תגית: אחריות

הכול-כלול

בחופשת "הכול-כלול",
כלול הרבה יותר ממה שצריך.
הרבה יותר ממה שמספיק.
הרבה יותר אוכל, הרבה יותר שתיה,
הרבה יותר אלכוהול, הרבה יותר קינוחים.
כשהשפע הזה זמין עבורנו,
קשה מאוד לא להיענות לו.
גם כשלא באמת צריך.
גם כשזה יותר מדי.
גם כשזה מכביד עלינו או פוגע בנו.

בחנות הג'מבו שברודוס,
יש הרבה יותר ממה שבאמת צריך.
מאות אנשים שלא באמת צריכים אף מוצר,
יוצאים עם עגלות עמוסות ומפוצצות
במיני פריטים וחפצים שתופסים מקום.
לא רק במזוודות.
גם בבתים.
ובחיים.
קונים כי זה שם.
כי זה זמין.
כי זה מזמין.
כי (לכאורה) זה לא יקר.
כי אפשר.

**
לא הכול כלול

בחופשת "הכול-כלול" לא הכול כלול.
משחק הסנוקר, הכספת, המסאז'ים, ספורט המים, הבינגו והרכב לא כלולים.
וגם אם הם היו כלולים, אז דברים אחרים לא היו כלולים.
ליתר דיוק "הכול-כלול", הוא בעצם "הרבה-כלול".
הרבה מעבר למה שצריך בהיבטים מסוימים,
ולא מספיק בדברים אחרים.

**
כיף מפנק

יש משהו כיפי בשפע הזה.
גם כשזה יותר מדי.
למספר ימים, הכול זמין ונגיש.
אפשר פשוט לגשת ולקחת, בלי לחשב ובלי לחשבן.
בלי לבשל, בלי לפנות, בלי לשטוף כלים.
בלי לתכנן, בלי לתאם, בלי לחכות.
כשזה למספר ימים, זו יכולה להיות חוויה מפנקת, מהנה ומשחררת.
גם כשזה יותר מדי. 
גם כשזה לא הכי בריא. 
גם כשזה לא הכי איכותי.
גם כשזה לא הכי מדויק.

עדיף שזה יישאר כך, 
חוויה ייחודית ושונה במסגרת חופשה מוגבלת בזמן,
ולא סטנדרט של חיים.

**
לצאת לחופשה, להיכנס לחופשה

לצאת לחופשה זה לעזוב שגרה.
זה להסכים לשחרר אחריות.
זה להתנתק, לוותר על שליטה.
זה להאמין שהעבודה יכולה לקרות בלעדינו.
זה לסמוך על מי שמחליף אותנו.

להיכנס לחופשה זה לשנות מוד.
זה להיכנס לאווירה אחרת.
זה להישען אחורה, להרפות.
זה להיפתח, לזרום, להתמסר.
זה לחוות, ליהנות, להיות נוכח.

חופשה היא הוויה.

**
הנאה היא עניין של החלטה

בבוקר היום השני זה היה נראה לא משהו:
הספקנו להתאכזב מהאוכל.
השמיים מעוננים עם צפי לגשם.
המים בבריכה קרים.
צוות הבידור משמים.
"הקלפים" שהגרלנו נראים לא משהו.

כשאנחנו מחליטים ליהנות, 
אנו עוברים מעמדת צופים פאסיביים, הבוחנים את מה שקורה ונותנים לו ציון,
לעמדת שחקנים אקטיביים המשפיעים על ההתרחשות ופועלים לשנותה.
הכוונה אינה להנמיך סטנדרטים או להעמיד פנים שאנחנו נהנים כשאנחנו לא.
הכוונה היא להחליט לשחק הכי טוב שאנו יכולים עם הקלפים שקיבלנו ועם האפשרויות העומדות לרשותנו.
הבחירה במקרה הזה היא לשנות תכנית, להפסיק לרטון, לשכור רכב (למרות שהוא לא כלול..), לצאת מהמלון ולנסוע לטייל.
כשזה קורה, זה משפיע מיד על מצב הרוח ועל הדינמיקה הפנימית.
לפעמים זה גם עוזר לשמש לצאת, לצוות הבידור להתרומם ולאוכל להשתפר.

**
יש לנו אחריות להנאה

כשיוצאים לחופשה, אנחנו לוקחים על עצמנו את האחריות לביטחוננו:
רוכשים ביטוח נסיעות, בוחרים מסלול טיסה מסוים,
מסתובבים במקומות שמתאימים לנו ומקיימים פעילויות שאינן מסוכנות מדי עבורנו.
בנושא האחריות לביטחון יש פחות סימני שאלה.
ברור שזה עלינו.

בדומה לאחריות לביטחון, יש לנו גם אחריות להנאה.
הנאה אינה משהו שנגזר עלינו כתוצאה מגורמים חיצוניים שאינם בשליטתנו.
יש לנו אחריות ליהנות.
גם כשמזג האוויר שונה ממה שקיווינו שהוא יהיה.
גם כשהאוכל פחות איכותי ממה שציפינו שיהיה.
גם כשיש תקלה כזו או אחרת במלון.
גם כשאנשי צוות פחות נחמדים אלינו ממה שהיינו רוצים שיהיו.
אנחנו לא שולטים בקלפים שאנו מקבלים, 
אנו שולטים בצורת המשחק שלנו עם הקלפים הנתונים.

כהורים, מורים ומנהלים, יש לנו אחריות להנאה ולהפקת המירב מהמצב.
הרבה מזה בידיים שלנו. 
זה חלק חשוב מתפקידנו כמובילי משפחות, כיתות, עובדים וארגונים.
אנחנו אחראים גם להצלחת החופשה (הפרויקט, המשימה) וגם לעיצוב השיח, התרבות, ההתנהלות.
אין לנו שליטה על מה שאנו "מגרילים" (מזג אויר, תלמידים, מחנכת לכיתה, תקלה בפרויקט, …) ויש לנו השפעה גדולה. 
מה שנגיד ואיך שנתנהל ישנה. 
כשאנו תופסים את עמדת הצופה הפאסיבי או המתלונן-הסדרתי אנו חוטאים לתפקידנו ובורחים מהאחריות שלנו.
החופשה, העבודה והחיים הם לא משהו שקורה לנו, אלא משהו שאנו יוצרים.
בכל רגע ורגע, תוך כדי תנועה.

**
רגעים קסומים

שוטטות בעיר עתיקה ומלאת חיים.
שעות על מרפסת עם נוף מדהים ובריזה מטורפת.
ים.
גבינה בולגרית בוקר, צהריים וערב. 
בירה צהריים וערב.
להיות ביחד. 
להיות לבד. 
מפגש מפתיע עם חוף מדהים שלא ידענו על קיומו.
משחק קטאן משפחתי עד 01:00 בלילה גשום.
שמש המגיחה פתאום מבעד לעננים שחורים והופכת את העולם לבהיר.
שדרוג לא צפוי ל"ביזנס" בדרך חזרה.

מספר רגעים קסומים.
חלקם לא מתוכננים.
לא האטרקציות הכי מדוברות.
לא חייבים הכול-כלול.
לא חייבים חו"ל.
לא צריך המון. 
מספיק כמה.

**
תזכורת

אתמול התקיימה האזכרה העשירית לזכרם של איתי ואבירם פסטרנק,
שני אחים יקרים שהיו גם חברים קרובים, ובמקרה שלי גם בני-דודים.
אבירם ואיתי נהרגו לפני כעשור בהתרסקות מטוס קל בשדות בצרה.

אזכרה היא גם תזכורת.
תזכורת לארעיות החיים.
תזכורת למה שחשוב.

"תראו – תסתכלו על העולם דרך הלב ולא דרך העיניים".

"תצמחו – בכל פעם שאני מזהה פחד ונוגע בו, הנשמה שלי גדלה ויש בה את הכוח להפיץ את האור".

"תלחמו – לוחמי חופש מאמינים גדולים באהבה".

המילים הללו היו יכולות להיכתב בקלות ע"י פאולו קואלו.
הם נכתבו ע"י אבירם ואיתי בזמן שטיילו בעולם וחיו חיים מלאי חוויות, חברים ואהבה.
במקרה שלהם אלו לא מילים ריקות מתוכן, אלא שיקוף של דרך חיים.

**
נקודת התערבות

תוך כדי הערב לזכרם של אבירם ואיתי, 
נכנסה הודעה ממועמד שאמר לפני מספר ימים "כן" להצעת עבודה שלנו.

כשנכנסתי להודעה לאחר האירוע, 
קראתי שהוא מתנצל, מושך את החלטתו ובוחר להגיד "כן" להצעת עבודה אחרת.

פרופורציות.
יש משהו סמלי בכך שהודעה כזו מגיע במהלך ערב שכזה.

התבוננות בזרם המחשבות והתחושות המיידיות :

"הוא לא בסדר.
אם כבר נתת מילה, קח עליה אחריות ועמוד בה.
כעס…
ככה לא מתנהגים.
הלוואי שתצטער על הזגזוג הזה".

פה המקום לנקודת התערבות.
ללקיחת אחריות על המחשבות והרגשות שלנו.
זה לא בא לבד.
חשוב לעבוד על זה.
חשוב לעבוד עם זה.

תזכורות:
– אין דבר כזה "צריך" או "אמור".
– אני לא יודע מה עבר או עובר עליו.
– אין לי מושג איזו החלטה מדויקת יותר עבורו ועבורנו בטווח הארוך.
– פעולות הם מעבר ל"טובות" או "רעות", "נכונות" או "שגויות".
– אנשים הם מעבר ל"בסדר" ו"לא-בסדר".
– תפקידי אינו לשפוט או לחנך אותו.
– אני מעדיף להתעסק בענייני.
– חשוב לי להשקיע את האנרגיה במה שחשוב לי.
– אני רוצה לקחת אחריות על ההתנהלות שלי ולשחק הכי טוב שאני יכול עם הקלפים שברשותי.

רבי נחמן מברסלב אמר:
"אתה נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיך.
ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות."

מהמקום הזה, עכשיו, אני יכול לקחת אויר,
לאחל לו מכל הלב (בלי מרירות או ציניות) שיצליח, 
לשחרר אותו,
ולחזור להתמקד בענייני ובמה שחשוב באמת.

מעניין את מי נזכה לפגוש בקרוב…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

לצאת מפגישה או מאירוע.
לשים לב שמצב הרוח שלנו השתנה.
לזכור שמה שאחרים אומרים או עושים הוא רק טריגר ואף פעם לא הסיבה למה שאנו מרגישים.
לחפש בסקרנות את המשפט או הפעולה המסוימים (אולי יותר מאחד) שעוררו את השינוי אצלנו.
לחפש בסקרנות את הנקודה הרגישה שלנו שנלחצה, הופעלה והקפיצה את הרגש שלנו.
לחשוף את הנקודה.
להתבונן בה.
להיות איתה בעדינות.
להתפעל מהקלות והמהירות שבה היא מופעלת.
להקשיב למה היא זקוקה מאיתנו כרגע.
להישאר איתה עוד קצת..

וזהו…

להמשיך הלאה…

**
ולא…
לא להתאמץ לשנות את מה שאנו מרגישים.
לא להלקות את עצמנו על משהו שאמרנו או עשינו.
לא לספר לעצמנו שזה סוף העולם או שזה כלום.
לא לתת לעצמנו ציונים.
לא להאשים את הצד השני.
לא לנתח לעצמנו את הצורה.
לא לחפור את עצמנו לדעת.

חיים מלאים. היום.

פרידה

בתוך מספר ימים יסתיים פרק החיים המשותף שלנו.
מערכת יחסים בת כחצי שנה.
זה התפתח ככה, 
זה היה יכול להתפתח אחרת.

**
לבעיות חשובות אין נטייה להיעלם.
לבעיות חשובות יש נטייה להישאר, לחלחל, להתבסס, להעמיק, להתפשט.
עצימת עיניים, דחייה והתעלמות נותנים שקט זמני בלבד. אולי.
אי-נוחות מסוימת שאינה מטופלת מתפתחת לכאב גדול.
חור בשן שאינו מטופל מתפתח לטיפול שורש ולעקירה.

**
את לא אשמה במצב.
גם אני לא.
שנינו תרמנו להתהוותו. 
גם את וגם אני.
המצב התפתח בצורה המסוימת הזו בזכות שנינו.
הוא לא יכול היה להתפתח כך בלעדינו.
לשנינו יש אחריות מלאה.
אחריות מלאה על חיינו.
על הבחירות שלנו, על התגובות שלנו, על הפעולות שלנו.
שנינו עומדים לשאת בהשלכות של תרומתנו לאורך החודשים האחרונים.

**
תודה על התרומה שלך לחיי ולחיי משפחתי.
אני מוקיר את העזרה והנוכחות שלך ברגעים חשובים.
חשוב לי לזכור את הרגעים הללו שאינם מובנים מאליהם.
פחות חשוב לי לזכור רגעים אחרים שהיו.
אני מאחל לך הרבה טוב.
שתדעי הרבה שמחה ומעט סבל.
שתהיי קרובה למשפחתך ולאהובייך.
שתמצאי את דרכך.

**
אני מתנצל על אותם הרגעים והמצבים,
שבהם נפגעת ממשהו שעשיתי או שלא עשיתי, שאמרתי או שלא אמרתי.
על אותן הפעמים שבהן מערכת היחסים שלנו עוררה בך כאב. 
ברור לי שהיו כאלה.
אני מקווה שהיו גם הרבה רגעים אחרים
ומקווה שהפרק המשותף שלנו שירת אותך ואת משפחתך.

**
הגיע זמננו להיפרד.
אני מקווה שלא ניפגש יותר.
מסלולי חיינו מתפצלים עכשיו.
כשהיינו ביחד טובתך וצרכייך היו גם ענייני.
מעתה זה כבר לא המצב.
אין בי כעס, אין בי צער, אין בי חרטה או הכאה על חטא.
יש בי השלמה. יש בי קבלה. יש בי שמחה והקלה.
הגיע הזמן.
אני ממשיך הלאה.
חשוב לי לעסוק בענייני ולהפסיק לעסוק בעניינייך.
אני רוצה להתמקד במה שקורה מכאן ואילך ולא במה שקרה.

** 
משהו במערכת היחסים שלנו ימשיך עם כל אחד מאתנו.
התוצרים של מעשינו ימשיכו להדהד, גם לאחר שניפרד.
ההשלכות של חיינו המשותפים תשפענה על הפרקים הבאים של חיינו הנפרדים,
ותבאנה לידי ביטוי במערכות היחסים החדשות שלנו,
בלמידות, בפחדים, בתובנות ובצלקות שנישא עמנו.

**
זו השבת האחרונה שלנו ביחד…
היי שלום…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

15 תזכורות

1. אף אחד מאתנו לא אשם.
2. כולנו תורמים למצב.
3. אף אחד לא חייב לעשות כלום אף פעם.
4. אנחנו יכולים לבחור.
5. יש לנו אחריות.
6. יש לנו השפעה.
7. אין לנו שליטה.
8. הצרכים שלנו לא פחות חשובים מהצרכים שלו/ה.
9. הצרכים שלו/ה לא פחות חשובים מהצרכים שלנו.
10. זה לא בדיוק כפי שזה נראה.
11. אנחנו לא יודעים הכול.
12. יש יותר מדרך אחת.
13. הדרך חשובה לא פחות מהמטרה.
14. עכשיו זה הזמן.
15. היום זה יום מצוין.

חיים מלאים. היום.

לתרגל לשחרר

לתרגל לפתוח את היד ולשחרר את הגחל הלוהט שחורך אותה כעת.
אנחנו לא חייבים להמשיך לאחוז בו.
כן, זה ימשיך לכאוב לזמן-מה גם לאחר שנשחרר,
אך לא בגלל השחרור אלא למרות השחרור ובגלל שאחזנו בגחל מלכתחילה.

**
לתרגל לשחרר את הנהג שנדחף לפנינו בפקק או שצופר לנו מאחור עוד לפני שהרמזור התחלף.
אנחנו לא חייבים להמשיך להתייחס אליו או לקחת על עצמנו את פרויקט החינוך שלו.
אנחנו יכולים לשחרר אותו ולהמשיך הלאה.
כן, יכול להיות שבדקות הראשונות זה ימשיך לעצבן אותנו,
אך זה לא סימן שעלינו להמשיך לאחוז בזה, להמשיך לעסוק בזה.

**
לתרגל לשחרר את הנושא המסוים הזה שכל-כך מקפיץ אותנו ומושך את תשומת לבנו.
אנחנו לא חייבים להמשיך לעסוק בו.
כן, הוא ימשיך להעסיק אותנו לזמן-מה גם לאחר שננסה לשחרר,
אך זו אינה הוכחה שהוא חשוב מספיק בכדי שנמשיך לאחוז בו.

**
לתרגל לשחרר.

תרגול יומיומי של תשומת הלב.
לאמן שוב ושוב ושוב את תשומת הלב שלנו להתמקד במה שבאמת חשוב,
ולא ב"מה שצודק" (=סיפור), או ב-"לתקן את העולם" (= סיפור נוסף).

חיים מלאים. היום.

אנחנו עלולים להיות מסוכנים לעצמנו ולאחרים
כשאנו מתנערים מאחריותנו לגבי הדרך שבה אנו חושבים, מדברים ופועלים.

אנחנו עלולים להיות מסוכנים לעצמנו ולאחרים
כשאנו לא מכירים בבחירה שלנו, מאמינים שאין לנו ברירה ומספרים לעצמנו שעלינו לעשות משהו כי כך מקובל או כי צריך.

אנחנו עלולים להיות מסוכנים לעצמנו ולאחרים
כשאנו מאשימים את האחר בכאב שאנו חווים ומאמינים שמגיע לו לסבול או להיענש בשל כך.

חיים מלאים. היום.

השבוע כעסתי.
יותר מפעם אחת.
על יותר מאדם אחד.
חלקם אנשים קרובים וחשובים לי.

כשאני כועס שלושה דברים מתקיימים עבורי
(למדתי את זה מד"ר מרשאל רוזנברג):

1. מישהו אומר/עושה משהו שאני מאמין שהוא לא אמור לומר/לעשות.
2. צרכים חשובים שלי לא מקבלים מענה (או לא מקבלים מענה מספיק).
3. אני בסיכון גבוה לדרדר את המצב ולפגוע באחרים ובמערכות יחסים שחשובות לי.

**
הנקודה הראשונה נוגעת בסיפור שאני מספר לעצמי על אנשים אחרים.
זה רק סיפור. 
תמיד.
אף אחד לא צריך לעשות שום דבר אף פעם.

**
הנקודה השנייה מתייחסת לצרכים שלי ולמה שחשוב עבורי.
את הדבר הזה אני רוצה להמשיך להחזיק.
על הצרכים החשובים הללו אני לא רוצה לוותר.
חשוב לי לזכור שהאדם האחר (זה שאני מספר לעצמי סיפורים עליו),
אינו אחראי למילוי הצרכים שלי.
הוא יכול לסייע. 
הוא יכול לעזור.
הוא לא אחראי.
אני אחראי.

**
הנקודה השלישית חשובה במיוחד עבורי.
טיך נהאת האן מתאר את הדוגמא הבאה:
דמיינו לעצמכם שמישהו מצית את ביתכם ובורח.
ביתכם עולה באש כרגע.

באפשרותכם לרדוף אחר אותו אדם, כדי לתפוס ולהעניש אותו.
אם תעשו זאת, ביתכם ימשיך לעלות באש ואולי יישרף כליל.
אתם תפגעו בעצמכם וכנראה גם באחר.

אפשרות נוספת היא להתמקד בביתכם הבוער ובהשתלטות על האש המתפשטת.
לאחר מכן, אם תרצו, תוכלו לחפש את אותו אדם.

במה תבחרו?
**
כשאני כועס אני משתדל לעשות מספר דברים:

– לקחת את הזמן. ואת המרחק.
– לבדוק בסקרנות את הפרשנויות והסיפורים שלי.
– להיות עם הכעס שלי מבלי לנסות להעלים או לבטל אותו.
– לנהל את התגובות שלי במקום לתת להן לנהל אותי.
– להתמקד במתן מענה לצרכים החשובים לי ולא בלהילחם באדם שמולי.
– לקחת אחריות על ההחלטות והפעולות שלי ולהפסיק לזרוק אותה על אחרים.

משתדל.
לפעמים אני מצליח יותר ולפעמים אני מצליח פחות.

**
אחד הסיפורים שסיפרתי לעצמי השבוע
זהה לסיפור שאחת המנהלות שאני מלווה סיפרה לעצמה השבוע:

"לוקחים אותי כמובן מאליו.
התרגלו לכך שאני עושה את הסוג הזה של העבודה.
הם לא מעריכים את זה."

זה רק סיפור.
סיפור על מה שאנשים אחרים עושים או לא עושים, חושבים או לא חושבים.
למרות שזה רק סיפור, הסיפור הזה משפיע על החיים שלנו ומשנה אותם.
כשאנחנו מאמינים לסיפור הזה, גדל הסיכוי שנכעס, נאשים ונרצה להחזיר, להעניש או לנקום.
כשזה קורה אנחנו סובלים.

**
אולי במקום לספר לעצמנו סיפורים על אנשים אחרים,
כדאי להתמקד בצורך החשוב שלנו שלא מקבל מענה.
אנחנו יכולים לשים את הכאב שלנו על השולחן ולבקש עזרה.

"אני במצוקה וצריך עזרה. 
זו הבעיה שלי.
האם תוכל לעזור לי?"

אחת עשרה מילים בסה"כ,
שאם היינו משתמשים בהן יותר
החיים שלנו היו נראים אחרת.

שלושה משפטים שאם היינו משתמשים בהם יותר,
היינו מספרים לעצמנו הרבה פחות סיפורים
על האנשים הסובבים אותנו והיינו סובלים פחות.

(כמו למשל:
שהם אגואיסטים החושבים רק על עצמם,
שהם נגדנו ומנסים לפגוע בנו,
שהם לוקחים אותנו כמובן מאליו,
שהם מנצלים אותנו, וכו'..)

לפעמים התשובה תהיה "כן".
לפעמים התשובה תהיה "לא".
עד שלא ננסה לא נדע.

**
נדמה לנו שאנו יודעים.
האמת היא שאנחנו לא.
לפעמים אין לנו מושג מה עובר על אנשים אחרים.
לפעמים אנחנו יודעים משהו, ולא הכול.

אנחנו שחקנים ראשיים בסרט שלנו 
ושחקנים משניים בסרטים של אנשים אחרים.
יש להם עוד כמה עניינים בחיים חוץ מאתנו ומהעניינים שלנו.

**
יום ד' 5/9/918 הרצאת תקשורת מקרבת באושילנד כפר-סבא.
20:00 פתיחת דלתות, 21:00 מתחילים.
30 ₪, בירה ראשונה כלולה.
הרשמה כאן.

**
הפוסטים היומיים שעלו השבוע יקרים ללבי.

אם אתם מתכוונים לקרוא רק אחד,
אני ממליץ לכם ללכת על "דאגה היא עבודה זרה".

אם אתם רוצים רק עוד אחד, 
אני ממליץ לקרוא את " לפעמים אתה לא יכול. וזה בסדר."

ואם אתם בעניין של השאר, תמצאו אותם באתר  או כאן:
– הורות היא עניין אישי
– לא מספיק להבין את זה
– להקשיב כדי להשיב / להקשיב כדי להבין
– לגדל מישהו

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

"הורות היא עניין אישי,
ולא איזו צורה כללית שיש להתיישר על-פיה או לעשות אותה על-פי הספר.
קודם כל היא  מ ע ר כ ת   י ח ס י ם  בין שני יחידים שאין דוגמתם בעולם.

נכון, לא דומה מערכת היחסים בין הורה לילד למערכת היחסים בין שני אנשים בוגרים –
יש לה אופי מיוחד ואחריות מיוחדת.
יחד עם זאת, העיקר שבה קשור לאופיים ולמהותם של שני אנשים אלה,
שהגורל כרך אותם יחדיו.
ביחד הם יוצרים מארג שהוא ייחודי להם,
כריקוד של שתי נפשות הלומדות זו את זו.

לא רק שההורות של כל אחד מן ההורים היא שונה,
אלא שההורות עם כל ילד היא שונה.
'איזו מן אמא את ?' או 'איזה מן אבא אתה ?' אינה יכולה להישאל בלשון כללית,
אלא רק בהתייחס לכל ילד בנפרד – 'איזו אמא את לרועי ?'.
גם אז, זו פשוט דרך לספר על מערכת היחסים המיוחדת שיש בין שני יחידים
ועל המסע המיוחד שהם עוברים ביחד."

~ מתוך "הורות לחירות" מאת דן לסרי

**
ובאותו אופן (השינויים בטקסט מודגשים) :

ניהול הוא עניין אישי,
ולא איזו צורה כללית שיש להתיישר על-פיה או לעשות אותה על-פי הספר.
קודם כל היא  מ ע ר כ ת   י ח ס י ם  בין שני יחידים שאין דוגמתם בעולם.

נכון, לא דומה מערכת היחסים בין מנהל לעובד למערכת היחסים בין הורה לילד –
יש לה אופי מיוחד ואחריות מיוחדת.
יחד עם זאת, העיקר שבה קשור לאופיים ולמהותם של שני אנשים אלה,
שהגורל כרך אותם יחדיו, לעת עתה.
ביחד הם יוצרים מארג שהוא ייחודי להם,
כריקוד של שתי נפשות הלומדות זו את זו.

לא רק שהניהול של כל אחד מן המנהלים הוא שונה,
אלא שהניהול של כל עובד הוא שונה.
'איזו מן מנהלת את ?' או 'איזה מן מנהל אתה ?' אינה יכולה להישאל בלשון כללית,
אלא רק בהתייחס לכל עובד בנפרד – 'איזו מנהלת את לרועי ?'.
גם אז, זו פשוט דרך לספר על מערכת היחסים המיוחדת שיש בין שני יחידים
ועל המסע המיוחד שהם עוברים ביחד.

חיים מלאים. היום.

לא מספיק להבין את זה, חשוב לעשות את זה.
לא מספיק לעשות את זה פעם אחת, חשוב לעשות את זה שוב ושוב ושוב.

**
לא מספיק להבין את החשיבות שבצחצוח שיניים, חשוב לצחצח שיניים.
לא מספיק לצחצח שיניים פעם אחת, חשוב לצחצח שיניים שוב ושוב ושוב.

**
לא מספיק להבין את עיקרון המנצח-מנצח (win-win), ואפילו לא מספיק להסכים איתו.
חשוב לתרגל אותו, שוב ושוב ושוב.
גם כשקשה ומאתגר.
אולי במיוחד כשקשה ומאתגר.
גם כשהכי פחות מתחשק.
גם כשנדמה שהצד השני הוא האויב.
גם כשאנו כועסים או פגועים.
גם כשאין לנו חשק.
גם כשזה קשה לנו.
כמו עכשיו למשל.

**
לא כי צריך.
לא צריך.

**
כי אנחנו בוחרים.
כי אנחנו רוצים.
למרות שאנו כועסים או פגועים.
למרות שאין לנו חשק.
למרות שזה קשה לנו.
כמו עכשיו למשל.

**
לא מספיק להבין את זה.
לא מספיק לדבר על זה.
לא מספיק להטיף על זה לאחרים.
חשוב לעשות את זה.
לתרגל את זה שוב ושוב ושוב.
חשוב לחיות את זה.
בעצמנו.
גם עכשיו.

חיים מלאים. היום.

"דאגה היא עבודה זרה.
ואף על פי כן, הורים רבים מאמינים שבדאגה זו הם נבחנים כהורים טובים.
ילד נפל וקיבל מכה, הוא עצוב בשל פרידה חבר,
אומלל מצעצוע שאיבד, משועמם מאחר צהריים ריק –
כל אלה הזדמנויות לעוט על הילד ולעטוף אותו בענן דאגה.
אך יותר משדאגה זו משרתת את הילד,
היא משרתת את ההורה במילוי תפקידו."

**
"דאגה היא עבודה זרה.
זה משהו שהיא מתקשה להסבירו, והרי ההורות כל כך מלאה בדאגות.
ענייני חיים ומוות אולי בולטים במיוחד, אבל לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא סיבה לדאגה.
דואגים כשהוא רזה, דואגים כשהוא שמן,
דואגים כשהוא מאחר לדבר, דואגים כשהוא מדבר יותר מדי,
דואגים כשאין לו חברים ודואגים כשהוא לא יודע להיות לבד –
דואגים, למעשה, מכל סטייה שיש ביחס לעקומה הנורמלית,
ולבסוף דואגים שמא הוא בכל זאת נורמלי מדי.
עצם השימוש בפועל 'לדאוג', כדי לציין את פעילות הטיפול היומיומית בילדים,
מורה על עוצמת נטייה זו.
עכשיו היא רואה שכל זה הוא בריחה מאחריות ומנוס מהתייצבות.
לא רק שאינו מבטא את האחריות ההורית במיטבה,
אלא הוא התמכרות שאינה מאפשרת לה להתפנות לדבר האחד שכן נמצא באחריותה."

**
"אגב כך הסתבר לה עוד עניין –
כשהיא דואגת, היא בעצם דואגת לעצמה.
אמנם היא אימא מסורה, אבל כשהיא דואגת –
היא ודאגתה נמצאים במרכז, ואילו ילדיה נדחקים לשוליים.
זה מה שקורה בפועל.
היא מאבדת אותם לטובת דאגתה."

**
"היא מכירה את הטיעון לזכותה של הדאגה –
שכאשר אדם דואג, הוא ממלא את חובתו כראוי,
שאם לא הייתה דואגת, אולי גם היתה מזניחה את ילדיה.
אבל עכשיו היא רואה את המופרך שברעיון הזה,
הרי היא יודעת שאין קשר בין דאגה לטיפול, אם כבר אז להיפך.
היא יודעת שכל דבר שהיא יכולה לעשות מתוך דאגה,
היא יכולה לעשות טוב יותר מתוך אהבה.
הרעיון ש'צריך לדאוג' הוא סתם תירוץ.
אכן, היא יכולה כעת לראות שדאגה היא ע ב ו ד ה ז ר ה ."

~ כל הקטעים מתוך "הורות לחירות" מאת דן לסרי.

חיים מלאים. היום.