תגית: הקשבה

אימון תשומת הלב השני: אי-היאחזות בנקודות מבט

אימון תשומת הלב השני: אי-היאחזות בנקודות מבט

מודעים לסבל הנוצר על ידי היאחזות בנקודות מבט ותפיסות שגויות אנו נחושים להימנע מלהיות צרי דעת וכבולים לנקודות מבט נוכחיות.
אנו מחויבים ללמידה ולתרגול של אי-היאחזות בנקודות מבט ופתיחות לחוויות ולתובנות של אחרים כדי שנוכל ליהנות מהחוכמה המשותפת.
תובנה מתגלה באמצעות תרגול של הקשבה חומלת, הסתכלות מעמיקה ושחרור של רעיונות ולא באמצעות צבירה של ידע אינטלקטואלי.
אנו מודעים לכך שהידע שאנו מחזיקים בו כיום הינו בר שינוי ואינו אמת מושלמת או מוחלטת.
האמת נמצאת בחיים, ואנו נתבונן בחיים שבתוכנו וסביבנו בכל רגע, תוך מוכנות למידה במהלך כל חיינו.

מתוך "14 אימוני המיינדפולנס" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי: רוני ויינברגר).

**
The Second Mindfulness Training: Non-Attachment to Views

Aware of the suffering created by attachment to views and wrong perceptions, we are determined to avoid being narrow-minded and bound to present views.
We are committed to learning and practicing non-attachment from views and being open to others’ experiences and insights in order to benefit from the collective wisdom.
Insight is revealed through the practice of compassionate listening, deep looking, and letting go of notions rather than through the accumulation of intellectual knowledge.
We are aware that the knowledge we presently possess is not changeless, absolute truth.
Truth is found in life, and we will observe life within and around us in every moment, ready to learn throughout our lives.

~ Quoted from " The Fourteen Mindfulness Trainings " / Thich Nhat Hanh

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אימון תשומת הלב הראשון: פתיחות

אימון תשומת הלב הראשון: פתיחות

מודעים לסבל שנוצר על ידי קנאות וחוסר סובלנות, אנו נחושים לא להשתעבד לאף תורה, תיאוריה או אידיאולוגיה, כולל אלו הבודהיסטיות.
אנו מחויבים לראות את הוראות הבודהיזם כאמצעים מנחים המסייעים לנו ללמוד להתבונן עמוק ולפתח הבנה וחמלה.
הן לא תורות להילחם, להרוג, או למות עבורן.
אנו מבינים שהקנאות על צורותיה הרבות היא תוצאה של תפיסת הדברים בצורה דואליסטית או מפלה.
נאמן את עצמנו להתבונן בכל דבר בפתיחות תוך הבחנה מעמיקה בעקרון התלות ההדדית (interbeing) על מנת להתמיר את הדוגמטיות ואת האלימות שבתוכנו ובעולם.

מתוך "14 אימוני המיינדפולנס" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי: רוני ויינברגר).

**
The First Mindfulness Training: Openness

Aware of the suffering created by fanaticism and intolerance,
we are determined not to be idolatrous about or bound to any doctrine, theory, or ideology, even Buddhist ones.
We are committed to seeing the Buddhist teachings as a guiding means that help us learn to look deeply and develop understanding and compassion.
They are not doctrines to fight, kill, or die for.
We understand that fanaticism in its many forms is the result of perceiving things in a dualistic or discriminative manner.
We will train ourselves to look at everything with openness and the insight of interbeing in order to transform dogmatism and violence in ourselves and the world.

~ Quoted from " The Fourteen Mindfulness Trainings " / Thich Nhat Hanh

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אנחנו קודם כל בני אדם

"ייתכן שהדבר החשוב ביותר שאנו יכולים לתת לזולתנו הוא השתיקה שלנו.
לא שתיקה של ביקורת סמויה או של הסתגרות נוקשה, 
אלא שתיקה שהיא מקום מפלט, מנוחה, קבלת האחר כפי שהוא.
כולנו צמאים לשתיקה כזו.
קשה למצוא אותה.
כשהיא נוכחת, אנו יכולים לזכור משהו מעבר לרגע, כוח שעליו נבנים החיים.
שתיקה היא מקום של כוח רב ושל מרפא.
שתיקה היא חיקו של אלוהים."

**
"להכיר ביכולתך להשפיע על החיים, 
משמעו להכיר את עצמך היטב ולעומק, להכיר בערכך האמיתי ובכוחך,
ללא קשר לתפקיד שיועד לך או למיומנות שרכשת.
אפשר לחזק או להחליש את החיים סביבך כמעט בכל תפקיד.
אנו עלולים להפוך למסוכנים אם נניח שבתפקידנו או במומחיותנו בלבד טבועה היכולת לעשות טוב,
וכל זמן שאנו בתפקיד לא נוכל להזיק.
אין תפקיד המשחרר אותנו מהאחריות להקשיב, להיות מודע לכך שיש חיים סביבנו, חיים הנוגעים בנו."

**
"מרטין בובר כותב שהחיות היא קדושה, שעצם היותנו הוא ברכה.
אם כך, מה מונע מאתנו לקבל את ברכות החיים?
הסיבה אינה נעוצה בהסבר פשוט כמו מחסור בזמן וכדומה.
לעיתים קרובות איננו מזהים את הברכה המוענקת לנו, 
או שהדעות שלנו על העולם מונעות מאיתנו לחוות את מה שניתן לנו כבר.
לפעמים אנו מתקבעים בעבר או שאיננו מזהים פוטנציאל בהווה.
לעתים אנו חשים שמה שניתן לנו בחסד, מגיע לנו בזכות.
לעיתים אנו לכודים במחשבות על מה חסר בעולם, ונשברים.
יש דרכים רבות לחוש ריקנות למרות כל הברכות המורעפות עלינו.

אנו יכולים לברך אחרים רק כאשר אנו מרגישים מבורכים בעצמנו.
לברך את החיים משמעו אולי ללמוד להלל אותם ולא לנסות לתקן אותם.
לדעת להעריך אותם כפי שהם ולקבל את הדברים שאנו לא מבינים.
לפתח בעצמנו את היכולת לראות שמחה.
אפשר לקדם דברים גם ללא שיפוטיות וכעס, 
והחשוב מכל – דורשה ענווה כדי לדעת שלא נוכל לתקן את העולם לבד."

**
כל הציטוטים מתוך הספר "ברכות סבי" שנכתב ע"י רחל נעמי רמן.
חזרתי לקרוא בספריה של רחל נעמי רמן השבוע בזכות ישראל.

ישראל הסכים להגיע לאירוע המנהלים שקיימנו השבוע,
לשתף אותנו בנקודת המבט שלו ומניסיונו.
מעבר לכך שהוא הסכים להגיע בהתנדבות,
הוא הקדיש לא מעט זמן הכנה לדיוק הסשן לצרכינו.

כשחשבנו על תשורה לישראל שתביע את הכרת תודתנו,
רחל נעמי רמן "קפצה" והתנדבה לעזור.

הלוואי שהספר של רחל יהיה משמעותי לישראל,
כפי שישראל היה משמעותי עבורנו.
**
אני עדיין זוכר את האמירה של שחר (מנכ"ל עמותה),
בסיכום אירוע מנהלים שנכחנו בו ביחד לפני כארבע שנים:
"היה אירוע מעשיר מאוד ולמדתי המון.
דבר אחד חסר לי…
אף אחד לא שאל אותי מה שלומי ואיך היתה השנה שלי.
היתה לי שנה אינטנסיבית.
קיוויתי שמישהו ישאל…"

למרות ששחר ואני חלקנו חדר באותו אירוע ושוחחנו רבות,
גם אני לא שאלתי אותו "מה שלומך ואיך היתה השנה שלך?"

אנחנו קודם כל בני אדם.

**
בזכות שחר, את אירוע המנהלים של השבוע, 
פתחנו בשאלה האישית "איך היתה לך השנה?".
איך היתה לך השנה כאדם (בהמשך נתמקד באיך היתה השנה של הפעילות שלך..)

תריסר מנהלים (יש יגידו "בכירים") יושבים במעגל, משתפים ומקשיבים.
כחמש דקות לאדם.
כל אחד בוחר כיצד להשיב ובמה לשתף.

זה מצריך אומץ.
לפעמים זה מביך. 
לא לכולם זה קל.

**
כשמחלקים באירוע פנקסים, מעטפות ועטים,
מזמינים את המנהלים לכתוב כמה מילים אישיות זה לזה,
ומקצים לכך זמן באג'נדה,
גדל הסיכוי שמשתתפים יעניקו מתנות זה לזה.
גדל הסיכוי שמשתתפים יקבלו מתנות זה מזה.

זה מצריך אומץ.
לפעמים זה מביך. 
לא לכולם זה קל.

**
בין מעגל פתיחה של "איך היתה לך השנה?" למעגל סיום של "מעטפות אישיות",
נקדיש לא מעט זמן, אנרגיה ותשומת לב לדיונים עסקיים, מקצועיים וארגוניים.

 יכול להיות שאחד התוצרים הכי חשובים ומשמעותיים בכל האירוע הזה,
הוא שמישהו ילך הביתה עם כמה מילים אישיות שהוא קיבל ממישהי,
או שמישהי תשתף במשהו אישי ואנשים יקשיבו לה ויהיו איתה.

אולי לרגעים כאלו, 
תהיה השפעה לא פחות גדולה מלדיון מקצועי או מלהחלטה עסקית כזו או אחרת.

אולי.
אין לנו מושג.
כנראה שאף פעם לא באמת נדע….

אנחנו קודם כל בני אדם.
ורק לאחר מכן בעלי תפקיד…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מה שאתה רוצה לתת, מה שהם צריכים ומה שהם רוצים

לא בטוח שמה שאני רוצה לתת לך זה מה שאתה צריך או רוצה לקבל.
לא בטוח שמה שאתה רוצה לתת להם זה מה שהם צריכים או רוצים לקבל.

**
מי הלקוח?
למרות שאתה מזמין את העבודה ומשלם עליה, לא בטוח שאתה ה-לקוח.
לפחות לא הלקוח היחיד.
אולי אפילו לא הלקוח המרכזי.

**
רגע לפני שקופצים לפתרון ולדרך המיטבית לבצע אותו,
חשוב לחדד את הצרכים המרכזיים שמנסים לתת להם מענה,
ולוודא שיש הלימה ביניהם: שהפתרון נותן מענה לצרכים המרכזיים.

**
בסביבה מורכבת, מרובת אילוצים, אתגרים ומוגבלות של משאבים,
המשאב היקר והחשוב ביותר הוא תשומת לב:
היכן אנו משקיעים את תשומת הלב, הזמן והאנרגיה שלנו.
חשוב שהשקעה משמעותית של תשומת לב (X מנהלים במשך Y שעות)
תיבחן בזהירות ובקפדנות על מנת לוודא שהיא משרתת היטב
את המנהלים המשקיעים ואת הארגון שהם חלק ממנו.

**
אחת הדרכים הכי אפקטיביות לבניית אמון היא מתן מענה לצורך חשוב:
מתן עזרה בפתרון בעיה מציקה או בהתמודדות עם אתגר מורכב.

בכדי לעשות את זה, יש להבין בשלב ראשון מה הצרכים, הבעיות והאתגרים החשובים.
בשלב שני, יש לבדוק האם ביכולתנו לתת מענה לצרכים, לבעיות ולאתגרים הללו.
ובשלב שלישי, לעשות את זה.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

2 שאלות למנהלים

2 שאלות למנהלים
(מנוסח בלשון זכר ורלוונטי לשני המינים)

1. מהו הדבר החשוב האחד שביכולתך לעשות,
שאתה יודע שאם תעשה אותו תהיה לכך השפעה עצומה על הארגון שלך,
ובכל זאת אתה נמנע מלעשותו?

(כי אין לך זמן,
כי אתה לא יודע איך לגשת אליו,
כי אתה חושש מההשלכות שלו,
או מכל סיבה אחרת…)

2. מה הסיבה שאתה נמנע מלעשותו?

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

זמן לעמוד מולו

כשיש איזשהו עניין חשוב מספיק שמעסיק אותנו,
כזה שאיננו יודעים מה לעשות אתו, או איך לגשת אליו,
לפעמים זה זמן לעמוד מולו.

להיות נוכח.
להפסיק להתחמק.
להפסיק להימנע.
להסכים להתקרב.
להישיר מבט.
להסכים לראות.
להסכים לשמוע.
להסכים להרגיש.
להחליט להתמודד.
להתחיל להתמודד.

עוד לפני שאנו יודעים איך.
גם כשאנו חוששים ממה שנפגוש.
עוד לפני שאנו בטוחים שנצליח.

להיות במקום הנכון, לעסוק בדבר הנכון, במידה הנכונה.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מערכת אמונות בקבלת החלטות

מערכת אמונות בקבלת החלטות

אחד הדברים הכי משפיעים על קבלת ההחלטות שלנו הוא מערכת האמונות שאנו מחזיקים ביחס לעולם וביחס לעצמנו.
האדם שפגשתי השבוע ניצב בפני החלטה חשובה ומשמעותית עבורו, החלטה שהוא מתקשה לקבל.

כשחקרנו ביחד את מערכת האמונות שלו, גילינו שם 4 אמונות מרכזיות (חלקן נסתרות):

1. יש החלטות נכונות ויש החלטות שגויות (יש לבחור בהחלטה הנכונה ולהימנע מהשגויה).
2. ההחלטה המסוימת שאני ניצב בפניה היא קריטית להמשך חיי (תרומם או תרסק אותם..).
3. אני אמור לדעת איזו החלטה נכונה ואיזו החלטה שגויה עבורי (ואני לא יודע…).
4. רק אני אמור לדעת איזו החלטה נכונה עבורי. (עזרה שניתן לקבל מאחרים היא מוגבלת ובדרך כלל השלכה של תפיסת העולם שלהם…)

**
כשניצבים בפני החלטה ומחזיקים במערכת אמונות שכזו, המצוקה היא גדולה.
סביר להניח שנרגיש חרדה, לחץ וחוסר שקט.
גם אם אנו מחזיקים רק בשתיים או בשלוש מתוך ארבע האמונות הללו, עדיין נחווה את אותן תחושות.
אולי במקום להתמקד במה ההחלטה הנכונה, אפשר להתחיל בלסדוק חלק מן האמונות:

1. לא בטוח שיש החלטות נכונות ושגויות (זה יותר מורכב מזה…)
2. ההחלטה המסוימת אמנם תשפיע על חיי אך היא אינה ה-"החלטה של חיי" (אף החלטה אינה לכל החיים ויש הרבה מה לעשות לאחר קבלת ההחלטה)
3. לא בטוח שניתן לדעת בנקודת הזמן הזו איזו החלטה נכונה יותר עבורי (השלכות ההחלטה הן תוצר של אינספור פעולות והחלטות שיקרו לאחר קבלת החלטה, חלקן תלויות בי וחלקן לא)
4. אנשים ותהליכים מסוימים יכולים לסייע לי בחשיבה ובקבלת החלטות (אני לא לבד…)

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

בדיקות חשובות

בדיקות חשובות

"איפה אתה רוצה אותי?"
"במה אני יכול לסייע לך?"
"איך אני יכול לעזור לך?"
"איך את רוצה שאהיה אתך?"

**
מספר עובדות המתקיימות מאחורי המשפטים הקצרים הללו:
• אני חושב עליך.
• את/ה חשוב/ה לי.
• חשוב לי לסייע לך.
• אני רוצה לעשות זאת בדרך שמתאימה לך ומשרתת אותך.

**
תשובות אפשריות:
"אני צריך אותך כאן."
"אני צריך עזרה בדבר המסוים הזה."
"חשוב לי שפשוט תהיה אתי."
"אני לא יודע."
"אני מעדיפה שלא תתקרב."
"אני מסתדר בלעדייך."

**
כל התשובות לגיטימיות.
כשאנו שואלים את השאלות המיקוד הוא קודם כל באדם שמולנו ובמה שחשוב לו.
כשאנו מקשיבים לתשובות, זה עדיין המיקוד.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

חמש מחשבות על מטרות והצלחה

חמש מחשבות על מטרות והצלחה

א.
לאן רוצים להגיע?
מה המטרה?
מה ייחשב כהצלחה?

בפגישה הזו?
בתהליך הזה?
בחיים הללו?

**
ב.
אי-הגדרת המטרה שחשוב לנו להשיג, היעד שחשוב לנו להגיע אליו, או ההצלחה כפי שהיא נתפשת בעיננו, יכולה לפגוע משמעותית בסיכויי ההצלחה שלנו להשיג את המטרה, היעד או ההצלחה.

ניסוח בהיר של הבעיה מגדיל משמעותית את הסיכוי למציאת פתרון.
ניסוח בהיר של המטרה מגדיל משמעותית את הסיכוי להשיג אותה.
ניסוח בהיר של ההצלחה מגדיל משמעותית את הסיכוי ליצור ולחוות אותה.

**
ג.
למרות החשיבות של הגדרת מטרה ברורה והמחירים שבאי-הגדרתה,
במקרים רבים, במודע או שלא במודע, אנו נמנעים מלעשות זאת.

אנו מובילים ישיבה, או מסכימים להשתתף בישיבה שמטרתה לא ברורה.
אנו נכנסים לתהליך מבלי להגדיר מה בדיוק אנו מקווים להשיג בו ולאן חשוב לנו להגיע.
אנו חיים חיים שלמים מבלי שביררנו לעצמנו מהי הצלחה בחיים עבורנו.

למרות היתרונות המשמעותיים של הגדרת מטרה ברורה והחסרונות המשמעותיים של אי-הגדרתה,
בחלק גדול מהמקרים נעדיף להימנע מהגדרה.
למה…? איך זה יכול להיות..??

**
ד.
מספר כוחות חזקים עומדים בינינו ובין הגדרה בהירה של מטרה:

1. כל עוד לא הגדרנו משהו בצורה בהירה, ברמה מסוימת הכול עוד פתוח.
עצם ההגדרה של משהו (מטרה, יעד, הצלחה), מגדירה גם מה לא.
ממש באותו רגע שבו אנו בוחרים להתמקד במטרה מסוימת, אנו בוחרים גם לא להתמקד במטרות אחרות.
חלקים מסוימים בנו מעדיפים להשאיר את כל האפשרויות פתוחות.

2. באופן פרדוקסלי, הגדרה בהירה של מטרה מגדילה את הסיכוי לכישלון.
כל עוד לא הגדרנו מטרה שאנו רוצים להגיע אליה, איננו יכולים להיכשל בהגעה אליה.
ממש באותו רגע שבו אנו מגדירים מטרה ברורה, אנו יוצרים את האפשרות של כישלון בהשגתה.
חלקים מסוימים בנו לא אוהבים להיכשל.

3. הגדרת מטרה מכבידה את נטל האחריות.
אם לאחר הגדרת מטרה, לא נצליח להשיגה,
לא רק שזה יהיה כישלון, זה יהיה הכישלון שלנו.
אנו הגדרנו את המטרה ואנו אחראים להשגתה.
חלקים מסוימים בנו חוששים להיות אחראים או להימצא אשמים.

4. הגדרה בהירה של מטרה, יוצרת מחויבות.
כל עוד המטרה אינה מוגדרת אנו יכולים להמשיך בהתנהלות הנוכחית שלנו.
ברגע שהגדרנו מטרה, עולה המחויבות שלנו להשיגה, שכן אנו אלו שהגדרנו אותה.
הגדרת מטרה היא מעין חתימת חוזה שלפיו יופנו חלק מהמאמצים והמשאבים שלנו להשגת המטרה.
חלקים מסוימים בנו לא אוהבים להתחייב ולאבד את החופש והעצמאות שלהם.

5. לעתים אנו מוכנים לקחת אחריות, להתחייב ולעבוד קשה בכדי להשיג את המטרה.
אם רק היינו יודעים מהי…
המצב מורכב ואנו מתקשים להגיע לניסוח ברור של מטרה.
אנו יכולים לנסח מטרה כלשהי, אך אין לנו ביטחון שהיא תעזור בשיפור המצב.
הגדרת מטרה לא נכונה עלולה לייצר יותר נזק מתועלת.
חלקים מסוימים בנו חוששים להגדיר את המטרה הלא נכונה ולטעות.

**
ה.
הקשבה לחלקים הפנימיים בנו,
המתנגדים להגדרת מטרה וחוששים ממנה,
יכולה לסייע לנו ולהם.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לרדת מתפקיד

ביום ראשון השבוע, ערב ראש השנה, 
פרסמתי את הפוסט היומי האחרון לשנת תשע"ח, פוסט שסגר רצף של שלוש שנות כתיבה יומית.
התייחסתי בו למוטיבציה שהניעה אותי, לתהליך שעברתי ולהתלבטות שיש לי לגבי המשך הכתיבה היומית.
התגובות וההתייחסויות השונות שקיבלתי ריגשו אותי וחיממו את ליבי.

ביום שאחרי, למרות שלא הגעתי להחלטה האם להמשיך או להפסיק, 
החזקתי את עצמי שלא לכתוב "החוצה". 
המשכתי לכתוב, אבל רק לעצמי.
התבחבשתי בין הרצון להעלות פוסט ולשמור על רצף, לבין הרצון לשחרר את זה ולקחת הפסקה.
באותו יום יכולתי לחוש בכאבי גמילה.
גמילה מהרגל יומי המלווה אותי כבר שנים ואשר הפך להיות חלק מחיי. 
כאבי פרידה.
פרידה מהידוע והמוכר.

אולי קצת בדומה לפרידה מבת זוג, שרגילים לפגוש בכל יום.
משהו בנו רוצה שינוי בקשר ומשהו אחר רוצה שהקשר יישאר כפי שהוא.
חלק בנו רוצה לקחת מרחק ולהתאוורר, וחלק אחר רוצה להישאר קרוב, לשמור על מה שנבנה לאורך שנים.

**
השבוע גיליתי שלהפסיק לכתוב פוסט יומי, זה קצת כמו "לרדת מתפקיד".
כשאנחנו משהו עושים לאורך זמן, הוא הופך להיות חלק מהזהות שלנו, ממי שאנחנו ומהתפקיד שלנו בעולם.
זה לא חייב להיות רק כתיבה כמובן.
זה יכול להיות תפקיד רשמי או לא רשמי, שאנו ממלאים בעבודה, במשפחה או במרחבי חיים אחרים.
כשאנו יורדים מתפקיד, משהו בנו, משהו שהגדיר אותנו ברמה כזו או אחרת, מפסיק להתקיים.
לרדת מתפקיד זה לשנות את הצורה שבה אנו נתפסים על ידי הסביבה שלנו, אולי גם על ידי עצמנו.

ירידה מתפקיד יכולה להיכפות עלינו כתוצאה משינוי המתרחש בסביבתנו
(פיטורים, יציאה לגמלאות, סיום חוזה, גירושים, פטירה של אדם שטיפלנו בו, יציאת ילדים מהבית)
או להיבחר על ידינו.
לא קל לרדת מתפקיד.
זה קשה במיוחד כשנהנים ממה שעושים, חווים סיפוק ומשמעות ולא בטוחים האם להמשיך או להפסיק.
לרדת מתפקיד זה לוותר על משהו קיים ומוכר וגם לוותר על פוטנציאל של משהו שיכול היה להיות אם רק היינו ממשיכים.

כשאנו מפסיקים למלא תפקיד מסוים, יש סיכוי שחלק מהאנשים לא יאהבו את השינוי, יתנגדו לו, אולי אפילו יפסיקו לאהוב אותנו.
ירידה מתפקיד משפיעה לא רק על העשייה שלנו, אלא גם על מערכות היחסים שלנו עם אנשים שסביבנו.
לא תמיד זה שינוי גדול או מהותי אבל זה תמיד איזשהו שינוי.
לרדת מתפקיד זה גם לשנות קשר.
זה להתחיל להיות אחרת.

**
סטיבן קובי מעלה את הרעיון ש"העבודה הכי חשובה שלנו היא תמיד עוד לפנינו".
זה רעיון שמשחרר לחץ ומעורר סקרנות.
כשהוא נשאל בראיון האם הוא באמת מאמין שזה אפשרי, 
(גם לאחר שכתב את "שבעת ההרגלים" שנמכר במילוני עותקים, יותר מכל ספר אחר שלו),
הוא ענה שכן. חד משמעית.
לדבריו זה פחות עניין של מספרים ומדדים חיצוניים.
זה יותר עניין של מהות פנימית.
של מחשבה שניתן לאמץ.
של אמונה בהתהוות מתמדת.

כשאנחנו יורדים מתפקיד, 
אנחנו פותחים פתח ומאפשרים למשהו חדש להתהוות.
נראה לי שבזכות השינוי בכתיבה שלי השבוע,
כבר יכולתי להסתכל קצת אחרת על שלוש מערכות יחסים אינטימיות שלי.

**
לפני מספר ימים נתקלתי לראשונה בטקסט מרגש של קארל רוג'רס שלא הכרתי.
הרשיתי לעצמי לתרגם אותו לעברית ולהעלות אותו כאן, לצד המקור שבאנגלית.
בכולנו יש כמיהה עצומה להיראות ולהישמע.
הקשבה עמוקה היא אחת המתנות החשובות שאנו יכולים לתת ולקבל.

"כמעט תמיד, כאשר אדם מרגיש שהוא נשמע בצורה עמוקה, עיניו מתלחלחות.
אני חושב שבמובן מסוים הוא מתייפח משמחה.
כאילו הוא אומר, 'תודה לאל, שמעו אותי. מישהו יודע איך זה להיות אני'.
ברגעים כאלה היתה לי פנטזיה על אסיר בצינוק, 
המקיש יום אחר יום הודעת קוד מורס:
'מישהו שומע אותי? האם יש שם מישהו?' 
ולבסוף, יום אחד הוא שומע כמה נקישות חלושות, 'כן'.
על ידי תגובה פשוטה זו הוא משוחרר מבדידותו;
הוא הפך שוב להיות אדם."

~ קארל רוג'רס, תרגום חופשי: רוני ויינברגר.

**

"Almost always, when a person realizes he has been deeply heard, his eyes moisten. 
I think in some real sense he is weeping for joy. 
It is as though he were saying, 'Thank God, somebody heard me. Someone knows what it's like to be me.' 
In such moments I have had the fantasy of a prisoner in a dungeon, 
tapping out day after day a Morse code message, 
'Does anybody hear me? Is anybody there?'
And finally one day he hears some faint tappings which spell out 'Yes.' 
By that one simple response he is released from his loneliness; 
he has become a human being again."

~ Carl Rogers

**
בפוסט הזה בחרתי לשתף בתהליך שאני עובר השבוע ובמחשבות שעוברות דרכי.
אין פה שורות תחתונות או כלים מעשיים.
אני מקווה שהוא בעל ערך עבורכם, נוגע ומעורר משהו.
אם זה המצב, ומתחשק לכם לכתוב לי על כך מספר מילים, יעניין אותי לקרוא.

שנה טובה וגמר חתימה טובה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter