הבלוג של רוני ויינברגר

כשיש איזשהו עניין חשוב מספיק שמעסיק אותנו,
כזה שאיננו יודעים מה לעשות אתו, או איך לגשת אליו,
לפעמים זה זמן לעמוד מולו.

להיות נוכח.
להפסיק להתחמק.
להפסיק להימנע.
להסכים להתקרב.
להישיר מבט.
להסכים לראות.
להסכים לשמוע.
להסכים להרגיש.
להחליט להתמודד.
להתחיל להתמודד.

עוד לפני שאנו יודעים איך.
גם כשאנו חוששים ממה שנפגוש.
עוד לפני שאנו בטוחים שנצליח.

להיות במקום הנכון, לעסוק בדבר הנכון, במידה הנכונה.

חיים מלאים. היום.

שבעה הרהורים על הבחירות המקומיות

א. אופטימיות

אנשים מסוימים שנבחרו לראשות העיר או המועצה.
אנשים מסוימים שעלו לסיבוב שני.
אנשים מסוימים שהתמודדו ולא נבחרו.
פעילים שהצטרפו למטות כדי לתמוך, לעזור ולקדם.
דרך מסוימת שאנשים בחרו ללכת בה.
דרך מסוימת שאנשים בחרו לא ללכת בה.

הנושא הזה העסיק אותי ומשך את תשומת לבי השנה, הרבה יותר מבשנים קודמות.
אולי זה בגלל ההיכרות האישית שלי עם כמה עשרות אנשים שהתמודדו במקומות שונים בארץ.

הבחירות המקומיות שהתקיימו השבוע עוררו בי אופטימיות.
אופטימיות מכך שאנשים שאני מעריך, בוטח בהם ומאמין ביכולות ובכוונות שלהם פועלים במרחב הציבורי – מקומי.
שישנה תנועה לכיוון הזה והתפתחות במרחב הזה.

**
ב. לטעת עצים, לקטוף פירות

דברים לא קורים במקרה.
בדרך כלל הם תוצר של הרבה מאוד חשיבה, עבודה והשקעה.
כשאנו רואים פרי מסוים, איננו רואים את העץ שננטע לפני מספר שנים
ואת עבודת הניכוש, העישוב, ההשקייה והטיפוח העצומה והעקבית לאורך השנים.

השבוע הנחיתי סדנת תקשורת מקרבת לצוערי שלטון מקומי.
זוהי רק סדנה אחת בתוך תהליך עמוק ומשמעותי בן מספר שנים שעוברים אותם עשרים וחמישה צוערות וצוערים מכל רחבי הארץ.
תכנית צוערים לשלטון המקומי היא רק אחת ממספר תכניות צוערים המתקיימות מדי שנה 
ואשר מכשירות מאות צעירים וצעירות לעבודה במגזר הציבורי. 
לצד תכניות צוערים המתמקדות בסטודנטים ובקהלים צעירים יחסית שבתחילת הקריירה שלהם, ישנן תכניות דומות המתמקדות באנשים מנוסים יותר המיועדים לתפקידים בכירים יותר במגזר הציבורי.

דברים לא קורים במקרה.
ייתכן שלא שמעתם על אדם בשם איציק דבש ועל תכנית "עתודות לישראל".
זה שלא שמעתם על איציק או על "עתודות לישראל", לא אומר שהם לא קיימים.

בשקט, בנחישות, בחוכמה ובהתמדה, 
לפעמים רחוק מעין המצלמות והכותרות הראשיות,
מתרחשים מהלכים אסטרטגיים, עמוקים ואיכותיים שמשפיעים על חיי כולנו.

עצים שננטעו לפני מספר שנים כבר מניבים פירות.
בכדי ליהנות מפרי מסוים בעתיד, חשוב לנטוע את העץ המתאים כבר עכשיו.

**
ג. לא הכול ורוד

חלק מהנבחרים מואשמים או חשודים בפלילים.
ערים ומועצות אינן נקיות משחיתות.
מועמדים מסוימים מגיעים בעיקר כדי לעשות לביתם.
עוולות ופשעים מתרחשים בכל יום.

זה המצב.
כך ימשיך להיות.

תמיד אפשר למצוא משהו שלא מספיק טוב.
תמיד אפשר למצוא משהו מרגיז, מקומם, מטריד, מדאיג או מעציב.
תמיד יש חצי כוס ריקה שאפשר להתמקד בה.
יכול להיות שבעיני המתבונן הניזון מהטלוויזיה, העיתונים והרדיו, 
הרוב שחור.
אני לא בטוח שזה המצב, שהרוב שחור.

השאלה החשובה היא במה אנו מתמקדים ומה אנו עושים לגבי זה.
התשובות לשאלה הזו משפיעות על מצבנו הפנימי ועל העולם שסביבנו.

הבחירות המקומיות הכי חשובות שלנו,
הן הבחירות הפנימיות שאנו עושים:
1. במה אנו מתמקדים?
2. מה המשמעות של זה עבורנו?
3. מה אנו עושים לגבי זה?

**
ד. "מנהיג לא פקיד"

מקרה אמיתי:
מועמד מסוים עולה לסיבוב שני.
בניסיון להגדיל את אחוזי הבחירה בו, הוא בוחר בסיסמה "העיר צריכה מנהיג לא פקיד".
הסיסמה מעוררת תגובות רבות ברשתות החברתיות על כך שהוא מזלזל בעשייה ציבורית רבת שנים,
לא רק של מתחרהו לראשות העיר, אלא גם של רבים אחרים המשמשים בתפקידים דומים.
בתוך שעות הוא בוחר לשנות את הסיסמה שלו ולהישאר עם "העיר צריכה מנהיג".
כשאני שומע על מקרה כזה משהו בי מתמלא בשמחה ובאופטימיות.
יש בי הערכה גם כלפי אותם אנשים שבחרו להגיב לסיסמה שלו בדרך מסוימת
וגם כלפי אותו מתמודד שבחר לשנות את הסיסמה שלו לאחר התגובות.

שינוי אפשרי.

**

ה. הצלחות וכישלונות

כחלק מההכנה לאירוע מנהלים שאני שוקד עליו בימים האחרונים,
בדקתי אפשרות לסשנים של למידה משמעותית המבוססים על ניתוח הצלחות וכשלונות בארגון.

כשאנו מתייגים אירוע בכותרת "הצלחה" או "כישלון" יש סכנה שנפספס משהו.
האירועים הינם תמיד יותר מורכבים מתווית מסוימת, כזו או אחרת שנדביק להם.
הכיוון שמרגיש לי יותר מדויק כרגע: "למידה משמעותית מתוך אירועים מורכבים".

גם כשאנו נמנעים מלכנות משהו בשם "הצלחה" ו"כישלון" ייתכן שנפספס משהו.
אם הצבנו לעצמנו יעד מסוים (להיבחר בבחירות, לסיים פרויקט, להגיע לרווח X)
ולא עמדנו בו, הרי שנכשלנו בהשגת היעד שהצבנו לעצמנו.
(זה לא אומר שאנחנו "כישלון")
אם הצבנו לעצמנו יעד מסוים ועמדנו בו, הרי שהצלחנו בהשגת היעד המסוים.

הצלחה וכישלון הם תמיד ביחס ליעד או למטרה שאנו מציבים לעצמנו.
במצבים רבים, חשוב שתהיה לנו הגדרה ברורה של יעד או מטרה,
כדי שנוכל למדוד את עצמנו ביחס אליה, ללמוד ולהשתפר.

**
ו. כוונה + דרך + תוצאות

אני מאמין שהצלחה היא תוצר של שלושה מרכיבים:
כוונה, דרך ותוצאה.

א. כוונה – 
ברמה הכי בסיסית – האם אנו מכוונים לעשיית טוב בעולם שאנו פועלים בתוכו?
האם אני כראש ארגון מחפש את טובת הארגון?
האם אני כראש עיר או מדינה באמת מחפש את טובת העיר והמדינה (כפי שאני מבין אותה)?

ב. דרך – 
איך אני מתנהל, מה אני עושה, מה הערכים שמובילים אותי, מה הגבולות שלי וכו'.
מה אני עושה (ומה איני עושה) בכדי להשיג את המטרות שהצבתי לעצמי ולקדם את הנושאים שחשובים בעיני?

ג. תוצאות – 
שורות תחתונות.
נבחרתי או לא? השגתי את היעד שהצבתי לעצמי או לא?
תוצאות מסוימות הינן חד משמעיות ואחרות מורכבות יותר.

הגדרת ההצלחה שאני מאמץ לעצמי היא "כוונה + דרך + תוצאה".

הסבר קצר:

כוונה ללא דרך ותוצאה אינה מספקת.
כוונה + דרך (ללא תוצאה) אינם מספיקים ולא יביאו לשינוי או לשיפור שאליו אנו מכוונים.

גם כוונה + תוצאה (ללא דרך) אינם מספיקים בעיני.
כשאנו מכוונים לטוב ומצליחים לעשות טוב, אך בוחרים להקריב את הדרך, אנו משלמים על כך מחיר.
זה יכול להיות מחיר פנימי (לדוגמא, במקרה של פגיעה בערכים פנימיים שלנו),
או מחיר חיצוני (לדוגמא, במקרה של פגיעה באנשים שעובדים אתנו).
כוונה + תוצאה הרבה פעמים משתלמת בטווח הקצר ואינה משתלמת בטווח הארוך.

כשעובדים בסביבות מורכבות, לא פשוט להצליח.
לא פשוט להחזיק כוונה, לשמור על דרך ולהגיע לתוצאות.
כשפועלים בסביבה מסוימת, פועלים במסגרת חוקים ואילוצים שהינם חלק מאותה סביבה.

האם אפשר להצליח בעסקים ובקריירה תוך כדי החזקת כוונה, שמירה על דרך והגעה לתוצאות?
בוודאות כן.
יש הרבה דוגמאות לכך.
לא פשוט ואפשרי.

האם אפשר להצליח בפוליטיקה מקומית או בינלאומית לאורך זמן תוך כדי החזקת כוונה, שמירה על דרך והגעה לתוצאות?
לא פשוט ואולי אפשרי.
הלוואי.
אני לא מבין בזה מספיק…

הבחירות הנוכחיות מעוררות בי הרבה תקווה שכן.

**
ז. הכרת תודה

אני רוצה לסיים בהכרת תודה לאלפים רבים של אנשים,
שרק את חלקם המזערי אני מכיר באופן אישי,
אשר בזמן שבו אני חיי את חיי,
משקיעים את מיטב מרצם, זמנם, כספם ותשומת לבם, 
ברמות שלא ניתן לתאר, 
בניסיונות לשפר מרחבים ולקדם נושאים חשובים,
המשפיעים עמוקות על חייהם של אינספור אנשים ומשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מערכת אמונות בקבלת החלטות

אחד הדברים הכי משפיעים על קבלת ההחלטות שלנו הוא מערכת האמונות שאנו מחזיקים ביחס לעולם וביחס לעצמנו.
האדם שפגשתי השבוע ניצב בפני החלטה חשובה ומשמעותית עבורו, החלטה שהוא מתקשה לקבל.

כשחקרנו ביחד את מערכת האמונות שלו, גילינו שם 4 אמונות מרכזיות (חלקן נסתרות):

1. יש החלטות נכונות ויש החלטות שגויות (יש לבחור בהחלטה הנכונה ולהימנע מהשגויה).
2. ההחלטה המסוימת שאני ניצב בפניה היא קריטית להמשך חיי (תרומם או תרסק אותם..).
3. אני אמור לדעת איזו החלטה נכונה ואיזו החלטה שגויה עבורי (ואני לא יודע…).
4. רק אני אמור לדעת איזו החלטה נכונה עבורי. (עזרה שניתן לקבל מאחרים היא מוגבלת ובדרך כלל השלכה של תפיסת העולם שלהם…)

**
כשניצבים בפני החלטה ומחזיקים במערכת אמונות שכזו, המצוקה היא גדולה.
סביר להניח שנרגיש חרדה, לחץ וחוסר שקט.
גם אם אנו מחזיקים רק בשתיים או בשלוש מתוך ארבע האמונות הללו, עדיין נחווה את אותן תחושות.
אולי במקום להתמקד במה ההחלטה הנכונה, אפשר להתחיל בלסדוק חלק מן האמונות:

1. לא בטוח שיש החלטות נכונות ושגויות (זה יותר מורכב מזה…)
2. ההחלטה המסוימת אמנם תשפיע על חיי אך היא אינה ה-"החלטה של חיי" (אף החלטה אינה לכל החיים ויש הרבה מה לעשות לאחר קבלת ההחלטה)
3. לא בטוח שניתן לדעת בנקודת הזמן הזו איזו החלטה נכונה יותר עבורי (השלכות ההחלטה הן תוצר של אינספור פעולות והחלטות שיקרו לאחר קבלת החלטה, חלקן תלויות בי וחלקן לא)
4. אנשים ותהליכים מסוימים יכולים לסייע לי בחשיבה ובקבלת החלטות (אני לא לבד…)

חיים מלאים. היום.

אחת הבחירות החשובות והיומיומיות של אדם, היא הבחירה במה הוא מתמקד.
במה הוא בוחר להשקיע את תשומת ליבו ואת האנרגיה שלו.

סביר להניח שהנושאים שהם גם חשובים וגם דחופים ("משברים") יזכו לתשומת לבו, שכן יהיה קשה מאוד להתעלם מהם.

האתגר הגדול הוא התעדוף שבין אותם נושאים שהם חשובים-ופחות-דחופים (תשתיות, מערכות יחסים, מילוי מצברים, פיתוח יכולות, תכניות לעתיד וכו') לנושאים שהם דחופים-ופחות-חשובים (טלפונים ומיילים, ביקורים ומפגשי לא מתוכננים, מתן מענה לציפיות של אחרים וכו')

הנטייה המורגלת של מרבית האנשים תהיה לתת עדיפות לנושאים הדחופים-ופחות-חשובים על-פני הנושאים החשובים-ופחות-דחופים.

שתי שאלות בחירה אישיות בעלות חשיבות עצומה:

1. למה אני מקדיש את הזמן?
(באילו נושאים אני בוחר להתמקד יותר ובאילו נושאים אני בוחר להתמקד פחות?)

2. איך אני מקדיש את הזמן?
(כיצד אני מתנהל באותם פרקי זמן שבהם בחרתי להתמקד בנושאים מסוימים?)

**
בראייה ארגונית, חשיבות והשלכות האתגר הזה רק הולכות ומתעצמות.

ליכולתו של הארגון לתעדף את הדברים היותר חשובים (דחופים ולא דחופים) על פני הדברים הפחות חשובים (דחופים ולא דחופים) ישנה השפעה מכרעת על תפקודו היום-יומי של ועל יכולתו להצליח לאורך זמן.

אתגר התעדוף הארגוני קשה שבעתיים מאתגר התעדוף האישי שכן הארגון מורכב מאנשים שונים, בעלי נקודות מבט שונות, פרשנויות שונות למציאות, בעלי צרכים ורצונות שונים אשר עובדים תחת לחצים שונים, בעולם דינמי ומשתנה.

שתי שאלות בחירה קריטיות להנהלות ולצוותי הובלה בארגון:

1. לאילו נושאים אנו בוחרים להקדיש את הזמן?

2. איך אנחנו מקדישים את הזמן לאותם נושאים שבחרנו?

**
"אנחנו חופשיים לבחור אבל איננו חופשיים מההשלכות של בחירותינו" / ~ זיג זיגלר
אי שאילת השאלות או המנעות ממענה עליהן, אינן פוטרות מהתמודדות עם ההשלכות.

חיים מלאים. היום.

"אם זה לא נכון ולא מועיל אל תגיד את זה.
אם זה נכון אבל לא מועיל אל תגיד את זה.
אם זה לא נכון אבל זה מועיל אל תגיד את זה.
אם זה נכון ומועיל, מצא את הזמן המתאים."

~ מיוחס לבודהא, מתוך "ערות בחיי היומיום" מאת סטיבן פולדר

חיים מלאים. היום.

האם אתם מנסים להיות טובים או להשתפר?
מה יותר חשוב לכם?

השבוע נחשפתי להרצאתה של היידי גרנט הלוורסון על ההבדל שבין
גישת ה"להיות טוב" (Be Good) לבין גישת ה"להשתפר" (Get Better).

המטרות המרכזיות שלנו בגישת "להיות טוב (Be Good)"
הן להוכיח שאנו טובים (מספיק טובים או הכי טובים).
הדגש הוא על ריצוי או הוכחה לאחרים, ועל עמידה בציפיות שאנו מאמינים שיש לסביבה מאתנו.
אנו משווים את עצמנו ואת הביצועים שלנו לביצועים של אחרים, בודקים איך אנחנו ביחס אליהם, 
ועסוקים בלהראות לעולם את היכולות והמיומנויות שלנו.

גישת "להשתפר (Get Better)" מתמקדת במטרות שונות:
במקום להוכיח שיש לנו ידע או מיומנויות מסוימים אנו מתמקדים בלשפר את הידע והמיומנויות שלנו.
המיקוד שלנו אינו בלהדגים את הידע והמיומנויות שלנו לעולם אלא בלפתח אותו.
ההשוואה שאנו עושים (וכיצורים אנושיים אנו כל הזמן משווים) אינה שלנו ביחס לאחרים אלא שלנו ביחס לעצמנו וביחס לביצועי העבר שלנו.

ההבדל בגישות הללו משנה חיים בעיני.
מעבר לשינוי האדיר שיכול לבוא לידי ביטוי בתוצאות שלנו,
ישנה השפעה עצומה על הלך הרוח הפנימי שלנו ועל הרגשות והתחושות שנחווה.
כששאלת "האם אני מספיק טוב?" עומדת במרכז ומניעה אותי,
סביר מאוד להניח שאחווה מתח, לחץ, חוסר שקט ואי-שביעות רצון.
כשהתשובה לשאלה תהיה "כן" אולי אחווה שמחה, סיפוק והקלה אך זה יהיה לזמן קצר.
לעומת זאת אם השאלה המרכזית שתניע אותי היא "כיצד אני יכול להשתפר?"
סביר להניח שהתחושות שאחווה תהיינה שונות.

**
אל היידי גרנט הלוורסון הגעתי בהמלצת יהודית כץ.

ליהודית כץ יש פודקאסט בשם "חושבים טוב" 
שבו היא מראיינת אורחים מרתקים ונוגעת בהיבטים שונים של איכות חיים.
פרקים לדוגמא שהאזנתי להם השבוע היו בנושאי הקשבה, שיחות קשות, קבלת החלטות, פרפקציוניזם, הצלחה ועוד.
באחד הפרקים, לאחר שיהודית הזכירה את המחקר של היידי, רצתי לחפש חומר נוסף ברשת וכך הגעתי אל ההרצאה הנפלאה הזו.

כשאני משווה את המקום שאני נמצא בו למקום שיהודית ואורחיה נמצאים בו (be good mindset), הסיכוי שאתבאס או אקנא הוא גבוה:
ליהודית יש פודקאסט (ולי אין).
לפודקאסט שלה מאזינים עשרות אלפי אנשים בחודש (ואת הבלוג שלי קוראים "רק" אלפים).
היא מרצה מבוקשת ומוכרת המקיימת הרצאות מספר פעמים בכל שבוע (ואני פחות).
אתם יכולים לראות ולהרגיש לאן זה הולך…

אם לעומת זאת כשאני מקשיב ליהודית אני בהלך רוח של להשתפר (get better mindset),
מכל פרק אני יכול לקחת מספר דברים לחיי היום-יום שלי,
ליהנות משפע של רעיונות, דוגמאות ומחקרים שלא הכרתי,
ובהדרגה לפתח את הידע והמיומנויות שלי.
כל פרק תורם להתפתחות שלי.

הנקודה המרכזית עבורי היא שיש לי יכולת לבחור את הגישה שלי.
גם אם ירשתי או פיתחתי גישה מסוימת לאורך השנים,
ואני מורגל להתנהל או לחשוב בצורה מסוימת,
שינוי עדיין אפשרי.

**
בשבועות האחרונים התחלתי לפתח תחביב חדש: טיפוס.

בהשראת ובהשפעת "נינג'ה ישראל" אני מוצא את עצמי מבלה עם בני מספר שעות בכל שבוע במתחם הטיפוס "בולדרלנד" בכפר-סבא.

מספר מחשבות "טיפוסיות" שעלו בי השבוע:

א. אני בוחר

במתחם הטיפוס ישנם מסלולים בדרגות קושי שונות,
שעליהם מטפסים (או מנסים לטפס) בכל רגע נתון עשרות ילדים, בני נוער ומבוגרים.
טיפוס הוא ספורט המצריך חשיבה, טכניקה, כוח ואומץ.
כ"מתחיל", רמת המיומנות שלי בכל אחד מההיבטים הללו אינה גבוהה במיוחד.
המשמעות היא שאני מצליח בקושי את המסלולים הקלים ביותר,
כשמסביבי כמעט כל אחד אחר בעל מיומנות וביצועים גבוהים יותר מאלו שלי.
זו לא סיטואציה שאני רגיל לפגוש ביום-יום.
יש בכך משהו שיכול להיות מייאש (גישת be good)
ויש בכך משהו שיכול להיות מדרבן ומרגש) גישת get better)
אני בוחר.

ב. להסכים להיות מתחיל

להיות בסביבה שבה אנחנו ב"תחתית הפירמידה" אינו תמיד קל או נעים.
חשוב להסכים להיכנס למצבים הללו ולהסכים להיות בהם.
בין היתר חשוב לעשות תיאום ציפיות ביננו לבין עצמנו:

– איך לא להצליח ועדיין להמשיך לנסות.
– גם התקדמות אטית וזעירה היא התקדמות.
– להסכים לקבל עצות מאנשים בעלי ניסיון וידע רב יותר.
– למדוד את עצמי ביחס לעצמי ולא ביחס לאחרים.
– ליהנות מהדרך ומהאתגר.

עניינים של מתחילים.
ולא רק של מתחילים.

ג. משוב

כשמטפסים, המשוב שמקבלים הוא תכוף, מיידי וברור:
– הצלחתי או לא הצלחתי לסיים את המסלול?
– כמה באמת התאמצתי (רק אני יודע…)?
– איך אני ביחס לפעם הקודמת שטיפסתי או למקום שהייתי בו לפני שבוע?
– איך אני ביחס לאחרים שסביבי?

המפגש עם הקיר מייצר משוב מיידי, חד ואפקטיבי,
שיכול להילמד גם ע"י המנוסים שבמנהלים.

ד. דוגמא אישית

אחד הדברים הכי מהנים בטיפוס הוא הזמן המשותף עם בני.
אנחנו פחות או יותר באותה רמה עכשיו ומתמודדים עם אתגרים דומים.
ההזדמנות שיש לי כרגע היא די נדירה:
הזדמנות לחיות דוגמא אישית של get better mindset,
ולא רק לדבר עליה, או לחשוב איך לתת אותה.

איני זוכר מתי הפעם האחרונה שהוא ראה אותי מתמודד עם קושי, נופל, מתאמץ, נכשל, מזיע.

הזדמנות נדירה. 
גם עבורו.
וגם, אולי בעיקר, עבורי…

אני מקווה שהפוסט הזה היה בעל ערך עבורכם.
כתמיד, אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

התכנית שלך לשבוע
לא כללה את המפגש של היום
עם האנשים הללו
במקום הזה.

חיים מלאים. היום.

"לא זמן מועט יש בידינו אלא שאנו מאבדים זמן רב.
חיינו ארוכים דיים והם נקצבו לנו ברוחב לב לשם הגשמת הדברים הגדולים ביותר,
אם רק נכלכל אותם בתבונה עד תומם.
ואולם, כאשר הם נמוגים בגלל בזבזנות ורשלנות,
כאשר אין הם מוקדשים ולו לדבר טוב אחד,
הרי שרק כשקצנו דוחק אנו מבינים שחיינו חלפו מבלי שהבחנו בכך."

~ סנקה, מתוך הספר "על קוצר החיים"

**
כשהקשבתי להספדים של משפחתך וחבריך אתמול,
למדתי להכיר אותך קצת יותר.
סימנתי לעצמי קטעים מסוימים שאשמח שיינשאו,
וליתר דיוק, ייחשבו ויורגשו (גם בלי להיאמר),
על ידי האנשים החשובים בחיי,
כשיומי יגיע.
ואולי אפילו לפני שהוא יגיע.

**
ממש כפי שסטיבן קובי מציע,
ניתן לדמיין את ההספדים שהיינו רוצים שיינשאו על קברנו,
ולחיות היום את חיינו לכיוונם.

חיים מלאים. היום.

בדיקות חשובות

"איפה אתה רוצה אותי?"
"במה אני יכול לסייע לך?"
"איך אני יכול לעזור לך?"
"איך את רוצה שאהיה אתך?"

**
מספר עובדות המתקיימות מאחורי המשפטים הקצרים הללו:
• אני חושב עליך.
• את/ה חשוב/ה לי.
• חשוב לי לסייע לך.
• אני רוצה לעשות זאת בדרך שמתאימה לך ומשרתת אותך.

**
תשובות אפשריות:
"אני צריך אותך כאן."
"אני צריך עזרה בדבר המסוים הזה."
"חשוב לי שפשוט תהיה אתי."
"אני לא יודע."
"אני מעדיפה שלא תתקרב."
"אני מסתדר בלעדייך."

**
כל התשובות לגיטימיות.
כשאנו שואלים את השאלות המיקוד הוא קודם כל באדם שמולנו ובמה שחשוב לו.
כשאנו מקשיבים לתשובות, זה עדיין המיקוד.

חיים מלאים. היום.

עסקת חבילה

סדנת משתחררים.
הם סוגרים שירות משמעותי ואינטנסיבי בן מספר שנים ויוצאים לאזרחות.
חצי היום עם חגי ואתי פותח להם שבוע מלא בסדנאות והדרכות.
יש סיבה שאנחנו ראשונים.
אנחנו מדברים על הצלחה בחיים.
על הגדרת ההצלחה בחיים שלהם.
ההגדרה שעדיין אין להם, ושהם מתחילים להתבחבש איתה.
לרוב השאלות אין תשובות.
הן הזמנות לחקירה ולבירור.
הגדרת ההצלחה האישית היא מעין מפה לחיים.
מפה, ולא החיים עצמם.

תוך כדי שיחה מתחדדת "עסקת החבילה" שהם חתומים עליה: חופש ואחריות.

חופש משמעותי. 
זה מעבר לטיול של אחרי צבא או לתקופת סתלבט ובילויים.
זה החופש לבחור.
כיוון. מקצוע. תחביבים. בני זוג. לימודים. מקום מגורים.
הם על סף סיום של פרק חיים משמעותי והתחלה מרגשת של פרק חיים חדש.
פוטנציאל אינסופי מחכה להתממש.
מרגישים את האנרגיה של זה.

ואחריות.
100% אחריות.
הם עוזבים מסגרת ארגונית וחברתית מוכרת, עוטפת ומנוהלת.
זה לא שעד עכשיו לא היתה להם אחריות.
היתה להם והרבה.
עכשיו היא עוברת שינוי ומקבלת צורה חדשה: 
מאחריות לביצוע המשימה ולשמירה על חיי אנשים,
לאחריות אישית לבחירות ולפעולות שלהם.
"חוק השדה".
מה שזורעים קוצרים.
מה שעושים משנה ומשפיע.

**
חמש מחשבות על הצלחות ומטרה

בבוקר שלאחר סדנת המשתחררים, עלו בי מספר מחשבות על הצלחות ומטרה.
לפעמים לאחר שאני כותב פוסט אני יודע שתהיה לו השפעה ושהוא יעורר תגובות.
כך קרה עם "חמש מחשבות על הצלחות ומטרות".
אנשים סיפרו לי שהפוסט "בא להם בול" ושינה להם את היום.

ניתן לקרוא את הפוסט המלא כאן.

**
נכנס – יוצא

מפגש עם קבוצת מנהלים.
שיתוף במחשבות ובהרהורים שלי על "ניהול ברוח התקשורת המקרבת".
שקף אחד בלבד.
נקי, בלי פירוטכניקה.
6-7 נקודות מפתח, לא יותר.
אפשר לדבר עליהן עשר דקות, יום שלם, שנתיים או חיים שלמים.

– אחריות מלאה, 100% בחירה.
– ניהול עצמי לפני ניהול אחרים.
– הבחירה הניהולית הכי חשובה שלנו.
– ניהול אנרגיה.
– הצרכים שלנו חשובים לא פחות מצרכים של אחרים.
– ניהול מונחה כוונה, ממוקד ערך ומבוסס צרכים.

חצי שעה בתוך המפגש, נראה לי שאני מאבד חלק מהמנהלים בחדר…
לא בטוח שהדברים עוברים כפי שקיוויתי שהם יעברו.
לצד זה נראה שיש לא מעט עניין וסקרנות … 
מעניין עד כמה זה נכנס, את מי זה פוגש ואיפה זה נוגע.

"זה לא יכול לעבוד" ו"אצלנו זה אחרת מאצלך",
הם משפטים שאני שומע לא מעט, בגרסאות שונות.
גם עכשיו…

כשהם נאמרים בזלזול או בביטול, אני משתדל לשחרר ולהמשיך הלאה.
תפקידי אינו לשכנע או לחנך.
מה שאני מאמין בו לא בהכרח נכון, ובטח שלא מתאים לכולם.

כשהם נאמרים בתסכול או בכאב, 
כשאנשים רוצים ולא יודעים איך, זה מושך אותי…

אני מציע להם את האפשרות של להתחיל בקטן.
לבחור משהו אחד מהעולם שלהם ולנסות להביא את זה לשם. כבר השבוע.
לעשות שינוי בשעה אחת או בפגישה אחת מתוך עשרות השעות והפגישות השבועיות שלהם.
תמיד יש שעה או פגישה שאנו יכולים להתחיל ממנה.
זרעים מסוימים ניתן להנביט מהר.

מפגש של "נכנס-יוצא".
מפגש חד-פעמי קצר.
נכנס… עושה את העבודה… זורע זרעים… יוצא…
מה שנקלט נקלט.
מי שננגע ננגע.
אין לי מושג.

ממשיך הלאה…

**
המדליה של גל פרידמן

בפעם הראשונה שאני שומע על זה הלב מתכווץ.
כנראה שהוא במצב ממש קשה, אם הוא בוחר למכור את מדלית הזהב שזכה בה.
עצוב. 
מכעיס.
איך נתנו לו להגיע למצב הזה ???

בפעם השנייה שאני שומע על זה מדברים על כך שמצבו הכלכלי טוב.
שהוא רוצה לבנות לעצמו וילה.
הרשת גועשת.
כבר לא עצוב.

תשומת הלב מנסה למשוך לשם.
מדהים באיזו קלות נוצרים בתוכנו סיפורים
ובאיזו מהירות הם מעוררים בנו רגשות שונים.

תזכורת לעצמי:
המדליה של גל פרידמן היא העסק של גל פרידמן.
היא לא העסק שלי.
התגובות של הטוקבקיסטים, הן העסק של הטוקבקיסטים.
הן לא העסק שלי.

זה לא התפקיד שלי.
התפקיד שלי הוא להיות נוכח במקומות החשובים בחיי,
לעסוק בדברים החשובים ולהיות עם האנשים החשובים בחיי.

המדליה של גל פרידמן היא הזדמנות מצוינת לאימון נוסף בתשומת לב.

**
עימותים ובעיות

2 דברים שלמדתי מפרופסור אדיג'ס השבוע:

1. עימות הוא אנרגיה.
אם הוא מכוון נכון, הוא בונה.
אם לא, הוא הרסני.

2. תפקיד ההנהלות איננו ליצור מצב ללא בעיות. תמיד תהיינה בעיות.
בתהליך הובלת החברה ליעדיה ישנו תהליך של המרת בעיות מסוג אחד לבעיות מסוג אחר.
צמיחה פרושה יכולת לטפל בבעיות גדולות ומורכבות יותר.

יש משהו מרגיע ומעודד בתפיסה הזו.
לא רק עבור ארגונים או חברות.
גם עבור משפחות ואנשים.

הבעיות שאני מתמודד איתן והעימותים שאני חווה אינם סימן לכך שמשהו לא בסדר.
הבעיה המורכבת החדשה שאני פוגש עכשיו, היא סימן לצמיחה שלי.
בעימות שאני חווה עכשיו יש פוטנציאל לאנרגיה בונה.

אולי במקום להימנע מעימותים ולהילחם בבעיות,
אפשר לחפש עימותים בונים ובעיות מצמיחות.

**
מיחזור אנרגטי של סבל

חניון האוניברסיטה, דקות אחרי הרצאה בנושא מוות וההתייחסות שלנו אליו.
נחי אלון (המרצה) הזכיר תרגיל שבו אנו שואפים אלינו חלק מסבלו של האדם שאנו חושבים עליו או נמצאים לצידו,
ונושפים אליו אנרגיה של שקט, אהבה, בריאות וכו'.
מעין מיחזור אנרגטי, בדומה לפרחים שסופחים אליהם פחמן דו חמצני ופולטים חמצן. 
את התרגיל הזה אנו עושים כשאנו יכולים ורוצים. 
מזמינים לעצמנו את מידת הסבל הנוספת שביכולתנו וברצוננו לשאת באותו רגע. 
לא מעבר לכך.

עולה בי מחשבה על אדם מסוים שאני מאמין שסובל עכשיו,
ואיתה רצון ומוכנות לקחת אלי חלק מסבלו. 
מספר דקות לאחר מכן, עולה מחשבה נוספת, 
שאולי הרצון הזה נובע מהלחץ שלי, הלחץ שאני חווה כשאני מאמין שאותו אדם סובל.
לחץ שמניע את הרצון שלי להתגייס ולעזור. 
ואת הצורך שלי להיות משמעותי.

ואז אני שם לב למחשבה נוספת,
על כמה קל ונעים לי להיות שם עבור אחרים ולעזור להם לסחוב חלק מהסבל שלהם,
וכמה קשה לי לתת להם לסחוב עבורי חלק מהסבל שלי…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר