תגית: בחירה

חבר שאני אוהב ומעריך שיתף אותי השבוע:

"בשבועות האחרונים הגדרתי לעצמי איך אני רוצה שהקשר שלי עם ילדיי ייראה.
ניסחתי לעצמי בכמה משפטים את 'תמונת ההצלחה' של הנושא הזה שכל-כך חשוב לי.
התהליך ארך מספר שבועות כשבכל פעם דייקתי את זה קצת יותר.
השבוע סיפרתי על כך לילדיי הבוגרים ושאלתי אם יעניין אותם לראות את זה.
לאחר שהשיבו בחיוב, שיתפתי אותם בחזון ההורות שכתבתי והזמנתי אותם לתת לי משוב.
הסברתי להם שזה המקום שאני שואף אליו ולא המקום שאני נמצא בו כעת.
שהם יכולים לסייע לי בכך שהם יזכירו לי את זה ביום-יום ויעזרו לי לראות מצבים שבהם מתקיים פער בין מה שכתבתי לאיך שאני מתנהג, כמו גם מצבים שבהם ההלימה גבוהה.
אני כל כך שמחתי שעשית את זה (גם הניסוח וגם השיתוף). אני בהיי !!!"

באישורו של החבר, אני משתף את המשפט המסכם שלו מאותו חזון:

"אני מהווה דוגמא אישית משמעותית ולא מושלמת לילדיי המשפיעה עליהם והתורמת לרווחתם ולהתפתחותם."

אתם יכולים לדמיין את ההשפעה של התהליך הזה על חיי החבר וילדיו? על הקשר ביניהם?

**
גם הפעם, כמו בכל שבוע, ש. ואני דיברנו על "האבנים הגדולות" שלה לשבוע הקרוב.
"האבנים הגדולות" הן מושג המסמל את סדרי העדיפויות הגבוהים שחשוב לך לקדם.
בשיחות עם ש. אנחנו מתמקדים ב-"אבנים הגדולות" שלה בעבודה.
ש. התבאסה שבמהלך השבועיים האחרונים היא לא התפנתה לטפל באחת האבנים הגדולות שהיא הציבה לעצמה.
חלק מזה נובע מאירועים לא מתוכננים וזמינות מוגבלת וחלק מזה מהתחמקות מהתמודדות.

המשמעות עבור ש. היא, שנושא שהיא מגדירה אותו כחשוב מאוד, לא קיבל מספיק תשומת לב.

שני דברים קורים כשאנו עובדים על בסיס קבוע עם "אבנים גדולות":
א. אנו הרבה יותר ממוקדים בדברים הממוקמים גבוה בסולם העדיפויות שלנו.
ב. אנו מרגישים הרבה יותר אי-נוחות בריאה כשאותם דברים לא "מטופלים" על ידנו.

יותר קל לראות. יותר קשה לברוח.

**
בסיום סדנה שהנחיתי השבוע, הזמנתי את המשתתפים להתחייב בפני עצמם,
לביצוע תהליך מסוים שהוצג בסדנה ושהם התלהבו ממנו (כחצי שעה בשבוע).

ההתחייבות היא לחודש אחד בלבד.
לאחר מכן הם יוכלו לבחור אם להמשיך בכך.
הסברתי להם שהם לא "צריכים" להתחייב.
שהם נמצאים בפני נקודת בחירה כרגע, שיכולה להשפיע על חייהם בחודש הקרוב.

ביקשתי מהם שיתחייבו בשני תנאים:
1. רק אם הם מאמינים שזה משרת אותם.
2. אם הם באמת מתכוונים לעשות זאת.

כשליש מהאנשים בחדר הרימו ידיים.

**
חדשות טובות:

א. זה באחריותנו.
ב. אנו יכולים לבחור.
ג. מה שאנו עושים משנה.

אין לנו שליטה על הקלפים שאנו מגרילים.
אנחנו יכולים לבחור איך אנחנו בוחרים לשחק איתם.
אנחנו יכולים לבחור האם להמשיך לשחק במגרש הזה או במגרש אחר.

החדשות הטובות הן שזה בידיים שלנו.

החדשות הפחות טובות:
אם לא ניקח אחריות, נבחר ונעשה, אנחנו מקטינים משמעותית את הסיכוי שמה שאנו רוצים יקרה. 

בריחה מאחריות, האשמת אחרים והתקרבנות יכולות לזכות אותנו לפעמים בקצת סימפטיה ובנוחות זמנית.
הן כנראה לא יקדמו אותנו.

דוגמא:
כשאני ניצב בצומת קריירה ומתלבט בין 3 אפשרויות שונות, זה בידיים שלי.
לעתים, אף אחת מהאפשרויות לא תהיה מיטבית עבורי.
בכל אחת מהן יש סיכוי שאשלם מחיר כלשהו.
אולי אפילו מחיר גבוה.

ועדיין, זו אחריותי.
יש לי יכולת לבחור.
מה שאעשה, ישנה.

ההווה שלי הוא שיקוף של בחירות ופעולות מהעבר.
הבחירות והפעולות שלי בהווה יוצרות את העתיד שלי.

היום זה זמן טוב ליצור את העתיד שלי.

**
הקטעים שלמעלה מתחברים ל-3 ההרגלים הראשונים ב"7 הרגלים":

1. "היה פרואקטיבי" הוא הרגל האחריות והבחירה.
2. "התחל מהסוף" הוא הרגל המנהיגות: מה תחשב הצלחה בחייך?
3. "העיקר להתחיל בעיקר" הוא הרגל הניהול: יישום והוצאה לפועל של תמונת ההצלחה.

הרגלים 4-6 מחזיקים עבורי את המהות של תקשורת מקרבת:

4. "חשוב מנצח-מנצח" – הרגל הכוונה ההדדית.
5. "שאף קודם להבין, ורק אח"כ להיות מובן" – הרגל ההקשבה.
6. "צור סינרגיה" – הרגל שיתוף הפעולה.

העוצמה וייחוד שאני מוצא במודל של סטיבן קובי נובעים מהאיזון החשוב שבין המימדים:
חשיבה ורגש.
טווח ארוך וטווח קצר.
מהות ופרקטיקה.
תהליך ותוצרים.
מערכות יחסים ותוצאות.

**
תכנית "7 ההרגלים" תיפתח בקרוב, יום ראשון 27.10, ממש אחרי החגים.

אני מקווה שבעקבות הפוסט הזה 5 אנשים נוספים יצטרפו לקבוצה:
לתהליך בן 12 מפגשים (10 בוידאו + 2 פרונטליים) של לימוד ועבודה במסגרת קבוצתית איכותית, תומכת ומדרבנת.

הגשת שאלון כוונות המהווה תנאי הצטרפות לתכנית אפשרית עד ערב סוכות, ביום ראשון ה 13/10.

הפרטים המלאים על התכנית וקישור לשאלון הכוונות בקישור הבא.

בכדי לעודד הרשמה החלטתי לתת הנחה של 1500 ₪ למשתתפים שיירשמו בזוג:
5,400 ₪, במקום 6,900 ₪.

אם אתם מתלבטים ורוצים לשוחח אנא שלחו לי מייל חוזר ואצור אתכם קשר.
(כל עוד יישארו מקומות פנויים בקבוצה).

**
עקרון המסדרון:
(בהשראת בריאן טרייסי)

כשאתה עומד במבואה, ומביט אל תוך המסדרון, אין לך סיכוי לראות את הדלתות השונות שלאורכו.
רק אם תבחר לעשות צעד, להיכנס למסדרון ולהתחיל ללכת בו, תוכל להבחין בדלתות שלאורכו.
חלקן תהיינה פתוחות ואחרות תהיינה סגורות.
חלקן תהייה צפויות ואחרות מפתיעות.
תוך כדי תנועה תוכל לבחור האם להיכנס מבעד לאחת מהן או להמשיך הלאה.
יש בזה משהו שיכול להלחיץ: חוסר וודאות, שחרור שליטה, יציאה מאזור נוחות.
מרתיע להיכנס למסדרון שאיננו רואים את כולו ואיננו יודעים לאן הוא מוביל.
התנועה קדימה מייצרת משהו…

תכנית "7 ההרגלים" היא "מסדרון" שאפשר להתחיל לצעוד בו.
תהליך שניתן להצטרף אליו ולעבור אותו.

זה באחריותנו.
יש לנו בחירה.
מה שאנחנו עושים משנה.

זמן לקבל החלטה

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חדשות טובות:

1. זה באחריותי.
2. אני יכול/ה לבחור.
3. מה שאני עושה משנה.
4. זה לא מאוחר מדי.

חיים מלאים. היום.

מחויבות שניה* לשנה הקרובה

לטוני רובינס יש את "כן"-"כן"-"כן"-"כן" => זוז ! (Yes Yes Yes Yes => Move).

למל רובינס (ללא קרבה משפחתית לטוני) יש את חוק "ה-5 שניות": 1-2-3-4-5 פעל !

העיקרון דומה:
להכניס את עצמך למצב ולפעול למרות החששות והספקות, שהרי (כמעט) אף פעם זה לא זמן מושלם לעשות משהו שמרתיע אותך או שאתה מתלבט לגביו.

**
לפני ארבע שנים בדיוק, ראש השנה תשע"ו, שקלתי את הרעיון של כתיבת פוסט יומי במשך שנה שלמה.
המחשבה על המחויבות הזו עוררה בי התרגשות, סקרנות ולחץ.
בבוקר כבר החלטתי ביני לבין עצמי שאני הולך על זה.
ואז, כמה שעות לאחר מכן החל להתעצם חוסר הביטחון והפחד מהמחויבות.
לא הייתי בטוח שאני מסוגל לעמוד באתגר הזה.
חששתי מהמחיר שאשלם ומההשקעה שתידרש ממני.

רגע לפני ש"ירדתי מזה", העליתי פוסט התחייבות פומבי שהסתיים בשורות הבאות:
"החששות והתהיות מתחילים לנקר.
משהו בי חושב שאולי עדיף להתחייב בפני עצמי ולא בפני קבל עם ופייסבוק.
זה בדיוק הזמן לקפוץ למים הרטובים והקרירים"

המחויבות לשנה אחת, הפכה לכתיבה יומית בת כשלוש שנים ובדיעבד היתה אחת ההחלטות הכי משמעותיות, מצמיחות ומשפיעות שקיבלתי באותה שנה.

**
היום, ראש השנה תש"פ, רגע לפני שאני מקבל "רגליים קרות", אני רוצה לבחור לעצמי מחויבות מאתגרת חדשה לשנה הקרובה.
לא בדקתי את הנושא לעומק עדיין.
טרם גיבשתי תכנית ברורה, אין לי מושג מה זה ידרוש ממני ומה המשמעויות.

אני מגיע עם "היסטוריה": בשנים האחרונות התחלתי שני תהליכים דומים ולא סיימתי אותם.
אני "בונה" על כ-1500 פוסטים שכתבתי בשנים האחרונות ועל ההצהרה הפומבית הזו שתגביר את המוטיבציה הפנימית.

יש בי התרגשות, חשש ולחץ.
הדופק מואץ…
נשמע כמו זמן טוב לקפוץ שוב "למים הרטובים והקרירים".

מחויבות שניה* לשנה ורבע הקרובה:

==============================================

=== הוצאה לאור של ספר, תוך 15 חודשים, עד סוף שנת 2020 ===

==============================================

חידוד כוונה לדרך:
שתהליך יצירת הספר יהיה משמעותי.
שהספר יגע באנשים "מתאימים", יתרום לחייהם וירבה טוב בעולם (אני אחד מהאנשים הללו).

הזמנה/בקשה: 
אם פוסטים מסוימים שקראתם לאורך השנים נגעו בכם במיוחד, והייתם רוצים שהם "ייכנסו" לספר, אנא שתפו אותי בכך.
ציינו את אותם פוסטים מסוימים. 
התייחסות שלכם לפוסטים מסוימים, יהיה משוב חשוב עבורי ויסייע לי לבחור ולהתקדם.

תודה !

***
* המחויבות הראשונה לשנה הקרובה

המחויבות הראשונה שלקחתי על עצמי לשנה הקרובה היא תכנית "שבעת ההרגלים".

השבוע שוחחתי עם מספר מועמדים שהגישו שאלון כוונות.
חלקם הצטרפו לתכנית ויהיו חלק מהקבוצה הנהדרת שמתגבשת.
חלקם לא יצטרפו לתכנית. הבנו ביחד תוך כדי שיחה שהתכנית פחות מתאימה להם.

אני רוצה לשתף אתכם במספר חידודים ותובנות מתוך השיחות:
(מומלץ לקרוא את החלק הבא בעיון אם הוא מעניין אתכם, ולדלג עליו אם לא…)

א. 10 מתוך 12 המפגשים הקבוצתיים בתכנית הם וירטואליים ויתקיימו בוידאו בימי א' בשעות 21:00-23:00.

נראה שזה לא היה מספיק ברור בתקשורת שלי וחלק מן האנשים חשבו שכל המפגשים פרונטליים.
אני מציין את זה משתי סיבות:

1. עבור אנשים המחפשים מפגשים פרונטליים שבועיים ומתאכזבים לשמוע שהמפגשים יהיו בווידאו או שהשעות מאוחרות להם מדי.

2. עבור אנשים שיכולים להשתתף במפגשי וידאו ולא במפגשים וירטואליים, ושהשעות 21:00-23:00 מתאימות להם.

ב. למי התכנית פחות מתאימה?

התכנית פחות מתאימה לאלו המעוניינים להתמקד ביעד אחד ויחיד שמאוד ברור להם.

הסיבה: שבעת ההרגלים מהווים מסגרת הוליסטית לחיים מלאים ומאוזנים.
במסגרת התכנית כל אחד מהמשתתפים יעבוד על נושאים שחשוב לו לקדם (כולל יעדים ברורים וממוקדים), 
אך זה יהיה תוך איזון עם היבטים נוספים חשובים ופיתוח הרגלים משרתים המאפשרים התקדמות בריאה לאורך זמן.
לאלו המעוניינים להתמקד ביעד אחד שברור להם, אני ממליץ לחפש תהליך או מסגרת שעוסקים אך ורק ביעד המסוים הזה.

ג. למי התכנית מתאימה?

1. התכנית מתאימה מאוד לאנשים הרוצים להתקדם ביעדים מסוימים שהם מציבים לעצמם לצד יצירת איזון בריא והוליסטי בין מימדי חייהם השונים.

דוגמא: משתתף רוצה לקדם את העסק שלו לרמות חדשות + לפתח הרגלי תזונה והתעמלות + לטפח ולפתח את מערכות היחסים החשובות בחייו.

דוגמא נוספת: אני מתכוון להיעזר בתכנית בכדי לקדם את כתיבת הספר שלי. 
בין היתר זה יבוא לידי ביטוי בתכנון שבועי של "אבנים גדולות" הקשורות לספר ובהתקדמות מתמדת ועקבית. 
בכדי לעשות זאת יהיה עלי לתעדף את כתיבת הספר על פני דברים אחרים שאני עושה.
החוכמה תהיה לעשות זאת מבלי לפגוע בהיבטים חשובים אחרים בחיי, שאני רוצה שיישמרו.

2. התכנית מתאימה לאנשים הרוצים לנהל את החיים במקום שהחיים ינהלו אותם.

ובמילים אחרות: לאנשים שחווים עומס או תחושה שהם רודפים אחרי הזנב של עצמם ומחפשים דרך שתאפשר להם ליצור בהירות, 
לקבוע סדרי עדיפויות ולהגיע לאיזון בריא בין כל מימדי החיים החשובים להם (דוגמא: זוגיות, הורות, קריירה, בריאות, חברים וכו').

3. התכנית מתאימה לאנשים שחלק מההרגלים מפותחים אצלם ומהווים מקור לשביעות רצון, הצלחה והישגים, וחלק מההרגלים מפותחים פחות מכפי שהיו רוצים והם מעוניינים לפתח אותם.

דוגמא: משתתפת שההרגלים של פרואקטיביות, קביעת סדרי עדיפויות ומשמעת של עשייה מפותחים אצלה והיא מעוניינת לפתח יותר את ההקשבה האמפטית שלה ואת היכולת לעצור, להכיר תודה ולהנות מהקיים.

דוגמא נוספת: משתתף בעל יכולת הקשבה ואמפטיה גבוהה, אשר מקפיד על שגרת חיים בריאה הכוללת השקעה גדולה בתא המשפחתי, המעוניין לפתח את הקריירה שלו ואת יכולותיו האסרטיביות.

תוכלו למצוא את כל הפרטים על התכנית + את "שאלון הכוונות" בקישור הבא.
מילוי שאלון הכוונות דורש השקעה של כ 20-30 דקות שבין היתר מכניסה אתכם לתהליך ומדייקת לכם מספר דברים.

שימו לב שהמועד האחרון להגשת מועמדות ושליחת שאלון הכוונות הוא ערב סוכות, יום ראשון 13/10, או כשהקבוצה תתמלא (המוקדם מביניהם).

אל תחכו לרגע האחרון…

**
זיכרון לקינוח:

קיץ 1986 זכור לי לטובה.
בדיוק סיימתי את כיתה ח' ועונה נוספת בקבוצת הנערים של "הפועל כפר סבא".
חופש גדול.
טיול של שלושה שבועות לגרמניה, אוסטריה והונגריה עם הההורים, ועם משפחה נוספת של חבר מהכדורגל.
כל זה במקביל למונדיאל (אליפות העולם בכדורגל) שבו מראדונה, עם שער "יד האלוהים", מככב. 
את הגמר המטורף, 3:2 לארגנטינה על גרמניה, ראינו ביחד במלון בבודפשט.

השבוע זה היכה בי:
בזמן שחוויתי את אותו חופש מדהים עם כל-כך הרבה רגעים יפים, הייתי בן 14. 
אמי היתה בת 47 (היא ילידת 1939).
אני היום בן 47.
שניים מילדיי כבר עברו את גיל 14.
וואוו …
איך זה יכול להיות…??

החיים חולפים מהר.
חיים עכשיו.

העתיד שלנו נולד בהחלטות ובפעולות שאנו מקבלים ועושים היום.

אילו חיים אנו רוצים לחיות…?
מה אנו עושים לגבי זה היום..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** "שבעת ההרגלים" – לפרטים מלאים והגשת מועמדות עד ה 13/10 **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

"ללמוד ולא לעשות, זה לא באמת ללמוד.
לדעת ולא לעשות, זה לא באמת לדעת."

~ סטיבן קובי, "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד"

**
"נקיטת פעולה לא היתה עניין קל בעולם הזה;
כוחות של ספק וחוסר התמדה מצויים בכול, גם בדעתנו ובגופנו.
הפיכת רעיונות לפעולה דורשת מרץ, הקרבה ולב, מכיוון שלפעול פירושו להסתכן.
עלינו להתגבר על כל הסיבות הטובות לדחות זאת, להניח למישהו אחר לעשות זאת, להישאר ישובים על הכיסא הנוח של הכוונות הטובות.
אך חוק הפעולה נושא עמו אותו מסר שוב ושוב: מוטב לעשות מה שראוי יותר מאשר לא לעשותו כלל ולתרץ זאת בתירוץ טוב.
….
כל היצורים החיים פועלים, אך רוב האנשים מגיבים –
ורק כשהם אנוסים בשל כאב או פחד, כשמערכות יחסים מתנפצות והופכות ללחימה או כשהגוף חולה עקב מתח.
חוק הפעולה מלמד אותנו להתגבר הן על חוסר התמדה והן על סבלנות
על ידי פעולה מתוך אומץ, כוונה ברורה ומחויבות."

~ דן מילמן, "חוקי הרוח"

**
ההרשמה לתכנית "שבעת ההרגלים" בעיצומה.
ניתן להגיש מועמדות עד ערב סוכות ה- 13/10/19 או עד שהקבוצה תתמלא (המוקדם מביניהם).
יוצאים לדרך ביום ראשון 27/10/19.
הפרטים המלאים + שאלון כוונות בקישור הבא.

זמן לקבלת החלטה.
זמן לפעולה.

חיים מלאים. היום.

יותר קל ללמוד על זה מאשר לעשות את זה.
יותר קל לדבר על זה מאשר לעשות את זה.
יותר קל ללמד את זה מאשר לעשות את זה.

משוב.
עם אנשים שאכפת לך מהם.

אמיץ.
חשוף.
אותנטי.
חודר.
אמפטי.

כזה שהלב מפרפר קצת לפני שאתה נותן או מבקש אותו.
כזה שגורם לך להחסיר פעימה לפני שאתה משתף בו.
כזה שמקפיץ את האגו למגננות או למתקפות.
כזה שהגוף מתכווץ כשאתה מקבל אותו.

מערכת יחסים נבנית או נהרסת ברגעים כאלו.

כל מפגש הוא הזדמנות.
כל מפגש הוא בחירה.
להתקרב או להתרחק.
להתחבר או להתנתק.

חיים מלאים. היום.

"אומץ הוא היכולת לעשות דברים שלהרגשתכם הם קשים, מפחידים או מלאי חוסר ודאות.
הוא אינו נחלתו של קומץ נבחר בלבד.
אומץ הוא זכות מלידה. הוא מצוי בכולנו. והוא מחכה שתגלו אותו.
רגע אחד של אומץ יכול לשנות לכם את היום. 
יום אחד יכול לשנות לכם את החיים.
וחיים של אדם אחד יכולים לשנות את העולם."

**
"אם אתם מחפשים אדם אחד שישנה לכם את החיים הביטו בראי."

**
"זה תמיד הזמן הנכון לעשות את הדבר הנכון" / ~ ד"ר מרטין לותר קינג הבן

**
הייתי צריך
הייתי יכול
הייתי עושה
עשיתי.

**
אני עייפה.
קר מדי.
חם מדי.
יורד גשם.
מאוחר מדי.
יאללה, זזתי.

**
"או שאתם מנהלים את היום או שהיום מנהל אתכם."

**
"תתחילו לפני שאתם מוכנים.
אל תתכוננו, פשוט תתחילו."

**
"כדי להתחיל, תתחילו" / ~ ויליאם וורסוורת

**
"אתם תמצאו
או דרך,
או תירוץ."

**
"מותר לפחד.
כשאנחנו מפחדים, זה אומר שאנחנו עומדים לעשות משהו ממש-ממש אמיץ."

**
"אתה אמיץ יותר מכפי שאתה מאמין,
חזק יותר מכפי שאתה נראה,
וחכם יותר מכפי שאתה חושב."

~ א"א מילן

**
"תמיד יהיה 
מישהו
שלא יבין
את ערככם.

תוודאו
שהמישהו הזה
לא יהיה
אתם."

**
"האוצר שאתם מחפשים נמצא במערה
שאליה אתם מפחדים להיכנס."
~ ג'וזף קמפבל

**
"דברו מהלב,
גם אם
רועד לכם
הקול."

כל הציטוטים הועתקו מספרה של מל רובינס "חוק 5 השניות",
ונכתבו על ידה או על ידי האנשים המצוטטים.

**
מה המשפטים הללו מעוררים בכם…?

השראה? 
התרגשות?
מוטיבציה?
התנגדות?
דחייה?

איזה משפט נוגע בכם במיוחד..?
איזה משפט מעצבן אתכם במיוחד..?

**
בי המשפטים הללו מעוררים גם וגם.
חלק בי חווה התרגשות ומוטיבציה כשהוא קורא אותם,
חלק אחר התנגדות ודחייה.

**
הנה מה שאומר החלק בי שמרגיש התנגדות ודחייה:

קיטש אמריקאי.
פשטנות יתר. 
החיים הרבה יותר מורכבים מזה.
מסוג הקשקושים שמצטלמים יפה ומקבלים הרבה לייקים, אבל לא שווים יותר מדי.

**
השבוע העברתי קורס נוסף בן יומיים.
אחד המודולים ביום הראשון הוא "נתינת וקבלת משוב".
בסיום היום הראשון, היה משהו שרציתי לומר לאחד המשתתפים.
משהו שקשור להתנהלות שלו בקורס.

רציתי ולא רציתי.
רציתי וחששתי.
רציתי, כי האמנתי שזה משהו בעל ערך עבור אותו משתתף ועבור הקורס. גם סמכתי על יכולתו של אותו אדם להקשיב למה שיש לי לומר.
לא רציתי, כי זה לא הכי נעים ליזום שיחה כזו, מה שיש לי לומר לא קריטי, וגם… חששתי שהאדם ייפגע.

בסוף היום הראשון לא אמרתי דבר.
המשכתי לחשוב על זה.
בבוקר היום השני, במהלך הנסיעה לקורס, עדיין חשבתי על זה.
בשנייה אחת של החלטה, התקשרתי.
שיחה ממתינה… 
ניתקתי.

שתי דקות לאחר מכן הוא חזר אלי.
– אני: "יש לי משהו שאני רוצה לומר לך בהמשך לאתמול.
מעניין אותך לשמוע…? אתה פנוי לזה עכשיו…?"
– הוא: "בטח. קדימה…"

בחמש דקות שיתפתי אותו במה שרציתי לומר.
כפי שניחשתי הוא היה קשוב, קיבל את המשוב והעריך את הפתיחות.

– "רוני, אתה מוכן להקשיב למשהו שאני רוצה לשתף בעקבות אתמול…?"
– "בטח…קדימה…"

במספר דקות הוא שיתף אותי בחוויה ובמחשבות שלו מאתמול. לא הייתי מודע לזה.
בזכות השיתוף שלו, הבנתי משהו חשוב ומהותי. 
לא רק עליו, אלא גם על הקורס ועל עצמי.
היום השני של הקורס נראה והרגיש אחרת, בין היתר בזכות השיחה הקצרה שלנו…

**
ההבדל בין להתקשר או לא להתקשר הוא רק שניה אחת.
לפעמים נדרש אומץ להרים טלפון, לתת משוב, לשתף בחוויה.
גם עבור אנשים שעובדים ביחד ומעריכים זה את זה.
גם כשלא מדובר בעניינים של חיים מוות.

יכול להיות שמשפטי ההשראה והשיטות של מל רובינס לא מתאימים לכל המצבים.
הם בטוח מתאימים לחלק מהם.

אומץ = החלטה + פעולה.

**
לקינוח, ציטוט נוסף אחרון מ"חוק ה-5 שניות" של מל רובינס שאהבתי במיוחד:

"החיים מדהימים.
ואז הם נוראיים ממש.
ואז הם שוב מדהימים.
ובין המדהים לנורא
הם רגילים ויומיומיים ושגרתיים.
שאפו עמוק את המדהים,
החזיקו מעמד עד שייגמר הנורא,
והרפו ונשפו ברגיל. 
ככה החיים.
חיים שוברי לב ומרפאי נפש, מדהימים ונוראיים ורגילים.
וזה כל כך יפה, שהנשימה נעתקת."

~ ל"ר נוסט

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

עצימת עיניים

בחור צעיר פוגש באקראי איש מבוגר ומזהה אותו כאחד ממוריו בנעוריו.
הוא פונה לאיש ומזכיר לו שהוא היה תלמידו לפני שנים רבות.
"ומה מעשיך היום, איש צעיר?" מתעניין המורה.
"גם אני מורה היום." עונה הצעיר.
"נפלא. ומה הניע אותך לבחור בהוראה?" חוקר המורה לשעבר.
"אתה מורי, אתה היית הגורם שהשפיע."
"מחמיא לי." אומר המורה לשעבר, "כיצד השפעתי…?"
"איני יודע אם זכור לך אותו הבוקר." מספר הבחור. "אחד מהילדים הגיע עם שעון יד חדש, מתוחכם טכנולוגית, הניח אותו על השולחן וכל הילדים הצטופפו סביבו מלאי התלהבות, רוצים לנסות ולמשש.
ובתוך כל ההמולה, נכנסת לכיתה, כולנו התפזרו למקומותינו ואז, ואז… אותו הילד צעק בהתרגשות: 'וואלה… אני לא מאמין… גנבו לי ת'שעון."
ואתה היסית את הילד ואחר כך את כולנו, שניסינו להתגונן, וביקשת שנשב.
אמרת שאינך מאמין שמישהו מהכיתה באמת גנב. יתכן שמישהו חמד לצון, או עשה טעות שהוא מתחרט עליה.
ביקשת שמי שלקח את השעון, שיודה, ובזה תיפתר הבעיה.
איש מאיתנו לא הודה.
ואז… אני זוכר את זה בבהירות… ביקשת מכולנו, כולל הילד שהשעון שלו, להסתדר בשורה עם הפנים לקיר, להניח את כפות הידיים על עינינו, ולעצום עיניים.
נעמדנו ליד הקיר, כפי שבקשת, ועצמנו עינינו. זו הייתה כיתת בנים בלבד בבית ספר דתי.
חשנו שאתה עובר ליד כל ילד, נעצר, מפשפש בכיסיו, וממשיך לילד הבא. כשסיימת עם כולם, חזרת לשולחנך, ביקשת מאיתנו להסתובב ולפקוח עיניים.
שעון היד היה מונח על שולחנך.
החזרת את השעון לילד שהביא אותו, ובפני כולנו חזרת שוב על מונחי השגיאה והחרטה. היו כמה דקות של התרגשות ואז המשכת בשיעור כאילו לא קרה דבר.
אני הייתי הילד שגנב את השעון. מכיסי הוצאת את השעון הגנוב אז.
בליבי הכרתי לך תודה ענקית על שלא חשפת את קלוני ברבים. נשבעתי שלא אסטה עוד מדרך הישר.
משלא אמרת מאומה בפני הכיתה, הנחתי שתשוחח אתי לבד.
עבר יום, עברו יומיים, עברו שבועיים – לא קראת לי ולא נזפת בי.
החלטתי אז שכשאגדל אהיה מורה. מורה שמשפיע, בדיוק כמוך."
הוא סיים והביט במורהו, מחכה לתגובה. המורה הניד ראשו וחייך.
"התוכל לומר לי היום" שאל הצעיר "מדוע בחרת לא לומר לי דבר? מדוע לא נזפת בי ולו בשיחה פרטית? זה היה כל כך מתבקש…"
והמורה הוותיק הביט בו ואמר: "באמת לא הבנת? לא הבנת שגם אני לא ידעתי מי לקח את השעון? רק עכשיו אתה מגלה לי שזה אתה."
"הכיצד לא ידעת?" תמה הצעיר "הרי שלפת את השעון מכיסי… במו ידיך?"
והמורה אמר בשקט: "כשביקשתי מכם אז לעצום את עיניכם… גם אני את עיניי עצמתי. פישפשתי בכיסים שלכם כשעיניי עצומות.
לא רציתי לדעת מי לקח את השעון, כדי לא לקבל רושם רע על הילד, לא לבייש.
אני שמח שהדרך שנקטתי הוכיחה את עצמה. תודה שסיפרת לי."
הוא פרע בחיבה את שיערו של הצעיר והלך לדרכו.

**
הסיפור הועתק במלואו מהאתר "זיקוקין דינור" של שוקה דינור.
שוקה מפרסם אחת לשבועיים (מזה שנים רבות) סיפורים מעניינים, מרגשים ומעוררי השראה.
אהבתם? נגע בכם?
ניתן להצטרף לרשימת התפוצה של שוקה ולקבל לאימייל את הסיפורים שהוא מפרסם.
ניתן כמובן גם לשוטט באתר ולקרוא סיפורים קודמים.

**
להלן שתיים מהתגובות לסיפור מתוך האתר של שוקה:

"מציעה לכל המורים לקרוא ולהסיק מסקנות.
שבת שלום."

"תודה, שוקה, על סיפור ייחודי ומעורר השראה.
לפעמים, מלים שאינן נאמרות, עוצמתן רבה.
דוגמא מופלאה של מחנך בעל שיעור קומה."

הסיפור הזהה הזה,
מהווה טריגר שונה,
לשתי נשים שונות הקוראות אותו,
והבוחרות להגיב כל אחת בדרכה.

**
מחשבות ותחושות שהסיפור עורר אצלי:

יש לנו השפעה אינסופית.
אין לנו מושג במי ואיך אנו נוגעים.
לפעמים נקבל הצצה לכך, וברוב המקרים לא…
פעולה אחת של טוב לב, חמלה ואהבה יכול להשפיע על חיים שלמים.
הדוגמא האישית והמעשים שלנו "מדברים" חזק יותר מהמילים שלנו.
הכרת תודה לאנשי חינוך משמעותיים שהשפיעו על חיי…

**
עם הסיפור "עצימת עיניים" פתחתי אתמול את הרצאתי "שיחות קשות" לצוות ביה"ס חוגים בחיפה.
אחד המשפטים שאמרתי בהרצאה, מספר דקות לאחר השיתוף בסיפור:

"כולנו שחקנים ראשיים בסרט של עצמנו ושחקני משנה בסרטים של אנשים אחרים".

יש לכך שתי משמעותיות:

1. כולנו חיים בסרט.
אין דבר כזה מציאות אובייקטיבית.
כל אחד מאיתנו חווה אחרת את מה שקורה.
איננו חווים את מה שקורה, אנחנו חווים את הסיפורים שלנו על מה שקורה.

2. כשאנשים אומרים ועושים משהו, זה מתוך התפקיד הראשי בסרט שלהם.
מתוך הדרך שבה הם חווים את המציאות (שאנחנו חלק ממנה).
זה לא נגדנו וגם לא בעדנו.
דון מיגל רואיס בחר להקדיש לנקודה הזו הסכם אחד בספרו "ארבע ההסכמות":
"אל תיקחו שום דבר באופן אישי."

**

הדרך שלי לזכור את זה מנוסחת בצורה הפוכה לדון מיגל רואיס (אם כי המשמעות זהה):
זה תמיד אישי. זה אף פעם לא אישי נגדי, זה תמיד אישי בעדם.

"זה תמיד אישי" הוא הכלי הראשון בסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שאני שולח אחת לשבוע במשך שנה שלמה.
רוצים להצטרף לסדרה ולקבל את הכלים? מוזמנים לעשות זאת בקישור הבא.

רוצים להזמין הרצאה או סדנה לחברה שלכם? מוזמנים להיות איתי בקשר דרך האתר.

בהצלחה רבה לאנשי החינוך, לילדים ולהורים בשנת הלימודים הקרובה,
שתהיה שנה פורייה, מצמיחה ומשמעותית…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

א. הזמנה ל"משהו אחר"

בשבוע הבא אנחה מפגש ייחודי שמעולם קיימתי בעבר.

12 דברים שחשוב לדעת על המפגש:

1. נושא המפגש עדיין לא ידוע. הפתעה. סביר להניח שהוא ייגע בהיבטים של תקשורת, מערכות יחסים וניהול.

2. נושא המפגש יישלח לנרשמים בסמוך למועד המפגש או יוצג רק בתחילתו של המפגש עצמו, בהתאם לזמן היווצרות הבהירות אצלי.

3. כוונת המפגש לתת ערך משמעותי למשתתפים ולייצר מפגש אנושי. המפגש יוקדש ללמידה חווייתית, אינטראקציה ותרגול. במהלך המפגש לא יתבצעו מכירה או שיווק של שירותים ומוצרים.

4. המפגש ניתן כמתנה וההשתתפות בו אינה כרוכה בתשלום.

5. לאחר המפגש משתתפים יוכלו לבחור להעניק מתנה (לי או למישהו אחר) שתיקבע על ידם (כספית או אחרת) ושתשקף את הכרת התודה שהם חשים ואת הערך שהם קיבלו. זו אפשרות ולא חובה או ציפייה.

6. המפגש יערך ביום ד' ה- 31/7 בשעות 21:00 – 22:00.

7. המפגש יהיה וירטואלי תוך שימוש בתוכנת זום (קול + וידאו). ניתן להתחבר מכל מחשב נייח, נייד או מכשיר סלולרי. פרטי התחברות יישלחו לנרשמים.

8. מבנה המפגש: החלק הראשון יוקדש להצגת והדגמת הנושא על ידי, החלק השני יוקדש לתרגול בזוגות (שיוגרלו אקראית בעזרת תוכנת הזום) והחלק השלישי יוקדש לשאלות מליאה ולסיכום.

9. לטובת העבודה בזוגות חשוב להתחבר למפגש עם מיקרופון (כדי שתוכלו לדבר ביניכם) ועדיף (לא חובה) גם עם מצלמה.

10. יתכן שהמפגש יוקלט (למעט החלק של העבודה בזוגות). בשלב זה אין כוונה לשלוח את ההקלטה לנרשמים לאחר המפגש.

11. בקשה: אנא השתתפו במפגש רק אם אתם מתכננים להשתתף בצורה מלאה בכל שלושת החלקים (המהווים ביחד את מכלול הלמידה-אינטראקציה-חוויה).

12. נרשמים בקישור הבא. אתם מוזמנים להעביר את ההזמנה לאנשים נוספים שיכולים למצוא אותה רלוונטית עבורם. 

ניפגש…?

**
ב. הזמנה להקשבה

בשנים האחרונות צוותי ואני מובילים במחלקת בינה מלאכותית בת קרוב ל-200 עובדים באינטל את תחומי האנשים, התרבות הארגונית ופיתוח המנהלים. 
אנו מנסים ליצור מחלקה עסקית שתרבותה הארגונית היא ברוח התקשורת המקרבת. 
זה מעבר לקורסים וסדנאות ואפילו מעבר לאיכות התקשורת בארגון. 
זה מגיע לתפיסות עולם ולדפוסי חשיבה.

לפני זמן מה זכיתי להתארח שוב בפודקאסט "סטודנט חופשי" אצל עומר גלס ורום טנא.
כשליש מהראיון דיברנו על אינטל, על איך זה לעבוד ולהתפתח בארגון גדול ועל שני דברים שאני מעריך במיוחד בחברה הזו. 
בשאר הזמן דיברנו על המחלקה שלי.

קוריוז קטן:
עומר המראיין שאל אותי על "חווית עובד" ועל איך אנו עושים את זה. 
אמרתי שאני פחות מאמין "בחווית עובד" ושאני לא חושב שתפקידי לייצר אותה (למרות שאכפת לי מאוד מהעובדים). 
התפיסה שלי/שלנו שונה.
איך בדיוק..? ומה כן…?
על כך ועוד בראיון הבא (כחצי שעה…)

ויש גם את החלק הקודם שאולי תרצו להקשיב לו, שבו אנו מתמקדים פחות באינטל ויותר בתקשורת מקרבת.

**
ג. השראה

השבוע "פגשתי" את דייויד בוהם והאזנתי לספרו On Dialogue.
הרשיתי לעצמי לתרגם קטע קצר מספרו שנגע בי (המקור באתר):

"ישנה מידה רבה של אלימות בדעות שאנו מגנים עליהן.
הן אינן דעות בלבד, הן אינן הנחות בלבד; 
הן הנחות שאנו מזוהים איתן – ולכן אנו מגנים עליהן, כשם שאנו מגנים על עצמנו.
הדחף הטבעי להגנה עצמית שקיבלנו בג'ונגל, הועבר מחיות הג'ונגל לדעות הללו.
במילים אחרות, אנו אומרים שיש כמה דעות מסוכנות שם בחוץ – כשם שיכולים להיות נמרים מסוכנים. 
וישנם כמה בעלי חיים יקרים מאוד בתוכנו שיש להגן עליהם. 
אז דחף שהיה הגיוני פיזית בג'ונגל הועבר לדעות שלנו בחיים המודרניים."

~ דייויד בוהם, מתוך "On Dialogue"

**
"There is a great deal of violence in the opinions that we are defending. 
They are not merely opinions, they are not merely assumptions; 
They are assumptions with which we are identified – which we are therefore defending, because it is as if we are defending ourselves. 
The natural self-defense impulse, which we got in the jungle, has been transferred from the jungle animals to these opinions. 
In other words, we say that there are some dangerous opinions out there – just as there might be dangerous tigers. 
And there are some very precious animals inside us that have to be defended. 
So an impulse that made sense physically in the jungle has been transferred to our opinions in out modern life. "

~ David Bohm, from "On Dialogue"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אני לא בטוח אם אשלח הזמנה נוספת או תזכורת למפגש בשבוע הבא. הנה שוב הקישור להרשמה

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

בהשראת רובין שארמה ניסחתי לעצמי בשבועות האחרונים את ששת ערכי החיים המובילים שלי, 
ערכים שאני רוצה לחיות לאורם.

בחירת ערכי חיים מובילים היא דרך מעשית להרים בצורה מודעת את הסטנדרטים שלנו.

בדומה לניסוח חזון ולהגדרת ערכים מובילים לחברה או לארגון, 
זה חסר השפעה (לפעמים בעל השפעה שלילית) כשזה נשאר כפוסטר נחמד על הקיר או כמסמך נטוש שאף אחד לא חוזר אליו,
ויש לכך השפעה עצומה כשזה הופך להיות מגדלור הבא לידי ביטוי ביום-יום.

בתחילת יום אנו יכולים לשאול את עצמנו כיצד נוכל להביא לידי ביטוי את הערכים המובילים הללו.
במהלך היום ניתן לחזור אליהם, כתזכורת וכאסטרטגיה יעילה להתכווננות במצבים שונים.
בסוף יום אפשר להביט אחורה ולבדוק עם עצמנו איפה ועד כמה חיינו את הערכים שחשובים לי.

**
לעתים אני נשאל האם הכוונה היא ל"ערכים האישיים" שלנו כבני אדם וכאנשי משפחה,
או ל"ערכים המקצועיים" הרלוונטיים בעיקר לסביבת העבודה והעיסוק שלנו?

אני מאמין שהערכים המובילים שלנו, אלו שאנו חיים ו/או רוצים לחיות לאורם,
אינם משתנים כשאנו משנים סביבה או הקשר.
הם רלוונטיים לכל מקום ולכל מצב שאנו נמצאים בו.
הסיבה לכך פשוטה: המכנה המשותף לכל המקומות והמצבים שאנו נמצאים בהם או חווים הוא אנחנו.
סביר להניח שהביטוי של הערכים בסביבות שונות יהיה שונה, אך המהות שלהם תהיה זהה.

המלצה: כדאי לבחור סט ערכים אחד.

**
הנה ששת הערכים המובילים שלי:

1. למידה
למידה, צמיחה והתפתחות מתמדת.
בדרך שבה אני רואה את העולם, במה שאני עושה ובמי שאני.
כאדם, כאיש משפחה, כאיש מקצוע.
כשהלך-הרוח המוביל הוא למידה והתפתחות (growth mindset), גם אירועים ומצבים פחות נעימים נחווים כהזדמנויות.

2. שירות
שירות, נתינה, תרומה ומתן ערך משמעותי לאנשים סביבי.
הן במעגלים המשפחתיים-חבריים והן במעגלי עבודה, קהילה ועולם. 
שירות יכול להתבטא בעזרה, בפתרון בעיות, בייעוץ, בהקשבה ובכל צורה אחרת של מתן מענה לצרכים חשובים של אנשים סביבי שאותם חשוב לי לשרת.

3. אחריותיות
המילה המדויקת עבורי באנגלית היא Accountability. התרגום לעברית נשמע קצת מוזר.
המשמעות עבורי היא הכרה באחריות שלי ולקיחת אחריות. תפישה + פעולה.
אחריות למחשבות, לרגשות, לצרכים, למילים, למעשים, לתוצאות. לקיחת אחריות וטיפול בסדרי העדיפויות הגבוהים שלי.
תפישת אחריות בשונה מתפישת קורבנות, האשמת אחרים או אי התמודדות.

4. חמלה
חמלה לעצמנו וחמלה לאחרים.
עפ"י קריסטין נף, חמלה עצמית מורכבת משלושה מימדים:
1. טוב לב עדין ואוהב.
2. הכרה בכך שכולנו אנושיים, מחוברים ולא מושלמים.
3. מיינדפולנס ותשומת לב סקרנית למה שקורה.
ההגדרה של קריסטין מדויקת עבורי ומתחברת לי גם לחמלה כלפי אחרים.

5. הכרת תודה
הכרת תודה לאנשים אחרים, לאלוהים, לטבע, לעולם ולעצמנו על מתנות שאנו מקבלים בכל יום.
הוקרה של דברים שאנו זוכים להם או נהנים מהם, שלעיתים אינם מובנים מאליהם.
ראיית וחוויית חצי הכוס המלאה, במצבים שגרתיים או מאתגרים.
השילוב של לחוש הכרת התודה לצד היכולת לבטא אותה ולקבל אותה.

6. שמחה
פיתוח היכולת לחוש שמחה לחגוג במצבים שונים.
שמחה כפועל (verb), כרגש (feeling), וכבחירה: 
כשם שאני יכול לבחור את מחשבותיי ומעשיי, כך יש לי אפשרות לבחור ולעצב את הלך-הרוח שלי.
שמחה כביטוי של הוקרה והכרת תודה ("איזהו עשיר? השמח בחלקו.")

**
להגדרות הסובייקטיביות של הערכים, ולשילובים ביניהם יש חשיבות והשפעה:

אחריותיות ללא חמלה והכרת תודה יכולים להוביל לחיים אומללים של מרדף אינסופי אחרי עוד ועוד הישגים ולתחושה מתמדת של חוסר סיפוק וביקורת עצמית.

חמלה והכרת תודה ללא התפתחות ואחריותיות יכולה להוביל לקבלה לא בריאה של מצבים ומערכות יחסים שחשוב לשנות.

שירות, חמלה ואחריותיות המתמקדים באחרים או בעולם מבלי להעניק את אותה תשומת לב ואיכות אוהבת, עדינה ומקבלת לעצמנו, יכולים להוביל לריקון מצבר ולקריסה.

הרצון לחוות יותר ויותר שמחה והכרת תודה ללא החמלה וההכרה במוגבלות שלנו יכולים להוביל לשיפוטיות עצמית ורגשות אשם הרסניים.

**
רשימת הערכים המובילים אינה קבועה.
היא יכולה להשתנות לאורך השנים, ביחד עם השינוי שאנחנו עוברים כבני אדם.
רשימת הערכים המובילים שלי השתנתה עם הזמן.
לפחות 3-4 מששת הערכים המובילים התווספו בשנים האחרונות, וערכים אחרים שבעבר היו בראש הרשימה מקבלים היום סדר עדיפות נמוך יותר.

לפני מספר ימים פגשתי יזמת חברתית צעירה ומעוררת השראה.
אחד הערכים המובילים שלה הוא "השפעה".
אני מאמין שאם הייתי עושה את תרגיל בחירת הערכים שלי לפני מספר שנים "השפעה" היה שם.
גם היום השפעה חשובה לי, אך ערך ה"השפעה" אינו בשישייה המובילה שלי.
"שירות" (לפעמים כזה שנעשה ב 1:1) מרגיש לי הרבה יותר מדויק.

**
חברי משה ריין הציע לי את התרגיל הבא לפני כ-15 שנים:
"נסה להימנע מהמילה 'לא' במשך מספר ימים ותראה מה זה יעשה לך."

התרגיל היה מאתגר מאוד ובתחילה "נפלתי בו" כל מספר דקות.
בשלב מסוים, הבטחתי לסובבים אותי (בבית ובעבודה) שכל מי ש"יתפוס" אותי אומר את המילה "לא", יקבל ממני 10 אגורות (הסתובבתי עם הרבה כסף קטן בכיסים באותם ימים).
זה הפך להיות משחק משעשע ומגביר מודעות בצורה יוצאת דופן.
עם הזמן הפסדתי פחות ופחות כסף : ).

נזכרתי בתרגיל הזה השבוע.
אני רוצה לנסות משהו כזה עם ששת הערכים המובילים שלי.

הזמנה ראשונה:
עם חלק מהאנשים הקוראים את הבלוג הזה אני עובד, חי ומתחכך ביום-יום.
אם אתם "תופסים אותי" מתנהל שלא לפי אחד מהערכים הללו, אנא הביאו את זה לתשומת ליבי.
כשאתם עושים זאת, אנא הגיעו ממקום אוהב ועניו, המחפש את טובתי ורוצה בהצלחתי ולא ממקום של ביקורת, שיפוט, האשמה או התנשאות.

**
הזמנה שניה: מעוניינים לנסח לעצמכם את רשימת הערכים המובילים שלכם?

3 המלצות כיצד לעשות זאת:
א. לצד בחירת מילה המייצגת את הערך, כתבו לעצמכם בכמה משפטים מה משמעות הערך עבורכם.
ב. השתדלו לבחור במשהו שאתם ממש מתחברים אליו ומרגיש לכם מדויק, ולא בכזה שנשמע טוב או שאתם חושבים שאתם צריכים לבחור.
ג. בחרו 3-6 ערכים בלבד והמנעו מהפיתוי לבחור יותר מכך.

אם אתם בוחרים לעשות זאת ורוצים לשתף אותי ברשימת הערכים המובילים שלכם, אשמח לקרוא.

כתמיד, אם הפוסט הנוכחי מעורר בכם משהו ומתחשק לכם להגיב, מעניין אותי לשמוע מכם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

1. מעבר

המעבר בין מאות רקטות, ארבעה הרוגים ומי יודע כמה נפגעים בתחילת השבוע (מוצ"ש – שני),
לבין הפסקת האש ואירועי יום הזיכרון בהמשך השבוע (שני – רביעי),
לבין חגיגות יום העצמאות, החופשות והמנגלים (רביעי – …) היה חד עבורי.
מפתיע כל פעם מחדש כמה מהר אנשים ומדינה עוברים בין מצבים.

**
2. מוזר

נראה לי מוזר, שבתוך יום-יומיים, 
אנו עוברים ממצב של חוסר וודאות עצום וסכנת חיים מוחשית, המביאים בין היתר לאי-קיום לימודים,
לשקט בטוח, המאפשר יציאה של מאות אלפי חוגגים לאירועי יום העצמאות בשטחים פתוחים, ללא חששות ואזהרות.

יכול להיות שיש יותר הבנות ואינטרסים משותפים, בקרב שני הצדדים ממה שאנו נוטים לחשוב? ממה שנוטים לתקשר?
יכול להיות שלצדדים השונים יש יותר יכולת ממה שנראה לעין (גם אם רק במצבים מסוימים…) לקיים דיאלוג ולהגיע להסכמות?

ויכול להיות שלא…
ברור לי שאני מודע רק לחלק זעיר ממה שמתרחש פה…
אני יודע שאני לא יודע…

**
3. טקס משותף

ביום ראשון, יומיים לפני ערב יום הזיכרון, הנחתה שאניה בן חיים, 
מפגש מקרב בין תומכי ומתנגדי טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
להלן חלק מדברים ששאניה פירסמה ביום שאחרי המפגש:

"האמת, פחדתי נורא לקראת הערב של אתמול- דיאלוג מקרב בין תומכי ומתנגדי טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני. 
שיח כל כך טעון, וכואב שנושא בתוכו כל כך הרבה רגשות עוצמתיים וזה קרה.
שוב היה אפשר לחוות, גם במפגש טעון כזה, ששיח אחר אפשרי ויכול להתקיים.
שיח בו אפשר ביחד לנוע מ"צודק/טועה" "בסדר/לא בסדר" אל המקום בו מכירים בצרכים העמוקים של כולנו שמחפשים דרך להתמלא. 
אל המקום בו אפשר להכיר בכאב ובכמיהה של מי שלא מסכימים/ות איתו/ה ולמצוא מקום בלב שיכול להיפתח אליו גם כשממש רואים דברים אחרת, גם כשכועסים.
זה מטורף בשבילי לשים לב לזה כל פעם מחדש, שכל אחד/ת מאיתנו רוצה לעשות טוב.
כל אחד/ת מאיתנו מאמין/ה בכל ליבו/ה שהדרך שהיא מאמינה בה יכולה לעשות טוב בעולם.
מאמין בכל ליבו שאם רק האחר יתעורר לראות את מה שאני רואה, אם הוא ישים לב שיש משהו שהוא לא רואה, 
שיש לו נקודה עיוורת- ויראה את מה שאני רואה- אז יוכל להיות פה הרבה יותר טוב.
העניין הוא שכמעט תמיד שני הצדדים חושבים ככה!
ואז, נוצר הוויכוח הידוע של מי צודק, ויכוח בו כל אחד מנסה לשכנע ואף אחד לא באמת מקשיב ואף אחד לא באמת נשמע.
ואז זה מכעיס. ומתסכל. והאמון אובד.
ואז צועקים, או מכים, או מתנתקים, או מתרחקים, מסתגרים, מתבצרים.
הכל חוץ מלהיפגש ולהקשיב באמת.
אתמול חווינו קצת ממה שאפשרי כשמסכימים להיפגש ולהקשיב באמת לכאב ולכמיהה של מי שאני לא מסכים/ה איתו. 
לשמוע באמת מה חשוב לו בעומק.
הלב התרכך. הדברים כבר לא נראים כמו שחור ולבן.
כמעט כל מי שהיו שם במפגש יצאו עם אמירה שהם רואים את המורכבות הגדולה, שהם רואים שיש לאחר צרכים וכאבים שהם לא ראו ולא לקחו בחשבון קודם. 
שהם רואים את הדברים שחשובים לצד השני ומכירים בהם – גם אם לא מסכימים על הדרך. 
שהם רואים שזה לא שחור ולבן, שזה מורכב.
מטרת השיח ממש לא היתה להגיע להסכמה, אלא ליצור מרחב בו נבין את הצד השני קצת יותר ממקודם. נראה את האנושיות של השני, קצת יותר ממקודם.
וזה קרה. וגם יותר מזה.
וזה קצת, וזה טיפה בים וזה גם הרבה. כי רובינו יצאנו משם עם הרבה יותר תקווה ואמון ממה שנכנסנו.
וזה עוד רחוק מלהיות מושלם, ויש עוד הרבה מה ללמוד על יצירת שיח מאתגר שכזה. והיו רגעים לא פשוטים,
ואני שמחה ומתרגשת שהוא קרה ושרובינו חווינו שם חוויה של פתיחת הלב, הבנה, קירבה והקשבה. "

**
4. כוונות ופעולות

אותן פעולות יכולות לנבוע מכוונות שונות.
אותן כוונות יכולות לבוא לידי מימוש בפעולות שונות.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להשמיע קול חשוב, להביע כאב, לקחת אחריות, להוות דוגמא אישית לאנושיות ולתקווה.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להילחם בסכנה של איבוד דרך הפוגעת במדינה, בערכיה ובאזרחיה.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: לעורר פרובוקציה, לחמם את הענייניים, להפיג שעמום.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: לעורר פרובוקציה, לחמם את הענייניים, להפיג שעמום.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להילחם בסכנה של איבוד דרך הפוגעת במדינה, בערכיה ובאזרחיה.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להשמיע קול חשוב, להביע כאב, לקחת אחריות, להוות דוגמא אישית לערכים חשובים.

**
5. בדיקה עצמית

באיזו פעולה אני נוקט?
מאיזו כוונה אני מונע?
האם יש דרך פעולה נוספת שתאפשר לי לממש את כוונתי בצורה מיטבית יותר?

באיזו פעולה נוקט האחר?
מאיזו כוונה הוא מונע?
האם אני בטוח? איך אני יודע?

**
6. מבחן אישי

א. איזו תפיסה/חברה/קהילה/אידיאולוגיה/קבוצה אני מזהה כאויבים שלי עכשיו? 
ככאלו שקיומם או פעולתם פוגעים בדברים החשובים לי ואולי אפילו מסכנים את קיומי?

ב. כמה אנשים אמיתיים אני מכיר ופגשתי באופן אישי השותפים לתפיסה/חברה/קהילה/אידיאולוגיה/קבוצה האלו?
"אנשים אמיתיים" = לא כאלו המתווכים לי בעזרת אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות.

ג. מתי בפעם האחרונה פגשתי אותם והקשבתי להם?

**
7. חמלה

"חמלה, משמע לפגוש בפתיחות-לב כל מצב בו אנחנו נמצאים, 
ללא שיפוטיות וללא התנשאות, באמפתיה ובענווה; 
להיות ערים לטבע האדם כפי שהוא ולאהוב אותו כהווייתו – 
להיות ערים לקוצים כמו גם לפרחים של החיים בליבו של כל אדם, ללא אפליה, ולהיענות למצוקתם של כולם באחווה ובפעולה קשובה. 
אבל כאשר אנחנו מדגישים את הזהות המסוימת שלנו כנגד זהותם של אחרים, 
כאשר אנחנו טוענים שאנחנו ה"טובים" והם ה"רעים", 
כאשר את עצמנו אנחנו מצדיקים וכל מה שהם עושים זוכה לגינויים, 
כאשר אנחנו מדגישים את עליונותנו מול שפלותם, 
כאשר אנחנו מבדילים בין דם לדם, מבדילים בין מי ששייכים לנו לבין ה"אחרים", הזרים, וטוענים שהם פחות בני-אדם, 
שאיכשהו הם פחותים מאיתנו ולא כל-כך נחשבים, 
בכך אנחנו מחמיצים את טבע האדם המשותף לכולנו – זו פגיעה בחיים. 
כאשר אנחנו מתעלמים מאנושיותם של אחרים ומתנשאים עליהם, את האנושיות שלנו אנחנו מצמצמים; 
כאשר אנחנו מתכחשים למלוא אנושיותם של יריבינו-אויבינו-מתנגדינו, באנושיות שלנו אנחנו פוגעים – 
כאשר איננו רואים בהם אדם כמונו את ליבנו אנחנו מעקרים, ורק כך, ללא חמלת-לב, מסוגלים בני-אדם לפגוע בזולתם במעגל הרסני פוגעני שכזה ועוד להצדיק אותו … 
וכך חיינו הופכים להיות שדה קרב, ללא מוצא, ובמלחמה כולנו מפסידים: 
תחת כל דגל טמונות גופות של חללים."
~ מאיר זוהר, מתוך המאמר "להילחם בחמלה: להיות ערים לאדם בלב המלחמה", נכתב בקיץ 2014 בזמן "צוק איתן"

**
8. חשש

– ואולי זה לא מספיק…?
– ואולי דרך של חמלה וסובלנות היא קרקע קלה לניצול עבור אותם אנשים/גורמים/מערכות, שרוצים לפגוע/להשתלט/להחריב…?
– ואולי דרך של הבנה וקבלה פוגעת בנו, מחלישה אותנו ומאיימת על קיומנו…?

**
9. מתח

קשה להחזיק מתח של סיטואציה מורכבת.
קשה להישאר עם מתח של שאלות בלי תשובות.
קשה לחוות מתח של חוסר וודאות.

קל יותר לקחת צד.
קל יותר לבחור תשובה.
קל יותר לייצר וודאות.

**
10. מאבק

מוח בן 2 מיליון שנה המתוכנת לשרוד ומחפש וודאות,
מחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים", ומוציא אותנו לפעולה.

קשה לשנות דפוסים ולהתגבר על מבנים פיזיולוגיים-עצביים ועל אינסטינקטים הישרדותיים.
קשה עוד יותר כשהמבנים והאינסטינקטים מגורים ומופעלים במכוון ע"י גורמים בעלי עניין.

לא בטוח שיותר קשה מלשרוד שואה, להקים מדינה ולעבור את הדרך שעברנו עד כה…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר