הסיפור

יש משהו בחיינו שמשפיע עלינו כל הזמן, יותר מכל דבר אחר.
למרות שהמשהו הזה נוכח בחיינו 24X7, לא תמיד אנחנו מודעים אליו.
הקטע המעניין הוא שכשאנחנו לא מודעים אליו הוא משפיע עלינו יותר מאשר כשאנחנו מודעים אליו.

"המשהו" הזה הוא סיפור.
לא סתם סיפור – זהו הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.

הסיפור הזה יכול להיות על עצמנו, על אנשים אחרים או על מה שקורה מסביבנו ובעולם.

הנה מספר דוגמאות:
– הם לא מספיק אחראיים כי הם הבטיחו לי תשובה עד אתמול ועדיין לא חזרו אלי.
– למנהל שלי לא באמת אכפת ממני.
– יש פה החלטה חשובה שאני צריך לקבל ואני לא בטוח מה עדיף עבורי.
– הילד שלי מוותר לעצמו.
– לילדה שלי יש קשיים חברתיים.
– היא לוקחת את זה יותר מדי קשה.
– הוא מגיב בחוסר פרופורציות.
– אני צריך להציב יותר גבולות וללמוד להיות יותר אסרטיבי.
– זו הזדמנות מצוינת שלא תחזור בקרוב. כדאי לי לקפוץ עליה ולא לפספס אותה.
– הוא לא אמור לדבר אלי ככה.
– היא לוקחת אותי כמובן מאליו.

**
כמעט בכל רגע נתון אנחנו מספרים לעצמנו סיפור.
בכל יום אנחנו מספרים לעצמנו אלפי סיפורים.
בדרך כלל אנחנו מודעים רק לחלק מהסיפורים.
הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו משפיע על המחשבות, הרגשות והפעולות שלנו.

כשמישהו אומר לנו משהו, אנחנו לא מגיבים למה שהוא אמר אלא לסיפור שלנו על מה שהוא אמר.

אתמול קיבלתי מייל שלא אהבתי.
מישהו כתב לי משהו שונה מזה שציפיתי לקבל וכשקראתי את את התשובה שלו לשאלה שלי, מיד התעורר בי כעס.
התחשק לי לשלוח לו מייל תגובה חריף ולהיכנס בו.
מזל שלא עשיתי את זה ושלקחתי את הזמן.
הכעס התעורר בי לא בגלל התשובה של אותו אדם אלי, אלא בגלל הסיפור שסיפרתי לעצמי עליו ועל התשובה שלו.
סיפרתי לעצמי שהבן אדם לא סגור על עצמו, שהוא מבזבז לי את הזמן ושהוא לא באמת מבין או מעריך את ההשקעה שלי.

איננו מגיבים למה שקורה או למה שאנשים אומרים לנו, אלא לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה ועל מה שאנשים אומרים לנו.
מה שקורה ומה שאנשים אומרים הוא רק טריגר עבורנו.
הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו מנהל אותנו ומשפיע עלינו הרבה יותר ממה שקורה בפועל.
אגב – יכול להיות שהסיפור שלנו מחובר למציאות ולמה שקורה, ויכול להיות שכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט.

תחשבו כמה זה מורכב:
בכל פעם ששני אנשים נפגשים לדבר על נושא כלשהו יש שם לפחות שישה סיפורים שרצים במקביל –
הסיפור של כל אחד מהם על עצמו, הסיפור של כל אחד מהם על האחר, והסיפור של כל אחד מהם על הנושא.

**
בשנים האחרונות התחדד לי שבבסיס כל כעס, מתח, תסכול, לחץ או חוסר שקט שאנו מרגישים נמצא סיפור שאפשר לתמצת בשורה אחת:

"מישהו עושה משהו שהוא לא אמור לעשות" או "מישהו צריך לעשות משהו והוא לא עושה אותו"

זה קטע:
למרות שאנו שונים זה מזה, ושהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו רבים ומגוונים, בסופו של דבר בבסיס שלהם הם דומים.
עבורי יש בזה משהו מקל ומעורר תקווה.
אם אני רוצה להיות יותר מודע לסיפור שלי או להבין יותר טוב מה מקפיץ אותי, אני יכול ללכת לחפש באותו "אזור" ופשוט לשאול את עצמי – "מי עושה עכשיו משהו שאני מספר לעצמי שהוא לא אמור לעשות?"

זה יכול לחסוך אנרגיה ולקצר תהליכים.
כעשיתי זאת אתמול גיליתי שהסיפור שסיפרתי לעצמי כשקראתי את המייל היה: "הוא כתב לי מייל שהוא לא אמור היה לכתוב".

עכשיו, מרגע שהסיפור יצא לאור אפשר לבחון אותו ולעבוד איתו:
עד כמה הסיפור הזה מחובר למציאות?
האם יכולה להיות אפשרות אחרת?
מה באמת חשוב לי עכשיו?
איזה סיפור אני בוחר לעצמי עכשיו?
איך אני בוחר להגיב כשאני מודע לסיפור שלי ולמה שחשוב לי?

**
השבוע התקיים המפגש השלישי (מתוך שנים עשר) בסדרת "חיים מלאים" אשר הוקדש לנושא של התבוננות והשהיית שיפוט.
"הסיפור שאנו מספרים לעצמנו" היתה אחת מהנקודות שהוצגו במפגש.
ניתן לרכוש את כל הקלטות ומצגות המפגשים בעלות של 600 ₪.

מעוניינים? מוזמנים ליצור איתי קשר במייל חוזר
ניתן לקרוא על התוכנית ועל סילבוס המפגשים כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תרגיל מחשבתי

מה הייתם עושים אם הייתי נותן לכם בכל יום במהלך החודש הקרוב סכום של 86,400 ש"ח, והייתי מאפשר לכם לעשות בו ככל העולה על רוחכם, בשני תנאים:
א. זוהי כמות הכסף היומית העומדת לרשותכם – היא מחליפה כל הכנסה נוכחית אחרת ובעזרתה עליכם לתת מענה לכל הצרכים שלכם.
ב. את הסכום הזה לא ניתן לאגור – בסוף היום כל הכסף שלא השתמשתם בו נעלם.

איך הייתם משתמשים ב 86,400 השקלים הללו?
כמה הייתם משאירים לעצמכם וכמה הייתם נותנים לאחרים?
מה הייתם קונים איתם ובמה הייתם משקיעים אותם?

ומה אם היינו מאריכים את הניסוי הזה לכל שארית ימי חייכם?

**
86,400 אינו מספר אקראי שבחרתי להשתמש בו לצורך התרגיל הזה.
זהו מספר השניות שאנו זוכים לקבל בכל יממה, זמן שאיננו יכולים לאגור.
בכל יממה נתונה יש לנו 86,400 שניות, שהן 1440 דקות, או 24 שעות.
עשרים וארבע השעות הללו עומדות לרשותנו לשם מתן מענה לכל צרכינו – הפיזיים, הרגשיים, החברתיים, המנטליים והרוחניים.
את כמות הזמן המוגבלת הזו אנו מקדישים לעצמנו, למשפחתנו, לעבודה שלנו, לפעולות פנאי, לאנשים אחרים ולפעולות שונות.
סנקה, אחד מגדולי הפילוסופים היוונים טען שאנו חושבים הרבה לפני שאנחנו משקיעים או מלווים סכום כסף מסוים, ושאיננו חושבים מספיק על הדרך שבה אנו משקיעים את זמננו.

איך אתם משתמשים ב 86,400 השניות היומיות הללו?
כמה זמן אתם מקדישים לעצמכם וכמה לאחרים?
עד כמה אתם מודעים לבחירות השקעת הזמן שלכם?
האם 1440 הדקות הללו מושקעות בדברים הכי חשובים עבורכם?

**
אני רוצה לשתף אתכם במספר תובנות-זמן שהתחדדו לי לאורך השנים.
יכול להיות שלא תסכימו עם כולן, ושחלקן אולי אפילו יעוררו בכם התנגדות.
חשוב לי שתדעו שאני באמת מאמין בהן ואיני כותב אותן כאן רק לשם התרסה.

– יש לי 24 שעות ביממה למה שהכי חשוב עבורי.

– יכול להיות ש-24 שעות אינן מספיקות לכל מה שהייתי רוצה, זה מה שיש.

– אם יש דברים חשובים שלא נכנסים ב-24 שעות הללו, אז הם פחות חשובים עבורי.

– יש לי תמיד 100% בחירה לגבי מה אני מוכן ומה אני לא מוכן לעשות בכל רגע ורגע ב-24 השעות שלי.

– אף אחד לא יכול להכריח אותי לעשות משהו שאינו הכי חשוב עבורי באותו רגע.

– אם לאכול ולישון הם חלק מ-24 השעות שלי, אז הם חלק ממה שהכי חשוב עבורי.

– באופן דומה – אם צפייה בפרסומות, עמידה בפקק או השתתפות בישיבה חסרת ערך הם חלק מ-24 השעות שלי, אז גם הם חלק ממה שהכי חשוב עבורי.

– אף אחד לא מבזבז לי את הזמן אף פעם (שהרי יש לי 100% בחירה ואף אחד לא יכול להכריח אותו לעשות משהו שאני לא בוחר).

מה דעתכם..?

למה אתם מתחברים ומה מעורר בכם התנגדות..?

**
תובנות הזמן הללו מחדדות עבורי את העובדה שאני אחראי ועוזרות לי להימנע משיפוטים והאשמות של אחרים.
הן מזכירות לי את חופש הבחירה שלי ומעודדות אותי להיות פרואקטיבי ולתעדף.
התובנות הללו גם מעוררות בי קבלה וחמלה עצמית ומסייעות לי לחיות יותר בשלום עם אמירת "כן" או "לא" לנושאים ולאנשים שמבקשים את זמני.

**
לסיכום, הנה שתי הזמנות להשקעת זמן עבורכם בשבוע הקרוב:

– ביום שני הקרוב 4.4 בשעה 20:30 יוצאת לדרך תוכנית "חיים מלאים" בהנחייתי.
פרטים נוספים, הרשמה לתוכנית או לקבלת ההקלטות בקישור הבא.

– ביום רביעי הקרוב 6.4 בשעה 15:00. ערבה גרזון-רז ואני ניפגש לשיחת פייסבוק-לייב על חופש בארגונים ועם עצמנו.
אם טרם הכרתם את ערבה, אני ממש ממליץ לכם לחפש אותה בפייסבוק, לצפות בערוץ היוטיוב של קהילת CoCreating Our Future שהיא מובילה ולעקוב אחר התכנים המדהימים ומעוררי ההשראה שלה.
ניתן להוסיף את המפגש של ערבה ושלי ליומן כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שלושת הבנאים – הזוית הנוספת

אדם הולך ברחוב ורואה שלושה בנאים מניחים לבנים זו על זו.
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי הראשון.
"אני עובד בעבודה פיזית קשה ומשעממת בשמש היוקדת הזו, מבזבז את חיי על בניית קיר אבנים חסר משמעות שאף אחד לא באמת צריך."
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השני.
"אני עובד בעבודה חשובה המאפשרת לי להשתכר בכבוד ולפרנס את משפחתי."
"ומה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השלישי.
"אני בונה קתדרלה מפוארת שהעולם טרם ראה כמותה".

המסר המרכזי בסיפור "שלושת הבנאים" הוא שאנו יכולים להתייחס לבניית קיר כמשימה אפורה ומשעממת, כמקור פרנסה חשוב התורם לביטחונה הכלכלי של משפחתנו, או כמעשה אומנות ייחודי המאפשר לנו להגשים את עצמנו ואת יכולותינו וחוזקותינו.
שלוש התפיסות הללו מייצגות את ההבדל שבין הישרדות, למשמעות ולייעוד, או בין חוסר משמעות, למשמעות ולמשמעות עמוקה.

את המשל הזה אפשר להחיל על עצמנו כמעט בכל מצב:
לשום דבר אין משמעות אובייקטיבית מוחלטת.
המשמעות היחידה של כל מה שאנו רואים, פוגשים או עושים היא המשמעות הסובייקטיבית שאנחנו מעניקים לו.
יש לנו את היכולת ואת האחריות לבחור את המשמעות של מה שאנחנו עושים, רואים או פוגשים וכשאנחנו משנים את המשמעות אנו משנים את חיינו.
(להרחבה והעמקה אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט "שלושה בנאים" שכתבתי לפני כשנה)

**
השבוע התחדדה לי תובנה משמעותית נוספת שחשוב להדגיש במשל "שלושת הבנאים":
כשם שניתן לשנות פרספקטיבה, להסתכל על דברים אחרת ולחוות משמעות מוגברת או מופחתת,
כך ניתן גם לשנות את מה שאנו עושים, להפסיק משהו שכבר לא מדויק עבורנו ולהתחיל משהו אחר.

במשל הבנאים, כל אחד מהבנאים יכול לשנות לא רק את נקודת המבט שלו, אלא גם לבחור לעבוד על קיר אחר, לעבור מבניית קירות לבניית שולחנות, להחליף מעסיק או לעבוד לצד חברים אחרים.

כשם שאנו יכולים לשנות את חשיבתנו, לאמץ משמעות אחרת, להתרומם מעל תפיסת המציאות המורגלת ולהכיר בכך שכבר עכשיו יש לנו את מה שאנו רוצים-צריכים,
כך אנו יכולים גם לשנות עבודה, עיסוק או סביבה וליצור לעצמנו מרחב חדש ומיטיב שבו קל יותר למשמעות ולשמחה לנבוע.

**
" אֵלִי,
תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,
אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם."

ב"תפילת השלווה" אנו מבקשים שלווה עבור הדברים שאין ביכולנו לשנות, אומץ עבור הדברים שאנו יכולים, ותבונה להבדיל בין השניים.
תבונת ההבחנה חשובה מאוד גם כאן ויכולה לסייע לנו להתמקד ביצירת שינוי פנימי (מחשבות, משמעות, תפיסה) או חיצוני (מקצוע, עבודה, סביבה).

בשונה מתפילת השלווה אני מאמין שמרבית המצבים הם פחות תוצר של יכולת או אי-יכולת קבועות, ויותר תוצר של רצון, מיקוד ומשמעת משתנים.
"מה חשוב לנו?", "מה אנחנו רוצים?" ו"במה אנו מתמקדים?" הן שאלות מפתח המשפיעות על חיינו הרבה יותר מהתכונות המולדות שלנו או מהחוזקות והחולשות הטבעיות שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

משוב אפקטיבי במיוחד

בדרך כלל כשמדברים על משוב, חושבים על משוב שנותנים לאנשים אחרים או מקבלים מהם.
ישנו סוג נוסף של משוב, מדויק ואפקטיבי מאוד, שאנו מקבלים כל הזמן, ושניתן להקשיב לו וללמוד ממנו.

המציאות שלנו היא משוב אישי עבורנו.

מה שאנו רואים בסביבתנו: התוצאות, ההתנהגויות והאירועים הם שיקוף למחשבות-מילים-מעשים שלנו.

ובאופן ספציפי:
הדברים שאנו רואים בסביבתנו, אלו שאנו אוהבים ואלו שלא, הם תוצר של הדברים שאנו מעודדים או מאפשרים.

לדוגמא:
אם בצוות שלי אנשים מאחרים באופן עקבי לפגישות, סביר להניח שאני מעודד או מאפשר את הנורמה ההתנהגותית הזו.

ישנן שתי דרכים עיקריות לעודד משהו: דוגמא אישית ותגמול חיובי.

כשאנו פועלים בצורה מסוימת אנו מעודדים אחרים לפעול באופן דומה.
המעשים שלנו מדברים חזק יותר מהמילים שלנו ולדוגמא האישית שלנו יש השפעה עצומה על סביבתנו.
אם אני מאחר באופן קבוע לפגישות, אני משדר שזה בסדר לא להגיע בזמן, ושהעניין הזה לא כל-כך חשוב.
כשחברי הצוות שלי מבחינים בכך, סביר מאוד להניח שגם הם יפסיקו להקפיד על הגעה בשעה המדויקת, ושעם הזמן תשתרש נורמה של איחורים.

אם כשמישהו מגיע באיחור של עשר דקות לפגישה, אני מחייך אליו או עוצר את הפגישה כדי "להכניס אותו לעניינים", אני למעשה מתגמל אותו באופן חיובי ומגביר את הסיכוי שגם בפעם הבאה הוא יאחר.

לעתים, איננו מעודדים התנהגות מסוימת, אך אנו מאפשרים אותה.
לאפשר משהו זה לתת לו להתרחש בסביבתנו מבלי לעצור אותו או להתייחס אליו.
אם למשל אני נוהג להגיע בזמן לפגישות, אך כשאחרים מאחרים אני מתעלם מכך או לא מייחס לכך חשיבות,
המסר שאני מעביר הוא שזה בסדר לאחר.
כשאנחנו מאפשרים להתנהגויות מסוימות להתרחש בסביבתנו, הן יכולות להתפתח ולהפוך לנורמות מקובלות.

**
העיקרון הזה רלוונטי לא רק לתופעות שאינן רצויות, אלא גם לתופעות רצויות.
גם הדברים שאני אוהב וגם הדברים שאיני אוהב הם תוצר של הדברים שאני מעודד או מאפשר.
אם בקבוצה שלי מקפידים להתחיל פגישות בזמן, סביר מאוד להניח שגם זה בהשפעתי.
כנראה שאני מקפיד להגיע בזמן בעצמי ובכך מעודד דרך דוגמא אישית, וכשאנשים מאחרים אני מעיר על כך או מגיב באופן כלשהו המשדר את חשיבות הנושא למאחר ולכל הקבוצה.

**
לפני זמן מה עבדתי עם מנהל שבמהלך רבעון מסוים חווה בצוות שלו מספר עזיבות ובקשות לעבור לצוותים אחרים.
המקרים היו שונים מאוד זה מזה ולכל אחד מהאירועים היה הסבר.
לכאורה אין ביניהם קשר.

ועדיין, כולם מתרחשים באותו צוות ובתקופה קצרה יחסית.

"מעניין אותי לבדוק", המנהל שיתף אותי, "מה בהתנהלות שלי יוצר את המצב הזה?"
"אני לא עד הסוף מבין את זה עדיין, אבל אני בטוח שזה מעבר לרק צירוף מקרים ושיש לי השפעה על כך."

האמירה הזו היא דוגמא נפלאה בעיניי ללקיחת אחריות ולהרמת מודעות.
כשהדברים נאמרים בסקרנות וללא תחושת אשמה או הלקאה עצמית הם פותחים פתח ללמידה משמעותית ולשינוי מיטיב.

במשך כעשרים דקות הקדשנו לכך מחשבה משותפת וניסינו להבין מה הקשר בין המקרים והאם יש משהו שהמנהל מעודד או מאפשר שתורם למצב.
"נראה לי שבזמן האחרון, בגלל העומס," שיתף אותי המנהל,
"הפסקתי לחבר את חברי הצוות שלי לתמונה הגדולה ולהשפעה של מה שאנו עושים.
יכול להיות שמשהו בתחושת המשמעות שלהם נפגע ושזה משפיע על המחויבות שלהם ועל החיבור לארגון."

לאחר שיחתנו אותו מנהל ביצע מספר פעולות על מנת להגביר את תחושת החיבור והמשמעות של חברי הצוות שלו.
ברבעון שלאחר מכן, הצוות התייצב וזכה לציונים גבוהים בסקר שביעות רצון ארגונית. האם זה בהכרח בזכות הפעולות של אותו מנהל?
יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא. החיים מורכבים.

בכל מקרה, המציאות הנוכחית היא משוב אפקטיבי שאנחנו מקבלים ממש עכשיו.

**
אחד התרגילים שמעניין לעשות הוא לזהות מספר התנהגויות רצויות ובלתי רצויות בסביבת העבודה או המשפחה שלנו ולשאול את עצמנו בסקרנות "איך אנחנו מעודדים או מאפשרים את המצב הזה?"
הבדיקה הסקרנית הזו מעלה את המודעות ומסייעת לנו לראות היבטים שאולי היו נסתרים עד כה.
המציאות היא משוב רב-עוצמה.
מה שאנו רואים מול העיניים הוא ביטוי חד וברור של ההתנהלות שלנו.

שיתוף אישי לסיכום: בסוף השבוע שעבר חגגתי יום הולדת.
(תודה רבה לכל מי ששלח לי מייל שיתוף, אני עדיין בשלבי קריאה ומענה).

המתנות הכי משמחות שקיבלתי היו מכתבים אישיים מושקעים מבני משפחתי.
בלילה, לאחר שקראתי את המכתבים, לא יכולתי להירדם מרוב התרגשות והצפה.

המכתבים הללו היוו עבורי דוגמא מאלפת לעיקרון המעודד-מאפשר:

ראשית, במשך שנים בכל יום הולדת אני מקפיד לכתוב לבני משפחתי מכתב אישי.
זה לא בבחינת מטלה שצריך לעשות, אלא משהו משמעותי שמצריך השקעה וניתן מכל הלב.
יכול להיות שבזכות הדוגמא האישית הזו, מכתבים אישיים הפכו לנורמה משפחתית.

שנית, הדברים שכתבו לי מציירים תמונה ברורה וחדה של מה ילדיי לומדים ממני ועל מה הם מודים לי.
מרתק לראות עד כמה המכתבים השונים הם הדהוד עוצמתי ודי אחיד להתנהלות שלי כהורה וכאדם.

שלישית, תובנה מפתיעה ועוצמתית:
גם הדברים שלא נכתבו ושלא קיבלו התייחסות הם משוב חשוב ושיקוף לדוגמא אישית פחות מיטבית בהתנהלות שלי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

צל ומי באר

ביומיים האחרונים מתנגנים ברדיו רבים משיריו של יורם טהרלב, בן קיבוץ יגור, שהלך לעולמו אתמול.

הבוקר קראתי בפוסט היומי של סיון רהב מאיר על הסיפור שמאחורי השיר "צל ומי באר". וכך סיון כותבת:

"יורם היה ילד בן תשע בקיבוץ יגור כשראה פתאום המוני מעפילים עייפים מגיעים ברגל אל הקיבוץ.
השנה הייתה 1945 והפליטים האלה, כולם ניצולי שואה, הגיעו באונייה מאירופה וברחו מהבריטים.
בני הקיבוץ מיהרו לפעול: הם הכניסו אותם הביתה, החביאו אותם ברחבי הקיבוץ, נתנו להם בגדים משלהם, ולבריטים לא היה שום סיכוי לתפוס אותם.
העולים החדשים, ניצולי השואה, נטמעו תוך דקות בין היהודים הצברים."

האירוע הזה נחקק בליבו של יורם בן ה-9 ולימים היווה את ההשראה לשירו "צל ומי באר".
מרגש מאוד לקרוא את מילות השיר כשמכירים את הסיפור שמאחורי השיר:

"מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם
מי שעייף ימצא פה צל ומי באר
מי שסוכתו נופלת
חרש יכנס בדלת
ותמיד יוכל להישאר."

**
השבוע הזה הוא בין היתר שבוע נוסף שבו גל האומיקרון ממשיך לנסוק תוך שהוא יוצר חוסר וודאות ודאגה ומשבש לאנשים רבים את השגרה.
את הפוסט הזה אני כותב כרגע בחצר ביתי, כשהלפטופ שלי על ברכיי (בניגוד לכל המלצה ארגונומית) בפינה מאוד מסוימת שבה השמש המדהימה שזורחת עכשיו מלטפת וטוענת אותי.

הלוויתו של יום טהרלב מתרחשת ממש ברגעים אלו של כתיבת הפוסט.
ההקשבה למילות השיר, לסיפור שמאחוריו ולסיפורים על יורם מעוררות בי תחושת חמימות נעימה.
מייד לאחר קריאת הפוסט של סיון הקשבתי מספר פעמים ביוטיוב לשיר בביצוע הנפלא והמרגש של הדודאים והפרברים.

המחשבות על יורם טהרלב, ישראל גוריון ובני אמדורסקי ז"ל נותנות לי "זריקת פרופורציה ופרספקטיבה" ומחזירות אותי אל "חמש התזכורות" של טיך נהאת האן:

1. בדרך הטבע, אני אזדקן. אין מנוס מזקנה.
2. בדרך הטבע, אני אחלה. אין מנוס ממחלה.
3. בדרך הטבע, אני אמות. אין מנוס ממוות.
4. בדרך הטבע, כל היקר לי וכל אלו שאני אוהב ישתנו. אין מנוס מפרידה.
5. מעשי הם רכושי היחיד. קרקע תחת רגלי – אין מנוס מהשלכות מעשי.

חמש התזכורות הללו נגעו בי בצורה עמוקה כבר בפעם הראשונה שנתקלתי בהן.
כשאני מהרהר בחמש התזכורות הללו אינני מרגיש פחד, דאגה או עצב, אלא שלווה, ענווה וקבלה.

לאורך השנים, ארבע התזכורות הראשונות היו מובנות לי לגמרי והחמישית הרגישה לי מובנת בצורה חלקית בלבד ולא הכי מדויקת עבורי.
הבוקר קראתי עליה קצת יותר והעמקתי בה:
על פי טיך נהאת האן מה שאנו משאירים אחרינו (ומה שאנו לוקחים עמנו) כשמגיע זמננו הן הההשלכות של פעולותינו.
פעולותינו הן סך המחשבות, המילים והמעשים שלנו המייצרים אדוות השפעה אינסופיות על סביבתנו (ועל המשך דרכנו) גם לאחר לכתנו.
למרות שיורם טהרלב נפטר השבוע, שיריו ימשיכו להתנגן, לפעום ולהרטיט לבבות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

משפט מנחה לחיים

אחד התרגילים המעניינים שאני אוהב לעשות מדי פעם זה לשים לב לכך שמשהו נוגע בי בצורה מיוחדת ואז לבדוק בסקרנות מה יש בדבר הזה עבורי.
הנה דוגמא לאירוע שנגע בי ותפס את תשומת לבי בארבעים ושמונה השעות האחרונות:
חבר שהספיד את אביו בהלוויתו סיפר על משפט שאביו חזר ואמר לו לאורך שנים רבות: "תעשה טוב, תהיה טוב וכל השאר יסתדר".
כשהקשבתי לקולו השבור של חברי החלו לעלות דמעות בעיניי. משהו בי ננגע והתרגש מאוד.

כשמשהו תופס את תשומת לבנו בעוצמה (התרגשות, אהבה, כעס, פחד וכו') הוא מעיד המון עלינו ועל מה שמעסיק אותנו.
הרגשות והמחשבות שעולים בנו מושפעים הרבה יותר מהפרשנות האישית ומהחוייה הסוביקטיבית שלנו והרבה פחות מהעניין האוביקטיבי לכשלעצמו.

כשאנחנו מזהים שטריגר מסוים מעורר בנו תגובה חזקה, אנו יכולים לבדוק בסקרנות מה יש בו שמפעיל אותנו בצורה כזו.
בדיקה קשובה שכזו יכולה לעזור לנו לגלות משהו על עצמנו, לחדד או לדייק עניין שחשוב לנו.

אז מה יש ב""תעשה טוב, תהיה טוב וכל השאר יסתדר" שכל-כך נוגע בי?

ראשית יש פה עיקרון מנחה לחיים שמדבר אלי.
אני מתחבר לתמציתיות, לפשטות ולחדות שלו. לערכים שהוא מצביע עליהם.
תעשה טוב ותהיה טוב זה מה שחשוב.
לא מספיק רק לדבר או להתכוון, חשוב גם לעשות.
לא מספיק רק לעשות, חשוב גם להיות.
"להיות טוב" זה גם להיות אדם טוב וגם להיות טוב במה שאתה עושה.
יש משהו במשפט הזה שמשלב עשייה והוויה. חומר ורוח.

**
הנקודה השניה שנוגעת בי היא המיקוד בטוב.
מה זה "טוב"?
ההגדרה הזו אישית ויכולה להשתנות בין אנשים ומצבים.
הטוב שלי זה לא בהכרח הטוב שלך.
עשיית טוב אינה חייבת להיות הצלת חיים או אלטרואיסטיות יוצאת דופן, אלא גם מחווה אנושית קטנה.
"לעשות טוב ולהיות טוב" מתחילים בכוונה.
לעשות משהו מתוך כוונה להרבות טוב בעולם שונה מאוד מלעשות משהו שנראה טוב כדי שיצא לנו מזה משהו.
עשיית טוב והוויית טוב אינם שמורים לאנשים מסוימים – הם רלוונטיים לכל אדם בכל גיל ובכל מצב.

**
המשפט הזה יכול לשמש כעוגן בעולם דינמי, מורכב, אינטנסיבי ומלא רעשים וטריגרים.
כשאני מאמין שהכול יסתדר אם אהיה טוב ואעשה טוב, זה נותן לי שקט וביטחון.
אני יכול להתמקד בזה ולחסוך אנרגייה רגשית של כעס-פחד-אשמה-דאגה.
כשאני מאמין שאם אהיה טוב ואעשה טוב הכול יסתדר, אני לא אחראי להחזיק את כל העולם על כתפיי ואני חווה פחות לחץ מעשייה מאומצת ומתישה.
במצבים מורכבים ובצמתי החלטות מאתגרות זה יכול להיות מצפן ערכי השומר עלינו:
הדברים פשוטים יותר מכפי שהם עלולים להיראות או להיחוות.
רק תדאג לעשות טוב ולהיות טוב וכל השאר יסתדר.
יש במשפט הזה אמונה בסיסית עמוקה היכולה להוות מגדלור לחיים שלמים.

**
"תעשה טוב ותהיה טוב" מתמקד בהווה, ברגע הנוכחי.
מה שעשית בעבר כבר מאחוריך.
מה שחשוב באמת הוא מה שאתה עושה עכשיו.
מה שחשוב באמת הוא לא הסיפור שאתה מספר-מתחזק על מי שאתה אלא איך אתה עכשיו.
האם אתה רגיש, קשוב, נדיב, אמיץ ממש עכשיו?

המיקוד בהווה מדגיש את חשיבות הדרך.
העניין המרכזי הוא לא להגיע ליעד מסוים, לכבוש פסגה או להשיג תוצאה אלא לעשות טוב ולהיות טוב בדרך אליהם.

**
אני רוצה להוסיף למשפט הזה את צמד המילים "גם לעצמך".
"תעשה טוב (גם לעצמך) ותהיה טוב (גם לעצמך), וכל השאר יסתדר."
להרבות טוב בעולם זה גם בעולם הפנימי שלנו.
חשוב מאוד שנעשה טוב ושנהיה טובים גם לעצמנו ולא רק לאחרים.
להיות טובים לעצמנו זה להיות קשובים, חומלים, אוהבים, רגישים ומכבדים.
לעשות טוב לעצמנו זה לדאוג לצרכים החשובים שלנו ולרווחתנו הפיזית, הרגשית והנפשית.

**
כשהקשבתי לאייל חברי מספיד את אביו, נזכרתי גם באבי ובפרידה שלי ממנו לפני קרוב לשתים עשרה שנים, באותו גיל ומאותה מחלה.
בדומה לאייל, גם אני קיבלתי המון מאבי.
במקרה של אבי זה לא הגיע בצורת משפט מרכזי אחד שהוא נטע בי, אלא דרך דוגמא אישית חזקה ולמידה מתמשכת מתוך הרבה אירועים, שיחות ומצבים.
נראה שגם אייל וגם אני זכינו במשהו שאינו מובן מאליו.

הפוסט הזה נכתב בהשראתו ולזכרו של שאול ורדי מקיבוץ נען, בעל עיטור הגבורה ממלחמת ששת הימים שהלך לעולמו השבוע בגיל 78.

תעשו טוב ותהיו טובים, גם לאחרים וגם לעצמכם,

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השפעה אינסופית של מחשבה-מילה-פעולה אחת

אתמול חגגתי שלושה חודשים מלאים של תרגול מדיטציה יומי.
לפני כשלושה חודשים כתבתי על התלבטות בנוגע להרגל מסוים שאני שוקל להתחייב אליו. 
עכשיו אתם יודעים… זה ההרגל :–)

משהו חזק שמעסיק אותי בשבועות האחרונים, כנראה בהשפעת תרגולי המדיטציה, הוא ההשפעה העצומה שיש למחשבה אחת, למשפט אחד או לפעולה אחת.

תרגול המיינדפולנס מאפשר לי לראות את ההשפעה המיידית שיש למחשבה שחולפת בי על הרגשות והתחושות שלי, ועד כמה הכול דינמי ומשתנה.
כשעולה בי מחשבה על מישהו שאמר לי משהו שלא אהבתי זה מעורר בי כעס, תסכול ושיפוטיות.
כשעולה בי מחשבה על משהו נחמד שאמרו לי זה מעורר בי שמחה וחמימות.
למרות ששני האירועים הללו קרו בעבר, אני מושפע מהם כרגע.
למחשבה אחת שעוברת דרכי יש השפעה מיידית על הרגש-תחושה שלי ועל מחשבות-פעולות ההמשך שהיא מובילה אליהן.

**
מחוץ לתרגול המיינדפולנס שלי עם עצמי זה אפילו יותר עוצמתי:
בכל אינטראקציה עם אדם אחר – פנים אל פנים, מדוברת או כתובה – אני משפיע ומושפע.
בכל אינטראקציה יש הזדמנות להיטיב או להרע, "להרים" או "להוריד", לחזק או להחליש.
הנקודה הזו רלוונטית לא רק למפגש או אינטראקציה עם מישהו אחר.
היא רלוונטית גם למפגש עם מחשבה, עם מילים ועם תמונות שיכולות להגיע אלינו דרך ספרים, כתבות, רשתות חברתיות או מקלט הטלוויזיה.

כמה אינטראקציות כאלו יש במהלך מפגש בן כחצי שעה עם בן-בת זוג או קולגה לעבודה? עשרות לפחות.
כמה אינטראקציות כאלו אנו חווים ביום נתון..? אינספור.
עד כמה אנו מושפעים מהאינטראקציות הללו? הרבה יותר ממה שאנו חושבים או מבינים.
ואם למחשבה-מילה-פעולה אחת יש השפעה כל כך גדולה, איזו השפעה יש למכלול האינטראקציות שאנו חווים ביום או בחודש..?

**
חשוב להיות מודעים לכך ולשים לב להשפעה שיש למפגשים הללו עלינו, להיות מסוגלים לייצר מרווחים בין הטריגרים שאנו פוגשים לבין התגובות המנטליות-רגשיות-תקשורתיות-מעשיות שלנו.
אפשר וחשוב לבחור את הסביבות (המנטליות – חברתיות – פיזיות וכו') שאנו חיים בהן.

וחשוב לא פחות להכיר בהשפעה שלנו על אחרים ועל העולם.
להבין את הפוטנציאל העצום שיש בזה, כמו גם את גודל האחריות והחשיבות.

**
כשאנו יוזמים אינטראקציה, אנו יכולים להחזיק כוונה מיטיבה ולבחור במודע לעשות צעד כלשהו, כמו למשל: לומר משהו, לשלוח הודעה, לנקוט בפעולה.

כשאנו מגיבים לטריגר שמישהו אחר יוזם באינטראקציה אתנו, אנו יכולים להכיר בטריגר שפוגש אותנו, להבחין בהשפעה שלו עלינו ולבחור בתגובה שלנו.

לכאורה ניתן להבחין בין מצבים שאנחנו יוזמים לבין מצבים שמישהו אחר יוזם ושאנו מגיבים אליהם.
אני לא בטוח שבאמת ניתן לקבוע האם משהו הוא יוזמה או תגובה, ולמען האמת זה לא ממש משנה.

כל מפגש וכל אינטראקציה הם הזדמנות להרבות טוב או להרבות רע, להגביר שמחה או להגביר סבל, לשרת או להזיק. 
אין מפגשים ניטרליים ואין תנועות או צעדים שאין להם השפעה.

עבורי יש ברעיון הזה משהו עמוק, מרתק, מרגש ומסעיר בעל פוטנציאל אינסופי, הן להתפתחותי כאדם והן להשפעה שלי על אחרים ועל העולם.

איך זה עבורכם..?
איך ההשפעה של הפוסט המסוים הזה עליכם…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חתונות – לשיקול דעתכם; לוויות – חובה

אני אוהב לקרוא מאז שאני זוכר את עצמי.
לספרים יש השפעה גדולה עלי.
לפעמים משפט מסוים שאני קורא בספר הולך איתי שנים.
כך היה עם "מנהיגות" של רודולף ג'וליאני.
קראתי את הספר הזה לפני כעשרים שנה, פעם אחת בלבד.
משפט אחד מהספר תפס אותי חזק בזמן הקריאה והולך איתי כבר שני עשורים.
מעניין שאני זוכר בעיקר אותו ושאיני זוכר תכנים או מסרים אחרים מהספר.

**
"אבא שלי הכניס לי את המסר הזה היטב לראש בזכות עקשנותו שהפכה לסימן המסחרי שלו:

חתונות – לשיקול דעתכם; לוויות – חובה.

מאז הקפדתי על הכלל הזה, לעיתים עד כדי כך שנקלעתי לצרות עם אלה שמחשיבים הזדמנויות קלילות יותר.
אני נוטה לטפל ברגעים הקשים בחייהם של אנשים טוב יותר מאשר ברגעים המשמחים, אולי מפני שאני משתדל לשמור על זמני ועל כוחותיי למקרה שבהם אזדקק להם באמת.
ושלא תבינו אותי לא נכון – כראש עיר ערכתי יותר מ-200 חתונות.
אני אוהב לאכול, אני אוהב מוסיקה, ואני אפילו נהנה מריקוד.
אבל כל אחד אוהב חתונות.
לוויות זה דבר קשה.
זו הסיבה שזקוקים לכם, ושאם אתם מופיעים יש לכך משמעות גדולה יותר.
האירועים השמחים – חתונות, מסיבות, ארוחות ערב מפוארות – כולם דברים נהדרים. והם חשובים;
מנהיג חייב להצטרף לאנשים בהנאה מהגמול לעבודה קשה ולהקרבה.
אבל ברגעים הקשים ביותר, כשמישהו שאתה מגלה אכפתיות כלפיו מחפש תשובות או קובר אדם יקר לו – אז נמדדת גדולתו של מנהיג."

~ מתוך "מנהיגות", רודולף ג'וליאני, ראש עיריית ניו יורק לשעבר, עמוד 209.

**
כשאנחנו בוחרים לפנות זמן ולהיות עם מישהו שחווה קושי או אבל, אנו מסמנים לו שאנחנו רואים אותו ושהוא בעדיפות עבורנו.
במציאות אינטנסיבית ומלאה במטלות ופגישות, כמעט תמיד זה כרוך בארגון מחדש של לוח הזמנים ובוויתור על דברים אחרים.
אבל יותר משאנו מסמנים משהו לאדם האחר, אנו מסמנים את החשיבות של מערכות יחסים ושל קשר אנושי לעצמנו.

**
הטקסט של ג'וליאני נחרט בי ומדבר אלי מאוד, אבל יש בו משהו אחד שמרגיש לי פחות מדויק ושהייתי משנה אותו:
המילים "חובה", "חייב", "צריך" מופיעות בו מספר פעמים.
הדיוק שלי לעצמי הוא שנוכחות בלוויות ובמצבים קשים אינה בגדר חובה.
מנהיג (או אדם) לא צריך או חייב להיות במקום מסוים. הוא יכול לבחור להיות שם.

קצת ענווה…

העולם לא סובב סביבנו. אנחנו לא אלוהים ולא הסגנית שלו.
נהיה או לא נהיה, כנראה שאנשים יסתדרו בלעדינו.

יש יותר מדרך אחת להיות עם ולצד אנשים.
אם אנחנו לא באמת פנויים לזה או לא מסוגלים להיות נוכחים, עדיף להגיד "לא" מתוך בחירה, מאשר "כן" מתוך חובה או "צריכיזם".

**
ומשהו חשוב לסיום:
כשאנחנו מאוד רוצים להגיע לביקור או להיות עם מישהו, ואיננו מגיעים לכך בגלל התחייבויות קודמות, עומס משימות, או מקומות אחרים שאנו "צריכים" להיות בהם, זה כנראה זמן טוב לעצור ולבדוק:
אולי משהו יצא מכוונון.
אולי נוצר אצלנו איזשהו בלבול פנימי.
ייתכן שזה זמן טוב לעדכן את סדרי העדיפויות שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

המלצות קריאה-צפייה-למידה

השבוע שוחחתי עם אחת הקוראות של המסרים שאני שולח בימי שישי.
לפני שניגשנו לעניין שלשמו קבענו לדבר היה חשוב לה להודות לי על השיתופים שלי בנוגע לספרים, פודקאסטים, וחומרים אחרים שאני צורך.
היא שיתפה אותי שזה מעשיר אותה מאוד ושהיא רואה בכך נדיבות גדולה. 
האמירה הזו המשיכה להדהד בי גם בימים שאחרי פגישתנו.
בהשפעת השיחה איתה, הפוסט הנוכחי מוקדש למספר המלצות ושיתופים בדברים שהעסיקו אותי השבוע.

אני שולח כאן את הגירסה המקוצרת.
אם מעניין אתכם לקרוא יותר, אתם מוזמנים ללחוץ על הקישורים ולקרוא בהרחבה באתר.
4 המלצות:

א. ספר: לאחרונה סיימתי להקשיב לספר How to live של דרק סיברס.
הספר נכתב בצורה יצירתית מעשרים ושבע נקודות מבט שונות.
כל אחת מנקודות המבט מציגה תפיסה שונה של איך נכון לחיות ומה הדבר הכי חשוב בחיים.
למשל – על פי אחת הגישות הכי חשוב זה לחשוב לטווח הארוך ועל פי גישה אחרת הכי חשוב זה לחיות בהווה ולחוות כמה שיותר חוויות.
על פי תפיסה מספר 27 הכי חשוב זה איזון, על פי תפיסה 19 זה נתינה, ועל פי תפיסה 1 הכי חשוב זה חופש ועצמאות.
בסוף הספר דרק סיברס מציג מסקנה מסכמת. לא אגלה לכם אותה כדי לא לעשות ספוילר.

שיתפתי מספר מחשבות/רעיונות שעלו בי תוך כדי ההקשבה לספר בפוסט שבאתר. 

 

ב. סרט: ראיתי השבוע את "הסרט על החיים ועל המוות" עם ענת גוב.
הסרט מבוסס על ראיון של אריק קנלר (סוכן אמנים) עם ענת גוב (בין היתר כותבת, מחזאית ותסריטאית, חולה בסרטן מתקדם, אשתו של גידי גוב) בסמוך למותה ושזורים בו חלקים נוספים כמו שיחות עם בני משפחה, קטעי מחזות שכתבה ועוד.
זה לא סרט עצוב על מחלה סופנית או על מוות, אלא סרט חשוב, מרגש ומצחיק על החיים ועל איך לחיות.
דוגמא למספר דברים שהדהדו בי במהלך הצפייה בסרט והמשיכו לחיות בי גם לאחריו: הרעב והמחויבות לכתיבה וליצירה, עוצמה של חברות עמוקה, אומץ, הבעת דעה, ללכת עם האמת שלך, זוגיות ומשפחה.
מומלץ מאוד.
בתקופה זו הוא מוקרן בבתי הקולנוע לב, בהמשך יגיע גם לערוץ 8 בטלויזיה.
ג. "מלחמות פייסבוק":
לאחרונה יש לא מעט כתבות בנוגע לנזקים שיוצרת הרשת החברתית הגדולה בעולם (פייסבוק-וואטספ-אינסטגרם) ולהשפעה המזיקה והמכוונת שהחברה הענקית הזו מייצרת.
לדוגמא: פגיעה בדימוי גוף, העלאת שיעור דיכאונות, הטיית בחירות, הגברת קיטוב, העצמת שיח שנאה, הפצת פייקניוז ועוד.
"וול סטריט ג'ורנל" חשף בסדרת תחקירים מטלטלת את מאחורי הקלעים של קבלת ההחלטות ברשת החברתית הגדולה בעולם.
גלובס פירסם השבוע סדרת תרגומים למאמרים הללו וקרא להם "תיקי פייסבוק".
מומלץ מאוד לקרוא את המאמרים השונים ולפתח את המודעות לגבי ההשפעה המזיקה של הרשת הזו עלינו ועל העולם.
גם הספר "מהפכת הקשב" של מיכה גודמן שעוסק בנושא הזה מומלץ מאוד.

כוחות אדירים פועלים בזירה הזו, כסף עצום ופוליטיקה חזקה מעורבים.
פייסבוק לא הולכת להיעלם או להשתנות מחר בבוקר.
ועם זאת, ברמה המיידית יש דברים שאפשר לעשות.
האחריות היא גם, ובמידה רבה על כל אחד ואחת מאיתנו.

אני באופן אישי קיבלתי שתי החלטות. המשך השיתוף באתר.

 

ד. תקשורת מקרבת לזוגות
לפני שנים זכיתי לפגוש לראשונה את מאיר שרפר שנחשף לתקשורת מקרבת ורצה לשמוע ממני קצת יותר על המסע שלי.
הלב הגדול שלו, הרעב להתפתחות והברק בעיניים נכנסו לי ללב.
לאורך השנים שמרנו על קשר, התכתבנו ונפגשנו מספר פעמים.
הבחירה שלי היא להתמקד בפיתוח תקשורת מקרבת בקרב ארגונים, חברות וצוותים.
הבחירה של מאיר היא לפתח תקשורת מקרבת בזוגיות ועבור זוגות.
בשנים האחרונות הוא עשה דרך מדהימה, מרגשת ומעוררת השראה וצבר ניסיון עצום בליווי גברים, נשים וזוגות.
מאיר הוא אחד האנשים הראשונים שאני ממליץ עליהם כשפונים אלי בנושא של תקשורת מקרבת בזוגיות.

בשבוע הבא מאיר מקיים סדרה בת 3 מפגשים וירטאוליים חינמיים בנושא תקשורת מקרבת וזוגיות.
בשבוע שלאחר מכן הוא מקיים מפגש חי של שאלות ותשובות ולאחר מכן המעוניינים יוכלו לקבל הזמנה לתהליך התפתחות ולמידה מעמיק בתשלום.

אם תקשורת מקרבת בזוגיות מעניינת אתכם וחשובה לכם אני ממש ממליץ לקרוא על מה שיש למאיר להציע בתהליך "האי הזוגי" שהוא יצר.

זהו להיום… כתמיד אני מקווה שהפוסט בעל ערך, מפרה ומשמעותי עבורכם.

מוזמנים לכתוב לי כמה מילים אם משהו מכאן נוגע בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חזון אישי הוליסטי

השבוע התחלתי לנסח לעצמי חזון אישי לחמש השנים הקרובות.

הנה מספר משפטים ראשונים מתוכו:

בעוד כחמש וחצי שנים, בפברואר-מרץ 2027 אשתי ואני נהיה בני 55.
ילדינו יהיו בני 27, 25 ו 18.5, הגדולות משוחררות אולי תוך כדי לימודים ו/או עבודה, הצעיר כחצי שנה לאחר סיום התיכון, במהלך או לקראת שירות צבאי.
קייטי החתולה שלנו תהיה בת 8-9 ומייקי הכלב בן 6.
איך נראים ונחווים חיי בנקודת הזמן הזו..?

אני כותב את הדברים הללו מתוך ידיעה עמוקה וברורה של שתי אמיתות חשובות:

האחת – אין לי מושג מה צופן העתיד.
כל מה שאני כותב פה יכול להתרחש או לא.
בכל רגע נתון חיי יכולים להשתנות בצורה מהותית ולא צפויה.
הדברים הללו נכתבים בענווה גדולה.
אני אפר ועפר.

השניה – לדברים שאני כותב יש השפעה גדולה.
החיים הם יצירה שמתהווה עכשיו, בהווה, בכל רגע ורגע, ואני היוצר שלה.
ליכולת שלי לצייר ולייצר לעצמי ולמשפחתי חזון , לראות ולחוות אותו, לבחור בחירות ולעשות פעולות שמקדמות אותי לעבר החזון הזה יש השפעה עצומה.
העתיד נוצר בהווה.
אני היוצר של יצירת חיי.

כל מה שנכתב פה יקרה. או שלא.

**
יש משהו מרגש ומעצים בחשיבה "אסטרטגית" חמש שנים קדימה.
חמש שנים הן פרק זמן ארוך מספיק המאפשר התהוות והתפתחות של תהליכים ושינויים משמעותיים.
ועם זאת הוא גם לא רחוק מדי, מחובר להווה ומושפע ממנו.

לפני כחמש שנים, בראש השנה 2016 חיי היו דומים במובנים רבים לחיי כיום:
חיי המשפחה, הקריירה, תחומי העניין והתחביבים, החברים, מצבי הכלכלי והבריאותי.
אשתי ואני עם שלושה ילדים, בבית שאנו גרים בו עכשיו.
אני עובד באינטל באותה חטיבה ובתפקיד דומה, יש לי את העסק שלי, הבלוג והאתר שלי באויר כבר מספר שנים.
מרבית חבריי הטובים כיום כבר בחיי.
אני אוהב לכתוב, לקרוא, להקשיב לספרים ולפודקאסטים, לרוץ.

כשמעמיקים את נקודת המבט ניתן להבחין בלא מעט שינויים והתפתחויות כמעט בכל מימד ומימד, לדוגמא:
בנותיי עדיין בחטיבה ובתיכון ולפני הוצאת רישיון נהיגה, אשתי עובדת במקום עבודה אחר,
העסק שלי במקום קצת שונה, מבחינה פיננסית אנחנו עם פחות כסף.
בהיבט הבריאותי, טרם פגשנו מספר אתגרים רפואיים משפחתיים.
מייקי וקייטי עדיין לא בחיינו, קורונה היא רק בירה.

**
העתיד מושפע מההווה, מחובר אליו וממשיך אותו. והוא גם שונה ונפרד ממנו.

יש אנשים שמאמינים שמה שהיה הוא שיהיה. במקרים רבים זה נכון. ולא תמיד.

בכדי ליצור לעצמכם חזון אישי הוליסטי, שאלו את עצמכם איך נראית ונחווית המציאות שלכם בעוד כחמש שנים?
איפה אתם במימדי חייכם החשובים: הזוגיות, ההורות, העבודה והקריירה, מצבכם הכלכלי, הבריאותי, הפנאי והתחביבים, החברים והקהילה?
(הוסיפו או מחקו את המיותר)

על פי פתגם עממי עתיק הזמן הטוב ביותר לנטוע עץ הוא לפני עשר שנים.
אם לא עשיתם זאת אז, הזמן הטוב ביותר הוא עכשיו.

כשמבינים את העיקרון הזה אפשר להריץ את "סרט החיים" חמש שנים קדימה ולשאול:
בעוד חמש שנים מהיום, כשתסתכלו אחורה על הדרך שעברתם מראש השנה התשפ"א (2021),
אילו "עצים" תשמחו שנטעתם או שטיפחתם על מנת להתקדם לעבר החזון שלכם?

בחמש עשרה השנים האחרונות העברתי את עצמי תהליך של יצירת חזון אישי שלוש או ארבע פעמים.
בכל פעם תהליך העצירה-חשיבה-כתיבה ממלא אותי באנרגיה, מרגש אותי, ויוצר לי תמונה בהירה המשפיעה על סדרי העדיפויות, הבחירות והפעולות שלי.
בימים הקרובים, אני מתכוון להקדיש לתהליך הזה כמה שעות טובות ולהשלים אותו עבור עצמי.

**
שתי הזמנות לקראת סיום:

1. מתחשק לכם ליצור גם לעצמכם חזון שכזה והייתם רוצים לעשות זאת במסגרת מלווה, תומכת ומדייקת?
אני שוקל לפתוח לאחר החגים תהליך קבוצתי בן 4 מפגשים בזום שבמהלכו המשתתפים ייצרו לעצמם חזון שכזה.
מעניין אתכם לשמוע עוד פרטים? צרו איתי קשר במייל חוזר.

2. אם הפוסט הנוכחי נוגע בכם, אולי יעניין אתכם לקרוא גם את "שאלה קשה וחשובהואת "לנצח בקרב-עשר של החיים" שכתבתי בעבר. 

כתמיד, מוזמנים לכתוב לי מה הפוסט הנוכחי מעורר בכם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר