תגית: חיים

ט. חגגה יום הולדת עגול לפני מספר שבועות.
כזה שמעורר מחשבות ותהיות.
השבוע כשנפגשנו היא שיתפה אותי בשאלות שמלוות אותה לאחרונה:
"זהו…? זה כל מה שיש….?
זה כל הסיפור הגדול שנקרא חיים.. ?"

התשובה שלי היא שאולי.
כנראה שזה הכול.
ו"זה", זה מה שאנחנו מחליטים.
המשמעות שאנו בוחרים.
קו הוא לא יותר מאוסף של נקודות.
אולי חיים הם לא יותר מאוסף של רגעים.

**
הסדנה אתמול תוכננה להתחיל בשעה 11:00.
למעט משתתפת אחת שהקדימה בשתי דקות,
ראשוני המשתתפים התחילו לזרום בנינוחות בשעה 11:10.
בשעה 11:25 החדר היה עדיין חצי ריק,
כשחלק מהמשתתפים מדברים להם להנאתם בחוץ.
אחראית הקבוצה ביקשה שאתחיל.
יצאתי החוצה והודעתי למשתתפים שאני מתחיל עכשיו.

"אני עדיין מתלבט", אמר לי בחיוך אחד הלא-משתתפים-בינתיים, "….כדאי לי?"
"בחירה שלך, " עניתי, "רק תחליט בשניות הקרובות,
כי ברגע שאסגור את הדלת אני מבקש לא להיכנס עד ההפסקה הבאה,
כדי לא לפגוע במהלך הסדנה."

הדבר הכי קל בעולם זה להפוך אותו ואותם ל"אויבים" שלי,
לתת לשיפוטים ולפרשנויות שלי לנהל אותי ולהשפיע על כל מהלך הסדנה.

כשהתחלנו, דקה לאחר מכן, שיתפתי אותם במה שחי בתוכי כרגע.
גם כדי שיכירו וגם כדי להגביר את הנוכחות שלי.

זה עשה את העבודה ויצר את החיבור.
היתה סדנה מרגשת, מהנה, משמעותית.

לשמחתי, וגם לשמחתו (כך הוא שיתף אותי בסוף המפגש),
המתלבט בחר להיכנס. 

באותו רגע הצליח לי.
לא תמיד מצליח לי.

**
בפעם הראשונה שמגיעים ל"שבעה",
לא כל-כך יודעים איך זה יהיה.
מדמיינים את כולם בוכים ועצובים כל הזמן.
אחרי ש"צוברים ניסיון" כבר יודעים,
שלצד הכאב והעצב, פוגשים בשבעה גם צחוקים, סיפורים וכיף של ביחד.
זה חלק מהעניין.

כשח. התקשרה אלי לפני מספר שבועות,
היא סיפרה לי שהיא רכזת קבוצה של נפגעי פעולות טרור,
של גברים ונשים שהוריהם נרצחו בפיגועים.
"זו הסיירת של נפגעי הטרור…", היא הוסיפה,
"מה שמשותף לחברות וחברי הקבוצה,
זה שהם איבדו את שני הוריהם."

בדומה ל"שבעה" ראשונה,
לפני שפגשתי אותם לא כל-כך ידעתי איך זה יהיה.
ומעבר לכך, מה כבר יש לי לתת להם..???
הרי אני אפילו לא מתחיל להבין את מה שהם עברו ועוברים.
האם אני "יכול" לבוא אליהם עם "חומרים רגילים" של תקשורת והקשבה..??

בדומה ל"שבעה",
היו במפגש גם הרבה רגעים של צחוקים. והומור. וכיף. והתרגשות.
פגשתי אנשים "רגילים" ששואלים שאלות ורוצים ללמוד.
שחווים אתגרים "רגילים" עם הילדים, בני/בנות הזוג ובעבודה.
אנשים "רגילים" שמעסיק אותם מה שמעסיק אנשים "רגילים" אחרים.
אנשים "רגילים" שסוחבים שק מיוחד וגדול של כאב.

את רגעי המפגש הזה אני רוצה לזכור.
את הכרת התודה על הזכות להיות איתם במשך מספר שעות,
את האפשרות להעניק משהו שאולי יהיה בעל ערך עבורם ועבור המסע שלהם.
וגם לזכור, שוב ושוב ושוב, כמה אני עשיר ובר-מזל.

כנראה שבגלל "הסיפור" שלהם,
היה לי קל יותר לא לכעוס או לשפוט,
כשב 11:25 המפגש עדיין לא התחיל.

**
סבא שאול נפטר אתמול,
אחרי שבועות קשים של דעיכה, סבל וכאבים.

שמעתי עליו הרבה ולא זכיתי להכיר אותו באופן אישי.
לשמחתי, אני עובד צמוד עם נכדתו בשנים האחרונות.
סבא שאול זכה בקשר יוצא דופן עם נכדה יוצאת דופן
שזכתה בקשר יוצא דופן עם סבא יוצא דופן.
אני מאחל לעצמי שלנכדים שלי ולי,
יהיה קשר כמו שהיה לסבא שאול ולנכדה שלו.

השיחות עם ג., נכדתו של סבא שאול,
הם מהרגעים שאני רוצה לזכור השבוע:
החיים המלאים והמעברים החדים
שבין גסיסה ואו-טו-טו פרידה
לבין ארוחת "טעימות" והכנות לחתונה.
בין עצב, קושי ובכי,
לבין הכרת תודה, צחוק ושמחה.

**
השבוע, הסתיימה שנת הלימודים בבתי הספר העל-יסודיים.
מורה של אחת מבנותיי בחר לשלוח לה הודעת פרידה אישית,
תוך התייחסות לאירוע מסוים שהיא חוותה בבית-הספר לפני מספר חודשים.
כשהיא הקריאה לי את המילים שהוא כתב לה, נקוו דמעות של התרגשות בעיני.
למתנה שהוא העניק לה במילים הללו, בכמה דקות של כתיבה,
אין מחיר ויש ערך עצום.

הוא בחר לכתוב, למרות שהוא לא היה חייב.
הוא זכר, למרות שזה קרה מזמן.
הוא חשב עליה והיה לו חשוב "לסגור" כמו שצריך.

רגעים שבהם אנחנו רואים מישהו או שמישהו רואה אותנו,
הם רגעים של חיים.

**
ביום שני השבוע, פגשתי קבוצה של רופאים ואחיות, באחד מבתי החולים בארץ.
מנהל המחלקה רצה להתמקד בתקשורת שבין הצוות הרפואי לצוות הסיעודי,
בשיפור עבודת הצוות המשותפת ובהפחתת הקונפליקטים.

כשעה בתוך הסדנה, ביקש אחד הרופאים את זכות הדיבור:
"הסדנה תיאורטית ולא רלוונטית, הדוגמאות שטוחות מדי ולא מתאימות,
ועבודת ההכנה שלך לא מספקת", הוא ירה לכיווני בנוכחות כולם.

האירוע הזה והצורה שבה הוא התפתח, נכנס לרשימת הרגעים שאני רוצה לזכור.

כתבתי על כך השבוע באחד הפוסטים היומיים.

אני רוצה לזכור את המהירות והקלות שבה כמעט הפכתי את אותו רופא לאויב שלי.
אני רוצה לזכור את הנוכחות שהצלחתי להיות בה כשזה קרה.
הפעם הצלחתי… לא תמיד זה מצליח לי …
אני רוצה לזכור את החגיגה הפרטית שלי מיד לאחר הסדנה עם
צלחת חומוס, שתי פיתות, לימונדה קרה ורוח נעימה על הפנים.

חיים = אוסף של רגעים

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

" איך אצלך, איך החיים שלך?
אתה מחייך ויפה החיוך שלך
כמו תמיד יש בו חום יש גם עוצמה וכח
אבל משהו בו לא נותן לי עכשיו מנוח

**
ואיך אצלך התמונות באמת מקסימות
הבית יפה הילדים מתוקים מאד
אבל איך אצלך לא סיפרת דבר עדיין
מה קרה לשמחה מה קרה לברק בעיניים

**
אם זה קשה בוא נשכח מזה
אם זה קשה בוא נעזוב את זה
בוא נדבר על גשמי העונה
על תזונה נכונה על מצב המדינה

**
עוד שומעת אותך אסור לאבד עניין
אין עבר אין עתיד רק אנחנו עכשיו וחג
אף אחד לא ישתיק הם לא ישנו אותנו
ולאן שנלך החלום ילווה אותנו

**
אם זה קשה בוא נשכח מזה
אם זה קשה בוא נעזוב את זה
בוא נדבר על גשמי העונה
על תזונה נכונה על מצב המדינה

איך אצלך, איך החיים שלך? "

**
ואיך אצלך – תודה לחווה אלברשטיין על המילים והשירה, תודה לערן ויץ על הלחן.

חיים מלאים. היום.

כשמנהלים/הורים/מורים/[הוסף את החסר]
שואלים "איך מגבירים מוטיבציה?"
הם בעצם מתכוונים לשאול:
"איך גורמים לעובד/ילד/תלמיד/[הוסף את החסר]
לעשות את מה שאני רוצה שהוא יעשה?"

**
כשמנהלים/הורים/מורים/[הוסף את החסר]
שואלים "איך מגבירים מוטיבציה?"
הם מניחים שלעובד/ילד/תלמיד/[הוסף את החסר]
אין מספיק מוטיבציה ושצריכה להיות לו יותר.

**
1. בכל רגע נתון, ב 100% מהמקרים,
לעובד/ילד/תלמיד/[הוסף את החסר] יש מוטיבציה.
למשהו.

2. לפעמים המוטיבציה אינה לדבר שהיית רוצה שיהיה לו
או במידה שהיית רוצה שיהיה לו.

3. אחת הדרכים להגביר מוטיבציה היא להקשיב לה.
למוטיבציה.

4. דרך נוספת להגביר מוטיבציה היא להתייחס בכבוד.
לאדם שמולנו ולצרכים שלו.

5. דרך שלישית להגביר מוטיבציה היא לאפשר בחירה.
כשלגיטימי להגיד "לא" או "לא עכשיו", הסיכוי ל"כן" אמיתי גדל.

חיים מלאים. היום.

הבעיה עם "איזון בית-עבודה"
היא התפישה שיש "בית" ויש "עבודה" ושצריך לאזן ביניהם.

באנגלית זה אפילו יותר קיצוני: “Work-Life Balance” :
יש "חיים" יש "עבודה" וחשוב לאזן ביניהם.

האמונה הסמויה (או הגלויה) בתפישות הללו היא שאנו חיים
על ציר חד מימדי כשבקצהו האחד "בית" או "חיים" ובקצהו השני "עבודה",
ושעלינו למקם את עצמנו איפשהו על הציר הזה.

**
במצב קיצוני אחד (קצה ה- "בית/חיים")
נבחר להקדיש את תשומת ליבנו, האנרגיה והזמן שלנו למשהו שהוא אינו עבודה
כך שמה שזה לא יהיה, הדבר יבוא על חשבון עבודה, קריירה, הגשמה עסקית ועוד.

במצב קיצוני שני (קצה ה- "עבודה") נבחר להתמסר באופן מלא לעבודה
ובכך לשלם מחירים יקרים של כל דבר שאינו עבודה.

**
איזוני "בית-עבודה" ו- “work-life”
משתמשים באותו ציר חד מימדי
רק שהפעם אנו ממקמים את עצמנו במקום כלשהו על הציר
שאינו אחד הקצוות.

איזונים אלו מבוססים על אותה תפישה מוגבלת
שלפיה ככל שנתקרב לקצה מסוים נתרחק מקצה אחר.
האחריות שלנו אם כן, באה לידי ביטוי בעיקר במיקום הנקודה על הקו,
ובקביעת המחירים שאנו מוכנים או לא מוכנים לשלם בהתרחקות מהקצוות.

**
למרות ש"איזון בית-עבודה" יכול להצטייר כחשיבת Win-Win
הוא למעשה חשיבת Lose-Win או Win-Lose
המכווינה אותנו לבחור "את זה" או "את זה"
ואשר מושתתת על תודעת חסר (Scarcity):
העוגה מוגבלת וצריך להחליט לכמה חלקים ובאלו גדלים לחלק אותה.

חיים מלאים. היום.

רגע לפני שמתחילים את היום:

– מה יחשב ליום טוב היום? בינוני?
– מה יחשב ליום טוב מאוד ואפילו מצוין ?

**
מספר שאלות סוף-יום לכוונון:

איך היה היום שלך?
האם אתה והמשפחה שלך בריאים?
האם פגשת/חיבקת/נישקת את בני המשפחה שלך היום?
האם אכלת ושתית היום?
בכוחות עצמך?
האם נעת בכוחות עצמך היום?
האם יש לך מקום לגור בו?
האם יש לך מספיק כסף לצרכים הבסיסיים שלך ושל משפחתך?
אם היתה לך עבודה הבוקר, האם עדיין יש לך?
האם פגשת אנשים וחברים (לפחות אחד) שנהנית להיות בחברתם?
האם מישהו עשה או אמר משהו ששירת אותך או שעורר בך תחושה טובה היום?
האם עשית או אמרת משהו שהיה משמעותי ובעל ערך עבור אדם אחר היום?
האם למדת משהו חדש היום?
האם צחקת או חייכת היום ?
האם את/ה אדם חופשי?

**
במחשבה שניה, אחרי כל השאלות הללו:
– איך היה היום שלך?
– מה צריך להתרחש היום בכדי שתקרא/י לזה יום טוב מאוד ואפילו מצוין?

**
יכול להיות שהיום הבינוני ואפילו הגרוע שלנו היום,
הוא "יום החלומות" של מישהו אחר,
או שלנו מחר…

חבל לגלות את זה בדיעבד.
אפשר לחגוג כבר היום את מה שיש.
גם היום.
תוך כדי תנועה.

חיים מלאים. היום.

במשחק קלפים
אין לנו שליטה על הקלפים שנקבל
ויש לנו 100% בחירה על איך נשחק עם הקלפים שנקבל.

במסע חיים
אין לנו שליטה על הקלפים שנקבל
ויש לנו 100% בחירה על איך נשחק עם הקלפים שנקבל.

איך הסיבוב הזה בינתיים…?

חיים מלאים. היום.

"בעוד כמה מאות שנים, כאשר ההיסטוריה של זמננו תיכתב מנקודת מבט ארוכת טווח,
סביר להניח כי האירוע החשוב ביותר שההיסטוריונים יראו לא יהיה טכנולוגיה, האינטרנט או מסחר אלקטרוני.
האירוע הינו שינוי חסר תקדים במצב האנושי.
בפעם הראשונה – פשוטו כמשמעו – למספר הולך וגדל במהירות ובאופן משמעותי של אנשים יש אפשרויות בחירה.
בפעם הראשונה, הם יצטרכו לנהל את עצמם.
והחברה לגמרי לא מוכנה לכך."

~ פיטר דרוקר (תרגום חופשי…)

**
"In a few hundred years, when the history of our time will be written from a long-term perspective,
it is likely that the most important event historians will see is not technology, not the Internet, not e-commerce.
It is an unprecedented change in the human condition.
For the first time – literally – substantial and rapidly growing numbers of people have choices.
For the first time, they will have to manage themselves.
And society is totally unprepared for it."

~ Peter Drucker

**
בעולם הנוכחי, הדינמי, המחובר והמשתנה,
אנו חשופים להרבה מאוד מידע, אפשרויות ורעש.

יש לנו הרבה בחירה:
מה לקרוא, מה לאכול, מה ללמוד, מה לעשות, במה לעבוד,
מה לראות, איך להתנהל, במה להשקיע את המשאבים ואת תשומת הלב שלנו.
וגם מה לא.
מה לא לקרוא, מה לא לאכול, מה לא ללמוד, מה לא לעשות, במה לא לעבוד,
מה לא לראות, איך לא להתנהל, במה לא להשקיע את המשאבים ואת תשומת הלב שלנו.

**
החדשות הטובות הן שיש לנו הרבה בחירה ושאנחנו יכולים לנהל את עצמנו.
החדשות הפחות טובות הן שיש לנו הרבה בחירה ושלא פשוט לנהל את עצמנו.

חיים מלאים. היום.

איפה אני נמצא?
מי נמצא איתי?
מה חשוב לי?
לאן אני רוצה להגיע?
איזה "צעד-בא" יקדם אותי לשם?

**

איפה איני נמצא?
מי לא נמצא איתי?
מה פחות חשוב לי?
לאן אני מקווה לא להגיע?
איזה צעד נוכחי תוקע אותי?

חיים מלאים. היום.

נוכחות אנושית לפני הכל

"ברצוני לפתוח בדבר החשוב ביותר שיש לי לומר:
מהות העבודה עם אדם אחר היא להיות נוכח כיצור חי.
וזה באמת מזל, כי אילו נדרש מאתנו להיות פיקחים, או טובים, או בוגרים, או חכמים,
קרוב לוודאי שהיינו בבעיה.
אולם אלו לא הדברים החשובים.
מה שחשוב הוא להיות נוכח כאדם עם אדם אחר,
לזהות את האחר כישות נוספת, הנמצאת שם.
גם אם זה חתול או ציפור,
אם אתה מנסה לעזור לציפור פצועה,
הדבר הראשון שעליך לדעת הוא שיש שם מישהו בפנים
ועליך להמתין לאותו "מישהו", לאותו יצור שנמצא שם,
שיהיה בקשר איתך.
זה נראה לי הדבר החשוב ביותר."

~ יוג'ין ג'נדלין
יוצר גישת ההתמקדות (Focusing) שהלך אתמול לעולמו.
יהי זכרו ברוך.

חיים מלאים. היום.

בקלות רבה מדי
אנו שוכחים את מה שהכי חשוב,
לוקחים כמובן מאליו את מה שאינו כזה
ולעולם לא יהיה.

חיים מלאים. היום.