תגית: חיים

אסטרטגיית הצלחה לחיים

ניתן לחלק את עולם המשחקים לשלושה סוגים: 
משחקי מזל שבהם אין חשיבות למיומנות או ליכולת (דוגמא: רולטה או בינגו), 
משחקי יכולת ואסטרטגיה שבהם המזל אינו משחק תפקיד (דוגמא: שחמט) 
ומשחקים שבהם יש השפעה גם למזל וגם ליכולת ולאסטרטגיה (דוגמא: ששבש, קטאן, פוקר ומונופול).

המשחקים שאני הכי נהנה לשחק בהם הם אלו המשלבים גם מזל וגם יכולת ואסטרטגיה, אולי בגלל שהם מזכירים לי את משחק החיים. 
חשוב להכיר בהשפעה הלא מבוטלת שיש למזל ולאקראיות על חיינו. להכיר במוגבלות שלנו ובארעיות שלנו. 
ולצד זה חשוב להכיר בהשפעה העצומה של המחשבות, המילים והמעשים שלנו, לקחת אחריות מלאה על הבחירות שלנו.

בשונה ממשחקי ששבש, קטאן, פוקר או מונופול שבהם אנו משחקים נגד אחרים ובכדי שמישהו ינצח אחרים צריכים להפסיד, בחיים זה לא בהכרח כך. 
תפיסת המשחק שלנו משפיעה על המשחק. מהו ניצחון עבורי? מהי הגדרת ההצלחה שלי?
במשחקים הגדרת הניצחון ברורה וידועה לכולם. במשחק החיים זה הרבה פחות ברור ומוגדר.

כשעצרתי לבדוק השבוע עם עצמי בנוגע להגדרת ההצלחה שלי לתקופה הקרובה, עלו לי שתי נקודות שאני רוצה להקדיש להן יותר תשומת לב: חשוב ומספיק.

אני רוצה לחדד לעצמי טוב יותר מה חשוב עבורי בשבועות הקרובים. למי ולמה אני רוצה להקדיש תשומת לב? מה סדרי העדיפויות שלי? איפה אני רוצה להשקיע יותר ואיפה פחות?
אחת השיחות הכי משמעותיות שהיו לי השבוע היתה עם חבר שעובר תקופה מאתגרת עכשיו. שילוב של התמודדות עם מחלה קשה של אביו ופיטורים של בת הזוג שלו שמקשים על משפחתם בהיבט הכלכלי. לא קל. לפעמים כשאתגרים מגיעים, הם מגיעים בגלים. זו היתה שיחה קצרה של פחות מחצי שעה, ועדיין, עבורי זה אחד הרגעים החשובים השבוע. אני שמח שמצאנו את הזמן לדבר.

הנקודה השניה שהעסיקה אותי היא שאלת  המספיק. מה זה מספיק התקדמות בפרויקט חשוב או בספר שאני עובד עליו? מה זה מספיק זמן איכות עם אנשים שחשוב לי להיות איתם? מה זה מספיק שעות שינה? מה זה מספיק ספורט? כמה כסף זה מספיק כסף? שאלות שלא קל או פשוט לענות עליהן…

בחודשים האחרונים צברנו עשרות שעות קטאן משפחתיות. ישנן אסטרטגיות שונות היכולות להוביל לניצחון במשחק קטאן. אחת מהן היא התפרשות על שטחים נרחבים, בניית ישובים רבים והשגת הדרך הארוכה ביותר. דרך שניה היא בניית מספר מצומצם של ערים וקניית קלפי פיתוח תוך ניסיון להשיג את הצבא הגדול ביותר. 
אף אסטרטגיה אינה עדיפה באופן מובהק על האחרות. 
אחד הדברים החשובים שלמדתי בחודשים הללו הוא שעל מנת להגביר את סיכויי הניצחון בקטאן חשוב לבחור באסטרטגיה מסוימת ולדבוק בה. 
כשהאסטרטגיה לא ברורה או שמתחילים באסטרטגיה מסוימת ולא מתמידים בה הסיכוי לנצח במשחק יורד משמעותית.

בדומה למשחק קטאן, חשוב לחדד את אסטרטגיית ההצלחה לשבוע או לחודש הקרוב בחיים. 
כשברור לנו מהי הצלחה ומה תוכנית המשחק שלנו בכדי להשיג אותה אנו מעלים משמעותית את הסיכוי שנגיע אליה. 
אסטרטגיית ההצלחה שלי עוברת דרך החשוב והמספיק. 
מה חשוב ומה זה מספיק?

תשובות ברורות לשאלות הללו יוצרות לי בהירות, נותנות לי שקט, מגדילות את הסיכוי שאצליח והופכות את המשחק למהנה יותר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ההכרעה החשובה מכל

לפעמים כשאני פוגש אדם או טקסט, הדבר הראשון שאני מרגיש זו משיכה או דחייה. 
רק לאחר מכן אני מתחיל להבין ממה הן נובעות. 
כך קרה גם עם הטקסט הבא של סיון רהב מאיר שפגשתי השבוע. 
את המשיכה הרגשתי מייד. לקח לי זמן להבין מה יש בו שעושה לי את זה ומרגיש מדויק עבורי.

הציטוט מתוך הספר "אמונה וביטחון" שנכתב ע"י הרב ישעיהו קרליץ (המכונה החזון א"יש):

"אנחנו נוהגים לפרט את המידות שזקוקות לתיקון – כעס, גאווה, תאווה, קנאה, נקמנות ועוד. התרגלנו לחשוב שאלה הן תכונות נפרדות. 
אבל בשורש הדברים, יש לנו רק מידה אחת טובה ומידה אחת רעה. המידה הרעה היחידה היא ההזנחה, ההחלטה להשלים עם הטבע שלנו, בלי השתדלות. 
בדרך הזו האדם הופך להיות כעסן מצוין, גאוותן מעולה וכן הלאה. לעומת זאת, המידה הטובה היחידה היא הניסיון התמידי להשתפר. הניסיון להשליט את המוסר על הטבע. 
ההכרעה החשובה מכל לא קשורה לתכונות ספציפיות, אלא להחלטה: אם מחליטים לא לזרום אלא לצמוח, לא סתם לחיות אלא להתאמץ, הרי שנלחמים בכל המידות הרעות שיש, ומתקרבים לכל המידות הטובות שיש."

**
כשקראתי את הקטע הזה לראשונה עלה בי פרפור של התרגשות. עצרתי ושהיתי עם זה קצת. לקחתי נשימה עמוקה וקראתי את הקטע שוב, הפעם לאט יותר. המילים כל כך יפות ומדויקות עבורי. מישהו מצליח ללכוד במעט מילים חוויה חזקה שאני ממש מחובר אליה.

אני מתחבר לנושא של שיפור מתמיד, של תהליך למידה וצמיחה מתמשך. הרעיון שהדבר שאנו ממקדים בו את תשומת ליבנו בו הולך וגדל בחיינו, ושאנו הופכים להיות הדבר שאנו מתאמנים בו שוב ושוב, מלווה אותי מזה זמן מה. יש לנו את החופש והאחריות לבחור במה אנו מתמקדים והבחירה הזו משנה את חיינו ומעצבת אותם.

ויש פה משהו נוסף שחזק עבורי: פשטות. 
הבחירה אינה בין אינספור דברים ואפשרויות המציפים ומבלבלים אותנו. היא תמיד רק בין שניים מהם ברגע נתון: בין המידה הרעה לבין המידה הטובה, בין השיפור המתמיד לבין ההזנחה, בין לקיחת אחריות לבין בריחה מאחריות. הפשטות הזו מרגיעה וממקדת אותי. כשאני מבין שהדברים מתנקזים לשני שורשים שאני יכול לבחור ביניהם אני יכול לראות את זה ביתר בהירות ולעשות עם זה משהו. פשטות זו מעשיות.

**
אבל זה לא נגמר שם.

לאחר קריאה שלישית ורביעית התחלתי להרגיש אי-נוחות מסוימת. תחושה עדינה של משהו שלא מדויק עבורי. כמו מוזיקה נפלאה שיש בה צליל שלא יושב במקום ופוגע בהרמוניה שלה. 
שמעתי את זה והרגשתי את זה עוד לפני שיכולתי לשים את האצבע על מה זה בדיוק. 
ואז, לאט לאט גם זה התחיל להתחדד:

כשאנו מקבלים חלקים מסוימים בתוכנו (כמו למשל סבלנות, אהבה, התמדה ונדיבות) ולא מקבלים חלקים אחרים (כמו למשל כעס, קנאה וגאווה) אנו בעצם לא מקבלים בצורה מלאה את עצמנו. 
יכול להיות שהאמונה שאנו צריכים להילחם בחלקים ה"רעים" שלנו, לכבוש ולנצח אותם ושאם רק נתאמץ מספיק נצליח, היא אמונה חוסמת שלא מכירה באנושיות ובמוגבלות שלנו?

מתי איכות מסוימת שלנו הופכת להיות כזו שצריך להילחם בה או להתגבר עליה? 
האם צריך להילחם גם באלימות וגם בכעס וגם בקנאה וגם בעייפות וגם בחוסר האונים וגם בייאוש וגם בפחד?
ואם לא בכולן ורק בחלק מהן, איפה עובר הגבול?
ומה אם נרחיב את זה מחלקים פנימיים בנו לחלקים בחברה שלנו?

ויש כאן עוד משהו…

כילד, העונג המושלם שלי היה בימי שישי, שבוע אחר שבוע: 
זה התחיל בארוחת צהריים משפחתית דשנה טעימה (ארוחת השישי העיקרית שלנו היתה בצהריים), עבר דרך מספר רוגלך פריכים ומפוצצי שוקולד, משם בקו ישיר לשקיעה בספה החומה והרכה שמול הטלויזיה, שהפכה תוך דקות ספורות לשנת צהריים עמוקה המקדימה משחק כדורגל אינטנסיבי ומלא אנדרנלין בן כמה שעות בשכונה.

על פי הטקסט של הרב ישעיהו קרליץ יש לצמוח ולא סתם לזרום, יש להתאמץ-להשתדל-להשתפר ולא סתם לחיות.
לכאורה, זרימה ו"סתם חיים" אינם לגיטימיים. יתכן שהם אפילו מסוכנים כיון שהם מונעים מאיתנו התפתחות חשובה.

כשאני כותב את המילים הללו, אני שם לב לתחושת עצב שלא היתה כאן קודם:

אי-לגיטימציה לזרימה ולהנאה מרגעי חיים יומיומיים מסוכנת לא פחות מאי-התפתחות בעיני. 
אני לא בטוח שרגעים של הנאה מקומדיה דבילית, ממשחק כדורגל או משנת צהריים חשובים לחיים פחות מלימוד מעמיק או מעבודה מאומצת, תכליתית ומשמעותית.

הקושי האישי שלי היום הוא פחות עם אי-הלגיטמציה החיצונית ויותר עם אי-הלגיטימציה הפנימית: 
האם זה בסדר "רק" ליהנות? האם באמת מותר לי להוריד הילוך, לנוח, לצאת להפסקה, לשחק ולזרום? 
במי ובמה אני פוגע כשאני עושה את זה? איפה בחיי כיום אותן שעות עונג מופלאות שחוויתי כילד?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

איך מכניסים תקשורת מקרבת לארגונים + שיתוף אישי

השבוע לפני 86 שנים, ב- 6/10/1934 נולדו שני תינוקות שהשפיעו רבות על חיי.
האחד, פרנציסק (אפרים) ויינברגר ז"ל, אבי, נולד ברומניה.
השני, ד"ר מרשאל רוזנברג ז"ל, יוצר גישת התקשורת המקרבת, נולד בארה"ב.
אבי נפטר בפברואר 2010, מרשאל נפטר בפברואר 2015.

מרשאל פיתח גישה מופלאה אשר משפיעה על חייהם של מיליוני אנשים בכל העולם.
אבי היה אדם "רגיל": הקים משפחה עם אימי, שירת בצבא, עבד כמנהל עבודה במפעל טכסטיל, אהב ספורט ונהג להירדם על הספה בסלון מול הטלויזיה.

שני אנשים שזכיתי לפגוש, ללמוד מהם ולהתפתח בזכותם.
שני אנשים שהשפיעו רבות על חיי ועל חיי אנשים רבים אחרים.
שני אנשים שעדיין משפיעים רבות על חיי ועל חיי אנשים רבים אחרים.

יש בי הכרת תודה עצומה גם לאבי וגם למרשאל.
במידה מסוימת, אני מי שאני, בזכות מי שהם.

השבוע לצד הכרת התודה והשמחה, היו נוכחים מאוד גם הגעגוע והעצב.

כשמישהו הולך לעולמו, מערכת היחסים איתו לא מסתיימת, רק משתנה.

כשאנשים נפטרים, הם מפסיקים לנשום וממשיכים לחיות.

**
אחת לשבוע-שבועיים מישהו פונה אלי ושואל אותי "איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים?"

השאלה הזו (או אחת הגירסאות שלה), תגיע לרוב משני סוגי אנשים:
סוג אחד הוא אנשים העובדים בארגונים, אשר פגשו תקשורת מקרבת, חוו אותה בצורה שהיתה משמעותית עבורם וכמהים להביא אותה גם למקום עבודתם.
סוג שני הוא מנחי תקשורת מקרבת, יועצים או מטפלים, אשר מקבלים ערך גבוה מתקשורת מקרבת ושואפים לחלוק אותה עם העולם.

עם השנים, מתוך הכרות של כעשור וחצי עם תקשורת מקרבת ועבודה של מעל עשרים שנים בארגונים, התחדדו לי מספר מחשבות בנושא.

א. אין דבר כזה "ארגונים".
"ארגונים" הוא שם-תואר מכליל שאנו "מלבישים" על ישויות שונות.
חברה בת 5000 עובדים שונה מחברה בת 10 עובדים.
שני ארגונים בני 400 עובדים יכולים להיות שונים מאוד זה מזה.
ארגון חינוכי שונה מאוד מארגון עסקי, ושניהם שונים מאוד מארגון ציבורי או ממשלתי.
ולכן השאלה "איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים" אינה רלוונטית.
שאלה מדויקת יותר שכדאי לשאול היא "איך ניתן להכניס תקשורת מקרבת לארגון המסוים הזה שאני מעוניינת בו?"

**
ב. אין דבר כזה "ארגון מסוים".
גם כשיורדים מהכללות ומדברים על ארגון מסוים,
חשוב להבין שזהו שם קוד למשהו שלא באמת קיים.
כשם שלא ניתן לתאר אדם במילה אחת,
כך גם לא ניתן לתאר ארגון בשם-תואר אחד או במספר משפטים.
ולכן, אם רוצים להכניס תקשורת מקרבת לארגון מסוים,
חשוב להבין שהארגון הזה לא באמת קיים.
או ליתר דיוק, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על הארגון מתבטא במציאות ברמה מסוימת,
אך הארגון הוא הרבה מעבר לזה:
הוא אינו הומוגני ומורכב מתתי קבוצות, מחלקות וארגונים שונים.
שאלה אפקטיבית יותר יכולה להיות "איך מכניסים תקשורת מקרבת לאזור או לקבוצה מסוימת בתוך הארגון המסוים הזה?"

**
ג. למה להכניס תקשורת מקרבת לארגון?
כשאנשים שואלים אותי "איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים?" הדבר הראשון שאני ממליץ להם, זה לבדוק עם עצמם למה חשוב להם לעשות זאת.
ובמילים אחרות: אלו צרכים שלהם עומדים בבסיס השאלה הזו.
יכול להיות שהצורך שמניע אותם הוא צורך בהשפעה.
ייתכן שזהו צורך במימוש עצמי ובמשמעות.
במקרים רבים זהו צורך כלכלי: רצון להשתכר וליצור ודאות או רווחה כלכלית להם ולמשפחתם.
לפעמים זה מגיע ממקום של התלהבות וכמיהה להתנהלות אחרת המפחיתה סבל ומעצימה שמחה.

במונחים של תקשורת מקרבת, "להכניס תקשורת מקרבת לארגון",
היא אסטרטגיה שמהותה לשרת צרכים חשובים של האדם שרוצה לעשות זאת.
לאנשים שפונים אלי אני מציע לבדוק בשלב ראשון, אלו צרכים חשובים הם מנסים למלא.
כשהצרכים ברורים לנו, אנו יכולים להיות יותר גמישים עם האסטרטגיות שאנו בוחרים למימושם.

**
ד. תקשורת מקרבת אינה משהו ש"מכניסים" למקום כלשהו.
מהות התקשורת המקרבת היא יצירת חיבור בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אחרים, המאפשר זרימה של נתינה וקבלה למילוי הדדי של צרכים חשובים.
חידוד המהות הזו חשובה מאוד בעיני: בתקשורת מקרבת אנו שואפים לחיבור, שיאפשר לנו מילוי הדדי של צרכים חשובים.
ולכן, במקום לחשוב על איך מכניסים תקשורת מקרבת לארגון, כדאי לחשוב על צרכים חשובים של הארגון שאנו רוצים ומסוגלים לתת להם מענה.
שינוי השאלה מוביל לשינוי עמוק בתפיסה: במקום לחשוב איך להכניס, לשווק, למכור או לשכנע,
אנו מתחילים לחשוב על הצרכים של הארגון וכיצד (אם בכלל) אנו יכולים לתת להם מענה.

במסגרת ראיון שנערך עם טיך נהאת האן, נזיר הזן הבודהיסטי, לפני מספר שנים שאלה המראיינת:
"האם ההדרכה שלך שונה כשאתה מדבר אל פוליטיקאים, אנשי עסקים, מורים, רופאים או קציני משטרה?"

טיך נהאת האן ענה:
"העקרון יהיה זהה.
אבל בשלב ראשון צריך חברים שיראו לנו איך קבוצה כזו של אנשים מנהלת את חייה,
עם מה הם מתמודדים…. מה הקשיים, האתגרים והסבל שהם חווים ביום-יום.
כך נוכל להתחיל להבין אותם.
ואז, רק לאחר שנבין אותם, נוכל להציע הדרכה רלוונטית עבורם.
כלים המתאימים להם.
זו הסיבה שאנו ממשיכים ללמוד בכל יום ויום כשאנו מתרגלים ומלמדים."

כמה ענווה וצניעות יש בתשובה הזו.
גם אחרי עשרות שנים של תרגול והוראה לעשרות אלפי אנשים, הצעד הראשון הוא תמיד הקשבה סקרנית ונוכחות אמפטית.
זה פחות אנחנו והמטען שאנו מגיעים איתו ויותר האדם שמולנו ומה שעובר עליו.

איך נראה עולמו של שוטר המתמודד עם מצבים מורכבים בעצימות גבוהה ונדרש לקבל החלטות מהירות תוך כדי תנועה?
מה חווה רופאה העובדת שעות רבות ביממה בבית החולים ואשר נתונה ללחץ מתמשך ואינטנסיבי מכל כיוון אפשרי?
עם מה מתמודדת מנהלת בארגון עסקי הנדרשת לתת מענה כמעט בכל רגע לאינספור צרכים בעת ובעונה אחת?
האם מה שעובד עבורי יכול לעבוד עבורו?
האם מה שיש לי לתת מתאים לה?

על מנת לתת מענה לצרכים חשובים של מישהו (אדם או ארגון) בשלב ראשון חשוב להכיר לעומק אותו ואת עולמו:
את הדרך שבה הוא חווה את המציאות היום-יומית, את הדברים החשובים לו ואת האתגרים שהוא מתמודד עימם.
חשוב שהמיקוד יהיה באדם או בארגון ולא בתקשורת המקרבת, בעצמנו או בהתלהבות שלנו מתקשורת מקרבת.

לצד הענווה וההכרה בכך שחשוב שנכיר את האנשים שאנו רוצים לעבוד עימם
("אני יודע משהו שהם לא ואם רק אראה להם את זה חייהם ישתנו…"),
כדאי לשים לב לשיפוטיות מסוימת (לפעמים סמויה) שאנו עלולים לשאת איתנו.
(דוגמא: "אני אדם אכפתי הקשוב לרגשות ולצרכים של כולם והם עסוקים בעיקר בלקדם את העסק שלהם",
או "אני אדם מפותח המודע לרגשות, לצרכים ולשיפוטים שלי והם במקום אחר ופחות מתקדם ממני").

**
ה. ובכל זאת… איך מתחילים…?
אז איך מתחילים בכל זאת?
מחדדים כוונה פנימית של למה חשוב לנו לעשות זאת.
מוצאים תת קבוצה אחת או אדם אחד שפתוחים לדיאלוג ושיש להם צרכים חשובים שהם רוצים למלא.
מקשיבים להם ומעמיקים את הבנתנו בנוגע לצרכים החשובים שלהם.
בודקים אם ואיך אנחנו יכולים לתת לצרכים הללו מענה.
מנסים..
מצליחים יותר או פחות.
נשארים בדיאלוג.
שומרים על חיבור פנימי.
לומדים מזה.
וחוזר חלילה…

אם הפוסט נוגע בכם בצורה כלשהי, אשמח לשמוע תגובות ומחשבות…

ניתן לקבל קורס מבוא בן 9 שיעורים במיילים בהרשמה בקישור שבתחתית הפוסט. אני מתחייב לא לשלוח לכם ספאם לעולם ולא להעביר את פרטיכם לגורם שלישי. השיעור הראשון יישלח אליכם ישירות למייל מיד לאחר ההרשמה.

ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר בקישור הבא

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

חיים עכשיו

יעל, מנכ"לית חברת הייטק, הציבה לעצמה ולצוות ההנהלה שלה יעד שאפתני במיוחד.
יעד גדול ומורכב, כזה שחשיבותו ברורה ומרגשת ושלא ברור כיצד ניתן להגיע אליו.
ההערכה שלה היתה שייקח להם כשנה וחצי עד שנתיים להגיע ליעד הזה. אם בכלל.
השבוע, עשרה חודשים לאחר הצבת היעד, בזכות הרבה תכנון ועבודה קשה, וגם בזכות מזל, היעד הושג.

השמחה הרגעית של יעל על השגת היעד התחלפה מייד בדאגה לבעיות עתידיות ולשלל נושאים חדשים שנפתחו עם השגת היעד. 
שעות ספורות לאחר השגת היעד, יעל ממשיכה לנוע. 
היא מוטרדת מדברים אחרים ואינה פנויה לעצור ולחגוג את ההישג יוצא הדופן.

**
המחשבה שאנשים מפספסים את החיים שלהם בזמן שהם עסוקים במרדף אחר המטרה הבאה או בדאגה מהבעיה הבאה מעוררת בי עצב. 
תמיד יש משהו להיות מוטרד ממנו.

אחד המדדים המקובלים בעולם מערכות המידע לאיכות של מערכת הוא "זמן בין תקלות".
ככל שהזמן הממוצע בין תקלות גבוה יותר כך המערכת בריאה ויציבה יותר.
זב"ת (זמן בין תקלות) אפס, מציין שבכל רגע נתון במערכת יש תקלה מסוימת.
בדומה למדדים לאיכות של מערכת, ניתן לחשוב על מדד שישקף איכות חיים אנושית.

זב"ד – זמן בין דאגות
מה הזמן הממוצע שעובר מדאגה אחת לאחרת אצלכם?
זב"ד אפס אומר שבכל רגע נתון אתם מודאגים ממשהו.
כשהזב"ד שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תהיו מוטרדים ממשהו עתידי.
זב"ד נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בדאגה ובחרדה מדבר כזה או אחר שיקרה או שלא יקרה.
בכל אותו זמן אתם באיזשהו עתיד מדומיין ואתם לא כאן.

**
התחשק לי לשתף את יעל השבוע ברעיון של זב"ד אבל לא נראה לי שיש לזה מקום עכשיו.
עם כל הכבוד לרעיונות שלי, נטל העומס והאחריות שיעל ואני נושאים אינו דומה. 
אני לא בטוח שבעומס כזה אני הייתי מצליח, או אפילו רוצה לעצור ולחגוג.
כשאנשים מתאמצים לשמור את הראש מעל המים, הם לא פנויים לשיעורי שחייה.
איתי חברי מזכיר לי מדי פעם שכשמישהו לחוץ, זה לא עוזר שאומרים לו "תירגע".
האנרגיה שאנחנו מקרינים משפיעה יותר מהמילים שלנו.
איזו אנרגיה מקרינים כשרוצים לעזור למישהו לעצור ולחגוג? והאם זה בכלל תפקידנו? זה לא קצת מתנשא "לעזור לחגוג"?

**
אולי העצב הוא לא רק על יעל.
אולי כשאני חושב על יעל, אני חושב גם על עצמי.
יש בי חשש שמתישהו אתעורר, אגלה שפספסתי, ושבאותו רגע זה יהיה מאוחר מדי.
אולי גיהנום זה לגלות שכל הזמן הזה היית בגן עדן מבלי ששמת לב לכך ומבלי שחווית את זה.

כשקוראים את הדברים שאמרה מירית הררי ז"ל שנפטרה השבוע מסרטן מקבלים תזכורת חזקה "לפנים":

"כל הדברים שנראים לנו חשובים, במרחק הזמן לא חשובים בכלל. 
אני רבתי על לנסוע לאלסקה ולמקסיקו, אבל כשאת עומדת ללכת, המקומות האלה לא עוברים לך בפריים של החיים. 
את חושבת רק מה את משאירה וממה את נפרדת. 
ואת נפרדת מהילדים שלך. רק זה".

"סיטואציה הזויה לכל הדעות. 
בינתיים כמו שרק אני יודעת לעשות מהלימון לימונדה, יש המון כיף. המון פתיחות. שיחות מופלאות. מכתבים נכתבו. הכל מוכן לשעת השין. 
אתמול ברגע נעים אחותי שואלת 'האם אפשר להגיד שכיף לנו עכשיו?' ואני עונה 'בוודאי שכיף לנו'. 
הרי אנחנו חיים בכאן ועכשיו וזאת המשמעות האמיתית. 
להתרכז ברגע הזה, בטוב שבו ולהפיק את המקסימום. 
להיות טובים, להבחין בין העיקר לתפל והכי חשוב להיות טובים. 
בואו נהיה טובים. אחד לשני ואחד לכולם, לעולם. בואו נאהב".

**
חיים עכשיו.

הקטע הוא לא לסיים רק את העניין הזה ואז רק את העניין ההוא ואז אולי לחגוג ולנוח.
תמיד יהיו עוד עניינים, בעיות, דאגות. 
הקטע הוא להבין שהחיים הם עכשיו ולא אחר-כך. 
עכשיו הזמן לחוות, לחגוג, להנות מהדרך ולהכיר תודה. 
ועכשיו גם הזמן לדאוג, לכאוב, להחזיק את המתח ואת הקושי. 
החיים הם עכשיו והם גם וגם.

**
כשהזמנתי את אחד המנהלים שליוויתי השבוע לעצור ולחגוג, הוא אמר לי שהוא לא מרגיש חגיגה ושהוא לא מישהו שיכול לזייף רגש.
יש פער תפיסה מהותי בין שמחה, חגיגה והכרת תודה כרגש פסיבי שקורה לי (אני מרגיש את זה או שאיני מרגיש את זה), 
לבין שמחה, חגיגה והכרת תודה כמיומנות שאני יכול לפתח אם רק אבחר בכך ואתרגל את זה. 
החוכמה אינה לזייף משהו שלא קיים אלא לפתח את "השריר" הרצוי לאורך זמן.

אנשים מבלבלים בין המונחים "טבע" ו-"הרגל". 
במקרים רבים מה שנחווה כחוסר אותנטיות ("אני לא באמת מרגיש שמחה או הכרת תודה"), הוא בסך הכול חוסר מיומנות.
כשם שפיתחנו לעצמנו הרגל של צחצוח שיניים (למרות שזה לא בטבע שלנו),
כך אנו יכולים לפתח לעצמנו הרגלים של חגיגה, שמחה והכרת תודה.

עשר דקות של רפלקציה יומית על שלוש השאלות הללו לאורך זמן יעשו את העבודה:

א. מה אני חוגג היום? 
(על מה אני גאה, ממה אני שבע רצון, מה השגתי, איפה הצלחתי, ..)

ב. מה ומי שימח אותי היום?

ג. למי ועל מה אני מכיר תודה היום?

**
בתחילת החודש שלחתי למספר חברים ומכרים טיוטה ראשונית של הספר שאני עובד עליו, עם בקשה לקבל משוב שיסייע לי להתקדם.

אני חוגג התקדמות משמעותית עם הספר וגם המון הנאה ואנדרנלין מהתהליך שאני חווה בימים אלו. 

יש בי הכרת תודה עצומה לכל אותם חברים ומכרים שחלקם השקיעו ומשקיעים שעות רבות בקריאת הטיוטה ובכתיבת משוב (לא ציפיתי לכזו רמה של השקעה…) שתורם לי רבות.

אני מוצף שמחה והתרגשות כשאני חווה את הנתינה מהלב שמגיעה לעברי מכל אותם חברות וחברים בימים אלו.
כל-כך יקר.
כל-כך לא מובן מאליו.

שבת של שלום,
גמר חתימה טובה,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לצאת להפסקה / רגעי-יצירה

"קצין צעיר שתמיד היה קצר-רוח ובעל היסטוריה של בעיות בעקבות ביטויי כעס,
נשלח על ידי מפקדו לקורס קשב בן שמונה שבועות, כדי לעזור לו להפחית את רמות הלחץ הנפשי שלו.
יום אחד, אחרי שיעור, הוא נכנס לערוך קניות בסופרמרקט.
החנות היתה עמוסה ותורים ארוכים השתרכו לפני הקופות, ואילו הוא מיהר והיה עצבני כדרכו.
לפניו בתור הוא ראה אישה שנשאה תינוק על זרועה והיה לה רק מוצר אחד,
ולמרות זאת היא סירבה לגשת לקופת האקספרס.
המצב החמיר כאשר הגיעה האישה אל הקופאית והשתיים החלו לקשקש עם התינוק.
האישה אפילו נתנה לקופאית להחזיק את התינוק כמה רגעים, והיא השתעשעה איתו ודיברה אליו בשפת תינוקות.
הקצין התחיל ממש לכעוס, אולם מכיוון שיצא זה עתה משיעור מדיטציה ואימון קשב, 
הוא הבחין במה שקורה לו, בכיווץ ובחום שעלו בגופו.
הוא בחר לנשום נשימות עדינות ולאט-לאט נרגע.
כאשר הגיע לקופאית הוא היה רגוע מספיק כדי לומר לה: "זה היה ילד חמוד."
"באמת? הוא מצא חן בעיניך?" אמרה הקופאית, "זה התינוק שלי.
בעלי היה טייס בחיל האוויר, הוא נהרג בשנה שעברה, אז עכשיו אני חייבת לעבוד במשמרות כפולות
ואמי שומרת לי על הילד ומשתדלת להביא אותו אלי פעם או פעמיים ביום כדי שאוכל לראות אותו קצת."

כשאנו חיים באשליה, אנחנו ממהרים לשפוט אחרים, אנחנו מחמיצים את היופי הפנימי שלהם.
בנוסף לכך, אנחנו עיוורים לכאביהם ולא יכולים להגיב אליהם בחמלה.
בגלל חוסר תשומת לב, אנחנו לא מבחינים באוכל שמוגש לנו, במצעד האנשים ברחוב, 
בנופים המשתנים מולנו כל הזמן, בקשר הפתוח, הלבבי עם כל העולם."

~ מתוך "הלב הנבון" / ג'ק קורנפילד

**
"כשאני חושב משהו רע על השכנים שלי, או על הילדים שלי או על אשתי או על העם שלי, הארץ, ההורים, המשפחה, על החיים, 
כשאני חושב ביקורת, חוסר סבלנות, כשאני חושב רע, אני יודע שאני לא מחובר לאלוהים.
אי אפשר להיות מחובר לאלוהים ולחשוב רע.
על אף אחד.
אני יודע שאני לא מחובר לפנימיות שלי.
לא מחובר לעצמות שלי, לעוצמה שלי, לעצמאות שלי. כשאני אוהב, אני מרגיש את העצמאות שלי.
שנאה זה היפך מעצמאות.
שנאה, ביקורתיות, גזענות, פלגנות, זה ביטויים של פחד, פחד זה כי אני לא מכיר את עצמי, את היופי והכוח שהם אני.
זה כנראה לא סתם שעשו פה אלף בחירות בשנה האחרונה.
אנחנו כבר גדולים מדי בשביל להיות נפרדים ומפולגים זה מזה.
העצמאות שלנו תובעת מאיתנו לאהוב.
הריני מקבל על עצמי לאהוב.
אני מקבל על עצמי שכל פעם שאני אראה רע על משהו אני אדע שאני צריך לצאת להפסקה.
לעשות קפה, לקחת את עצמי לטיול קטן, כי הרע שאני רואה לא קשור לאף אחד חוץ ממני.
ואני לא זוכר עכשיו את העוצמה שלי, את העצמאות שלי. את אלוהים. אותי.
יש סיפור על רב אחד חכם שאמר פעם שכשהוא היה ילד הוא רצה לשנות את העולם.
כשזה לא הצליח לו אז הוא ניסה לשנות את העיר שלו, כשזה לא הצליח הוא ניסה את התלמידים, אחר כך את הילדים שלו, אחר כך את אשתו כמובן, בסוף כשכל זה לא הצליח הוא החליט לנסות להכיר, להאמין, לקבל את עצמו.
כשהוא קצת הצליח אז הוא פתאום ראה שכל העולם שהוא ניסה כל כך לשנות הוא לא פחות ממושלם.
הקורונה הזאת היא ההזדמנות שלנו להתקרב לעצמנו, להכיר.
הזדמנות לענווה, לאהבת חינם.
הזמן שלנו לעצמאות.
אוהב,
אביתר"

~ אביתר בנאי, פוסט בפייסבוק 29/4/20, תודה לליאור ששלח לי את זה השבוע.

**
רגעי – יצירה

השבוע כתבתי לעצמי:

"לפני מספר דקות סיימתי פגישה עם לקוח.
שיחה מחוברת ונטולת דרמה שהצלחנו לפנות לה מקום ולהיות בה, לאחר זמן מה שלא דיברנו.
שיחה שתשפיע על המשך עבודתנו המשותפת, עבודה שאולי תעמיק ותתרחב ואולי תיפסק.
עדיין לא ברור.
שיחה בין שני אנשים בוגרים שאין בה דרמה, האשמות או הצטדקויות, ויש בה בהירות לגבי מה שרוצים ומה שחשוב.

אני שמח על השיחה הזו.
על הכוונון האנרגטי לקראתה (פתיחות ואהבה).
על הדחיפה להתקדמות, לבחירה מודעת, פרואקטיבית ומכוונת.
על המיקוד במה שחשוב ועל שחרור ההיאחזות בתוצאה כזו או אחרת.

השיחה הזו היא רגע-יצירה.

ברגעי-יצירה נוצרות מערכות יחסים.
ברגעי-יצירה נוצרת מציאות עסקית.
ברגעי-יצירה נוצרת מציאות כלכלית.
ברגעי-יצירה נוצרים חיינו."

הרגע שבו אביתר בוחר לצאת להפסקה הוא רגע-יצירה.
הרגע שבו הקצין הכעוס בוחר לנשום ולהירגע לפני שהוא פונה לקופאית הוא רגע-יצירה.

מערכות יחסים, משפחות, עסקים ומדינות מתהווים ברגעי-יצירה.

אנחנו יוצרים בכל רגע ורגע, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא.

מה אני יוצר עכשיו?
מה אני רוצה ליצור עכשיו?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מחשבה אחת לשבת

"הנחת היסוד העוצמתית ביותר שאנו רוצים להפעיל בתוככם,
שאנו מבטיחים לכם כי היא תשרת אתכם במשך כל ימי חייכם, היא:
'אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב.
אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב.
אמונה היא רק הרגל החשיבה שלי.
זו רק המחשבה שאני מתרגלת שוב ושוב.
אמונה היא רק מחשבה שאני חושבת הרבה.'

אז אם אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב,
מה לגבי האפשרות לחשוב מחשבה שאני לא מאמינה בה, מספיק זמן עד שאאמין בה?
אם אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב, מדוע לא לחשוב מחשבה מלאת תקווה?"

~ הציטוט הינו מתוך הספר The Vortex מאת אסתר וג'רי היקס (תרגום חופשי שלי מאנגלית)

**
אמונה היא רק מחשבה שחשבנו שוב ושוב ושוב.
אמונה היא בסה"כ מחשבה שאנו חושבים שוב ושוב ושוב.
מחשבה הנחשבת שוב ושוב ושוב הופכת לאמונה.
אמונת יסוד היא אמונה המשפיעה על חלק גדול מהמחשבות שלנו.
אמונת יסוד המשפיעה על חלק גדול מהמחשבות שלנו מעצבת את חיינו ואת מערכות יחסינו.
חיינו ומערכות היחסים שלנו הם שיקוף של מחשבות שאנו חושבים שוב ושוב ושוב.
המחשבות שאנו חושבים שוב ושוב ושוב נובעות מאמונות היסוד שלנו.
אמונת יסוד שלנו היא לא יותר ממחשבה שאנו חושבים שוב ושוב ושוב.

**
מספר אמונות יסוד מגבילות נפוצות:

– אני לא מספיק/ה ____ (השלם את החסר)
– אני לא שייך/ת
– אני לא ראוי/ה לאהבה
– אני לבד
– העולם מקום מסוכן
– מגיע לי לסבול 
– לא מגיע לי ל ____

**
אם רוצים לשנות אמונת יסוד, חשוב להבין את זה.
אם רוצים לשנות אמונת יסוד, לא מספיק להבין את זה.
חשוב לחשוב ולתרגל את זה שוב ושוב ושוב…

"הנחת היסוד העוצמתית ביותר שאנו רוצים להפעיל בתוככם,
שאנו מבטיחים לכם כי היא תשרת אתכם במשך כל ימי חייכם, היא:
'אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב.
אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב.
אמונה היא רק הרגל החשיבה שלי.
זו רק המחשבה שאני מתרגלת שוב ושוב.
אמונה היא רק מחשבה שאני חושבת הרבה.'

אז אם אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב,
מה לגבי האפשרות לחשוב מחשבה שאני לא מאמינה בה, מספיק זמן עד שאאמין בה?
אם אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב, מדוע לא לחשוב מחשבה מלאת תקווה?"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כמו מקצוען

כמו מקצוען
שבא לעשות את העבודה שלו
גם היום
כמו בכל יום.
 
**
כמו מקצוען
שממשיך ללמוד ולהתאמן
גם היום
כמו בכל יום.
 
**
כמו מקצוען
שממשיך להתמודד ולהימתח
גם היום
כמו בכל יום.
 
**
כמו מקצוען
שבא לעשות את העבודה שלו
בלי אופוריה אחרי ימים טובים
בלי דרמה אחרי ימים קשים.
 
**
יום ועוד יום ועוד יום.
בהרבה ענווה, כבוד והכרת תודה,
לשותפים,
למורים,
לדרך,
לחיים.
 
חיים מלאים. היום.
Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

פשר החיים

פשר החיים

"ספק הוא בליבי, אם יוכל רופא להשיב על שאלה זו באופן כללי.
לפי שפשר החיים שונה בכל אדם ואדם, בכל יום ויום, בכל שעה ושעה.
לכן העיקר אינו בפשר החיים באופן כללי אלא בפשר הייחודי של חיי אדם ברגע נתון.
המציג שאלה זו באופן כללי משול למי ששואל אלוף שחמט: 'אמור נא לי, מה הוא הטוב במסעים?'
פשוט, אין לך דבר כמו המסע הטוב ביותר או אפילו רק מסע טוב,
אלא בהקשר למצב מסוים במשחק ולאישיותו המיוחדת של היריב.

הוא הדבר לעניין קיומו של האדם.
אל נחפש אחר פשר-חיים מופשט.
כל אדם ואדם יש לו תפקידו או ייעודו הייחודי בחיים.
כל אדם ואדם חייב לקיים משימה מוחשית התובעת מילוי.
מבחינה זו אין לו תמורה, אף אין חייו יכולים להישנות.
מכאן שתפקידו של כל אדם ואדם הוא אחד ויחיד, והוא הדין לשעת הכושר המסוימת לקיימו.

הואיל וכל מצב בחיים הוא בבחינת אתגר לאדם ובעיה שעליו לפתרה,
אפשר גם להפוך את סדר השאלה בדבר פשר החיים.
בסופו של דבר, אל ישאל אדם מה פשר חייו, אלא יכיר בכך שהוא-הוא הנשאל.
הווה אומר: החיים הם השואלים כל אדם ואדם.
ואין הוא יכול לתת תשובה לחיים אלא על-ידי מתן דין וחשבון על חייו.
אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות."

~ ויקטור פראנקל, מתוך "האדם מחפש משמעות"

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ככה זה…

עד לפני מספר שנים,
קצין מבצעים של אחת היחידות הכי מפוארות בצבא.
כוח, סמכות, השפעה, משמעות, אקשן ואנדרנלין אינסופיים.
 
**
עד לפני מספר ימים,
חולה במחלה קשה.
נלחם על חייו.
 
**
היום,
נשימה אחרונה.
יהי זכרו ברוך.
 
**
תזכורת:
 
כל מה שמגיע עובר.
כל מי שעולה יורד.
כל מה שמתחיל נגמר.
כל מי שנולד נפטר.
 
ככה זה.
 
**
היום אנחנו כאן.
מחר במקום אחר.
 
חיים עכשיו.
 
חיים מלאים. היום.
Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך

"במשך מאות שנים נהגו האנשים האמיתיים לומר את אותו משפט ראשון לילד שזה עתה נולד.

כל אדם שומע בדיוק אותן מילים אנושיות: 
'אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך'.

בחגיגת סיום החיים מחבקים כולם את האדם וחוזרים שוב על משפט זה:
'אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך'.

מה ששמעת כשהגעת הוא מה שאתה שומע כאשר אתה עוזב…"

(מתוך "מסר האנשים האמיתיים" / מרלו מורגאן)

**
מתישהו התחלנו את המסע שלנו כאן.
מתישהו נסיים אותו.
ככה זה.

עכשיו חיים.

אולי אפשר להרחיב את מסר "האנשים האמיתיים" לילד שנולד,
ולעשות בו שימוש גם מעבר ליום הלידה או הפטירה.
לומר בקול רם או לשדר מהלב, עם או בלי חיבוק, עם או בלי ביקור:
"אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך."

אולי אפשר להיזכר בכך שאיננו לבד ולהוקיר את האנשים המלווים אותנו במסענו,
בקול רם, או בהכרת תודה שקטה:
"תודה על שאתם אוהבים אותי ותומכים בי במסעי".

**
ידי אנשים אחרים

“כל אחד מאתנו חי בתוך ודרך תנועה עצומה של ידי אנשים אחרים.
ידיהם של אנשים אחרים מניפות אותנו מן הרחם.
ידי אנשים אחרים מגדלות את המזון שאנו אוכלים,
אורגות את הבגדים שאנו לובשים,
בונות את קורת הגג שתחתיה אנו חיים.
ידיהם של אנשים אחרים מענגות את גופנו ברגעים של תשוקה,
מעניקות לנו עזרה ונחמה ברגעים של מכאוב ומצוקה.
עושרו המשותף של הטבע מוקצה ומחולק דרך ובאמצעות ידיהם של אנשים אחרים לצרכים ולהנאות של חיינו הנפרדים, האישיים.

ולבסוף, ידי אנשים אחרים מורידות אותנו לתוך האדמה.”

~ ג'יימס סטוקינגר (תרגום חופשי – רוני ויינברגר, הטקסט המקורי כאן)

**
מתישהו התחלנו את המסע שלנו כאן.
מתישהו נסיים אותו.

עם, לצד ובעזרת אנשים אחרים.

אנחנו לא לבד.
אנחנו כאן לזמן מוגבל, אורחים על הכדור הזה.
חלק מהרשת האנושית, תומכים ונתמכים, אוהבים ונאהבים, משפיעים ומושפעים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter