תגית: אחריות

השבוע זכתה מורן סמואל במדליית כסף באולימפיאדה הפראלימפית.
זו המדליה האולימפית השנייה שהיא זוכה בה (הראשונה היתה מדלית ארד במשחקי ריו 2016) והמדליה האחת עשרה (!!!) באליפויות עולם.
בכל קנה מידה מורן היא ספורטאית תחרותית מצטיינת שנמצאת כבר שנים רבות בטופ העולמי.

**
באפריל 2013 כשהבלוג שלי היה בתחילת דרכו זכיתי להיחשף לראשונה למורן סמואל בזכות סרטון שהועבר אלי מחבריי ענת וחגי.

מה הייתם עושים אם בעודכם על הפודיום לאחר זכייתכם במקום הראשון באליפות העולם, במקום להשמיע את "התקווה" היו בוחרים המארגנים להשמיע המנון אחר?
איך הייתם מגיבים באותו רגע שהוא אולי פסגת הקריירה שלכם ופתאום משהו כזה פוגש אתכם בהפתעה?
כמה תיאוריות אנטישמיות וקונספירציה יכולות להתפשט ברשתות החברתיות במצב כזה נישאות על גבי פוסטים-ציוצים-כתבות-טוקבקים מלאי אנרגיית כעס-לוחמנות-קורבנות?

וכך כתבתי לפני שמונה וחצי שנים:

"בפוסטים קודמים הזכרתי את העובדה שאיננו מגיבים למה שקורה.
אנו מגיבים לפרשנות שלנו למה שקורה, לסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה.

את הסרטון הבא אני ממש, אבל ממש ממליץ לכם לראות !
זהו סרטון על מורן סמואל, אישה מיוחדת ומעוררת השראה.
מורן אינה מבזבזת זמן ואנרגיה על סיפורים ותירוצים היכולים להגביל את חייה.
היא בוחרת לקחת אחריות אישית, מתמקדת במה שחשוב לה ובמה שכן ניתן לעשות.
מורן יוצרת במעשיה ובתגובותיה את סיפור חייה, במקום לחיות סיפור של מישהו אחר."

בתחתית הפוסט תוכלו לקרוא גם את התגובה המלאה של מורן לאחר פרסום הפוסט:

"הי רוני,
מודה לך על שמצאת לנכון להעביר את המסר הכל כך חשוב בעיני, גם באמצעות הסרטון שלי.
יש לנו הזדמנות כל יום לתרגל את הפרשנות שלנו ובהמשך לכך "לשפר" את התגובות שלנו.
נקודות המוצא שלי, באופן כללי, הן אהבה ואמונה:
אהבה לחיים, אהבה ואמונה באנשים וביכולת שלנו לבחור בטוב.
אמונה בכוח ההנעה שלנו ובכך שהדבר הקבוע היחידי בחיים הוא השינוי.
שיהיה שבוע מקסים,
מורן"

**
השבוע, ערב לפני זכייתה במדליית הכסף הקשבתי לראיון המרגש של גאולה אבן סער עם מורן סמואל.
בין היתר הן מדברות על שינוי קריירה, התמודדות עם קושי, השפעתו של דיבור פנימי מקדם, דרך ומטרות, זוגיות והורות.

בפרספקטיבה של כמעט עשור לאחר שנחשפתי אליה לראשונה, מורן ממשיכה ליצור את חייה באופן מעורר השראה ובעוצמה אדירה:
היא לא מבזבזת אנרגיה על סיפורים, תירוצים ודברים שאין לה שליטה עליהם.
במקום זאת היא בוחרת לקחת אחריות אישית ומתמקדת במה שחשוב לה ובמה שכן ניתן לעשות.

אני ממש (אבל ממש ממש ממש) ממליץ לכם לצפות בסרטון "בלי דרמה" של מורן ולהקשיב לראיון שלה עם גאולה אבן סער.

**
כתמיד, מוזמנים לכתוב לי, להגיב באתר ולהעביר את הפוסט הזה הלאה.

נשתמע בעוד מספר ימים, רגע לפני ראש השנה…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשנת 1977 שלח אילן רמון ז"ל (אז בן 23) מכתב אל פרופסור ישעיהו ליבוביץ', ושטח בפניו שאלות שמעסיקות אותו בנושא משמעות החיים.
המכתב והתשובה התפרסמו על ידי הספריה הלאומית. 

כך כתב:

"פרופסור נכבד,
מתחבט אני כבר זמן רב בשאלות רבות ומשונות שניתן אולי להכלילן תחת הכותרת:
מהי תכליתו של האדם בעולם הזה שבו אנו חיים?
וככל שנשאלות יותר שאלות, כן מתרבות הסתירות וחוסר הבהירות.

אדם צעיר אני – בן 23. פונה אני אליך – אדם מבוגר ובעל ידע וניסיון עשירים כל כך, אשר דעתו כה חשובה לי – פונה אני אליך ושואל:
כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?
כיצד אתה מסביר את מהות החיים?
כיצד אתה רואה את תכליתו ומטרתו של האדם בחייו?
ומהי הדרך של האדם להשגת תכלית זו?
ואתה, אדוני הפרופסור, האם חושב אתה בהסתכלך אחורנית כי הגעת להשגת המטרות או התכלית שניצבה לפניך?
פרופסור נכבד, יודע אני עד כמה מצומצם זמנך ומוקדש לעניינים חשובים, ובכל זאת אודה לך מאוד אם תוכל להתייחס לשאלותיי אלה ואולי תוכל להאיר בפני את שביל החיים החשוך.

בכבוד רב,
אילן רמון".

**
כעבור חמישה ימים קיבל רמון את מכתב התשובה:

"לאילן רמון שלום,
שאלתך "כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?" – אינה מובנת לי.
מה זאת "לראות את העולם"? האם אתה מתכוון לשאלות קוסמולוגיות או פיסיקליות או מטאפיסיות או …?
בשאלתך "כיצד אתה מסביר את מהות החיים?" – איני יודע למה אתה מתכוון במלים "מהות החיים".
האם אתה מתכוון למציאות הביולוגית או הפסיכולוגית או ההיסטורית או … ?

על שאלתך בדבר "תכליתו ומטרתו של האדם בחייו" – אין תשובה אובייקטיבית.
כבר אמרו חז"ל בפרקי-אבות: "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת" – ועל הדברים האלה אי-אפשר להוסיף מאומה.
האדם הקיים מבלי שהוא עצמו החליט להיווצר ולהיוולד ולחיות – אין לו ברירה אלא להחליט החלטה סובייקטיבית על מטרתו ותכליתו בחייו – ואין שיעור להחלטות האפשריות:
יש מי שלא ימצא שום ערך לחייו או בחייו – והוא יתאבד.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בריבוי הנאה לעצמו (מטריאלית או סכסואלית, או אסתטית, וכו' וכו') כל ימי חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית ברכישת דעה בינה והשכל – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעשיית טובות לבני-אדם – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בשירות לעמו ולארצו – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעבודת ה' – ולזה יקדיש את חייו.
אף אחת מן ההחלטות הללו אינה ניתנת להנמקה אובייקטיבית, וכל אדם – גם אתה וגם אני – מוכרח להחליט על דעת עצמו.

בברכה,
ישעיהו ליבוביץ".

**
תחלופת המכתבים הזו ריגשה אותי ועוררה בי מספר מחשבות:

– כמה מרענן ולא נפוץ ההרגל הזה של לכתוב מכתב ולקבל תשובה.

– איזו זווית מעניינת של שני אנשים ידועים ומוערכים, כמה אינטימיות והתייחסות אישית יש במילים הללו ביניהם.

– תזמון מרתק בנקודת זמן שעבור אחד מהם היא תחילת הקריירה שלו, שלב מוקדם בחיים שעומדים להתפתח בצורה כל-כך ייחודית.

– כתבתי בעבר מספר פעמים על משמעות ומהות החיים. הנושא הזה מעסיק אותי לא מעט.
מרתק לקרוא את החיבור של לייבוביץ' לפרקי אבות ואת תשובתו החדה שגם מתייחסת בקבלה לשונות האנושית וגם מדגישה את חשיבות ואת אחריות הבחירה.

– המילים הללו נכתבות רגע לפני יציאה לאזכרה של בן צוות שנפטר לפני מספר שנים וחצי יממה לאחר בשורה עצובה על בן של חבר שנהרג אתמול בתאונת דרכים.
כמה ארעיים, יקרים ושבריריים החיים הללו.
כמה חשובה ההסתכלות הרחבה, הבהירות בנוגע למה שחשוב באמת והמיקוד בו..

אני מקווה שהפוסט הנוכחי משמעותי ובעל ערך עבורכם.
כתמיד, מוזמנים לכתוב לי ולשתף אותי במחשבות ובתחושות שחיות בכם כשאתם קוראים את המילים הללו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אדם אחד בא לסוקרטס ושאל אותו: “שמעת מה אומרים על הידיד שלך?"
“לא”, ענה סוקרטס, “אבל לפני שאתה מספר, תגיד לי, האם העברת את השמועה על ידידי דרך שלוש המסננות?"
“אילו מסננות?”, שאל האורח.
“הראשונה, מסננת האמת – האם אתה בטוח שהדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא אמת?"
האורח היסס: “בעצם אני לא בטוח. אני רק שמעתי את הסיפור מפי אחר… ומהי המסננת השניה?"
“המסננת השניה”, אמר סוקרטס, “היא מסננת הטוב. האם הדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא דבר טוב?"
“להיפך”, אמר האורח, “זהו משהו איום ונורא. והשלישית?"
“המסננת השלישית היא מסננת הנחוץ”, המשיך סוקרטס, “האם זה נחוץ לספר לי את הדבר הנורא על ידידי, שספק אם הוא אמת?"
אחרי הפסקה אמר האורח: “לא, אין זה נחוץ כל כך”.
“אז תשתוק!” אמר לו סוקרטס.

(מקור לא ידוע)

**
שלוש המסננות של סוקרטס מזכירות לנו לקחת אחריות על המילים שלנו.
למילים יש אנרגיה והשפעה, הן יוצרות מציאות ויכולות לשנות עולמות.
בדומה לאבן הנזרקת לאגם שקט ומייצרת גלים לכיוונים שונים, כך המילים שלנו משפיעות גם על האדם שאיתו אנו מדברים, גם על האדם שעליו אנו מדברים וגם עלינו.

בדומה לשלוש המסננות, "לשון הרע" ביהדות אינה מתייחסת רק לדברי שקר פוגעניים אלא גם לרכילות ולדיבור "מיותר" שאינו מוסיף דבר.

החשיבות של שלוש המסננות אינה רק בתשובות שהן מייצרות.
לעיתים קשה לדעת האם משהו הוא נכון, טוב ונחוץ. לא תמיד זה ברור או חד-משמעי.

חשיבותם העיקרית של שלוש המסננות היא בעצם העצירה והבדיקה.
במעבר מדיבור "אוטומטי" לדיבור מודע מתוך בחירה ובלקיחת אחריות על המילים שלנו. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בינואר 2007 זכיתי להשתתף בסמינר תקשורת מקרבת יוצא דופן בהנחייתו של ד"ר מרשאל רוזנברג.
הסמינר בן השבועיים התקיים בניו מקסיקו בנוכחות עשרות משתתפים ומספר מנחים מכל העולם.

בפתיחת הסמינר מרשאל רוזנברג הזמין אותנו לעשות רק את מה שמתאים לנו ולקחת אחריות מלאה על הבחירות שלנו.
הובהר לנו שלו"ז השיעורים, הסדנאות והארוחות שפורסם אינו מחייב ושזה בסדר גמור לא להגיע חלק מהם ובמקום זאת להמשיך לישון, לקחת הפסקה או לצאת לריצה.

למרות ששמעתי בבהירות את המילים הללו, הן לא "חדרו" אותי.
בימים הראשונים הייתי רעב מאוד לקלוט ולשאוב ככל יכולתי ממה שמתרחש בחדר.
ראיתי בסמינר הזה הזדמנות נדירה (אולי בלתי חוזרת) ורציתי לנצל אותה בצורה מיטבית.
המחשבות-תחושות הללו עוררו בי לצד ההתרגשות וההתלהבות גם לא מעט לחץ (להספיק, לא לפספס, להיות מרוכז).
למעט פעם או פעמיים ביום של התכתבות/דיבור עם משפחתי שבארץ הייתי שקוע כל כולי בסמינר.

ואז הגיע הרגע שטלטל אותי.
התעוררתי בבוקר היום הרביעי מאוחר מכפי שתיכננתי, כעשר דקות לפני תחילת סשן הבוקר הראשון.
הרגשתי עייף והתחשק לי להמשיך לישון.
כמה מהמחשבות הראשונות והאוטומטיות שקפצו לי היו:
"אני מאחר. צריך להזדרז"
"לא טסתי את כל הדרך לכאן כדי לישון."
"אסור לי להפסיד את הסשן כי אולי יהיה שם משהו חשוב מאוד שאפספס."
"מה אנשים יחשבו אם לא אגיע? איך זה יתפרש?"

פתאום קלטתי את זה.
את ההזמנה של מרשאל.

אני לא חייב לעשות כלום.

אני יכול לבחור לעשות מה שבא לי.

מותר לי לבחור לעשות מה שבא לי. וזה בסדר.

אני יכול להתארגן מהר ולרוץ לסשן, או להישאר במיטה, או לכתוב לעצמי על החוויות שלי.
והכול בסדר.

כל מה שאני עושה, אני עושה כי אני בוחר ולא כי אני צריך או חייב.
בכל רגע נתון אני יכול לבחור איפה להיות ומה לעשות.

התובנה הזו היממה אותי.
למרות ששמעתי את המילים קודם לכן, זו היתה הפעם הראשונה שבאמת הבנתי אותן וממש הרגשתי את הרעיון הזה בגופי.
חוויתי שלווה עמוקה. תחושה מרגשת של חופש מוחלט.
זו היתה נקודת מפנה עצומה עבורי.
מאותו רגע, החוויה-נוכחות-התנהלות שלי בסמינר השתנתה לחלוטין.
הדבר הכי חזק שחוויתי באותו סמינר היה חופש.
חופש להיות ולבחור בכל רגע נתון.

"התפאורה" היתה מושלמת.
הניתוק מהארץ, ממשפחתי ומהעבודה עזרו.
הייתי במסגרת שבה אני "סטודנט חופשי" ושלאף אחד אין ציפיות ממני.
ועדיין, עד אותו רגע שבו קלטתי את זה, לא באמת הייתי חופשי.
כי גם כשלאחרים אין ציפיות מאיתנו, לנו יש ציפיות מעצמנו.
גם שהסביבה לא מטילה עלינו מגבלות או אילוצים, אנחנו דואגים להגדיר אותם לעצמנו (רשימת ה"צריך/אמור/חייב").

"לאנשים יש חופש בכל מצב," טוען ויקטור פראנקל, "אולם לעתים קרובות הם מוותרים עליו.
הם מסוגלים וחייבים להיות מודעים שוב לחופש הזה."

בפרספקטיבה של עשור וחצי אחרי, החוויה הזו היתה נקודת אל-חזור עבורי.
הסמינר הסתיים אחרי שבועיים וחזרתי לארץ.
"התפאורה המושלמת" נגמרה וחזרתי לחיים רגילים ואינטנסביים: משפחה, שתי בנות קטנות, עבודה, פקקי תנועה.
ולמרות זאת, משהו בחוויה ובידיעה נחקק עמוק וממשיך ללוות אותי מאז.

בכל תפאורה ובכל סביבה שהיא, יש לנו חופש מוחלט לבחור.
אף אחד לא יכול להכריח אותנו לעשות כלום אף פעם.

**
החופש המוחלט אינו חופש בלתי מוגבל.

החופש המוחלט הוא "חופש ל…" ולא "חופש מ..".
זהו החופש לבחור את עמדתנו בכל מצב שהוא ולא החופש ממגבלות ומאילוצים שלעיתים הם בלתי נמנעים.
חופש הבחירה שלנו מגיע עם האחריות להשלכות הבחירה שלנו.
כשאנחנו בוחרים לאחוז בקצהו של מקל המונח על הקרקע ולהרים אותו, הקצה השני יתרומם גם הוא.
אנחנו חופשיים לבחור את המחשבות-אמירות-פעולות שלנו, איך איננו יכולים לנתק את אותן מחשבות-אמירות-פעולות מההשפעות וההשלכות שלהן עלינו ועל סביבתנו.
אנחנו יכולים להתפטר מהעבודה או להישאר בה, לשלם מיסים או לא, לדבר או לשתוק, להגיב או להתעלם.
אנחנו יכולים לבחור בכל אחת מהאפשרויות הללו בכל רגע נתון ולשאת איתנו את השלכות הבחירות שלנו.

**
החופש המוחלט אינו חופש בלתי מוגבל במובן נוסף:
לעיתים אף אחת מאפשרויות הבחירה העומדות לרשותינו אינה משמחת אותנו.

החופש שלנו לבחור קיים תמיד, אך אפשרויות הבחירה העומדות לרשותינו ברגע נתון יכולות להיות מוגבלות.
לדוגמא: אם הגענו למצב של מינוס גדול בנק עומדות בפנינו מספר אפשרויות בחירה – לקחת הלוואה לסגירת המינוס, לנסות להגיע להסדר עם הבנק, למלא לוטו ולקוות לטוב, להתעלם או לברוח מהארץ.
המצב הנוכחי (שהוא תוצר של בחירות עבר) מביא איתו מספר אפשרויות בחירה, שאולי אף אחת מהן אינה לטעמנו.

גם במצבים כאלה מתקיימים שני הדברים הבאים:

יש לנו אפשרות לבחור.
אנחנו נושאים באחריות לבחירות שלנו.

**
רעיון חופש הבחירה המוחלט עומד בבסיס כתביו של ויקטור פראנקל :

"אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים בצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה.
אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד:
את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו."

אם חופש מוחלט אפשרי במצבי חיים כל-כך קיצוניים, לבטח הוא אפשרי ורלוונטי גם בחיי היום-יום שלנו, אינטנסיביים ומורכבים ככל שיהיו.

**
אני מקווה שהפוסט הזה היה משמעותי ובעל ערך עבורכם.
אם הוא מעורר בכם מחשבות, רעיונות או תחושות שמתחשק לכם לחלוק איתי, אנא כתבו לי.
כתמיד, מוזמנים להעביר את זה הלאה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בכפרים מסוימים בגוואטמלה, כשהולכים עם ילד חולה למרפא, לעולם לא אומרים "אני בריא אבל הילד שלי חולה".
במקום זאת אומרים "המשפחה שלי חולה".
באופן דומה, כשמלווים שכן למרפא, מקובל לומר "הכפר שלי חולה".
תפיסת העולם בכפרים הללו היא שכולנו מחוברים: אנשים, בעלי חיים, טבע, העולם.
כולנו חלק מאותה מערכת שלמה, משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה.

אם זה נשמע לכם מוזר, חשבו על הדוגמא הבאה –
האם נראה לכם הגיוני ללכת לרופא ולומר: "יש לי מחלת כבד סופנית, אבל אני בריא. זה רק הכבד שלי חולה"?
כשם שבתרבות שלנו הכבד הוא חלק בלתי נפרד מהגוף שלנו ומאתנו, כך בגוואטמלה, הקהילה והסביבה הן חלק בלתי נפרד מבני האדם.
(הקטע בהשראת Martin Prechtel מתוך הספר Sacred Economics)

**
אמא תרזה טענה ש"הבעיה עם העולם היא שאנחנו משרטטים את גבולות המשפחה שלנו קרוב מדי".

כשאנחנו מאמינים שאנו נפרדים ושאיננו חלק מאותה משפחה, שיש "אנחנו" ו"הם" (יהודים-ערבים, ימנים-שמאלנים, חילוניים-דתיים-חרדים, שחורים-לבנים, מזרח-מערב ירושלים) ושאנחנו בסדר/צודקים/טובים והם לא-בסדר/טועים/רעים, קל יותר לצאת למלחמה או להאמין שמה שקורה שם לא משפיע עלינו.

כשהאלימות במגזר הערבי גואה ונרצחים שם מעל מאה נשים וגברים בשנה וכשהאבטלה בקרב צעירים ערבים מגיעה ל 40% (עוד לפני הקורונה) אנחנו עלולים לייחס לכך פחות חשיבות ולהאמין שזו לא הבעיה שלנו, אלא שלהם.
לאחר שהכעס "מתפוצץ" והאלימות מתפרצת גם בערים המעורבות ובמקומות נוספים מחוץ לערים הערביות זו הופכת להיות בעיה דחופה וחשובה שלנו שלא ניתן להתעלם ממנה.

**
אבל אי אפשר לעשות הכול והמשאבים מוגבלים, אז מה יותר חשוב: לדאוג למובטלים היהודים או הערבים? לחרדים או לחילונים? "להם" או "לנו"?

ייתכן ששאילת השאלה בצורה הזו היא חלק ממה שתורם לבעיה ומחריף אותה.
שכשמדובר בגוף שלנו לא נשאל "במה יותר חשוב לטפל בכבד שלנו או בריאות שלנו?", אלא "איך אפשר לטפל בגם וגם כדי להגיע לאיזון בריא?".
אולי בדומה, כשעוסקים באבטלה, אלימות, חינוך, בריאות, אקלים או עוני עדיף לשאול  "איך אפשר לטפל בגם וגם ולדאוג לכולם?"

**
זה לא תמים מדי? הרי המשאבים מוגבלים ואין מספיק לכולם. לא כדאי לדאוג קודם כל ל"עניי עירנו"?

המשפט "עניי עירך קודמים" מבוסס על תפיסת נפרדות שלפיה ניתן להפריד בין קבוצת אנשים בעלי מאפיינים מסוימים לקבוצה בעלי מאפיינים אחרים ושחשוב לתת את העדיפות לאחת מהן.
חבר שלי נהג להסיע אחת לשבוע במסגרת עמותת "בדרך להחלמה" חולים פלסטינאים לטיפולים בבתי חולים בארץ.
לכאורה, במקום לדאוג קודם כל לעניי (חולי) עירו, הוא דואג לעניים (חולים) פלסטינאים.
רק לכאורה.
ראשית, לא בטוח שאם הוא לא היה מסיע חולים פלסטינאים הוא היה מסיע חולים אחרים. השקעת הזמן והאנרגיה שלו לא באה בהכרח על חשבון אחרים.
ושנית, ייתכן שבזכות המחווה האנושית הזו הוא מציל חיים של אנשים וזורע זרעים משמעותיים של שלום, חיבור ואמון שישפיעו גם על "עירו".

מהטמה גנדי אמר שלא ניתן לעשות טוב במחלקה (מימד) אחת של חיינו בזמן שאנו עסוקים בעשיית רע במחלקה אחרת.
לדבריו, החיים הם שלם אחד בלתי ניתן לחלוקה.
ההתנהלות שלנו במקומות מסוימים משפיעה עלינו ועל ההתנהלות שלנו במקומות אחרים.
וכשם שהחיים הם שלם אחד בלתי ניתן לחלוקה, כך גם החברה שלנו אינה ניתנת להפרדה.
ההשפעה של המעשים שלנו (המיטיבים או המזיקים) משפיעה ומחלחלת.

**
בסיפור הילד וכוכבי הים, הילד לא יכול להציל את כל כוכבי הים אך הוא עושה כל שביכולתו בכדי להציל חלק מהם.
אם מחברים את הסיפור הזה לאמירה של גנדי אפשר למצוא כאן מסר מעשי ומעורר תקווה:
מכיוון שהחיים והחברה הינם שלם שאינו ניתן לחלוקה ושהכול משפיע על הכול ומושפע מהכול,
הרי שעשיית מעשה מיטיב במקום אחד תחלחל למקומות אחרים.
המציל נפש אחת, (אולי) מציל עולם ומלואו.
הפותר (או משפר) בעיה חשובה אחת, משפיע גם על בעיות חשובות אחרות.

**
הרעיון הזה אינו שמור רק להיבטים פוליטיים או חברתיים.
חשיבת "גם וגם" וההכרה בכך שאנו חלק ממכלול ושחשוב לתת מענה לצרכים של כולם היא פרקטיקה עסקית-ארגונית חשובה ומעשית שניתן לעבוד איתה ביום-יום.
מתן מענה לבעיות וטיפול בהן הוא חלק חשוב מאוד בעבודתם של מנהלים ומנהיגים.
חלק נוסף וחשוב לא פחות הקודם לטיפול המעשי בבעיות, הוא ההתכווננות האמפטית והאכפתיות האותנטית לצרכי האנשים והגורמים השונים המעורבים.

הובלה מבוססת תקשורת מקרבת אינה מבטיחה שהכול יסתדר או שכולם יהיו מרוצים.

שאלת מה חשוב קודמת לשאלת מה עושים.

הבעיות לא הולכות להיעלם או להיפתר.
הן תמיד תהיינה כאן, אולי אפילו במורכבות הולכת וגדלה.

תפקידה וייעודה של מנהיגות משרתת, אחראית ואמיצה הוא להכיר בבעיות הללו, להתמקד בצרכים החשובים, לשרטט "מעגל משפחה" שאינו קרוב מדי, ולתת מענה מיטבי במסגרת שלל האילוצים והמגבלות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"הדחוף משתנה" היא הכותרת שסת' גודין בחר לפוסט היומי שהוא העלה היום.

אני מוצא את הרעיון שלו נפלא ומרענן, זווית קצת אחרת לנושא ניהול זמן וסדרי עדיפויות שבעיניי הוא אחד הנושאים הכי חשובים ומשמעותיים לחיים.

בשני משפטים:
תמיד יש משהו דחוף, והדחוף תמיד משתנה. הדחוף הוא זמני ו"עונתי".
החשוב לעומת זאת, נשאר קבוע. מה שחשוב ממשיך להיות חשוב ואינו משתנה כל-כך מהר.

הפוסט הזה נכתב 14 שעות לאחר תחילת תוקפה של הפסקת האש עם החמאס.
מה שהיה דחוף ואפילו דחוף מאוד בימים האחרונים עומד להשתנות.
מה שהיה דחוף לפני שבועיים, התאדה לפני כשבוע וחצי כשנשמעו האזעקות ונחתו הטילים הראשונים.
אפשר להניח בביטחון מלא שמשהו דחוף חדש יופיע ממש בקרוב, כבר מחר או מחרתיים.

והדברים החשובים? הם תמיד כאן, קבועים ולא משתנים.
במקרים רבים מקבלים מאיתנו פחות תשומת לב ממה שהיינו רוצים או ממה שהם צריכים: מערכות יחסים, בריאות, קריירה, למידה והתפתחות, ביטחון כלכלי, נתינה, משמעות.

**
בימים האחרונים אני קורא בעונג את ספרו הנפלא של יונתן זקס "לרפא עולם שבור".

הנה סיפור מתוכו שממש אהבתי:

דון יצחק אברבנאל, המלומד והמדינאי הגדול בן המאה החמש עשרה, היה יועצם של מלכי ספרד פרדיננד ואיזבלה.
מספרים שהמלך שאל אותו פעם מהו ערך הרכוש שבבעלותו.
אברבנאל נקב בסכום מסוים.

"לא ייתכן", אמר המלך, "אין לי ספק שיש לך הרבה יותר".
"שאלת אותי", ענה אברבנאל, "על הרכוש שבבעלותי.
הרכוש שיש לי אינו בבעלותי. הוד מלכותו יכול להחרים אותו ממני מחר.
אני לכל היותר שומרו הארעי.
הסכום שציינתי הוא סכום הכסף שנתתי לצדקה.
זהו הסכום ששום כוח על פני האדמה, גם לא הוד מעלתו, יוכל לקחת ממני."

כמה חוכמה וענווה יש בתשובה הזו.
תזכורת לארעיות שלנו בעולם הזה, לכך שבכל רגע נתון הכול יכול להשתנות, שאנחנו איננו מה שיש לנו.
חשוב בעיניי להרחיב את הסיפור מעבר להיבט הצדקה החומרית.
לא ניתן לקחת מאיתנו את הנתינה והתרומה שלנו בצורות שונות, את ההשפעה שלנו על חיי אחרים, את הנוכחות שלנו ברגעים חשובים.
פעמים רבות המעשים והמחוות הללו שלנו ימשיכו להדהד גם זמן רב לאחר שאנחנו כבר לא נהיה כאן.

הרב יונתן זקס הוגה דתי בריטי, כיהן כרב הראשי של הקהילות העבריות המאוחדות בחבר העמים הבריטי, ואף זכה בתואר אבירות.
הרב זקס היה פעיל בדיאלוג בין-דתי ועסק בחשיבותה של האמונה היהודית בעולם המודרני, נושא שעליו חיבר ספרים רבים.
הוא נפטר לפני מספר חודשים בנובמבר 2020. ספריו, מחשבותיו ושיעוריו ממשיכים להדהד ולהשפיע על אנשים רבים.

**

שתי המלצות והזמנות לסיום:

1. לפני מספר שעות נרשמתי לקורס קבלת החלטות בקבוצה שיועבר על יד חן צבי.
אני עוקב אחרי חן צבי כבר תקופה מסוימת ומוצא את התכנים שלו מעניינים, מקוריים ומעמיקים, כאלו המשלבים תקשורת מקרבת ותחומים מרתקים נוספים.

כל הפרטים על הקורס + מספר הטלפון של חן צבי בקישור הבא.

אני לא בטוח אם יש עדיין מקום בקורס. מוזמנים ליצור קשר ישירות עם חן צבי ולבדוק (פרטים בקישור שלמעלה).

2. בתחילת החודש העברתי הרצאה בנושא חונכות והקשבה לכ-250 אנשי חינוך.
בין היתר נגעתי בנושא של חידוד כוונה, הקשבה לעצמנו ולאחרים, גמישות תגובתית ובמודל המנהיגות המצבית של קן בלאנצ'רד.
לפני מספר ימים קיבלתי את הקלטת ההרצאה ואני שמח לשתף בה.
למרות שהתכנים ממוקדים בחניכה של אנשי חינוך, הם רלוונטיים מאוד לכל סוג של חניכת/הובלת/ליווי 1:1.

זו הזדמנות להודות לרבקה גרין שבזכותה נוצרה ההרצאה הזו. 

מוזמנים לצפות בהרצאה המלאה כאן.

**

כתמיד, הרגישו חופשיים להעביר הלאה את הפוסט ואת כל התכנים וההמלצות שבתוכו.

אם אתם מוצאים את הפוסט ואת התכנים מעוררים, משמעותיים ובעלי ערך עבורכם, אתם מוזמנים לכתוב לי כמה מילים במייל חוזר.

אם קיבלתם את הפוסט הזה ממישהו אחר, אתם מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את הפוסטים העתידיים ישירות אליכם (קישורים למטה).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

רב חסידי קשיש ישב בחברת תלמידיו ושאל אותם איך אפשר לדעת שהלילה נגמר והיום עלה,
שהגיעה שעת תפילות השחרית החשובות.

"כשאתה יכול לראות מרחוק בעל חיים ולהבדיל האם זו כבשה או כלב," ענה אחד התלמידים.
"לא בדיוק," אמר הרבי.

"אני חושב שזה כשאני יכול לראות את הקווים על כף ידי," אמר תלמיד אחד.
"לא בדיוק," אמר הרבי.

"אולי זה כשאני יכול להביט בעץ ולדעת אם זה עץ אלון או עץ אגס?" תהה תלמיד שלישי.
"לא," אמר הרבי.

"אז איך אתה יודע, רבנו?" שאלו התלמידים.
"אני יודע שיש די אור כשאני יכול להביט בפניו של גבר או אישה ולראות שהוא אחי או אחותי. עד אז, עדיין חושך."

~ הקטע מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד (עמוד 415).

**
נזכרתי בסיפור הזה הבוקר כשחשבתי על כל מה שקורה השבוע.
חשוך השבוע.
הימים הללו קשים, מורכבים ועצובים.

מספר מחשבות שעולות בי ושאני רוצה לשתף:

– חשוב מאוד לשמור על עצמנו, על יקירנו ועל שכנינו בימים הללו.

– במיוחד עכשיו חשוב לקחת אחריות על תשומת הלב שלנו, על הדבר שאנו מתמקדים בו ועל החומרים שאנו צורכים בימים הללו.

– כדאי לזכור שאנחנו לא רואים הכול ולא יודעים הכול. קורים הרבה מאוד דברים שאנחנו לא מודעים להם. מה שאנחנו רואים שוב ושוב בלופ חדשותי או ברשתות החברתיות, זה לא בהכרח הדבר היחיד או העיקרי שקורה. הלוואי והיינו רואים בלופים חדשותיים וברשתות החברתיות גם את כל המחוות המדהימות של עזרה הדדית, אכפתיות, חמלה ואהבה.

– חשוב להיזהר מהכללות. משיפוט של ציבורים שלמים. אין טובים מוחלטים ורעים מוחלטים. וחשוב גם להישמר מעצימת עיניים. מפרשנות מיטיבה ואופטימית מדי לתופעות הרסניות ומדאיגות.

– יש להכיר בכך שהמצב מורכב. שאין פתרונות פשוטים. הלוואי והיו. אף אחד לא יכול לפתור את זה ביום אחד, בשבוע או בחודש, לא משנה באיזו נחרצות הוא מדבר. הרבה היו רוצים ואף אחד לא יכול.

– ואף אחד גם לא יכול להרוס הכול ביום אחד. זה מאוד מורכב ולא הכול אבוד. להיזהר מפטליזם. לא הכול נחרב. זה לא הסוף של שום דבר. זה עוד שלב בדרך המאתגרת שאנו עוברים.

– מה שאנו רואים וחווים עכשיו הוא הפירות והתוצרים של תפיסות, אמירות, החלטות, תהליכים ופעולות שנעשו בעבר. את הפירות של התפיסות, ההחלטות והפעולות שמתרחשות עכשיו נראה בעתיד. הלילה הכי ארוך בשנה הוא גם הנקודה שבה משתנה המגמה והימים מתחילים להתארך.

-אנחנו מחוברים, משפיעים ומושפעים. כל הזמן. מה שאנחנו עושים משנה. לכל אמירה או פעולה, קטנה כגדולה יש השפעה חשובה. בתקופה הזו במיוחד חשוב להפחית רע ולהרבות טוב ברמה האישית, המשפחתית ובמעגלי ההשפעה שלנו.

– חשוב להמשיך להאמין. להמשיך להתפלל. לזכור את סטוקדייל.

לאביתר בנאי יש שורה חזקה באחד השירים שלו – "חיים גדולים נולדים מכאב". מי ייתן ומתוך הכאב והעצב שאנו חווים השבוע יווצרו חיים נפלאים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בסדנאות שאני מנחה ובתהליכים שאני עובר ומלווה, לאחריות, בחירה, תרומה, חמלה ואמפטיה יש מקום מרכזי.
הנושאים הללו מהווים מרכיבים יסודיים בתפיסה הנוכחית שלי, שהתפתחה והתהוותה במהלך השנים האחרונות.

הנה מספר מחשבות על אחריות, תרומה, אשמה, חמלה, אמפטיה ויצירת מציאות:

אחריות

יש לנו אחריות מלאה על המחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלנו.
האחריות המלאה שלנו אינה מורידה מאחריותם של אחרים.
כשם שלנו יש אחריות מלאה, כך גם לאחרים יש אחריות מלאה על המחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלהם.

**
תרומה

מערכת היחסים שלנו והמצב שאנו נמצאים בו כרגע הם תמיד תוצר של התרומה ההדדית שלנו ושל אחרים.
בין אם אנו אוהבים את המצב הנוכחי (לדוגמא: מערכת יחסים הרמונית, קריירה משמעותית, בריאות או שפע כלכלי), ובין אם לא (לדוגמא: קשיים במערכת יחסים, עבודה שאיננו אוהבים, חולי או מחסור כלכלי), יש לנו חלק בהיווצרותו.
כשאנחנו חושבים שהמצב הוא כפי שהוא רק (או בעיקר) בגלל אדם אחר או גורם חיצוני כלשהו ולא בגללנו, אנחנו מבולבלים.
גם כשאנחנו חושבים שהמצב הוא כפי שהוא רק (או בעיקר) בגללנו ולא בגלל אנשים אחרים או גורמים נוספים, אנחנו מבולבלים.
המצב הנוכחי הוא תוצר של תרומתם ההדדית של אנשים וגורמים שונים, אנחנו ביניהם.

לא תמיד אנו מודעים לתרומה שלנו אך היא תמיד שם.
לעתים התרומה שלנו פוגעת באנשים אחרים או מחריפה את המצב מבלי שהתכוונו לעשות זאת.
בין אם אנו מודעים לתרומה שלנו ובין אם לא, בין אם התכוונו לתרום בצורה הזו או בצורה אחרת, חשוב שנכיר בתרומה שלנו למצב הנוכחי ולדרך שבה הוא התפתח.
ההכרה בתרומה שלנו ולקיחת אחריות עליה מאפשרת לנו לשנות מצבים שאיננו שבעי רצון מהם.
אנו משפיעים על המצב ויוצרים אותו בעזרת מחשבות שאנו חושבים, מילים שאנו אומרים ופעולות שאנו מבצעים.

**
אשמה

עבור אנשים מסוימים אחריות ותרומה מתחברות לאשמה.
לתפיסתם, אם אנחנו אחראים ותרמנו למצב, אז אנחנו אשמים.
תפיסת אשמה ממוקדת במה שהיה, ובמי צריך לקבל איזה עונש.  
אשמה מחלקת את העולם בצורה דיכוטומית ופשטנית לטובים ורעים, לנכון ולא-נכון, לבסדר ולא-בסדר.
תפיסה המבוססת על אשמה מובילה לשיפוטיות ולהלקאה, עצמית ושל אחרים.

תפיסת אחריות ותרומה ממוקדת בהבנת המצב וכיצד הוא התפתח, במה חשוב לשנות ובאיך ניתן לשפר. 

**
חמלה ואמפטיה

תפיסה המבוססת על אחריות ותרומה מובילה לחמלה ולאמפטיה, גם לאחרים וגם לעצמנו.
עבור אנשים מסוימים חמלה ואמפטיה מתחברות לכניעה או להסכמה.
לתפיסתם, אם יש בנו חמלה או אמפטיה כלפי מישהו, אנו מסכימים עם מעשיו ונותנים להם לגיטימציה.
בעיניי זו פרשנות שגויה.
ניתן להרגיש חמלה ואמפטיה (עצמית או לאחרים) וגם להציב גבול ברור, להטיל עונש או לא להסכים עם משהו שנעשה.

**
חשוב לזכור שהמצב אף פעם אינו סטטי וששינוי מתרחש כל הזמן.
העתיד שלנו נוצר ברגע הזה, בזכות דברים שאנחנו חושבים, אומרים ועושים.
הדבר שאנחנו מתמקדים בו הולך וגדל, אנחנו יוצרים עוד ועוד ממנו.
מיקוד במה שקורה עכשיו ובמה אנו רוצים שיקרה, חשוב יותר ממיקוד במה שקרה.

אם אנחנו חווים מצב לא רצוי, שאיננו אוהבים או שאנו סובלים בו,
חשוב לזכור שתרמנו להיווצרותו, שיש לנו אחריות ויכולת לשנותו ושאיננו אשמים.
חמלה, אמפטיה ואהבה עצמית במצב הנוכחי חשובות לא פחות מלקיחת אחריות ומהכרה בתרומה שלנו.

**
אם המילים הללו נוגעות בכם, משמעותיות עבורכם או מעוררות בכם מחשבות ותחושת שונות, אשמח לשמוע מכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שלוש דרכים להיות עם רגשות:

1. להקשיב לרגשות, לחקור אותם ולנסות להבין בסקרנות ממה הם נובעים.

על פי מודל אפר"ת (אירוע-פרשנות-רגש-תגובה) הרגש הינו תוצר של הפרשנות שלנו.
כשעולה רגש מסוים אנו יכולים לבדוק בסקרנות מה האירוע שהוביל לרגש שאנו חווים ואיזו פרשנות שלנו יוצרת אותו.

על פי תקשורת מקרבת, הרגש הינו תוצר של הצרכים שלנו שמתמלאים או לא מתמלאים כרגע.
צורך שלא מתמלא מעורר רגש לא נעים (כגון כעס, פחד, תסכול, חוסר סבלנות) וצורך שמתמלא מעורר רגש נעים (כגון שמחה, שלווה, אהבה, הכרת תודה).

דרך ההקשבה הסקרנית לרגשות חשובה כיון שהיא מעודדת אותנו לקחת אחריות על הרגשות שלנו ולהעמיק את ההבנה ואת המודעות שלנו לגבי מה שעובר עלינו.

דוגמא:
אתמול במהלך נסיעה לארוחה משפחתית עמדנו (כמו רבים אחרים) זמן רב בפקק תנועה.
נסיעה שהיתה אמורה לקחת חצי שעה לקחה קרוב לשעתיים בסופו של דבר.
הרגש שעלה בי בתחילה היה הפתעה, לאחר מכן חוסר סבלנות ובהמשך לחץ וחוסר שקט.
כשבדקתי עם עצמי מה עומד בבסיס הרגשות הללו זה היה בעיקר אי הנעימות לאחר והרצון להגיע בזמן ולכבד את המארחים.
משהבנתי שזה העניין המרכזי עבורי משהו בי נרגע ויכולתי לנתב את זה לפעולות פרואקטיביות (כמו למשל לשלוח הודעה למארחים ולעדכן שנגיע באיחור) שהפחיתו את הלחץ והגבירו רוגע, קבלה ושלווה.

**
2. להתבונן ברגשות.

ניתן להתייחס לרגשות שלנו כאל עננים חולפים הבאים והולכים, או כאל גלים העולים ויורדים.
דרך זו מכירה בכך שרגשות הם אנרגיה. מהותה של ההתבוננות היא תשומת לב למה שקורה עכשיו בשונה מהדרך הראשונה שמנסה להבין ממה הם נוצרו.
הנחת היסוד בדרך הזו היא שאם נאפשר לרגשות להיות, מבלי לנסות לשלוט בהם או לשנות אותם הם יתפתחו ויחלפו.
ההתבוננות ברגשות שלנו (בדרך כלל בליווי נשימה עמוקה) מאפשרת לנו להפחית את ההזדהות עימן.
הם חלק ממה שאנחנו חווים אך הם לא אנחנו.

כשאנו מתבוננים ברגשות אנו יכולים להיות בנוכחות ובתשומת לב לגופנו למחשבות שלנו.
"עד כמה כואב לך מ 1-10?" היא דוגמא לשאלת התבוננות בכאב ששואלים במהלך בדיקות רפואיות.
בדומה לכאב, ניתן להתבונן בסקרנות גם בכעס, בתסכול או בפחד שלנו – איפה בגוף אנחנו מרגישים את זה? באיזה עוצמה? איך זה משתנה מרגע לרגע? אילו מחשבות עולות עם הרגשות הללו?

**
3. להפנות את תשומת הלב למקום אחר.

לעיתים נבחר במכוון להתעלם מהרגש ולנסות לשנות אותו בעזרת הפניית תשומת הלב שלנו למשהו אחר.
לדוגמא: לצאת לריצה, ללכת לישון, לכבות את הטלוויזיה, להעביר ערוץ או להתנתק מהרשתות החברתיות.
הדרך הזו אפקטיבית במיוחד במצבים שבהם הרגש הוא תוצר של משהו שפחות חשוב או רלוונטי לנו ושלא נרצה להשקיע בו אנרגיה.

בשנים האחרונות בעת נהיגה ברכבי אני נוהג להחליש את הרדיו בשעה עגולה שכן מצאתי שלהקשבה לשתיים-שלוש דקות של חדשות יש השפעה לא מיטיבה עלי,
במיוחד בסופי שבוע שבמהלכם מהדורות החדשות הן אוסף של דיווחי משטרה ומד"א על תאונות, טביעות, רציחות ומקרי אלימות.
צר לי שהדברים הללו מתרחשים, אך למה צריך לתקשר אותם במהדורת חדשות מדי שעה עגולה לכל עם ישראל?

כשאני מרגיש עצבני או שמצב הרוח שלי ירוד בעקבות משהו שקרה, פעמים רבות אני בוחר לצאת לריצה או להליכה.
הפעילות הגופנית מסייעת בהעלאת רמת האנרגיה, שינוי מצב הרוח, יצירת בהירות ובחיזוק הנוכחות.

**
שלוש דרכים שונות להיות עם רגשות: להקשיב להם, להתבונן בהם, להתנתק מהם. 

לפעמים חשוב להקשיב לרגש ולהבין אותו, לפעמים חשוב רק להתבונן בו ולפעמים עדיף לזוז הצידה ו"לעקוף" אותו.
לא כל דבר אפשר לעקוף ולא כל דבר מחייב בדיקה מעמיקה.
חלק מהעניין הוא להבין מתי נכון לנו להתמודד, להבין, להקשיב, לחקור, מתי נכון לנו להתבונן מבלי לעשות דבר ומתי נכון לנו להניח לזה, לשנות מצב, לזוז הצידה ולהפנות את תשומת הלב.

**
מעניין שלעיתים הדבר האחרון שמתחשק לנו לעשות הוא בדיוק הדבר שחשוב שנעשה.
כשחשוב לעבור דרך העניין – לפעמים זה הדבר האחרון שבא לנו לעשות: לקיים שיחה קשה שאנו חוששים ממנה.
כשחשוב לזוז הצידה, להתנתק ולהמשיך הלאה – הרבה פעמים מתחשק לנו לריב או להמשיך להתפלש בבוץ הכעס, הלחץ או התסכול שאנו חווים כרגע.

**
ישנה הקבלה מעניינת בין שלוש הדרכים להיות עם רגשות לשלוש דרכים להיות עם אנשים:
לפעמים חשוב שנקשיב למילים ולתוכן שהאדם משתף אותנו, ננסה להבין אותו ואת האתגר שלו.
לפעמים חשוב בעיקר להיות ביחד, לתת לאדם שמולנו להרגיש את הנוכחות השקטה שלנו.
ולפעמים חשוב להתנתק, לזוז הצידה, לקחת זמן לעצמנו או לתת לאדם להיות לבד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לעולם אל תיתנו למישהו להגיד לכם שאתם לא יכולים לעשות משהו !

למילים יש כח.

מילים יכולות להרים, להעצים, לדחוף והן יכולות גם לחסום, לעצור ולרסק.

המילים שאנו משתמשים בהן משפיעות במידה רבה על הפעולות שיבואו בעקבותיהן ועל התוצאות שתושגנה בסופו של דבר.

בכל מפגש אנו מחזקים או מחלישים את האדם שמולנו.

בכל מפגש !

העוצמה משתנה אך האנרגיה שלנו משפיעה תמיד.
והאנרגיה שלנו מושפעת במידה רבה מהמילים שאנו משתמשים בהן.

לעתים אנו "מלבישים" על אחרים את הפחדים, הדאגות, השיפוטים והחסמים שלנו.
את הכשלונות ואת חוסר האמונה שלנו.

הטרגדיה היא שזה קורה פעמים רבות דווקא עם האנשים שאנו הכי אוהבים ושהכי יקרים לליבנו: ילדים, הורים, בני זוג, חברים, תלמידים ועובדים. 
בחלק גדול מהמקרים איננו מודעים לגודל ההשפעה שלנו ויוצרים נבואה לא רצויה שמגשימה את עצמה.

לחצו כאן להמשך קריאה ולצפייה בסרטון קצר הממחיש את זה בצורה חדה ומרגשת.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר