנו עלולים להתרגז.
קשר מתחיל להיווצר בתוכנו.
חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.

כשאני כועס או פגוע,
הדבר האחרון שמתחשק לי זה לעצור. 
לנסות להבין.
להקשיב.

במקרים רבים,
דווקא במצבים הללו,
כשהכי פחות מתחשק לנו,
הכי חשוב לעשות את זה.

Do what you do with another human being, but never put them out of your heart.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

להיות כאן ועכשיו

בסשן הסיום של הקורס, רונה ואני ביקשנו מהמשתתפים לעמוד ליד הדבר האחד (מתוך כ- 16) שהם היו רוצים לפתח אצלם.
להכניס יותר לחייהם.

כשליש מהמשתתפים בחרו באותו נושא מסוים.
כל שאר המשתתפים התפזרו בין שאר 15 הנושאים.

מעניין.

עבור אף אחד מהמשתתפים הנושא המסוים הזה אינו חדש.
כולם שמעו עליו ומכירים אותו.
הנושא הזה הוצג בבוקר היום הראשון, לפני כשלושים שעות,
ומאז במשך יומיים אינטנסיביים, 
נגענו בהמון נושאים נוספים.

ובכל זאת, שליש מהמשתתפים בחרו בו.

בקורס אנו קוראים לזה "להיות כאן ועכשיו".
אני קורא לזה נוכחות.

**
נוכחות

הרצון והיכולת להיות עם אדם או נושא מסוים, במקום מסוים.
האדם יכול להיות מישהו אחר (חבר, בן זוג, ילד, לקוח, …), או אנחנו עצמנו.

להיות במקום שאנו נמצאים בו, עם האדם שחשוב לנו להיות איתו.
פיזית, רגשית, מחשבתית.
בתשומת לב מלאה.
בהקשבה.

**
אחריות

יש לנו אחריות.
להיות במקומות שחשובים לנו, 
עם האנשים שחשובים לנו.

לתפיסתי, הדרך שבה אנו משקיעים את תשומת לבנו במהלך השבוע,
משקפת את סדרי העדיפויות שלנו.

האנשים והנושאים שאנו מקדישים להם תשומת לב,
הם מראה לסדרי העדיפויות שלנו בחיים.

בריאות. אנשים. עבודה. משפחה. חברים. למידה.
מערכות יחסים. קריירה. שינה. חברים. קהילה …

אם יש משהו חשוב מאוד, אדם או נושא, 
שאיננו מקדישים לו את הזמן ואת תשומת הלב שהיינו רוצים,
אז לפחות כרגע, הוא לא חשוב מספיק עבורנו.

כנראה שיש דברים אחרים שאנו מתעדפים גבוה יותר.
מסיבות שונות.

**
בחירה

יש לנו יכולת לבחור.
להשקיע יותר או פחות תשומת לב במשהו.
להגיד "לא" ולהגיד "כן".
עם כל האילוצים והמגבלות.

אחת המנטרות שאני משנן לעצמי:

"זמינות למי ולמה שחשוב כרגע,
פחות זמינות למי ולמה שפחות חשוב כרגע,
אי-זמינות למה שלא חשוב כרגע."

בדגש על כרגע.
זה מאוד דינמי.

הבדיקה מה יותר חשוב כרגע ומה פחות חשוב כרגע,
מחדדת מודעות ומגבירה אחריות.

**
עצב וכאב

אתמול בדרך לעבודה דיברתי עם חבר.
למרות שהנושא היה חשוב ואפילו דחוף,
סיימנו את השיחה לאחר כחצי שעה לפני שמיצינו את העניין,
כדי שאספיק להתכונן לקורס שרונה ואני העברנו.
בסיטואציה אחרת, היינו ממשיכים לשוחח עוד כשעה.
באסה.

בזמן שדיברתי עם אותו חבר, 
לא דיברתי עם אדם אחר שעובר משהו עכשיו.
שאני חושב עליו ושרציתי מאוד לדבר איתו. 
להקשיב לו. 
להיות איתו. 
עכשיו.
אני לא בטוח מתי יצא לנו לדבר…

ברגע נתון אנו יכולים להיות במקום אחד, עם אדם אחד.
ובזמן שאנו איתו, אנו לא עם אנשים אחרים.
הזמן שלנו אינו אינסופי.

אני נמצא עם פחות אנשים ממה שהייתי רוצה,
ופחות זמן ממה שהייתי רוצה.

יש משהו כואב ועצוב במחשבה הזו.

אם רק הייתי מקדיש עוד קצת זמן או תשומת לב לאדם הזה או לנושא הזה,
אולי דברים היו משתפרים. 
ייתכן שהייתי עוזר. 
משהו היה קורה.

וכשאני לא מקדיש את תשומת הלב שהייתי רוצה,
יכולים להיות לכך מחירים. 
יש לכך משמעויות.

**
חמלה וקבלה

אנחנו יכולים להלקות את עצמנו שאיננו עושים מספיק.
שאיננו מקדישים מספיק תשומת לב לאנשים ולנושאים חשובים בחיינו.

שהרי אם יש לנו בחירה ואחריות, וזה לא קורה, ברמה מסוימת אנו "אשמים".

שיח פנימי של האשמה וייסורי מצפון יכול להיות הרסני.

יש לנו אחריות ואנחנו יכולים לבחור איפה ועם מי להיות.
אבל איננו יכולים להיות בכל מקום שאנו רוצים, עם כל אדם, בכל רגע נתון.
כשאנו אומרים "כן" למשהו או למישהו, 
אנו גם אומרים "לא" למשהו או למישהו אחר.

חשוב להכיר במוגבלות שלנו.
במגבלות ובאילוצים שלנו.
באנושיות שלנו.

חשוב ללמוד לחיות עם עצמנו בקצת יותר חמלה, רכות וקבלה.

לפתח את היכולת להיות נוכחים עם עצמנו.
נוכחות גם עם הכאב והעצב שאנו חווים.

**
ענווה

לפעמים הצורך לעזור ולהיות נוכחים, משרת בעיקר אותנו.

אנו נמשכים להזדמנות לשחק את תפקיד הגיבור או המצילה.
זהו תפקיד נחשק. 
האפשרות להיות משמעותי עבור אדם אחר קורצת ומפתה.

אנו מזדהים עם הכאב, הפחד או המצוקה של האדם שאתנו,
חשים במתח שהוא חש ורוצים לעשות משהו כדי להקטין את המתח הזה.
לא רק אצלו. 
גם אצלנו.

יכול להיות שברמה עמוקה כלשהי, 
איננו מאמינים שהאדם יכול להסתדר בעצמו.
איננו סומכים עליהם או בוטחים בהם מספיק.

קצת יותר ענווה…

כנראה שאנשים סביבנו יכולים להסתדר עם קצת פחות נוכחות שלנו.
העולם ימשיך להתנהל גם אם לא נהיה בו בדיוק כפי שאנו רוצים.
כשם שאנו יכולים ומסוגלים, כך גם אנשים אחרים…

מותר לנו לרדת ממשמרת לפעמים…
לקחת מרחק, 
להתנתק,
לנוח.

אולי אפילו נגלה שזה עושה טוב.
לא רק לנו.
גם להם.
ולעולם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר