שפה של ריפוי פצעים

"מה שביננו לבין הפלסטינים כבר יותר ממאה שנה זה פצע מדמם,
ולא רק פצע מדמם, זה גם פצע מורעל, מלא מוגלה.
זה כבר מורסה.
לא מרפאים פצע במקל. אין דבר כזה.
אי אפשר להרביץ לפצע עוד ועוד מכה, ללמד אותו לקח שיפסיק להיות פצע ויפסיק לדמם.
אני לא נגד מקל.
אני לא פציפיסט.
בניגוד לקולגות שלי באירופה ובצפון אמריקה, שלא פעם מחבקים אותי מהסיבות הלא נכונות – 
אחינו אתה, מייק לאב נוט וור – 
בניגוד להם אני אף פעם לא חשבתי שאלימות היא הרוע האולטימטיבי בעולם.
תמיד חשבתי, כל חיי וגם עכשיו, שהרע האולטימטיבי בעולם הוא האגרסיה, התוקפנות.
ותוקפנות צריך לעצור בכוח לא פעם.
צריך מקל גדול כדי להכניע ולרסן תוקפנות.
התוקפנות היא אימא של כל האלימות בעולם.
ולכן מעולם לא האמנתי במייק לאב נוט וור, להושיט את הלחי השניה, אול יו ניד איז לאב.

שתי בנות משפחה רחוקות שלי, יהודיות מגרמניה, בשנות העשרה שלהן בילו שנים במחנות ריכוז נאציים.
מי ששחרר אותן ממחנות הריכוז הנאציים לא היו מפגיני שלום עם סיסמאות וענפי זית ויונים,
אלא חיילי בעלות הברית עם קסדות ותת-מקלעים.
את זה אני לא אשכח לעולם.
לכן אני לא פציפיסט אלא לוחם שלום או דוגל בשלום.
לכן אני לא נגד מקל גדול.
לולא היה למדינת ישראל, לולא היה לעם היהודי סוף סוף מקל גדול וחזק,
אף אחד מאיתנו לא היה כאן.
או שהיינו מתים באדמה, או שבכל אופן היינו מורחקים מכאן בכוח הזרוע.
אנחנו כאן מפני שיש לנו מקל גדול.

אבל פצע לא מרפאים במקל.
מאה שנה כל מיני חכמים אומרים לנו, עוד מכה חזקה אחת ודי, והכול יהיה בסדר.
לא. 
פצע צריך לרפא.
לא מרפאים אותו ביום, לא בשבוע.
אבל מתחילים באיזה מקום.
מחפשים התחלה לריפוי פצע.
קודם כל מאמצים שפה של ריפוי פצעים.
לא שפה של הכנעה, ולא שפה של הרתעה, ולא שפה של לימוד לקח 
ולא שפה של פעם-אחת-ולתמיד ולא שפה של הם-יחטפו-ככה-שהם-לא-ידעו-מאיפה-זה-בא-להם.
שפה של ריפוי פצעים.

שפה של ריפוי פצעים מתחילה בזה שאתה אומר ליריבך – כן, לאויב שלך – את המילים הפשוטות:
'אני יודע, כואב לך מאוד, אני מבין.'
לא את המילים: 'אתה צודק ואני רשע.'
לא את המילים: 'קח לך הכול, אני מצטער על כל מה שעשיתי לך.'
לא את המילים: 'אני מתבייש בכל.'
אלא את המילים הפשוטות האלה: 'כואב לך. אני יודע. גם לי כואב. בוא נחפש משהו.'

אלה מילים פשוטות. קלות.
לא צריך בשבילן להוריד אפילו קרוואן אחד באיזו התנחלות.
צריך להגיד אותן, ולהגיד אותן כמו שצריך.

זה דבר אחד. 
לא מרפאים פצע במקל."

עמוס עוז מתוך "ההרצאה האחרונה"

**
המילה הרביעית בציטוט שלמעלה היא "פלסטינים", מילה המהווה טריגר ומעוררת רגשות ומחשבות שונות.

שפה של ריפוי פצעים רלוונטית לכל מערכות היחסים.

עמוס עוז מדבר עלינו ועל הפלסטינים.
אפשר לדבר עלינו ועל בני/בנות הזוג שלנו, עלינו ועל בני משפחתנו.
אפשר לדבר עלינו ועל השותפים העסקיים שלנו או המקבילים שלנו בארגון שאנו עובדים בו.

"כואב לך. 
אני יודע. 
גם לי כואב. 
בוא נחפש משהו."

**
בדומה לעמוס עוז, טיך נהאת האן מציע 2 מנטרות משלו לריפוי פצעים במערכת היחסים בינינו לבין יקירנו.
הניסוח שונה, המהות דומה:

כשהאדם שלצידנו סובל או חווה קושי: 
"יקירתי, אני יודע שאת סובלת… זו הסיבה שאני כאן עבורך."
(החליפו את המילים "יקירתי" , "סובלת" בכל מילה אחרת שיותר מדויקת עבורכם…)

המשפט הזה מגביר את הנוכחות שלנו לצד מישהו שסובל.
מאפשר לנו להיות איתו ולהכיר בכאב שלו.
גם כשאין לנו מושג אם ומה ניתן לעשות.
גם, ואולי במיוחד, כשאנחנו מעורבים בצורה כלשהי, אולי אפילו תורמים לכאב ולסבל שלו.

כשאנחנו סובלים או חווים קושי:
"יקירתי, אני סובל. אני מנסה לתרגל כמיטב יכולתי. אנא עזרי לי."

המשפט הזה מגביר את הנוכחות שלנו עם עצמנו.
יש בו הכרה למקום שאנו נמצאים בו.
מאתגר לומר אותו, בנוכחות אנשים אחרים.
מאתגר במיוחד כשאנו מאמינים שבן/בת הזוג שלנו (או האדם שלצידנו) הם הגורמים לסבל שאנו חווים.

את הפוסט המלא על "4 המנטרות" של טיך נהאת האן ניתן לקרוא כאן.
תמצאו בו גם סרטון וידאו קצר ומעורר השראה שבו טיך נהאת האן מסביר לאופרה וינפרי על 4 המנטרות.

**
שני דברים שאני לוקח איתי מאירוע מנהלים בן יומיים שהסתיים אתמול:

א. מייסד ומנכ"ל ישראלי של חברה עסקית בינלאומית מצליחה שיתף בתובנות ניהוליות שלו.
בין היתר הוא סיפר על כך שבין אלפי העובדים שהחברה מעסיקה ישנם כמה עשרות בגדה המערבית ובעזה.
היה בשיתוף הזה משהו חזק עבורי:
1 . זאת אפשרות קיימת. ניתן לעשות את זה.
2. שלום וריפוי פצעים עושים בין אנשים. גם בסביבות עסקיות תחרותיות שנמדדות על מחיר המניה.

ב. סיימנו את האירוע במעגל הכרת תודה שבו ניתנה הזדמנות למנהלים לומר משהו אישי מהלב לעמיתיהם, בנוכחות כל שאר המשתתפים.
נראה לי שעבור רבים מהמשתתפים זה היה חלק קשה ומאתגר במיוחד.
בעיקר החלק של לקבל הכרת תודה אישית בנוכחות כולם… ולתת לה לחלחל פנימה

**
ריפוי פצעים היא שפה.
הכרת תודה היא שפה.
והן גם כוונה, מודעות ופעולות שניתן ללמוד ולתרגל.
שרירים שניתן לגדל ולפתח.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

51:49

51:49

לא בנוקאאוט.
לא ברוב מוחלט.
גם לא ברוב של שני שליש.
רק בקצת יותר.

**
כל יום רק קצת יותר.
קצת יותר בעד מנגד.
קצת יותר בנייה מהרס.
קצת יותר תועלת מנזק.
קצת יותר אהבה מפחד.
קצת יותר שלום ממלחמה.
קצת יותר הבנה משיפוטיות.

**
51:49.
רק קצת יותר.
כל יום רק קצת יותר… זה מספיק.
כל יום רק קצת יותר… זה הרבה יותר.

חיים מלאים. היום.

הדרכת הקשב הרביעית

הדרכת הקשב הרביעית

דיבור אוהב והקשבה עמוקה – טיך נהאת האן
(תרגום חופשי: רוני ויינברגר, הטקסט המקורי למטה)

מתוך מודעות לסבל שנגרם ע"י דיבור ללא תשומת-לב וחוסר היכולת להקשיב לאחרים, אני מחויב לטפח דיבור אוהב והקשבה בחמלה, כדי להקל על סבל ולקדם פיוס ושלום בתוכי, באחרים ובקרב אומות וקבוצות אתניות ודתיות שונות.

ביודעי שמילים יכולות להסב אושר או לגרום סבל, אני מתחייב לדבר בכנות ולהשתמש במילים המעוררות בטחון, שמחה ותקווה.
כשכעס מתהווה בתוכי, אני נחוש לא לדבר.
אתרגל נשימה והליכה מודעת כדי לזהות את הכעס שלי ולהתבונן עמוק לתוכו.
אני יודע ששורשי הכעס יכולים להימצא בתפיסותיי השגויות ובחוסר ההבנה שלי את הסבל שבי ובאחר.

אדבר ואקשיב באופן שיעזור לי ולאחר להתמיר סבל ולראות את הדרך לצאת ממצבים קשים.
אני נחוש לא להפיץ ידיעות שאיני בטוח באמיתותן ולא להשתמש במילים שעלולות לגרום למחלוקת או לפירוד.
אתרגל מאמץ נכון כדי לטפח את יכולתי להבנה, לאהבה, לשמחה ולהכללה, ובהדרגה להתמיר כעס, אלימות ופחד השוכנים עמוק בתודעתי.

**

The 4th Mindfulness Training

Loving Speech and Deep Listening – Thich Nhat Hanh

Aware of the suffering caused by unmindful speech and the inability to listen to others, I am committed to cultivating loving speech and compassionate listening
in order to relieve suffering and to promote reconciliation and peace in myself and among other people, ethnic and religious groups, and nations.

Knowing that words can create happiness or suffering, I am committed to speaking truthfully using words that inspire confidence, joy, and hope.
When anger is manifesting in me, I am determined not to speak.
I will practice mindful breathing and walking in order to recognize and to look deeply into my anger.
I know that the roots of anger can be found in my wrong perceptions and lack of understanding of the suffering in myself and in the other person.

I will speak and listen in a way that can help myself and the other person to transform suffering and see the way out of difficult situations.
I am determined not to spread news that I do not know to be certain and not to utter words that can cause division or discord.
I will practice Right Diligence to nourish my capacity for understanding, love, joy, and inclusiveness, and gradually transform anger, violence, and fear that lie deep in my consciousness.

שלום לחלק שעייף…

שלום לחלק שעייף…
שלום לחלק שעצוב…
שלום לחלק שבודד…
שלום לחלק שכועס…
שלום לחלק שלא יודע…
שלום לחלק שפוחד…
שלום לחלק ששמח…
שלום לחלק שמכיר תודה…
שלום לחלק שלחוץ…
שלום לחלק ששקט…
שלום לחלק שבוטח…
שלום לחלק שנמאס לו…
שלום לחלק שלא מוותר…
שלום לחלק שנפגע…
שלום לחלק המבולבל…
שלום לחלק שבורח…
שלום לחלק שחסר אונים…
שלום לחלק שלא בטוח…
שלום לחלק שמאמין…

שלום לכל החלקים שחיים בתוכי עכשיו.
אני שם לב שאתם כאן…
גם אני כאן…

חיים מלאים. היום.

להגיד שלום

להגיד שלום
למה שנוכח בי עכשיו.
בלי להסביר או לנתח.
בלי להסכים או להתנגד.
בלי לפתור או לתקן.
בלי להאשים או להתנצל.

**
לבדוק בסקרנות איך אני מרגיש כרגע.
לא איך הרגשתי אתמול.
לא איך אני רוצה להרגיש.
לא איך אני אמור להרגיש.

**
פשוט להגיד שלום למה שחי,
למה שעולה ומופיע.
להגיד שלום ולנשום.

שלום לבלבול.
שלום לתסכול.
שלום לעצב.
שלום לסקרנות.
שלום לכמיהה.
שלום לחשש.
שלום לתקווה.
שלום להכרת התודה.
שלום להערכה.
שלום לעייפות.
שלום לחוסר השקט.
שלום למבוכה.

חיים מלאים. היום.

כ' אלול – אישה עושה שלום

הרבה לפני השיר של הראפר תאמר נאפר
שכלל בין היתר משפטים של המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש…

הרבה לפני שהשרה מירי רגב יצאה מהאולם, חזרה אל האולם,
נאמה, נקטעה ושוב נאמה…

הרבה לפני שהמשתתפים בטקס פרסי אופיר לקולנוע ישראלי
מחאו כפיים, צעקו בוז, נטשו או נשארו…

הרבה לפני שהעיתונים ומהדורות החדשות עלו עם הכותרות
והרשתות החברתיות רחשו עם התגובות…

הרבה לפני שכל זה קרה,
אישה אחת עשתה שלום.
יום יום.
במשך תקופה ארוכה.
ואינטנסיבית.
עם בדואים, ערבים נוצרים, ערבים מוסלמים ויהודים.
יצירה משותפת של אנשי מקצוע, של חברים, של בני אדם.
בהרבה רגישות, אחריות, כבוד ומקצוענות.
בלי לברוח מהמציאות המורכבת, לפשט או לייפות אותה.
עם המון חיבור.
ואהבה.
ואומץ.
ותקווה.

כשעילית זקצר עלתה לבמה לקבל
את פרס הסרט הטוב ביותר ל"סופת חול"
היא שיתפה שלמרות שזה אמור להיות מעמד מאוד שמח עבורה,
כרגע, בעיקר, מתחשק לה לבכות.
ככה..
בפשטות, בכנות,
בקיצור,
בלי המון מילים
ובלי התלהמות.

**
בעולם שבו יש טובים ורעים,
צודקים וטועים, זכאים ואשמים,
קשה לעשות שלום.

הניסיון למפות את האולם,
או את העולם,
לטובים ורעים, לצודקים וטועים, לזכאים ואשמים,
רק מעמיק את הקיטוב ומנציח אותו.

במקום זאת אולי כדאי לשלב עבודה פנימית ועבודה חיצונית.

עבודה פנימית:
להכיר בכאב, בפחד, בכעס, בחוסר האונים, בייאוש, בעייפות.
שבתוכנו. לתת להם מקום.
לנשום.
לעבוד אתם.
בלי לברוח. בלי להדחיק.
בלי להאשים אחרים.

עבודה חיצונית:
עם אנשים. עם הסביבה.
כדאי לקחת אחריות.
להפסיק להאשים את מירי, את תאמר או את התקשורת.
הבחירה במי ובמה להשקיע
את תשומת הלב, את האנרגיה, את העשייה,
היא רק שלנו. רק ב 100% מהמקרים.

המלצה חמה להשקעה בעצמכם ובשלום: עילית זקצר ו"סופת חול".

 

שבת של שלום,
חיים מלאים. יום יום.
רוני ויינברגר.

ט' תמוז – עניי עירך קודמים…?

 

בזכות המייל שקיבלתי ביום ראשון מאסף,
התוודעתי לעמותת "בדרך להחלמה",
המתמקדת בהפעלת מערך מתנדבים
להסעה של חולים פלסטינים, בעיקר ילדים –
מהמחסומים אל בתי החולים בישראל.
את העמותה הקים יובל רוט,
אשר שכל את אחיו שנרצח על ידי מחבלים ב 1993.

כשמורן ואני עברנו בין בניינים אתמול,
מדלגים מפגישה לפגישה,
השיחה התגלגלה לה גם לפרויקט של אדיר בטנזניה,
במסגרת "רופאים ללא גבולות":
פרויקט הפועל לשיפור איכות החיים של קהילה גדולה באחד הכפרים שם,
מאפשר לסטודנטים לצבור ידע וניסיון בתחומים שונים
וגם עושה קצת הסברה ישראלית בעולם.

ביום שני השבוע,
נזכרתי תוך כדי שיחה עם אורטל,
שבזמן השירות הצבאי, גם בימים הכי אינטנסיביים,
היה חשוב לי לעצור לכמה דקות לפני השינה,
כדי לייצר לעצמי כמה דקות של הורדת הילוך,
מעין אי של שקט בתוך ים סוער של לחץ ועומס.

**
שלושת הקטעים הללו מתחברים לי עכשיו
לסיפור על הילד וכוכבי הים.

– האם נגמרו הילדים הישראלים שניתן לעזור להם,
לפני שמשקיעים זמן וכסף בילדים פלסטינים… ?

– האם לא עדיף להשקיע "בבית"
ולסייע לפתור בעיות כואבות בשכונות הקרובות
במקום "לשחק" באיזשהו כפר באפריקה…?

– מה כבר יעזרו כמה דקות שקטות
כששינה היא מצרך כל כך נדיר,
הגוף מותש והעיניים רוצות להיעצם…?

שאלות…
אולי זה באמת לא מספיק…
ייתכן שזו לא השקעה מיטבית של זמן, כסף או תשומת לב.
אין לי מושג.

אבל… אולי דווקא בגלל זה, זה הכי משנה…

בזמן שכולם מדברים על פיגועים, טרור ומחבלים,
נרקמים קשרים אנושיים נדירים ויוצאי דופן בשירות החיים.

בזמן שכולם צועקים על חוסר השוויוניות,
פרויקטים נפלאים מצמצמים פערים ומשנים חיים למאות אנשים.

בזמן שכולם מתלוננים על המערכת המכבידה והחונקת,
כמה דקות של שפיות מזכירות מי "בעל הבית"
מגבירות שמחה ומאפשרות לחגוג עוד יום שעבר.

בחירה בתקווה, בשפיות ובאנושיות. 

הוכחות שזה כן אפשרי… שזה בידיים שלנו… שזה כבר קורה…

כנראה הרבה יותר ממה ש"מספרים" לנו (או ממה שאנו מספרים לעצמנו).

שבת של שלום,
חיים מלאים, יום יום,
רוני ויינברגר