ארכיון חודשי: יולי 2018

קצת יותר לאט…

קצת יותר לאט…
להוריד הילוך.
לסנן רעשים.

שנצליח לראות.
שנספיק לעכל.
שנוכל להתבונן.
שנרגיש את הדבר.
שנהיה עם האדם.
שניקח את הזמן.
שנוקיר את שאינו מובן מאליו.
שנחגוג את מה שיש.
שנתענג על הרגע.

שנרשה לעצמנו לעצור…
לנשום…
לחוות…
לפגוש…
להיות…

היום זה היום…
הנה זה מתחיל…
דרך צלחה…

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אחלה. הכול אחלה.

"כשאני מתקשר לשאול לשלומו של הבן," המשיך הרב,
"הוא עונה תמיד במילה אחת.
אחלה.
הכול אחלה.
שאלתי פעם את התלמידים, מה פירוש האחלה הזה?
תלמיד חד לשון ענה: 'אחלה? זה ראשי תיבות 'אני חי, למה התקשרת?'
ואפשר להיעצב ואפשר להתגעגע, אבל בסופו של דבר צריך לדעת שהריחוק הזה מאפשר את הקרבה.
שהחינוך האמתי הוא לא בדיבור או במפגש הישיר, אלא בעקיפין, באישיות שלנו ההורים,
במחשבות החיוביות שלנו על הילדים.
לילדים שלנו הרי יש עפעפיים נסתרים על האוזניים.
בכל פעם שאנו מתחילים לחפור להם, כלשונם,
העפעפיים הנסתרים הללו נסגרים והם לא שומעים בכלל מה אנחנו אומרים להם.
אז יש דרך אחרת להעביר מסר.
אני למשל מאוד בעד לדבר אל הקירות בבית.
הקירות סופגים הכול.
הם הרבה יותר קשובים מהילדים שלנו.
ובכל בית יש תכונה מיוחדת שבלילה, בזמן שהילדים שלנו ישנים שנת ישרים במיטה,
הקירות מתחילים לדבר, והקול חודר לליבם של הילדים.
זה כמו תותח.
כדי שיפגע במטרה, לא צריך לכוון ישירות אל המטרה, אלא דווקא למעלה.
זה אולי נשמע בדיחה, אבל אני באמת מאמין בזה.
במקום לדבר אל הילדים, ושבמקרה הטוב הכול ייכנס מאוזן אחת ויצא בשנייה,
צריך לדבר לקירות.
צריך לחשוב טוב על הילדים שלנו, צריך להתפלל אליהם.
צריך להפוך בעצמנו לאנשים טובים יותר.
זה כבר יעבור לבד לילדים, בלי מילים."

~ הציטוט מתוך "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר – סיפור חייה של דפנה מאיר" מאת יפעת ארליך

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

רעב ואכפתיות

זו שזכינו לעבוד איתה בחודשיים האחרונים היתה "רעבה".
היה חשוב לה להצליח, והצלחה לא היתה מובנת מאליה עבורה.
היא הגיעה דרוכה ונלהבת.
לא נינוחה.
היה אכפת לה מאתנו.
אנחנו היינו האתגר שלה.
היא השקיעה בנו, נלחמה עלינו ואתנו.
חשבה עלינו בלילות ובין המפגשים.

יש אנשי מקצוע יותר מנוסים ומיומנים ממנה.
ברור שיש.
אני לא בטוח שהם היו מגיעים לתוצאות טובות יותר.

**
זה שבחרנו בו השבוע הגיע "רעב".
הוא ממש רצה את העבודה הזו.
הוא התאמץ להשיג אותה והשקיע לא מעט לפני שבחרנו בו.
אני משוכנע שהוא יעשה מעל ומעבר כדי שהאירוע יצליח.
גם לפני וגם תוך כדי.
זה אירוע חשוב עבורו.
לא עוד אירוע.
אנחנו לקוח חשוב עבורו.
לא עוד לקוח.

ההיא שדיברתי איתה לפניו,
נשמעה הרבה יותר מנוסה ממנו.
וגם הרבה יותר שבעה.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

בדרך…

סוג המצבים שאני מאוד אוהב ב"משחקי השף" 
זה כשהידיים של המשתתפים מתחילות לעבוד עם החומרים,
בשעה שלראש שמעל הידיים אין מושג מה הן עומדות להכין.
הפוסט המסוים הזה נכתב בצורה דומה:
הידיים מתחילות לכתוב על דברים מסוימים שעדיין לא ברור אם ואיך הם מתחברים.

חומרי הגלם של פוסטים שאני כותב הם ציטוטים, רעיונות, חוויות ומחשבות.
לפעמים אני יודע מראש מה "המנה" ולפעמים אני אוסף את מה שנוכח ומגלה את "המנה" תוך כדי.
לפעמים זה מתחבר בצורה ברורה ולפעמים זה אוסף של דברים שונים.

מעניין מה יצא הפעם…

**
"תארו לכם ביצה, שמונחת לה.
איש לא מתייחס אליה במיוחד, עד שיום אחד הביצה מתבקעת ומתוכה בוקע אפרוח.
כל המגזינים והעיתונים קופצים על האירוע, כותבים כתבות לרוב.
'ביצה הופכת לאפרוח !', 'המהפכה היוצאת-דופן של הביצה!'
כאילו שהביצה עברה איזושהי התמרה בן-לילה, והשתנתה שינוי קיצוני לאפרוח.

אבל כיצד נראה הדבר מנקודת מבטו של האפרוח?
זהו סיפור שונה לגמרי.
בעוד שהעולם התעלם מהביצה הנמה-לכאורה,
האפרוח התפתח, צמח, גדל, עבר את תקופת הדגירה שלו.
מנקודת ראותו של האפרוח, התבקעות הביצה היא פשוט צעד נוסף בשרשרת צעדים ארוכה שהובילה אל הרגע ההוא – 
צעד גדול, ללא ספק, אך כלל לא אותה התמרה ראדיקלית, בצעד אחד כפי שנראתה לעיני הצופים מחוץ לביצה.

זו אנלוגיה טפשית, נכון.
אבל אני משתמש בה כדי להדגיש ממצא חשוב מאוד שנבע מהמחקר שלנו.
חשבנו כי נמצא את 'הדבר הגדול האחד,' רגע הקסם שמגדיר את פריצת-הדרך.
אפילו שאפנו אליו במהלך הראיונות שקיימנו.
אבל מנהלי החברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא היו מסוגלים להצביע על אירוע חשוב אחד,
או על רגע מסוים בזמן, שממחיש את המפנה.
לעתם קרובות, הם התמרמרו על עצם הרעיון של חלוקת נקודות וקביעת סדר הקדימות
לגורמים השונים בכל חברה-טובה-שנעשתה-למצויינת."

"החברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא כינו את המפנה שלהן למצויינות בשום שם.
לא נערך שום אירוע השקה, לא גזרו שום סרט, לא היתה שום תחושה של שינוי מהותי.
אחדים מהמנהלים אמרו שכלל לא חשו שמתחוללת התמרה מהותית, עד אשר היו בעיצומה.
לעתים קרובות זה היה יותר מובן מאליהם לאחר מעשה, מאשר בעת ההתרחשות."

~ מתוך "גלגל התנופה: מטוב למצוין" מאת ג'ים קולינס

**
לספר "גלגל התנופה: מטוב למצוין" נחשפתי לראשונה לפני כעשור וחצי,
כשהקשבתי לגרסת השמע שלו בנסיעות הלוך-חזור לעבודה.
הוא אחד מספרי הניהול והמנהיגות הכי טובים שקראתי. 
לפני מספר שנים סימנתי אותו כאחד מחמישה ספרים ששינו את חיי

ביום רביעי נזכרתי בו שוב.
זה היה במהלך מפגש עם קבוצת מנהלים שיש לי הזכות לעבוד לצדם.
הם נהנים היום מפירות של השקעה איכותית, מקצועית ומאומצת לאורך שנים.
שינוי עמוק, עקבי והדרגתי שהם ממשיכים לבנות יום אחר יום.
אני לא מאמין שיש אפשרות אחרת.
אין נוסחאות פלא.
אין קיצורי דרך.

יש דרך.

**

אתה לא מנצח כשאתה מצליח ואתה לא מפסיד כשאתה נכשל.
אתה לא מנצח כשאתה משיג את מה שרצית ואתה לא מפסיד כשאתה לא.
אתה לא מנצח כשאתה מקבל את התפקיד או את הפרויקט ואתה לא נכשל כשמישהו אחר מקבל אותם.
אתה לא מנצח כשאתה מתקבל לעבודה ואתה לא מפסיד כשאתה מפוטר מהעבודה או נאלץ לעזוב אותה.
אתה לא מנצח כשאתה מתחתן ואתה לא מפסיד כשאתה מתגרש.
אתה לא מנצח כשאתה מוציא ציון גבוה במבחן ואתה לא מפסיד כשאתה מוציא ציון נמוך.
אתה לא מנצח כשאתה זוכה במקום הראשון בתחרות כלשהי ואתה לא מפסיד כשאתה לא.
אתה לא מנצח כשמה שקורה תואם את הציפיות שלך ואתה לא מפסיד כשמה שקורה שונה מהציפיות שלך.
אתה לא מנצח כשהטיפול מצליח והמחלה נסוגה ואתה לא מפסיד כשהטיפול לא מצליח והמצב מתדרדר.
אתה לא מנצח כשמישהו שאתה אוהב נולד ואתה לא מפסיד כשמישהו שאתה אוהב נפטר.

**
ניצחון והפסד הם מושגים מדומיינים שאנו ממציאים ומלבישים על מה שקורה.
התחלה וסוף הם קביעות שרירותיות שאנו מייחסים למה שקורה.
אנחנו אף פעם לא באמת מנצחים ואנחנו אף פעם לא באמת מפסידים.
אנחנו תמיד גם וגם, תמיד לא רק זה ולא רק זה.
זה אף פעם לא הסוף וזו אף פעם לא ההתחלה.
אנחנו תמיד בדרך, תמיד בין לבין.
זה אף פעם לא מאוחר מדי.
תמיד זה זמן טוב.
גם עכשיו.
גם היום.
במיוחד היום.

**
"למדתי שהחיים הם אינסוף קשרים של סיבה ותוצאה.
ובמקום שבו אדם יכול להיכנס ולהשפיע על התסריט, זוהי נקודת ההתערבות והאחריות שלו.
והיא קובעת פעמים רבות מה תהא התוצאה.
האם לקחת את פלסטלינת חייך ולשת אותה למשהו במו עצמך?

או שהיית כמו נוצה ברוח הפראית ונתת לכל טלטלה לסחוף אותך.
ועוד למדתי שאף פעם לא מאוחר.
יש הרבה תחנות יציאה מהרפש.
לא אחת ולא שתיים. 
המון."

~ דפנה מאיר ז"ל, ציטוט מתוך "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר" מאת יפעת ארליך

**
אתמול כתבתי את "לנצח".
החלטה שרירותית לסמן תקופה של תשעה שבועות ויום.
עצירה להתבוננות.
הזדמנות להכרת תודה ולחגיגה.
לא ניצחנו ולא הפסדנו.
אנחנו בדרך.
אין לנו מושג מה יהיה מחר.
עכשיו אנחנו כאן.
עם זה.

שבת של שלום,
ט"ו באב שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לנצח

לפני תשעה שבועות ויום עזבת את ביתך במצב ירוד במיוחד.
פיזית ונפשית.
לפני תשעה שבועות בדיוק עברת ניתוח דחוף ומורכב.
היום, לאחר שבועיים של החלמה בביה"ח ועוד שבעה שבועות של שיקום,
את חוזרת לביתך.
חוזרת במצב שונה מאוד מזה שעזבת אותו.
מצב שלא דמיינת שהוא אפשרי.

**
זה לא התחיל לפני תשעה שבועות וזה לא נגמר היום.
אין לנו מושג לאן זה הולך ואיפה תהיי מחר.
עכשיו את כאן.
מסיימת פרק נוכחי,
מתחילה פרק חדש.

**
על פי אמרה אפריקאית עתיקה נדרש כפר שלם כדי לגדל ילד.
ברוח זו, נדרש עולם שלם כדי לטפל באדם.
הזדמנות לעצור ולומר תודה לעשרות אנשים על השבועות האחרונים:
לרופא שהמליץ על הרופא המנתח,
למזכירה של הרופא המנתח,
לרופא המנתח,
לצוות האחיות בבית החולים,
לצוות כוח העזר,
לרופאים במרכז השיקום,
לצוות האחיות ובראשן האחיות הראשיות,
לנשות כוח העזר,
לצוות הריפוי בעיסוק,
לצוות הפיזיותרפיה,
לעובדת הסוציאלית,
לנהגים,
לאנשי הניקיון,
לטבחים,
לצוות המרפאה המלווה,
לצוות חדר המיון,
לצוות האונקולוגיה,
למתנדבי יד שרה,
לבני המשפחה,
למטפלת הצמודה,
למעגלי החברים,
למקום העבודה,
ולרבים נוספים ששכחתי לציין,
או שאיני מודע לתרומתם.

**
אף פעם לא התחברתי למושג "אסירות תודה".
תמיד העדפתי "הכרת תודה".
היום אני מרגיש אסיר תודה.
לנצח.

הנתינה, התמיכה והנוכחות של כמה מכם חרוטים בלבי במיוחד.
ויישארו שם גם לאחר שאשכח חלק מהשמות, הפרצופים והפרטים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

זה רק התפקיד שלך

"כדי להיות נבונים, עלינו להיות מסוגלים להיכנס לכל תפקיד במלואנו,
בתשומת לב ובחמלה, ולהרפות ממנו כשאין בו עוד צורך.
כשאנחנו מתחתנים, עלינו להניח לתפקידנו הקודם כרווקים.
כשילדינו הופכים לאנשים מבוגרים, עלינו להרפות מתפקידנו כמי שעוזרים להם לנהל את חייהם.
כשאנחנו עוזבים מקום עבודה אחד ועוברים לאחר,
כשאנחנו פורשים מעבודה או כשאנחנו מתקדמים מתפקיד עובד לתפקיד מנהל,
עלינו להרפות מהתפקיד הקודם שלנו ולקחת על עצמנו את התפקיד החדש.
נוכל להיות חופשיים רק אם תוך כדי מילוי כל התפקידים הזמניים האלו לא נשכח שבבסיסם,
הם לא מי שאנחנו באמת."

**
"כשם שאנחנו מזדהים עם תפקידים, אנחנו יכולים להזדהות גם עם תדמית.

כשנבחן את התדמית שלנו, השבט שלנו או התפקיד שלנו, נוכל להכיר בכך שהם זמניים.
נוכל ללמוד לכבד אותם מבלי להזדהות איתם לגמרי, מבלי ללכת לאיבוד בתוכם."

**
"בחיי כל אחד מאיתנו יש תקופות שבהן נדמה שאנחנו המחזאים,
ויש לנו חופש עצום לבחור את כיוון הסיפור.
אחר כך באות תקופות שבהן אנחנו מוגבלים יותר לתפקידים שאנחנו חייבים לבצע:
הורה, מפרנס, אזרח, בן קהילה, הוגה.
חיינו כבוגרים מחייבים אותנו להיכנס לתפקידים שניתנו לנו.
החופש נובע מעצמו כאשר אנחנו אוחזים בהם בעדינות, בקלות,
כשאנחנו רואים אותם כפי שהם ותו לא."

~ הציטוטים מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

בפועל זה עדיין לא קורה

בפועל זה עדיין לא קורה.
אפשר להמשיך לדבר על זה, לפנטז על זה, לרצות שזה יקרה.
ואפשר להחליט שזה קורה, להתחייב לזה, לעשות את זה או להתחיל לעבוד בזה.
"מתישהו" ו-"היום" הם מסלולים נפרדים.
"One Day" ו-"Day One" רק נשמעים דומה.
הם רחוקים מאוד זה מזה.
יש הבדל עצום בין לעשות את זה, לבין לדבר על זה.

**
איכשהו יוצא, שכשהבעיה מבינה שהתחייבנו,
משהו בה מתרכך, מתגמש ונפתח כלפינו.

איכשהו יוצא, כשהאתגר מבין שאנחנו רציניים לגביו,
הוא מתקרב אלינו וחושף דרכים חדשות שהיו סמויות עד כה.

**
כבר תקופה שאני חושב על ליצור אתך קשר.
היום זה יקרה.
(אולי…)

**
בשבועות האחרונים אנחנו מדברים על לעשות את זה מתישהו.
בשישי הקרוב נעשה את זה.
(בעזרת השם…)

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ככה זה

הקמפיין שמקבל הכי הרבה לייקים וזוכה להכי הרבה שיתופים,
הוא לא בהכרח הקמפיין הכי חשוב, עמוק או יצירתי.

האירוע שזוכה להכי הרבה כותרות וסיקורים,
הוא לא בהכרח חשוב יותר מאירוע אחר שזוכה להרבה פחות, אם בכלל.

מעטים האנשים שיקחו את הזמן כדי להכיר ולהבין משהו לעומקו,
לפני שיבחרו אם הם בעדו או נגדו.

כשמחפשים את העובדות לא תמיד קל או אפשרי למצוא אותן.
כשמוצאים אותן (או חלק מהן) לא תמיד מצטיירת תמונה ברורה ופשוטה.

קל יותר לתמוך במשהו שמתרחש ביום מסוים, במרכז תל-אביב באמצע יולי,
מאשר במשהו שמתרחש כל השנה, במקומות מרוחקים יותר, פיזית או תודעתית.

**
ככה זה.
זה נכון לכולנו.
זה לא "טוב" או "רע".
אין פה עניין של צדק והוגנות.
זה לא רלוונטי איך דברים "אמורים" להיות לפי דעתנו ואיך הם בפועל.

**
אנשים שמבינים את זה, עובדים עם זה.
אנשים שיודעים מה לעשות עם זה, משתמשים בזה.
ומי שלא, לא.

ככה זה.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אילו ידעה העז

"אילו ידעה העז שהיא עז היו רגליה משתכלות זו בזו.
אילו ידע הדג שהוא דג היה שוקע במעמקי הנהר כגוש עופרת.
העז, הדג, ההר והנהר יודעים עצמם בידיעה שאינה יודעת,
רק האדם מנסה לדעת עצמו בידיעה שיודעת.
על כן אין מצליח האדם להיות אדם כשם שהעז היא עז, הדג הוא דג, ההר הוא הר והנהר – נהר."

~ צ'ואנג טסה
(הציטוט מתוך ספר הבישול הטבעוני "חמש עונות במטבח" מאת אביטל סבג)

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter