הבלוג של רוני ויינברגר

אתי הילסום נולדה באמסטרדם בשנת 1914.
היא נרצחה בשואה והשאירה אחריה יומנים אנושיים, מרגשים ומלאי עוצמה.
היומנים נכתבו בשנים 1941-1943, במהלך מלחמת העולם השניה, כשאתי בשנות העשרים המאוחרות לחייה.
הקטעים הבאים הם מתוך יומניה שנערכו לספר, שבין היתר תורגם לעברית בשם "השמיים שבתוכי".

כשאני קורא את מילותיה של אתי הילסום מתעוררות בי שתי מחשבות-תחושות עיקריות:
האחת – התפעמות לנוכח עוצמתה, רגישותה ויכולתה להיות בנוכחות עם כל מה שהיא רואה, חווה ועוברת.
והשניה – פרספקטיבה רחבה על החיים במרחק של כשמונים שנים מאז שהיומנים נכתבו.

אני מקווה שהציטוטים הללו יגעו בכם ויחזקו אתכם כפי שהם נוגעים בי ומחזקים אותי:

"אני יודעת שלאלו ששונאים יש סיבות מבוססות לשנאתם,
אבל מדוע עלינו לבחור תמיד בדרך הקלה והזולה?
מבשרי חזיתי, שכל חלקיק של שנאה שיתווסף לעולם הזה,
יעשה אותו עוד יותר עוין מכפי שהוא בלאו הכי,
ואני מאמינה גם, אולי בתמימות, אבל בעקשנות,
שכדור הארץ יהיה מקום ראוי יותר לחיות בו, רק בזכות האהבה."

**
"תני לצער את כל המרחב וההגנה הנחוצים להם בתוכך,
משום שאם כל אחד ישא את היגון שלו בכנות ובאומץ,
הצער שכעת ממלא את העולם ישכך.
אבל אם אין לצער מרחב מוגן, ורוב המרחב בתוכך מוקדש למחשבות שנאה ונקם –
שמהן יוולד צער חדש לאחרים – כי אז הצער המתקיים בעולם הזה לא יעלם, אלא יוכפל."

**
"יבוא יום ובו נבנה עולם חדש,
ועל כל פשע וכל זוועה חדשים יהיה עלינו לענות באהבה וטוב לב,
מתוך כוחות שנשאב מפנימיותינו.
מותר לנו לסבול, אבל לא להיכנע לסבל."

**
"ואין דרך אחרת להתכונן לקראת הזמנים החדשים, אלא בלבנו.
ואי שם בתוכי מצויים אור וכוח ואהבה, שאינם מותירים מקום למרירות.
אני רוצה כל כך להישאר בחיים, לתת יד לבניין הזמנים החדשים, לתרום את העוצמה שבי,
כי אין לי ספק שזמנים חדשים יבואו, הרי אני חשה שהם גדלים בתוכי מיום ליום."

**
"שלום אמיתי בעתיד ייתכן רק כאשר כל אדם יגיע לשלום עם עצמו ויעקור מתוכו את השנאה לזולת,
ויהיה מוצאו אשר יהיה, ויהפוך אותה למשהו אחר,
במשך הזמן לאהבה אפילו, או שמא זאת ציפייה מוגזמת?
ואהבת לאויבך כמוך.
ומדוע שלא נאמין שזה אפשרי?"

**
"האם זאת באמת אני, שיושבת כאן וכותבת בשלווה ובבגרות נפשית,
והאם יש מי שיבין אותי אם אומר שאני מאושרת מאוד,
לא אושר מתפרץ, אלא אושר פשוט שנובע מהמתינות והאמון שהולכים ומתעצמים בי מיום ליום?
משום שכל הדברים המביכים והמאיימים והמעיקים אינם מטשטשים את חושיי אף לרגע אחד,
משום שאני ממשיכה לחיות את החיים בצלילות ולראות אותם כמות שהם.
משום שמחשבותיי ורגשותיי אינם נעכרים אף לרגע.
משום שאני מסוגלת לשאת הכול ולהתמודד עם הכול ואני ערה לכל הטוב שבחיים, גם בחיי שלי,
וההכרה הזאת, לא רק שאינה מתמעטת בגלל הנסיבות, אלא שהיא גדלה ונעשית חלק בל ייפרד ממני."

**
"הסבל באמת גדול, אבל למרות זאת, לעתים קרובות אני הולכת בשעת הערב המאוחרת,
כאשר היום שוקע מאחוריי עם עומקיו,
אני הולכת בצעדים נחושים לאורך גדר התיל ואז זה פורץ ועולה מתוך לבי שוב ושוב –
אני לא יכולה לעצור זאת, זה עולה כפי שהוא,
כוח בסיסי הטוען: החיים הם משהו נפלא וגדול.
מאוחר יותר יהיה עלינו לבנות את העולם חדש לגמרי,
וכל עבירה נוספת וכל אכזריות נוספת המתרחשים כעת
נצטרך לעמת עם חתיכה נוספת של אהבה וטוב לב שעלינו לכבוש ולמצוא בתוך עצמנו."

**
"החיים והמוות והסבל והשמחה, השלפוחיות ברגליים,
העייפות והיסמין שמאחורי הבית, הרדיפות, מעשי האכזריות הרבים מספור,
כל זה מצוי בתוכי, כל זה הוא שלמות אחת ואני משלימה איתה כולה ומתחילה להבין יותר ויותר,
גם אם איני יכולה להסביר את מהות הדברים."

**
"שוב התבגרתי מאז אתמול, בבת אחת נעשיתי זקנה בכמה וכמה שנים ומודעת יותר לסוף.
הייאוש נשר ממני ופינה את מקומו לכוח גדול יותר משהיה בי קודם.
זאת ועוד: מי שלומד להכיר את כוחותיו ומגבלותיו ולהשלים עימם מוסיף לעצמו כוח.
הכול פשוט כל כך, הכול הולך ומתבהר והייתי רוצה לחיות הרבה שנים כדי שאוכל להסביר את זה גם לאחרים."

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול בשעה 19:00 כשסיימתי אימון פילאטיס,
ניגשתי למכשיר הסלולרי ופתחתי ynet כדי להתעדכן במה שקורה.
הכותרת הראשונה שקפצה לי היתה עדכון על מותו של גל מאיר איזנקוט,
בנו של גדי איזנקוט הרמטכ"ל לשעבר וחבר הקבינט המלחמתי המצומצם.

הידיעה הזו עוררה בי גל של עצב.
התיישבתי על ספסל והתחלתי לקרוא כמה מהתגובות.
בתוך שניות עלו בי צער, עייפות גדולה וצניחה מיידית של אנרגייה.

די מהר לאחר התגובה הראשונית הזו, שמתי לב למחשבות שונות שהחלו לעלות בי בתוך שניות:

– "איפה הבן של איזנקוט, ואיפה הבן של ההוא"
– "זה לא הוגן שזה קורה דווקא לאיזנקוט שמקדיש את כל חייו במסירות ובצנעה להגנה על המדינה"
– "נשבר לי כבר מכל הפוליטיקות הקטנות והמכוערות בזמן שאנשים משלמים פה מחירים כל כך כבדים"
– "זה לא בסדר שאני מגיב ככה דווקא במקרה הזה. אני אמור לחוש אותו כאב על כל הרוג בלי קשר לייחוס שלו"

בשלב הזה חלק מהעצב הפך לכעס ולתסכול עמוק.
הסיפוק והרוגע הנפשי והגופני שחשתי רק לפני חמש דקות בסיום האימון הפכו לעצבנות ולחוסר שקט.

הדבר הזה מדהים אותי כל פעם מחדש:
כותרת אחת שאנחנו קוראים או משפט אחד שאנחנו שומעים,
יכולים להשפיע עלינו בצורה עמוקה בתוך עשירית שניה.

הטריגר שמפעיל אותנו לא חייב להיות חיצוני,
הוא יכול להיות גם פנימי ולהופיע בצורת מחשבה שעולה בנו,
על עצמנו, על אחרים או על המצב.
בחמש הדקות הללו מרגע שסיימתי את האימון "הופעלתי" פעם אחת על ידי קריאת כותרת בynet,
ואז שוב ושוב מספר פעמים על ידי מחשבות שונות שעלו בי.

**
חשוב להבחין בין התגובה המיידית הראשונית שעולה בנו, לאלו שבאות אחריה.
במקרה הזה למשל יש הבדל בין תחושת העצב והעייפות שחשתי בשניה שקראתי את הכותרת,
לתחושת הכעס והעצבים על אחרים ועל העולם, שהתעוררו מהמחשבה על מי לא בסדר,
או לרגשות האשם, שעלו בעקבות המחשבה שאני לא בסדר.

למה חשוב לשים לזה לב? משתי סיבות מרכזיות:

ראשית, כיון שחלק גדול מהסבל ואי-השקט שאנחנו חווים,
אינו נובע מתוך מה שקורה, אלא מתוך המחשבות שלנו על מה שקורה.
השפעתם של גלי הרגשות-מחשבות המאוחרים (שניוניים) שלנו עלינו,
בדר"כ גדולה מהשפעתם של אלו בגל הראשון המופיעים כתגובה מיידית לטריגר.

ושנית, כיון שלרוב אין לנו שליטה על התגובה האינסטינקטיבית של רגשות, תחושות או מחשבות שקופצות לנו,
ויש לנו הרבה יותר שליטה והשפעה על גלי הרגשות-תחושות-מחשבות המאוחרים שעולים לנו.
כלומר, חלק מרכזי ביכולת ההשפעה והשינוי שלנו,
טמונים ביכולתנו לבחור את המענה המחשבתי-רגשי-פעולתי שלנו,
המגיע לאחר התגובה האינסטינקטיבית הראשונית והבלתי נשלטת.

אלו חדשות טובות – יש לנו יכולה השפעה גדולה יותר, על מה שמשפיע עלינו יותר.

הדגש פה הוא על בחירה:
אנחנו יכולים לבחור באלו מחשבות-רגשות-תגובות שניוניות להמשיך לאחוז ואולי אפילו להעצים,
ואת אלו אנו רוצים לשחרר או להפחית.

**
הפוטנציאל של הרעיון הזה הוא עצום שכן במהלך יממה רגילה,
אנחנו מושפעים ממאות רבות של טריגרים שמפעילים אותנו,
ומעוררים בנו גלים ראשונים ומשניים של רגשות, תחושות, מחשבות ותגובות.

איך ייראו וירגישו חיינו אם נצליח להסב רק 5% מהגלים המשניים של מה שאנו חושבים-מרגישים-עושים,
למחשבות-רגשות-פעולות מקדמות ומחזקות?
איך זה ישפיע עלינו ועל סביבתנו?

**
אתמול בשעה 19:05,
מרגע שהבחנתי בגלי המחשבות-רגשות-תגובות השניוניות שלי, יצאתי מ"אוטומט",
בחרתי להמשיך להיות עם העצב והאבל, ולנסות להפחית קצת את הכעס והתסכול.
יצאתי מynet, שמתי את הסלולרי בכיס, נכנסתי לרכב, בחרתי במוזיקה נוגעת (במקום אקטואליה),
ונסעתי לאסוף לביבות שאמי הכינה עבורנו לנר ראשון של חנוכה.

יש גבול למה שאנחנו יכולים לשנות בעולם ברגע נתון,
ועם זאת, כמעט בכל רגע, מתוך המקום שאנו נמצאים בו,
אנחנו יכולים לבחור במחשבה-רגש-פעולה מקדמים ומחזקים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לאורך השנים, ועל אחת כמה וכמה במהלך השבועות האחרונים,
אני משתדל להקשיב, לקרוא וללמוד מאנשים שמחזקים אותי ושהשפעתם עלי מיטיבה.
בפוסט הנוכחי, אני בוחר להביא מספר ציטוטים שליקטתי משניים מהם: סטיבן ג'נקינסון וד"ר אדית אווה איגר.

סטיבן ג'נקינסון מקדיש את חייו לליווי חולים סופניים ומשפחותיהם, מורה מוביל ומוערך לנוכחות במצבי משבר.
ניתן לצפות בהרצאה מלאה שלו (כתוביות בעברית) בקהילת "שותפים למסע" בעקבות טבח ה7.10.
הנה מספר משפטים שלו (בתרגום חופשי שלי) המתייחסים לנושא של לב פתוח בזמן משבר:

"לנסות לשמור על הלב שלכם פתוח,
ולהרגיש שאתם לא מצליחים, ושהוא כל הזמן קורס לתוך עצמו,
הוא הביטוי של לב פתוח בזמן משבר."

"עצם הניסיון לשמור על הלב שלכם פתוח הוא פתיחות הלב.
כשאתם מנסים לשמור על הלב שלכם פתוח, ייתכן שתמצאו שהוא אינו פתוח,
אבל אנשים עם לב סגור לא מנסים לפתוח את ליבם."

"הדרך שבה רוב האנשים פותרים את בעיית שברון הלב שלהם היא על ידי סגירת הלב.
פחות לב פירושו פחות שבר."

"הנכונות להיות בנוכחות עם לב שבור אינה חולשה חסרת אונים למרות שייתכן שזה ירגיש כך.
במצבים קיצוניים, להסכים להיות עם לב שבור זו פעולה אקטיבית ורבת עוצמה,
המהווה מענה ישיר להתמודדות עם לב סגור."

"יש הבדל בין ההרגשה שאתם עושים את הדבר הנכון לבין לעשות את הדבר הנכון."

"נסו לא להחזיק את עצמכם בסוג של סטנדרט קדוש, שמול אכזריות יוצאת דופן,
איכשהו תצליחו להפגין פתיחות מוחלטת, קבלה מלאה או חיובית מתמדת,
ולדמיין שזו התגובה האנושית הטובה ביותר."

"בתקופה כזו אין תגמול על לב פתוח.
לעת עתה, עצם המאמץ לשמור על לב פתוח צריך להיות התגמול של עצמו."

"בתקופת משבר מרחב התגובות האפשריות מצטמצם.
בין האפשרויות קיים גם המאמץ לנסות לשמור על לבכם פתוח,
הנובע מההכרה שאם לא תעשו זאת, זה עלול להזיק מאוד לכם, לאנשים סביבכם ולחיים."

"אתם בעמדת מיעוט כשאתם מוכנים לאפשר ללב השבור את המרחב שלו,
מבלי לתרגם אותו באופן מיידי ולא בשל, לתגובה כוחנית בניסיון לפתור דברים."

***
ד"ר אדית אווה איגר היא פסיכותרפיסטית, שורדת שואה, סופרת ומרצה מעוררת השראה.
בספריה היא מתמקדת ביכולת הבחירה שלנו, גם במצבי החיים הקשים ביותר.
ניתן לקרוא גם את הפוסט שכתבתי על ד"ר איגר ועל ספרה הראשון "הבחירה".

הציטוטים הבאים לקוחים מתוך ספרה השני "המתנה": 

"חופש הוא מנהג לכל החיים – בחירה שעלינו לעשות שוב ושוב בכל יום.
בסופו של דבר, בחירה דורשת תקווה, שאני מגדירה בשתי דרכים:
המודעות שסבל, נורא ככל שיהיה, הוא זמני, וסקרנות לגלות מה יקרה בהמשך.
התקווה מאפשרת לנו להיות בהווה במקום בעבר ולפתוח את דלתות בתי הכלא הנפשיים שלנו."

"עד ליום מותי אתאבל על אובדן הורי, שלא זכו לראות ארבעה דורות שעלו מהאפר של מותם.
האימה עדיין איתי.
אין שום חופש בהקלת ראש במה שקרה, או בניסיון לשכוח.
אבל יש הבדל גדול בין לזכור ולכבד ובין להיתקע ברגשות אשם, בושה, כעס, עלבון או פחד מהעבר.
אני מסוגלת להתמודד עם המציאות של מה שקרה ולזכור שעל אף שהפסדתי, מעולם לא הפסקתי לבחור באהבה ובתקווה.
היכולת לבחור, גם בתוך כל כך הרבה סבל וחוסר אונים, היא המתנה האמיתית שהתגלתה מהימים שלי באושוויץ."

"גישה איננה הכול.
איננו יכולים למחוק קשיים או להבריא את עצמנו רק בעזרת ההשקפה שלנו.
אבל האופן שבו אנחנו מבלים את זמננו ומוציאים את האנרגיה הנפשית שלנו כן משפיע על בריאותנו.
אם אנחנו מתנגדים לדברים שאנחנו חווים ומתקוממים נגדם, אנחנו גוזלים מהצמיחה ומההחלמה שלנו.
במקום זה, אנחנו יכולים להכיר בדבר הנורא שקורה וגם למצוא את הדרך הטובה ביותר להיות איתו."

"קורבנות שואלים: "מדוע אני?", שורדים שואלים: "מה עכשיו?"
כשאני שואלת "מה עכשיו?" במקום לשאול "למה אני?",
אני מפסיקה להתמקד בשאלה מדוע הדבר הנורא הזה קרה או קורה ומתחילה לשים לב למה שאני יכולה לעשות.
אינני מחפשת מושיע או שעיר לעזאזל, במקום זאת, אני מתחילה לבדוק בחירות ואפשרויות."

"איננו יכולים לבחור את מה שקורה לנו, אבל אנחנו יכולים לבחור כיצד נגיב למה שקורה לנו."

"זהו הכלי הראשון ליציאה מהקורבנות: לגשת לכל מה שקורה בחיבוק עדין.
אינני מתכוונת לכך שחייבים לאהוב את מה שקורה, אבל כשמפסיקים להילחם ולהתנגד,
יש לכם יותר אנרגיה ודמיון כדי לחשוב על "מה עכשיו?" ולנוע קדימה במקום לשום מקום."

"כל התנהגות מספקת צורך.
רבים מאיתנו בוחרים להישאר קורבנות מפני שזה מעניק לנו רישיון לא לעשות דבר למען עצמנו.
לחופש יש מחיר.
אנחנו נדרשים להיות אחראים להתנהגות שלנו –
לקבל אחריות גם במצבים שלא גרמנו להם או בחרנו בהם."

"לפעמים נדרש רק משפט אחד כדי להצביע על הדרך לצאת מקורבנות:
האם זה טוב לי?
האם זה מחליש או מעצים אותי?"

*****
אני מקווה שהמילים הללו מחזקות אתכם כפי שהן מחזקות אותי.

בתפילה לשלומם, לבריאותם ולהחלמתם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים, המשוחררים, והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"מה שלומך?" הפכה בימים האלה לאחת השאלות הכי נפוצות, ושהכי מורכב או מעצבן לענות עליהן.
האם מי ששואל אותי באמת רוצה לדעת או שזו שאלה נימוסית כזו?
האם אני באמת רוצה לשתף, או שאני מעדיף לתת תשובה כלשהי ושנעבור הלאה?

בימים שאינם הימים הללו, "אני בסדר" היא אחת התשובות הכי נפוצות לשאלת "מה שלומך?".

כשאתם אומרים "אני בסדר", למה בעצם אתם מתכוונים?

יש "אני בסדר" שבאמת מתכוון לזה, כי כך אנחנו מרגישים.
המילים הן שיקוף של ההרגשה ושל מצב הרוח.

יש "אני בסדר" שנאמר למרות שאנחנו מרגישים אחרת,
והסיבה שאנו עונים כך, היא שאיננו בטוחים איך זה ייתפס אם נספר איך אנחנו באמת,
או האם האדם שמולנו באמת פנוי ומסוגל לשמוע את זה.

לפעמים נבחר לענות "אני בסדר" כי התשובה עוזרת לנו לשמור על עצמנו ולהישאר מוחזקים.
אם נתמקד ונדבר על איך אנחנו באמת, משהו בנו ובאנרגייה שלנו עלול לשקוע ולהוריד אותנו.

יש "אני בסדר" ענייני של מענה טקסי-סמלי,
שבעצם אומר "שלום, בואו נתקדם עם הנושא שלשמו התכנסנו, כי יותר חשוב לי לדבר עליו עכשיו."

ויש גם "אני בסדר" של "לא מתחשק לי לשתף אותך עכשיו,
ובוא נסיים את האינטראקציה הזו כדי שאוכל להמשיך הלאה לעניינים אחרים."

**
"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'

מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ מתוך "המקומות שמפחידים אותך" / פמה צ'ודרון

נראה שהתשובה של מורה הזן, מתחברת ל"אני בסדר" שבו יש הלימה בין הנאמר למורגש.

אבל לתחושתי יש כאן עוד משהו:
אולי יותר משהאמירה "אני בסדר" מכוונת לשואל, היא מופנית כלפי המשיב,
סוג של מנטרה תרגולית שתפקידה לחזק ולהזכיר שמצבנו הפנימי מושפע ממה שקורה סביבנו, אך לא מוגדר על ידו.
ששלומנו תלוי במידה רבה לא רק במה שקורה, אלא גם ובעיקר בדרך שבה אנו מתייחסים ומגיבים למה שקורה.

**
למרשאל רוזנברג, יוצר התקשורת המקרבת, היה מנהג יומי של עצירה לחגיגה ואבל.
בכל יום, הוא היה מקדיש תשומת לב במשך מספר דקות,
לדברים שהוא חוגג ולדברים שהוא מתאבל עליהם.

"חגיגה" מתמקדת בשמחה על דברים שקורים ועל צרכים שמתמלאים,
"אבל" מתמקד בקושי, בדברים שלא קורים כפי שהיינו רוצים (ואולי גם לא יקרו), ועל צרכים שלא מתמלאים.
(בתקשורת מקרבת, התאבלות אינה שמורה רק למקרי מוות ואובדן).

אפשר לחגוג לדוגמא שנת לילה טובה ורצופה, מזג אויר נעים,
שקיעה יפה, שיחה מחזקת עם חבר, עבודה משמעותית שהצלחנו לעשות,
או מחשבה על משפחות שזוכות להתאחד עם אהוביהן.

אפשר להתאבל לדוגמא על משפט שאמרנו ושאנו מצטערים עליו,
על תוכנית שלא יצאה לפועל, על תפקוד פחות מיטבי מכפי שהיינו רוצים שיהיה לנו,
על אובדן, או על מצב מורכב ומלא בחוסר וודאות וכאב שלא ברור מתי הוא יסתיים.

חגיגה ואבל חיים ביחד, ומשלימים זה את זה.
שניהם חלק מחיים מלאים.

**
עם השנים, הוספתי לתרגיל היומי של מרשאל מימד נוסף ו"שידרגתי" אותו לעצמי:
לצד החגיגה והאבל הוספתי את הכרת התודה לאנשים ועל אירועים.

אם החגיגה עוזרת לנו לראות את מה שמשמח אותנו ולבוא איתו במגע,
והאבל עוזר לנו להיות בנוכחות עם מה שקשה, עצוב ומאתגר,
הכרת התודה עוזרת לנו להבחין בתרומתם של אנשים ואירועים לחיינו.
היא מתחברת גם לשמחות וחגיגות וגם לאבל וקושי.

תרגול יומי של חגיגה-אבל-הכרת תודה
שומר אותנו מחוברים לחיים מלאים ואותנטיים, המכילים גם וגם וגם:
בכל יום אנו יכולים למצוא גם חגיגות, גם אבל וגם הכרת תודה.

וכשאנו מצליחים לעשות את זה בכל יום,
גם היום, גם בימים נמוכים או גבוהים,
מתחזק משהו בביטחון ובשקט שלנו.

**
כשחוזרים על הפעולה הזו שוב ושוב והופכים אותה להרגל יומי,
היא משנה את ההתייחסות שלנו לחיים.

ראשית, היא מרחיבה את הפרספקטיבה שלנו.
היא מאפשרת לנו לראות את הגם וגם,
ובכך עוזרת לנו להימנע מחוסר איזון קיצוני המוטה לאחד הצדדים.
יש משהו משחרר בהבנה שבכל יום אנחנו חווים גם וגם:
אפשר להפסיק לצפות ליום דימיוני כלשהו שבו לא נחווה אבל ושהחיים יהיו רק חגיגות ושמחות.

בנוסף, היא מחזקת את בטחוננו ביכולת שלנו לחיות:
מעבר לרעיון העקרוני שבכל יום נתון יש "גם וגם" ורק צריך להיות מסוגלים להבחין בכך,
ההרגל היומי מאפשר לנו לחוות את זה בפועל.
כשאנחנו מצליחים לחוות חגיגה, אבל והכרת תודה בעקביות ומדי יום,
גם בימים "גבוהים", וגם בימים "נמוכים" שבהם זה יותר קשה,
הביטחון שלנו מתחזק, תחושת החיות מתעצמת והנפש קצת נרגעת.

תרגול יומי של חגיגה-אבל-הכרת תודה הוא גם סוג של פרשנות בנוגע לחיים ולמה שמאפיין אותם,
וגם אמונה ותחושה בנוגע לעצמנו – ליכולת ולמסוגלות שלנו, גם במצבים מאתגרים.

**
בשבוע שעבר כתבתי על פיתוח מיומנות.

חגיגה, אבל והכרת תודה הן שלוש מיומנויות חיים יסודיות שניתן לפתח.

התרגול היומי של חגיגה-אבל-הכרת תודה, הוא זו סוג של העמקה מעשית ל"אני בסדר" של מורה הזן:

מה שלומך?
אני בסדר.
גם היום אני חוגג, מתאבל ומכיר תודה.

בתפילה לשלומם, לבריאותם ולהחלמתם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני כשבועיים השתתפתי בשיעור היוגה הראשון שלי.
מאז, השתתפתי בעוד שלושה או ארבעה שיעורים.
הרמה הנוכחית שלי מאוד ראשונית,
המיומנות והביצועים במקום שונה משל מרבית האנשים סביבי.

יש משהו חזק בחוויה של להיות "מתחיל":
לא לדעת, להיות בעל מיומנות נמוכה,
להתאמץ לנסות לעשות את מה שאחרים עושים,
וגם אז לא להצליח או לעשות משהו שמרגיש ונראה שונה ו"עקום".

לצד "הגמגום" והמאמץ,
אני מוצא בכל התהליך הזה משהו מרענן ומחיה שלא חוויתי מזמן:
הנה "שדה" שהייתי רוצה להתקדם בו,
שרירים (תרתי משמע) שהייתי רוצה לפתח,
ושאני מאמין שהם חשובים ובעלי פוטנציאל לתרום לחיי.

האם אני מוכן להקדיש לכך את הזמן והקשב הנדרש?
האם אני מוכן לאפשר לעצמי להיות במקום הלא-מיומן, המתאמץ והמגמגם,
ולהמשיך לתרגל בסבלנות, בעקביות ובהתמדה, גם כשאין תוצאות מיידיות?

**
בשיעורי יוגה, חלק מהתנועות שהמורה מדגימה,
לא רלוונטיות עבורי, בלתי אפשריות ליישום כרגע,
ומעוררות מחשבה שאין באפשרותי להגיע אליהן גם בעתיד.
(רוב הסיכויים שזה לא נכון, ושזה רק עניין של פיתוח מיומנות).

כשאני מביט במורה או במתרגל מנוסה,
אני רואה אותם כרגע כפי שהם כאן לידי,
ולא רואה את מאות ואלפי השעות,
שהם הקדישו לאורך השנים לפיתוח המיומנויות הללו.

בשונה מיוגה, יש מספר מיומנויות שאני מתרגל מזה מספר שנים,
ושכתוצאה מזה הרמה שלי בהן שונה מאוד מהרמה שלי ביוגה.
ביניהן: אמפטיה, הכרת תודה, הקשבה לעצמי ולאחרים, סקרנות, אי-שיפוטיות והכלת מורכבות.

תרגול מתמשך ועקבי לאורך שנים, תורם להתפתחותם של השרירים והמיומנויות הללו,
והופך אותם ליותר זמינים ונגישים עבורי, בחיי היום יום ובמצבי משבר וקושי.

ההקבלה הזו בין יוגה למיומנויות אחרות מעוררת בי שקט ותקווה:
זה לגמרי אפשרי.
אפשר לבחור מיומנויות או שרירי חיים שחשובים לנו,
לתת לעצמנו את הזמן,
להתמקד בהם, לפתח אותם בהדרגה, בעקביות ובהתמדה,
לאורך שנים אם צריך,
ואז פתאום לגלות שאנחנו במקום אחר מהמקום שהיינו בו,
ושהשרירים הללו נמצאים שם עבורנו, תומכים בנו ומשרתים אותנו.
(וגם שהדרך ממשיכה להיות אינסופית ולא נגמרת).

**
לקינוח אני רוצה לשתף בשלושה ציטוטים, משלושה מורים שונים,
שאני מעריך ושעוזרים לי ללמוד על מיומנויות ושרירי חיים חשובים שניתן לשאוף אליהם.

"תני לצער את כל המרחב וההגנה הנחוצים להם בתוכך,
משום שאם כל אחד ישא את היגון שלו בכנות ובאומץ,
הצער שכעת ממלא את העולם ישכך.
אבל אם אין לצער מרחב מוגן, ורוב המרחב בתוכך מוקדש למחשבות שנאה ונקם –
שמהן יוולד צער חדש לאחרים – כי אז הצער המתקיים בעולם הזה לא יעלם, אלא יוכפל."

– אתי הילסום, מתוך "השמים שבתוכי", הוצאת כתר

**
"תחושת הסבל נוצרת כאשר אתם מכנים מצב כלשהו בשם או מתייגים אותו, באופן שכלי, כלא-רצוי או כרע.
אתם מסתייגים ממצב, וההסתייגות מעניקה לו ממד אישי ומעלה את "האני" המתנגד.
מתן שמות ותיוג הם עניין של הרגל, והרגל אפשר לשנות.
התחילו להתאמן ב"אי מתן שמות" בדברים קטנים.
אם אתם מחמיצים את הטיסה, מפילים ספל ושוברים אותו, או מחליקים ונופלים בבוץ, האם תוכלו להימנע מלכנות את החוויה "רעה" או "מכאיבה"?
האם תוכלו לקבל מיד את ה"קיימות" של אותו הרגע?
כאשר אתם מגדירים משהו כ"רע", הדבר גורם להתכווצות רגשית בתוככם.
כאשר אתם מניחים לו להיות, מבלי לקרוא לו בשם, כוח עצום נעשה לפתע זמין לכם."

~ אקהרט טולה, מתוך "ארץ חדשה"
**
"סוג זה של אי-ידיעה מאפשר לנו להיות נוכחים תמיד,
כי כשאנחנו מתירים לעצמנו לא לדעת, אנחנו נעשים ערניים.
כמו צייד שעומד הכן ואינו יודע מה עלול לקרות.
…
פירוש הדבר, שאדם מסגל לעצמו פתיחות לכל מה שיקרה.
אם נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות,
נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות והאובדן,
אחר כך נחשוב, שהכול יהיה בסדר מלבד המוות, האובדן וכריך לא טעים, וכן הלאה.
מגבלות הרצוי מצרות את כלא ההגנה העצמית, שבתוכו אנו מעבירים את מרבית חיינו."

~ סטפן לוין, מתוך "מי מת"

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"מטריקס" הוא סרט מדע בדיוני מופתי שיצא ב 1999.
הוא מתאר עתיד דיסטופי בו האנושות כלואה באופן לא מודע בתוך מציאות מדומה, המטריקס,
שנבנתה על ידי מכונות מתקדמות במטרה להשתמש בגוף האנושי כמקור חשמל.
בעולם זה, הנשלט ע"י המכונות, רובם המוחלט של בני האדם ישנים מבלי לדעת שהם נשלטים.

באחד מקטעי המופת של הסרט מורפיאוס (מנהיג המורדים) פוגש את ניאו (שמתחיל להתפכח) ומציע לו לבחור בין הגלולה הכחולה לאדומה:
אם ניאו יקח את הגלולה הכחולה הוא ישכח את האירועים האחרונים ויחזור לשינה נוחה ולאשליה המוכרת.
הגלולה האדומה לעומת זאת תוביל אותו להתפכחות מלאה ולמלחמה במכונות לשארית חייו.

לבחירה הזו יש השפעה עצומה ואין ממנה דרך חזרה: כל גלולה "תזרוק" את ניאו לעולם אחר.

הגלולה הכחולה מציעה חיים של שינה עמוקה ולא מודעת.
שקט נפשי ונוח המבוסס על תעתוע, אי-ידיעה ובורות.

הגלולה האדומה מציעה התעוררות, ראייה מפוכחת של המציאות המורכבת.
היא מלווה בהרבה פחד, סבל, מאמץ ואי-נוחות.

נזכרתי בקטע הזה השבוע בחיבור למצב הנוכחי, ולמורכבות העצומה שיש עכשיו בכל כך הרבה מימדים.
באופן אישי, מצד אחד אני רוצה להיות במודעות, בעיניים פקוחות, להבין מה באמת קורה.
חשוב לי להיות מחובר לאמת, לא לחיות באשלייה מנותקת או בהדחקה.
ומצד שני אני רוצה שקט, או לפחות לדעת שאוכל לעמוד במה שאפגוש.
שההתפכחות לא שולחת אותי לנתיב של סבל, פחד, ייאוש או חוסר אונים לשארית חיי,
שיש שם גם איכות חיים ושמחה שמחכה לי.

באיזו גלולה הייתם בוחרים? הכחולה או האדומה?

הבחירה בין הגלולות היא דוגמא לתודעת או-או.
על פיה זה או אשליה נוחה או התפכחות מלאת סבל.
בכדי לקבל משהו עלינו לוותר על משהו אחר.
המשמעות היא שבכל בחירה אנחנו מפסידים, ושאף אחת מהבחירות אינה מספיקה.

אני רוצה גם וגם.

האם יש גלולה כזו של גם וגם?

האם אפשר גם להתפכח ולהתעורר, להבין ולהתמקד במה שחשוב באמת,
וגם לא ללכת לאיבוד בסבך של אינסוף מידע, חשיפה לאינספור זוועות, בעיות, שחיתויות ומחדלים,
שרק יציפו אותנו, ידירו שינה מעינינו ויפגעו בשמחת החיים שלנו?

משהו בי כמה לעסוק בדברים חשובים, לראות מבעד לנקודות העיוורון, ההסתרות והמניפולציות,
וגם לשמור על אנרגייה של חיוניות, תשוקה, תקווה, שלווה והנאת חיים.

איך פוגשים את הגם וגם הזה?
איך נחשפים, עושים, תורמים, מתקדמים במידה ובקצב (capacity) המותאמים עבורנו?
איך מייצרים שקט, יציבות, שמחה, תקווה ונוכחות גם אל מול בעיות מורכבות ומדאיגות?
איך שומרים על העוגן הפנימי שלנו בהתמודדות קשה, מאתגרת ומתמשכת אל מול כוחות חזקים?

כמובן שאין לי תשובות לכל השאלות הללו.

מרגיש לי שלשמור על ה"גם וגם" הזה,
ולהחזיק אותו ביום-יום תוך כדי תנועה המשרתת חיים ותומכת בהם,
הוא אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים לתרגל במסע הנוכחי שלנו.

תזכורת: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה." 

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בדצבר 2010 התחוללה במשך 5 ימים שרפת ענק בכרמל.
בשרפה נספו 44 בני אדם, רובם כבאים וצוערי קורס קצינים של שב"ס שנשלחו לתגבר פינוי אסירים מכלא דמון.
כל אחד מהאנשים שקיפחו את חייהם בשריפה הזו הוא עולם ומלואו, משפחה שחייה השתנו לעד.
בנוסף לאנשים, השריפה כילתה 25,000 דונם של חורש טבעי, הכולל מיליוני עצים ובעלי חיים רבים.
אני זוכר את כותרות העתונים והערכות המומחים שיידרשו עשרות שנים לשקם את הכרמל, אם בכלל.
ואז את ההפתעה שהוא משתקם בקצב הרבה יותר מהיר מכפי שציפו.

בשנתיים הראשונות שלאחר השריפה,
היערנים ואנשי המקצוע נתנו לטבע לעשות את שלו, ובעיקר למדו והתבוננו.
בהמשך, על בסיס התהליכים הטבעיים החזקים שהתרחשו, הם נכנסו להתערבות מרוכזת שנמשכה שנים.
בתוך שנים ספורות, הצמחייה ובעלי החיים השתקמו בצורה מפתיעה, הרבה מעבר לתחזיות ולהערכות.

ברמה מסוימת זהו סוג של נס,
כיון שהתרחש פה משהו מפתיע, שהיה מנוגד לאמונות ולהערכות בנוגע למה אפשרי.

האירועים שאנו חווים בשבועות האחרונים הם בסדר גודל שונה לחלוטין מאסון הכרמל.
לא באמת ניתן להשוות ביניהם.
ובשונה מהשריפה בכרמל, אנחנו עדיין בעיצומו של אירוע מורכב, אינטנסיבי ומסכן חיים שרחוק מלהסתיים.

אבל אולי השריפה בכרמל יכולה להזכיר לנו שיכולת ההתאוששות האנושית והטבעית היא אדירה ומפתיעה,
שכוח החיים חזק יותר מכפי שאנו מבינים או משערים,
שדברים יכולים להתפתח בצורות ובקצב שקשה לתאר,
ושתהליכי שיקום, ריפוי וצמיחה הנתפסים לפעמים כבלתי אפשריים, יכולים להתרחש.

לא צריך להאמין בכך בוודאות מוחלטת בכל לבנו,
מספיק להיות פתוחים לאפשרות שזה יכול להתרחש.

ומתוך המקום הזה,
לעשות כמיטב יכולתנו,
במעגלי ההשפעה שלנו,
כדי לעזור לזה לקרות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בקבוצה מסוימת שאני חבר בה מישהו שלח קובץ עם משפטי חמלה כגון "מותר לך להיות חלשה", "מותר לך לא להיות בתפקוד עכשיו" וכו'.
ההודעה והקובץ עוררו הרבה תגובות מפרגנות ואהדה.
רבים מחברי הקבוצה התחברו לזה.
גם אני מתחבר לזה, רואה סביבי ומרגיש על עצמי לפרקים את תת התפקוד ואת התנודות באנרגיה ובמצב הרוח.
זה הזכיר לי מקרה של מישהי שטסה מהארץ עם ילדיה ביום הראשון למלחמה.
היא העלתה פוסט חשוף ובו שיתוף פגיע על הפחד וחוסר האונים שלה שזכה להרבה אמפטיה ואפס שיפוטיות.

לצד ההכרה בחשיבות החמלה ואי השיפוטיות העצמית כלפי תפקוד ירוד שחלקנו חווים עכשיו,
מרגיש לי שמשהו במסרים הללו קצת מוטה ולא מספיק מאוזן.
במיוחד בימים כאלו כדאי להיזהר לא לקחת את זה לקצה ולוותר לעצמנו.
זה לא בושה או "לא-בסדר" להרגיש ככה, ולא כולם בתפקוד מיטבי עכשיו,
ועם זאת כדאי לזכור שיש לנו גם אחריות ושחשוב שנרים את עצמנו.
אני אוהב להדגיש את האיזון של קבלה, חמלה עצמית ואי-שיפוטיות פנימית לצד האחריות האישית והקבוצתית שלנו.
לא לוותר לעצמנו בקלות.
להתנתק ממסכים, שידורים ורשתות, למצוא דרכים להרים את עצמנו,
לקחת את האחריות ההורית והחברתית שלנו ולממש אותה.
גם כשזה קשה וכשצריך להתאמץ לשם זה.

המצב הנוכחי הוא לא צ'ק פתוח לחולשה ולחוסר תפקוד.
יש חשיבות לתפקוד כלשהו, לתחושת ערך ומסוגלות, לתרומה כזו או אחרת במעגלים שונים.
אפשר להתבלבל בין חמלה עצמית לבין תירוץ לבריחה ולחוסר התמודדות.
קבלה היא רק צד אחד של המשוואה.
יש גם הצד הנוסף של דחיפה קדימה, של רצון לשינוי, של לקיחת אחריות, עשייה ותנועה.

בימים אלו חשוב לשים לב לקו הדק שבין קבלה עצמית לויתור עצמי,
בין חמלה עצמית לשקיעה במסכנות ורחמים עצמיים,
בין אי-שיפוטיות על חוסר תפקוד לבין להשתמש במצב כ"תירוץ מוצדק" לאי-תפקוד.

**
אחד הספרים הכי מצוטטים במצבי משבר קשים, ובקרב מורים רוחניים רבים,
הוא "האדם מחפש משמעות" שנכתב ע"י ויקטור פרנקל, שורד השואה ואבי תורת הלוגותרפיה.
פרנקל מלמד אותנו שהמצבים החיצוניים שאנו חווים משפיעים עלינו, אך לא מגדירים את התגובה שלנו.
לדבריו בין הגירוי החיצוני לבין התגובה שלנו ישנו מרחב שבו אנו יכולים לצאת מאוטומט ולבחור.
ספרו של פרנקל "האדם מחפש משמעות" התפרסם וזוכה להכרה כל-כך משמעותית בעולם,
במידה רבה בזכות חוויות התופת האישיות שלו, וההתמודדות שלו במצבי קצה קשים במיוחד.
ברמה מסוימת הוא "הרוויח את זכותו" ללמד אותנו, כיון שהוא עבר "דרך זה" בעצמו.
פרנקל ודומיו, מראים לנו מה אפשרי גם במצבי חיים קשים מאוד ומסמנים לנו כיוון שניתן לשאוף אליו.

למרבה הצער, בימים אלו, אנשים ומשפחות רבים חווים אירועי קיצון מורכבים מאוד,
ו"מרוויחים את זכותם" ללמד אותנו משהו לא פחות ממורים רוחניים הנחשבים למובילים בעולם.

באופן טבעי, בתוך המצבים המורכבים שאנו חווים עכשיו אנשים יגיבו בצורות שונות:
יהיו כאלו שיקרסו ויהיו כאלו שיצמחו מהם.
יהיו כאלו שמעתה ואילך יתמקדו בנקמה, בשנאה, באובדן אמון,
ויהיו כאלה שיתמקדו בבניה, בהתפתחות, בריפוי ובשירות החיים.

"בין הגירוי לתגובה ישנו מרחב.
במרחב הזה בכוחנו לבחור את תגובתנו.
בתגובתנו טמונים הצמיחה והחופש שלנו."

תסתכלו טוב טוב מסביב, על המשפחות, השכנים והחברים שלכם.
תסתכלו טוב טוב פנימה על עצמכם.

בתקופה הזו נולדים הרבה "ויקטור פרנקלים" חדשים.
אולי אתם או מי שנמצא לידכם הוא אחד מהם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ערב אחד, כששחר בתי הבכורה היתה בת כשנתיים,
בזמן של אמבטיית ערב שגרתית,
היא איבדה הכרה והתחילה לפרכס.
אני זוכר את תחושת המעבר מ"אפס למאה" בשנייה.
מערב רגיל ושגרתי למצב חירום אינטנסיבי ומלא בחוסר וודאות.
כל ניסיונותיי להחזיר אותה להכרה לא הצליחו,
והתקפי הפרכוסים שהיו לה בכל כמה שניות, תוך כדי גלגולי עיניים,
רק הגבירו מאוד את הלחץ והפחד.
עטפתי אותה במגבת ובעזרת אחד השכנים טסנו לבית החולים שהיה במרחק 5 דקות נסיעה מאתנו.
תוך כדי עצירה בחריקת בלמים, רצתי לתוך חדר המיון כששחר (עדיין מחוסרת הכרה ומפרכסת) בזרועותיי.
אני לא זוכר מה בדיוק צעקתי,
אבל תגובת הצוות היתה מיידית, ותוך שנייה היא הושכבה על מיטה והתחילו לטפל בה.
מתגובות אנשי הצוות, ומהלחץ שראיתי בעיניהם,
יכולתי להבין שהמצב באמת חמור ושקורה פה משהו לא שגרתי שהם לא פוגשים בכל יום,
מה שבאופן טבעי רק הגביר את הלחץ והפחד שלי.

במשך מספר דקות נשענתי על הקיר מאחורי אנשי הצוות שעבדו על שחר בקדחתנות,
חסר אונים לחלוטין, בקושי עומד על רגליי, לא יודע מה לעשות ואיך לעזור,
תלוי בחסדי הצוות, אלוהים והגורל.

ואז, פתאום, הרגשתי יד על כתפי הימנית.
הסתובבתי לאחור וראיתי את מרב, השכנה שלנו מקומה שלישית.
בגלל אירועים אישיים מורכבים, היה למרב ניסיון משמעותי בעניינים רפואיים ובבתי חולים.
בעיצומו של כל האירוע האינטנסיבי הזה, היא קירבה את פיה לאוזני ואמרה לי:

"שחר שומעת אותך כל הזמן, גם כשהיא מחוסרת הכרה, וגם כשזה לא נראה ככה.
עמוד לידה, תחזיק לה את היד, ודבר אליה כל הזמן.
היא צריכה אותך צמוד אליה עכשיו."

כל חיי אכיר למרב תודה על הרגע הזה.

בזכותה, בתוך שנייה עברתי ממצב של חוסר אונים וחרדה, לעשייה.
עזבתי את הקיר שהייתי צמוד אליו, מאחורי גבם של הצוות הרפואי המטפל,
ניגשתי לצד מיטתה של שחר, שעדיין היתה מחוסרת הכרה,
נטלתי את ידה והתחלתי ללחוש לה באוזן שאני אוהב אותה,
שאני יודע שהיא חזקה וסומך על יכולת ההתמודדות שלה,
שמאיה ואני כאן איתה ושלא נעזוב אותה.
הפרכוסים המשיכו, שחר היתה עדיין מחוסרת הכרה,
והאירוע היה רחוק מלהסתיים אבל אני כבר הייתי במקום אחר.
חוסר האונים פינה את מקומו ללקיחת אחריות ולתפקוד.
בזכות מרב, קיבלתי עצמי תפקיד חשוב ונדרש:
לעמוד לצד בתי, להחזיק את ידה, ללחוש לה באוזן ולהיות איתה.

לשמחתי הרבה לאחר מספר שעות המצב התייצב, שחר הפסיקה לפרכס וחזרה להכרה.
כל הבדיקות שעשינו בעקבות האירוע שללו מקרים קשים שקיוינו לא לפגוש.
(מתברר שהגוף של שחר קרס עקב חוסר במלחים).
בתוך מספר ימים שחר חזרה לעצמה, ואנחנו חזרנו הביתה לשגרה מלאה וללא כל פגיעה.

**
למרות שהאירוע הזה התרחש לפני כ-21 שנים הוא עדיין חי בי וזכור לי היטב.
השינוי שעברתי בשניה, בזכות המשפט של מרב,
נחרט בי היטב ושימש אותי מאז גם במצבים נוספים.

אני מוצא אותו רלוונטי מאוד גם לתקופה הזו, בשני מובנים לפחות:

האם באמת שחר יכולה לשמוע אותי בזמן שהיא מחוסרת הכרה?
אין בי וודאות שמה שמרב אמרה נכון.
באופן אישי אני מאמין שכן, אבל אני לא בטוח לגבי זה.
בטח יש מחקרים שיוכיחו שכן, ומחקרים אחרים שיוכיחו שלא.
זה לא כזה משנה לי,
כי גם אם רק יש סיכוי שזה נכון,
במצבים קשים אני מוכן לקחת כל צ'אנס שיש,
להיאחז בכל פיסת תקווה, לעזור לריפוי לקרות.

ברור לי מעבר לכל ספק שהרפואה לא יודעת הכול,
שיש דברים מסוימים שאין להם הסבר,
ושהפוטנציאל האנושי, ובתוכו פוטנציאל הריפוי וההתאוששות,
גדול הרבה יותר מכפי שאנו משערים.

אז אם יש סיכוי שמה שאני עושה עוזר, גם כשזה לא וודאי,
אני רוצה לעשות את המיטב שאני יכול באותו רגע עבור שחר,
או עבור אדם אחר במצב אחר.

**
ובנוסף, לצד ההשפעה שלי על שחר,
יש את ההשפעה שלי על עצמי, ופה זה ודאי.
כשאנחנו מגויסים, נכנסים לתפקיד,
נמצאים שם עבור מישהו אחר (בפעולה, בדיבור, במגע או בתפילה),
תשומת הלב שלנו עוברת להתמקד במה שאנו עושים,
ומקטינה בצורה מיידית את תחושת חוסר האונים, אי-השליטה והחרדות שלנו.

כשאנו לוחשים למישהו משהו באוזן,
יש לנו תפקיד, אחריות, יש לנו מה לעשות.
אנחנו כבר לא חסרי אונים לחלוטין שנתונים רק לחסדי הרופאים, המחלה, הגורל או אלוהים.
גם כשנראה שאין מה לעשות, תמיד יש משהו שניתן לעשות.

בתקופה הנוכחית יש הרבה מאוד אנשים, קרובים ורחוקים, שאנו יכולים להיות לצידם.
ללחוש להם באוזן.
לחבק אותם.
לסייע במשהו קטן.
להתפלל עבורם.
לשלוח להם אנרגיה מרחוק.

כשנעשה את זה, אולי נעזור להם במשהו, ובוודאות נעזור לעצמנו.

חשוב מאוד לזכור:
זה שאנחנו לא מקבלים תגובה מיידית על משהו שאנו עושים,
או שאנחנו לא רואים את ההשפעה של הפעולות שלנו,
או שאיננו בטוחים אם הן עוזרות ומשפיעות,
לא אומר שמה שאנו עושים לא משפיע או עוזר.
זה רק סימן לכך שכדאי להמשיך לעשות זאת.

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע נזכרתי בכתבה שקראתי לפני מספר חודשים,
שבה מישהו אמר שיש לו "חיים משעממים" כי הוא כל הזמן עושה את אותו הדבר:
עסוק בלעזור ולעשות טוב לכל מיני אנשים, בכל מיני דרכים ומקומות.

המחשבה על זה עלתה לי באחד הבקרים השבוע והיא מרגישה לי מאוד רלוונטית ומתאימה.
אז ברמה מסוימת החיים שלי "משעממים" עכשיו:
אני מנסה להתמקד בדבר מרכזי אחד והוא הפחתת סבל ועשיית טוב, לעצמי, למשפחתי ובסביבתי.

כשאני כותב את המילים הללו, יש בי חשש שהן ייתפסו כ"קרות" או "אדישות",
שמישהו יפרש אותן כסוג של רוחניות מנותקת בסגנון "הכול לטובה" או משהו כזה.

אני ממש לא חושב במונחים כאלו עכשיו, בתקופה כה מורכבת כשכל כך הרבה אנשים חווים אבל, כאב, עצב, דאגה, פחד חוסר אונים וחוסר וודאות. 

ולצד זאת, כשיש הרבה פחד, כעס וכאב מסביב, וכשיש הרבה אנשים שחווים קשיים וזקוקים לעזרה,
יש גם הרבה הזדמנויות להרבות טוב, לעזור ולתמוך.

בתקופה כזו חשוב לזכור שבכל שיחה או פעולה,
אנחנו מרבים טוב או מעצימים סבל, מפקידים או מושכים אנרגיה.
במיוחד עכשיו, כשרבים מאיתנו בתפקוד חלקי או כזה שאינו מיטבי,
אנחנו עדיין יכולים לעשות כמיטב יכולתנו.
זה באחריותינו ולבחירתנו.
ולפעמים הדבר החשוב והדחוף ביותר הוא לטפל בעצמנו, להחזיק מעמד, 
להתנתק מהחדשות, לצאת להליכה, לאכול או ללכת לישון.

מיקוד בלהרבות טוב, לעצמנו ולאחרים, דרך פעולות שונות,
זו אחת הדרכים הכי אפקטיביות עכשיו לתרום למצב, לסייע לאחרים, ולשמור על עצמנו.
יש אינספור דרכים להרבות טוב בדוגמא הזו, וביניהן,
שליחת הודעת "מה נשמע" למישהו, משחק קופסא עם הילדים שלנו, התנדבות משמעותית,
או תרגול נשימות טלפוני בן כמה דקות להורדת סטרס עם לוחם בחזית שחווה לחץ נפשי.

בין שישי בערב לשבת בבוקר נדמה שהעולם התהפך.
אחד הדברים המאפיינים משברים, הוא שהעולם כפי שאנו מכירים אותו מתנפץ:
תפיסות מתרסקות, אמונות יסוד עמוקות מתערערות או קורסות,
התפקיד והתפקוד שלנו משתנים, ואיתם גם סדר היום, האינטרקאציות וסדרי העדיפויות.
הרציפות הקטועה הזו בין מה שהיה למה שעכשיו, מייצרת תחושת כאוס, חוסר שליטה וחוסר וודאות.

גם אני, כמו כולם, מטולטל ומנסה ליצור לעצמי ודאות מסוימת, להפחית חוסר אונים, להחזיר חלק מהשליטה.
אחת המחשבות שעוזרות לי השבוע היא שעקרונות הליבה שלאורם אני משתדל לחיות לא השתנו או נפגעו.

ברמה מסוימת, לפחות הרציפות הזו נשמרת:
להרבות טוב ולהפחית סבל, להתמקד במעגלי ההשפעה שלי, להחזיק תקווה, לקחת אחריות אישית ולשמור על עצמי.

יש פה גרעין חזק שאם מקפידים עליו הוא בעל כוח אדיר והשפעה עצומה, גם על עצמנו וגם על הסביבה שלנו.

אני מוצא בעקרונות הללו תירגול רוחני-מעשי עמוק ומחובר למציאות, שניתן וחשוב לעשות עכשיו.
הוא כולל לקיחת אחריות אישית על המחשבות-רגשות-מילים-פעולות שלנו,
תוך הכרה גם ביכולת ההשפעה העצומה שלנו להרבות טוב ולהפחית סבל,
וגם באפסות שלנו אל מול כוחות חזקים ורבים שפועלים כרגע.

לאט לאט.
נשימה נשימה.
צעד צעד.
פעולה פעולה.
יום ביומו.

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר