תגית: הרגל

כשאנו מאמצים כלב או חתול…

כשאנו מאמצים כלב או חתול, אנו מתחייבים לטיפול יומיומי.
גם כשאין לנו חשק, כשאנו עייפים או כשזה פחות נוח.
גם כשאנו בחו"ל או פחות פנויים לזה.
זה כולל איסוף צואה בשקית.
לא לטפל זו לא אפשרות.

**
כשאנו שותלים או זורעים משהו בגינה שלנו, אנו מחויבים לטיפול מתמשך ומתמיד.
ניכוש, עישוב, השקיה, טיפוח, …
אין לנו ציפייה שהשתיל או הזרע יצמחו מעצמם.
כל שתיל וזרע צריכים את הטיפול שלהם.
המשמעות של אי-טיפול ברורה.
אין סימני שאלה.

**
כשאנחנו רוצים לייצר שינוי, לטפח מיומנות או לגדל יכולת,
בין אם מדובר בבריאות, בקריירה, או במערכות יחסים,
גם כשזה נוגע בנושאים שאנו אומרים (ומאמינים) שהם הכי חשובים בחיינו,
אנחנו "מרשים לעצמנו" לא להתמיד.
אנחנו "מרשים לעצמנו" פעם כן ופעם לא.

**
בדומה לכלב או חתול, אפשר לאמץ הרגל.
בדומה לזרע או שתיל, אפשר לזרוע ולטפח שינוי.

**
רגע לפני שאנחנו מתרצים או מלקים את עצמנו,
רגע לפני שאנו מנסים להבין למה זה קורה ואולי אפילו להסביר את זה,
כדאי לראות את זה.
ולהכיר בכך.

**
(מה זה ה"זה" שכ"כ חשוב לי ושאני מתמיד בו פחות משהייתי רוצה …?)

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

על צחצוח שיניים ומדע טילים

השבוע זכיתי להנחות עם רונה קורס בן יומיים בנושא תרבות ארגונית ועבודת צוות.
אחד הדברים הראשונים שאמרנו למשתתפים (ושחזרנו עליהם שוב ושוב),
הוא שהם לא הולכים ללמוד שום דבר חדש שהם לא מכירים:
מתן וקבלת משוב, מעבר מתפיסת קורבנות ללקיחת אחריות,
מודעות רגשית, ניהול אנרגיה, להיות כאן ועכשיו, סגנונות תקשורת,
ביטוי הערכה והכרת תודה, ניהול זמן וסדרי עדיפויות,
הפחתת שיפוטיות והגברת סקרנות.

למה להשקיע (או לבזבז) יומיים על נושאים מוכרים שכבר שמענו עליהם בעבר?

**
מאותה סיבה שאנו אוכלים, מתקלחים ומצחצחים שיניים כל יום.

יש הבדל גדול בין להכיר ולהבין נושא מסוים, לבין ליישם אותו.

**
אחד התרגולים בקורס הוא מתן משוב.

קבלו הצצה לתרגיל:

מתחלקים לזוגות ועושים את הדבר הבא –
המשתתף הראשון אומר לבן זוגו ב-60 שניות מספר דברים שהוא מעריך בו ובעבודה שלו.
לאחר מכן, ב-60 שניות נוספות הוא משתף אותו בדברים שלדעתו הוא יכול לשפר או לפתח.
אחרי 2 הדקות הללו מתחלפים.

בתוך פחות מחמש דקות כל אחד מהמשתתפים בחדר נותן ומקבל משוב ישיר ומשמעותי.
הזמן שלוקח לעשות את זה, זה בערך כמו לצחצח שיניים.
קל להבין את זה.
כולם מכירים בחשיבות של זה.
כמה עושים את זה בפועל, בשגרה?
למה…?

**
4 סיבות עיקריות לכך שזה קורה פחות ממה שהיינו רוצים:

1. אנחנו עסוקים מדי ואין לנו זמן לכך.
(זה תירוץ כמובן… שכן נדרשות דקות בודדות בלבד לפעולה הזו.)

2. זה לא מספיק חשוב לנו.

3. אנו מרגישים מבוכה או חשש לתת משוב ישיר וממוקד לאדם אחר.

4. אנו חוששים או מתביישים לבקש משוב.

**
מה עושים כשרוצים לשנות משהו אבל זה מרגיש לנו מאולץ?

לדוגמה:
מה לעשות אם אני רוצה לפתח את ביטוי הכרת התודה שלי לאחרים ומרגיש שזה מלאכותי?

אחת ההמלצות היא Fake it until you make it – 
תעשה משהו גם אם אתה "מזייף" אותו עד הוא יהפוך להיות "אמיתי".

המשפט הזה הקפיץ מאוד את אחד המשתתפים בקורס.
הוא חווה את זה כשקר. כהעמדת פנים לא אותנטית.

ההמלצה שלי: Practice it until you make it – 
אל תבטא הכרת תודה אם אינך מרגיש אותה. 
אבל… אם יש בך הכרת תודה ואתה מרגיש לא נוח לבטא אותה, 
צא מאזור הנוחות ותרגל את זה שוב ושוב ושוב.
עד שהשריר המסוים הזה יתפתח ויהפוך להרגל.

**
אנשים מבלבלים בין "טבע" ל"הרגל".

בדרך כלל כשאומרים "זה לא טבעי לי" או "זה לא בטבע שלי",
מתכוונים להגיד "אני לא מורגל בזה".

לצחצח שיניים זה לא בטבע שלנו.
זה בהרגל שלנו.

**
כמנחה, אם יש פער בין הדיבור שלך להתנהלות שלך, הקבוצה תראה את זה מייד.
לא רק כמנחה.
גם כהורה. 
גם כמנהל.

המעשים שלנו מדברים הרבה יותר חזק מהמילים שלנו.

בשני העשורים האחרונים הנחיתי מאות סדנאות בתחומים של תקשורת בינאישית, מערכות יחסים, עבודת צוות ופיתוח מנהלים.

אחת הסיבות המרכזיות שאני בוחר לעסוק בתחום הזה היא התזכורת המתמדת עבור עצמי,
המאפשרת לי להעמיק בנושאים הללו ולתרגל אותם שוב ושוב ושוב.
ברמה מסוימת זו אסטרטגיית "צחצוח השיניים היומי" שלי.

עבודה יומיומית בדרך אינסופית…

**
הנה השורה התחתונה לשינוי משמעותי:

א. לבחור משהו חשוב שאנו רוצים לשפר או לפתח בחיינו.
ב. לתפור לעצמנו תהליך, אסטרטגיה או דרך פעולה שיאפשרו לנו להכניס את זה לחיים.
ג. לתרגל לתרגל לתרגל לתרגל לתרגל.

לא מדע טילים.

**
חגיגות והכרות תודה שחיות עכשיו:

תודה לחברי הקבוצה על השתתפות ערה, פתוחה ומאתגרת ביומיים הללו.
תודה לרונה, שי ושירלי על התמיכה, הייעוץ והשותפות בהנחייה.
תודה לסטפן שליווה אותנו השבוע ושתרם להתפתחות המקצועית שלנו בעזרת משוב בונה ומקדם.
תודה למסגרת שאני חלק ממנה ואשר מאפשרת לי לעבור ולהעביר תהליך שכזה.
תודה על הגמישות המשפחתית שאפשרה לי לצאת מוקדם ולחזור מאוחר בימים הללו.
תודה על למידות משמעותיות מתוך חוויות והתנסויות בזמן אמת.
חגיגה על עוד צעד משמעותי בדרך.

**
רוצים סדנה חווייתית ומשמעותית בנושאים הללו לארגון שלכם…?
שלחו לי מייל חוזר או צרו קשר דרך האתר.
**
בעוד כשבועיים תתקיימנה שתי סדנאות התקשורת המקרבת בהנחיית סילביה הסקביץ' ומייקל דליו.
סדנת ערב ביום ה' בירושלים + סדנת שישבת בעין שמר.
הזדמנות ייחודית ללמוד עם שני מנחים בינלאומיים.
ניתן עדיין להירשם. 
נותרו מקומות אחרונים.
הפרטים המלאים ותחילת הרשמה בקישור הבא.
(השאירו פרטים ומישהי מאנשי הצוות המארגן תחזור אליכם)

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

להתלונן, לחשוש, לכעוס ולהכיר תודה

יש כאלו שמתלוננים:
על העבודה, על הלימודים, על החופש, על סיום החופש, על המצב, על החגים, על אנשים, או על דברים אחרים.
בכל רגע אפשר למצוא משהו להתלונן עליו.

**
יש כאלו שחוששים:
מהעבודה, מהלימודים, מהחופש, מסיום החופש, מהמצב, מהחגים, מאנשים, או מדברים אחרים.
בכל רגע אפשר למצוא משהו לחשוש ממנו.

**
יש כאלו שכועסים:
על העבודה, על הלימודים, על החופש, על סיום החופש, על המצב, על החגים, על אנשים או על דברים אחרים.
בכל רגע אפשר למצוא משהו לכעוס עליו.

**
יש כאלו שמכירים תודה:
על העבודה, על הלימודים, על החופש, על סיום החופש, על המצב, על החגים, על אנשים או על דברים אחרים.
בכל רגע אפשר למצוא משהו להכיר תודה עליו.

**
להתלונן, לחשוש, לכעוס ולהכיר תודה אינם גזרות גורל או הטבעות גנטיות לכל החיים.

להתלונן, לחשוש, לכעוס ולהכיר תודה אלו בחירות שניתן לבחור, פעולות שניתן לעשות, מיומנויות שניתן לפתח, הרגלים שניתן לשנות.

בחירות => פעולות => מיומנויות => הרגלים

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תורן של הבושה, האשמה וההלקאה העצמית

עכשיו,
אחרי שעשיתי מה שעשיתי
ואחרי שהגבת כמו שהגבת
מגיע תורן של הבושה,
האשמה וההלקאה העצמית.

**
מדהים באיזו קלילות וחדווה,
הן עולות ומופיעות,
משתלטות על מרכז הרחבה,
ממש כאילו זה מקומן הטבעי.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

441

"אומרים שנדרשים 21 ימים רצופים בכדי לסגל הרגל חדש.
אז אומרים.
אני מאמין שנדרשים הרבה יותר."

**
כך נפתח המסר שכתבתי בשנה שעברה,
בדיוק עשרים ואחד ימים לאחר שהתחיל אתגר הכתיבה היומית.
באותו יום, בכ"א תשרי התשע"ו,
עשרים ואחד ימי כתיבה רצופים היוו שיא חדש עבורי.

**
היום הוא היום הרצוף מספר 441 של אותו אתגר שהחל בראש השנה שעבר.
441 הוא מספר סמלי.

441 = 21X21.

עשרים ואחד מחזורים רצופים של עשרים ואחד ימי כתיבה רצופים.
יום אחר יום אחר יום אחר יום.
פשוט לעשות את זה.
בלי סיפורים.
בלי תירוצים.

**
המסר היום מוקדש לעצירה.
לחגיגה.
לפרגון עצמי.

להכרת תודה:
על הבחירה באתגר ועל העמידה בו.
על הבחירה להמשיך.
על ההתפתחות.
על ההשפעה.
על המסע.
על ההרפתקה.
על הפרגון והתגובות החמות.
על הרוח הגבית שאני מקבל.

**
441 – יום מיוחד.
441  – עוד יום.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כוח עם אנשים

כוח עם אנשים

**ציטוטים מהספר "לגדל ילדים בחמלה" / ד"ר מרשאל רוזנברג**

"אנשים רבים מאמינים, שיותר הומני להשתמש בפרסים מאשר בעונשים.
אבל את שניהם אני רואה ככוח על אחרים,
ואילו תקשורת מקרבת מבוססת על כוח עם אנשים.
בכוח עם אנשים אנחנו מנסים להשפיע לא באמצעות גרימת סבל לאנשים
אם הם לא עושים מה שאנחנו רוצים, או במתן תגמולים אם הם כן.
זהו כוח המבוסס על אמון הדדי וכבוד,
שגורם לאנשים להיפתח, לשמוע זה את זה,
ללמוד זה מזה ולתת זה לזה מרצון, מתוך חשק לתרום לרווחתו של האחר,
במקום לפעול מתוך פחד מעונש או תקווה לפרס.

אנו מגיעים לסוג כזה של כוח, כוח עם אנשים,
כשאנחנו מצליחים לתקשר בפתיחות את הרגשות והצרכים שלנו
מבלי לבקר כלל את האדם השני.
אנחנו עושים זאת בכך שאנו מציעים לו או לה
מה היינו רוצים שהם יעשו באופן שלא יישמע תובעני או מאיים.
וכמו שאמרתי, זה דורש שבאמת נשמע מה אחרים מנסים לתקשר,
כמו גם שנפגין הבנה מדויקת במקום למהר להתערב ולתת עצות,
או לנסות לפתור דברים.

להורים רבים, הדרך שבה אני מדבר על תקשורת היא כל כך שונה,
שהם אומרים: 'טוב, זה לא נשמע טבעי לדבר ככה'.
בדיוק בזמן הנכון, קראתי משהו שגנדי כתב ובו הוא אומר:
'אל תבלבלו בין מה שהוא הרגל לבין מה שהוא טבעי.'
גנדי אמר, שפעמים רבות אימנו אותנו לתקשר ולהתנהג
בדרכים שהיו ממש לא טבעיות, אבל הן שגרתיות במובן זה,
שמסיבות שונות, כך הרגילו אותנו לנהוג בתרבות שלנו.
וזה בהחלט צלצל לי נכון, בדרך שבה הורגלתי לתקשר עם ילדים.
הדרך שבה הורגלתי לתקשר –
באמצעות שיפוט של צודק ולא-צודק, טוב ורע, כמו גם השימוש בעונשים –
היתה כה נפוצה, שבקלות היא הפכה להרגל שלי כהורה.
אבל לא הייתי אומר שאם התרגלנו למשהו, פירושו שזה טבעי"

**
יש משהו במילים הללו שמרגש ומעורר אותי כל פעם מחדש.
הציטוטים נלקחו מתוך הספרון "לגדל ילדים בחמלה"
שנכתב ע"י ד"ר מרשאל רוזנברג ותורגם ע"י ארנינה קשתן.
51 עמודים ש"שווים" את משקלם בזהב.
עידן מלמד מוכר את הספרים הללו במחיר סמלי
(30 ₪ לעותק פיזי ו- 15 ₪ לעותק דיגיטלי הניתן להורדה מיידית),
מחנותו הוירטואלית שבאתר הבא.
מומלץ בחום רב ומכל הלב !
(איני מקבל אחוזים או עמלות על ההמלצה הזו…)

לעתים, במיוחד לאחר פוסטים מסוימים,
אני מקבל פניות מאנשים המעוניינים "להכניס" את התקשורת המקרבת לחייהם,
ומחפשים דרך שתאפשר להם ללמוד ולהתנסות בה.
חלק גדול מהפונים והפונות מקווים "להביא" את התקשורת המקרבת לביתם:
לקשר שלהם עם ילדיהם, בני/בנות זוגם, משפחתם המורחבת ועוד.

לצד הכרה בחשיבות התקשורת המקרבת במעגלי המשפחה השונים,
בעבודתי, אני בוחר להתמקד בחיבור שבין תקשורת מקרבת לעולם העבודה והניהול.
במסגרת פעילותי הכוללת הרצאות, סדנאות ותהליכי עומק מתמשכים
אני מלווה צוותי ניהול והובלה בחברות וארגונים,
מדריך ומנחה אותם בנושאי מערכות יחסים, הקשבה, תקשורת, ניהול קונפליקטים,
קבלת החלטות ואפקטיביות צוותית המבוססים על עקרונות התקשורת המקרבת.

בשנה האחרונה פיתחתי תהליך ייחודי ומובנה אשר מאפשר לצוותי ניהול
לשפר את אפקטיביות העבודה שלהם ואת האווירה בקרבם.
התהליך מתרחש לאורך מספר מפגשים מצומצם, במשך כרבעון,
ומשלב עבודה שוטפת המקדמת את סדרי העדיפויות הארגוניים
לצד למידה משמעותית וחוויתית, קבוצתית ואישית תוך כדי תנועה.

בשנים האחרונות אני מלווה צוותי ניהול בחברות מובילות ומוכרות
כגון eBay , סאפ ואינטל, כמו גם חברות קטנות יותר ומוכרות פחות.
לקראת סוף דצמבר, בעוד כחודשיים, אוכל להתחיל תהליך שכזה עם צוות ניהול נוסף.

אתם מוזמנים להיות בקשר (מייל חוזר או דרך האתר) לקבלת פרטים ולבדיקת התאמת צרכים הדדית.

 

שבת של שלום וחג שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כא' תשרי – 21

אומרים שנדרשים 21 ימים רצופים בכדי לסגל הרגל חדש.
אז אומרים.
אני מאמין שנדרשים הרבה יותר.

ועדיין, לעשות משהו שמתחייבים אליו 21 ימים ברציפות אינו מובן מאליו.
פחות משנה הכמות של מה שעושים או הזמן שזה לוקח.
יותר משנה עצם זה שעושים את זה. יום יום. בלי תירוצים.
הכי משנה לעמוד במילה שאנו נותנים לעצמנו.

המסר הזה הוא המסר ה-21 שאני כותב ברציפות מאז א' תשרי.
המסר הזה לוקח אותי מעבר "לפסגה" של סדרת עשרים המסרים שכתבתי בדיוק לפני שנתיים.

אני מסתכל אחורה בשמחה על הדרך שעברתי עד כה ועל הבחירה להכנס למסע הזה.
בינתיים זהו מסע של תשומת לב, מודעות, יצירתיות, גילוי, התמודדות, כוונה וביטוי עצמי.
אני מסתכל קדימה בשמחה, בהתרגשות ובהרבה סקרנות.

חג שמח. חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter