סיפורי כעס

השבוע כעסתי.
יותר מפעם אחת.
על יותר מאדם אחד.
חלקם אנשים קרובים וחשובים לי.

כשאני כועס שלושה דברים מתקיימים עבורי
(למדתי את זה מד"ר מרשאל רוזנברג):

1. מישהו אומר/עושה משהו שאני מאמין שהוא לא אמור לומר/לעשות.
2. צרכים חשובים שלי לא מקבלים מענה (או לא מקבלים מענה מספיק).
3. אני בסיכון גבוה לדרדר את המצב ולפגוע באחרים ובמערכות יחסים שחשובות לי.

**
הנקודה הראשונה נוגעת בסיפור שאני מספר לעצמי על אנשים אחרים.
זה רק סיפור. 
תמיד.
אף אחד לא צריך לעשות שום דבר אף פעם.

**
הנקודה השנייה מתייחסת לצרכים שלי ולמה שחשוב עבורי.
את הדבר הזה אני רוצה להמשיך להחזיק.
על הצרכים החשובים הללו אני לא רוצה לוותר.
חשוב לי לזכור שהאדם האחר (זה שאני מספר לעצמי סיפורים עליו),
אינו אחראי למילוי הצרכים שלי.
הוא יכול לסייע. 
הוא יכול לעזור.
הוא לא אחראי.
אני אחראי.

**
הנקודה השלישית חשובה במיוחד עבורי.
טיך נהאת האן מתאר את הדוגמא הבאה:
דמיינו לעצמכם שמישהו מצית את ביתכם ובורח.
ביתכם עולה באש כרגע.

באפשרותכם לרדוף אחר אותו אדם, כדי לתפוס ולהעניש אותו.
אם תעשו זאת, ביתכם ימשיך לעלות באש ואולי יישרף כליל.
אתם תפגעו בעצמכם וכנראה גם באחר.

אפשרות נוספת היא להתמקד בביתכם הבוער ובהשתלטות על האש המתפשטת.
לאחר מכן, אם תרצו, תוכלו לחפש את אותו אדם.

במה תבחרו?
**
כשאני כועס אני משתדל לעשות מספר דברים:

– לקחת את הזמן. ואת המרחק.
– לבדוק בסקרנות את הפרשנויות והסיפורים שלי.
– להיות עם הכעס שלי מבלי לנסות להעלים או לבטל אותו.
– לנהל את התגובות שלי במקום לתת להן לנהל אותי.
– להתמקד במתן מענה לצרכים החשובים לי ולא בלהילחם באדם שמולי.
– לקחת אחריות על ההחלטות והפעולות שלי ולהפסיק לזרוק אותה על אחרים.

משתדל.
לפעמים אני מצליח יותר ולפעמים אני מצליח פחות.

**
אחד הסיפורים שסיפרתי לעצמי השבוע
זהה לסיפור שאחת המנהלות שאני מלווה סיפרה לעצמה השבוע:

"לוקחים אותי כמובן מאליו.
התרגלו לכך שאני עושה את הסוג הזה של העבודה.
הם לא מעריכים את זה."

זה רק סיפור.
סיפור על מה שאנשים אחרים עושים או לא עושים, חושבים או לא חושבים.
למרות שזה רק סיפור, הסיפור הזה משפיע על החיים שלנו ומשנה אותם.
כשאנחנו מאמינים לסיפור הזה, גדל הסיכוי שנכעס, נאשים ונרצה להחזיר, להעניש או לנקום.
כשזה קורה אנחנו סובלים.

**
אולי במקום לספר לעצמנו סיפורים על אנשים אחרים,
כדאי להתמקד בצורך החשוב שלנו שלא מקבל מענה.
אנחנו יכולים לשים את הכאב שלנו על השולחן ולבקש עזרה.

"אני במצוקה וצריך עזרה. 
זו הבעיה שלי.
האם תוכל לעזור לי?"

אחת עשרה מילים בסה"כ,
שאם היינו משתמשים בהן יותר
החיים שלנו היו נראים אחרת.

שלושה משפטים שאם היינו משתמשים בהם יותר,
היינו מספרים לעצמנו הרבה פחות סיפורים
על האנשים הסובבים אותנו והיינו סובלים פחות.

(כמו למשל:
שהם אגואיסטים החושבים רק על עצמם,
שהם נגדנו ומנסים לפגוע בנו,
שהם לוקחים אותנו כמובן מאליו,
שהם מנצלים אותנו, וכו'..)

לפעמים התשובה תהיה "כן".
לפעמים התשובה תהיה "לא".
עד שלא ננסה לא נדע.

**
נדמה לנו שאנו יודעים.
האמת היא שאנחנו לא.
לפעמים אין לנו מושג מה עובר על אנשים אחרים.
לפעמים אנחנו יודעים משהו, ולא הכול.

אנחנו שחקנים ראשיים בסרט שלנו 
ושחקנים משניים בסרטים של אנשים אחרים.
יש להם עוד כמה עניינים בחיים חוץ מאתנו ומהעניינים שלנו.

**
יום ד' 5/9/918 הרצאת תקשורת מקרבת באושילנד כפר-סבא.
20:00 פתיחת דלתות, 21:00 מתחילים.
30 ₪, בירה ראשונה כלולה.
הרשמה כאן.

**
הפוסטים היומיים שעלו השבוע יקרים ללבי.

אם אתם מתכוונים לקרוא רק אחד,
אני ממליץ לכם ללכת על "דאגה היא עבודה זרה".

אם אתם רוצים רק עוד אחד, 
אני ממליץ לקרוא את " לפעמים אתה לא יכול. וזה בסדר."

ואם אתם בעניין של השאר, תמצאו אותם באתר  או כאן:
– הורות היא עניין אישי
– לא מספיק להבין את זה
– להקשיב כדי להשיב / להקשיב כדי להבין
– לגדל מישהו

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

כוונון יומי

מה צריך לקרות היום בכדי שהיום הזה ייחשב למצוין עבורך?
מה צריך לקרות היום בכדי שהיום הזה ייחשב לאחד הימים הטובים בחייך?
מה צריך לקרות היום בכדי שהיום הזה ייחשב לטוב מספיק עבורך?

**
על החולצות של עובדי חומוס אליהו כתוב: "קמת בבוקר ברוך השם. כל השאר בונוס."
כמה חשוב לזכור את זה.
כמה חשוב לחוות את זה.
כמה קל לשכוח את זה.

**
ייתכן שהסטנדרט שלך שונה מהסטנדרט של חומוס אליהו.
ובכל זאת…
אם ברשימות שלך מופיעים כל מיני סעיפים לביצוע, מטלות ויעדים,
יכול להיות שהם כולם רק הקצפת / המותרות / הבונוס של היום… ?

**
אנשים מעבירים חיים שלמים באומללות ובסבל,
ומפספסים חיים שלמים של אושר, שמחה, אהבה והכרת תודה.

**
אושר ואומללות הם מיומנויות שניתן לפתח.
אושר ואומללות הם בחירות יומיומיות, מודעות או לא מודעות.
אושר ואומללות הם מצבים תודעתיים הנובעים הרבה פחות מנסיבות חיצוניות וממה שקורה
והרבה יותר מסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה.

חיים מלאים. היום.

בלתי אפשרי ולא מתקבל על הדעת

עכשיו,
אחרי יום בילוי משפחתי,
ואחרי צפייה במשחק בלגיה-אנגליה,
תוך כדי ארוחה במסעדה,
ואחרי ריצת ערב,
ואחרי שעברתי במרכז G ההומה,
כדי לקנות קרם הגנה לטיול של מחר,
אני רוצה לכתוב משהו,
על מה שקורה בדרום,
ועל כמה שהמצב בלתי אפשרי,
ולא מתקבל על הדעת.

**
נראה כאילו
מצבים בלתי אפשריים
ולא מתקבלים על הדעת
מתרחשים כל הזמן
ועל דעת כולם.

**
13 ילדים תאילנדים לכודים במערה,
מושכים הרבה יותר תשומת לב, חמלה ודאגה,
מאלפי דונמים ומעשרות אלפי ילדים ישראלים ופלסטינים,
הנמצאים בסכנה גדולה, מוחשית, מיידית ויום-יומית.

ממש כמו אותו תינוק סורי שטבע
ועשה עבודה
שמאות אלפי פליטים לא היו מסוגלים
במשך חודשים ארוכים.

**
אולי יש בנו משהו שנמשך לסיפורים דרמטיים קצרים, בעלי סוף טוב או רע,
שבסיומם אפשר לדעת מי ניצח, לנשום לרווחה או להזיל דמעה,
ומשהו שמשתעמם או בורח מסיפורים מורכבים, נטולי פתרונות פשוטים,
שלא ברור איך, אם בכלל ותוך כמה זמן הם יסתיימו.
גם כשהם בלתי מתקבלים על הדעת.
גם כשהם מטרים בודדים מאתנו.

**
מחר בשעה 18:00 תתחרה נבחרת קרואטיה בגמר המונדיאל.
איפה היו ומה עברו שחקני הנבחרת הזו, והעם זה,
בשנות התשעים, במהלך אותה מלחמה עקובה מדם,
שגבתה מעל עשרים אלף הרוגים ונעדרים?
איפה הם היום ומה הם עוברים עכשיו?

מחר בשעה 18:00 יצפו מיליוני אנשים במזרח התיכון באותו גמר.
חלקם תוך כדי אזעקות וריצה למרחבים מוגנים.
איפה היינו ומה עברנו בשניים-שלושה העשורים האחרונים?
איפה אנחנו היום ומה אנו עוברים עכשיו?
איפה נהיה ומה נעבור בעוד שניים-שלושה עשורים?

חיים מלאים. היום.

המרחק בין גן עדן לגיהנום

המרחק בין גן עדן לגיהנום יכול להיות לא יותר מ…
מפגש אחד.
משפט אחד.
פרשנות אחת.
תוצאות של בדיקה אחת.

**
בזמן שהחיים ממשיכים במסלולם ומה שקורה ממשיך לקרות,
הסיפורים המדומיינים שאנחנו מספרים לעצמנו
על החיים ועל מה שקורה
מעבירים אותנו ברכבות הרים
בין גן עדן לגיהנום,
או בין יום נהדר ליום גרוע.

חיים מלאים. היום.

ארבעה סיפורים אמיתיים על תקווה

לעולם לא אומר משהו שלא יוכל להיחשב כדבר האחרון שאמרתי

בנג'מין זאנדר הינו מנצח, מרצה, סופר ואדם מעורר השראה.
בפברואר 2008 הוא העביר הרצאת TED בת כעשרים דקות 
שתורגמה לארבעים וחמש שפות ונצפתה ע"י מיליוני אנשים ברחבי העולם.
הנה תמלול החלק האחרון של אותה הרצאה מרגשת (ההרצאה המלאה בקישור הבא):

מה שאנו אומרים באמת משפיע.
המילים שיוצאות מפינו משנות.
למדתי זאת מאישה ששרדה את אושוויץ,
אחת מהניצולות הבודדות.
היא הלכה לאושוויץ כשהיתה בת 15,
אחיה היה בן 8, הוריה אבדו.
והיא סיפרה לי זאת.
היא אמרה:
"היינו ברכבת לאושוויץ ואני הבטתי למטה,
וראיתי שנעליו של אחי נעלמו.
ואמרתי, 'איזה טיפש. למה אינך שומר על הדברים שלך, אלוהים אדירים!'
כמו שאחות גדולה מדברת אל אחיה הקטן.

למרבה הצער, זה היה הדבר האחרון שהיא אמרה לו,
כי היא לא ראתה אותו שוב. 
הוא לא ניצל.
אז כשהיא ניצלה מאושוויץ, היא נדרה נדר.
כך היא סיפרה לי.
היא אמרה: "יצאת מאושוויץ אל החיים ונדרתי נדר.
והנדר היה שלעולם לא אומר משהו 
שלא יוכל להיחשב כדבר האחרון שאמרתי."

האם אנו יכולים לעמוד בנדר שכזה?
כנראה שלא.
אנו עוד נטעה, נפגע בעצמנו ונפגע באחרים.
אך זו אפשרות שראוי לשאוף אליה.

**
מסכנה אמא שלו

השבוע, לקראת יום הזיכרון,
התפרסם בידיעות אחרונות מכתב שכתב שלמה בראבא לליאור וישינסקי ז"ל
שנהרג בשנת 2004 בפעילות מבצעית ברפיח, ובו הוא מספר לו על אביו שלמה וישינסקי.
להלן חלק מאותו מכתב:

"אני זוכר שתפסו אותו בדרך להצגה ואמרו לו בשידור חי:
'חיסלנו מהאוויר חולית מחבלים,
ואנחנו שמחים לבשר לך שאחד מהם הוא באופן ודאי
המחבל שירה את הטיל שגרם למותו של בנך.
מה יש לך להגיד על כך?'
ואבא שלך ענה:
'מסכנה אמא שלו'."

~
"מסכנה אמא שלו."

כל כך מעט מילים.
כל כך הרבה כאב.
כל כך הרבה חמלה.
כל כך הרבה תקווה. 

**
מבט אחר על יום הזיכרון

הרב מנחם בומבך, עומד בראש המדרשה החסידית שאותה הקים בביתר עלית.

בסרטון הבא (5:24 דקות)
מקדיש הרב בומבך את השיעור ליום הזיכרון.
הוא מתווך לתלמידיו נקודות מבט חדשות,
חושף אותם לסיפורים על חללי צה"ל,
נוגע בחשיבות של הכרת התודה לחיילים
ומבקש מהם לקרוא תהלים לזכרם.

זהו אינו עוד סיפור על פילוג ושנאה.
זהו סיפור אמיתי על חיבור ועל תקווה.
על לקיחת אחריות, על עשייה, על שינוי מציאות.

**
חוגגים 70, בונים 100

"בעולם גדוש כל כך בסכסוכים וביריבויות,
שבו כל צד נחוש כל כך לדבוק בנקודת מבטו,
מצאתי קרן אור נדירה.
בלב המזרח התיכון, בסביבה רגישה מבחינה חברתית,
במקום בו הקצה הדרומי של הגדה המערבית
צופה אל עבר עיירות פיתוח הגובלות ברצועת עזה,
קבוצת יזמים חברתיים בעלי חזון
החליטה להגדיר את חלום החלוציות של היום
ולהאיר את המדבר."

כך פותח לארי קינג את הסרטון הקצר (פחות מ-4 דקות) הבא.

יש אנשים שעסוקים בלהאשים אחרים.
יש אנשים שעסוקים בלהסביר למה אי אפשר.
יש אנשים שעסוקים בלתרץ תירוצים.

רוני פלמר, מייסד ומנכ"ל תנועת אור, ואנשיו, עסוקים ביצירת שינוי.
בפיתוח חזון ארוך טווח, בעשייה יומיומית בשטח, 
וברתימת כל מי שצריך כדי שהשינוי שהם מכוונים אליו יקרה.

כשאני רואה סרטון מעורר השראה,
אני תוהה לפעמים עד כמה הוא אמתי.
בסרטים הכול נראה יפה ואופטימי יותר.

לשמחתי, במקרה המסוים הזה, 
יש לי הזכות להכיר אישית את רוני פלמר.
הבן אדם אמתי.
הארגון אמתי.
הסרטון מסתיים במילים "חוגגים 70, בונים 100."
שילוב נדיר של הסתכלות ארוכת טווח (חזון 2048),
יכולת ביצוע יוצאת דופן,
עבודה יומיומית לאורך שנים שרק הולכת ומתפתחת
ואנרגיה עצומה שלא נגמרת.

מכירים משפחה שרוצה להצטרף לחזון ולעבור לנגב או לגליל?
שלחו להם את המייל הזה או ספרו להם על תנועת אור.

**
בנג'מין זאנדר ושורדת אושוויץ.
שלמה וישינסקי ובנו ליאור ז"ל.
הרב מנחם בומבך והמדרשה החסידית.
רוני פלמר ותנועת אור.

סיפורים אמיתיים.
על אנשים אמיתיים.
על חמלה.
על כאב.
על לקיחת אחריות.
על יצירת שינוי.
על אפשרות.
על תקווה.

הסיפורים נגעו בכם?
מוזמנים לכתוב לי כמה מלים ולהעביר אותם הלאה…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

איזה מזל שאין לי מושג

איזה מזל שאין לי מושג כמה אנשים
קוראים את המילים הללו
מה ההשפעה שלהן
ולאן הן מגיעות.

**
כי אם היה לי מושג, או מדד,
אולי הייתי עסוק יותר במה לכתוב, איך ולמי,
ופחות בלהקשיב
ובלכתוב.

**
אם היה לי מושג, או מדד, או מספר, או ציון,
כנראה שהייתי מספר לעצמי סיפור כזה או אחר,
על עצמי או על הכתיבה, על אנשים או על העולם,
ואז זה היה משמח או מתסכל אותי, מדרבן, מייאש או מרגש,
למרות שזה רק סיפור ולא באמת מה שקורה או מתרחש.

**
איזה מזל שאין לי מושג,
שיש לי את האפשרות
ושאני יכול לבחור.
ליצור.
לכתוב.
גם היום.

חיים מלאים. היום.

האין הוא רק סיפור

האין הוא סיפור.
רק סיפור.
סיפור על מה שהיה ואיננו.
או על מה ש"אמור" להיות ולא נמצא.

**
היש הוא מה שיש.
עכשיו. ברגע זה.
או סיפור על מה שיש.

**
"אין פחד", "אין משמעות", "אין כאבים", "אין התקדמות", 
"אין שלווה", אין "אהבה", "אין תקשורת", "אין וודאות", "אין החלטיות",
"אין בריאות", "אין עבודת צוות", "אין התחשבות", "אין מספיק _____"
הם כולם סיפורים.
רק סיפורים.

**
מעניין מה יש
כשאנו מספרים לעצמנו סיפור על מה שאין.

חיים מלאים. היום.

המציאות ואנחנו

המציאות משתנה כל יום,
מתהווה בכל רגע.
בקצב שלה,
בהדרגתיות,
בעקביות,
יום ועוד יום ועוד יום.
בין אם אנחנו שמים לב לכך ובין אם לא.
עם או בלי המודעות שלנו.
בלי לשאול,
בלי לבקש רשות,
בלי לחכות לאישור,
בלי לעשות מזה עניין,
בלי דרמה.

**
הדרמות מגיעות מהסיפורים שלנו.
רגעי השיא והשפל נוצרים ע"י הפרשנויות שלנו.

**
שני סיפורים על המציאות:

1. מזל
להיכנס לחניון בית החולים כדי לאסוף תוצאות של בדיקות,
לתקתק את זה, לצאת תוך פחות מעשרים דקות ולהרוויח את החניה בחינם.

2. לא לבד
בריצת הלילה אתמול היה נדמה שעטלפי הפירות פעילים במיוחד:
מחוות הזדהות ומטסי כבוד שליוו אותי בדרכי, אולי כדי להזכיר שאני לא לבד.

חיים מלאים. היום.

להכיר את הפחד

להכיר את הפחד

"אי אפשר להיות נוכחים בהווה כל עוד אנחנו מספרים לעצמנו סיפור.
תוכלו להתנסות בזה ולראות איך זה משנה אתכם.
הארעיות נוכחת יותר בהווה, וכך גם החמלה, הפליאה והאומץ.
כך גם הפחד.
למעשה, כאשר אנחנו ניצבים על סף הלא נודע,
בנוכחות מלאה בהווה, בלי נקודת התייחסות,
אנחנו חווים חוסר יציבות.
במצב כזה ההבנה שלנו מעמיקה,
כאשר אנחנו מגלים שרגע ההווה הוא מקום פגיע למדי
וכי במצב כזה אפשר לחוש בו-זמנית ערעור גמור ורוך מוחלט.

אנחנו מכוונים כאן לתהליך של היכרות עם הפחד,
התקרבות על הפחד, היכולת להישיר אליו מבט – לא כדרך לפתרון בעיות
אלא כביטול מוחלט של האופן שבו נהגנו עד כה לראות, לשמוע, להריח, לטעום ולחשוב.
האמת היא שכאשר אנחנו מתחילים לפעול כך באמת,
אנחנו כל הזמן נתקלים בגבולות יכולותינו.
פחד הוא תגובה טבעית להתקרבות על האמת.
כאשר אנחנו מחוייבים להישאר בדיוק במקום שבו אנחנו נמצאים,
החוויה שלנו נהיית ברורה יותר.
העניינים מתבהרים מאוד כאשר אין לאן לברוח."

~ "להרגיש נוח עם חוסר וודאות" / פמה צ'ודרון

**
סיפורים שפגשתי אתמול.
דרמות מנופחות מבוססות פחד.
בתוכי וסביבי.

95% פחד, היצמדות ובלבול,
5% אמת ונוכחות.

אולי.
ואולי זה גם סיפור.

חיים מלאים. היום.

סיפורים עצמיים

סיפורים עצמיים

ככה אני
אין לי ברירה
אני לא יכול
זה מגיע לי
זה לא מגיע לי
אני אשמה
אין לי מזל
עושים לי דווקא
אני לא מתאים
אין לי את זה
דופקים אותי
עוד רגע יגלו מי אני באמת
זה בגלל שאני _____

**
מה הסיפור המרכזי שלך על עצמך שתוקע אותך ?

חיים מלאים. היום.