תגית: חיים

מה באמת חשוב לנו שיקרה בשעה הקרובה?

מה באמת חשוב לנו שיקרה בשעה הקרובה,
כדי שכשנסיים את הפגישה הזו,
נוכל לומר שהיתה פגישה טובה?

**
מה באמת חשוב לנו שיקרה ביממה הקרובה,
כדי שכשנשכב לישון הלילה,
נכיר תודה על שהיה לנו יום טוב?

**
מה באמת חשוב לנו שיקרה בשבועיים הקרובים,
כדי שכשנסיים את החודש הזה,
נשמח על שחיינו חודש טוב?

**
מה באמת חשוב לנו שיקרה בשנים הקרובות,
כדי שכשיגיע תורנו להיפרד,
נחגוג חיים טובים, משמעותיים ומלאים?

**
סוף מעשה במחשבה תחילה:
משעות לימים,
מימים לשבועות,
משבועות לשנים,
משנים לחיים.

**
בדיוק עכשיו
אנחנו חיים את הפרק הנוכחי
ויוצרים את הפרק הבא
של חיינו.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

פיתה, כדורים, סלטים, שתייה

בערב יום העצמאות נפגשנו אצלך בפלאפל.
לפני שבועיים נפגשנו אצלך בפלאפל.
בשבוע שעבר נפגשנו אצלך בבית, בשבעה על בתך שנפטרה במפתיע.
אתמול נפגשנו שוב אצלך בפלאפל.
פיתה, כדורים, סלטים, שתייה.

כאילו כמו לפני שבועיים-שלושה, אבל אחרת…
לא ייאמן שהחיים ממשיכים.
איכשהו…

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

יש אנשים שמחפשים את האקזיט

יש אנשים שמחפשים את האקזיט:
לעשות את המכה, ואז…
לצאת מהמרוץ,
להשתחרר לחופשי,
לעשות מה שבא להם,
לבלות, לחגוג, ליהנות,
לקום מתי שמתחשק להם,
להתפנות לאנשים ולדברים החשובים בחייהם.

**
יש אנשים שמחפשים את ההמשכיות:
להמשיך להיות עם אנשים שהם אוהבים ומעריכים.
להמשיך לעבוד בעבודה שהם אוהבים ושמסבה להם סיפוק.
להמשיך להתמודד עם קשיים ואתגרים.
להמשיך להביא ערך ולחוות משמעות.
להמשיך לחוות רגעים שמחים ועצובים, מעניינים ומשעממים.
להמשיך ללמוד, לגדול ולהתפתח.
להמשיך ליהנות מהדרך.

**
יש אנשים שמחפשים לסיים חוזה ולהשתחרר.
יש אנשים שמחפשים לעדכן חוזה ולהמשיך.

מה שאנחנו מחפשים, משפיע על איך אנחנו חיים.
מה שאנחנו מאמינים בו, משפיע על מה שאנו רואים וחווים.
המקום שאליו אנחנו מכוונים, משפיע על הדרך שאנו עוברים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הייעוד הנשמתי שלך

מעניין ש"הייעוד הנשמתי" שלך
שלשמו הגעת לכדור הזה
ושאותו אתה מחפש
או שאותו את מנסה להגשים,
יכול להשתנות כל מספר שנים
או להופיע ולהיעלם אחת לכמה חודשים,

בעוד שדברים "פשוטים" ויומיומיים
כמו לאהוב לבשל
או לאהוב לקרוא
או לאהוב ספורט
או לאהוב את העבודה שלך
או לאהוב את המשפחה שלך
יכולים ללכת אתך כבר כמה עשורים
או להיות אתך כל ימי חייך.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ההכנה המושלמת

"במסורת החסידית יש תלמוד שאומר,
שעל האדם להיות מוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.
על-פי האמונה החסידית,
כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,
אך לעולם אין לדעת מתי.
לכן, כדי להיות מוכן ברגע המבחן, יש להיות ערני תמיד.
פירוש הדבר, שיש לגלות פתיחות למצב של אי-ידיעה, לקיום כפשוטו.
אי אפשר להתחמק מהרגע, אלא לטפח פתיחות אל הלא נודע,
כדי שבכל מצב יוכל האדם להיות נוכח במלואו ולמלא את ייעודו.

סוג זה של אי-ידיעה מאפשר לנו להיות נוכחים תמיד,
כי כשאנחנו מתירים לעצמנו לא לדעת, אנחנו נעשים ערניים.
כמו צייד שעומד הכן ואינו יודע מה עלול לקרות.
הוא אינו יוצר התרחשות, הוא אי דומם בלב הפעילות.
הוא מרחב פתוח, שכל דבר יכול לנוע דרכו.
הוא חדל להיות שם-עצם והופך לפועל.
הוא הופך למהות פעולת העמידה.

סוג זה של נוכחות בחיים הוא ההכנה המושלמת למוות.
פירוש הדבר, שאדם מסגל לעצמו פתיחות לכל מה שיקרה.
אם נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות,
נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות והאובדן,
אחר כך נחשוב, שהכול יהיה בסדר מלבד המוות, האובדן וכריך לא טעים, וכן הלאה.
מגבלות הרצוי מצרות את כלא ההגנה העצמית, שבתוכו אנו מעבירים את מרבית חיינו.
לבסוף מגיע השלב שבו משמעות ה'ביטחון' היא שאיש אינו יכול להיכנס לכלאנו,
ואנחנו נותרים מבודדים לגמרי."

~ ציטוט מתוך "מי מת" מאת סטפן לוין

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מתה להיות אני

מתה להיות אני

"בכל פעם ששוחחתי על מחלות, על פוליטיקה או על מוות, ניכר שהדעות שלי שונות באופן קיצוני מדעותיהם של אחרים בשל החוויה שעברתי, ולכן פשוט לא יכולתי להתערב בסוגיות אלה.
התחלתי להבין שיכולתי לשפוט ולערוך הבחנות 'נפגמה'.
כבר לא הייתי מסוגלת להבחין באופן מוחלט בין טוב לרע, בין נכון לשגוי, משום שלא הייתי נתונה לשום שיפוטיות במהלך חווית סף המוות שלי.
היו שם רק חמלה ואהבה ללא תנאי.
ועדיין הרגשתי כך כלפי הסובבים אותי.

גיליתי, למשל, שאיני חשה אלא חמלה כלפי כל הפושעים והטרוריסטים בעולם, וכן כלפי קורבנותיהם.
הבנתי, כפי שמעולם לא הבנתי קודם לכן, שכדי שאנשים יבצעו מעשים כאלה, הם חייבים לחוש בלבול רב, תסכול, כאב ושנאה עצמית.
אדם שמח, המגשים את עצמו, לעולם לא היה עושה מעשים כאלה!
נפלא להיות בחברת אנשים שמעריכים את עצמם וחולקים את אהבתם ללא תנאי.
רק אדם חולה (מבחינה רגשית) מסוגל לבצע פשעים כאלה – למעשה, הוא דומה מאוד לאדם הסובל מסרטן.

אבל שמתי לב שהסובלים מסוג מיוחד זה של סרטן 'נפשי' זוכים ליחס של איבה בחברה שלנו,
ויש להם סיכוי קטן מאוד לקבל עזרה מעשית שתיטיב עמם, דבר שרק מחריף את מצבם.
בכך שאנו מתייחסים כך לאנשים כאלה, אנחנו מאפשרים ל'סרטן' שבחברה שלנו לגדול.
הבנתי שלא יצרנו חברה המקדמת החלמה נפשית וגופנית גם יחד.

לא יכולתי לתפוש עוד את העולם במונחים של 'אנחנו ו'הם' – כלומר, קורבנות ופושעים.
אין 'הם'; זה הכול 'אנחנו'.
כולנו אחד, תוצרים של היצירה שלנו, של כל מחשבותינו, של מעשינו, של אמונותינו.
אפילו הפושעים הם קורבנות של השנאה העצמית ושל הכאב שהם חשים.

גם את המוות כבר לא תפשתי כפי שאחרים תפשו אותו, ולכן היה לי קשה מאוד להתאבל על אנשים.
כמובן, אם מישהו קרוב אלי הלך לעולמו, הייתי עצובה משום שהתגעגעתי אליו.
אבל כבר לא התאבלתי על המתים, משום שידעתי שהם עוברים לעולם אחר, וידעתי שהם מאושרים!
אי אפשר להיות עצובים שם.
בה בעת ידעתי גם שאפילו מותם מושלם, ושהכול מתנהל בדיוק כפי שהוא אמור להתנהל על פי התמונה הגדולה יותר."

~ מתוך "מתה להיות אני" / אניטה מורז'אני (עמודים 134-135)

**
כשקוראים את הטקסט הזה (או טקסט בכלל)
אפשר להבין או לא להבין.
אפשר להסכים או לא להסכים.
ואפשר גם…
לבדוק בסקרנות מה הוא מעורר בנו
ואיך אנחנו מרגישים כשאנו קוראים אותו.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

משמעות הסבל + 6 דברים שהתחדדו השבוע

"אחרי שעברתם מבחן, אתם מרגישים די טוב לזמן מה ואז משהו חדש קורה, 
אתם מתעוורים, או שהשלשול שלכם חוזר או שמשהו כזה או אחר קורה. 
כולנו מגלים, אתם יודעים, מה נמצא מאחורי כל זה. 
ושוב אתם נלחמים, אם אתם טיפוסים שלוחמים, 
ואם אתם כאלה שנכנעים במהירות, אז אתם נכנעים במהירות, 
אבל הבעיה לא עומדת להיעלם, 
לכן אם אתם יכולים להפיק ממנה משהו שאפשר ללמוד ממנו, 
ואם אתם בחברת מישהו שאכפת לו, 
אולי תגיעו לשלב הקבלה.

זה טיפוסי לא רק לגסיסה. 
בעצם אין לזה שום קשר לגסיסה, 
אנחנו רק קוראים לזה 'שלבים של גסיסה', מכיוון שאין הגדרה טובה יותר. 
אם אתם מאבדים חבר או חברה, או אם אתם מאבדים מקום עבודה 
או אם מפנים אתכם מהבית שבו גרתם במשך חמישים שנה ואתם מוכרחים לעבור למוסד סיעודי,
ואפילו אם רק איבדתם את התוכי או את עדשות-המגע, 
אתם עשויים לעבור את אותם שלבים של גסיסה.

זו, אני חושבת, המשמעות של הסבל: כל הקשיים, כל המבחנים והזעזועים, כל הסיוטים והאבדות 
עדיין נתפסים כקללות בעיני רוב האנשים, כעונשים מאלוהים, כמשהו שלילי.
אילו רק ידעתם ששום דבר שקורה לכם אינו שלילי! ואני מתכוונת לשום דבר. 
כל המבחנים והזעזועים והאבדות הגדולות ביותר שתחוו אי-פעם שגורמים לכם לומר,
'אם הייתי יודעת איך זה יהיה, לא הייתי מצליחה לעבור את זה', הם מתנות שקיבלתם.

כל קושי הוא הזדמנות שניתנת לכם, הזדמנות לגדול. 
צמיחה היא המטרה היחידה של הקיום בעולם הזה. 
לא תוכלו לגדול אם תשבו בגן פרחים יפה ומישהו יגיש לכם אוכל מדהים על מגש כסף. 
אבל אם אתם חולים, אם אתם סובלים, 
אם חוויתם אבדות ובכל זאת אתם לא טומנים את הראש בחול, 
אלא מאמצים את הכאב ולומדים לקבל אותו, לא כעונש או קללה, 
אלא כמתנה שיש לה מטרה מאוד מאוד מסוימת – אז אתם גדלים."

~ מתוך "המוות חשוב לחיים" / ד"ר אליזבת קובלר-רוס

**
6 דברים שהתחדדו לי השבוע:

"עובדת זרה" יכולה להיות אישה בת גילי,
אלמנה המפרנסת את ילדיה שאותם לא ראתה מזמן,
שנולדה במדינה אחרת, למשפחה אחרת, בתנאים אחרים,
אשר תטפל במסירות במישהי יקרה לי, תשמור על כבודה,
תיתן מענה 24X7 לצרכים חשובים שלה, 
ותרוויח משכורת חודשית שאני יכול להרוויח בסדנה חד פעמית.

**
"בשורות טובות" הוא אחד האיחולים הנפוצים והמקובלים,
כשמחכים לתשובות או לתוצאות של בדיקות.
"בשורות טובות" נאמר באותם מקומות
שבהם "תרגישו טוב" או "החלמה מהירה" לפעמים אינם אופציה.

**
אחד העניינים המרכזיים במהלך התמודדות עם אתגר רפואי מורכב
הוא לוגיסטיקה פשוטה שאי אפשר בלעדיה.
אם למשל, אתה מגלה יום לאחר בדיקה,
שה-CD שקיבלת אתמול ושאתה צריך לפגישה הקרובה אינו תקין טכנית,
ייתכן שתשקיע שעתיים וחצי בנסיעה נוספת לבית החולים, 
בהמתנה לצריבת CD חלופי ובנסיעה חזרה הביתה.
שעתיים וחצי שלא בנית עליהם ושבמהלכם לא תעשה משהו אחר.
דוגמא אחת מני רבות.

**
גם (אפילו) במצבים רפואיים מאתגרים במיוחד,
חלקים גדולים מהאנרגיה מושקעים באשמה והאשמה, 
ייסורי מצפון, בושה, "חשבונאות", ריצוי, "צריכיזם" ו-"עניינים-לא-סגורים",
ואינם מושקעים בריפוי או בנוכחות עם מה שקורה.

**
גם (אפילו) במצבים רפואיים מאתגרים במיוחד,
מחוות אנושיות קטנות עושות הבדל עצום:
חיוך.
מגע.
מבט.
התעניינות כנה.
אמפטיה.
אכפתיות.
כוס קפה.
"מה שלומך?"

**
מעבר להגדרות של טוב או רע, של שלילי או חיובי,
אנחנו מקבלים הזדמנות להתקרב,
לעזור ולהיעזר,
לזכור ולהיזכר,
להיות ביחד.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עצות לנוטה למות

"זה כמו מי הנהר. 
הם זורמים בטבעיות במורד הערוץ; 
הם אף פעם לא זורמים הפוך, וזה טבעם. 
אם אדם היה הולך לעמוד על גדת הנהר, 
ובראותו את המים זורמים במהירות במסלולם ממקור נביעתם, 
היה רוצה בטיפשותו שהמים יזרמו בחזרה במעלה המדרון, הוא היה סובל. 
מה שהוא לא היה עושה, החשיבה הלא נכונה שלו לא היתה מאפשרת לו שקט נפשי. 
הוא היה אומלל בגלל השקפתו הלא נכונה, נגד הזרם. 
אם היתה לו השקפה נכונה, הוא היה רואה שהמים בהכרח זורמים במורד הגבעה, 
אבל עד שיבין וישלים עם העובדה הזו, הוא יהיה עצבני ונרגז.
הנהר שחייב לזרום במורד מסלולו כמו הגוף שלך. 
לאחר שהיה צעיר, הגוף שלך הפך זקן ועכשיו מתקדם באיטיות לקראת מותו. 
אל תאמרי הלוואי שזה היה אחרת; 
זה לא משהו שיש לך את הכוח לתקן."

**
"כל אחד יכול לבנות בית עשוי עץ ולבנים, 
אבל הבודהה לימד כי בית כזה הוא לא הבית האמיתי שלנו; הוא שלנו רק בשם. 
זהו בית בעולם והוא פועל לפי דרכי העולם. 
הבית האמיתי שלנו הוא שלווה פנימית. 
בית חיצוני, גשמי, עשוי בהחלט להיות יפה אבל לא מאוד שליו. 
יש את הדאגה הזאת ואז את זאת, את החרדה הזאת ואז את זאת. 
אז אנחנו אומרים שזה לא הבית האמיתי שלנו, הוא חיצוני לנו. 
במוקדם או במאוחר ניאלץ לוותר עליו. 
זה לא מקום שאנחנו יכולים לחיות בו לנצח כי הוא לא באמת שייך לנו, הוא חלק מהעולם.

הגוף שלנו הוא אותו הדבר: 
אנחנו תופסים אותו כ"עצמי", כ"אני" ו "שלי", אבל למעשה הוא לא ממש כך. 
הוא סוג אחר של בית בעולם. 
הגוף שלך פועל על פי מהלך הדברים הטבעי שלו מלידה עד עכשיו; 
הוא זקן וחולה, ואי אפשר לאסור עליו להיות כך. ככה זה. 
לרצות שזה יהיה שונה זה טיפשי כמו לרצות שברווז יהיה תרנגולת. 
כאשר את מבינה שזה בלתי אפשרי – שברווז צריך להיות ברווז, שתרנגולת צריכה להיות תרנגולת, 
ושגופים צריכים להזדקן ולמות – את מוצאת כוח ואנרגיה. 
לא משנה עד כמה את רוצה שהגוף ימשיך ויחזיק מעמד למשך זמן רב, זה לא יקרה."
**
"התנאים הם ארעיים ולא יציבים; 
הם מופיעים ואז הם נעלמים, הם צצים ואז הם חולפים. 
ובכל זאת כולם רוצים שהם יהיו קבועים. זאת טיפשות.
מרגע שאנחנו נולדים, אנחנו מתים. 
לידתנו ומותנו הם דבר אחד. 
כמו עץ: כשיש שורש חייבים להיות ענפים. כאשר יש ענפים, חייב להיות שורש. 
אתה לא יכול לקבל את האחד בלי השני. 
זה קצת מצחיק לראות איך אנשים בשעת המוות הם כל כך מוכי יגון, מוסחי דעת, מפוחדים ועצובים, 
ובשעת הלידה הם כל כך מאושרים ושמחים. 
זו אשליה; איש מעולם לא הביט בכך בבירור. 
אני חושב שאם באמת רוצים לבכות, אז מוטב לעשות זאת כשמישהו נולד. 
משום שלידה היא למעשה מוות, המוות הוא לידה, השורש הוא ענף, הענף הוא השורש. 
אם חייבים לבכות, עדיף לבכות בשורש, לבכות בלידה. 
יש לשים לב: אם לא היתה לידה, לא היה מוות. 
את יכולה להבין את זה?"

~ שלושת הקטעים מתוך "עצות לנוטה למות – אג'אן צ'ה"

**
הקריאה במאמר הזה השבוע הגבירה בי תחושה של שקט, עדינות ובהירות מסוימים.
התלבטתי אם להקדיש את הפוסט הנוכחי לקטעים הללו, 
שכן אני מודע לכך שהנושא מרתיע רבים מאתנו ואינו מסוג הדברים ש"כיף" או מהנה לקרוא.
אם הקטעים הללו נוגעים בכם, אני ממליץ מאוד לקרוא את המאמר המלא בקישור הבא.
תודה להוצאת פראג על שבזכותם הגעתי לטקסט הזה.

**
שני דברים חדשים שקרו לי השבוע בעקבות הקריאה במאמר:

1. כשהתבוננתי באנשים שונים (עוברים ושבים ברחוב)
יכולתי לראות תינוקות וילדים צעירים כקשישים סיעודיים הנעזרים באחרים
וקשישים כתינוקות וילדים צעירים, ממש כפי שהיו עד לא מזמן.

2. החניתי את הרכב היום במקום יותר מרוחק מאזור "הסידורים".
נהניתי מעוד כמה דקות (ומאות מטרים) של הליכה,
על חשבון מספר דקות של נסיעה ושל המתנה לחנייה שתתפנה.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אנשים גוססים

אנשים גוססים

איך היית מגיב אם היית יודע שהנהג שנדחף לך בפקק גוסס?
איך היית מגיבה אם היית יודעת שהעובד או המנהל שמעצבנים אותך גוססים?
איך היית מתייחס לבן משפחה או חבר אם היית יודע שהוא גוסס?
במה היית מתמקדת אם היית יודעת שאת גוססת?

**
האמת היא שהוא גוסס.
גם היא גוססת.
גם הם וגם אנחנו.
לכולנו יש מחלה ממארת.
היא נקראת "חיים".
שעון החול שלנו זולג בעקביות מיום היוולדנו.
בעוד רגע (או כמה שנים) זה ייגמר.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

היום זה היום? היום זה היום…

היום זה היום…?
היום זה היום הראשון של שארית חיי…

**
יכול להיות שהיום זה היום.
יכול להיות שהיום משהו שאיני רוצה שיקרה, יקרה…

**
בוודאות היום זה היום.
בוודאות היום הוא היום האחרון של חיי עד כה והיום הראשון של שארית חיי…

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter