תגית: חיבור

איפה עובר הגבול..??

משוב שקיבלתי השבוע לקטע "כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול":

"יש לי בעיה עם המוחלטות של האמירה הזאת. 
כי אנשים גם אונסים, מכים, מתעללים. 
זה הכי טוב שלהם באותו רגע? תמיד?

כדאי, רצוי וחשוב לסייג את האמירות האלה. 
אפשר בתחילת הקטע. 
משהו בסגנון: אנחנו יוצאים מנקודת הנחה, שאדם שפועל בדרך שאיננה אלימות או פגיעה באחר, משתדל תמיד לעשות את הכי טוב שלו.
אחרת, זה מעורר אנטגוניזם. 
לא כל אחד עושה רק טוב ומשתדל לעשות טוב. בטח לא תמיד. 
ולצערנו, אלה שפועלים מתוך מוטיבציה לפגוע באחרים, הם לא מעטים… 
ולא מעניין איזה מטען הם סוחבים איתם."

**
"כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול" ו-"אם הייתי במקומך הייתי פועל בדיוק כמוך"
הן שתי אמונות שהתפתחו אצלי בשנתיים-שלוש האחרונות,
וכמו כל אמונה אחרת, הן מבוססות על הדרך שבה אני תופס אנשים ותופס את העולם.

מעניין איך אמונות מתפתחות.
הן לא היו שם מאז ומתמיד.
לא זכור לי אירוע מטלטל שיצר אותן בתוכי.
עד לא מזמן, כנראה שהחזקתי אמונות הפוכות או מנוגדות.

**
מירי שפירא היתה הראשונה שפתחה לי את הדלת לעולם התקשורת המקרבת.
אחד הדברים הכי חשובים ומשמעותיים שלמדתי ממירי היה אמפטיה.
איך להיות עם בן אדם, להקשיב לו, לראות אותו, להבין אותו לעומק.
זו לא למידה מנטלית שבה מבינים משהו וממשיכים הלאה, 
אלא למידה התנסותית-חוויתית שחוזרים עליה שוב ושוב ושוב.

באחת הנסיעות המשותפות שלנו מירי שאלה אם אני רוצה להתאמן בלהיות באמפטיה ליגאל עמיר.
לא רק שלא רציתי, השאלה הזו ממש עצבנה אותי.
מאיפה הבאת את זה עכשיו…??
למה שאתן אמפטיה לרוצח ראש הממשלה?
יש כל-כך הרבה אחרים שארצה להיות איתם באמפטיה ויגאל עמיר הוא לא אחד מהם. 
אני יכול לחיות חיים שלמים של אמפטיה, אולי אפילו כמה גלגולים, בלי להגיע אליו.
שחררי אותי מזה.
מספיק עם הצדקנות וההתייפייפות הזו. 
יש דברים שאסור להבין. 
יש אנשים שאסור להיות איתם באמפטיה.

**
מדוע יש אנשים או מעשים שקשה לנו להיות אמפטיים כלפיהם?
שאנחנו לא רוצים אפילו לנסות?

לעתים קרובות אמפטיה נתפסת כהבנה שעלולה להוביל להצדקה שעלולה להוביל לסליחה.

אם אבין אותך, יש סיכוי שתחשוב שאני מצדיק אותך.
עצם המוכנות להיות אתך בדיאלוג או לנסות להבין אותך עלולה לתת לגיטימציה למעשים שלך. 
אם ניתן להבין את מה שעשית, אולי אפשר אפילו לסלוח על זה. 
ואני לא רוצה לסלוח. 
אני כל כך כועס ואני כל כך חושב שזה לא בסדר, 
שלא רק שאיני רוצה לסלוח לך, 
אני רוצה שתיענש בחומרה.

כשאני מאמין שאתה לא בסדר,
וכשאמפטיה מחוברת אצלי להבנה + הצדקה + סליחה, אז עם כל הכבוד, היא לא בשבילך.

נראה לי שיש קושי נוסף להיות באמפטיה, שקשור יותר אלינו ופחות לאדם האחר:

הפחד להשתנות.

אם אניח את האג'נדה והאמונות שלי בצד (אפילו רק לרגע), ואתמקד בלהבין אותך, 
זה יכול להחליש אותי.
במצבים מסוימים עדיף להיות חד וברור.
שחור-לבן.
בלי למצמץ.
אם אבין אותך יותר, אני עלול להתבלבל.
ההבנה עלולה לזרוע בתוכי ספקות. 
לסדוק את תפיסת העולם שלי.
וזה מסוכן.

אי-הרצון והקושי שלנו להיות באמפטיה הוא לא רק עם רוצחים, אנסים, מחבלים, גננות מתעללות וגברים מכים.
הוא גם עם חברי כנסת, קולגות לעבודה, מורים, שכנים, אנשים שחיים או שחושבים אחרת מאיתנו, ואפילו עם חברים ובני משפחה שלא באים לנו בטוב.

**
היום אני רואה את זה אחרת.
אמפטיה ליגאל עמיר זה ניסיון להבין אותו ואת נקודת מבטו.
מה עובר עליו ואיך הוא רואה את העולם.

להבין.

לא להצדיק.
לא להזדהות.
לא לסלוח.
בטח שלא לאהוב.

כשאני באמפטיה עם מישהו, חלק אחד בתוכי יכול להבין אותו ("אם הייתי במקומך הייתי פועל כמוך"),
וחלק אחרי בי יכול לא להסכים, לכעוס, להתנגד לו, להילחם בו, או לרצות שהוא ישב בכלא לשארית חייו.
שני החלקים הללו יכולים להתקיים בתוכי בו-זמנית: האחד מתמקד באדם שמולי, והאחר בי.

**
המשוב שקיבלתי על הקטע גרם לי לעצור ולחשוב.

אני מסכים שהמוחלטות באמירה ("כל אחד", "תמיד", "הכי טוב") מעוררת אנטגוניזם.

מצד שני, איפה עובר הגבול..?

איפה עובר הגבול בין אנשים ש"מותר" להיות באמפטיה כלפיהם לכאלו ש"אסור"?
בין אנשים שהם בני-אדם לאנשים שהם "חיות-אדם"? 
איפה עובר הגבול בין מעשים שמותר לנסות להבין אותם, לכאלו שאסור?

פעם חשבתי שזה פשוט:

"אפס סובלנות לאלימות".
"אפס סובלנות לחוסר-אמינות".

היום אני מאמין שזה יותר מורכב.

נראה לי שבשלב זה, אשאיר את הטקסט כפי שהוא.
שכל אחד ישים לעצמו את הגבול שלו.

יכול להיות שאשלם על כך מחיר.
יש משהו טעון מאוד בנושא הזה.
לחלקנו הוא נוגע במקומות הכי עמוקים, כואבים ורגישים. בפחדים הכי גדולים.

הוא עלול לגרום לאנשים מסוימים, ביניהם חברים קרובים ובני משפחה, להתרחק ממני.
קצת כמו לפני כשנה וחצי, כששיתפתי בקטע המטלטל של טיך נהאת האן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שלוש דרכים "להיות עם אנשים"

מרחל נעמי רמן למדתי על 3 דרכים "להיות עם אנשים":

1. לתקן.
2. לעזור.
3. לשרת.

1. "לתקן"

תפיסת עולם של "לתקן" היא כזו המאמינה שהאדם שמולנו שבור, מקולקל או לא-בסדר באיזשהו אופן.
ואז, מתוך רצון להיטיב, אנו מנסים לפתור את הבעיות שיש לאותו אדם, לסדר את הבלגן שלו או להחזיר אותו למסלול תקין.
תפיסת העולם-אדם הזו מבוססת על ראייה דיכוטומית של בסדר/לא-בסדר,
על ההנחה שאנחנו יודעים מה נכון ומה בסדר,
ועל האמונה שלנו (ולא לאדם שמולנו) יש את הכוח והיכולת לשנות.
ברמה מסוימת, כשאנו מחזיקים בתפיסה הזו אנו רואים את האדם שמולנו כאובייקט, ולא כיצור אנושי.

**
2. "לעזור"

תפיסת עולם של "לעזור" היא כזו המאמינה שהאדם שמולנו זקוק לעזרה ושאנו יכולים או צריכים לעזור לו. 
ואז, מתוך רצון להיטיב, אנו מתגייסים לספק עזרה בצורות שונות ולסייע במה שניתן. 
בתפיסה זו איננו רואים את האדם שמולנו כאובייקט או כ"מקולקל", אלא ככזה שצריך עזרה. 
באופן לא מודע לעתים אנו יוצרים היררכיה בינינו לבין האדם, שלפיה אנו בצד החזק/הנותן/העצמאי/היכול, 
והאדם שמולנו בצד החלש/המקבל/הנזקק/התלותי שלא יכול להסתדר בלעדינו. 
משום כך, העזרה, על אף שהיא מגיעה מכוונות מיטיבות, עלולה ליצור ריחוק וניכור בינינו לבין האדם.
שני תוצרי לוואי נפוצים של "עזרה" הם לחץ ("אנחנו חייבים לעזור שכן האדם אינו יכול להסתדר בלעדינו") ורחמים (כלפי אותו אדם "נזקק/מסכן").
לעתים קרובות פעולת העזרה תנבע במידה רבה מרצוננו להקל על תחושת אי-הנוחות, המצוקה או חוסר האונים שאנו חווים כשאנו פוגשים את האדם.

**
3. "לשרת"

תפיסת עולם של "לשרת" היא כזו המאמינה שאנו והאדם שאנו פוגשים שווים באנושיותנו.
בתפיסה זו אנו רוחשים כבוד עמוק לאדם שמולנו, לעצמנו ולחיים, מאמינים ביכולות של כל אחד מאיתנו וזוכרים בענווה שאיננו מבינים הכול ושהדברים לא בדיוק כפי שהם נראים.
השירות הנובע מתוך תפיסה זו יכול להיות בפעולה או בנוכחות.
מהותו לתת לאדם שמולנו את המענה המיטבי למה שהוא צריך כמו גם את הבחירה האם לקבל את זה או לא. 
כשאנו "משרתים" המיקוד שלנו הוא באדם שמולנו ולא בנו. 
אנו מכווננים לזרימה של קבלה ונתינה בין שני בני אדם, בגובה עיניים, מפגש אנושי ללא היררכיה.
שירות יוצר חיבור וקירבה.
ופעמים רבות גם ריפוי.

**
חשוב להדגיש:
לתקן, לעזור ולשרת נובעים כולם מתוך רצון להיטיב.
אף אחד מהם אינו רע או פסול.

על פני השטח קשה לדעת האם הפעולה היא פעולת תיקון, עזרה או שירות.
ההתכווננות הפנימית היא זו שקובעת.

הפוסט הזה נכתב מתוך כוונה לשרת אמונה שהמסר יודע את דרכו ויגיע למקומות ולאנשים המתאימים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לצאת להפסקה / רגעי-יצירה

"קצין צעיר שתמיד היה קצר-רוח ובעל היסטוריה של בעיות בעקבות ביטויי כעס,
נשלח על ידי מפקדו לקורס קשב בן שמונה שבועות, כדי לעזור לו להפחית את רמות הלחץ הנפשי שלו.
יום אחד, אחרי שיעור, הוא נכנס לערוך קניות בסופרמרקט.
החנות היתה עמוסה ותורים ארוכים השתרכו לפני הקופות, ואילו הוא מיהר והיה עצבני כדרכו.
לפניו בתור הוא ראה אישה שנשאה תינוק על זרועה והיה לה רק מוצר אחד,
ולמרות זאת היא סירבה לגשת לקופת האקספרס.
המצב החמיר כאשר הגיעה האישה אל הקופאית והשתיים החלו לקשקש עם התינוק.
האישה אפילו נתנה לקופאית להחזיק את התינוק כמה רגעים, והיא השתעשעה איתו ודיברה אליו בשפת תינוקות.
הקצין התחיל ממש לכעוס, אולם מכיוון שיצא זה עתה משיעור מדיטציה ואימון קשב, 
הוא הבחין במה שקורה לו, בכיווץ ובחום שעלו בגופו.
הוא בחר לנשום נשימות עדינות ולאט-לאט נרגע.
כאשר הגיע לקופאית הוא היה רגוע מספיק כדי לומר לה: "זה היה ילד חמוד."
"באמת? הוא מצא חן בעיניך?" אמרה הקופאית, "זה התינוק שלי.
בעלי היה טייס בחיל האוויר, הוא נהרג בשנה שעברה, אז עכשיו אני חייבת לעבוד במשמרות כפולות
ואמי שומרת לי על הילד ומשתדלת להביא אותו אלי פעם או פעמיים ביום כדי שאוכל לראות אותו קצת."

כשאנו חיים באשליה, אנחנו ממהרים לשפוט אחרים, אנחנו מחמיצים את היופי הפנימי שלהם.
בנוסף לכך, אנחנו עיוורים לכאביהם ולא יכולים להגיב אליהם בחמלה.
בגלל חוסר תשומת לב, אנחנו לא מבחינים באוכל שמוגש לנו, במצעד האנשים ברחוב, 
בנופים המשתנים מולנו כל הזמן, בקשר הפתוח, הלבבי עם כל העולם."

~ מתוך "הלב הנבון" / ג'ק קורנפילד

**
"כשאני חושב משהו רע על השכנים שלי, או על הילדים שלי או על אשתי או על העם שלי, הארץ, ההורים, המשפחה, על החיים, 
כשאני חושב ביקורת, חוסר סבלנות, כשאני חושב רע, אני יודע שאני לא מחובר לאלוהים.
אי אפשר להיות מחובר לאלוהים ולחשוב רע.
על אף אחד.
אני יודע שאני לא מחובר לפנימיות שלי.
לא מחובר לעצמות שלי, לעוצמה שלי, לעצמאות שלי. כשאני אוהב, אני מרגיש את העצמאות שלי.
שנאה זה היפך מעצמאות.
שנאה, ביקורתיות, גזענות, פלגנות, זה ביטויים של פחד, פחד זה כי אני לא מכיר את עצמי, את היופי והכוח שהם אני.
זה כנראה לא סתם שעשו פה אלף בחירות בשנה האחרונה.
אנחנו כבר גדולים מדי בשביל להיות נפרדים ומפולגים זה מזה.
העצמאות שלנו תובעת מאיתנו לאהוב.
הריני מקבל על עצמי לאהוב.
אני מקבל על עצמי שכל פעם שאני אראה רע על משהו אני אדע שאני צריך לצאת להפסקה.
לעשות קפה, לקחת את עצמי לטיול קטן, כי הרע שאני רואה לא קשור לאף אחד חוץ ממני.
ואני לא זוכר עכשיו את העוצמה שלי, את העצמאות שלי. את אלוהים. אותי.
יש סיפור על רב אחד חכם שאמר פעם שכשהוא היה ילד הוא רצה לשנות את העולם.
כשזה לא הצליח לו אז הוא ניסה לשנות את העיר שלו, כשזה לא הצליח הוא ניסה את התלמידים, אחר כך את הילדים שלו, אחר כך את אשתו כמובן, בסוף כשכל זה לא הצליח הוא החליט לנסות להכיר, להאמין, לקבל את עצמו.
כשהוא קצת הצליח אז הוא פתאום ראה שכל העולם שהוא ניסה כל כך לשנות הוא לא פחות ממושלם.
הקורונה הזאת היא ההזדמנות שלנו להתקרב לעצמנו, להכיר.
הזדמנות לענווה, לאהבת חינם.
הזמן שלנו לעצמאות.
אוהב,
אביתר"

~ אביתר בנאי, פוסט בפייסבוק 29/4/20, תודה לליאור ששלח לי את זה השבוע.

**
רגעי – יצירה

השבוע כתבתי לעצמי:

"לפני מספר דקות סיימתי פגישה עם לקוח.
שיחה מחוברת ונטולת דרמה שהצלחנו לפנות לה מקום ולהיות בה, לאחר זמן מה שלא דיברנו.
שיחה שתשפיע על המשך עבודתנו המשותפת, עבודה שאולי תעמיק ותתרחב ואולי תיפסק.
עדיין לא ברור.
שיחה בין שני אנשים בוגרים שאין בה דרמה, האשמות או הצטדקויות, ויש בה בהירות לגבי מה שרוצים ומה שחשוב.

אני שמח על השיחה הזו.
על הכוונון האנרגטי לקראתה (פתיחות ואהבה).
על הדחיפה להתקדמות, לבחירה מודעת, פרואקטיבית ומכוונת.
על המיקוד במה שחשוב ועל שחרור ההיאחזות בתוצאה כזו או אחרת.

השיחה הזו היא רגע-יצירה.

ברגעי-יצירה נוצרות מערכות יחסים.
ברגעי-יצירה נוצרת מציאות עסקית.
ברגעי-יצירה נוצרת מציאות כלכלית.
ברגעי-יצירה נוצרים חיינו."

הרגע שבו אביתר בוחר לצאת להפסקה הוא רגע-יצירה.
הרגע שבו הקצין הכעוס בוחר לנשום ולהירגע לפני שהוא פונה לקופאית הוא רגע-יצירה.

מערכות יחסים, משפחות, עסקים ומדינות מתהווים ברגעי-יצירה.

אנחנו יוצרים בכל רגע ורגע, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא.

מה אני יוצר עכשיו?
מה אני רוצה ליצור עכשיו?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

6 דרכים לעבוד עם ביקורת

ביקורת היא אחת מצורות התקשורת הנפוצות.
באופן קבוע אנחנו נותנים ומקבלים ביקורת. 
ביקורת יכולה להגיע בצורות שונות ובעוצמות שונות.

**
ביקורת היא טריגר.
ביקורת יכולה להיות כלפינו או כלפי משהו שעשינו. 
בעת קבלת ביקורת, האינסטינקט הראשוני שלנו (הנובע מ"מוח הזוחלים" הקדום) הוא לתקוף, להתגונן או לקפוא.

**
ביקורת יכולה להיות מאיץ לקונפליקט או מנוף להתפתחות.
כשביקורת (מאדם מסוים או בנושא מסוים) מפעילה אותנו בעוצמה, סביר להניח שיש שם משהו חשוב עבורנו.
לא תמיד יש לנו את הרצון לעבוד עם ביקורת שאנו מקבלים.
לא תמיד יש לנו את היכולת (לדוגמא: פניות נפשית או משאבים רגשיים) לעבוד עם ביקורת. 
כשיש לנו גם רצון וגם יכולת, עבודה עם ביקורת יכולה לתרום בצורה משמעותית להתפתחות שלנו.

**
להלן 6 דרכים לעבודה עם ביקורת:
(מתאים למצבים שבהם יש לנו רצון + יכולת לעבודה)

א. כשמישהו מבקר אותנו:

1. לחפש את האמת שבבסיס הביקורת – 
"בהיעדר ביקורת פנימית, ביקורת חיצונית היא רק משוב".
כשמישהו אומר לי "אתה אנוכי", הנטייה הראשונית שלי הינה לבטל את דבריו ולתקוף אותו.
דרך מומלצת אחת לעבודה עם ביקורת היא לבדוק בסקרנות איפה בחיי או בהתנהלותי אני נוהג באנוכיות.
ניתן להניח שיש משהו עבורי, גרעין או גרעינון של אמת, בדרך שבה אנשים רואים או חווים אותי.
בדיקה סקרנית יכולה להגביר את הפתיחות והמודעות שלי ולהקטין את ההתנגדות שיש בי כלפי המסר או המבקר.

**
2. להקשיב לצורך החשוב שהאדם מבטא –
על פי תקשורת מקרבת, בכל פעם שאנו אומרים או עושים משהו, אנו מנסים למלא צורך חשוב שלנו.
מרשל רוזנברג יוצר התקשורת המקרבת טוען ש"אלימות הינה ביטוי טראגי לצרכים חשובים שאינם נענים". 
כשמישהו מעביר ביקורת עלינו או על משהו שעשינו, הוא מבטא צרכים חשובים שלו שהוא אינם נענים.
כשאנו מסתקרנים לגבי הצורך החשוב שהאדם מנסה להביע (לפעמים בדרך שקשה להקשיב לה),
אנו מפנים את תשומת הלב מהתמקדות בנו להתמקדות בו, מרצון להוכיח ולנצח, לרצון להבין ולעזור.
דוגמא: הביקורת "את ביקורתית מדי", יכולה להיות ביטוי לצורך בקבלה, הכרה, פרגון והערכה.

**
3. לנפנף את הביקורת – 
את המילים הבאות שמעתי מאלכס קורנהאוזר, מנכ"ל אינטל ישראל לשעבר, במסגרת כנס ניהולי מתקדם:
"במהלך עבודתכם תקבלו הרבה ביקורת מאנשים שונים.
יש לכם אחריות להקשיב לביקורת, לבדוק אותה ולעשות איתה עבודה.
אבל… אם לאחר שבדקתם לעומק, הגעתם למסקנה שהביקורת אינה רלוונטית,
הרשו לעצמכם לנפנף אותה ולהמשיך הלאה."

מאלכס קיבלתי את "הלגיטימיציה" לשחרר ביקורת שאינה רלוונטית עבורי.
עם השנים למדתי שביקורת לא רלוונטית, היא ביקורת ש"עוברת לידי" ואינה מפעילה אותי.
אם הביקורת מקפיצה אותי ומעוררת בי התנגדות גדולה, סביר להניח שיש בה משהו עבורי.

**
ב. כשאנחנו מבקרים מישהו אחר:

4. לחפש את הצורך החשוב שלי – 
בדומה לדרך #2 המזמינה להקשיב לצורך של האחר החבוי תחת הביקורת המבוטאת כלפינו,
כשלנו יש ביקורת כלפי אחרים (בין אם אנו מבטאים אותה או רק חושבים עליה), 
אנו יכולים להסב את תשומת ליבנו מהאדם שעליו אנו מצביעים,
ולבדוק בסקרנות מה הצורך החשוב שלנו שהיינו רוצים שיקבל מענה כרגע.

האם יכול להיות שכשאני מאשים את זוגתי בכך שהיא "רגישה מדי", אני בעצם כמה לביטחון ולזרימה בקשר שלנו, 
שיאפשרו לי להתבטא בחופשיות מבלי לחשוב מספר פעמים לפני שאני אומר משהו?

**
5. לחפש משהו דומה אצלי או בתוכי – 
מערכות היחסים שלנו הן שיקופים. 
לא ניתן לראות באחר משהו שלא קיים בעצמנו.
אם אני מבקר את השותף שלי על כך שהוא "מניפולטיבי",
סביר מאוד להניח גם אני "מניפולטיבי" בהיבטים מסוימים של ההתנהלות שלי איתו או עם אחרים.
ייתכן שהמניפולטיביות שלי תבוא לידי ביטוי בצורה אחרת מזו שאני רואה אצלו, ועדיין היא שם. 
כשאני רואה את היבטי המניפולטיביות בתוכי אני מקבל הזדמנות לשינוי התפתחותי. 
בנוסף, משהו בי מתרכך ונהיה פחות צדקני או מוסרני כלפי שותפי.

**
6. לחפש את הכמיהה הסמויה שבבסיס הביקורת שלנו – 
משהו שאולי היינו רוצים ואיננו מאפשרים לעצמנו. 
בשונה מצורך חשוב שלנו שאינו מקבל ושקל לנו יחסית לזהות אותו ולהתחבר אליו,
הכמיהה הסמויה היא צורך או צורת התנהגות הרחוקים מאיתנו.
דוגמא: אם "חוסר אחריות" מקפיץ אותי, ייתכן שאני תופס את עצמי כאדם אחראי מאוד.
יכול להיות שאחריות היא אחד מסימני ההיכר שלי, חוזקה משמעותית, איכות שאנשים רואים בי ומעריכים אצלי.
חוסר אחריות מעורר בי התנגדות עזה, משהו שאיני מרשה לעצמי. 
במצב כזה, האם יכול להיות שהכמיהה הסמויה שלי היא כמיהה לחופש, 
לעזוב הכול ולעשות לעשות משהו שמתחשק לי, מבלי להתייחס להשלכות עתידיות או להתחייבויות קיימות?

**
עד כאן 6 דרכים לעבוד עם ביקורת.

הקלות שבה ניתן להבין רעיון כלשהו, אינה מעידה על פשטות היישום שלו.
ביקורת, במצבים ובמערכות יחסים מסוימים, יכולה להיות טריגר עוצמתי המשאיר את "ניהול הסיטואציה" למוח הזוחלים שלנו, פעם אחר פעם אחר פעם.

חדשות מעודדות:
לא נורא אם לא הצלחנו להגיב כפי שרצינו עד כה. 
בעתיד נקבל אינספור הזדמנויות נוספות לתרגול…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שני סיפורים על אנושיות וערבות הדדית

"חשבתי שיעניין אותך" כתבה לי רקפת לפני שבוע בדיוק ושיתפה בסיפור הבא שפירסמה אילנה שריג בפייסבוק:

"האנתרופולוגית מרגרט מיד נשאלה ע״י סטודנטים, מה לדעתה היה הסימן הראשון להיווצרות של חברה אנושית?
הם ציפו שמרגרט תדבר על קרסי דייג, כלי חרס עתיקים או אולי אבני טחנה. 
אבל היא אמרה שהסימן הראשון לאנושיות הוא עצם ירך שבורה שהתאחתה.
היא הסבירה שאין אף בעל חיים שיכול לשרוד רגל שבורה. 
לא יהיה לו די כוח לברוח מסכנה, להגיע לבור המים או לדאוג לעצמו למזון.
אף חיה לא תשרוד את פרק הזמן שלוקח לעצם להתאחות.
עצם ירך שהתאחתה היא עדות לכך שמישהו הקדיש את זמנו לשאת אותך למקום בטוח ולדאוג לצרכיך עד שתחלים.
עזרה לאחר בשעת משבר.
שם מתחילה האנושיות.
אמרה מרגרט ריד."

תודה לרקפת ולאילנה שריג על הסיפור הזה…

**

הסיפור על מרגרט מיד הזכיר לי סיפור נוסף:

לפני כמה עשרות שנים,
רבים מתושבי האי הסקוטי "מול" (Mull) התפרנסו מדיג.
עד שנות השישים של המאה הקודמת,
(טרם "כניסת" המקררים לאי),
נהגו הדייגים להניח על שולחנם של שכניהם,
את כל הדגים שמעבר ליכולתם לאכול או למכור באותו יום.
המוגבלות הטכנולוגית יצרה ועודדה,
תרבות של נתינה, ערבות הדדית ושיתוף,
שממנה נהנינו כל תושבי האי,
ומן הסתם גם יצורי הים.

מתבונן מהצד היה יכול להבחין בדבר מוזר:
התושבים לא נהגו לומר "תודה" זה לזה.
אפילו אותו אדם שעל שולחנו הונח במתנה דג טרי ועסיסי,
פשוט שתק ולא אמר דבר.
מחוות הנתינה הללו התקבלו בטבעיות.
זה רק זה ולא מעבר לזה.
שום דבר מיוחד.

באחד הימים הבחין בכך זר שביקר באי,
ושאל בסקרנות את אחד המקומיים לפשר העניין.
המקומי שתק מספר שניות ואז הסביר:
"בשתיקתם, הם (מקבלי הדגים) אומרים לנו (נותני הדגים)
שאם באותו יום, או בכל יום אחר,
נאבד בים ולא נחזור ממנו,
הם, בניהם וצאצאיהם שטרם נולדו,
ידאגו להאכיל את בנינו ואת צאצאינו שטרם נולדו,
בכל יום שיהיו רעבים."

**
את הסיפור הזה העליתי לפני חמש שנים בדיוק (ערב פסח 2015)
בפוסט "חוכמה של דייגים" בהשראת אחד ממאמריה של מיקי קשתן. 
אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט המלא בקישור הבא.

שני סיפורים קצרים.
על אנושיות.
על ערבות הדדית.
על חיבוריות.
על אכפתיות.

**
אחד הדברים המיוחדים בתקופה הנוכחית הוא שקורה בה המון.

לצד אינספור מילים, ניתוחים, פרשנויות, דעות, שיתופים, סיפורים, הערכות, 
תחזיות, תיאוריות, מודלים, כתבות, נתונים, מחדלים, מספרים, גרפים ותגובות, 
המפורסמים ונשלחים ללא הרף,
נוצרים בכל יום, כאן ועכשיו, גם אינספור סיפורים אנושיים אותנטיים, מרגשים, מעוררי השראה והערכה.

ממש כאן אצלנו, בשכונה הים תיכונית שלנו.

חג שמח, הרבה חופש ובריאות,

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

8 ציטוטים

ג'יין גודול טוענת:
"אינך יכול/ה לעבור יום אחד מבלי להשפיע על העולם סביבך.
מה שאת/ה עושה, עושה הבדל, ועליך להחליט איזה מין הבדל את/ה רוצה לעשות."

ברוח המילים של ג'יין, 
אני מאמין שבכל פעם שאנו פוגשים מ י ש ה ו, אנחנו משפיעים ומושפעים.
משפיעים עליו ומושפעים ממנו.
אין מפגשים ניטרליים.

ואולי זה נכון לא במפגש עם מ י ש ה ו, אלא גם במפגש עם מ ש ה ו.

במקרה שלי, מילים עושות לי את זה.
מפגש עם טקסט (מ ש ה ו כתוב) משפיע עלי.

בפוסט הנוכחי, אני בוחר לשתף אתכם במספר טקסטים.
פגשתי אותם שוב אתמול, במסגרת העבודה על הספר.
שכשאני קורא אותם (גם בפעם העשירית) הם נוגעים בי.
משנים את רמת האנרגיה שלי.
משפיעים עלי… מעוררים בי משהו…

שמונה ציטוטים…
על חיים ועל מוות,
על שינויים ומעברים,
על נוכחות, משמעות וכוונה,
על תפקידנו ומקומנו.

**

שינוי יסודי ביחסנו אל החיים

"מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים.
צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים,
כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים,
אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו.
צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים
ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה.
ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור-
אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה."

~ ויקטור פרנקל / "האדם מחפש משמעות"

**
אני בסדר

"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'
מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ פמה צ'ודרון / "המקומות שמפחידים אותך"

**
שיעור בענווה

"אם כל החרקים ייעלמו מעל פני האדמה,
בתוך חמישים שנה יבוא הקץ על כל צורות החיים האחרות.
לעומת זאת, אם כל בני האדם ייעלמו מעל פני האדמה,
בתוך חמישים שנה יחל שגשוג עצום של כל צורות החיים האחרות."

~ ג'ונאס סאלק, ממציא חיסון הפוליו, מתוך "המקום הנכון" מאת קן רובינסון.

**
יום בעל משמעות

"אדם כמוני, נונתאיסט שהוא גם בודהיסט,
נזכר ברגע שהוא מתעורר בעקרונות של בודהה:
של טוב לב וחמלה, לאחל לאחרים משהו טוב או לפחות שסבלם יקטן.
אחר כך אני נזכר שהכול קשור, נזכר בעקרון התלות ההדדית.
ואחר כך אני קובע את המטרה היומית שלי כדי שהיום הזה יהיה משמעותי.
משמעותי פירוש הדבר לשרת ולסייע לאנשים במידת האפשר.
ואם זה לא מתאפשר, לפחות לא להזיק לאחרים.
זה יום בעל משמעות."

~ הדלאי למה / "ספר האושר – אושר מתמשך בעולם משתנה"
** 
ההכנה המושלמת

"במסורת החסידית יש תלמוד שאומר,
שעל האדם להיות מוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.
על-פי האמונה החסידית,
כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,
אך לעולם אין לדעת מתי.
לכן, כדי להיות מוכן ברגע המבחן, יש להיות ערני תמיד.
פירוש הדבר, שיש לגלות פתיחות למצב של אי-ידיעה, לקיום כפשוטו.
אי אפשר להתחמק מהרגע, אלא לטפח פתיחות אל הלא נודע,
כדי שבכל מצב יוכל האדם להיות נוכח במלואו ולמלא את ייעודו.
סוג זה של אי-ידיעה מאפשר לנו להיות נוכחים תמיד,
כי כשאנחנו מתירים לעצמנו לא לדעת, אנחנו נעשים ערניים.
כמו צייד שעומד הכן ואינו יודע מה עלול לקרות.
הוא אינו יוצר התרחשות, הוא אי דומם בלב הפעילות.
הוא מרחב פתוח, שכל דבר יכול לנוע דרכו.
הוא חדל להיות שם-עצם והופך לפועל.
הוא הופך למהות פעולת העמידה.
סוג זה של נוכחות בחיים הוא ההכנה המושלמת למוות.
פירוש הדבר, שאדם מסגל לעצמו פתיחות לכל מה שיקרה.
אם נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות,
נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות והאובדן,
אחר כך נחשוב, שהכול יהיה בסדר מלבד המוות, האובדן וכריך לא טעים, וכן הלאה.
מגבלות הרצוי מצרות את כלא ההגנה העצמית, שבתוכו אנו מעבירים את מרבית חיינו.
לבסוף מגיע השלב שבו משמעות ה'ביטחון' היא שאיש אינו יכול להיכנס לכלאנו,
ואנחנו נותרים מבודדים לגמרי."

~ סטפן לוין / "מי מת"

** 
אנו דומים לא מעט לסרטן

"אנו דומים לא מעט לסרטן.
בעל חיים זה גדל תוך שהוא מפתח שורה של שריונים קשים המגינים עליו, ומשיר אותם מעליו בזה אחר זה.
בכל פעם שהוא גדל ומתרחב מבפנים, הוא מוכרח להפטר מן השריון המגביל אותו.
תקופת מה הוא נותר ערום ופגיע, עד שגדל שריון חדש ומחליף את קודמו.
גם אנו חייבים להשיר מעלינו שריון מגן בעת שאנו עוברים משלב אחד בתהליך הגידול למשנהו.
גם אנו נשארים תקופת מה עירומים ופגיעים – ועם זאת תופחים וגדלים, ומסוגלים להתפשט בכוונים שלא ידענום לפנים.
הסרת השריון עשויה להימשך שנים אחדות ואף יותר.
עם זאת, בכל פעם שאנו מגיחים ונחלצים מתוך מעבר ממעברי חיינו, אנו פותחים בתקופה ארוכה ויציבה יותר,
שבה אנו יכולים לצפות לשלוות נפש מסוימת ולהחזיר לעצמנו את תחושת איזוננו."

~ גייל שיהי / "מעברים"

**
לגדל מישהו

" לגדל מ י ש ה ו ,
אם זה הפועל המתאים לתיאור האחריות ההורית,
שונה מכל פעולה מוכרת של בנייה ועיצוב של מ ש ה ו .
כשאנו עוסקים בבנייה או בעיצוב של משהו,
די להתייצב מבחוץ, להגדיר מטרות, לתכנן תוכניות,
להפעיל את הפרוצדורות המתאימות ולצפות שמה שתוכנן אכן יבוא לידי גמר.
אבל כל זה אינו שייך לגידולו של מישהו.

ואם כן, איך מגדלים מישהו ?
קודם כל על ידי זה שלומדים לראותו כמישהו."

~ דן לסרי / "הורות לחירות"

**
שני סוגים של מצבים זמניים

"1.
האירוע הזה שאנו חווים עכשיו הוא זמני.
בעוד דקה או שעתיים, יום, שבועיים או חודשיים, הוא יחלוף.
דברים עומדים להשתנות ולהתפתח בקרוב.
בדרך שנרצה או בדרך שלא נרצה.

2.
האירוע הזה שאנו חווים עכשיו הוא זמני.
יתכן שאנו נכנסים לשלב חדש בחיינו.
למצב שיהיה חלק מהמציאות שלנו בשנים הקרובות או עד יומנו האחרון.
גם זה זמני, חולף ומשתנה.
כשם שאנו זמניים, חולפים ומשתנים."

~ רוני ויינברגר / "חיים מלאים"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

יותר קל ללמוד על זה מאשר לעשות את זה…

יותר קל ללמוד על זה מאשר לעשות את זה.
יותר קל לדבר על זה מאשר לעשות את זה.
יותר קל ללמד את זה מאשר לעשות את זה.

משוב.
עם אנשים שאכפת לך מהם.

אמיץ.
חשוף.
אותנטי.
חודר.
אמפטי.

כזה שהלב מפרפר קצת לפני שאתה נותן או מבקש אותו.
כזה שגורם לך להחסיר פעימה לפני שאתה משתף בו.
כזה שמקפיץ את האגו למגננות או למתקפות.
כזה שהגוף מתכווץ כשאתה מקבל אותו.

מערכת יחסים נבנית או נהרסת ברגעים כאלו.

כל מפגש הוא הזדמנות.
כל מפגש הוא בחירה.
להתקרב או להתרחק.
להתחבר או להתנתק.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תזכורת

"מילים, בין שהן מבוטאות בקול ובין שהן נשארות מחשבות דוממות, יכולות כמעט להפנט אתכם בקסמן.
אתם אובדים בתוכן בקלות, ומהופנטים מתוך אמונה שכאשר אתם מצמידים מילה לדבר-מה, אתם יודעים מהו.
אך אין זה כך.
אתם רק הסוויתם את המסתורין בתווית.
הכול – ציפור, עץ, אפילו אבן פשוטה ובוודאי האדם – בלתי ניתן לידיעה.
וזאת משום שלכול עומק בלתי נתפש.
כל מה שאנו יכולים לקלוט, לחוות, לחשוב עליו, הוא פני השטח של המציאות, פחות מקצה קרחון."

**

"המילים מצמצמות את המציאות למשהו שנתפש בשכל האנושי, ואין זה הרבה.
השפה מורכבת מחמישה צלילים בסיסיים המופקים במיתרי הקול; אלה הן התנועות: "a, e, i, o, u". (בעברית: קמץ, צירי, חיריק, חולם ושורוק).
הצלילים האחרים הם עיצורים המופקים בלחץ אויר: "ס, פ, ג" וכדומה.
האם אתם מאמינים שכמה צירופי צלילים בסיסיים כאלה יכולים להסביר מי אתם, את תכלית היקום, או אפילו מהו עץ או מהי אבן בעומק הווייתם?"

~ הציטוטים מתוך הספר "ארץ חדשה" מאת אקהרט טולה

**
סוף השבוע הזה "סוגר" חופשה מיוחדת בת קרוב לחודשיים שזכיתי לחוות בשבועות האחרונים.
תכננתי להקדיש את הפוסט לסיכום התקופה הזו, אך בדומה למה שקרה לי לא אחת במהלך החופשה, המציאות מתהווה בצורה שונה.
במקום זאת אני בוחר לשתף אתכם בטקסט שכתבתי לעצמי הבוקר:

המחשבה שלא עשיתי מספיק, כמו גם המחשבה שעשיתי המון,
בדומה למחשבה שהיה לי יום פרודוקטיבי או לא-פרודוקטיבי,
מבוססת על תפיסת עולם מצומצמת שלפיה ניתן לכמת את מה שאנו עושים, למדוד ולדרג את זה.
עפ"י תפיסת העולם הזו, יש "טוב" ו"רע" וברור מה הוא מה.
יש "טוב" ו"טוב יותר", "בזבוז זמן" ו"ניצול זמן", "יעילות" ו"חוסר יעילות".
המחשבה שמה שאני עושה לא מספיק, או שאני לא מספיק,
כמו גם המחשבה שמה שאני עושה זה מעל ומעבר או יותר ממה שאחרים עושים,
מבוססת על אותה תפיסת עולם מצומצמת.

**
עפ"י תפיסת עולם אחרת, כולנו מחוברים וכל מה שאנו עושים משפיע ומשנה.
ומתוך שכך, אתמול, במהלך יממה אחת בחיי (כמו בכל יממה אחרת),
יצרתי אינספור תנועות ואדוות, שלרובן איני מודע ולא אהיה מודע לעולם.
אני מוקיר את עצמי על יום הצוות שהנחיתי לאנשי מרכז החדשנות בבית החולים שיבא.
על חיבור לאנשים ונגיעה בהם. על מפגש. על אינטראקציה.
"איננו יכולים לעבור אפילו יום אחד בחיים מבלי להשפיע על העולם שסביבנו" טוענת ג'יין גודול.
אני לא יודע במי נגעתי אתמול ואיך השפעתי.
אני יודע שנגעתי ושההשפעה שלי היא אינסופית.
לא כי זה אני או מפני שעשיתי משהו מיוחד, אלא פשוט כי ככה זה.
אנחנו מחוברים.
וכשם שנגעתי והשפעתי, כך ננגעתי והושפעתי.
כנראה בדרכים שלא לכולן אני מודע ולא את כולן אני מבין.
מתוך המקום הזה שאיננו רואים ומבינים הכול,
ושאין לנו מושג איך אנחנו משפיעים ומושפעים,
מתוך המקום הזה, אחד הדברים החשובים שאנו יכולים לעשות הוא להחזיק כוונה.
להחזיק כוונה להיטיב עם האנשים שאנו פוגשים כשאנו מסתובבים בעולם:
עם אנשי מרכז החדשנות של שיבא.
עם אנשי צוות מעוז שאירחו אותנו.
עם בני משפחתי.
עם קבוצת המשתתפים שנכחו במפגש הוירטואלי שהנחיתי בערב.
עם אנשי קופת החולים ששוחחתי איתם בניסיון להשיג הפניה.
עם אנשים שהתכתבתי איתם במייל או בוואטסאפ.

**
אחד העקרונות החשובים ברייקי הוא שכמטפל אינני אחראי לריפויו של האדם שבו אני מטפל.
אני בסך הכול צינור או ערוץ שדרכו זורמת האנרגיה הנמצאת בעולם אל המטופל.
כצינור, אינני מחפש הוכחה או משוב לכך שמה שאני עושה עוזר.
אינני מכוון לתוצאה מסוימת שאני רוצה שתקרה ושאני מאמין שהיא התוצאה הנכונה.
כערוץ אני מכוון לטוב העליון של האדם שבו אני מטפל מבלי לדעת בהכרח מה זה אומר.
אני סומך על האנרגיה שתדע את דרכה ובוטח באדם ובכוחות הריפוי הפנימיים שלו.
כערוץ שדרכו זורמת אנרגיה, תפקידי להחזיק כוונה ולהיות נוכח עם האדם.

אולי, בדומה לרייקי, להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח עם האנשים והקבוצה,
זה גם תפקידי כמנחה, כמנהל, כהורה וכבן זוג.

זה לא במקום.
זה לא במקום הכנה מדוקדקת לסדנה, ביצוע מטלה בפרויקט, קניות בסופר, או הסעה לחוגים.
זה לא תירוץ לאי-עשייה, לדחיינות או לחיפוף.
להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח זה תוך-כדי ולצד ההכנה לסדנה, הקניות בסופר, ביצוע מטלת הפרויקט וההסעה לחוגים.

**
כשאני מחויב לטוב משותף, עבורי ועבור האדם או הקבוצה שאני באינטראקציה איתם,
מבלי להיות "נעול" על מה זה אומר ואיך זה בא לידי ביטוי,
יש בי פחות צורך להגן על עמדה מסוימת או לבטל עמדה אחרת.
אני פחות חושד ויותר סומך.
יש בי פחות לחץ שדברים ייכשלו או שלא נגיע לתוצאה ולשורה תחתונה מסוימת בזמן נתון.
כשאני מחויב לטוב משותף שאיני בטוח מהו, עבורי ועבור האדם או הקבוצה שאני באינטראקציה איתם, יש בי פחות מתח, לחץ ושיפוטיות ויותר פתיחות, סקרנות וקבלה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

בבוקר שאחרי הבחירות

1.
אחד הדברים הראשונים שעשיתי בבוקר שאחרי הבחירות הוא לקרוא את שלושת הסיפורים הללו.
בין אם אתם מרוצים מתוצאות הבחירות ובין אם אתם מאוכזבים מהן, כנראה שהקטעים הללו רלוונטיים עבורכם.

**
2. 
בבוקר שאחרי הבחירות השמש זרחה 30 שניות מוקדם יותר מאשר בבוקר הבחירות, ודקה מוקדם יותר מאשר בבוקר שלפני הבחירות.
בלי קשר לתוצאת הבחירות, השמש תזרח ותשקע בשעות שלה.
בלי קשר לתוצאות הבחירות, הים ימשיך לעשות את העבודה שלו.
מה שקצת מתנגש עם אווירת "קץ העולם" או "האופוריה המטורפת" שחווים לא מעט אנשים בימים אלו.

**
3. 
בבוקר שאחרי הבחירות התעוררתי, צחצחתי שיניים, קראתי את שלושת הסיפורים מ"ארץ חדשה", התעדכנתי בתוצאות הבחירות, אכלתי משהו ויצאתי לעשות את העבודה שלי.

בדיוק כמו בבוקר שלפני הבחירות.

**
4. 
הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על הבחירות ועל איך תיראה המדינה,
משפיעים מאוד על המחשבות, הרגשות, השיחות והפעולות שלנו.
כך גם הסיפורים שאחרים מספרים לנו, ושאנו נחשפים אליהם באמצעי התקשורת, ברשתות ובקבוצות.

סיפורים הם סיפורים. 
מציאות היא מציאות.

**
5. 
הימים הללו הם ימים של אנרגיה חזקה.
אנרגיה של פחד, כעס, תסכול, ייאוש, שיפוטיות, חוסר אונים, אלימות, שנאה.
חמש דקות של חשיפה לפוסטים בפייסבוק הורידו משמעותית את מצב הרוח שלי.
לחמש דקות של הקשבה לדיבורים בגלי צה"ל היתה השפעה דומה עלי.
אף אחד לא מחוסן.

במיוחד בזמנים כאלו חשוב לשמור על עצמנו.
לבחור בקפידה את החומרים שאנו ניזונים מהם ואת הזרעים שאנו משקים בתוכנו.
זו אחריותנו.
להקשיב לשירים ולא לדיבורים על פוליטיקה, זו בחירה מודעת ופעולה ממושמעת.
להתנתק מהפייסבוק לכמה ימים, זו בחירה מודעת ופעולה ממושמעת.
להתעדכן בחדשות פעם או פעמיים ביום, זו בחירה מודעת ופעולה ממושמעת.

יש כאלו שיקראו לכך התעלמות, הדחקה או בריחה.
אני רואה את זה אחרת:
את השורות התחתונות של החדשות אנו יכולים לצרוך בשלוש דקות.
כל השאר זה סיפורים.

**
6.
על דברים מסוימים (לא רבים) יש לי שליטה.
על דברים רבים יש לי השפעה.
וחלק מהדברים הינם מחוץ לשליטתי ולהשפעתי.

הדרך שבה "בראשית" תנחת על הירח (נחיתה רכה או התרסקות) הינה מחוץ למעגל ההשפעה שלי. 
לפני שהקלפיות נסגרו, היתה לי השפעה מסוימת על הבחירות.
מרגע שהקלפיות נסגרו, הבחירות הינן מחוץ למעגל השפעתי.

במה אני מתעסק עכשיו..?
בעניינים שבשליטתי ובהשפעתי או בעניינים שמחוץ להשפעתי?

**
7.
יכול להיות שההשפעה של ראש הממשלה על חיי ועל חיי משפחתי, קטנים בסדרי גודל מההשפעה שלי על חיי ועל חיי משפחתי?
יכול להיות שההשפעה של שר החינוך על חינוך ילדיי, קטנה בסדרי גודל מההשפעה שלי על חינוך ילדיי?
ומה לגבי ההשפעה שלי על מעגלים רחבים יותר? מעבר למשפחתי?

במה אני מתעסק עכשיו..?
בעניינים שבשליטתי ובהשפעתי או בעניינים שמחוץ להשפעתי?

מה אני יכול לעשות עכשיו כדי לשפר את המצב..?

**
8.
מספר רעיונות לפעולות בעלות אפשרות השפעה על הפוליטיקה במדינה:
– להתפקד למפלגה מסוימת ולהשפיע עליה.
– לעזוב או לצמצם את העבודה הנוכחית שלי ולהתחיל לעבוד במרחב הפוליטי.
– לתמוך ולקדם בצורות שונות רעיונות שחשובים לי ושאני מאמין בהם.
– להפגין.

**
9.
להתבכיין, להתלונן, להתקרבן, להאשים ולהתמרמר זה לבזבז אנרגיה, לפגוע בעצמנו ולברוח מאחריות.

שלוש אפשרויות בחירה שכשאיננו שבעי רצון מהמצב:
א. לקבל אותו כפי שהוא.
ב. לפעול לשנות אותו.
ג. לעזוב.

**
10.
יש הבדל בין להתבכיין, להתלונן, להתקרבן, להאשים ולהתמרמר על כמה אחרים והעולם לא בסדר,
לבין להקשיב לעצמי.
להקשיב לפחדים, לכעסים ולתסכולים שבתוכי.
לשים לב לחוסר האונים, לעצב, לכאב או לייאוש שבי.
כשאני מקשיב לעצמי המהות היא חיבור פנימי, נוכחות אוהבת וחומלת.

**
11.
"ערבים". "יהודים". "חרדים". "חילונים". "שמאלנים". "ימנים".
הכללות שיפוטיות שמעצימות את הבלבול, הניכור, הפילוג, הפחד, השנאה והאלימות. 
הכללות שמעודדות אותנו לחשוב במונחים של הם ואנחנו. של אויבים ובני ברית.

יש לי חברים וחברות ערבים.
יש לי חברים וחברות יהודים.
יש לי חברים וחברות חרדים.
יש לי חברים וחברות חילוניים.
יש לי חברים וחברות בעלי דיעות פוליטיות שונות.

כולנו בני אדם.
כולנו דומים זה לזה.
כולנו שונים זה מזה.

אני לא צריך שאף אחד יקבץ אותם למחנות עבורי, או יצבע לי אותם בצבעים כאלו ואחרים.

**
12.
הכרת תודה.
לאנשים רבים העובדים על נושאים חשובים ומורכבים.
לאנשים המשקיעים את מרצם וזמנם בעבודה שוחקת, מאתגרת ולא תמיד מתגמלת.
לאנשים הלוקחים אחריות, עושים, מנסים, מעזים, דוחפים, מתמודדים, לא מוותרים, ולפעמים משלמים מחירים לא פשוטים.

בזמן שאני חי את חיי ועושה את העבודה שלי…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

להעניש, להכאיב, לנקום, לפגוע …

לפני זמן מה, מישהו עשה משהו שלא אהבתי.
הפעולות שלו היו טריגר חזק עבורי למספר מחשבות ורגשות:
– האמנתי שהוא עשה את זה בכוונה, בצורה בוטה ומאחורי הגב שלי.
– היתה בי שיפוטיות רבה כלפיו וכלפי המעשים שלו, האמנתי שהיה אסור לו לעשות את זה.
– כעסתי על ההתנהלות שלו, על הנזק שכבר נגרם ועל הנזק שעוד עלול להיגרם.

מהות התקשורת המקרבת היא יצירת חיבור המוביל למילוי הצרכים החשובים שלנו ושל אחרים.

כשאני כועס, הדבר האחרון שמתחשק לי הוא יצירת חיבור.
הרצון האינסטינקטיבי שלי הוא להעניש את האדם, להכאיב לו, לנקום בו.
לפגוע בו כמו שהוא פגע בי.
ללמד אותו לקח.

במצב המחשבתי-רגשי-אנרגטי הזה, 
אי-השיפוטיות, ההקשבה, החיבור והחמלה, לעצמי ולאחר, הופכים להיות מאתגרים במיוחד. 
על סף בלתי אפשריים.

בנקודת הזמן הזו יש לי אפשרות לבחור.
בנקודת הזמן הזו יש לי אחריות לבחור.
במיוחד בנקודת הזמן הזו, לבחירות שלי יש חשיבות גדולה והשפעה עצומה.

**
1. בחירה ראשונה: חיבור עצמי.
לעצור. 
לנשום.
לקחת את הזמן. 
להקשיב לעצמי. 
להיות עם הכאבים והפחדים שלי.
להתמקד בעצמי ובמה שעובר עלי כרגע (ולא ב"כמה אחרים הם לא בסדר").
לפעמים קשה לעשות את זה לבד, וכדאי למצוא מישהו שיהיה איתנו ויסייע לנו להקשיב לעצמנו.

**
2. בחירה שניה: להתמקד במה שחשוב לי.
להתמקד בצרכים המרכזיים שלי.
בצרכים החשובים שלי שנפגעו ושאני רוצה לתת להם מענה,
וגם בצרכים החשובים שלי שכבר שמתמלאים.
להתמקד שבמה שאני רוצה עבורי ולא במה שאני לא רוצה.

בשתי הבחירות הראשונות, תשומת הלב מופנית פנימה, אלינו.
בשלבים אלו איננו "מתעסקים" עדיין עם האדם האחר.

**
3. בחירה שלישית: שחרור האדם מ"דמות האויב" שמוחזקת אצלי. 
היזכרות בכך שאנשים תמיד מנסים למלא צרכים חשובים שלהם, גם כשהם פועלים בדרכים שאיני אוהב או שפוגעים בי.
היזכרות בכך שנקודת המבט שלי והפרשנות שלי מוגבלת.
היזכרות בכך שאנשים מתמודדים עם דברים בחייהם שאולי איני מודע להם.
"Be kind, for everyone you meet is fighting a hard battle"

הדגש הוא על "שחרור" ו-"היזכרות", כיוון שיתכן מאוד שבשלב זה יש בנו עדיין כעס ורצון לפגוע.
בשלב זה אנו בוחרים את סוג הזרעים התודעתיים שאנו משקים: 
את זרעי הכעס, האיבה, העלבון והמלחמה, או את זרעי החמלה, האהבה, טוב הלב והשלום.

**
4. בחירה רביעית: יצירת חיבור + המשכיות או היפרדות
לאחר שהקדשתי מספיק זמן לעצמי ושחררתי את האדם האחר מ"דמות האויב" שבניתי לו בתוכי, 
אוכל להקדיש תשומת לב להבנת האדם השני, נקודת המבט שלו והצרכים החשובים לו. 
לפני שהקדשתי זמן לעצמי, ולפני ששחררתי את האדם מ"דמות האויב" שלי, יהיה לי קשה מאוד (אולי בלתי אפשרי) לעשות זאת.

מהמקום הזה, נוכל לבחור להמשיך ביחד, להשקיע בקשר, לחפש דרך משותפת ופתרונות המיטיבים עם שנינו, או להיפרד, כך שמילוי הצרכים החשובים שלנו יתבצע במסגרות אחרות ועם אנשים אחרים.

הצרכים שלי חשובים לא פחות מהצרכים של האדם האחר.

הבחירה להיפרד המגיעה לאחר שחרור האדם מ"דמות האויב" ואשר מלווה בתקווה שיהיה לו טוב, מהווה גם היא סוג של חיבור,
ושונה מהותית מפרידה שבה אנו עדיין תופסים את אותו אדם כ"אויב" ומקווים שיסבול וייענש על מה שעשה.

**
אחת המנטרות של טוני רובינס ושל ביירון קייטי היא ש-"הכול קורה עבורנו, לא לנו…"
גם אירוע כואב, מקומם או מפחיד, שלא הזמנו ושקיווינו שלא יתרחש,
יכול להוות טריגר לתרגול מעמיק ולהתפתחות משמעותית המיטיבים עם חיינו.

כולנו חווים אתגרים מורכבים ופוגשים טריגרים שלוחצים לנו על נקודות רגישות ומקפיצים אותנו.
אני פחות מאמין בטריקים או כלים שמשנים לנו את מצב הרוח בשניה.
אני מאוד מאמין בלקיחת אחריות, בבחירה מודעת ובתרגול מתמשך ובלתי פוסק…

**
אני מקווה שהקטע הנוכחי משמעותי ובעל ערך עבורכם.
אני מחזיק כוונה שהקטע הנוכחי ירבה חיבור, שלום, שמחה ושלווה, ויפחית כאב, סבל ומלחמות, בקרב אנשים ובעולם.

אם מתחשק לכם לכתוב לי מספר מילים, יעניין אותי לקרוא..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter