"ניפגש בשבוע הבא, בעזרת השם…"
"בעזרת השם, אגיע מחר בשמונה."
בעבר כשהייתי שומע את צירוף המילים "בעזרת השם" בתוך משפט הוא היה מעורר בי אי נוחות.
לא היה ברור לי אם ועד כמה האדם שאתו קבעתי מחוייב או אחראי.
"בעזרת השם" התפרש אצלי כ"קבענו, אבל אני עוד לא בטוח לגבי זה."
בשנים האחרונות אני שומע את זה אחרת.
כיום אני מתייחס ל"בעזרת השם" פחות כסימן לחוסר מחוייבות או בריחה מאחריות
ויותר כתזכורת לארעיות ולענווה.
הגירסא האישית שלי ל"בעזרת השם" היא "אולי".
"אולי" היא תזכורת עבורי לכך שכדאי ורצוי לתכנן תכניות,
ועם זאת חשוב לזכור שאין לנו באמת וודאות של מאה אחוז.
שהחיים דינמיים ובכל רגע דברים יכולים להשתנות.
את "אולי" אומר לעצמי בדרך כלל בלב.
לא כפתח יציאה לאי עשייה, בריחה מאחריות וחוסר מחוייבות,
אלא כתזכורת לארעיות ולענווה.
עד כאן להיום. ניפגש מחר בפוסט היומי הבא. אולי.
חיים מלאים. יום יום.
צלולה, בהירה ופשוטה האמירה הזו.
בעזרת השם מתפרש לי כ"אנחנו יכולים לתכנן אבל יש כח (או אלוה,או…) שבלעדיו זה לא יקרה". למרות היותו שגור ושכיח, הצרוף "בעזרת השם" גרם אי-נוחות כי התפרש לי כ"אין אני יכול לסמוך על עצמי שאגרום לזה לקרות", משהו כמו להיתלות בכח עליון שיגרום לארוע להתקיים/לקרות. ונכון שאפשר גם להתייחס אליו כמידת צניעות וענווה המכירה בכוחה של המציאות.
"אולי" מעלה בי דאגה. ממה האומר חושש, מה עלול לקרות? איזו ראית נולד מסתתרת כאן? מדוע קיימת אי-ודאות ההופכת את "ודאי" ל"אולי"?
כשמישהו קרוב לי אומר "בעזרת השם" אני מחייך ויודע שהכוונה היא "יהיה בסדר".
אם מישהו קרוב לי יאמר "אולי" – אחשוש ואצפה בדריכות להתגשמות ה"ודאי".
וכשאני חושב על מה שכתבתי, עולה השאלה – באיזה עצב חשוף נגע הפוסט היומי הזה?
מלבד הענווה, השארת התחייבויות לא 'סגורות' חשובה לי תמיד כדי לעשות אותם מתוך חרות מלאה בשעת מעשה, מתוך אמונה בדברים כשעצמם, ללא אזיקי ההבטחה או הציפיה של הזולת.