תגית: למידה

3 שיעורים אישיים לקריירה ולחיים

3 שיעורים אישיים לקריירה ולחיים 

שיעור ראשון:

שנת 1999. 
לפני מספר חודשים התקבלתי לעבודה כסטודנט באינטל.
במסגרת הפרויקט הראשון שלי, אני אחראי על הטמעת מערכת מידע המפותחת על יד ספק חיצוני.
הפרויקט נקלע לקשיים מסוימים וישנם חילוקי דעות והחלפת האשמות הדדיות בינינו לבין הספק.
בשיחה עם ירון (המנהל שלי), אני מתלבט כיצד לגשת לזה ואיך נכון להפעיל יותר לחץ על הספק על מנת שהפרויקט יסתיים בהצלחה ובזמן.
בין היתר אני שוקל טכניקות השפעה ומשא ומתן שונות.

המסר של ירון ברור:
"הספק הזה הוא שותף שלנו.
אנחנו רוצים שהפרויקט יצליח ושהוא יצליח.
המטרה אינה להוציא ממנו כמה שיותר בכמה שפחות אלא להצליח ביחד לאורך זמן.
שים את כל הדברים בצורה פתוחה על השולחן ונסה לבנות שיתוף פעולה בריא."

הקו הזה מפתיע אותי.
זה לא נאיבי מדי?
זה באמת אפשרי?
ירון "לא ילד".
הוא מנהל מנוסה.
כדאי לתת לזה צ'אנס…

**
שיעור שני:

תחילת שנות ה-2000.
אחרי מספר שנים באינטל, במסגרת אחת השיחות המזדמנות בענייני עבודה שבני אחי ואני מקיימים מדי פעם, הוא משתף אותי בשיעור הבא:

"כעובד וכמנהל, לעולם לא אמליץ לעשות משהו, שאני מאמין שהוא לרעת החברה.
כל עוד אני עובד בחברה מסוימת, כל החלטה שאקח או פעולה שאנקוט בה תהיה תמיד לטובת החברה.
כמובן שאחפש גם את טובתי שלי וכיצד אני והצוותים שלי יכולים להתקדם. זה חלק מהעניין.
אבל לעולם לא אעשה משהו שמקדם אותי ואת האינטרסים שלי על חשבון פגיעה בחברה.
מניסיוני, בטווח הארוך זה משתלם. 
לכולם."

מסר מרגיע ומעודד.
אפשר גם וגם. 
במבט מהצד, ההתקדמות של בני לאורך השנים מהירה ומשמעותית.
איזה כיף שלא צריך לשחק מלוכלך כדי להצליח.

**
שיעור שלישי:

שנת 2002.
חגי הוא אחד הלקוחות המרכזיים שלי בפרויקט אינטנסיבי שמסתיים עכשיו.
מנהל קפדן, דעתן, בעל דרישות גבוהות, הוציא לי את המיץ אבל לכל אורך הדרך היה הוגן.
במהלך חודשים של עבודה משותפת, למדתי שלחגי ולענת אשתו יש 4 ילדים.
בשלב זה, אני אב לשתי בנות קטנות.
הנושא של קריירה + משפחה מעסיק אותי מאוד.
אני רוצה גם וגם ודי בטוח שיש לי מה ללמוד מחגי.
לשמחתי, כשאני מבקש ממנו להיפגש לשיחה אישית שלא בענייני עבודה הוא נענה בחיוב.

בין היתר עולה בשיחה הנקודה הבאה:
"קודם כל משפחה. 
סדר העדיפויות ברור לי.
אני משתדל להשתתף בכל טיולי בית-הספר של ילדיי.
כל עוד הם מעוניינים בכך כמובן.
זו אחת הדרכים שלי להיות נוכח ולבנות את הקשר."

אופטימיות…
עומד פה מולי מנהל עם סטנדרטים גבוהים של עבודה,
שאיכשהו מצליח לשלב גם וגם, ומצהיר בקול רם שזה לגיטימי ושזה הדבר הכי חשוב !

**
מספר מחשבות על שלושת השיעורים הללו שעלו בי השבוע:

1. את השיעורים קיבלתי מאנשים שהערכתי.

הייתי פתוח להקשיב למה שיש לירון, בני וחגי לומר והייתי בטוח שיש לי מה ללמוד מהם.

**
2. הערכתי את ירון, בני וחגי כאנשים מצליחים בסביבות שבהן הם עובדים וחיים:

ירון נתפש כמנהל מוערך בארגון ומצליח להגיע לתוצאות בסביבה אינטנסיבית.
בני מצליח להתקדם באופן עקבי לתפקידים בכירים בקצב די מהיר.
חגי מצליח לשלב קריירה וחיי משפחה כבר שנים, ונראה שהוא נהנה מהגם וגם.

ברמה הבסיסית, נראה שהשיעורים הקונקרטיים של ירון, בני וחגי, לא מונעים מהם להצליח בסביבות שבהן הם עובדים וחיים.
מעבר לכך, האם יכול להיות שהשיעורים הללו, תורמים בצורה משמעותית להצלחה ואולי אפילו מעצימים אותה?

**
3. השיעורים שקיבלתי מירון, בן וחגי לא היו מובנים מאליהם עבורי באותן נקודות זמן:

א. בעבודה על הפרויקט המקרטע עם אותו ספק, הנטייה הראשונית שלי היתה לתחרותיות ומניפולציה.
לא בגלל שרציתי לפגוע בספק או לנצל אותו, אלא משום שהאמנתי שאם לא אעשה זאת,
אפגע בעצמי.
המחשבה שאפשר "לשחק פתוח", לשים הכול על השולחן ולחפש טוב משותף,
לא עלתה על דעתי עד שירון הדגיש אותה.

ב. השיעור של בן היה חוק חד וברור:
"אם זה לא לטובת החברה לא עושים את זה."
במצבים של מורכבות, חוסר וודאות והתלבטויות, החוק הזה עמד לנגד עיני שוב ושוב,
וסייע לי לשמור על קו ערכי מעגן.
החוק הזה לא היה ברור לי או מנוסח בצורה חדה שכזו לפני שקיבלתי אותו מבן.
אנו עלולים לראות את טובת החברה בצורות שונות וזה בסדר להתווכח על זה.
בנוסף, תמיד יהיו אנשים שיתעדפו את טובתם גם כשזה בהתנגשות עם טובת החברה.
כשטובת החברה שאני חלק ממנה, מפסיקה להיות חשובה לי, כנראה שזה זמן לעבור הלאה.

ג. השיחה עם חגי נגעה בי ועיצבה משהו בעולמי.
היה משהו מאוד חזק עבורי, לשמוע ממנהל בחברה שאני חלק ממנה, שהדבר הזה לגיטימי.
כבר באותו זמן היה ברור לי שהמשפחה היא בראש סדר העדיפויות שלי ולא הייתי צריך לקבל לכך אישורים מאף אחד.
ועם זאת, כששומעים את זה ממנהל בצורה הזו, כל הנושא הופך להיות הרבה יותר לגיטימי וחופשי. 
שנית, מתחזקת התחושה שזה אפשרי. ברמה כזו או אחרת.
הנוסחה שלי יכולה להיות שונה מהנוסחה של חגי, אך איכשהו, 
האדם הזה שעומד מולי ומקדים אותי בכמה שנים, מצליח לשלב את הגם וגם. 
להאמין במשהו ולרצות ליישם אותו זה דבר אחד.
לראות אנשים שמצליחים ליישם את זה, זה דבר שני.

**
4. ריצה למרחקים ארוכים.

יכול להיות שאסטרטגיות מסוימות מביאות לתוצאות מהירות יותר בטווח הזמן הקצר.
בדיעבד, שלושת השיעורים שקיבלתי, הם שיעורים עבור רצים למרחקים ארוכים.
שותפות עם ספקים ובעלי עניין אחרים, 
לחפש תמיד גם את טובת החברה וגם את טובתי האישית, 
ולאזן בין עבודה לדברים חשובים אחרים בחיים,
הם שיעורים תשתיתיים לכל החיים.

**
5. אני לא בטוח שירון, בני וחגי זוכרים את השיחות המסוימות שהזכרתי כאן.

אני לא בטוח שהשיעורים שקיבלתי מהם, הם שיעורים מרכזיים גם בחייהם.
אולי כן ואולי לא…
לעתים, אמירות או פעולות מסוימות שלנו, 
שאת חלקן איננו זוכרים אפילו,
משפיעות על חיים של אנשים,
בדרכים ובהיקפים שאנו לא מדמיינים.

**
6. את התקשורת המקרבת גיליתי לאחר השיעורים שקיבלתי מירון, בני וחגי.

בדרך שבה אני מבין וחווה את גישת בתקשורת המקרבת,
(א) שותפות הדדית, (ב) טובת כל הצדדים ו-(ג) מתן מענה לדברים הכי חשובים,
הם אבני יסוד מרכזיות העומדות בבסיס הגישה.
מעניין אם המשיכה שלי לתקשורת מקרבת נבעה מתוך השיעורים המשמעותיים שקיבלתי מירון, בני וחגי, 
או שאולי השיעורים הללו היו משמעותיים כל-כך עבורי כיון שהם התחברו לאמונות יסוד שכבר החלו להתגבש בתוכי, הנוגעות בקשר אנושי ובתפיסת העולם שלי.

**
עד כאן 3 שיעורים לקריירה ולחיים, ושש מחשבות עליהם.

אני מקווה שהפוסט הנוכחי היה משמעותי ובעל ערך עבורכם.

– אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא.
– אם מתאים לכם לשתף בפומבי בשיעור חשוב שאתם קיבלתם ממישהו, גם אחרים יוכלו ליהנות ממנו.
– ואם נראה לכם שיש אנשים שיכולים לקבל ערך מהפוסט הזה, אנא שתפו והעבירו הלאה..

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

 

 

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כלי ניהולי + מבחן השבוע האחרון

א. 
כלי ניהולי: "מה עושים כשעובד לא מתפקד כמו שאנחנו מצפים?

לשמחתנו יש רק 5 סיבות אפשריות:

1. העובד לא יודע מה מצופה ממנו.
2. העובד לא יודע שהוא לא בסדר.
3. העובד לא יודע איך.
4. העובד לא רוצה.
5. העובד לא מסוגל.

ועוד יותר לשמחתנו, לכל סיבה שזיהינו יש כלי ניהולי מתאים שנוכל להפעיל (בהתאמה):

1. הגדרת ציפיות ברורות.
2. משוב.
3. חניכה.
4. הפעלת מקורות השפעה.
5. מתן כלים / שינוי תפקיד. "

**
ב.
את הקטע הבא פגשתי תוך כדי שוטטות בפייסבוק.
הוא נכתב ע"י מיכאל שוורץ והועבר במסגרת סדנת חניכה ומשוב לקצינים בצה"ל.
יש משהו בפשטות ובבהירות של חלוקת העולם למצבים הללו שאני אוהב.
במקרה הזה, פשטות שאינה פשטנות יתר לטעמי.
פשטות שיוצרת בהירות ומגדילה את הסיכוי למענה אפקטיבי.
במצבים מסוימים.

כמובן שלפעמים החיים מורכבים יותר.
מהמודל הזה או מכל מודל אחר.

**
ג.
הכלי של מיכאל מאפשר לנתח מצב שבו עובד אינו מתפקד כפי שאנו מצפים ומציע דרכי תגובה אפשריות.
כמנהלים (וכבני אדם) הכוונה שאנו מחזיקים חשובה לא פחות ממה שאנו עושים או אומרים.
יש הבדל גדול בין הכוונה לגרום לעובד לעשות את מה שאנו רוצים שהוא יעשה,
לבין הכוונה למצוא פתרון מיטבי שנותן מענה לצרכים השונים והחשובים של העובד, המנהל ושל הארגון.

אחד המשתתפים בסדנה שהעברתי השבוע קרא לזה "מילים מכובסות" שרק נשמעות יותר טוב.
בעיני זה הרבה מעבר למשחק מילים או התחכמות של ניסוחים:
על פי כוונה אחת (לגרום לעובד לעשות מה שאנו רוצים שהוא יעשה),
העובד הוא אובייקט, המתנהג בצורה לא תקינה ("לא בסדר") ותפקידנו הוא להחזיר אותו לתפקוד תקין.
על פי כוונה אחרת (למצוא פתרון מיטבי שנותן מענה לצרכים השונים),
העובד הוא אדם, שצרכיו שווים בחשיבותם לצרכים שלנו ולצרכי הארגון,
ותפקידנו לייצר דיאלוג וחיבור שיובילו לעשייה המשרתת את צרכי הגורמים השונים.
יש פה הבדל תפיסתי מהותי ברמת הכוונה שאנו מחזיקים
ובדרך ההסתכלות שלנו על העולם, על תפקידנו כמנהלים ועל האנשים שעובדים איתנו.

האם זה בכלל אפשרי ליישום ב"עולם האמיתי"?
האם אפשר, ואיך אפשר, להחזיק כוונה ומצוא פתרונות win-win בארגון עסקי תחרותי, 
בסביבה אינטנסיבית, מרובת אילוצים ומוגבלת במשאבי זמן וכסף?

אני מאמין שכן.
זהו בדיוק האתגר היומיומי שאני חווה ופוגש בארגונים שאני עובד אתם.

**
ד.
תוך כדי קריאת הפוסט של מיכאל התחילו ליילל בתוכי להקת "תני ההשוואה" שלי:
– "איך הוא עובד עם אוכלוסיה כזו ובמסגרת הזו ואני לא?"
– "איך הוא יצר את הכלי 'האלגנטי' הזה, ואני, עם כל השנים שלי בעבודה עם מנהלים, לא?"
– "איך הוא כבר כתב שני ספרים ואני לא"?
– "איך הוא מספיק לעשות את כל זה במקביל לניהול מטה של אחת המתמודדות לבחירות, ומה אני עושה בזמן הזה?"

אני מכיר את הלהקה הזו היטב ופוגש אותה לעתים קרובות.
הם קופצים, מייללים ומשווים ביני לבין אנשים אחרים בדרך שלא משרתת אותי.

**
ה.
עם השנים למדתי להכיר אותם.
להתבאס פחות מזה שהם קופצים. 
לדעת לזהות אותם בזמן אמת ולהבין מה מעורר אותם.
להשקיע בהם פחות אנרגיה ולהפסיק לשתף איתם פעולה.
אפילו פיתחתי שיטה די אפקטיבית לטיפול בתנים פנימיים.

שיטת "שלושת השלבים לטיפול בתני-השוואה פנימיים":
1. להכיר בהם. להגיד להם שלום כשהם עולים.
2. לחשוף אותם. לעצמי (באמצעות כתיבה למשל) או בפני אחרים (כמו בפוסט הזה).
3. לפרגן לאדם שאליו הם משווים אותי. בלב, במסר אישי או בפומבי.

תני השוואה פנימיים דומים לגרמלינסים.
הם לא אוהבים אור יום.

בדרך כלל, לאחר שלושת השלבים הללו, 
התנים מאבדים אנרגייה, משפיעים פחות ודועכים לאיטם.
עד הפעם הבאה.

**
ו.
דבר נוסף שלמדתי על תני ההשוואה שלי:
הם אינם האויבים שלי.
הם רוצים בטובתי.
יש בתנים הללו משהו טוב ובריא עבורי:
הם רוצים שאתקדם ושאצליח.
גם אני רוצה בכך.
הם חוששים שלא אנצל את הזמן כמו שצריך, שאפספס הזדמנויות ושלא אמצה את הפוטנציאל שלי.
גם בי יש חשש שכל זה יקרה.
העניין הוא שאי אפשר באמת להגיע להצלחה כפי שהם תופסים אותה.
ואם כבר אגיע אליה, הם ידאגו לסמן הצלחה אחרת.

לכן, כשהתנים עולים, אני לא מנסה להילחם בהם או להשמיד אותם.
מעבר לכך שאני מכיר בהם וחושף אותם,
אני מנסה להפריד בין היללות השיפוטיות והביקורתיות שמקטינות ומרוקנות אותי,
לבין אלו שמאתגרות ודוחפות אותי.

"קנאת סופרים תרבה חוכמה".

**
ז.
מבחן השבוע האחרון

– מה למדת בשבוע האחרון?
– איזה זמן איכות היה לך בשבוע האחרון עם ילדיך, בן/בת הזוג שלך, האנשים החשובים בחייך?
– איזו פעילות גופנית ביצעת ואיך היתה התזונה שלך בשבוע האחרון?
– איך קידמת את העסק או את הקריירה שלך בשבוע האחרון?
– איזה דבר משמעותי עשית בעבודה שלך בשבוע האחרון?
– איך היה מצב הרוח שלך בשבוע האחרון? 
– כמה אושר, הנאה ושמחה וכמה לחץ, כעס ותסכול חווית בשבוע האחרון?
– למה הוקדש הזמן שלך בשבוע האחרון?

**
ח.
מבחן השבוע האחרון מעמיד אותנו מול תוצאות ברורות.
פרק הזמן שאנו מתבוננים בו מספיק קרוב וקצר, ומאפשר לנו לקבל תשובות לשאלות.
התמונה שמצטיירת מעידה הרבה על חיינו.
השבוע האחרון הוא שבוע אחד מתוך 52 שבועות בשנה.
2% מהשנה שלנו.
2% מחיינו השנה מגולמים בשבוע שחלף.
2% נוספים מגולמים בשבוע הקרוב שעדיין לא התחיל.

מבחן השבוע האחרון מעמיד אותנו מול תמונה ברורה,
שלפעמים אנו אוהבים יותר ולפעמים אנו אוהבים פחות.

**
ט.
אחת התגובות הנפוצות ל"מבחן השבוע האחרון" היא ש"הוא לא שבוע מייצג".
הוא היה מיוחד או יוצא דופן ונאלצנו לתת מענה לדברים מסוימים שלא תמיד אנו מתמודדים איתם.
אולי…
מניסיוני, זה נכון בחלק קטן מהמקרים.
ובחלק אחר, זו תגובת בריחה אינסטינקטיבית.
כל שבוע הוא מיוחד ושונה.
בכל שבוע קורים דברים שלא צפינו או שהם מעבר לשליטתנו.
מהשבוע האחרון אפשר ללמוד הרבה על עצמנו ועל חיינו.
אם רק רוצים.
אם רק מוכנים.

**
י.
הרעיון של "מבחן השבוע האחרון" התגבש לי מספר שעות לאחר הקשבה לפודקאסט כלשהו, 
תוך כדי נסיעה אחרי סדנה מחיפה לכפר סבא.
זהו נושא שדובר עליו בהקשר אחר, במשך כדקה במהלך ראיון של כשעה וחצי.
את ההמלצה לפודקאסט קיבלתי מדוד, אחד המנהלים שעובדים איתי.

תחשבו על זה:
לרעיון אחד שאני מצליח לקלוט במהלך דקה וחצי,
תוך-כדי נסיעה הביתה או עמידה בפקק,
יכולה להיות השפעה עצומה על חיי ואולי גם על חיי אנשים אחרים.
היום, בעידן הבלוגים, הפודקאסטים, ספרי השמע והסרטונים,
המידע זמין יותר מאי פעם.
אין גבול ללמידה.
אין גבול לערך שניתן לקבל או לתת.
"אין לי זמן" הוא רק תירוץ.

עמידה בפקק היא בזבוז זמן משווע או אחת ההשקעות הכי טובות של היום.
אנחנו מחליטים.

**
יא.
הפוסט הנוכחי נגע במספר דברים שונים:
כלים ניהוליים, תני השוואה פנימיים, מבחן השבוע האחרון ופוטנציאל למידה אינסופי.
לעתים אני תוהה האם ריבוי נושאים פוגע באיכות או במיקוד הפוסט.
אולי עדיף פוסט "קצר וממוקד" מאשר "ארוך ורחב".

ברור לי שאין לכך תשובה אחת ושזה תלוי העדפה אישית.
אשמח אם תכתבו לי מה ההעדפה שלכם,
וגם, אם יש משהו מסוים בפוסט הזה שיהיה משמעותי עבורכם במיוחד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

6-10-1934

בדיוק היום, לפני שמונים וארבע שנים, 6/10/1934,
נולדו שני תינוקות שהשפיעו רבות על חיי.

האחד, פרנציסק (אפריים) ויינברגר ז"ל, אבי, נולד ברומניה.
השני, ד"ר מרשאל רוזנברג ז"ל, יוצר גישת התקשורת המקרבת, נולד בארה"ב.

האחד, אבי, נפטר בפברואר 2010.
השני, מרשאל, נפטר בפברואר 2015.

שני אנשים שזכיתי לפגוש, ללמוד מהם, להתפתח בזכותם.
שני אנשים שהשפיעו רבות על חיי ועל חיי אנשים רבים אחרים.
שני אנשים שעדיין משפיעים רבות על חיי ועל חיי אנשים רבים אחרים.

כשאנשים נפטרים, הם מפסיקים לנשום וממשיכים לחיות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

חמש שאלות לסגירת שנה

השבוע הזה היה שבוע מיוחד.
גם שבוע ראשון של שנת הלימודים וגם שבוע אחרון של השנה.
שבוע של התחלה ושבוע של סיום.

שלוש פעמים בשנה אני אוהב לעצור, לקחת את הזמן ולהתבונן אחורה:
בראש השנה, בסוף השנה האזרחית וביום ההולדת שלי.

בשטף היומיומי של החיים אנחנו יכולים לפספס.
לפעמים צריך לעצור כדי לראות.
כדי לזכור, להבין, להעריך.
כשעוברים במהירות בחדר חשוך, 
אפשר לחלוף ליד דברים שונים הנמצאים בחדר ולפספס אותם.
אם מאטים את הקצב ונותנים לעיניים להתרגל לחשיכה,
מתחילים לשים לב לדברים.
רגע לפני שעוברים מחופש גדול לשנת לימודים חדשה,
רגע לפני שעוברים משנה שמסתיימת לשנה שמתחילה,
אפשר לעצור, לתת לעיניים וללב לראות, להיזכר, להרגיש…

**
סיכום שנה הוא תהליך מקובל בארגונים.
בהיבטים של ניהול ותגמול ביצועים בדרך כלל יש נוהל מקובל
שבו עובדים ומנהלים מסכמים שנת פעילות אישית בצורה מסוימת.
זה יכול להיות משהו כמו 3X3X3:
3 ההישגים המרכזיים שלך, 3 חוזקות ו-3 דברים לפיתוח או לשיפור.
שיחת 3X3X3 שבה העובד והמנהל משתפים בפרספקטיבה שלהם,
מאפשרת שיח שבמהלכו ניתן לדבר על מה שהיה, לתת ולקבל משוב, 
ולהשוות בין רמות ביצועים של עובדים שונים.
אני פחות אוהב את הפורמט הזה.
הוא מרגיש לי "תעשייתי", כזה שמתאים לקווי ייצור של אנשים.
איך אפשר לסכם שנה שלמה עם התייחסות לשלושה הישגים בלבד?
איך אפשר להכניס בן אדם לקופסה של שלוש חוזקות ושלושה תחומים לשיפור ופיתוח?

**
בשנים האחרונות פיתחתי את "שיחת חמש השאלות" שכבר נמצאת בשימוש בחלק מהארגונים שאני מלווה.
חמש השאלות מאפשרות קצת יותר עומק ואנושיות, ובדרך כלל מובילות לשיחות משמעותיות.
חמש השאלות מכוונת לדיאלוג בין בני אדם, ללמידה, לחיים מלאים, להכרה ולהתפתחות.
הן מצריכות רמה מסוימת של אמון, זמינות ורצון של עובדים ומנהלים לעבור אותן ביחד.
לא משהו שהייתי ממליץ לכפות כנוהל, אלא כאפשרות שניתן לבחור בה.

תפקיד העובד בשיחה: להתכונן, להגיע עם תשובות לשאלות, לשתף.
תפקיד המנהל בשיחה: להקשיב, לראות את העובד, להבין אותו ואת נקודת המבט שלו.
בהמשך (באותה שיחה או בשיחה נפרדת) תפקיד המנהל הוא לתת משוב, לשתף בפרספקטיבה שלו, להגדיר ציפיות ועוד.

שיחת חמש שאלות:
1. איזה ערך הבאת השנה? הישגים משמעותיים? הצלחות מרכזיות ?
2. מה את חוגגת? במה אתה גאה במיוחד השנה?
3. על מה אתה מתאבל? על מה את מצטערת? מה היה לך קשה, כואב ומאתגר השנה?
4. למי ועל מה את מכירה תודה השנה?
5. איך גדלת? מה למדת? איך התפתחת השנה? 

אין מגבלה על מספר או גודל הדברים שאפשר להתייחס אליהם.
הישגים, חגיגות, קשיים ולמידות יכולים להיות אישיים וסובייקטיביים.
זו הזדמנות לתת מקום לדברים חשובים שלא ייכנסו לרשימת ה Top 3. 

**
חמש השאלות יכולות לשמש גם כרפקלציה אישית, שלנו עם עצמנו.
או שלנו עם משפחתנו, עם בן/בת הזוג שלנו.
זו יכולה להיות דרך לסכם שנה ולהתכוונן לשנה חדשה.
מניסיון, לוקח זמן לעשות אותה…
אני ממליץ בחום לפנות זמן ומרחב שקט,
לקחת לעצמכם כוס קפה או יין, מחברת, עט ולוח שנה,
לתת לראש וללב להוריד הילוך, להיזכר ולהרגיש.

כשלקחתי לעצמי שעה באחד הבקרים השבוע,
הופתעתי לגלות עד כמה חלק האירועים הכי משמעותיים ומשפיעים בחיי במהלך השנה,
היו בלתי צפויים ובלתי מתוכננים בערב ראש השנה הקודם.
תרגיל בענווה ובאנושיות.
אין לנו מושג.
החיים הם מה שקורה, בזמן שאנחנו מתכננים לעצמנו תכניות ומספרים לעצמנו סיפורים.

**

ג'יין גודל טוענת שאנחנו לא יכולים להסתובב בעולם בלי לשנות אותו.
איננו יכולים לעבור אפילו יום אחד בחיים בלי להשפיע על אנשים שאנחנו פוגשים.
ביום נתון אנחנו פוגשים עשרות אנשים: בבית, בעבודה, ברחוב, בסופרמרקט, בכביש.
בכל אינטראקציה אנחנו משפיעים ומושפעים.
אין מפגש נייטרלי. 
פנים אל פנים או וירטאולי.
זרם אינסופי של קבלה ונתינה, של אנרגיה, של התהוות והשתנות.
חשוב להכיר בכך ולהיות מודעים לשינוי האינסופי שאנו מייצרים.
חשוב לבחור איך אנחנו רוצים להשפיע על אנשים ועל העולם.

“You cannot get through a single day without having an impact on the world around you. 
What you do makes a difference, and you have to decide what kind of difference you want to make.”

― Jane Goodall

**
תודה רבה על ההקשבה והנוכחות שלכם.
תודה רבה על השיתופים וההתייחסויות שאתם שולחים לי.

שתהיה שנה טובה ומבורכת,
שנה של חיים מלאים,
שבת של שלום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לעלע"ל (פ.)

יש גבול לכמה אפשר ללמוד מהיציע בלי לעלות על המגרש ולשחק.
יש גבול לכמה אפשר ללמוד תוך כדי משחק על המגרש, בלי לעצור להתבוננות ולחשיבה מהיציע.
אין גבול לכמה אפשר ללמוד תוך כדי למידה-עשייה-למידה-עשייה השזורות זו בזו.

**
אם אתה בחשיבה מעמיקה או בתכנון מפורט וארוך, קפוץ פנימה והתחל לעשות.
אם את בעשייה אינטנסיבית ואין לך זמן לנשום או לחשוב, הגיע הזמן לפנות זמן לרפלקציה ולמידה.

**
לעלע"ל (פ.) –
ללמוד-לעשות-ללמוד-לעשות-…, וחוזר חלילה.

למידה בתנועה, תוך כדי עשייה.
עשייה מתמדת, תוך כדי למידה.
היום נעשה גם וגם.
היום נעלע"ל.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ההר שלך, המסע שלך

העזרה שתוכל לקבל ממומחה עולמי לעיניים היא מוגבלת,
אם הבעיה שאתה מתמודד איתה היא בעיית מעיים.
הערך שתקבלי ממומחה עולמי לפסיכולוגיה יהיה מועט,
אם העניין שאת מתמודדת איתו הוא אורתופדי.

**
בשונה מהדרך שלפיה מחולקות הפקולטות באוניברסיטאות,
או הצורה שבה מאורגנות המחלקות בבתי החולים,
לאתגר שאתה מתמודד איתו אין כותרת ברורה, אחת ויחידה.
אולי אפילו לא כותרת עיקרית.
לא בטוח שאפשר להכניס אותו לקופסה מוכרת.

**
יכול להיות שגם למומחים המובילים בתחומם,
לא יהיה פתרון מובהק שיעזור לך עם העניין שלך,
בטח לא אחרי עשר דקות של שיחה.
לצפרדע שלך לא מחכה הנסיך המנשק המתאים.

**
זה ההר שלך.
קח אחריות, קח אויר.
בקש עזרה.
היה פתוח ללמידה.
המשך לטפס.
צעד ועוד צעד.

**
זה המסע שלך.
את מובילה ואת לא לבד.
המשיכי לנוע ולגלות.
את הדרך.
את עצמך.
יום ועוד יום.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

7 מחשבות על שבוע מלא

7 מחשבות על שבוע מלא

1. 
"קשה יש רק בלחם",
היא סיסמא נחמדה של מפקדים צעירים למתגייסים חדשים,
או משפט של אנשים שלא מבינים.

קשה יש לא רק בלחם.
יש קשה של כאבים.
יש קשה של חוסר וודאות.
יש קשה של כעסים.
יש קשה של עצבים.
יש קשה של יחסים.
יש קשה של עייפות.
יש קשה של בדידות.
יש קשה של עצב.
יש קשה של ייאוש.
יש קשה של עומס.
יש קשה של פחד.
יש קשה של חוסר אונים.
יש קשה של גם וגם וגם. 
וגם וגם וגם.
ויש עוד.
ועוד.

אז אם קשה לך עכשיו, אולי כדאי לבדוק בסקרנות איזה סוג של קשה זה?

ואם קשה לזו שלידך, מומלץ לברר בעדינות איך בדיוק קשה לה? ואיך נכון לה שיהיו איתה?

**
2.
השבוע אימצנו חתולה.
ביומיים הראשונים היא שרטה כמעט את כל מי שהתקרב אליה.
לא נפגענו ולא לקחנו את זה אישית. 
הבנו שהיא לא עשתה את זה נגדנו.
שזה נובע מתוך מצוקה שלה.
היא לא ניסתה לשרוט אותנו.
היא ניסתה להגן על עצמה.

קל יחסית לא לקחת אישית שריטה של חתולה מאומצת.
קשה יותר לא לקחת אישית משהו לא נעים שנאמר או נעשה על-ידי אנשים שקרובים לנו.
גם כשהמצוקה שלהם לא פחות גדולה משל חתולה מאומצת.

**
3.
בזמן האחרון אני משתדל לנפנף קצת יותר בכנפי הברווז שלי.
זה לא קל ואפילו קשה.
קשה של עצבים.
קשה של עומס.

**
4.
השבוע למדתי שפצע קטן במקום רגיש 
יכול להעיק יותר ממחלה קשה או מניתוח מורכב.
די לא ייאמן הקטע הזה.

**
5.
מדהים לראות,
באיזו מהירות משהו שעד אתמול לא היה קיים, תופס היום את מרכז תשומת הלב שלנו,
ובאיזו מהירות משהו שעד אתמול היה במרכז תשומת הלב שלנו, מתפוגג ונעלם.

**
6.
ביום רביעי סגרנו פרק, ופתחנו פרק חדש.
אני לא יכול לדמיין את המסע הזה בלי חלק מהאנשים שאנו פוגשים בדרך.

**
7.
חיים מלאים הם חיים של גם וגם.
השבוע היה שבוע של חיים מלאים.
ממש…מכל וכל…
חלק מהדברים הם אישיים ולא אפרט.

אבל…
אם היו אומרים לי
בדיוק היום לפני עשר שנים,
שבעוד עשר שנים
נהיה במקום שבו אנו נמצאים עכשיו,
הייתי חותם על זה מייד
וגם משלם על זה לא מעט.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כשזה מרגיש אחרת

כשאני מצליח לראות את זה כאתגר מתמשך שחשוב לי לצלוח,
כשאני חווה את מה שקורה כהזדמנות לתרגול, לצמיחה ולנתינה,
כשאני מתייחס לזה כשלב-חיים שבו אני קורה ולא רק משהו קורה לי,
זה נראה, נחווה ומרגיש אחרת.

**
כשזה נראה, נחווה ומרגיש אחרת,
זה אחרת.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אני לא יודע מה עבר עליך אתמול

אני לא יודע מה עבר עליך אתמול
מאיפה הגעת ולאן המשכת.
אני יודע מה עבר עלינו,
איפה אנחנו נמצאים ומאיפה הגענו.

**
יש רופאים המאמינים שהתפקיד העיקרי שלהם הוא לרפא.
יש מורים המאמינים שהתפקיד העיקרי שלהם הוא ללמד.
יש מנהלים המאמינים שהתפקיד העיקרי שלהם הוא לנהל.

**
אני לא בטוח לגבי זה.
יכול להיות שהתפקיד העיקרי שלהם הוא לעודד תהליכי ריפוי, התפתחות או יצירה.
לפגוש בני-אדם, לראות אותם, להקשיב להם ולאפשר לתהליכים הללו להתרחש.

**
מקצועיות היא לא רק ידע, מומחיות וניסיון מעשי.
היא לא רק תקתוק של עבודה.
או תקתוק של אנשים.

מקצועיות היא גם מערכת יחסים.
היא גם תקשורת והקשבה.
היא גם חמלה, ענווה ואנושיות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עולם מופלא. פוטנציאל אינסופי.

עולם מופלא. פוטנציאל אינסופי.

– לקבל מייל , ישירות מביל גייטס.
– לקרוא המלצה חמה וטריה שלו על ספר שהוא קרא לאחרונה, שתרם לפריצות דרך מחשבתיות שלו.
– לחפש את הספר באמזון, לדפדף בו, לבדוק את תוכן העניינים לקרוא חלק מהביקורות.
– לגלות שהוא סיכום עבודה מרתקת בת מספר עשורים אשר נכתבה על-ידי האנס רוזלינג, פרופסור שבדי מומחה לסטטיסטיקה ולמגמות עולמיות.
– לשלם 15$ ולהוריד את הגירסה הקולית של הספר למכשיר הסלולרי שלי תוך פחות משתי דקות.
– להקשיב כשמתחשק לי. אפילו תוך כדי קניות בסופר, נסיעה ברכב או שטיפת כלים.
– ללמוד על העולם ועל עצמי.
– ללמוד על עשרה אינסטינקטים אנושיים המעוותים את תפיסת המציאות שלנו ומה אפשר לעשות בכדי להפחית את ההשפעה שלהם עלינו.

**
ביל גייטס, האנס רוזלינג, אמזון, הסלולר שלי ואני.
חמישה עשר דולר. שמונה שעות וחמישים ואחת דקות.
עולם מופלא. פוטנציאל אינסופי. בהישג יד.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter