זה לא נגד הכאב, זה נגד הבדידות

השבוע הרמתי הילוך בעבודה על הספר.
בחודשים האחרונים מיינתי את מאות הפוסטים השונים שכתבתי בשנים האחרונות לתתי-נושאים.
השבוע, בעזרת אליה, התחלנו תהליך חיבור, שמטרתו ליצור מאוסף הפוסטים גרסה מוכנה לעריכה.

"למה חשוב לך להוציא ספר?", שאלה אליה בשיחתנו הטלפונית הראשונה.
"מבחינתי הספר הוא רק אמצעי," עניתי,
"אמצע להגברת נוכחות וחיבור, להפחתת סבל ולהעצמת שמחה של אנשים שיקראו אותו."

די בדומה לעבודות נוספות שאני עושה בסביבות שונות.
די בדומה למספר ספרים אחרים שהם ככה עבורי.

**
אחד הספרים המשמעותיים שנותנים לי את האיכות "הזו" הוא "חוכמה משולחן המטבח" של רחל נעמי רמן.
ציטטתי ממנו מספר פעמים בעבר.
הנה עוד תזכורת מעוררת השראה מתוכו:

"מאז שהיינו ילדים לימדו אותנו כי הכאב הוא 'מצב גרוע',
ובמקרים רבים אנו מגיבים עליו כמעט כאילו מדובר בהפרה של כללי הנימוס הטוב.
בתרבויות אחרות הכאב והאובדן אינם כה בודדים.
מעצם ההתמודדות עם האובדן לבדנו אנחנו נעשים פגיעים עוד יותר ונגרם לנו סבל מיותר.

מטופלת חדשה נכנסה למרפאה אחרי שלא הגיעה לפגישה קודמת ואמרה לי שהיתה בחדר המיון בשבוע הקודם, בשעה שנקבעה לי הפגישה איתי.
לא ידעתי על כך, ושאלתי אותה מה קרה.
היא סיפרה לי שהיתה לה חסימת מעיים זמנית בגלל הידבקויות שמקורן בהקרנה שעברה כמה שנים לפני כן, כטיפול בסרטן.
הכאב היה גדול ונמשך יום שלם, אבל עבר.
כשהחל הכאב, הבינה שמדובר בדבר רציני.
היא ארזה תיק קטן, הכניסה לתוכו את כלי הרחצה שלה, כתונת לילה וספר בלשי שלא גמרה לקרוא.
אחר-כך נהגה בעצמה מרחק של ארבעים קילומטרים לבית החולים.

מכיוון שסבלתי בעצמי בעבר מחסימת מעיים, ידעתי כמה גדול יכול הכאב הזה להיות.
שאלתי אותה איך הצליחה לנהוג.
היא סיפרה לי שנהגה עד שהכאב תקף אותה, ואז עצרה בצידי הכביש וחיכתה שיעבור.
היא אפילו דאגה להביא סיר ומגבת, ופעם או פעמיים הקיאה.
היא היתה חולה מאוד, אך הצליחה להגיע לבית החולים, כעבור זמן רב.
מופתעת מסיפורה שאלתי אותה למה לא טלפנה לאחד מידידיה.
היא אמרה לי שזה קרה באמצע היום וכולם היו בעבודה.

יום שלם שהתה לבדה בחדר המיון.
שאלתי אותה מדוע לא טלפנה לאיש גם אז.
"למה לטלפן?" הגיבה בעצבנות. "אף אחת מהחברות שלי לא יודעות שום דבר על חסימות מעיים."
"אז למה לא טלפנת אלי?"
"כי זה לא ממש התחום שלך," השיבה.
"ג'סי," אמרתי, "אפילו ילדים רצים באופן אינסטינקטיבי למישהו כשהם נופלים."
ג'סי התחממה ואמרה: "כן, אף פעם לא הבנתי את זה. זה כל-כך טיפשי. נשיקה במקום הכואב לא עוזרת בכלל."
הייתי המומה.
"ג'סי," אמרתי, "זה לא עוזר נגד הכאב, אבל זה עוזר נגד הבדידות."

אנשים רבים מתייחסים לכאב כמו ג'סי.
כשג'סי סבלה וכאבה, הדבר היחיד שנראה לה ראוי לקבל מאדם אחר היה המומחיות שלו.
אמה מתה כשילדה אותה.
מעולם לא עלה על דעתה שאפשר לעשות משהו כדי להקל על הבדידות."

**
הטלפון שקיבלתי אתמול בבוקר הוביל לשיחה חשובה.
חבר התקשר לשתף בעדכון לא משמח שהוא קיבל על התפתחות שעוררה בו פחד, בלבול, חוסר אונים והצפה.
הוא לא ציפה שאפתור לו בעיה או שאייעץ לו מה לעשות.
הוא התקשר כדי שלכמה רגעים נוכל להיות בזה ביחד.
בשפה של רחל נעמי רמן זה "לא נגד הכאב, זה נגד הבדידות."

מרטין בובר אמר ש"המתנה הכי גדולה שאנו יכולים לתת למישהו היא הנוכחות שלנו".
פשוט להיות איתו. ביחד.
במקום שהוא נמצא בו.
בלי לנסות לייעץ, לפתור או לעזור.
בלי להיבהל או להילחץ.
רק להיות איתו.

אולי מתנה נוספת, גדולה לא פחות, שאנו יכולים לתת למישהו,
היא לבקש ממנו שיהיה איתנו כשאנחנו צריכים סוג כזה של נוכחות.

חצי השעה ששוחחנו אתמול בבוקר, היתה אחת המתנות הכי משמעותיות ומרגשות שקיבלתי השבוע.

**
השבוע פגשתי מנכ"ל חדש.
ביום ג' 19:00 שוחחנו לראשונה.
הוא יצר איתי קשר ראשוני, לאחר שקיבל המלצה.
24 שעות לאחר מכן, הגעתי למשרדי החברה שלו לפגישה עם מספר אנשים.

לפני שנפגשנו שלחתי לו מספר פוסטים שכתבתי בשנים האחרונות וביקשתי שהוא והשותף שלו יקראו אותם:

אנשים שאני רוצה לעבוד איתםששת הערכים המובילים שליהעבודה שלי.

יכול להיות שנתחיל תהליך משותף ויכול להיות שלא.
אני לא בטוח אם הפוסטים הללו יגדילו או יקטינו את הסיכוי שנעבוד ביחד. חלק מהאנשים שקוראים אותם חווים אותם כרוחניים מדי.
אם תשאלו מומחי שיווק, יש דרכים הרבה יותר אפקטיביות לסגור עסקה או להשיג לקוח חדש.

העניין, לפחות מבחינתי, הוא הרבה פחות לסגור עסקה,
והרבה יותר ליצור חיבור, להפחית סבל ולהעצים שמחה עם אנשים שאתה רוצה שיהיו חלק מחייך.

מעניין איך זה יתפתח…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Do what you do with another human being

על פי "קו פרשת המים" כשטיפת גשם נופלת על קצהו של הר, 
לא ברור האם היא תתגלגל לצדו האחד או לצדו השני.
רגע המפגש בין הטיפה להר הוא רגע בעל חשיבות.
המצב יכול להתפתח בכיוונים שונים ובצורות שונות.

רגע של קונפליקט עם אדם אחר יכול להיות "קו פרשת מים" במערכת היחסים.

לא להסכים, לכעוס, לריב, לצעוק, להתבאס, לפגוע, להיפגע….
כל הדברים הללו קורים ויקרו.
הם חלק בלתי נפרד ממערכות היחסים שלנו, 
מחיים עם אנשים אחרים, 
מעבודה לצד אנשים אחרים.

**
השבוע אחד המנהלים שאני מלווה כעס על אדם מסוים.
הוא לא אהב משהו שאותו אדם אמר ועשה.

זהירות:
קו פרשת מים.
סכנת "הוצאה מהלב".
מהנקודה הזו האירוע יכול להתפתח בצורות שונות.

המשורר ההודי כביר מציע:

"Do what you do with another human being, but never put them out of your heart." / Kabir

עשה מה שאתה רוצה עם אדם אחר אבל תמיד השאר לו מקום בליבך.
אל תוציא אותו משם.
אל תסגור את הלב בפניו.

האם אני משאיר את האדם בליבי או מוציא אותו משם?
האם אני משאיר את ליבי פתוח או בוחר לסגור אותו בפניו?

לא תמיד זה ייראה דרמטי.
לפעמים נמשיך להיות בקשר עם אותו אדם ונוציא אותו חלקית מהלב.
הוא אפילו לא יידע שהוצאנו אותו או ש"שינינו חוזה" במערכת היחסים שלנו איתו.
שהתחלנו להתרחק…

**
ממרשל רוזנברג (יוצר התקשורת המקרבת) למדתי שכשאני כועס 3 דברים מתקיימים:

1. מישהו אומר/עושה משהו שאני מאמין שהוא לא אמור לומר/לעשות.
2. צרכים חשובים שלי לא מקבלים מענה (או לא מספיק).
3. אני עומד להגיב בצורה שעלולה להקטין את הסיכוי שהצרכים שלי יקבלו מענה כפי שהייתי רוצה.

הנקודה הראשונה נוגעת בכעס שלי הנובע מהתפיסה שלי ומהפרשנות שאני נותן למה שקורה.

הנקודה השנייה מתייחסת לכאב ולסבל שאני חווה. לפעמים הם תוצר של הפרשנות שלי ולפעמים לא.

הנקודה השלישית עוסקת בבחירות ובפעולות שלי.

כשאני סובל או כועס (צרכים חשובים שלי לא נענים) ומאמין שמישהו אחר אחראי לכך,
גובר הסיכוי שארצה "להוציא" את אותו אדם מהלב שלי.

**
טיך נהאת האן כותב על "קשרים פנימיים" בספרו "איך לריב" (How to Fight).
(את הטקסט באנגלית ניתן למצוא כאן)

"בפסיכולוגיה הבודהיסטית, אנו מוצאים את המונח 'תצורות פנימיות' או 'קשרים פנימיים'.
כאשר מישהו אומר לנו משהו לא נעים ואיננו מבינים את הסיבה לכך, אנו עלולים להתרגז.
קשר נוצר בתוכנו.
חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.
קשה לנו לקבל את העובדה שיש לנו רגשות שליליים כמו כעס, פחד וחרטה.
אנו יוצרים מנגנוני הגנה משוכללים כדי להכחיש את קיומם, אבל הרגשות האלה מנסים תמיד לעלות על פני השטח.
אנו יכולים ללמוד את המיומנות של זיהוי קשר ברגע שהוא נוצר בתוכנו, ואנחנו יכולים למצוא דרכים להתיר אותו.
אם נקדיש לקשר את מלוא תשומת לבנו ברגע שהוא נוצר, כשהוא עדיין רפוי, יהיה קל יותר להתיר אותו.
אחרת, עם הזמן, הוא מתהדק ומתחזק וקשה יותר לשחרר אותו."

~ הציטוט מתוך "איך לריב" מאת טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר).

**

Do what you do with another human being, but never put them out of your heart.

כאשר מישהו אומר לנו משהו לא נעים ואיננו מבינים את הסיבה לכך, אנו עלולים להתרגז.
קשר מתחיל להיווצר בתוכנו.
חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.

כשאני כועס או פגוע,
הדבר האחרון שמתחשק לי זה לעצור. 
לנסות להבין.
להקשיב.

במקרים רבים,
דווקא במצבים הללו,
כשהכי פחות מתחשק לנו,
הכי חשוב לעשות את זה.

Do what you do with another human being, but never put them out of your heart.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

12 מחשבות לסיכום תוכנית "7 ההרגלים" + הזמנה חדשה

"איך התוכנית?" שאלו אותי השבוע שני אנשים שונים שהתלבטו לפני מספר חודשים להצטרף לתוכנית "7 ההרגלים".
"בדיוק הסתיימה" , עניתי, "השבוע היה המפגש האחרון."

**
מדהים כמה מהר חולפים שלושה חודשים.
וכמה הרבה קורה בתקופה כזו.

השבוע הסתיימה תוכנית "7 ההרגלים" שהחלה בסוף אוקטובר 19, ממש אחרי החגים.
תהליך אישי במסגרת קבוצתית של 15 משתתפות ומשתתפים, 12 מפגשי וידאו שבועיים, 3 חודשים.

אני מקדיש את הפוסט היום ל-12 מחשבות על התכנית:

1. 
התוכנית קורית במקביל לחיים. בתוך החיים. 
התוכנית היא חלק מהחיים ואינה הדבר היחיד או המרכזי בחיים. 
במהלך התוכנית אנשים טסו לחו"ל וחזרו. 
היו חולים והבריאו. 
התמודדו עם עניינים בעבודה ובבית.
לאף אחד מהמשתתפים לא היו תנאים "מושלמים" שאיפשרו להם להשקיע את "המקסימום" שהיו רוצים.
כולם חיו חיים מלאים תוך כדי התוכנית.

**

2. 
במהלך התוכנית אנשים חוו הצלחות, התפתחויות ושינויים. 
דברים מסוימים התרחשו.
עסקה נסגרה. עסק התפתח.
שיפור במערכת יחסים חשובה.
חוויה של יותר שמחה פנימית.
ירידה במשקל.
הסתכלות אחרת על החיים.
בהירות שלא היתה שם קודם.

חלק מהמשתתפים זקפו את ההצלחות שהם חוו לזכות התוכנית.
אני לא בטוח אם מה שקרה אכן קרה בזכות התוכנית או לא.
ואני גם לא מנסה להבין. 
ייתכן שיש איזשהו קשר אך הוא לא בהכרח ישיר.

**

3. 
משתתפי התוכנית בחרו להיכנס לתהליך בן 3 חודשים.
הם התחייבו למפגשים שבועיים ולעבודה בין המפגשים.
הם שילמו על כך לא מעט כסף והקדישו לך לא מעט זמן ואנרגיה.

יכול להיות שזו אחת הסיבות המרכזיות ש"עוזרת לדברים לקרות".
המחויבות למסגרת ולהשקעה מייצרת תנועה. 
ההתמסרות לתהליך מביאה להתקדמות.

**

4. 
לא הכול מושלם.
אנשים חוו קשיים. אכזבות. תסכולים.
ציפיות מסוימות (מהתוכנית, מעצמם, ממני) לא תמיד התמלאו.
חלק מהמפגשים הרגישו משמעותיים ובעלי ערך גבוה, ואחרים פחות.
זה חלק מהעניין.

בתוכנית, כמו בחיים, יש גם וגם.

**

5. 
המפגשים הראשונים היו מאתגרים עבורי.
דברים התפתחו בצורה שונה ממה שצפיתי שיקרה,
ובצורה שונה מתהליך קבוצתי דומה שהנחיתי לפני כשנה.
(דוגמא: בתהליך הקודם מפגשי זוגות היו אחד הדברים הכי משמעותיים בתוכנית
ובתחילת התהליך הנוכחי הערך של זה עבור המשתתפים היה נמוך).

כשדברים לא מתפתחים כפי שאנו רוצים, אני מקבלים הזדמנות לתרגול:
הזדמנות להיות פרואקטיביים ולקחת אחריות, 
לחדד מה חשוב ולהתמקד בעשייה שתומכת בזה,
להחזיק כוונת win-win גם כשזה מאתגר,
לבקש משוב, להקשיב למה שעולה וללמוד ממנו,
לפעול על מנת לשפר ולשנות כך שהצרכים החשובים יקבלו מענה,
לשמור על פרופורציות ועל איזון, להיות בחמלה, להכיר תודה.

במילים אחרות,
תוכנית "7 ההרגלים" מאפשרת הזדמנות לתרגול אמיתי של 7 ההרגלים ולא דיבור תיאורטי על 7 ההרגלים.
גם למשתתפים וגם למנחה…

**

6.
במהלך התוכנית למדתי שקורה יותר ממה שאני חושב שקורה.
ושקורה אחרת ממה שאני חושב שקורה.
במפגשי וידאו בני שעתיים קשה "להרגיש" בכל רגע נתון את כל המשתתפים,
במיוחד אם חלקם מעדיפים להקשיב יותר ולשתף פחות.

הדרך שלי לסגירת הפערים היתה לשאול ולבדוק.
תוך כדי המפגשים, בשאלוני משוב, בפניות אישיות.

לשמחתי נוכחתי שוב ושוב שקורה יותר ממה שאני חושב שקורה.
הדברים אינם בהכרח כפי שהם נראים.
דברים משמעותיים, שאיני מודע להם ושאינם "נחשפים" בקבוצה, מתרחשים…

**

7. 
יכול להיות שהנקודה הקודמת נובעת מתפיסת האחריות.

בשלב מוקדם בתוכנית חידדתי לעצמי ושיתפתי את הקבוצה בתפיסה הבאה:
"לכל אחד מכם יש אחריות מלאה על התהליך שאתם עוברים והשפעה מסוימת על התהליך הקבוצתי.
לי יש אחריות מלאה על התהליך הקבוצתי והשפעה מסוימת על התהליכים האישיים שלכם."

לכל אחד מהמשתתפים יש אחריות מלאה על התהליך שלו.
אחריות מלאה על הנוכחות שלו (או אי-הנוכחות שלו) במפגשים.
אחריות מלאה על מה שהוא עושה ואיך הוא מתנהל בין המפגשים.
אפשרות להשמיע את קולו, לבקש בקשה, להרים דגל לעזרה, לתת משוב.

החידוד זה עורר בי הרבה שקט, קבלה ומיקוד.

**

8. 
שיעור בענווה.
המפגש הראשון עם הקבוצה היה פרונטלי, פנים אל פנים.
עבורי זו היתה הכרות ראשונית עם מרבית חברי הקבוצה.
באופן טבעי נוצר רושם ראשוני ומחשבות על איך יהיה בהמשך.
תוך כדי התוכנית התברר שהמרחק בין הרושם הראשוני לבין מה שהיה בפועל גדול.

שיעור בענווה.
שוב אותו שיעור.
אין לנו מושג.

**

9. 
אחת הבקשות החשובות שהקבוצה ביקשה מעצמה היתה אותנטיות.
אנשים רצו "להתקלף", לשמוע גם על קשיים, ללמוד גם מטעויות.
להימנע משופוני, ומתחרות של "למי יש יותר גדול".
בעיני זה היה אחד המנופים החזקים בתהליך.
מהר מאוד גילינו שלכל אחד ואחת ממשתתפי התוכנית יש איזשהו "עניין" או "עניינים".
אנשים חווים קשיים, נלחמים, מתמודדים עם אתגרים לא פשוטים.
Be kind, for everyone you meet is fighting a hard battle

בקשה נוספת, חשובה לא פחות, היתה קלילות ושמחה.
שהעומק במפגשים לא יהיה כבד או מעיק מדי.
שיהיו גם צחוקים. שיהיה כיף.
וכך היה.

האיזון הזה חשוב.
גם וגם.

ריספקט למורכבות.
ריספקט לאנושיות.

**

10. 
שניים מהדברים שהיו משמעותיים עבורי במפגש הסיום:

לימור שיתפה שאחד הדברים המשמעותיים לה בתוכנית הוא ההתבוננות שהיא החלה לעשות עם עצמה כהרגל קבוע.
סיכום שבועי ב 15-30 דקות: חגיגות על הישגים, הכרות תודה, קשיים, למידות ומחויבות להמשך.

מספר משתתפים ציינו את החיבור שלהם למונח "חיים מלאים". 
לדבריהם, תוך-כדי התוכנית הם הבינו בצורה מעמיקה יותר את המונח הזה.
הבינו, חוו, הפנימו שהחיים הם עסקת חבילה.
ושאנחנו בדרך.

ניסיתי לחשוב למה דווקא שני הדברים הללו נחרטו כמשמעותיים עבורי (היו שיתופים רבים ומרגשים).

אולי מכיוון שהם נוגעים באנושיות שלנו.
בתפיסת המציאות שלנו.
באיזון של גם וגם, שהוא לא נקודתי אלא רחב ומתמשך.

**

11.
אדריאנה, רמי, סער, ענת, חגי, אורי, נעמה, רני, שירי, אסף, לימור, רונית, גילי, לימור, ענת,
15 המופלאות והמופלאים,

תודה על הזכות לעבור אתכם מסע משמעותי, מאתגר, מהנה ומצמיח בחודשים האחרונים.
תודה על הבחירה לקחת חלק בזה, על המחויבות וההתמסרות, על הבחירה בי.
תודה על שיתופים אותנטיים, מרגשים, מצחיקים ומעוררי השראה.
תודה על הנוכחות שלכם בחיי בחודשים האחרונים.

**

12.
בשנים עשר השבועות האחרונים, מספר שעות בכל מוצאי שבת הוקדשו לבניית המפגש של יום ראשון.
לשמחתי, מחר יש לי "חופש".
אני לוקח לעצמי תקופה קצרה למנוחה.

כנראה שבשבועות הקרובים אשלח הזמנה לשתי תוכניות חדשות:

א. תקשורת מקרבת למנהלים – המעוניינים להטמיע תקשורת מקרבת בארגונים ובצוותים שלהם.

ב. קבוצת מסע לחיים מלאים – המבוססת על 13 הכוונונים הפנימיים לדרך

שתי התוכניות תשלבנה תהליכי למידה ועשייה אישיים במסגרת קבוצתית.

אם יש לכם עניין באחת התוכניות הללו (או בשתיהן), אתם מוזמנים להשאיר את פרטיכם בטופס הבא

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ריי – יאמה – יאסמה – ריי

ריי – קידה

"הקראטה מתחיל ומסתיים בקידה.
גם פגישה טיפולית או חינוכית מתחילה בקידה.
הקידה היא הדדית.
ללא הבדלי דרגה, ותק ומקצוע.
הקידה היא אמירה ברורה: אני מכבד אותך.
שנינו מכבדים את הדרך בה אנו הולכים במפגש הזה.
לפעמים בטיפול אני קורא לזה 'מסע משותף'.
לתפקידי יש חשיבות כמדריך, כמורה או כמטפל, 
גם בקראטה וגם בטיפול או חינוך.
אך בשום פנים אין זה אומר כי ערכי רב יותר,
או שאני ראוי לכבוד מיוחד.
תמיד חשתי, ועד היום אני רוכש כבוד רב למוריי ולמדריכיי,
כבוד זה נובע מתוך יכולתם הענווה לעשות ריי לכיווני,
בעוד אני עושה זאת לכיוונם,
גם כילד אשר אינו יודע דבר ברזי הדרך.

הקידה היא גם הצהרה על אחווה ושותפות.
ללא קידה יהיה קשה לנוע על הדרך,
נצטרך להגיע לשלב בו נצליח לעשות ריי מהלב.

משימה קשה היא לעשות ריי לאחר הנתפס כפוגע בי, מסוכן, לא רואה אותי.
זה יכול להיות עם מטופל במפגש פרטני, זוגי או קבוצתי,
או תלמיד בכיתה התוקף אותי, מאיים עלי, מסכן ומשפיל אותי.
האחר הופך לאויב, ואני מתגונן ותוקף.
אך היכולת לעשות ריי במצבים קשים אלו היא האמנות שיש לשאוף אליה.
פעמים רבות בעבודתי עם מטופלים מבוגרים, ילדים או נערים הפוגעים בסביבתם ומנסים אף לפגוע בי, 
הרגע בו הצלחתי לחייך אליהם בנינוחות, 
מתוך כבוד וחמלה וללא כל פחד,
היה רגע השינוי בקשר בינינו ותחילת השינוי במצבם."

**
יאמה (yah-me)

"יאמה זו הפקודה להפסקת הקרב או התרגול.
ביאמה עוצרים את התרגול וחוזרים לעמדת המוצא.
אך שומרים על הריכוז באחר ובסיטואציה.
המבט נשאר ממוקד, התחושה עדיין ערנית ופתוחה.
לא פעם, ממצב זה, הקרב יכול להיפתח שוב בהפתעה.
הקרב הסתיים אך עוד לא נגמר כלום.
השעה הסתיימה.
אך הכול עוד בהתהוות.
קורה ויכול לקרות.
יכולה לבוא עוד התפרקות.
עוד ניסיון למגע.
זהו זמן רגיש.
כמו בנחיתת מטוס.
המטפל מאמץ השתהות מרוכזת בסיום הטיפול.
לפני שעוברים הלאה, בוחנים, מתבוננים, נושמים.
המבט פונה אל המטופל ופנימה,
אנו מביטים בעיניים,
שומרים על מרחק נכון,
נושמים, נרגעים."

**
יאסמה (yasume)

"פקודת סיום הקרב או הקאטה (או כל תרגול אחר).
יאסמה יבוא לאחר היאמה.
ואז באמת נגמר.
זה הזמן לחזור למרחב המציאות.
אין קרב.
אין טיפול.
המטופל מפנה את הגב ביוצאו מהחדר.
היריב מתרחק, לקרב הבא או למנוחה, 
הקשר ניתק נכון לעכשיו.
הוא אוסף את עצמו וחוזר לחייו.
עליי לשחרר אותו, לעבור הלאה.
החוויה והזיכרון קיימים.
יישארו איתנו.
גם מה שלמדנו במפגש ומה שעלינו עוד ללמוד בעקבותיו.
זה זמן לאסוף את עצמנו, לנשום.
כעת עלינו להתפנות, להיות עם עצמינו, עם צרכינו.
עם מה שאנו זקוקים לו כהפוגה.
כמעבר מטיפול ל לא-טיפול,
לפני הכניסה לטיפול הבא.

לא תמיד היאסמה הוא מובן מאליו.
לא תמיד אנו מצליחים להתנתק, לשחרר, 
להרפות מהטיפול הקודם, מהקרב הקודם.
אנו מתקשים לתת לעצמנו לנוח, מתקשים לנשום,
מתקשים להיות באמת עם המטופל הבא."

**
ריי – סיום

"כמו שמתחילים בריי, כך גם מסיימים בריי.
אנו מכבדים ומעריכים זה את זה על ההסכמה להיות במפגש המשותף.
זה מתרחש בקרב כאשר אנו מתאמנים, וזה מתרחש בחדר הטיפול.
לא מובן מאליו שאחר יהיה מוכן להשקיע את כל כוחותיו בקרב איתי.
לאמן ולחזק אותי.
להתאמן איתי.
להאמין בערך המפגש איתי, למרות ההבדלים הקיימים בינינו.
לא מובן מאליו שהמטופל יבחר להיחשף, ולהילחם באויביו כאן ואיתי.
אני מודה לו על האמון.
על אומץ הלב שלו.
על נכונותו להילחם ולתת לי להילחם לצידו, יחד איתו."

**
כל הציטוטים מתוך הספר "בודותרפיה" שנכתב על ידי גבו וייס.
גבו וייס הוא פסיכותרפיסט ומטפל זוגי והוא גם מאמן קראטה מסורתי.

בשונה מגבו וייס, עולם התוכן והלקוחות שלי הוא ארגונים, צוותים ומנהלים.
המרחבים שבהם אני פוגש אנשים אינם קליניקה או מזרן האימונים, 
אלא חדרי ישיבות, בתי קפה, וידאו וטלפון.

ועדיין, מפגש אנושי הוא מפגש אנושי.

במקרה שלי, ההנחיות ל"ריי-קידה", "יאמה", "יאסמה" ו"ריי-סיום" לא יוכרזו ע"י מאמן או שופט.
הן ייגזרו מלוח הזמנים ויושפעו מההנחיות הפנימיות שאתן לעצמי.
דקה לפני תחילת או סיום פגישה עם לקוח.
רגע לפני תחילת או סיום שיחה עם עובד.

ריי-קידה: התכווננות.

[…מפגש…]

יאמה: עצירה והתבוננות.
יאסמה: סגירה והתנתקות.
ריי-סיום: הכרת תודה. מעבר הלאה…

**
יום המחלקה שקיימנו אתמול סימן את פתיחת 2020.
בשתיים מתוך חמש הדקות שלי בחרתי להתמקד בנושא של תרבות ארגונית המבוססת על ערך-הדדי-גבוה (High Mutual Value).
זו לא סיסמא שיווקית.
זו התכווננות לשותפות עם כל אחד מ-180 עובדי הארגון.

בדומה למילים של גבו וייס,
אנו מכבדים ומעריכים זה את זה על ההסכמה להיות במפגש המשותף.
זה מתרחש בפגישות העסקיות, בעבודה על פרויקטים, בקשיים ובחגיגות.
לא מובן מאליו שאחר יהיה מוכן להשקיע את זמנו ואת האנרגיה שלו במסע איתי.
לא מובן מאליו שהאדם שעובד איתי יבחר להיחשף, ולהתמודד עם אתגריו כאן ואיתי.
אני מודה לו על האמון.
על אומץ הלב שלו.
על נכונותו להילחם ולתת לי להילחם לצידו, יחד איתו.

**
כבוד לאדם באשר הוא.
גובה עיניים.
ענווה.
חמלה.
תזכורת שאנו בדרך.
במסע משותף.
התכווננות ל win-win אמיתי.
נוכחות עם האדם שאנו פוגשים כרגע.
ועם עצמנו.
מוכנות להתמודדות עם אתגר.
ועם חוסר וודאות.
היכולת לעצור כשמגיע הזמן.
לסגור.
להודות.
לאדם. לשיעור.
להתנתק.
לעבור הלאה…

**
תודה לגבו וייס על הספר הנפלא הזה.
תודה לספרייה העירונית בכפר סבא שבזכותה נפגשנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפחות שני סוגים של אומץ

"לפחות שני סוגים של אומץ נדרשים בהזדקנות ובמחלה.

הסוג הראשון הוא להתייצב בפני עצם היותך בן תמותה – 
האומץ לגלות את האמת ולדעת ממה לפחד ולמה לקוות.
האומץ הזה קשה לכשעצמו.

אבל קשה עוד יותר הוא הסוג השני של אומץ – 
האומץ לפעול על פי האמת שאנו מגלים.

הבעיה היא שהמהלך החכם הוא פעמים רבות לא ברור.
זמן רב חשבתי שהסיבה לכך היא פשוט אי-הוודאות.
כשקשה לדעת מה יקרה, קשה לדעת מה לעשות.
אבל האתגר, נוכחתי לדעת, הוא בסיסי יותר מזה.
אדם צריך לחשוב מה חשוב יותר, פחדיו או תקוותיו."

~ מתוך "להיות בן תמותה" מאת אטול גוואנדה

**
שני הסוגים של האומץ נדרשים לא רק בהזדקנות ובמחלה.

פגשתי השבוע כמה וכמה אנשים שמתמודדים עם דברים.
אתגרים משפחתיים, עסקיים, בריאותיים, …
עניינים מורכבים.

הם עושים את זה במקביל ל"חיים הרגילים".
במקביל לתפקידים שהם ממלאים, לעבודות שהם עושים.
לא תמיד אפשר לראות את זה עליהם.

Be Kind, for everyone you meet is fighting a hard battle

**
זה לא רק האומץ לגלות את האמת ולפעול על פי מה שאתה מגלה.

זה גם אומץ להחזיק מעמד.
אומץ לקבל החלטה.
אומץ לחכות עם החלטה.
אומץ לפעול בהתאם להחלטה.
אומץ לפתוח את הלב. 
אומץ לומר משהו חשוב.
אומץ לתת לזה צ'אנס, גם כשלא בטוח שזה יצליח.
אומץ להמשיך, להילחם, להישאר.
אומץ להפסיק, לעצור, לעבור.

**
את "חיים של אנשים" כתבתי לפני מספר שנים.
נתקלתי בזה שוב השבוע במהלך קיבוץ פוסטים נבחרים לספר שאני עובד עליו.

חיים של אנשים

"אנחנו חיים עם אנשים.
אנחנו הורים של אנשים, ילדים של אנשים, אחים ואחיות של אנשים.
אנחנו בני ובנות זוג של אנשים.
אנחנו עובדים עם אנשים.
אנשים שיש להם הורים, בני ובנות זוג, ילדים, אחיות ואחים.
אנחנו נוגעים באנשים. בחיים של אנשים. כל יום.
אנחנו משפיעים על אנשים. ישירות ובעקיפין. כל הזמן.
אנשים שכועסים ופוחדים.
אנשים ששמחים ועצובים.
אנשים שאוהבים ושונאים.
אנשים בעלי ביטחון עצמי גבוה או נמוך.
אנשים בעלי דימוי עצמי כזה או אחר.
אנשים שמתמודדים עם אתגרים.
אנשים שחווים קשיים.
אנשים שעוברים שינויים.
אנשים שחוגגים ניצחונות ומשיגים הישגים.
אנשים שמתאבלים וכואבים.
אנשים שפוגעים ונפגעים.
אנשים שגאים בעצמם. אנשים שלא.
אנשים שעושים טעויות. שלפעמים מבקשים סליחה.
אנשים שיש להם אגו. לכולם יש.
אנשים שמאמינים. וכאלה שכבר לא.
אנשים מיואשים. וכאלה שיש להם תקווה.
אנשים שצמאים להערכה, הכרה, כבוד, אהבה ומגע.
אנשים שרוצים שיראו אותם, ישמעו אותם ויבינו אותם.
אנשים שיש להם קול. קול שלפעמים נשמע ולפעמים לא.
אנשים שחווים בלבול. או בהירות.
אנשים שרוצים יותר או פחות.
אנשים שרואים חצי כוס מלאה או חצי כוס ריקה.
אנשים שעדיין מנסים וכאלו שכבר לא.
אנשים עם ירושות. ירושות מודעות וירושות לא מודעות.
אנשים עם אמונות. עם מגבלות. עם יכולות. עם זיכרונות. עם הרגלים.
אנחנו עובדים עם אנשים.
אנחנו חיים עם אנשים.
אנחנו אנשים.
אנשים חיים.
אנשים שחיים חיים מלאים."


**
אני סוגר שבוע מלא ואינטנסיבי עם תחושת ריספקט עמוקה.
ריספקט לאנשים שאני פוגש, למורכבות ולאתגרים שאנשים מתמודדים עמם.
אני לא בטוח איך בדיוק לתרגם את "ריספקט" לעברית.

עבורי זה משהו המשלב כבוד, הערכה, חמלה והכרת תודה.
למה שאנשים עוברים וחווים…
במסע המשותף הזה של כולנו כאן…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חוסר אונים וחוסר וודאות

קייטי, החתולה שאימצנו לפני כשנה וחצי חזרה הביתה בערב שני האחרון מדממת וצולעת,
אחר שוטטות בת מספר שעות בשכונה.

מעבר לאוזן החתוכה ולפצעים ברגל ובזנב,
היא חזרה עם שביל מתפתל, חשוף ונטול שיער על גבה.

היה משהו מטלטל במראה הזה.
המחשבה הראשונית היתה שמישהו התעלל בה.
כולנו היינו נסערים.

קייטי נכנסה הביתה,
צלעה לה לכיוון המרתף והלכה לנוח.

מטיך נהאת האן למדתי את הדבר הבא:

"כאשר חיות ביער פצועות, הן נחות.
הן תרות אחר מקום שקט מאוד ופשוט שוהות שם מבלי לזוז במשך ימים רבים.
הן יודעות שזו הדרך הטובה ביותר עבור הגוף שלהן להירפא.
במהלך הזמן הזה הן יכולות אפילו להימנע מאכילה ומשתיה.
החוכמה של עצירה וריפוי עדיין חיה אצל בעלי החיים, 
אבל אנחנו בני האדם איבדנו את היכולת לנוח."

~ מתוך "איך להירגע" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

**
במחשבה שניה לא בטוח שזו התעללות.

הפציעות באוזן וברגל יכולות להיות תוצר של קרב רחוב.
אבל איך מסבירים את השביל נטול השיער על הגב…?
העור החשוף היה ללא סימני כוויה או גילוח.
לא נראה שזה כואב או מפריע לה כשנוגעים במקום החשוף.

שני וטרינרים שונים שראו תמונות וסרטונים של קייטי לא בטוחים שזו התעללות,
אך מתקשים לספק הסבר אחר.

**
מה קורה כאן…?

בניסיון להבין "מה הסיפור" העלינו מספר תמונות של קייטי לקבוצת "חתולים ונהנים" בפייסבוק,
וביקשנו עזרה מחוכמת ההמונים: 
האם מישהו נתקל בתופעות דומות ויכול לסייע ביצירת בהירות?

קיבלנו מאות תגובות.

הרוב המכריע היו באחד מהסגנונות הבאים:
– שיפוטיות כלפינו על שאנו מאפשרים לחתולה שלנו להסתובב מחוץ לבית.
– שיפוטיות כלפי חלאות האדם שמסתובבים ביננו ומתעללים בבעלי חיים.
– שיפוטיות על כך שלא לקחנו את קייטי לוטרינר במהירות הנחוצה ושאנו מזניחים את הטיפול בה.
– אזהרה לא להתקרב לקייטי מחשש למחלת עור כלשהי שאנו עלולים להידבק בה.
– השערות שונות ומשונות לגבי מה יכול להסביר את הסיפור.

"חוכמת ההמונים" היא לא תמיד חוכמה.
לפעמים היא לא יותר מאוסף הפחדים, השיפוטים והכעסים המושלכים לעברנו.

זוג חברים שלי עובר תהליך שינוי משמעותי עכשיו.
אנשים שנחשפים לכך, "שופכים" עליהם את אוסף הפחדים, השיפוטים והאמונות שלהם,
המתעוררים בהם כשהם שומעים על תהליך השינוי.

**
כשקייטי חוזרת פצועה הביתה, זה הרבה מעבר לקייטי.

מהר מאוד זה הופך להיות הסיפור שלנו.
לצד מה שהיא עוברת, יש את מה שאנחנו עוברים.
חלק גדול מהעניין הוא לא רק הטיפול בה והנוכחות איתה,
אלא גם הטיפול בנו והנוכחות עם עצמנו.
עם מה שכל זה מעורר בנו.

**
יום-יומיים אחרי, קייטי מתאוששת.
הצליעה נעלמת בהדרגה.

היא מבקשת לצאת שוב החוצה.
מצב הרוח שלה טוב, רגיל.

יכול להיות שקייטי הסתובבה בשכונה ועברה התעללות.
יכול להיות שלא.

בשלב זה איננו יודעים.
ואולי לא נדע.

ארבעה ימים אחרי, קייטי מרגישה הרבה יותר טוב וחזרה לתפקוד כמעט מלא.
לנו עדיין אין לנו מושג…

**
קשה לקבל את המצב הזה:
את חוסר הוודאות לגבי מה שאירע,
ואת חוסר האונים לגבי מה שעלות לקרות.

הסיפור של קייטי הוא רק דוגמא.

חוסר האונים וחוסר הוודאות נוכחים גם במקומות נוספים בחיינו:
עם אנשים שחשובים לנו, בעבודות שלנו, בענייני בריאות ועוד.

אנחנו לא תמיד יכולים להסביר כל מה שקרה אתמול,
והאמת היא שאין לנו וודאות מה יקרה מחר.

יש לנו השפעה רבה על היבטים שונים של חיינו,
אך השליטה שלנו מוגבלת.

לארעיות ולאקראיות יש משקל גדול.
אולי גדול יותר ממה שהיינו רוצים.

**
במהלך השנים האחרונות כתבתי מעל 2000 פוסטים בבלוגים שלי.

"לנהל עובד שאיננו" הוא הפוסט שנוגע בי ומשפיע עלי יותר מכל פוסט אחר.

יש משהו ברעיון האקראיות שיכול להרתיע ולשתק.
עבורי יש בו תזכורת חשובה ומעוררת:

איך אני בוחר לחיות היום,
במה אני בוחר להתמקד,
עם מי אני בוחר להיות, 
ומה אני בוחר לעשות,
כשאני מבין שהכול זמני,
שיש לי השפעה גדולה,
ושאין לי שליטה…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

להיות כאן ועכשיו

להיות כאן ועכשיו

בסשן הסיום של הקורס, רונה ואני ביקשנו מהמשתתפים לעמוד ליד הדבר האחד (מתוך כ- 16) שהם היו רוצים לפתח אצלם.
להכניס יותר לחייהם.

כשליש מהמשתתפים בחרו באותו נושא מסוים.
כל שאר המשתתפים התפזרו בין שאר 15 הנושאים.

מעניין.

עבור אף אחד מהמשתתפים הנושא המסוים הזה אינו חדש.
כולם שמעו עליו ומכירים אותו.
הנושא הזה הוצג בבוקר היום הראשון, לפני כשלושים שעות,
ומאז במשך יומיים אינטנסיביים, 
נגענו בהמון נושאים נוספים.

ובכל זאת, שליש מהמשתתפים בחרו בו.

בקורס אנו קוראים לזה "להיות כאן ועכשיו".
אני קורא לזה נוכחות.

**
נוכחות

הרצון והיכולת להיות עם אדם או נושא מסוים, במקום מסוים.
האדם יכול להיות מישהו אחר (חבר, בן זוג, ילד, לקוח, …), או אנחנו עצמנו.

להיות במקום שאנו נמצאים בו, עם האדם שחשוב לנו להיות איתו.
פיזית, רגשית, מחשבתית.
בתשומת לב מלאה.
בהקשבה.

**
אחריות

יש לנו אחריות.
להיות במקומות שחשובים לנו, 
עם האנשים שחשובים לנו.

לתפיסתי, הדרך שבה אנו משקיעים את תשומת לבנו במהלך השבוע,
משקפת את סדרי העדיפויות שלנו.

האנשים והנושאים שאנו מקדישים להם תשומת לב,
הם מראה לסדרי העדיפויות שלנו בחיים.

בריאות. אנשים. עבודה. משפחה. חברים. למידה.
מערכות יחסים. קריירה. שינה. חברים. קהילה …

אם יש משהו חשוב מאוד, אדם או נושא, 
שאיננו מקדישים לו את הזמן ואת תשומת הלב שהיינו רוצים,
אז לפחות כרגע, הוא לא חשוב מספיק עבורנו.

כנראה שיש דברים אחרים שאנו מתעדפים גבוה יותר.
מסיבות שונות.

**
בחירה

יש לנו יכולת לבחור.
להשקיע יותר או פחות תשומת לב במשהו.
להגיד "לא" ולהגיד "כן".
עם כל האילוצים והמגבלות.

אחת המנטרות שאני משנן לעצמי:

"זמינות למי ולמה שחשוב כרגע,
פחות זמינות למי ולמה שפחות חשוב כרגע,
אי-זמינות למה שלא חשוב כרגע."

בדגש על כרגע.
זה מאוד דינמי.

הבדיקה מה יותר חשוב כרגע ומה פחות חשוב כרגע,
מחדדת מודעות ומגבירה אחריות.

**
עצב וכאב

אתמול בדרך לעבודה דיברתי עם חבר.
למרות שהנושא היה חשוב ואפילו דחוף,
סיימנו את השיחה לאחר כחצי שעה לפני שמיצינו את העניין,
כדי שאספיק להתכונן לקורס שרונה ואני העברנו.
בסיטואציה אחרת, היינו ממשיכים לשוחח עוד כשעה.
באסה.

בזמן שדיברתי עם אותו חבר, 
לא דיברתי עם אדם אחר שעובר משהו עכשיו.
שאני חושב עליו ושרציתי מאוד לדבר איתו. 
להקשיב לו. 
להיות איתו. 
עכשיו.
אני לא בטוח מתי יצא לנו לדבר…

ברגע נתון אנו יכולים להיות במקום אחד, עם אדם אחד.
ובזמן שאנו איתו, אנו לא עם אנשים אחרים.
הזמן שלנו אינו אינסופי.

אני נמצא עם פחות אנשים ממה שהייתי רוצה,
ופחות זמן ממה שהייתי רוצה.

יש משהו כואב ועצוב במחשבה הזו.

אם רק הייתי מקדיש עוד קצת זמן או תשומת לב לאדם הזה או לנושא הזה,
אולי דברים היו משתפרים. 
ייתכן שהייתי עוזר. 
משהו היה קורה.

וכשאני לא מקדיש את תשומת הלב שהייתי רוצה,
יכולים להיות לכך מחירים. 
יש לכך משמעויות.

**
חמלה וקבלה

אנחנו יכולים להלקות את עצמנו שאיננו עושים מספיק.
שאיננו מקדישים מספיק תשומת לב לאנשים ולנושאים חשובים בחיינו.

שהרי אם יש לנו בחירה ואחריות, וזה לא קורה, ברמה מסוימת אנו "אשמים".

שיח פנימי של האשמה וייסורי מצפון יכול להיות הרסני.

יש לנו אחריות ואנחנו יכולים לבחור איפה ועם מי להיות.
אבל איננו יכולים להיות בכל מקום שאנו רוצים, עם כל אדם, בכל רגע נתון.
כשאנו אומרים "כן" למשהו או למישהו, 
אנו גם אומרים "לא" למשהו או למישהו אחר.

חשוב להכיר במוגבלות שלנו.
במגבלות ובאילוצים שלנו.
באנושיות שלנו.

חשוב ללמוד לחיות עם עצמנו בקצת יותר חמלה, רכות וקבלה.

לפתח את היכולת להיות נוכחים עם עצמנו.
נוכחות גם עם הכאב והעצב שאנו חווים.

**
ענווה

לפעמים הצורך לעזור ולהיות נוכחים, משרת בעיקר אותנו.

אנו נמשכים להזדמנות לשחק את תפקיד הגיבור או המצילה.
זהו תפקיד נחשק. 
האפשרות להיות משמעותי עבור אדם אחר קורצת ומפתה.

אנו מזדהים עם הכאב, הפחד או המצוקה של האדם שאתנו,
חשים במתח שהוא חש ורוצים לעשות משהו כדי להקטין את המתח הזה.
לא רק אצלו. 
גם אצלנו.

יכול להיות שברמה עמוקה כלשהי, 
איננו מאמינים שהאדם יכול להסתדר בעצמו.
איננו סומכים עליהם או בוטחים בהם מספיק.

קצת יותר ענווה…

כנראה שאנשים סביבנו יכולים להסתדר עם קצת פחות נוכחות שלנו.
העולם ימשיך להתנהל גם אם לא נהיה בו בדיוק כפי שאנו רוצים.
כשם שאנו יכולים ומסוגלים, כך גם אנשים אחרים…

מותר לנו לרדת ממשמרת לפעמים…
לקחת מרחק, 
להתנתק,
לנוח.

אולי אפילו נגלה שזה עושה טוב.
לא רק לנו.
גם להם.
ולעולם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מה שחשוב באמת

"במאה הקודמת ביקר תייר באמריקה אצל הרב הידוע, חפץ חיים, בפולין.
הוא נדהם למצוא את הרב יושב בחדר פשוט שהיו בו ספרים רבים, שולחן וספסל.
'אמור נא לי, רבי,' שאל התייר, 'איפה כל הרהיטים שלך?'
'איפה הרהיטים שלך?' שאל החפץ חיים.
'שלי?' תמה התייר האמריקני. 'אני רק אורח כאן.'
'גם אני,' אמר הרב, 'גם אני.' "

~ מתוך מעשיות חסידים (הציטוט מהספר "הזמנה לשקט שבפנים" מאת ג'ק קורנפילד)

**
במפגש השביעי של תכנית "7 ההרגלים" הזמנתי את המשתתפים לבדוק עם עצמם מה צריך לקרות השבוע בכדי שזה ייחשב שבוע טוב עבורם.

יש משהו מעניין בתרגיל הזה.
התשובה הראשונית בדר"כ כוללת רשימה ארוכה של דברים, תנאים, מטלות ומשימות.
רשימה שהיא הרבה מעבר למה שבאמת חשוב, הרבה מעבר ל"ספרים, לשולחן ולספסל."

לפני זמן מה העליתי את השאלה הזו בפני אחת המנהלות שאני מלווה.

– "מה צריך לקרות השבוע בכדי שזה ייחשב לשבוע טוב מבחינתך?".

היא חשבה לרגע ואז "ירתה" לעברי רשימה של כ-12 דברים שחשוב לה לעשות השבוע בעבודה, עם המשפחה, בבית.

– "או קיי, אז יש את 12 הדברים הללו שחשוב לך לעשות בכדי שתחשיבי את השבוע הזה כשבוע טוב," סיכמתי, "ומה אם תצליחי לעשות רק 11 מתוך ה-12? איך השבוע הזה ייחשב מבחינתך?"

– "לא מספיק טוב. חשוב לי לעמוד בכל מה שאני מגדירה לעצמי. ומעבר לזה.." השיבה.

שתקתי… נתתי לאמירה הזו להדהד כמה שניות…
היא שתקה ביחד איתי, מודעת למשמעות העצובה שבתשובתה…

יש משהו טרגי בלנסות לנצח במשחק שלא ניתן לנצח בו.

**
חמשת החוקים של משחקים שלא ניתן לנצח בהם:

א. מטרת המשחק: לעשות הכול, כמה שיותר, באיכות מעולה ובזמן.

ב. הצלחה = 100% מהדברים נעשים באיכות מעולה, בזמן ולשביעות רצון של כולם.
(דברים = משימות, שיחות, פרויקטים, מערכות יחסים, מטלות ועוד).

ג. כישלון = פחות מ 100% מהדברים נעשים באיכות מעולה, בזמן ולשביעות רצון של כולם.
(99.9% = כישלון).

ד. במקרה של כישלון יש לחפש את האשמים ולהעניש אותם.
ד-1. במסגרת חיפוש האשמים אנחנו מועמדים מרכזיים.
ד-2. עונשים יכולים להיות מגוונים ויצירתיים: בושה, רגשות אשם וייסורי מצפון הן רק 3 דוגמאות.

ה. הצלחה היא רגעית בלבד.
ה-1. במקרה של הצלחה יש להמשיך מייד הלאה (שהרי תמיד יש עוד מה לעשות).
ה-2. לחגיגה ולעצירה אין מקום, שכן הן מתכון בטוח לכישלון עתידי.

**
אנשים רבים שאני מכיר משחקים במשחק שלא ניתן לנצח בו.
יש כאלו שמשחקים בו לכל אורך חייהם.

יש משהו טרגי בלנסות לנצח במשחק שלא ניתן לנצח בו.
בלקחת כמובן מאליו את שאינו מובן מאליו.
בלהתמקד בחצי הכוס הריקה.
בתוכנו מסביבנו.

לא חייבים לשחק לפי 5 החוקים הללו.
אפשר לשחק אחרת…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מוניקה

"איש אחד צעד בסופרמרקט אחרי אימא וילדה בת שלוש, שישבה בתוך עגלת הקניות.

כשהם עברו ליד מדף העוגיות, הילדה ביקשה עוגיות והאימא אמרה: 'לא!'.
הילדה התחילה למחות אבל האם שמרה על שלוות רוחה ורק אמרה בנחת:
'או קיי מוניקה, נשארה לנו רק עוד חצי שורת מדפים של עוגיות, תיכף נסיים כאן, אל תתרגזי, רק עוד טיפה.'

הן סיימו את שורת העוגיות והמשיכו הלאה, ובתוך דקות מעטות הגיעו לשורת המדפים עמוסי הממתקים.
הילדה החלה לדרוש ממתקים, האם סירבה.
הילדה התחילה לכעוס , אבל האימא לא איבדה את העשתונות: 'די מוניקה, די, אל תתרגזי.
לא נשאר לנו עוד הרבה. עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקניה. תהיי סבלנית, רק עוד טיפה.'

כשהגיעה אל הקופה כדי לשלם על המצרכים, נתקל מבטה של הילדה במסטיקים הצבעוניים, והיא דרשה בתוקף מסטיק.
כשנענתה בשלילה, פתחה הילדה שוב בסצנה קולנית של בכי וצעקות, אבל האם הגיבה שוב בקול רגוע ושקט:
'מוניקה, לא להתרגז. אנחנו תיכף מסיימות כאן. חמש דקות ואנחנו בחוץ, ואז ניסע הביתה, ותוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה.'

כשגמרה לשלם, יצאה האם מהסופרמרקט אל מכוניתה.
האיש שהיה עד לכל מה שהתרחש, יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך למכונית ואמר לה:
'סלחי לי, גברתי, לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך.
אני חייב להחמיא לך על הדרך שבה התנהגת עם מוניקה הקטנה.'

האם נתנה בו מבט מחויך ואמרה: 'לקטנה קוראים תמי. אני מוניקה.' "

~ הציטוט מתוך "נדיבות טובה" מאת רחל מראני

**
אין לנו מושג.
לפעמים נדמה לנו שאנחנו מבינים משהו, ואנחנו לא.

אחד המודולים בקורס שהעברתי אתמול היה Assume Positive Intentובעברית: "להניח כוונות טובות."

אנחנו מודעים לכוונות שלנו ולהשפעה של מעשי אנשים אחרים עלינו.
אנחנו פחות מודעים לכוונות של אנשים אחרים ולהשפעה של מעשינו עליהם.

יש משהו ב-"להניח כוונות טובות" שאינו מספיק מדויק עבורי.
לפעמים כוונת האדם שמולנו אינה טובה.

לעיתים הוא רוצה לפגוע בנו בדרך כזו או אחרת.
לעיתים הוא רוצה לקדם את עצמו על חשבוננו.
יש משהו תמים, אולי אפילו לא בריא ומסוכן, בלהניח כוונות טובות תמיד.

**
המשפט שמרגיש לי יותר מדויק הוא "אל תניח (בהכרח) כוונות רעות."
אנחנו לא בטוחים איזו כוונה מחזיק האדם שמולנו, כשהוא אומר את מה שהוא אומר כרגע.
אנחנו לא תמיד יודעים מאיפה מגיע האדם שמולנו, שעושה את מה שהוא עושה עכשיו.

אנחנו עומדים כבר כעשר דקות ברמזור קצר לפני פנייה שמאלה, ומזדחלים באיטיות רבה קדימה.
לפתע, חולף אותנו רכב בנתיב הימני, עוקף את הפקק, ונכנס לנתיב שלנו ממש לפני הרמזור.

כשאנחנו מניחים כוונות רעות, אנחנו בטוחים שהנהג אנוכי ומנצל את המצב תוך פגיעה באחרים.
כשאנו מניחים כוונות טובות, נוכל לדמיין שהוא נקרא למצב חירום כלשהו וממהר להגיע לשם.
ייתכנו מצבים נוספים:
למשל, שהוא מאחר לישיבה עסקית בעבודה וחושש מתגובת הבוס או המשתתפים.
או שהוא היה שקוע בשיחת טלפון, שכח להיצמד לנתיב השמאלי וקלט את זה ממש לפני הרמזור.
או שזו פעם ראשונה שהוא נוסע בכביש הזה והבין באיחור שהוא לא בנתיב הנכון.

מה מכל הפרשנויות הללו נכון במקרה הזה?

אפשר להניח כוונות טובות,
אפשר להניח כוונות רעות,
ואפשר לזכור שאין לנו מושג.

**
דוגמת הנהג שנדחף לנתיב או שתופס לנו את החניה עולה כמעט בכל קורס.
היא מקפיצה אותנו מפני שהיא נוגעת לנו בנקודה רגישה של צדק, כבוד והוגנות.
באופן אישי, אני מאמין שהיא הרבה פחות חשובה מדוגמאות אחרות.

זה פחות הקטע של מי האדם שמולי ומאיפה הוא מגיע.
זה יותר הקטע של מה סדר העדיפות שלי ואיפה אני רוצה למקד את תשומת ליבי.
כל דקה או גרם של אנרגיה שאני משקיע ב"נהג הנדחף" אינם מושקעים במשהו אחר.

לפני שאני בוחן את ההנחות שלי לגבי זרים שאני פוגש לרגע אקראי ברחוב,
אולי כדאי שאעבוד עם ההנחות שלי לגבי בני משפחה ועמיתים לעבודה שאני פוגש בכל יום.
ההשפעה של האינטראקציה איתם על חיי גדולה הרבה יותר.

מישהו שאני עובד איתו שנים אמר לי השבוע משהו שלא בא לי בטוב.
מישהי אחרת עשתה משהו שהשפיע עלי ושלא אהבתי.

אני יכול להניח כוונות רעות.
אני יכול להניח כוונות טובות.
אני יכול לזכור שאני לא באמת יודע.

כולנו שחקנים ראשיים בסרט של עצמנו ושחקני משנה בסרטים של אחרים.

אם זה מספיק חשוב, אני יכול להשקיע תשומת לב ולבדוק את זה. למצוא זמן לדבר על זה ביחד.
אם זה לא מספיק חשוב, אני יכול לשחרר את זה להמשיך הלאה.

מניסיון,
הרבה יותר קל ונוח להתרגז על נהגים אחרים בכביש,
מאשר לפתוח משהו חשוב ורגיש עם מישהו שאנו עובדים או חיים איתו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שפה של ריפוי פצעים

"מה שביננו לבין הפלסטינים כבר יותר ממאה שנה זה פצע מדמם,
ולא רק פצע מדמם, זה גם פצע מורעל, מלא מוגלה.
זה כבר מורסה.
לא מרפאים פצע במקל. אין דבר כזה.
אי אפשר להרביץ לפצע עוד ועוד מכה, ללמד אותו לקח שיפסיק להיות פצע ויפסיק לדמם.
אני לא נגד מקל.
אני לא פציפיסט.
בניגוד לקולגות שלי באירופה ובצפון אמריקה, שלא פעם מחבקים אותי מהסיבות הלא נכונות – 
אחינו אתה, מייק לאב נוט וור – 
בניגוד להם אני אף פעם לא חשבתי שאלימות היא הרוע האולטימטיבי בעולם.
תמיד חשבתי, כל חיי וגם עכשיו, שהרע האולטימטיבי בעולם הוא האגרסיה, התוקפנות.
ותוקפנות צריך לעצור בכוח לא פעם.
צריך מקל גדול כדי להכניע ולרסן תוקפנות.
התוקפנות היא אימא של כל האלימות בעולם.
ולכן מעולם לא האמנתי במייק לאב נוט וור, להושיט את הלחי השניה, אול יו ניד איז לאב.

שתי בנות משפחה רחוקות שלי, יהודיות מגרמניה, בשנות העשרה שלהן בילו שנים במחנות ריכוז נאציים.
מי ששחרר אותן ממחנות הריכוז הנאציים לא היו מפגיני שלום עם סיסמאות וענפי זית ויונים,
אלא חיילי בעלות הברית עם קסדות ותת-מקלעים.
את זה אני לא אשכח לעולם.
לכן אני לא פציפיסט אלא לוחם שלום או דוגל בשלום.
לכן אני לא נגד מקל גדול.
לולא היה למדינת ישראל, לולא היה לעם היהודי סוף סוף מקל גדול וחזק,
אף אחד מאיתנו לא היה כאן.
או שהיינו מתים באדמה, או שבכל אופן היינו מורחקים מכאן בכוח הזרוע.
אנחנו כאן מפני שיש לנו מקל גדול.

אבל פצע לא מרפאים במקל.
מאה שנה כל מיני חכמים אומרים לנו, עוד מכה חזקה אחת ודי, והכול יהיה בסדר.
לא. 
פצע צריך לרפא.
לא מרפאים אותו ביום, לא בשבוע.
אבל מתחילים באיזה מקום.
מחפשים התחלה לריפוי פצע.
קודם כל מאמצים שפה של ריפוי פצעים.
לא שפה של הכנעה, ולא שפה של הרתעה, ולא שפה של לימוד לקח 
ולא שפה של פעם-אחת-ולתמיד ולא שפה של הם-יחטפו-ככה-שהם-לא-ידעו-מאיפה-זה-בא-להם.
שפה של ריפוי פצעים.

שפה של ריפוי פצעים מתחילה בזה שאתה אומר ליריבך – כן, לאויב שלך – את המילים הפשוטות:
'אני יודע, כואב לך מאוד, אני מבין.'
לא את המילים: 'אתה צודק ואני רשע.'
לא את המילים: 'קח לך הכול, אני מצטער על כל מה שעשיתי לך.'
לא את המילים: 'אני מתבייש בכל.'
אלא את המילים הפשוטות האלה: 'כואב לך. אני יודע. גם לי כואב. בוא נחפש משהו.'

אלה מילים פשוטות. קלות.
לא צריך בשבילן להוריד אפילו קרוואן אחד באיזו התנחלות.
צריך להגיד אותן, ולהגיד אותן כמו שצריך.

זה דבר אחד. 
לא מרפאים פצע במקל."

עמוס עוז מתוך "ההרצאה האחרונה"

**
המילה הרביעית בציטוט שלמעלה היא "פלסטינים", מילה המהווה טריגר ומעוררת רגשות ומחשבות שונות.

שפה של ריפוי פצעים רלוונטית לכל מערכות היחסים.

עמוס עוז מדבר עלינו ועל הפלסטינים.
אפשר לדבר עלינו ועל בני/בנות הזוג שלנו, עלינו ועל בני משפחתנו.
אפשר לדבר עלינו ועל השותפים העסקיים שלנו או המקבילים שלנו בארגון שאנו עובדים בו.

"כואב לך. 
אני יודע. 
גם לי כואב. 
בוא נחפש משהו."

**
בדומה לעמוס עוז, טיך נהאת האן מציע 2 מנטרות משלו לריפוי פצעים במערכת היחסים בינינו לבין יקירנו.
הניסוח שונה, המהות דומה:

כשהאדם שלצידנו סובל או חווה קושי: 
"יקירתי, אני יודע שאת סובלת… זו הסיבה שאני כאן עבורך."
(החליפו את המילים "יקירתי" , "סובלת" בכל מילה אחרת שיותר מדויקת עבורכם…)

המשפט הזה מגביר את הנוכחות שלנו לצד מישהו שסובל.
מאפשר לנו להיות איתו ולהכיר בכאב שלו.
גם כשאין לנו מושג אם ומה ניתן לעשות.
גם, ואולי במיוחד, כשאנחנו מעורבים בצורה כלשהי, אולי אפילו תורמים לכאב ולסבל שלו.

כשאנחנו סובלים או חווים קושי:
"יקירתי, אני סובל. אני מנסה לתרגל כמיטב יכולתי. אנא עזרי לי."

המשפט הזה מגביר את הנוכחות שלנו עם עצמנו.
יש בו הכרה למקום שאנו נמצאים בו.
מאתגר לומר אותו, בנוכחות אנשים אחרים.
מאתגר במיוחד כשאנו מאמינים שבן/בת הזוג שלנו (או האדם שלצידנו) הם הגורמים לסבל שאנו חווים.

את הפוסט המלא על "4 המנטרות" של טיך נהאת האן ניתן לקרוא כאן.
תמצאו בו גם סרטון וידאו קצר ומעורר השראה שבו טיך נהאת האן מסביר לאופרה וינפרי על 4 המנטרות.

**
שני דברים שאני לוקח איתי מאירוע מנהלים בן יומיים שהסתיים אתמול:

א. מייסד ומנכ"ל ישראלי של חברה עסקית בינלאומית מצליחה שיתף בתובנות ניהוליות שלו.
בין היתר הוא סיפר על כך שבין אלפי העובדים שהחברה מעסיקה ישנם כמה עשרות בגדה המערבית ובעזה.
היה בשיתוף הזה משהו חזק עבורי:
1 . זאת אפשרות קיימת. ניתן לעשות את זה.
2. שלום וריפוי פצעים עושים בין אנשים. גם בסביבות עסקיות תחרותיות שנמדדות על מחיר המניה.

ב. סיימנו את האירוע במעגל הכרת תודה שבו ניתנה הזדמנות למנהלים לומר משהו אישי מהלב לעמיתיהם, בנוכחות כל שאר המשתתפים.
נראה לי שעבור רבים מהמשתתפים זה היה חלק קשה ומאתגר במיוחד.
בעיקר החלק של לקבל הכרת תודה אישית בנוכחות כולם… ולתת לה לחלחל פנימה

**
ריפוי פצעים היא שפה.
הכרת תודה היא שפה.
והן גם כוונה, מודעות ופעולות שניתן ללמוד ולתרגל.
שרירים שניתן לגדל ולפתח.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר