תגית: הקשבה

איפה עובר הגבול..??

משוב שקיבלתי השבוע לקטע "כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול":

"יש לי בעיה עם המוחלטות של האמירה הזאת. 
כי אנשים גם אונסים, מכים, מתעללים. 
זה הכי טוב שלהם באותו רגע? תמיד?

כדאי, רצוי וחשוב לסייג את האמירות האלה. 
אפשר בתחילת הקטע. 
משהו בסגנון: אנחנו יוצאים מנקודת הנחה, שאדם שפועל בדרך שאיננה אלימות או פגיעה באחר, משתדל תמיד לעשות את הכי טוב שלו.
אחרת, זה מעורר אנטגוניזם. 
לא כל אחד עושה רק טוב ומשתדל לעשות טוב. בטח לא תמיד. 
ולצערנו, אלה שפועלים מתוך מוטיבציה לפגוע באחרים, הם לא מעטים… 
ולא מעניין איזה מטען הם סוחבים איתם."

**
"כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול" ו-"אם הייתי במקומך הייתי פועל בדיוק כמוך"
הן שתי אמונות שהתפתחו אצלי בשנתיים-שלוש האחרונות,
וכמו כל אמונה אחרת, הן מבוססות על הדרך שבה אני תופס אנשים ותופס את העולם.

מעניין איך אמונות מתפתחות.
הן לא היו שם מאז ומתמיד.
לא זכור לי אירוע מטלטל שיצר אותן בתוכי.
עד לא מזמן, כנראה שהחזקתי אמונות הפוכות או מנוגדות.

**
מירי שפירא היתה הראשונה שפתחה לי את הדלת לעולם התקשורת המקרבת.
אחד הדברים הכי חשובים ומשמעותיים שלמדתי ממירי היה אמפטיה.
איך להיות עם בן אדם, להקשיב לו, לראות אותו, להבין אותו לעומק.
זו לא למידה מנטלית שבה מבינים משהו וממשיכים הלאה, 
אלא למידה התנסותית-חוויתית שחוזרים עליה שוב ושוב ושוב.

באחת הנסיעות המשותפות שלנו מירי שאלה אם אני רוצה להתאמן בלהיות באמפטיה ליגאל עמיר.
לא רק שלא רציתי, השאלה הזו ממש עצבנה אותי.
מאיפה הבאת את זה עכשיו…??
למה שאתן אמפטיה לרוצח ראש הממשלה?
יש כל-כך הרבה אחרים שארצה להיות איתם באמפטיה ויגאל עמיר הוא לא אחד מהם. 
אני יכול לחיות חיים שלמים של אמפטיה, אולי אפילו כמה גלגולים, בלי להגיע אליו.
שחררי אותי מזה.
מספיק עם הצדקנות וההתייפייפות הזו. 
יש דברים שאסור להבין. 
יש אנשים שאסור להיות איתם באמפטיה.

**
מדוע יש אנשים או מעשים שקשה לנו להיות אמפטיים כלפיהם?
שאנחנו לא רוצים אפילו לנסות?

לעתים קרובות אמפטיה נתפסת כהבנה שעלולה להוביל להצדקה שעלולה להוביל לסליחה.

אם אבין אותך, יש סיכוי שתחשוב שאני מצדיק אותך.
עצם המוכנות להיות אתך בדיאלוג או לנסות להבין אותך עלולה לתת לגיטימציה למעשים שלך. 
אם ניתן להבין את מה שעשית, אולי אפשר אפילו לסלוח על זה. 
ואני לא רוצה לסלוח. 
אני כל כך כועס ואני כל כך חושב שזה לא בסדר, 
שלא רק שאיני רוצה לסלוח לך, 
אני רוצה שתיענש בחומרה.

כשאני מאמין שאתה לא בסדר,
וכשאמפטיה מחוברת אצלי להבנה + הצדקה + סליחה, אז עם כל הכבוד, היא לא בשבילך.

נראה לי שיש קושי נוסף להיות באמפטיה, שקשור יותר אלינו ופחות לאדם האחר:

הפחד להשתנות.

אם אניח את האג'נדה והאמונות שלי בצד (אפילו רק לרגע), ואתמקד בלהבין אותך, 
זה יכול להחליש אותי.
במצבים מסוימים עדיף להיות חד וברור.
שחור-לבן.
בלי למצמץ.
אם אבין אותך יותר, אני עלול להתבלבל.
ההבנה עלולה לזרוע בתוכי ספקות. 
לסדוק את תפיסת העולם שלי.
וזה מסוכן.

אי-הרצון והקושי שלנו להיות באמפטיה הוא לא רק עם רוצחים, אנסים, מחבלים, גננות מתעללות וגברים מכים.
הוא גם עם חברי כנסת, קולגות לעבודה, מורים, שכנים, אנשים שחיים או שחושבים אחרת מאיתנו, ואפילו עם חברים ובני משפחה שלא באים לנו בטוב.

**
היום אני רואה את זה אחרת.
אמפטיה ליגאל עמיר זה ניסיון להבין אותו ואת נקודת מבטו.
מה עובר עליו ואיך הוא רואה את העולם.

להבין.

לא להצדיק.
לא להזדהות.
לא לסלוח.
בטח שלא לאהוב.

כשאני באמפטיה עם מישהו, חלק אחד בתוכי יכול להבין אותו ("אם הייתי במקומך הייתי פועל כמוך"),
וחלק אחרי בי יכול לא להסכים, לכעוס, להתנגד לו, להילחם בו, או לרצות שהוא ישב בכלא לשארית חייו.
שני החלקים הללו יכולים להתקיים בתוכי בו-זמנית: האחד מתמקד באדם שמולי, והאחר בי.

**
המשוב שקיבלתי על הקטע גרם לי לעצור ולחשוב.

אני מסכים שהמוחלטות באמירה ("כל אחד", "תמיד", "הכי טוב") מעוררת אנטגוניזם.

מצד שני, איפה עובר הגבול..?

איפה עובר הגבול בין אנשים ש"מותר" להיות באמפטיה כלפיהם לכאלו ש"אסור"?
בין אנשים שהם בני-אדם לאנשים שהם "חיות-אדם"? 
איפה עובר הגבול בין מעשים שמותר לנסות להבין אותם, לכאלו שאסור?

פעם חשבתי שזה פשוט:

"אפס סובלנות לאלימות".
"אפס סובלנות לחוסר-אמינות".

היום אני מאמין שזה יותר מורכב.

נראה לי שבשלב זה, אשאיר את הטקסט כפי שהוא.
שכל אחד ישים לעצמו את הגבול שלו.

יכול להיות שאשלם על כך מחיר.
יש משהו טעון מאוד בנושא הזה.
לחלקנו הוא נוגע במקומות הכי עמוקים, כואבים ורגישים. בפחדים הכי גדולים.

הוא עלול לגרום לאנשים מסוימים, ביניהם חברים קרובים ובני משפחה, להתרחק ממני.
קצת כמו לפני כשנה וחצי, כששיתפתי בקטע המטלטל של טיך נהאת האן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תפילה

"לפעמים התפילות החזקות ביותר הן גם הפשוטות ביותר. 
פעם, כששכבתי על שולחן הניתוחים וחיכיתי להרדמה,
לקח אחד המנתחים את ידי ושאל אם אני רוצה להצטרף אליו ואל צוות המנתחים בתפילה.
נדהמתי ועניתי בחיוב.
הוא אסף את הצוות סביב שולחן הניתוחים לרגע של שקט, ואחר כך אמר בשקט:
'הלוואי שיהיה לנו הכוח לעשות כאן את הדבר הנכון'. "

"התפילה היא מעבר מן השליטה אל התעלומה.
בעבר התפללתי למען החולים שלי. 
בימים אלה אני מתפללת גם למען עצמי.
לפעמים אני מתפללת שתהיה בי חמלה, אבל לעתים קרובות יותר אני מתפללת שלא אזיק,
תכונה רוחנית חשובה הטמונה בשבועת היפוקרטס.
כאדם אני יודעת שלעולם לא אוכל להגיע לרוחבה ולעומקה של הפרספקטיבה המאפשרת לדעת
אם מעשה כלשהו ממעשיי הביא בסופו של דבר נזק או תועלת.
למרות זאת, אני מקווה שאביא תועלת בשירות מטרה קדושה מבלי לדעת זאת אפילו.
לכן, לפעמים, לפני שאני פוגשת מטופל, אני נושאת תפילה חרישית קצרה:
'אין ביכולתי להבין את הסבל וגם לא את הריפוי, אבל ברגע זה אני כאן. השתמשו בי.' "

~ הציטוטים מתוך "חוכמה משולחן המטבח" / רחל נעמי רמן

**
"הלוואי שאצליח לראות את האדם שאפגוש בעוד רגע.
מעבר למסכות ולכותרות. 
מעבר לקורות החיים.
הלוואי שאצליח לראות כדי שאוכל לעזור.
כדי שאוכל לעשות את הדבר הנכון."

~ תפילתה של א., מגייסת בחברת הייטק, שבשנים האחרונות אני זוכה לעבוד איתה.

**
אחד העקרונות החשובים ברייקי הוא שכמטפל אינני אחראי לריפויו של האדם שבו אני מטפל.
אני בסך הכול צינור או ערוץ שדרכו זורמת האנרגיה הנמצאת בעולם אל המטופל.
כצינור, אינני מחפש הוכחה או משוב לכך שמה שאני עושה עוזר.
אינני מכוון לתוצאה מסוימת שאני רוצה שתקרה ושאני מאמין שהיא ה-תוצאה ה-נכונה.
כערוץ אני מכוון לטוב העליון של האדם שבו אני מטפל מבלי לדעת בהכרח מה זה אומר.
אני סומך על האנרגיה שתדע את דרכה ובוטח באדם ובכוחות הריפוי הפנימיים שלו.
כערוץ שדרכו זורמת אנרגיה, תפקידי להחזיק כוונה ולהיות נוכח.

אולי בדומה לרייקי, להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח, זה גם תפקידי כמנחה, כמנהל, כמגייס, כחבר, כהורה וכבן זוג.

זה לא במקום.
זה לא במקום הכנה מדוקדקת לסדנה, מעבר על קורות חיים, ביצוע מטלה בפרויקט, קניות בסופר, או הסעה לחוגים.
זה לא תירוץ לאי-עשייה, לדחיינות או לחיפוף.
להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח זה תוך-כדי ולצד ההכנה לסדנה, הקניות בסופר, מעבר על קורות החיים, ביצוע מטלת הפרויקט וההסעה לחוגים.

**
לשאת תפילה.
להחזיק כוונה.
לגלות ענווה.
להיות פתוח להכוונה.
לשחרר אחיזה בתוצאה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

11 למידות אישיות על רצון

בשבועיים האחרונים, בהמשך לפוסט "פיתוח מומחיות", "שיחקתי" קצת עם הרצון שלי.
("שיחקתי" = בדקתי בסקרנות מה קורה איתו ואיתי בכל מיני מצבים.)

הנה 11 למידות אישיות על הרצון שלי:

1. לפעמים אני יודע מה אני רוצה ולפעמים איני יודע.
כששואלים אותי "מה אתה רוצה עכשיו?", לא תמיד אני יודע.
לא תמיד יש לי העדפה או רצון.

**
2. לפעמים אי-הידיעה היא ביטוי של חוסר אמון או חוסר לגיטימציה.
אני לא יודע מה אני רוצה כי אני לא בטוח אם זה משנה או אם מותר לי לרצות.
("מה זה משנה מה אני רוצה, אם ממילא נעשה את זה ככה…").

**
3. לפעמים אני יודע מה איני רוצה ועדיין איני יודע מה אני כן רוצה.
ידיעת ה-"מה-לא", אינה מגיעה בהכרח עם ידיעת ה- "מה-כן".
אני יודע שלא מתחשק לי לאכול פיצה, ואני לא בטוח מה כן מתחשק לי לאכול.

**
4. ידיעת המה-לא יכולה להיות שלב בדרך למה-כן. 
כמו במשחק "חם-קר", אחרי כמה "קר", הכיוון של "חם" יכול להתבהר. 
בשונה מהמשחק "חם-קר", ידיעת מה-לא אינה מצביעה בהכרח על מה-כן.

**
5. לפעמים אני רוצה להתרחק ממשהו ולפעמים אני רוצה להתקרב למשהו. 
במצבים מסוימים זה יכול להישמע אותו דבר, וזה לא.
לרצות פחות קונפליקטים ולרצות יותר הרמוניה זה לא אותו דבר.
לרצות לא להיות חולה ולרצות להיות בריא זה לא אותו דבר.
לרצות לא לסבול ולרצות להנות זה לא אותו דבר.

**
6. לפעמים אני יודע מה אני רוצה או מה איני רוצה, ואני מעדיף לא לבטא את זה בקול רם.
יכול להיות שאגיד "לא משנה לי" למרות שכן משנה לי.
או שאגיד "אני לא יודע", למרות שאני כן יודע.
כשזה קורה, מעניין להתבונן בסיבה שזה קורה.

**
7. אחת הסיבות לאי-ביטוי הרצון היא המחשבה שאם אבטא את הרצון שלי מישהו ייפגע.
ואז, גם כשאני יודע מה אני רוצה, החשש שמישהו ייפגע גדול יותר מהרצון לדבר המסוים.
כששאלו אתמול בסדנה "מי רוצה לתרגל עכשיו?", רציתי לומר "אני" אבל היססתי, כי לא רציתי "להידחף" ושזה יבוא על חשבון מישהו אחר.

**
8. סיבה נוספת לאי-ביטוי הרצון היא המחשבה שאם אבטא את הרצון שלי אני אפגע.
יכול להיות שכשאגיד מה אני רוצה, יתעלמו מזה, או יסרבו לזה, או יתנגדו לזה, או ידחו את זה.
ואז… אולי יתנגדו אלי, או ידחו אותי.
ואז.. אני אתאכזב, אתבאס, או אפגע.

**
9. סיבה שלישית לאי-ביטוי הרצון היא המחשבה שהרצון אינו לגיטימי מאיזושהי סיבה. 
שאני לא "אמור" לרצות את זה.
ושגם אם אני רוצה את זה, זה לא לגיטימי לבקש את זה במצב הזה או מהאדם הזה.

**
10. נתינת מקום לרצון שלי עוזרת לו להתממש.
המשפט "מתחשק לי להמשיך את הטיול ולא ולחזור הביתה עדיין, מתאים לך?",
שונה מהמשפט "האם מתאים לך להמשיך את הטיול או לחזור הביתה?".

**
11. הרצון שלי משתנה.
רצון הוא משהו חי ודינמי.
הבדיקה "מה אני רוצה?", היא למעשה תמיד בדיקה "של מה אני רוצה עכשיו?".
מה שאני רוצה עכשיו יכול להיות שונה ממה שארצה אחר כך.
לא באמת ניתן לדעת מה ארצה אחר-כך.

**
בדיקה ב Live: מה אני רוצה עכשיו…?

לסיים את הפוסט הזה ולשלוח אותו. להתפנות לדברים אחרים.

עד כאן 11 למידות על רצון. אני מקווה שהפוסט בעל ערך עבורכם.

אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, אולי גם למידות ותובנות על הרצון שלכם, אשמח לקרוא…

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אין עדיין פרטים נוספים על קבוצת התרגול והלמידה ברוח "ארבע ההסכמות" שהוזכרה בפוסט הקודם. אולי בקרוב…

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

המרחק הנכון מבעיותיך

יש תחושה שהרבה קורה עכשיו…
משהו מרגיש מאוד דינמי בימים הללו. 
אני שם לב לתחושה משולבת של תנועה פנימית בתוכי לצד תנועה חיצונית במסגרות ובמערכות השונות שאני חלק מהן.
הרבה חלקים זזים במקביל בימים הללו.
נראה שמשהו מתהווה, משתנה, מתארגן מחדש.
עוד לא ברור לאן זה הולך, מתי ואיך זה יתייצב.

הדחף במצבים הללו הוא לנסות להבין.
לעשות סדר. 
לייצר ודאות.
ליצור בהירות. 
לא בטוח שאפשר.
אולי "זה" צריך עוד קצת זמן…

יכול להיות שחלק מהעניין עכשיו, הוא להסכים לשהות קצת עם חוסר הוודאות והעמימות,
להקשיב פנימה, להתבונן החוצה, להסתקרן לגבי מה שעולה, לתת לדברים להבשיל…

היום יש לי פחות מילים משלי ויותר ציטוטים של אחרים.

אני מקווה שתאהבו ושהם יהיו משמעותיים עבורכם, כפי שהם משמעותיים עבורי.
כל הציטוטים לקוחים מעולם ה-"התמקדות", גישה אשר פותחה ע"י ד"ר יוג'ין ג'נדלין.

"גופך נוטה תמיד לכיוון של הרגשה טובה יותר. 
הוא מערכת מורכבת החפצה חיים. 
תכופות אנו מרגישים שהכל כה לקוי, עד שאנו מקבלים את הרגשות הרעים הללו כמצב בסיסי נתון. ולא היא. 
ההרגשה הרעה היא ידיעת הגוף הדוחף לעבר הטוב. 
כל הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית לקראת דרך קיום נכונה יותר, 
אם מעניקים לה את המרחב הדרוש לה כדי לנוע לקראת תיקונה."

**
"הגוף הוא מערכת מופלאה בטבע וביקום.
תחושתו ההוליסטית לגבי מה שהינו 'בעד החיים', ומה שאינו כזה, 
מקיפה הרבה יותר ממה שמחשבה או רגש יכולים להכיל."

**
מציאת המרחק הנכון מבעיותיך

"אינך רוצה ליפול אל תוך בעיותיך, לשקוע בהן, להפוך להיות הן.
מצד שני, אינך רוצה לברוח מהן, להתעלם מהן, להדחיק אותן.
הגישות הללו, בדרך כלל אינן מניבות תוצאות חיוביות.

קיימת דרך שלישית, מועילה בהרבה.
זוהי הפעולה הפנימית של יצירת מרחק בינך לבין מה שמטריד אותך,
תוך כדי שאתה עדיין מותיר אותה לפניך.
אינך נכנס אל הבעיות.
אתה עומד במרחק קצר מהן – 
רחוק דיו כדי להפסיק את התחושה שהן מוחצות אותך, אך קרוב דיו כדי שתוכל להרגיש אותן. "

~ מתוך "התמקדות" מאת יוג'ין ג'נדלין

**
"מה שאנו מבטלים ואיננו מרגישים נשאר אותו הדבר.
כאשר אנו מרגישים, הוא משתנה.
מרבית האנשים אינם יודעים זאת.
הם חושבים שעל ידי כך שלא ירשו לתחושות שליליות לעלות בהם הם יהיו אנשים טובים יותר.
היפוכו של דבר, זה גורם לכך שאותם רגשות יישארו במצב סטטי, שנה אחר שנה.
כמה דקות של תחושת הדברים בגופכם מאפשרת להם להשתנות.
אם יש בכם משהו רע או חולה או לא יציב, הניחו לו להיות כזה בתוככם ונישמו.
זוהי הדרך היחידה שבה הוא יוכל להתפתח ולהשתנות על-פי צרכיו."

**
יצירת מערכת יחסים עם רגשותינו

"ההתמקדות מלמדת אותנו שהשינוי בא בקלות רבה יותר כשאנו יוצרים מערכת יחסים עם רגשותינו.
ואי-אפשר לקיים מערכת יחסים עם משהו כשאתם שקועים בו עד צווארכם !

חישבו על הרגשות שלכם כעל אגם גדול.
הבחירה בידיכם: אתם יכולים לקפוץ אל תוך האגם ואתם יכולים לשבת על הגדה ולצפות בו.
ההתמקדות עובדת בצורה הטובה ביותר כשאתם "יושבים ליד" מה שאתם מרגישים במקום לקפוץ לתוכו.

כשאתם יוצרים קשר עם מה שנמצא שם, אתם יכולים להקשיב לו טוב יותר.
הוא יכול לספר לכם את הסיפור שלו.
אם אתם בתוכו, אין מי שישמע את הסיפור.
מערכת יחסים פנימית זו היא הדרך להעניק לעצמכם את הנוכחות המרפאת שהנה רבת עוצמה ויעילה כל-כך.

אם אתם מוצאים את עצמכם אומרים 'אני עצוב', נסו לשנות זאת ולומר 'יש בי חלק שעצוב' או 'יש לי תחושה של עצב' או 'אני מודע למשהו שמרגיש עצוב'.
וכך תחושת העצב הופכת למשהו שאתם יכולים להיות איתו במקום למשהו שמשתלט עליכם מכיון שזה רק חלק מכם, לא כולכם."

~ מתוך "כוחה של התמקדות" מאת אן וייזר קורנל

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

6 דרכים לעבוד עם ביקורת

ביקורת היא אחת מצורות התקשורת הנפוצות.
באופן קבוע אנחנו נותנים ומקבלים ביקורת. 
ביקורת יכולה להגיע בצורות שונות ובעוצמות שונות.

**
ביקורת היא טריגר.
ביקורת יכולה להיות כלפינו או כלפי משהו שעשינו. 
בעת קבלת ביקורת, האינסטינקט הראשוני שלנו (הנובע מ"מוח הזוחלים" הקדום) הוא לתקוף, להתגונן או לקפוא.

**
ביקורת יכולה להיות מאיץ לקונפליקט או מנוף להתפתחות.
כשביקורת (מאדם מסוים או בנושא מסוים) מפעילה אותנו בעוצמה, סביר להניח שיש שם משהו חשוב עבורנו.
לא תמיד יש לנו את הרצון לעבוד עם ביקורת שאנו מקבלים.
לא תמיד יש לנו את היכולת (לדוגמא: פניות נפשית או משאבים רגשיים) לעבוד עם ביקורת. 
כשיש לנו גם רצון וגם יכולת, עבודה עם ביקורת יכולה לתרום בצורה משמעותית להתפתחות שלנו.

**
להלן 6 דרכים לעבודה עם ביקורת:
(מתאים למצבים שבהם יש לנו רצון + יכולת לעבודה)

א. כשמישהו מבקר אותנו:

1. לחפש את האמת שבבסיס הביקורת – 
"בהיעדר ביקורת פנימית, ביקורת חיצונית היא רק משוב".
כשמישהו אומר לי "אתה אנוכי", הנטייה הראשונית שלי הינה לבטל את דבריו ולתקוף אותו.
דרך מומלצת אחת לעבודה עם ביקורת היא לבדוק בסקרנות איפה בחיי או בהתנהלותי אני נוהג באנוכיות.
ניתן להניח שיש משהו עבורי, גרעין או גרעינון של אמת, בדרך שבה אנשים רואים או חווים אותי.
בדיקה סקרנית יכולה להגביר את הפתיחות והמודעות שלי ולהקטין את ההתנגדות שיש בי כלפי המסר או המבקר.

**
2. להקשיב לצורך החשוב שהאדם מבטא –
על פי תקשורת מקרבת, בכל פעם שאנו אומרים או עושים משהו, אנו מנסים למלא צורך חשוב שלנו.
מרשל רוזנברג יוצר התקשורת המקרבת טוען ש"אלימות הינה ביטוי טראגי לצרכים חשובים שאינם נענים". 
כשמישהו מעביר ביקורת עלינו או על משהו שעשינו, הוא מבטא צרכים חשובים שלו שהוא אינם נענים.
כשאנו מסתקרנים לגבי הצורך החשוב שהאדם מנסה להביע (לפעמים בדרך שקשה להקשיב לה),
אנו מפנים את תשומת הלב מהתמקדות בנו להתמקדות בו, מרצון להוכיח ולנצח, לרצון להבין ולעזור.
דוגמא: הביקורת "את ביקורתית מדי", יכולה להיות ביטוי לצורך בקבלה, הכרה, פרגון והערכה.

**
3. לנפנף את הביקורת – 
את המילים הבאות שמעתי מאלכס קורנהאוזר, מנכ"ל אינטל ישראל לשעבר, במסגרת כנס ניהולי מתקדם:
"במהלך עבודתכם תקבלו הרבה ביקורת מאנשים שונים.
יש לכם אחריות להקשיב לביקורת, לבדוק אותה ולעשות איתה עבודה.
אבל… אם לאחר שבדקתם לעומק, הגעתם למסקנה שהביקורת אינה רלוונטית,
הרשו לעצמכם לנפנף אותה ולהמשיך הלאה."

מאלכס קיבלתי את "הלגיטימיציה" לשחרר ביקורת שאינה רלוונטית עבורי.
עם השנים למדתי שביקורת לא רלוונטית, היא ביקורת ש"עוברת לידי" ואינה מפעילה אותי.
אם הביקורת מקפיצה אותי ומעוררת בי התנגדות גדולה, סביר להניח שיש בה משהו עבורי.

**
ב. כשאנחנו מבקרים מישהו אחר:

4. לחפש את הצורך החשוב שלי – 
בדומה לדרך #2 המזמינה להקשיב לצורך של האחר החבוי תחת הביקורת המבוטאת כלפינו,
כשלנו יש ביקורת כלפי אחרים (בין אם אנו מבטאים אותה או רק חושבים עליה), 
אנו יכולים להסב את תשומת ליבנו מהאדם שעליו אנו מצביעים,
ולבדוק בסקרנות מה הצורך החשוב שלנו שהיינו רוצים שיקבל מענה כרגע.

האם יכול להיות שכשאני מאשים את זוגתי בכך שהיא "רגישה מדי", אני בעצם כמה לביטחון ולזרימה בקשר שלנו, 
שיאפשרו לי להתבטא בחופשיות מבלי לחשוב מספר פעמים לפני שאני אומר משהו?

**
5. לחפש משהו דומה אצלי או בתוכי – 
מערכות היחסים שלנו הן שיקופים. 
לא ניתן לראות באחר משהו שלא קיים בעצמנו.
אם אני מבקר את השותף שלי על כך שהוא "מניפולטיבי",
סביר מאוד להניח גם אני "מניפולטיבי" בהיבטים מסוימים של ההתנהלות שלי איתו או עם אחרים.
ייתכן שהמניפולטיביות שלי תבוא לידי ביטוי בצורה אחרת מזו שאני רואה אצלו, ועדיין היא שם. 
כשאני רואה את היבטי המניפולטיביות בתוכי אני מקבל הזדמנות לשינוי התפתחותי. 
בנוסף, משהו בי מתרכך ונהיה פחות צדקני או מוסרני כלפי שותפי.

**
6. לחפש את הכמיהה הסמויה שבבסיס הביקורת שלנו – 
משהו שאולי היינו רוצים ואיננו מאפשרים לעצמנו. 
בשונה מצורך חשוב שלנו שאינו מקבל ושקל לנו יחסית לזהות אותו ולהתחבר אליו,
הכמיהה הסמויה היא צורך או צורת התנהגות הרחוקים מאיתנו.
דוגמא: אם "חוסר אחריות" מקפיץ אותי, ייתכן שאני תופס את עצמי כאדם אחראי מאוד.
יכול להיות שאחריות היא אחד מסימני ההיכר שלי, חוזקה משמעותית, איכות שאנשים רואים בי ומעריכים אצלי.
חוסר אחריות מעורר בי התנגדות עזה, משהו שאיני מרשה לעצמי. 
במצב כזה, האם יכול להיות שהכמיהה הסמויה שלי היא כמיהה לחופש, 
לעזוב הכול ולעשות לעשות משהו שמתחשק לי, מבלי להתייחס להשלכות עתידיות או להתחייבויות קיימות?

**
עד כאן 6 דרכים לעבוד עם ביקורת.

הקלות שבה ניתן להבין רעיון כלשהו, אינה מעידה על פשטות היישום שלו.
ביקורת, במצבים ובמערכות יחסים מסוימים, יכולה להיות טריגר עוצמתי המשאיר את "ניהול הסיטואציה" למוח הזוחלים שלנו, פעם אחר פעם אחר פעם.

חדשות מעודדות:
לא נורא אם לא הצלחנו להגיב כפי שרצינו עד כה. 
בעתיד נקבל אינספור הזדמנויות נוספות לתרגול…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עכשיו פחות טוב

עכשיו פחות טוב.

אתמול היה לי אחלה יום.
זרימה, אנרגיות גבוהות, הספקתי הרבה.
הרבה חגיגות.

עכשיו זה מרגיש פחות טוב.
אנרגיה יותר נמוכה.
חצי כוח.
וזה בסדר.

**
"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'
מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ מתוך "המקומות שמפחידים אותך" / פמה צ'ודרון

**
אתמול מזג האויר הפנימי שלי היה שמשי ואביבי.
עכשיו הוא מעונן ואפרורי.
זה מה שזה עכשיו.
וזה בסדר.

**
התבוננות סקרנית:

עד שעות אחה"צ המוקדמות, בדומה לאתמול, האנרגיות היו גבוהות.
עכשיו הן נמוכות יותר.

מעניין מה היו הטריגרים בשעות האחרונות שתרמו לירידה…?

– טריגר אחד הוא השיחה הזו בענייני עבודה בסביבות 15:30 שביאסה אותי.
– טריגר שני הוא האינטראקציה המשפחתית מלפני כשעה וחצי שעוררה בי מתח ותסכול.
ויש עוד משהו..
– טריגר שלישי הוא לחץ מסוים שיש בי עכשיו לקראת המפגש מחר בערב שעדיין אינו מוכן כפי שקיוויתי שיהיה.

**
3 טריגרים.
מעבר רגשי ממה שהיה למה שעכשיו.
וזה בסדר.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

10 שאלות שמנהלים יכולים לשאול את העובדים שלהם

10 שאלות שמנהלים יכולים לשאול את העובדים שלהם בתקופה הזו:

1. מה שלומך…?
2. איך עוברים עליך הימים האלה?
3. מה המצב בבית?
4. מה שלום בן/בת הזוג שלך?
5. האם השתנה משהו במקום העבודה שלהם?
6. איך הילדים שלך עוברים את התקופה הזו?
7. מה שלום הוריך?
8. מה הכי מעסיק או מטריד אותך עכשיו?
9. יש משהו שקשה לך במיוחד עכשיו?
10. איך אני יכול לעזור…?

**
אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים לעשות עכשיו,
זה להתקשר לאנשים, לשאול לשלומם,
להתעניין במה שעובר עליהם,
לשתף במה שעובר עלינו.

עשר דקות של הקשבה אנושית.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

3 רמות של פחדים

כשמשהו שאנחנו רוצים שיקרה, לא קורה,
או כשמשהו שאנחנו לא רוצים שיקרה, קורה,
מתעוררת בנו התנגדות.

ההתנגדות היא למה שקורה, 
השונה מהסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מה שצריך היה לקרות.

**
מקור ההתנגדות הוא היאחזות.
היאחזות במחשבה או ברעיון שאנו מאמינים שהם נכונים או טובים יותר.

לדוגמא:
כחצי מהעם מאמינים שעדיף שביבי יהיה ראש ממשלה, ושאם זה יקרה זה טוב למדינה.
כחצי מהעם מאמינים שעדיף שביבי לא יהיה ראש ממשלה, ושאם זה יקרה זה רע למדינה.

כשאנשים נאחזים במחשבה או ברעיון, 
יש להם פחות פתיחות ויותר שיפוטיות כלפי אנשים, מחשבות ורעיונות אחרים.

**
מקור ההתנגדות שאנו חווים הוא היאחזות.
בבסיס ההתנגדות וההיאחזות נמצא פחד.

פחד ממה שעלול לקרות ואנו מקווים שלא יקרה,
או פחד ממה שעלול לא לקרות, ואנו מקווים שיקרה.

**
על-פי סוזן ג'פרס (מחברת הספר "להרגיש את הפחד ובכל זאת…לעשות"), 
קיימות שלוש רמות של פחדים:

א. הרמה החיצונית "שמעל פני השטח":
דברים שקורים לנו או דברים המצריכים פעולה שלנו. לדוגמא:
הזדקנות, חולי, מוות, מלחמה, פיטורים, גירושים, פרישה, תאונה …
בחירות, ראיון עבודה, דיבור בפני קהל, שינוי קריירה, ביצוע בדיקה רפואית, שינוי מערכת יחסים…

ב. רמת "מצבי התודעה הפנימיים":
תחושות, רגשות ותפיסות שלנו את עצמנו ואת מה שקורה לנו.
תחת כל פחד ברמה החיצונית מצוי פחד אחד לפחות ברמת התודעה הפנימית.
דוגמאות:
פחד מדחייה, מהצלחה, מכישלון, מבדידות, מכאב, מביקורת, מחוסר אונים, מפגיעות, מאיבוד זהות…

ג. רמת "אני לא מסוגל/ת להתמודד עם זה !"
בבסיס כל אחד מהפחדים ברמה החיצונית (רמה #1) או ברמת התודעה הפנימית (רמה #2)
מצוי הפחד היסודי שלא נוכל להתמודד עם זה.

דוגמאות:
לא אוכל להתמודד עם זקנה.
לא אוכל להתמודד עם המחלה.
לא אוכל להתמודד עם האובדן.
לא אוכל להתמודד עם השינוי.
לא אוכל להתמודד עם הדחייה.
לא אוכל להתמודד עם הכישלון.
לא אוכל להתמודד עם הכאב.
לא אוכל להתמודד עם אי-הוודאות.

**
בכדי להבין טוב יותר את הפחד שלנו, אנו יכולים להיעזר בשלוש השאלות הבאות:

א. מה אני חושש/ת שיקרה?
ב. מה איני רוצה לחוות?
ג. עם מה אני חושש/ת שלא אצליח להתמודד?

שלוש השאלות הללו יכולות לסייע בהגברת נוכחות ובשהייה עם הפחד.
הן מאפשרות לנו להתבונן בהתנגדויות ובפחדים שלנו, ולהפחית את ההזדהות עמם.

**
השבוע הזה הרגיש לי אינטנסיבי.
הבחירות + הקורונה + עניינים נוספים הביאו איתם אנרגיה חזקה ומרוכזת עבורי.
הרבה טריגרים שעוררו בי התנגדות, חשש, כעס וחוסר וודאות.

במצבים כאלה אני משתדל לעשות קצת יותר "עבודה פנימית" של הפניית תשומת לב למחשבות, רגשות ותחושות, הגברת נוכחות ופירוק הזדהויות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

Do what you do with another human being

על פי "קו פרשת המים" כשטיפת גשם נופלת על קצהו של הר, 
לא ברור האם היא תתגלגל לצדו האחד או לצדו השני.
רגע המפגש בין הטיפה להר הוא רגע בעל חשיבות.
המצב יכול להתפתח בכיוונים שונים ובצורות שונות.

רגע של קונפליקט עם אדם אחר יכול להיות "קו פרשת מים" במערכת היחסים.

לא להסכים, לכעוס, לריב, לצעוק, להתבאס, לפגוע, להיפגע….
כל הדברים הללו קורים ויקרו.
הם חלק בלתי נפרד ממערכות היחסים שלנו, 
מחיים עם אנשים אחרים, 
מעבודה לצד אנשים אחרים.

**
השבוע אחד המנהלים שאני מלווה כעס על אדם מסוים.
הוא לא אהב משהו שאותו אדם אמר ועשה.

זהירות:
קו פרשת מים.
סכנת "הוצאה מהלב".
מהנקודה הזו האירוע יכול להתפתח בצורות שונות.

המשורר ההודי כביר מציע:

"Do what you do with another human being, but never put them out of your heart." / Kabir

עשה מה שאתה רוצה עם אדם אחר אבל תמיד השאר לו מקום בליבך.
אל תוציא אותו משם.
אל תסגור את הלב בפניו.

האם אני משאיר את האדם בליבי או מוציא אותו משם?
האם אני משאיר את ליבי פתוח או בוחר לסגור אותו בפניו?

לא תמיד זה ייראה דרמטי.
לפעמים נמשיך להיות בקשר עם אותו אדם ונוציא אותו חלקית מהלב.
הוא אפילו לא יידע שהוצאנו אותו או ש"שינינו חוזה" במערכת היחסים שלנו איתו.
שהתחלנו להתרחק…

**
ממרשל רוזנברג (יוצר התקשורת המקרבת) למדתי שכשאני כועס 3 דברים מתקיימים:

1. מישהו אומר/עושה משהו שאני מאמין שהוא לא אמור לומר/לעשות.
2. צרכים חשובים שלי לא מקבלים מענה (או לא מספיק).
3. אני עומד להגיב בצורה שעלולה להקטין את הסיכוי שהצרכים שלי יקבלו מענה כפי שהייתי רוצה.

הנקודה הראשונה נוגעת בכעס שלי הנובע מהתפיסה שלי ומהפרשנות שאני נותן למה שקורה.

הנקודה השנייה מתייחסת לכאב ולסבל שאני חווה. לפעמים הם תוצר של הפרשנות שלי ולפעמים לא.

הנקודה השלישית עוסקת בבחירות ובפעולות שלי.

כשאני סובל או כועס (צרכים חשובים שלי לא נענים) ומאמין שמישהו אחר אחראי לכך,
גובר הסיכוי שארצה "להוציא" את אותו אדם מהלב שלי.

**
טיך נהאת האן כותב על "קשרים פנימיים" בספרו "איך לריב" (How to Fight).
(את הטקסט באנגלית ניתן למצוא כאן)

"בפסיכולוגיה הבודהיסטית, אנו מוצאים את המונח 'תצורות פנימיות' או 'קשרים פנימיים'.
כאשר מישהו אומר לנו משהו לא נעים ואיננו מבינים את הסיבה לכך, אנו עלולים להתרגז.
קשר נוצר בתוכנו.
חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.
קשה לנו לקבל את העובדה שיש לנו רגשות שליליים כמו כעס, פחד וחרטה.
אנו יוצרים מנגנוני הגנה משוכללים כדי להכחיש את קיומם, אבל הרגשות האלה מנסים תמיד לעלות על פני השטח.
אנו יכולים ללמוד את המיומנות של זיהוי קשר ברגע שהוא נוצר בתוכנו, ואנחנו יכולים למצוא דרכים להתיר אותו.
אם נקדיש לקשר את מלוא תשומת לבנו ברגע שהוא נוצר, כשהוא עדיין רפוי, יהיה קל יותר להתיר אותו.
אחרת, עם הזמן, הוא מתהדק ומתחזק וקשה יותר לשחרר אותו."

~ הציטוט מתוך "איך לריב" מאת טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר).

**

Do what you do with another human being, but never put them out of your heart.

כאשר מישהו אומר לנו משהו לא נעים ואיננו מבינים את הסיבה לכך, אנו עלולים להתרגז.
קשר מתחיל להיווצר בתוכנו.
חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.

כשאני כועס או פגוע,
הדבר האחרון שמתחשק לי זה לעצור. 
לנסות להבין.
להקשיב.

במקרים רבים,
דווקא במצבים הללו,
כשהכי פחות מתחשק לנו,
הכי חשוב לעשות את זה.

Do what you do with another human being, but never put them out of your heart.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

להיות כאן ועכשיו

להיות כאן ועכשיו

בסשן הסיום של הקורס, רונה ואני ביקשנו מהמשתתפים לעמוד ליד הדבר האחד (מתוך כ- 16) שהם היו רוצים לפתח אצלם.
להכניס יותר לחייהם.

כשליש מהמשתתפים בחרו באותו נושא מסוים.
כל שאר המשתתפים התפזרו בין שאר 15 הנושאים.

מעניין.

עבור אף אחד מהמשתתפים הנושא המסוים הזה אינו חדש.
כולם שמעו עליו ומכירים אותו.
הנושא הזה הוצג בבוקר היום הראשון, לפני כשלושים שעות,
ומאז במשך יומיים אינטנסיביים, 
נגענו בהמון נושאים נוספים.

ובכל זאת, שליש מהמשתתפים בחרו בו.

בקורס אנו קוראים לזה "להיות כאן ועכשיו".
אני קורא לזה נוכחות.

**
נוכחות

הרצון והיכולת להיות עם אדם או נושא מסוים, במקום מסוים.
האדם יכול להיות מישהו אחר (חבר, בן זוג, ילד, לקוח, …), או אנחנו עצמנו.

להיות במקום שאנו נמצאים בו, עם האדם שחשוב לנו להיות איתו.
פיזית, רגשית, מחשבתית.
בתשומת לב מלאה.
בהקשבה.

**
אחריות

יש לנו אחריות.
להיות במקומות שחשובים לנו, 
עם האנשים שחשובים לנו.

לתפיסתי, הדרך שבה אנו משקיעים את תשומת לבנו במהלך השבוע,
משקפת את סדרי העדיפויות שלנו.

האנשים והנושאים שאנו מקדישים להם תשומת לב,
הם מראה לסדרי העדיפויות שלנו בחיים.

בריאות. אנשים. עבודה. משפחה. חברים. למידה.
מערכות יחסים. קריירה. שינה. חברים. קהילה …

אם יש משהו חשוב מאוד, אדם או נושא, 
שאיננו מקדישים לו את הזמן ואת תשומת הלב שהיינו רוצים,
אז לפחות כרגע, הוא לא חשוב מספיק עבורנו.

כנראה שיש דברים אחרים שאנו מתעדפים גבוה יותר.
מסיבות שונות.

**
בחירה

יש לנו יכולת לבחור.
להשקיע יותר או פחות תשומת לב במשהו.
להגיד "לא" ולהגיד "כן".
עם כל האילוצים והמגבלות.

אחת המנטרות שאני משנן לעצמי:

"זמינות למי ולמה שחשוב כרגע,
פחות זמינות למי ולמה שפחות חשוב כרגע,
אי-זמינות למה שלא חשוב כרגע."

בדגש על כרגע.
זה מאוד דינמי.

הבדיקה מה יותר חשוב כרגע ומה פחות חשוב כרגע,
מחדדת מודעות ומגבירה אחריות.

**
עצב וכאב

אתמול בדרך לעבודה דיברתי עם חבר.
למרות שהנושא היה חשוב ואפילו דחוף,
סיימנו את השיחה לאחר כחצי שעה לפני שמיצינו את העניין,
כדי שאספיק להתכונן לקורס שרונה ואני העברנו.
בסיטואציה אחרת, היינו ממשיכים לשוחח עוד כשעה.
באסה.

בזמן שדיברתי עם אותו חבר, 
לא דיברתי עם אדם אחר שעובר משהו עכשיו.
שאני חושב עליו ושרציתי מאוד לדבר איתו. 
להקשיב לו. 
להיות איתו. 
עכשיו.
אני לא בטוח מתי יצא לנו לדבר…

ברגע נתון אנו יכולים להיות במקום אחד, עם אדם אחד.
ובזמן שאנו איתו, אנו לא עם אנשים אחרים.
הזמן שלנו אינו אינסופי.

אני נמצא עם פחות אנשים ממה שהייתי רוצה,
ופחות זמן ממה שהייתי רוצה.

יש משהו כואב ועצוב במחשבה הזו.

אם רק הייתי מקדיש עוד קצת זמן או תשומת לב לאדם הזה או לנושא הזה,
אולי דברים היו משתפרים. 
ייתכן שהייתי עוזר. 
משהו היה קורה.

וכשאני לא מקדיש את תשומת הלב שהייתי רוצה,
יכולים להיות לכך מחירים. 
יש לכך משמעויות.

**
חמלה וקבלה

אנחנו יכולים להלקות את עצמנו שאיננו עושים מספיק.
שאיננו מקדישים מספיק תשומת לב לאנשים ולנושאים חשובים בחיינו.

שהרי אם יש לנו בחירה ואחריות, וזה לא קורה, ברמה מסוימת אנו "אשמים".

שיח פנימי של האשמה וייסורי מצפון יכול להיות הרסני.

יש לנו אחריות ואנחנו יכולים לבחור איפה ועם מי להיות.
אבל איננו יכולים להיות בכל מקום שאנו רוצים, עם כל אדם, בכל רגע נתון.
כשאנו אומרים "כן" למשהו או למישהו, 
אנו גם אומרים "לא" למשהו או למישהו אחר.

חשוב להכיר במוגבלות שלנו.
במגבלות ובאילוצים שלנו.
באנושיות שלנו.

חשוב ללמוד לחיות עם עצמנו בקצת יותר חמלה, רכות וקבלה.

לפתח את היכולת להיות נוכחים עם עצמנו.
נוכחות גם עם הכאב והעצב שאנו חווים.

**
ענווה

לפעמים הצורך לעזור ולהיות נוכחים, משרת בעיקר אותנו.

אנו נמשכים להזדמנות לשחק את תפקיד הגיבור או המצילה.
זהו תפקיד נחשק. 
האפשרות להיות משמעותי עבור אדם אחר קורצת ומפתה.

אנו מזדהים עם הכאב, הפחד או המצוקה של האדם שאתנו,
חשים במתח שהוא חש ורוצים לעשות משהו כדי להקטין את המתח הזה.
לא רק אצלו. 
גם אצלנו.

יכול להיות שברמה עמוקה כלשהי, 
איננו מאמינים שהאדם יכול להסתדר בעצמו.
איננו סומכים עליהם או בוטחים בהם מספיק.

קצת יותר ענווה…

כנראה שאנשים סביבנו יכולים להסתדר עם קצת פחות נוכחות שלנו.
העולם ימשיך להתנהל גם אם לא נהיה בו בדיוק כפי שאנו רוצים.
כשם שאנו יכולים ומסוגלים, כך גם אנשים אחרים…

מותר לנו לרדת ממשמרת לפעמים…
לקחת מרחק, 
להתנתק,
לנוח.

אולי אפילו נגלה שזה עושה טוב.
לא רק לנו.
גם להם.
ולעולם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter