תגית: חיים

כלל מספר 6

כלל מספר 6

"שני ראשי ממשלה יושבים בחדר ומדברים על עניינים מדיניים.
לפתע מתפרץ אדם סמוק מכעס, צועק, רוקע ברגליו וחובט באגרופו על השולחן.
ראש הממשלה נוזף בו: 'פיטר, אנא, זכור את כלל מספר 6.'
מיד לאחר מכן פיטר נרגע, מתנצל ויוצא.

הפוליטיקאים חוזרים לשיחתם, וזו נקטעת עשרים דקות מאוחר יותר 
על ידי אישה היסטרית המניעה את ידיה ראשה בפראות, שערה מתנופף.
שוב מקבל ראש הממשלה את פניה במילים: 'מרי, זכרי בבקשה את כלל מספר 6.'
שוב יורדת שלווה שלמה וגם היא יוצאת בקידה ובהתנצלות.

כאשר הסצנה חוזרת בפעם השלישית, ראש הממשלה פונה לעמיתו:
'חברי היקר, ראיתי הרבה דברים בחיי, אך מעולם לא הייתי עד למשהו מופלא כמו זה.
האם תוכל לחלוק איתי את הסוד של כלל מספר 6?'
'פשוט מאוד,' ענה ראש הממשלה.
'כלל מספר 6 הוא 'אל תיקח את עצמך כל כך ברצינות.' '
'אה,' אמר האורח שלו, 'זה חוק טוב.'
אחרי רגע של הרהור, הוא שאל, 'ומהם אם מותר לי לשאול, הכללים האחרים?'
'אין כללים אחרים.' "

~ הציטוט מתוך הספר "הכול אפשרי…" מאת בנג'מין זנדר ורוזמונד סטון זנדר.

**
במהלך כתיבת הבוקר שאיתה פתחתי את בוקר יום ראשון,
תהיתי אלו הפתעות, אנשים ומיזמים אפגוש במהלך השבוע,
שאינני מודע להם עדיין ושאינם מופיעים ביומן שלי.
בכל שבוע יש כאלו…

שעתיים לאחר מכן, הייתי מעורב בתאונת דרכים,
שבעקבותיה כתבתי את "אחד הימים הטובים בחייו."
הפוסט הזה זכה לתגובות רבות, יותר מכל פוסט אחר שהעליתי בשנים האחרונות.
דקות ספורות לאחר שהעליתי אותו,
כתבתי גם את "אחד הימים הטובים בחייו 2."

**
תאונת הדרכים של ראשון בבוקר הזכירה לי פוסט שכתבתי לפני מספר שנים – 
"שאלה אחת ומשפט אחד"
ובו תיאור של שאלה ומשפט שאני אוהב לפתוח איתם את הבוקר.
עבורי זוהי תזכורת חשובה שנותנת פרופורציות ומחדדת.

יכול להיות שתתחברו לפוסט ושהוא יעורר בכם רגשות נעימים כגון שלווה, שמחה והכרת תודה.
יכול להיות שהפוסט ירתיע אתכם ויעורר בכם חוסר שקט, דאגה ופחד.

היו קשובים לעצמכם…

המלצה: השתמשו בשאלה ובמשפט, רק אם ההשפעה שלהם עליכם חיובית ותורמת לאיכות חייכם.

**
כשזוכרים את כלל מספר 6,
מבינים שאולי היום זה היום,
ושבוודאות היום הוא היום הראשון של שארית חיינו,
משהו בנו משתנה.

וכשמשהו בנו משתנה, 
משתנה גם משהו במערכות היחסים שלנו
ובדרך שבה אנו חווים את החיים ומתנהלים בהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הזמנות:

– להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות, תקשורת מקרבת וחיים מלאים ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר.

– להצטרפות לרשימת התפוצה ולקבלת קורס תקשורת מקרבת בן 9 שיעורים במייל ניתן להירשם באתר או לבקש (במייל חוזר) שאוסיף אתכם.

 

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

להפחית סבל ולהעצים שמחה

"אבא אמר – 
את כל צווי המוסר ועשרת הדיברות אני יכול לצמצם לדיבר אחד בלבד – לא תכאיב. 
זה הכול. 
ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תשתדל להכאיב פחות. 
כמה שפחות. "

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.

**
להכאיב כמה שפחות.
לעצמנו ולאחרים.

"מהו כאב?
כאב הוא תחום שבו הנשמה עוד לא החדירה מספיק אור שיאפשר ללב החומל והעדין להאיר.
כאב הוא תחום שמחכה לאהבה.

כאשר אתה שרוי בכאב, לצד הנטייה הטבעית להאשים את האחר,
יש גם נטייה לרצות לסגת, להסתלק ולסגור את לבך.
אם אתה מרגיש שחבר או אהוב אינם מתייחסים אליך בדרך שהיית רוצה וזה גורם לך לעוגמת נפש,
עדיף שלא לצאת אליו בהאשמה כדי לקבל התנצלות.
במקום זאת, דבר ראשון, הסתכל פנימה.
האחר יכול לעורר בך כאב רק כאשר יש בך כבר כאב.
הוא יכול לגרום לך לסגור את לבך רק כאשר לבך כבר רוצה להיסגר.
אם לא היה כאב בפנים, האחר לא היה יכול להוציאו.
מה שאתה יכול להרגיש אליו הוא חמלה וצער, לא כעס או תחושת איום."

~ מתוך "עוצמה אישית דרך מודעות" מאת סאנאיה רומן

**
לי נראה שהפחתת כאב וסבל הם רק חצי מהעניין.
חצי חשוב מאוד, אבל רק חצי…

ושהחצי השני, הלא פחות חשוב, 
הוא "העצם שמחה".. 
או משהו כזה…

מספר דוגמאות להפחתת סבל:
– תמיכה מעשית ועזרה במנהלות לוגיסטיות.
– יצירת בהירות בזמן בלבול.
– הקשבה אמפטית.
– עזרה בקידום פתרון של בעיה מעיקה.
– מגע אוהב.
– הרגעה.
– הקלה על כאב פיזי או רגשי.
– חיבור ונוכחות.

מספר דוגמאות להעצמת שמחה:
– פרגון.
– השתתפות ברגע משמח.
– חגיגה משותפת של משהו.
– הכרת תודה.
– חיזוק ביטחון.
– פינוק מהנה.
– מחווה אוהבת.
– הצחקה.
– התייעצות (תחושת ערך ומשמעות).
**
כוונה מרכזית לחיים:

"להפחית סבל ולהעצים שמחה."

בתוכנו ומסביבנו.

בכל מפגש, בכל אינטראקציה,
אנחנו מגבירים סבל או מפחיתים אותו, 
מעצימים שמחה או מפחיתים אותה.

איננו יכולים להסתובב בעולם ולפגוש אנשים,
מבלי להשפיע ולהיות מושפעים.

ביום רביעי שוחחתי עם חבר קרוב שהיה לפני ניתוח חשוב.
שיחה לפני ניתוח, כמו כל מפגש אנושי שהוא, 
היא הזדמנות להפחית סבל ולהעצים שמחה.

כשאנחנו פוגשים מישהו שחווה אירוע מאתגר,
אנו יכולים לתרום לשקט, לבהירות או לביטחון שלו,
ואנחנו יכולים להעמיס עליו את הפחדים, המחשבות והשיפוטים שלנו.
מה שאנו אומרים ועושים במפגש עם אדם,
מושפע מהכוונה שאנו מחזיקים ומהנוכחות שלנו.

ברמה הכי הבסיסית – את מי ואת מה המפגש הזה משרת עכשיו?
א. "את מי" = במי אנו מתמקדים? בנו (במחשבות, ברגשות, בצרכים, באג'נדה שלנו…) או באדם שמולנו?
ב. "את מה" = לאן אנו מכוונים במפגש? מה חשוב לנו שיקרה בו?

אם כוונתנו היא לסייע לאדם שמולנו להפחית סבל ולהעצים שמחה,
חשוב שהבחירה מה לומר ואיך להתנהל תנבע מהצרכים של אותו אדם ותנסה למלא אותם:
ממה שלהערכתנו האדם צריך באותו רגע ולא ממה שאנחנו חושבים שהוא צריך לעשות.

**
מחשבה:

אם הייתי ב"גן עדן", הייתי יודע שאני שם..?
איך זה היה מרגיש..?
אולי זה כאן..?
עכשיו..?

**
"גן עדן" אינו מקום שהכול בו "מושלם" כל הזמן.

גם בגן עדן הקוצים דוקרים, היתושים עוקצים והנחשים מכישים.
גם בגן עדן כשנופלים כואב, כשחולים יש חום וכשיורד גשם נרטבים.
גם בגן עדן לפעמים כיף, לפעמים משעמם, לפעמים עצוב ולפעמים מעצבן.

הקוצים, היתושים, הנחשים, הנפילות, המחלות, הגשם, הכיף, השעמום, העצב והעצבים הם חלק מהגן.
חלק מהחבילה.
כולם שייכים.
הכול כלול.

המשמעות היא שגם אם נדקרנו, נעקצנו או הוכשנו,
נפלנו, חלינו או נרטבנו, כעסנו או השתעממנו,
זה לא אומר שאנחנו לא בגן עדן.

**
מחשבה חוזרת:

אם היינו ב"גן עדן", היינו יודעים שאנו שם? 
איך זה היה מרגיש? 
אולי זה כאן? 
עכשיו…?

**
לפעמים, 
לאחר קבלת בשורה שלא רוצים לקבל,
או לאחר התפתחות כלשהי שלא איחלנו לעצמנו,
אנו מסתכלים אחורה ומבינים שעד לפני כמה ימים היינו בסוג של גן-עדן.

גן-עדן "ארצי" שבו בסך הכול היה בסדר ואולי אפילו הרבה מעבר לכך,
אבל מסיבות שונות היינו מבולבלים והתקשינו לראות או לחוות את זה.
היינו מוטרדים מעניינים שונים שכעת נראים לנו זניחים או הרבה פחות חשובים.

**
גן-עדן וגיהינום אינם מקומות או מצבים אובייקטיביים,
אלא תפיסות מציאות סובייקטיביות, המבוססות על הפרשנויות והציפיות שלנו.

לחיות בגן-עדן עם ציפיות שהכול יהיה מושלם כל הזמן, 
(שהקוצים לא ידקרו, שלא ירד גשם, שלא יהיו נפילות, שלא יהיה עצוב..)
זה לחיות בגיהינום.

יש משהו טרגי בלהיות בגן-עדן מבלי להיות מודע לכך,
ולגלות את זה רק בדיעבד.

יש משהו טרגי בלחיות בגן-עדן מבלי לחוות את זה בזמן אמת,
ולנסות להחזיר את הגלגל אחורה כשכבר מאוחר מדי.

אפשר ללמוד לחיות בגן-עדן.
ללמוד להגביר נוכחות עם מה שקורה.
ללמוד להפחית סבל ולהעצים שמחה.
ללמוד להנות יותר מהדרך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

========

הזמנות:

– להזמנת סדנה או הרצאה ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר או במייל חוזר.

– לקבלת הפוסטים השבועיים + קורס תקשורת מקרבת בן 9 שיעורים במייל, ניתן להירשם באתר או לבקש להצטרף במייל חוזר. 

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

דברים שלא אמורים לקרות

דברים שלא אמורים לקרות

– אישור לטיפול מסוים לא אמור להסתיים כל 3 חודשים, כי הבירוקרטיה לחידוש האישור מתישה אותנו.
– המתנה לצילום סי.טי לחידוש האישור לא אמורה לקחת שבועות ארוכים, כי בזמן הזה הטיפול לא ניתן.
– מפענח הסי.טי. לא אמור לשכוח להעלות את תשובת הפענוח, כי זה מעכב את כל התהליך.
– אני לא אמור להתקשר מספר פעמים בשבוע כדי לבדוק מה קורה עם התשובה, כי אנשים אמורים לעשות את העבודה שלהם.
– מרגע שמגיעה תשובת הפענוח, הרופא המטפל לא אמור לעכב את זה, כי גם ככה התהליך נמשך זמן רב מדי.
– אני לא אמור להגיע פיזית לבית החולים כדי לבדוק מה קורה עם זה, אבל אני נאלץ לעשות את זה כי אחרת זה לא מתקדם.
– כשאני בודק עם הרופא (אחרי שעה של המתנה) האם אפשר לשאול שאלה קצרה, הוא לא אמור להשיב ב-"לא" מבלי להסתכל בי אפילו, אלא לתת לי יחס חם ומכבד יותר.

**
ואולי זה אחרת…?

– ואולי חשוב לחדש אישור כל 3 חודשים כיון שהוא עולה עשרות אלפי שקלים וחשוב לבדוק שהוא באמת יעיל כפי שאנו רוצים שיהיה?
– ואולי המתנה לצילום לוקחת מספר שבועות כיון שיש עומס עצום וחוסר במשאבים? וזו בעיה מורכבת וכואבת?
– ואולי מפענח הסי.טי שכח להעלות את הפענוח כי הוא אנושי? כי דברים נופלים לפעמים בין הכסאות, כמו שקורה גם לי בעבודתי?
– ואולי זה כן תפקידי להתקשר? ואולי טוב שיש לי את מספר הטלפון ושעונים שם מהר יחסית ומנסים לעזור לי?
– ואולי הרופא המטפל לא מגיב במהירות שאני רוצה, כי הוא עסוק בדברים לא פחות חשובים, או שהוא חולה, או שאולי הוא בחופש?
– ואולי הרופא המטפל פחות סבלני אלי מכפי שהייתי רוצה, כיון שהוא טרוד בעניינים אחרים ומנסה להדביק פערים?

יכול להיות…?
יש סיכוי…?

**
יש את מה שקורה,
ויש את כל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על מי עושה מה ועל מי אומרת מה.
על דברים שאמורים לקרות ועל דברים שלא אמורים לקרות.
על אנשים שהם בסדר ועל אנשים שהם לא בסדר.

**
בזמן שכולם עסוקים ויש הרבה דרמה
של דברים שקורים או לא קורים,
של דברים שנאמרים או לא נאמרים,
של אנשים שעושים משהו שהם לא אמורים לעשות,
או לא עושים משהו שהם אמורים לעשות,
בזמן הזה, החיים קורים.
ממשיכים.
מתהווים.
מתרחשים.
בהסכמתנו או ללא הסכמתנו.
עם המודעות שלנו או בלעדיה.

השמש זורחת ושוקעת.
הגלים שוטפים את החוף.
הטיפול משפיע או לא.
הגידול מתפשט או נסוג.

**
פחד

מחשבות על מה אנשים אמורים או לא אמורים לעשות מעוררות כעס.
כעס הוא ביטוי של פחד.

פחד שזה לא יצליח.
פחד שהטיפול יפסיק להועיל.
פחד שהמשך הטיפול לא יאושר.
פחד שהזמן שעובר יקר מדי.
פחד שכל מה שאנו עושים לא יספיק.
פחד שלא נצליח לעמוד בזה.

בינתיים אנחנו כאן.
בינתיים אנחנו מצליחים.
עד כה שרדנו 100% מימי חיינו.

אני רוצה להכיר בפחד שלי ולהיות קשוב אליו.
הוא חלק חשוב ממה שקורה עכשיו.

**
הקטע הבא מעניין:

התשובות הגיעו והן מעודדות.
המצב השתפר.
המשך הטיפול אושר.
שמחה גדולה.
הקלה.

ולמרות זאת,
הכעס עדיין כאן.
ממשיך להצטבר.
שואב אנרגיה.
לא משתחרר.

אני שם לב שיש בי עכשיו יותר כעס משמחה. 
מעניין הקטע הזה…

**
אין לי אנרגיה מיותרת

כשאני משקיע אנרגייה, מחשבה ותשומת-לב,
במה אדם אחר עושה או לא עושה, אומר או לא אומר,
אני לא משקיע אנרגייה, מחשבה ותשומת-לב בדברים אחרים, חשובים יותר.

ביירון קייטי (שיטת "העבודה") אומרת שיש שלושה סוגים של עניינים:
1. שלנו (דוגמא: מה חשוב לי ומה אני עושה?)
2. של אנשים אחרים (דוגמא: מה הרופא אומר או עושה?)
3. של "אלוהים" (דוגמא: האם ירד או לא ירד גשם? מה תהיה תוצאת הבדיקה?)

כשאנחנו מתעסקים בעניינים של אנשים אחרים או של אלוהים, אנחנו לא מטפלים בעניינים שלנו.
מי מטפל בעניינים שלי, בזמן שאני מתעסק בעניינים של אנשים אחרים?
כשאני משקיע אנרגייה בעניינים של אנשים אחרים, במה אני לא משקיע אנרגייה?
איזה דבר חשוב יותר עבורי לא מקבל מספיק תשומת לב?

זה לא תמיד עניין של חיים ומוות.
זה תמיד עניין של חיים.

**
מיקוד

כוונה מרכזית: "לעשות את מה שאפשר כדי לקדם את מה שהכי חשוב עכשיו".

רק שתי שאלות:
1. מה הכי חשוב עכשיו?
2. מה אפשר לעשות כדי לקדם את זה?

**
אז מה באמת הכי חשוב עכשיו…?

לקבל תשובה…?
לקדם את העניין המסוים הזה…?
"לחנך" מישהו…?
לתמוך במישהו…?
להילחם על עקרון חשוב…?
לחזק קשר…?
לנוח…?
משהו אחר…?

**
מה שהכי חשוב עכשיו

אם מה שהכי חשוב זה לקבל תשובה או לקדם עניין כלשהו,
אז כדאי אפילו להגיע פיזית לביה"ח, או למשרד,
גם אם צריך לחכות שעתיים במסדרון או שלוש שעות על קו הטלפון,
עד שנצליח לתפוס את מי שאנו רוצים לתפוס,
כי זה מה שהכי חשוב עכשיו.
יותר מדברים אחרים.
גם אם זה "לא הוגן".
גם כשזה מתסכל.
גם אם דברים אחרים נפגעים בזמן שאנו עושים את זה ולא עושים אותם.
כי זה מה שהכי חשוב עכשיו.

ואם לעומת זאת, הדבר הכי חשוב עכשיו הוא צדק והוגנות, או לחנך מישהו, או לעשות משהו אחר,
אז כדאי להשקיע אנרגייה בקידום צדק והוגנות, או בלחנך מישהו, או בלעשות משהו אחר,
גם אם זה יעכב את קבלת התשובה או יפגע בקידום העניין.

הבחירה שלנו.
האחריות שלנו.
אפשר להפסיק לברוח.
אפשר להפסיק להאשים.

**
הפתעה 1

האהבה העצומה שקיבלת ביום ראשון היתה מרגשת ומחממת לב.
לא היה לך מושג שזה מגיע.
זכית בה ביושר.
מגיע לך.

לאט לאט…
תחגוג את הרגע המיוחד הזה…
תן לזה להיכנס…

**
הפתעה 2

את הבשורה שקיבלת השבוע לא ציפית לקבל.
זו בשורה "שלא אמורים" לקבל בשלב כזה.
לא היה לך מושג שזה מגיע.
זה מלחיץ, מציף ומטלטל.
אתה יוצא לדרך חדשה.
לאט לאט… 
קח אויר…

**
חיים מלאים הם חיים של גם וגם

בין היתר, של הפתעות מסוג 1 ושל הפתעות מסוג 2.
החיים קורים בזמן שאנחנו מתכננים תכניות.
החיים קורים בזמן שאנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על החיים.

אנחנו לא יודעים מה מחכה לנו מעבר לפינה.
אין לנו שליטה על הקלפים שאנו מגרילים.
אנחנו בוחרים איך לשחק עם הקלפים שאנו מגרילים.

זמן לשתי שאלות:
1. מה הכי חשוב עכשיו?
2. מה אפשר לעשות כדי לקדם את זה? 

אני מאחל לך שדברים יתפתחו בדרך המשרתת את הטוב העליון שלך ושל משפחתך.
(ואני לא לגמרי בטוח מה זה אומר או איך זה נראה…)

אני אתך…

**
"נשמקול" – הזמנה לתמיכה

"נשמקול" היא טכנולוגיה ייחודית המאפשרת תקשורת עם אנשים שכבר אינם בין החיים.
"נשמקול" הוא גם ספר שעומד לצאת בקרוב ושנכתב ע"י רמי שאול.

הפעם האחרונה שפגשתי את רמי היתה לפני כעשרים וחמש שנה בעת שירותנו הצבאי המשותף.
השבוע נחשפתי לפרויקט המרגש שלו ומייד הזמנתי לעצמי עותק.

הנה מספר מילים שרמי כותב על ספרו, "נשמקול":

"אני נרגש להציג בפניכם את ספר הביכורים שלי, 
רומן עלילתי עליו עמלתי במשך יותר משבע שנים ואשר הגעתי לסיום כתיבתו. 
הרעיון לספר ניטע בליבי לאחר לכתה הפתאומי ובטרם עת של שירה, אהובתי, אשת נעוריי ואם שלושת ילדיי. 
את החור הגדול שנפער לא יכולתי לבטא אז במילים ומעט נחמה מצאתי בהאזנה לשירים שביטאו את תחושותיי. 
הכמיהה הגדולה שליוותה אותי ולא הרפתה בכל התקופה היתה להיפגש שוב, או לפחות לשמוע את קולה ולאמר את כל מה שלא הספקתי. 
מאחר שבחיי עסקתי בפיתוח מוצרים, פינטזתי על לפתח טכנולוגיה חדשה, לה קראתי ביני לביני,
נשמקול, הטכנולוגיה שתקשר אותנו עם נשמות אהובינו בעולם הבא.
כשהבנתי שאין ביכולתי ליישם זאת (לפחות לא כרגע..), המצאתי סיפור דמיוני על גיבור שפעל אחרת,
שחיבר לעצמו את פאזל החיים בצורה מיוחדת ואשר עמל לפתח דרך שתאפשר לו חיבור אל אהובתו. 

הספר הדמיוני שרקחתי מתבסס על אירועים מצבים ומקומות שבהם ביקרנו, ועל התמודדויות שונות מחיי, 
אך על הכל הוספתי מעשיות, ערכתי שינויים ונתתי פרשנות אחרת לאירועים. 
עוד בסיפור משולבים קטעים מקוריים מיומן טיול ששירה כתבה בעצמה כשטיילנו יחד בעבר .

אודה לכם ואשמח לקבל את תמיכתכם, 
כדי שאוכל להשלים את הפקת הספר באופן איכותי ומקצועי ובהדפסה ראויה ומכובדת. 
אתם מוזמנים, לאחר הרשמה זריזה, לבחור אחת או יותר מהתשורות של קידום הספר ולקחת חלק בהוצאתו לאור של ספר זה." 

עד כה גויסו קרוב ל-20,000 ₪ שהם 55% מתקציב היעד. 

ניתן לצפות בסרטון קצר שבו רמי ובתו מספרים על הספר, וגם לתמוך בעצמכם בפרויקט.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

המשאב הכי חשוב שלנו

א. נדיבות –

המשאב הכי חשוב שלנו הוא לא הכסף שלנו, הידע שלנו, הקשרים שלנו ואפילו לא הזמן שלנו.

המשאב הכי חשוב שלנו הוא תשומת הלב שלנו.

מרטין בובר טען שהמתנה הכי גדולה שאנו יכולים לתת למישהו היא הנוכחות שלנו.

עד כמה את/ה נדיב/ה בהשקעת תשומת הלב שלך באנשים אחרים ובנושאים שחשובים להם?

(לא כאלו שלא נעים לך להגיד להם "לא" ואת נמצאת איתם למרות שאינך, 
אלא כאלו שחשוב לך להיות אתם גם כשזה לא מתורגם לתועלת מוחשית עבורך?)

**
ב. "טובה של 5 דקות" –

את יעל (שם בדוי) פגשתי לראשונה לפני מספר שבועות. 
תוך כדי שיחתנו חשבתי שיכול להיות לה מעניין ומועיל לפגוש את עדי (שם בדוי). 
כששיתפתי אותה בכך היא הנהנה בראשה ואמרה שהיא פתוחה לאפשרות. 
למרות החברות וההערכה ההדדית בינינו, עדי ואני לא היינו בקשר בשנים האחרונות.

"טובה של 5 דקות": 
ליצור קשר עם עדי, לספר לה בשלושה משפטים על יעל, 
לבדוק אם תסכים להיפגש איתה לקפה, לקבל "כן", 
לשלוח ליעל את הפרטים שלה ולאחל לה בהצלחה.

השקעה של 5 דקות מתשומת ליבי.

מחשבה: 
אם יש משהו שאני מאמין בחשיבותו, 
שעולה לי בחמש דקות מזמני ושיכול להועיל למישהו, 
אשתדל לומר לו "כן".

**
ג. "השקעת תשומת לב חד פעמית" –

ואם זה מעבר לחמש דקות? 
המשאב הכי חשוב שלנו הוא תשומת הלב שלנו.
מה אם מישהו מבקש שנקדיש לו שעה או שעה וחצי מתשומת לבנו? מה אז…?

כלל האצבע המשמש אותי בשנים האחרונות: 
להגיד ביתר קלות "כן" להשקעת זמן חד-פעמית (דוגמא: מפגש של שעה עם מישהו)
ולחשוב היטב לפני שאני מתחייב להשקעת זמן מתמשכת לאורך זמן.

גם כשמדובר בשעה – אם זה מספיק חשוב בעיני, אמצא לכך זמן.

**
ד. "מעשר" –

איפה כל זה נכנס?

אנחנו בקושי "נושמים", ולא מספיקים להגיע לכל הנושאים והאנשים שחשובים לנו.
איך לעזאזל מוצאים זמן ל"טובות של 5 דקות" או ל"השקעות תשומת לב חד-פעמיות", היכולות להגיע למספר שעות בשבוע?

השקעות הזמן שלנו באנשים אחרים ובנושאים אחרים הם התרומה שלנו לעולם ולקהילה.
כשם שרובנו בוחרים לתרום לאנשים ולארגונים למרות שאיננו משופעים בכסף מעבר לצרכינו, 
כך גם "תרומת תשומת הלב" שלנו יכולה להתבצע תוך כדי מציאות אינטנסיבית שבה אין לנו זמן פנוי מיותר.

"מעשר" תופס לא רק עבור משאבים כספיים אלא גם עבור משאבי תשומת לב.

בכדי שנוכל להקדיש "מעשר" מתשומת הלב שלנו לטובתם של אנשים אחרים ולמטרות חשובות עבורם,
חשוב שרוב תשומת הלב שלנו תוקדש למטרות ולאנשים החשובים בחיינו.
**
ה. להגיד "לא" –

בכדי שנוכל לומר "כן מזדמן" לטובות של 5 דקות או להשקעות זמן חד פעמיות, 
במקביל להשקעות זמן משמעותיות ומתמשכות באנשים ובנושאים חשובים עבורנו,
עלינו לפתח את שריר "הלא" שלנו.
לפתח את היכולת להגיד "לא" הרבה ומהר ולהרגיש נוח עם כך.

משאב תשומת הלב שלנו אינו אינסופי.
קושי או אי-יכולת להגיד "לא" יכניסו אותנו למעגלי השקעה יקרים שיפגעו באיכות חיינו.
לומר "כן" למישהו או למשהו כיון שאנו רוצים, מאמינים שזה מספיק חשוב, ויש לנו את הזמן לכך.
לא לומר "כן" רק מפני שלא נעים לנו או מפני שאנו חוששים מאיך זה ייתפס.
לומר "לא" כשאנו לא רוצים, מאמינים שזה לא מספיק חשוב, או שאין לנו את הזמן לכך.

אנשים יכולים להיפגע מתשובת "לא" שלנו. 
הצרכים שלנו חשובים לא פחות מהצרכים של אנשים אחרים.
השקעת תשומת לב בדברים החשובים לנו חשובה לא פחות מהשקעה בדברים החשובים למישהו אחר.

**
ו. מיקוד ובחירה

1. מה חשוב עכשיו? 
2. להגיד "כן" לדברים החשובים ולהקדיש להם זמן.
3. להגיד "לא" לדברים פחות חשובים ולא להקדיש להם זמן.

תהליך שלושת השלבים הזה הוא אחר מהדברים היותר קלים להבנה, והיותר מאתגרים ליישום.

האם השקעת זמן באחרים (5 דקות או יותר) נכנס לקטגוריית הדברים החשובים בחיינו?
התשובה היא סובייקטיבית, תלוית אדם ומצב.
יכול להיות שכן, יכול להיות שלא.
בדומה לשאלת התרומה הכלכלית ומה אנו עושים עם הכסף שלנו.

עבורי באופן אישי,
השקעת זמן באנשים ובנושאים מסוימים היא אסטרטגיה יעילה לתחושת משמעות, סיפוק ותרומה.
זו גם דרכי להכיר תודה לכל אותם אנשים שהשקיעו ושמשקיעים בי "5 דקות" או "השקעות חד-פעמיות" לאורך השנים. 
אנשים שתרמו משמעותית לחיי ושבחרו להגיד לי "כן" למרות שלא היו חייבים.

**
ז. בריחה מאחריות

אנשים מסוימים נמצאים שם תמיד עבור אחרים.
זמינים 24X7, מוכנים תמיד לעזוב הכול ולהתייצב.

אני רואה בכך בריחה מאחריות.

בריחה מאחריות להשקעה במקומות החשובים שחיינו.
בריחה מאמירת "לא" לדברים שחשובים פחות.

הצרכים שלנו חשובים לא פחות מצרכים של אנשים אחרים.
העולם יכול להסתדר גם בלעדינו לפרקי זמן מסוימים.

זמינות 24X7 לכל אדם ולכל נושא יכולה להוות תירוץ לכך שלא הספקתי לקדם את המטרות החשובות שלי, 
או שהשקעתי פחות באנשים ובנושאים חשובים בחיי ("כי מישהו אחר היה צריך אותי")

זו אסטרטגיה יעילה לקבלת מחמאות ומחיאות כפיים על תרומה וסיוע.
זו אסטרטגיה מסוכנת הפוגעת בדברים החשובים באמת.
**
ח. מדיניות השקעות תשומת הלב

10-30-60

60% למספר מצומצם של הדברים הכי חשובים בחיינו.
30% לדברים פחות חשובים ו"למיסים" של תשומת לב.
10% לנתינה והשקעת תשומת לב עבור אחרים.

10-30-60
או 05-15-80.

אנחנו קובעים לעצמנו את המספרים שלנו.
כל אחד כפי יכולתו ורצונו, בהתאם למצבו ולהעדפותיו.
פחות משנים המספרים עצמם.
יותר משנה התפיסה: 
תחומי מיקוד חשובים – נושאים פחות חשובים – "מעשר" לאחרים.

**
ט. זה לא מחושב מדי?

זה לא מתיש לחשוב כך ו"לתמחר" כל דבר?
זה לא "רובוטי" מדי? 
מה עם קצת ספונטניות?

השאלות לגיטימיות.
אנחנו שונים באופי ובדינמיקה שלנו.
יכול להיות שזו גישה שמתאימה לאנשים מסוימים ולא מתאימה לאחרים.
חשוב למצוא את מה שמתאים לנו, משרת אותנו ותורם לחיינו.

חידוד חשוב:
בלי קשר לגישה שלכם… 
אם בסופו של דבר, תשומת הלב שלכם מוקדשת לדברים חשובים פחות, 
ולא מוקדשת לדברים חשובים יותר, 
אתם בבעיה.

אם זה המצב, 
"בעיית הספונטניות" או הצורך בזרימה יהיו שוליים ביחס לבעיות אחרות שתפגשו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

בכדי שנשתה ביחד את המרק שהכנת

בכדי שנשתה ביחד אצלך בבית את המרק שהכנת, צריך:

שנהיה – שתהיי, שאני אהיה.
שתרצי להכין מרק.
שתקני מצרכים, שתעמידי סיר, שתכיני מרק.
שתוכלי לשבת, לעמוד, לנוע.
שניפגש.
אצלך בבית.

הרבה דברים צריכים להתקיים,
בכדי שנשתה ביחד אצלך בבית את המרק שהכנת.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שבת ראשונה, שבת אחרונה

שבת ראשונה בבית

לא התראינו כבר קרוב לשבועיים…
מאז שהתגייסה בתחילת השבוע שעבר.
בעוד מספר דקות היא תיכנס.
שבת ראשונה בבית, כחיילת.
התרגשות. שמחה.
רגע שאני רוצה לחוות.
רגע שלא יחזור.
יהיו עוד שבתות בבית.
לא תהיה עוד שבת ראשונה של אחרי גיוס.

**
שבת ראשונה בלעדיו

בלילה שבין שני לשלישי זה קרה.
אחרי התמודדות ממושכת.
שבת ראשונה בלעדיו.
יהיו עוד הרבה שבתות בלעדיו.
לא תהיה עוד שבת ראשונה באמצע שבעה.

סטיבן קובי מציע בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד",
לחשוב על הסוף כבר בהתחלה.
באחד התרגילים שלו, הוא ממליץ לדמיין את ההספדים בהלוויה שלנו:
האנשים שהיינו רוצה שיספידו אותנו והדברים שהיינו רוצים שייאמרו.
זה מחדד את הגדרת ההצלחה שלנו ואת מה שחשוב לנו בחיים.

כשהקשבתי להספדים בהלוויה של אבא של גלעד השבוע, 
זה הרגיש לי כמו סיפור הצלחה.

תמונת ניצחון.

**
שבת אחרונה של 2018

המעבר בין 2018 ל 2019 חסר משמעות.
לא יותר ממוסכמה חברתית על לוח שנה.

וגם.. אחלה תירוץ להוריד הילוך. 
להסתכל אחורה.
לסכם פרק.

זמן לעצירה. 
זמן להתבוננות. 
זמן לרפלקציה.

זמן לחמש שאלות.

**
שאלה מספר 4

4. "למי ועל מה את/ה מכיר/ת תודה השנה?"

כשאנו יוצאים לאוויר העולם, איננו יודעים לכתוב.
זה לא משהו טבעי שאנו נולדים אתו.
לאחר שעות של השקעה, לימוד, הכוונה, תרגול ותיקון אנו לומדים לעשות זאת.
הכתיבה הופכת להרגל.
מיומנות מפתח המלווה אותנו לכל אורך חיינו.

אפשר ללמוד ולתרגל גם הכרת תודה.
הכרת תודה היא מיומנות חשובה לפחות כמו כתיבה.
והרבה יותר קלה ללמידה ולתרגול.
גם הכרת תודה יכולה להפוך להרגל.
למיומנות מפתח המעשירה ומעצימה את חיינו.

אני אוהב את הטקסטים של ד"ר יאיר כספי בנושא הודיה והכרת תודה.

הנה כמה מהם מתוך הספר "ניסיון":

"הודיה היא הכרעה התלויה רק בי,
להגדיל את משקלם של דברים מסוימים בעולמי ולצמצם את נוכחותם של אחרים.
למצוא את שותפי האמיתיים ולטפח אותם, ולהניח להתעסקות באנשים אחרים.
הכרת תודה היא מאבני היסוד של הידיעה העצמית.
לצד חסרונותינו וניסיונותינו הלא פתורים, שמורים עמנו אוצרותינו הסמויים.
הודיה היא השביל המוביל למקום שבו הם טמונים.
הודיה היא גם הפעולה הפשוטה והזמינה בין דרכי העבודה.
היא נושאת עמה את יחסי העלות-תועלת הגבוהים ביותר.
אם יש לך רק רגע פנאי לעצמך, כדאי למצוא משהו שאפשר להגיד עליו תודה."

===
"ההודיה נמצאת בפרטים.

הכרת תודה מציינת את הדבר שניתן.
מציירת אותו בפרטיו ולא מוסיפה פירושים.
לא נסתפק ב'תודה על הילדים שלי'.
נציין שם, זמן, מה נתן, ומה קיבלתי.
תודה על ציפורה בתי, שבשנה האחרונה מתקשרת לשאול לשלומי, ומתגלה בה צד בוגר, אימהי,
ואני מרגיש בשיחות עמה אהוב גם כשאינה זקוקה למפתחות של המכונית."

===
"איך לומדים להודות?

כמו התחלה של פעילות גופנית למי שאינו מורגל בה,
בתחילה נדמה למתרגל שהעיסוק בהכרת התודה נועד לאחרים, אינו מתאים לו,
אין סיכוי שיתרגל אליו או ייהנה ממנו, ולא יוכל להתמיד.
הודיה מפעילה חלק בנו שלא הפעלנו לפני כן, ואפשר שיכאב כשהוא נמתח לראשונה.
מתחילים במתינות.
אפשר שבתחילה יהיה קושי להזכיר יותר משנים-שלושה פריטים בכל פרק של הודיה.
או שנתקשה להרגיש את הכרת התודה ושמחת הקבלה.
בהמשך נלמד לראות מתנות שחמקו ממבטנו.
אפשר שנידרש להתגבר על הרצון לראות שחורות או להתלונן.
אפשר שנתקשה להאמין בנוכחות החן.
כמו כל שינוי התנהגותי, הפנמת ההודיה דורשת מאמץ, מחויבות ומשמעת.
למצוא לה שעה קבועה ומקום נעים.
לפנות לה זמן. 
לפחות חצי שעה בתחילה.
להיעזר ברישום.
אפשר להודות בקול.
אפשר לצעוק באוטו בזמן הנסיעה, כאילו מדברים בטלפון."

===
"מה אסור לעשות בהודיה?

להגיד 'אבל'.
להזכיר, לצד התודה, כאבים וחסרים.
הודיה היא מאמץ מכוון להתבונן בקיים.
היא מחייבת להניח לרגע בצד את המקומות הלא פתורים, שאליהם נשוב בזמן אחר."

===
"מה נוטים להחמיץ בתחילת הדרך?

את הדברים הברורים.
הקרובים לעין ביותר.
שכאילו תמיד היו.
היכולת שיש לרובנו לבחור עיסוק שונה מאבותינו.
סופרמרקט שיש בו אלף מיני מאכלים, ולנו יש די כסף לבחור מביניהם את מה שנרצה.
תרופה שבלעדיה דלקת עיניים יכלה לגרום לעיוורון.
שעות הפנאי שיש היום לרוב האנשים.
זכויות שניתנו לפני שנים לקבוצת מיעוט שאליה אנו שייכים.
מכונת כביסה.
מיזוג אוויר.
ענבי סוף הקיץ המתוקים.
מכשיר קטן שבו אני יכול לקחת עמי את המוזיקה הטובה בעולם לכל מקום.
אנשים, שהיו לכאורה שוליים בחיי, ומהם קיבלתי כמה מן היקרות במתנותיי."

**
האנשים הזמניים

חלק מהאנשים שאפשר וחשוב להכיר להם תודה, הם "האנשים הזמניים" בחיינו.
את הקטע הבא קיבלתי היום מבתי (שבת ראשונה בבית).
היא נחשפה אליו השבוע (כל הכבוד לצה"ל).
הוא נגע בה, וגם בי.

נכתב ע"י נועם חורב:

"כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף ל-נֶצַח.
מישהו ריסס על קירות לבנו הבתוליים גרפיטי חד וברור: 'והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.'
כשאתה מתבגר, אתה מבין לאט לאט שהנֶצַח הזה הוא עסק טריקי. 
כי ארמונות בחול לא נשארים לנֶצַח. 
ואוכל במקרר לא נשאר לנֶצַח. 
וגם אנשים. גם אנשים לא תמיד נשארים לנֶצַח.
אנחנו גדלים עם התפיסה הזאת שככל שבנאדם מלווה אותנו פרק זמן ארוך יותר בחיינו – כך הוא משמעותי וחשוב יותר.
אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים. 
אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף. 
שנכנסו לחיים שלנו לפרק זמן מוגבל עם מטרה מסוימת. 
אנשים שכנראה לא יהיו שם כשכתוביות הסיום יעלו.
האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם. 
הם באים להעביר אותנו שיעור. 
ללמד אותנו משהו על עצמנו. 
ללחוץ לנו על איזה כפתור. 
לעזור לנו להתמודד.
לראות ברור יותר. 
להוות מקפצה לשלב הבא.
לשנות לנו את הפרספקטיבה. 
לנצח איזה פחד. 
להרים אותנו מהקרשים. 
לסגור מעגל. 
ואז, ברגע שתפקידם מסתיים – הם עוזבים.

העניין הוא, שזה לא עושה אותם פחות חשובים. 
זה לא עושה אותם פחות משמעותיים. 
בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו – האנשים הזמניים האלה יקבלו פרק שלם, עמוק ומהותי.
כשאני חוזר אחורה בזמן אני מזהה אנשים שנכחו בחיים שלי חודשיים-שלושה ועשו שינוי אמיתי, השפיעו עליי, 
נתנו לי השראה, לימדו אותי והפילו לי אסימונים יותר מהרבה אנשים שליוו אותי שנים רבות.
בגלל השאיפה האוטופית ל-נֶצַח, אנחנו נוטים לחשוב שכשהאנשים האלה יוצאים מדלתנו, זה אומר שהפסדנו אותם. 
שנכשלנו. 
שפשוט לא שמרנו עליהם חזק מספיק. 
קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים.
אז מדי פעם, על הכביש המהיר של השיגרה, עם כל הזמני, והנצחי, ומה שביניהם – 
חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה, שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, 
אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק, היו בשבילנו הנֶצַח."

===
שלוש שאלות על אנשים זמניים בחיינו:

– מי "האנשים הזמניים" החדשים שנכנסו לחיינו השנה?
– מי "האנשים הזמניים" שהיו שם לפני שהשנה החלה ושעדיין נוכחים עבורנו?
– מי "האנשים הזמניים" שהתרחקו מאתנו או שאנו התרחקנו מהם במהלך השנה?

**
זהו פוסט שבת אחרון לשנת 2018.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תמונת ניצחון

תמונת ניצחון

לגדל משפחה אוהבת.
להיות מוקף בחברים קרובים.
לדעת שהשארת חותם, שנגעת באנשים, שמה שעשית משנה.
לאהוב את העשייה שלך.
להיות גאה בהישגים ובהצלחות שלך.
לקבל בחמלה את הטעויות והקשיים שלך.
להיות שלם עם הבחירות ועם הערכים שלך.
ליהנות תוך כדי תנועה מהדרך.
להמשיך הלאה כשמגיע הזמן…

**לזכרו ובהשראתו של ל.א. **

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

רונה רמון – 2 ציטוטים

"במשך השנים הבנתי שהאושר הוא לא אותם רגעי שיא של שמחה,
אלא אותם רגעי שיא שיש בהם איכות אחרת.
הדוגמה שעולה לי בראש היא דווקא שיחה מאוד עצובה וקשה עם אחד מבניי.
הוא שיתף אותי בצער שלו, אפילו בהאשמה.
אני כמובן בכיתי וכאבתי את כאבו ואת הכאב שלי כאם,
אבל אז חשתי ברגע הזה משהו אחר, אמרתי לו – אני ממש מאושרת עכשיו.
הוא כמובן לא הבין איך אני אומרת שאני מאושרת כשאני מנופחת מדמעות ומבכי,
אבל כשילד בן 19 בא ויושב מולי, כשהבן שלי יכול להרגיש מספיק בטוח לפתוח את הכאב הכל כך גדול, זה רגע שהוא מאושר.
כי יחסים כאלה ופתיחות כזאת לא קיימים בין כל הורה וילד, ולכן הרגשתי את האושר.
אושר שאינו תלוי רגשות, אלא בעצם איכות הרגע שיש בה חיבור, כנות, אמת וביטחון אחד בשני.
אלה רגעים מאושרים בעיניי.
אז לא איבדתי את שמחת החיים, אני מקבלת אותה בדרכים אחרת".

~ רונה רמון, מתוך התוכנית "שיחת נפש" בהנחיית פרופ' יורם יובל

**
"התפיסות הרוחניות מאפשרות את המשכיות החיים.
זה כמו אוטובוס שיורדים ממנו בתחנות שונות ואנחנו הנוסעים נשארים בו ושואלים את עצמנו מה עושים הלאה.
ואז בוכים על מי שירד, אבל גם ממשיכים לנסוע לאנשהו.
אני מתנהלת בשביל החיים בחוסר הידיעה על מה שמחכה לי מאחורי הפינה.
ודווקא משום כך עלי לעשות את המיטב היום ועכשיו.
התאונה עם אסף לימדה אותי יותר מכל שאין לי שליטה על האירועים של חיי.
בתור אדם שמאוד אהב להיות פריק קונטרול, למדתי לשחרר יותר.
אין לי שליטה, אבל יש לי את חסד הבחירה להחליט מה לעשות עם ההווה שלי ולצקת לתוכו משמעות."

~ רונה רמון, מתוך ריאיון שערכה עם שרי מקובר-בליקוב במוסף "סופשבוע" של מעריב

**
הציטוטים מתוך "11 ציטוטים מעוררי השראה של רונה רמון"

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

גם זה יעבור

גם זה יעבור

"סיפור סופי עתיק מספר על מלך שחי בארץ ים תיכונית, והיה תמיד קרוע בין שמחה לייאוש.
הדבר הקטן ביותר היה גורם לו דכדוך עמוק או מעורר בו שמחה עזה,
ושמחתו היתה הופכת בן רגע לאכזבה ולדיכאון.
בשלב מסוים התעייף המלך מעצמו ומן החיים והחל לחפש מוצא.
הוא ביקש להביא אליו איש חכם שחי בממלכתו והיה ידוע כאדם מואר.
כשהחכם הגיע אמר לו המלך:
'אני רוצה להיות כמוך.
האם אתה יכול להביא לי משהו שיביא לחיי איזון, שלווה וחוכמה?
אשלם לך כל מחיר שתבקש.'

ענה האיש החכם:
'אולי אוכל לעזור לך.
אך המחיר כה גבוה שכל ממלכתך לא תספיק.
לכן אתן לך זאת במתנה, אם תכבד אותה.'
המלך נתן את הסכמתו והאיש החכם הלך לדרכו.

כעבור כמה שבועות חזר החכם והגיש למלך קופסה מקושטת באבן ירקן.
המלך פתח את הקופסה ומצא בה טבעת זהב פשוטה, שחרוטה בה הקדשה: גם זה יעבור.
'מה פירוש הדבר?' שאל המלך.
ענה החכם: 'ענוד תמיד את הטבעת. ובכל פעם שיקרה לך משהו,
לפני שתכנה אותו טוב או רע, גע בטבעת זו וקרא את ההקדשה.
כך תהיה תמיד שרוי בשלווה.'

גם זה יעבור.
איזו עוצמה טמונה במילים האלה?
במבט שטחי נראה שאף שמילים אלה מעניקות נחמת-מה במצב קשה,
הן גם מפחיתות את ההנאה מהדברים הטובים בחיים.
'אל תהיו שמחים מדי, כי גם זה לא יימשך לנצח.'
נראה שזו משמעותן כאשר מייחסים את המילים למצב שנתפש כטוב.

המילים החרוטות בטבעת אינן אומרות שאינכם צריכים ליהנות מהחיים,
הן גם לא נועדו רק להעניק לכם נחמת-מה בתקופות של סבל.
תכליתן עמוקה יותר: לעורר את מודעותכם לכך שכל מצב הוא זמני,
שכל הצורות הן בנות-חלוף – טובות או רעות.
כאשר אתם נעשים מודעים לארעיות של כל הצורות,
היקשרותכם אליהן פוחתת, ואתם מנתקים את הזדהותכם עמן במידה מסוימת.
האי-היקשרות אינה מונעת מכם ליהנות מן הטוב שהעולם מציע.
למעשה, אתם נהנים ממנו יותר.
כאשר אתם רואים ומקבלים את טבעם החולף של כל הדברים ואת השינוי הבלתי נמנע,
אתם יכולים להתענג על הנאות החיים בזמן התרחשותן, בלי לפחד לאבד משהו או לדאוג לעתיד.
כאשר אינכם קשורים, אתם זוכים בנקודת מבט גבוהה יותר,
שממנה אתם משקיפים על האירועים בחייכם במקום להיות כלואים בהם."

~ מתוך "ארץ חדשה", מאת אקהרט טולה, עמודים 155-156.
**
תזכורת חשובה.

החיים שלנו מלאים בכל-כך הרבה דרמות, מטלות, פרויקטים ועניינים.
כעס, לחץ, עומס, דאגה, תסכול, אי-שקט ועייפות מציפים את חיינו
ומונעים מאיתנו להיות נוכחים וליהנות ממה שנמצא כאן עכשיו.
שאינו מובן מאליו.
שגם הוא יעבור.

תמיד מדהים אותי להמריא ביום מעונן משדה תעופה אפרורי,
ולפגוש לאחר מספר דקות את השמש והשמיים הכחולים שנמצאים מעבר לעננים.
גם כשאיננו יכולים לראות אותם, הם שם.
תמיד.

כך גם השמחה, השלווה והכרת התודה.
תמיד שם מבעד לענני המתח, העומס, הלחץ והדאגה.
לא תמיד נגישים עבורנו, אבל תמיד שם.

**
כשחזרתי הביתה באחד הערבים השבוע,
בני שאל אם מתחשק לי לצאת לטיול רגלי בשכונה.
באותו רגע לא היה משהו שיכולתי לרצות יותר.
עשרים דקות של נשימה ושל שוטטות משותפת באוויר הקריר.
הוא ואני.
באותו יום, למרות שהחשיך כבר ב 17:00, השמש חזרה לזרוח ב 20:00.

גם זה יעבור.

**
מטיך נהאת האן למדתי את המילים הבאות:

"הגעתי.
אני בבית.
כאן.
עכשיו."

**
אפשר לעצור מדי פעם.
גם אם רק לכמה רגעים.
להפסיק לרוץ.
להפסיק לרדוף.

לנשום…

הכול בסדר.
הכול כבר בסדר.

כמו שזה.
כמו שאני.

להצליח לראות את זה.
להצליח לחוות את זה.

להיות נוכח.
עם הכאב והקושי.
עם השמחה, הכרת התודה וההתרגשות.

**
"כעבור 15 שנים, כשהיתה כבר חוקרת, הביאה אותה החוויה הזאת לנסח היפותיזה:
הדרך שבה אנו מבקשים לבלות בה את זמננו תלויה אולי באורך הזמן שאנו חושבים שיש לנו.
כשאתה צעיר ובריא, אתה מאמין שתחיה לנצח.
אתה לא חושש מאובדן היכולות שלך.
אנשים אומרים לך 'העולם פרוש לרגליך', 'השמים הם הגבול' וכן הלאה.
אתה מוכן לדחות סיפוקים – להשקיע שנים למשל, בקניית כישורים ומשאבים למען עתיד מזהיר יותר.
אתה מבקש להתחבר לזרמים גדולים יותר של ידע ומידע.
אתה מרחיב את רשתות החברים והקשרים שלך, במקום לבלות עם אמך.
כשאופקיך נמדדים בעשרות שנים, שכמוהם כנצח לבני האדם, 
אתה משתוקק לכל הדברים שנמצאים בקצה הפירמידה של מאסלו – 
הישגים, יצירתיות ומאפיינים אחרים של מימוש עצמי.
אבל כשאופקיך מצטמצמים – כאשר העתיד שלפניך נראה סופי ולא ודאי – 
המוקד שלך עובר לכאן ועכשיו, להנאות היום-יום ולאנשים הקרובים אליך ביותר.


בכל מקרה ומקרה היו התוצאות עקיבות.
כאשר, כדברי החוקרים, 'שבריריות החיים נמצאת במרכז',
יעדיהם ומניעיהם של בני האדם בחיי היום יום משתנים לחלוטין.
הפרספקטיבה, לא הגיל, היא הגורם המכריע."

~ הציטוט מתוך "להיות בן תמותה", מאת אטול גוואנדה, עמודים 80-82

**
ארעיות.
גם זה יעבור.

אני מודע לכך שהרעיון הזה קשה לאנשים רבים ומרתיע אותם.
אותי הוא מעורר, מחדד וממלא.
אולי זו תזכורת לפרספקטיבה המתוארת למעלה.

בשנים האחרונות כתבתי כ-2000 פוסטים.
"לנהל עובד שאיננו" הוא אחד העוצמתיים שבהם עבורי.

היה ועדיין.
בכל פעם שאני חוזר לקרוא אותו.
מבחינתי הוא נכנס "בשקט" לעשירייה הראשונה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אימון תשומת הלב השני: אי-היאחזות בנקודות מבט

אימון תשומת הלב השני: אי-היאחזות בנקודות מבט

מודעים לסבל הנוצר על ידי היאחזות בנקודות מבט ותפיסות שגויות אנו נחושים להימנע מלהיות צרי דעת וכבולים לנקודות מבט נוכחיות.
אנו מחויבים ללמידה ולתרגול של אי-היאחזות בנקודות מבט ופתיחות לחוויות ולתובנות של אחרים כדי שנוכל ליהנות מהחוכמה המשותפת.
תובנה מתגלה באמצעות תרגול של הקשבה חומלת, הסתכלות מעמיקה ושחרור של רעיונות ולא באמצעות צבירה של ידע אינטלקטואלי.
אנו מודעים לכך שהידע שאנו מחזיקים בו כיום הינו בר שינוי ואינו אמת מושלמת או מוחלטת.
האמת נמצאת בחיים, ואנו נתבונן בחיים שבתוכנו וסביבנו בכל רגע, תוך מוכנות למידה במהלך כל חיינו.

מתוך "14 אימוני המיינדפולנס" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי: רוני ויינברגר).

**
The Second Mindfulness Training: Non-Attachment to Views

Aware of the suffering created by attachment to views and wrong perceptions, we are determined to avoid being narrow-minded and bound to present views.
We are committed to learning and practicing non-attachment from views and being open to others’ experiences and insights in order to benefit from the collective wisdom.
Insight is revealed through the practice of compassionate listening, deep looking, and letting go of notions rather than through the accumulation of intellectual knowledge.
We are aware that the knowledge we presently possess is not changeless, absolute truth.
Truth is found in life, and we will observe life within and around us in every moment, ready to learn throughout our lives.

~ Quoted from " The Fourteen Mindfulness Trainings " / Thich Nhat Hanh

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter