הבלוג של רוני ויינברגר

לפני כעשרה וחצי חודשים, ביום הולדתי ה-48 עשיתי לעצמי רפלקציה של תריסר שנים, רבע חיים.

אחת התובנות המרכזיות שאיתה סיימתי את הריפלקציה היתה:

"אין לנו מושג…כשאנו עומדים בפתחה של תקופה אין לנו סיכוי לדעת כיצד היא תתפתח.
הכול יכול להשתנות ולקבל כל-כך הרבה תפניות.
אנשים ונושאים כל-כך משמעותיים שבחיי כיום, לא היו שם לפני 12 שנים.
אני מסיים השבוע את התריסר הרביעי ומתחיל את התריסר החמישי.
מי יודע איך הוא יתפתח…"

המילים הללו נכתבו באמצע פברואר 2020. 
כשכתבתי אותן לא היה לי מושג שהקורונה תיכנס לחיינו תוך שלושה שבועות ושהמציאות המוכרת והמורגלת תשתנה בכל-כך הרבה צורות ואופנים. 
אני רוצה לשתף אתכם במספר מחשבות ותובנות שעלו לי היום, כשניצלתי את המעבר בין שנת 2020 ל 2021, לעצירה ולריפלקציה על השנה שחלפה.

אין לנו מושג. 
זו ממשיכה להיות תובנה מרכזית שלי שרק הולכת ומעמיקה. אנחנו לא יודעים לאן זה הולך ואיך בדיוק דברים יתפתחו. זה נכון לכל מימדי החיים: בריאות, פוליטיקה, קריירה, כלכלה, משפחה. בתקופה הזו אנו מרגישים את זה יותר מבתקופות אחרות, הן ברמה האישית והן ברמות רחבות יותר, אך האמת היא שכל תחושת ודאות או ביטחון שיש לנו היא מדומינת ומתעתעת. הדברים הללו לא נכתבים מתוך לחץ או פחד תהומי בנוגע לעתיד, אלא יותר מתוך ענווה והכרה במוגבלות שלנו ובהיותנו חלק ממשהו שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו.

**

ריספקט ויראת-כבוד לקושי ולמורכבות. 
אנשים עוברים דברים קשים. ברמה הכלכלית, התעסוקתית, הבריאותית, הנפשית, המשפחתית. לפעמים במספר מימדים בעת ובעונה אחת. לא לכל דבר יש פתרון פשוט. לא תמיד עניינים מתפתחים בדרך שאנו רוצים. כשקשה, זה לפעמים יכול להיות קשה מאוד. במיוחד כשזה נמשך תקופה ארוכה ובאינטנסיביות גבוהה.

**

בכל קושי טמונה גם הזדמנות. 
קושי שאנחנו חווים הוא הזדמנות להתמודדות ולגדילה עבורנו. קושי שאחרים חווים הוא הזדמנות להיות שם איתם ועבורם. זה לא משפט רוחני ניו-אייג'י שמנסה להקל על הנקודה הקודמת, אלא נקודת מבט נוספת. אין לנו שליטה על דברים שקורים לנו ועל קלפים שאנחנו מגרילים. יש לנו הרבה מאוד השפעה ובחירה על איך אנחנו בוחרים להגיב ומה אנחנו בוחרים לעשות, איך אנחנו משחקים עם הקלפים שהגרלנו.

**

כמה אנו תלויים בשגרות שלנו ובמסגרות שאנו חלק מהם. 
כמה מורגש חסרונה של מסגרת לילדים, של ארוחת צהריים עם קולגות בעבודה, של שגרה בריאה, של ישיבה בבית קפה או במסעדה טובה, של טיול בחו"ל. כשדברים נלקחים מאיתנו או מפסיקים להיות שם עבורינו אנו נזכרים בחשיבותם ולומדים להעריך אותם שוב.

**

חשיבותם של הדברים הפשוטים.
בימים האחרונים אני משתדל לצאת להליכה של כשעה בשעות הצהריים כדי לספוג שמש. היום עשיתי זאת עם בני רועי. אתמול הלכתי לבד תוך כדי האזנה לפודקאסט מעניין. השבוע, השמש החמימה בשעות הצהריים היא אחד הדברים המענגים עבורי. בתחילת השבוע כשהיו רוחות מזרחיות קרות ויבשות, העדפתי להישאר בבית ולא לצאת. בדרכי לפארק שליד ביתי אני רואה שיירה של עשרות מכוניות בדרך לבדיקת קורונה. איזו זכות זו להיות בריא, וליהנות מהליכה בשמש הנעימה, עם חבר קרוב או עם בן משפחה אהוב. עד כמה זה לא מובן מאליו.

**

מדהים כמה מהר אנו מסתגלים למצבים. 
ברמה האישית רבים מאיתנו חוו את זה בעבר. גילוי של מחלה קשה, אתגר תעסוקתי או משבר משפחתי יכולים לזרוק אותנו במהירות למציאות חדשה שקשה לנו לדמיין, אך מרגע שאנו חווים ונמצאים בתוכו, הוא הופך להיות חלק מהמציאות המורגלת שלנו. השנה הזו לקחה את ההסתגלות שלנו לרמה גלובאלית. לפני כשנה אף אחד לא היה מסוגל לדמיין את המצב הנוכחי, שאם היו מתארים לנו אותו אז הוא היה נשמע כהזיה. 
באופן אישי, אני נעזר המון בשתי שאלות שמסייעות לי להתמקד ולתעדף את תשומת הלב שלי במצבי חוסר וודאות: מה חשוב עכשיו? איך נותנים לזה מענה? מה שחשוב עכשיו זה לא בהכרח מה שהיה חשוב לפני שבוע או מה שיהיה חשוב מחר. חשיבה דינמית. הסתגלות לשינוי.

**

יש חשיבות רבה לחומרים המנטליים שאנו צורכים. 
במיוחד בתקופות כאלו. הם משפיעים על המחשבות, התחושות והתפקוד שלנו בצורה עצומה. בשנים האחרונות הפכנו להיות מודעים יותר לסכנות שבמוצרי מזון עתירי סוכר, שומן רווי או נתרן. הסימון עליהם מחדד את המודעות ומשפיע על הצריכה. מזה שנים אנו מודעים לסכנה שבחשיפה לקרינה מייננת בזמן צילומי CT ונזהרים לא להיחשף אליה שלא לצורך. אנחנו לא מספיק מודעים לחשיפה לחומרים מזיקים באיכות נמוכה שמופרשים או מוזרקים אלינו בערוצי הטלויזיה השונים וברשתות החברתיות. העולם הרבה פחות שחור, אלים ומסוכן והרבה יותר מאוזן מכפי שהוא מוצג באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות שמחפשים למקסם רייטינג, לייקים או פרסומות.

**

מתהווים כרגע שינויים עצומים, שאנו מודעים רק לחלקם. 
תחומים שלמים משתנים לבלי הכר עכשיו. חינוך. בריאות. תעסוקה. דיור. פוליטיקה. דמוגרפיה. תפיסות עולם עמוקות עוברות שינוי עכשיו, מערכות שלמות הופכות להיות בלתי רלוונטיות. הקשיים שהקורונה מביאה איתה, לצד הטכנולוגיות המתפתחות, מייצרות דחיפה עצומה והרבה יותר פתיחות לחדשנות. אלפי זרעים נזרעים עכשיו בכל כך הרבה מקומות. קל לפספס אותם ולא להיות מודעים לקיומם, כשאנו מחוברים לכותרות החדשות היומיות או לקשקושים התפלים ברשתות.

עד כאן השיתוף במספר מחשבות ותובנות שעלו לי היום.
אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים, אשמח לשמוע מה הן מעוררות בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הזמנה ראשונה:

לפני מספר שבועות התראיינתי בפודקאסט הנפלא של רותם כהני, "שפת החיים – תקשורת שמקרבת בינינו".
הפוקדאסט של רותם מתמקד בהיבטים שונים של תקשורת מקרבת וכל פרק מוקדש לנושא אחר.
בשיחה שקיימנו החלטנו להתמקד בנושא של תקשורת מקרבת בארגונים.
יש משהו מרתק בעיני בכל הנושא של תקשורת מקרבת בארגונים, השונה מהותית בכמה היבטים מתקשורת מקרבת בסביבות אחרות כגון זוגיות, הורות, קבוצת חברים או קהילה. 
האם באמת ניתן להצטיין עסקית בעולם תחרותי ואינטנסיבי כשהתרבות הארגונית מבוססת על תקשורת מקרבת? 
האם זה לא פוגע במצוינות או בתחרותיות של הארגון?

בהכנה לשיחה רותם ואני העלינו מספר נקודות שחשבנו שיהיה מעניין לדבר עליהן ובעיקר הסכמנו להיות בהקשבה זה לזו ולתת לשיחה להתפתח בלי לתכנן אותה יותר מדי.
בין היתר דיברנו על איך לפטר ולגייס בתקשורת מקרבת, איך ניתן לבנות אמון, איך ניגשים לקונפליקט ומה הסכנות שתקשורת מקרבת יכולה לעורר בארגון.

ניתן להקשיב לשיחה של רותם ושלי בקישור הבא או בכל אפליקציות הפודקאסטים (חפשו את "שפת החיים – תקשורת שמקרבת בינינו"). בכלל מומלץ לעשות subscribe לפודקאסט של רותם ולהאזין לפרקים נוספים.

**
הזמנה שניה:

בתחילת ינואר אקיים הרצאה אינטרנטית בנוגע לפיתוח תרבות של תקשורת מקרבת בארגון. 
ההרצאה תתקיים ב 6.1.21 בשעה 13:00 במסגרת כנס מקוון לתקשורת מיטיבה.

זהו כנס מושקע במיוחד הכולל שבועיים של הרצאות, סדנאות ושיחות פתוחות אונליין – להורים, מנהלים, אנשי חינוך, מטפלים, יועצים ובעצם לכל מי שרוצה לתקשר בדרך מיטיבה עם עצמו ועם סובביו.
הכנס לתקשורת מיטיבה נועד לחבר בין תודעה, שפה ופעולה ולשלב בין גישות עקרוניות לבין פרקטיקות תקשורתיות מעשיות.

ההרצאה שלי תתמקד בנושא של פיתוח תרבות של תקשורת מקרבת בארגון.
בין היתר אגע בנקודות הבאות:
– מה המהות העמוקה של ארגון עסקי בעל תרבות המבוססת על תקשורת מקרבת?
– איך נראית תרבות ארגונית מבוססת תקשורת מקרבת בחברה עסקית בת מאות עובדים? 
– איך מגייסים ומפטרים עובדים ב”תקשורת מקרבת” והאם זה בכלל אפשרי? 
– מה ההבדלים הגדולים שבין תקשורת מקרבת בארגון עסקי לתקשורת מקרבת בסביבות אחרות?

ניתן להירשם לכנס ולצפות בתוכנית המפורטת של מגוון הסדנאות וההרצאות בקישור הבא.

**
הזמנה שלישית – המלצת צפייה:

השבוע סיימתי לצפות בסדרה הדנית "בורגן" (Borgen) המשודרת בנטפליקס.
הסדרה (זוהי אינה סדרה תיעודית) נוגעת בקשר שבין פוליטיקה ותקשורת ומתמקדת במספר דמויות מפתח בעולמות הללו. 
בדרך-כלל שעות הצפייה שלי מועטות יחסית ואני לא חובב גדול של בינג'.
הסדרה הזו, בשונה מאחרות, משכה וריתקה אותי.
מצאתי עצמי צופה בה בכל ערב בשבועות האחרונים.

כשחשבתי השבוע מה יש בסדרה הזו שכל-כך מושך אותי, התחדדו לי מספר דברים:
– הפרקים השונים מצליחים להציג בצורה יפה בעיני מורכבות אמיתית של סוגיות שונות, מורכבות שהיא מעבר לטוב ורע, שחור ולבן.
– הדמויות אנושיות ומתמודדות עם אתגרים שמעסיקים גם אותי, ביניהם לדוגמא המתח שבין פיתוח קריירה משמעותית וטיפוח משפחה, קונפליקטים ערכיים, מערכות יחסים, החלטות קשות ועוד. 
– כמי שלא בקי בפוליטיקה, קיבלתי בזכות הסדרה הצצה אל "מאחורי הקלעים" של תהליכים, דינמיקות ומורכבויות שאיני חשוף אליהם בשגרה.
– השחקנית המגלמת את ראשת הממשלה הנבחרת של דנמרק כובשת !

**
הזמנה רביעית:

אתמול, בסבב הסיום של סדנה לצוות ההנהלה של ארגון עסקי כלשהו, הזמנתי את אחד עשר חברי ההנהלה לענות במספר משפטים על שתי השאלות הבאות:

1. מה אני מתחייב לעשות שונה/אחרת/יותר החל ממחר בבוקר?
2. מה הייתי רוצה שאנחנו כצוות הנהלה נעשה שונה/אחרת/יותר החל ממחר בבוקר?

אני מוצא את השאלות הללו חשובות ומשמעותיות מכמה סיבות:
א. הן מאזנות בין האחריות האישית (שאלה 1) לבין האחריות הקבוצתית (שאלה 2) ומדגישות את חשיבותם של שני ההיבטים הללו.
ב. הן מכוונות למשהו קונקרטי ומעשי שהוא מעבר למילים גבוהות או לרעיונות נשגבים ומופשטים.
ג. השאלה הראשונה מעלה את סף המחויבות ומדגישה את ההבדל שבין "רוצה" לבין "מתחייב".

**

עד כאן ארבע ההזמנות. אם אתם מוצאים את המסר הנוכחי משמעותי ובעל ערך עבורכם ומתחשק לכם לכתוב לי מספר מילים, יעניין אותי לקרוא.
מוזמנים גם להעביר את המסר הזה הלאה, לאנשים נוספים שיכולים להנות ולהיתרם ממנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

התרגום המילולי של "אסקידה אקמק" (Askida Ekmek) הוא "יש כיכר לחם על הוו".
"אסקידה אקמק" היא מסורת תורכית עתיקה שבה כשאתה קונה כיכר לחם במאפייה המקומית, אתה יכול לבחור לשלם עבור כיכר נוספת. 
לאחר שאתה מקבל את כיכר הלחם שלך, הכיכר הנוספת ששילמת עבורה נעטפת ומונחת על וו שעל הקיר. 
אדם שנכנס למאפייה יכול לשאול האם יש משהו על הוו.
אם יש, הוא יקבל כיכר לחם אחת, ובכך יינתן מענה מסוים לצורך שלו.
מעבר למענה על הצורך במזון, בזכות המסורת הזו מתפתחת תרבות של ערבות הדדית וזרימה של נתינה וקבלה המבוססת על בחירה.

**
בדומה למסורת "אסקידה אקמק" המוסלמית, גם היהדות משופעת בתרבות של נתינה וקבלה. 
בספר "משנה תורה" מתאר הרמב"ם שמונה רמות של צדקה או נתינה לזולת.
המלים הבאות הינן פירוש מופשט של סב המסביר לנכדתו בת החמש את מהות הקטע.
הן הועתקו מספרה הנפלא והמרגש של ד"ר רחל נעמי רמן – "ברכות סבי" (עמוד 81):

"ברמה השמינית והבסיסית ביותר של הנתינה, אדם קונה בצרות עין מעיל לאיש רועד מקור שביקש את עזרתו. הוא נותן לו את המעיל בנוכחות אנשים ומצפה לתודתו.
ברמה השביעית, האדם עושה אותו הדבר מבלי לחכות לתודות.
ברמה השישית, האדם עושה זאת ברוחב לב מבלי לחכות לבקשת העזרה.
ברמה החמישית, האדם קונה ברוחב לב אבל נותן לעני את המעיל בסתר.
ברמה הרביעית, האדם נותן ברוחב לב ובסתר את מעילו שלו, ולא מעיל שקנה.
ברמה השלישית, האדם נותן ברוחב לב את מעילו שלו, מבלי שהמקבל יודע מי הנותן. אולם האדם עצמו יודע מי חב לו תודה.
ברמה השניה, הוא נותן את מעילו שלו בסתר. הוא אינו יודע למי, אבל המקבל יודע למי הוא חב תודה.
לבסוף, ברמה הראשונה והטהורה ביותר של נתינה לאחרים, האדם נותן ברוחב לב ובחשאי את מעילו שלו, והמקבל אינו יודע מי הנותן.
אז הופכת הנתינה לביטוי טבעי של הטוב שבנו, ואנו נותנים באותה הפשטות שבה פרחים מדיפים את ניחוחם."

הילדה חושבת מעט ואומרת: "סבא, אני אעשה רק את הדבר הנכון".

הסבא צוחק ואומר: "נשומהלה, יש כאן דבר מיוחד במינו. נניח שכולנו נותנים לאחרים כמו האדם הראשון, מציעים בצרות עין ובנוכחות אחרים מעיל שקנינו למישהו שזקוק לכך וביקש את עזרתנו.
אם כולנו נעשה כך, האם יהיה יותר או פחות סבל בעולם?"

הילדה חושבת, מבולבלת מעט מהשאלה ועונה: "יהיה פחות סבל".

"נכון", עונה הסב וכולו זורח, "בדברים מסוימים יש כ"כ הרבה טוב, שראוי לעשותם בכל הדרכים האפשריות".

**
אני אוהב את שני הקטעים הללו. 
הם מחוברים למהותה של גישת "התקשורת המקרבת" שהיא להוביל לזרימה של קבלה ונתינה מהלב. 
בנוסף, הם מעוררים בי השראה וגורמים לי לחשוב על הקבלה והנתינה שלי.

הן ב"אסקידה אקמק" והן בשמונה רמות הנתינה של הרמב"ם ברור מי הצד הנותן ומי הצד המקבל. 
יש משהו חזק וממלא בלהיות בצד הנותן, בלהרגיש סיפוק על שעזרת למישהו, שהעשרת חיים.
בשונה מאסקידה אקמק ומתיאור רמות הנתינה של הרמב"ם, ישנם מצבים שבהם הגבולות בין נתינה וקבלה מיטשטשים. 
עפ"י מרשאל רוזנברג יוצר התקשורת המקרבת, כשילד מאכיל ברווז, לא ברור מי הצד שנותן יותר ומי הצד שמקבל יותר. 
שניהם חווים אושר והנאה, שניהם גם נותנים וגם מקבלים.

אחד הרגעים הכי משמעותיים שחוויתי בשבוע שעבר היה כשחבר יצר איתי קשר ושיתף אותי בקושי גדול שהוא חווה כרגע בחייו.
זו היתה שיחה לא מתוכננת שנמשכה קרוב לשעה.
בשלב כלשהו בשיחה, אותו חבר הרגיש אי-נוחות מסוימת ואמר לי "סליחה שאני נופל עליך ככה עם העניינים שלי."
"לא רק שאתה לא נופל עלי", השבתי, "השיחה שלנו היא מתנה גדולה ומשמעותית עבורי. תודה רבה על שהתקשרת ועל שאתה מאפשר לי להיות אתך בחוויה הזו עכשיו."

באופן אישי אני שם לב שלי הרבה יותר קשה לקבל מאשר לתת.
אחת הסיבות העיקריות היא החשש להעמיס על אחרים ואי-הרצון "ליפול עליהם" עם העניינים שלי.
בשנים האחרונות אני מגלה שאולי אחת הנתינות הכי נדיבות שאני יכול לתת למישהו אחר היא האפשרות להיות שם עבורי, לסייע לי ולעשות משהו משמעותי עבורי כשאני צריך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני זמן מה סיימתי תהליך בן כחצי שנה עם חברי הנהלה של אחד מארגוני ההייטק הידועים בארץ.
במהלך החודשים הללו עברנו ביחד מסע משותף שכלל תהליך אישי עם כל אחד מהמנהלים ותהליך קבוצתי עם צוות ההנהלה כמכלול.
בפגישה האישית המסכמת ביקשתי לשמוע מכל מנהל מה הדברים המרכזיים שהוא לוקח מהתהליך הזה.
באופן טבעי וצפוי קיבלתי תשובות שונות ומגוונות.
מה שהיה מעניין ומפתיע מאוד היה שכולם בלי יוצא מן הכלל, ציינו פעילות מסוימת (שביצענו שוב ושוב במהלך המפגשים) כאחד הדברים הכי משמעותיים שהם חוו.

לפעולה הזו קראנו "בדיקת דופק" ונהגנו לפתוח איתה את כל ישיבות ההנהלה:
על השולחן בחדר הישיבות (זה היה בתקופת טרום-קורונה) פרסתי חפיסה של קלפי רגשות וצרכים וביקשתי מכל אחד מהמשתתפים לבחור קלף רגש וקלף צורך, המתארים את מה שחי בהם ומעסיק אותם כרגע בהקשר אישי או עסקי, עם או בלי קשר לישיבת ההנהלה שאנו עומדים לקיים.
אחרי בדיקה פנימית סקרנית ובחירת קלפים מתאימים, כל אחד מהמנהלים שיתף בפתיחות במקום שהוא נמצא בו כרגע.
"אני עייף ויש לי צורך בחופשה", "אני מודאג מהניתוח שהבן שלי עובר מחר וצריך וודאות ובריאות", "אני גם לחוצה וגם נרגשת מהפרויקט שאני עובדת עליו עכשיו וצריכה מיקוד והתקדמות", "אני עצוב בגלל נושא אישי כלשהי שאני לא רוצה לפרט ויש לי צורך באהבה ובתקווה", "יש בי מתח לקראת הישיבה הקרובה וחשוב לי שהיא תתנהל בהוגנות ובכבוד" הן דוגמאות לחלק מהשיתופים שעלו במפגשים הללו.

**
המטרה המרכזית של סבב בדיקת דופק בתחילתה של ישיבה היא לאפשר לכל אחד מהמשתתפים לתת מקום ותשומת לב במשך דקה או שתיים למה שחי בו כרגע, על מנת ליצור חיבור אנושי ולאפשר נוכחות וקשב גדולים יותר בישיבה עצמה.

המעברים בסבב "בדיקת הדופק" יכולים להיות חדים: 
משתתפת יכולה לשתף בקושי שהיא חווה עם חזרה לעבודה לאחר שבעה על אמה שנפטרה, בעוד שהמשתתף שאחריה ישתף בתסכול שהוא חווה על כך שהוא רב עם בנו על אי-הכנת שיעורים, או שמחה על יום הולדת 80 שהוא חגג לאמו.
בפעמים הראשונות זה יכול להרגיש מוזר עד כדי לא לגיטימי ("איך אני יכול לשתף בדבר הזה שמעסיק אותי אחרי שהיא שיתפה בנושא כל-כך עמוק ומשמעותי?"). 
זה לגיטימי משום שזה מה שמעסיק אותי עכשיו.

עם הזמן מתפתח הביטחון שלא רק שזה לגיטימי, זה אפילו חשוב מאוד:
כמשתתף, אם אני יודע ששיתוף אישי שלי לא יהפוך לדרמה שתטלטל את הישיבה ושלחבריי לצוות יש יכולת להקשיב לי מבלי להיבהל ממה שאני אומר, זה מגביר את הסיכוי שאשתף בדברים מהסוג הזה.
סבב בדיקת הדופק אינו טיפולי ומטרתו אינה לעזור לאנשים לפתור את הבעיות שלהם, לעודד אותם או לפתח שיחה אישית מהנה. את זה אפשר לעשות לאחר המפגש, בארבע עיניים או בדרכים רבות אחרות.

**
ההנחייה שאני נותן במהלך הסבבים הללו היא להישאר ממוקדים בהקשבה, לשים לב לדרך שבה שיתופים של אחרים משפיעים עלינו ולהימנע ככל האפשר מלפתח שיחות בתגובה לשיתוף של אחרים. 
כשמישהו מסיים לשתף בדקה או שתיים ב"דופק" שלו, שאר המשתתפים מברכים אותו ב"בוקר טוב" או ב"צהריים טובים" המקבילים לאמירת "שמענו אותך. תודה רבה ששיתפת אותנו. זה זמן לעבור לאדם הבא."

למי שלא מורגל בכך, יש משהו קצת לא נוח ואולי מביך בשיתוף "בדיקת דופק", במיוחד בפעם הראשונה.
למרות שעשיתי זאת כבר אינספור פעמים עם הרבה מאוד צוותים, הפעם הראשונה שאני מבקש ממשתתפים לשתף "בבדיקת דופק", מעוררת בי לחץ וחשש שהם לא ישתפו פעולה.
לשמחתי, זה עדיין לא קרה. 
בכל קבוצה יש מישהו או מישהי שמוכנים לקפוץ ראשונים ולשתף בפתיחות במה שחי בהם.
מהר מאוד ציניות, מבוכה וחשש מפנים את מקומם לחיבור, להקשבה ולאמפטיה.

מדי פעם שואלים אותי האם אני לא חושב שזה בזבוז זמן, לא לעניין או לא מקצועי, במיוחד כשמדובר במנהלים בכירים. 
אני מוצא שההיפך הוא הנכון: כשאדם שואל את עצמו מה חי בו כרגע, הוא מפנה קשב פנימה ונותן מקום לנושאים שממילא מעסיקים אותו ומושכים את תשומת לבו. 
יש משהו בבדיקה הזו שמאפשר להוריד הילוך לכמה דקות, להאט, לעצור ולנשום קצת. 
כשהנושאים שמעסיקים אותנו "מסומנים" (בקול רם או בלב), משהו במרחב הפנימי שלנו מתפנה ואנו יותר נוכחים וממוקדים בכאן ובעכשיו. 
מנהלת שעבדתי איתה לאחרונה סיפרה לי שבעיניה הסבבים הללו פותחים את הלב ומאפשרים למשתתפים לראות זה את זה בפן הרבה יותר אנושי המעלה בצורה מיידית את מידת האמון, הפתיחות והקרבה בחדר. 
כשאני רואה את מנהלת החטיבה המקבילה שלי, שבעוד רגע נתווכח על נושא מקצועי כלשהו, לא רק כמנהלת חטיבה אלא גם כאם מודאגת לילד שעובר מחר ניתוח זה משנה משהו בי ובשיחה.

**
יש דברים שקשה להסביר במילים ושצריך לחוות כדי להבין. 
אני חושב ש"בדיקת דופק" זו אחת הדוגמאות לנושאים מהסוג הזה. 
תהליך כל כך פשוט ועם זאת כה מיוחד ועוצמתי.
אולי זה נשמע קצת הזוי, אבל איך בכל זאת אפשר להסביר, שבדיקת דופק היא אחד הדברים הכי משמעותיים ומרגשים שלוקחים חברי הנהלה בכירים ומנוסים מתהליך אינטנסיבי בן 6 חודשים?

**
"בדיקת דופק" הוא כלי מספר 24 מתוך "סדרת 52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי לפני מספר שנים. ניתן להירשם לסדרה ולקבל באופן מיידי את הכלי הראשון שבה. 
הכלים נשלחים אחת לשבוע במשך שנה שלמה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשבועות האחרונים אני "חוטף" הרבה ביקורת על הכתיבה שלי.
זו בעיקר ביקורת שאני מזמין:
חלקה מגיע מאנשים ששולחים לי חוות דעת מקצועית חד-פעמית על כתב היד שאני שולח להם ורוצה להפוך לספר.
ביקורת מתמשכת נוספת מגיעה אחת לכמה ימים ממישהי שמלווה אותי בכתיבת הספר, בכל פעם שאני מסיים מקטע נוסף של עבודה. 
בחודשיים האחרונים השתתפתי בסדנת כתיבה מתוך כוונה לפתח את יכולת הכתיבה שלי. במהלך הסדנה קיבלתי פעמיים בשבוע ביקורת על מטלות כתיבה שהגשתי.
זה הרבה ביקורת.
אני לא זוכר מתי בשנים האחרונות קיבלתי כל כך הרבה ביקורת.

חשבתי שיהיה לי יותר קל – גם בהיבט של להתקדם עם הספר וגם בהיבט של להכיל את הביקורת והמשוב שאני מקבל. 
בסרט הרומנטי שדמיינתי לעצמי אני מקבל משוב, לומד ממנו, משנה משהו בכתיבה, הכתיבה משתדרגת, אני מתפתח וכולם מבסוטים.
אחרי הכול אני כותב קבוע כבר תשע שנים. אלפי אנשים קוראים את הפוסטים שלי. 
אחוזי הפתיחה של המיילים שאני שולח גבוהים ואני מקבל בכל שבוע תגובות מרגשות ומחממות לב.
אני חי את התכנים שאני כותב עליהם כבר שנים והם עוברים חזק בסדנאות, בקורסים ובתהליכים שאני מנחה.
אז מה הסיפור…?

בפועל, זה ממש לא פשוט לי. 
קיויתי שאצטרך להשקיע הרבה פחות עבודה ושקצב ההתקדמות שלי יהיה הרבה יותר גבוה. 
שהתהליך יהיה הרבה יותר מהנה וממלא. שהוא יאתגר אותי אבל בקטע יותר נעים. 
אני מוצא את עצמי משקיע בזה המון אנרגיה ולא תמיד רואה מספיק תוצאות.
לפעמים אני מקבל משוב שחוזר על עצמו מספר פעמים ולא מצליח להשתפר מספיק בין פעם לפעם.
זה משפיע על מצב הרוח שלי. הרבה יותר מכפי שהייתי רוצה שזה ישפיע. 
זה מקפיץ אצלי חוסר-ביטחון ("אולי הכתיבה שלי מתאימה רק לפוסטים ולא לספר?"), 
בלבול ("האם אני בכיוון הנכון בכלל? איך להתקדם מכאן?"), 
תסכול מקצב ההתקדמות ומהתחושה שלא מבינים אותי כפי שהייתי רוצה,
אכזבה שאני לא הולך לעמוד ביעד שהצבתי לעצמי וגם כעס.
כעס על כל מיני דברים ועל כל מיני אנשים, שקשה לי לבטא לפעמים אבל הוא שם. 
ויש גם את העייפות המצטברת. 
כי זה נמשך כבר לא מעט זמן. 
והימים שלי ארוכים. 
וכל זה קורה במקביל לעוד דברים בחיים, והקורונה שברקע ועוד ועוד.

בתור מי שמעביר סדנאות על משוב, אני מבין שזה לא אישי.
אני יודע שזה בסה"כ לטובתי ושזה עוזר לי להתפתח.
ברור לי שאני יכול לקחת מזה מה שאני רוצה, ולוותר על מה שמרגיש לי פחות רלוונטי או חשוב. 
וזו אולי עוד סיבה, שאני מופתע מעוצמת ההשפעה של זה עלי.
כי הרי אני מבין את כל זה, אז למה זה מטלטל אותי בצורה הזו?

אולי כי זה כן אישי.
אולי כי מזמן לא חוויתי תקיעות ואי-הצלחה במשהו שאני משקיע בו לא מעט.
אולי כי חלק מהביקורת ומהמשוב שאני מקבל נוגעים בחלקים מסוימים בתוכי שהם מעבר לכתיבה. 
אולי כי תוך כדי התהליך אני מקבל מראות מסוימות להתנהלות שלי ולחיי שלא תמיד קל לי או בא לי לראות.
ואולי כי ה"סרט הרומנטי" שדמיינתי לעצמי מראש לא רלוונטי, וככה זה מרגיש כשנמצאים מחוץ לאזור הנוחות ומתמודדים עם קושי אמיתי.

בריצות מרתון של 42.2 קילומטרים, רבים מהרצים פוגשים "קיר" באזור הקילומטר ה-35. 
הקיר מופיע כקושי פיזי המתבטא בכאבים, כבדות או התכווצות שרירים ובקושי מנטלי-רגשי המתבטא לפעמים ברצון לוותר. 
רצי מרתון לומדים לחכות ל"קיר", לא להיבהל כשהוא מופיע ולהתמודד איתו.
אחד הדברים שכתבתי לעצמי השבוע הוא שכל "קיר" שאני פוגש הוא בעצם שני דברים: גם קושי שיש להתגבר עליו וגם הזדמנות לחוות קושי, להתמודד ולהתפתח.
רצי מרתון שמסיימים 42.2 ק"מ לאחר שפגשו "קיר" מרוויחים גם את ההישג שבריצה וגם את תחושת הסיפוק של ההתמודדות עם הקיר וההתגברות עליו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

דן, מנהל צוות בחברת הייטק, שיתף אותי השבוע:

"מה אני עושה עם עובד שמדבר יותר מדי? 
כשהוא מתחיל לדבר אני לא יודע מתי הוא יסיים. הוא חוזר על עצמו שוב ושוב, מדבר באריכות וקופץ בין נושאים. 
לא נעים לי לעצור אותו או להתפרץ לדבריו כי אני לא רוצה שהוא ייפגע, אבל כשאני לא קוטע אותו הוא ממשיך בלי סוף וזה מתיש אותי. 
כבר אין לי כוח לזה.
ואני רואה שזה משפיע גם על אחרים. 
כשאנחנו בפגישה משותפת אנשים מאבדים סבלנות, מגלגלים עיניים או מתנתקים מהשיחה ומתחילים לעשות דברים אחרים. 
אני בטוח שהוא מרגיש את זה.
איך אפשר להפוך את השיחות איתו לאפקטיביות יותר, כך שכולם יסבלו פחות, מבלי לפגוע בו?"

**
האתגר הזה שדן מתמודד איתו נפוץ מאוד ואני פוגש אותו כמעט בכל צוות שאני מלווה.
עם השנים מצאתי משהו יעיל מאוד למצבים הללו שעובד כמו קסם ותורם גם לאפקטיביות של השיחה וגם לתחושת החיבור בין המשתתפים.

אפילו השתמשתי בזה בעצמי השבוע, במהלך סדנה שהעברתי לצוות הנהלה, כאשר אחד המשתתפים החל לדבר על נקודה כלשהי במשך מספר דקות תוך חזרה על נקודה מסוימת שוב ושוב. 
יכולתי לראות איך המשתתפים מתחילים "לזלוג" מהשיחה.
הרגשתי את הלחץ בתוכי להמשיך הלאה ולהספיק להגיע לדברים שתיכננתי תוך שמירת הקשב של הקבוצה.

"אני רוצה לוודא שאני מבין את הנקודה המרכזית שאתה מעלה", אמרתי, "נדמה לי שהדבר המרכזי שחשוב לך להדגיש בהקשר הזה הוא ש_______________ . האם שמעתי אותך?"

"לגמרי…", הוא אמר בחיוך.

"האם יש עוד משהו שחשוב לך לומר בהקשר הזה?"

"לא כרגע. תודה !"

**
בשלושה צעדים פשוטים ומהירים הצלחתי לשחרר את "הפקק" בשיחה, בצורה מכבדת ואפקטיבית.

הצעד הראשון הוא צעד העצירה והשיקוף.
"אני רוצה לוודא שאני מבין את מה שאתה אומר. נדמה לי שהדבר שחשוב לך להביע הוא…."

למרות שאני עוצר את שטף הדיבור של האדם שמולי, אני עדיין נשאר ממוקד בו ובדבריו.
אינני עושה זאת על מנת להכניס את דבריי או מחשבותיי. 
אני עושה זאת בענווה ("נדמה לי…") כי בהחלט ייתכן שפיספסתי משהו חשוב בדבריו.

הצעד השני הוא צעד הבדיקה: "האם שמעתי אותך?"
מהות הדיאלוג כרגע אינה להשתיק אותו ולעבור הלאה, אלא לוודא שהדברים המרכזיים מובנים כדי שנוכל להתקדם.
הבדיקה מאפשרת לי לעשות זאת.
אם שמעתי אותו בצורה מדויקת, הוא יגיד לי זאת ולא ירגיש צורך לחזור על הדברים.
לכולנו יש צורך גדול להיראות ולהישמע. כשהצורך הזה מקבל מענה, משהו בנו נרגע ומשתחרר.
פעמים רבות כשאנשים חוזרים על עצמם או מדברים באריכות זה מכיון שהם חוששים שהם לא מובנים או שלא רואים אותם.
אם פיספסתי משהו חשוב, הוא ידאג להעלות אותו בתשובה לשאלתי.
כשלאדם יש צורך לדייק משהו בשלב זה, זה סימן למשהו חשוב שעדיין לא שמענו. 
בנקודת הזמן הזו חשוב מאוד להקשיב ולהבין מה פיספסנו.
יכול להיות שבשלב הזה ניכנס לסבב נוסף של שני הצעדים הללו.

לאחר שדייקנו את הנקודות המרכזיות אפשר לעבור לצעד השלישי:
"האם יש עוד משהו?"
אם יש לנו את הזמן ואת יכולת ההקשבה, זהו צעד משמעותי המאפשר לדברים שלא עלו עד כה להופיע.
לפעמים הדברים הללו יהיו בעלי חשיבות גבוהה ויתרמו בצורה ניכרת לתנועת השיחה. 
הצעד השלישי הוא אופציונאלי. 
אפשר להתקדם גם בלעדיו ולהמשיך בשיחה לנושאים אחרים לאחר שני הצעדים הראשונים.

**
"שלושה צעדים לדיאלוג" הוא כלי מספר 48 בסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" המכילה כלים יישומיים המתאימים למצבים שונים עם עצמנו, עם אנשים אחרים ובקבוצה. 
הסדרה משלבת את מיטב הכלים שפיתחתי בעצמי או שאימצתי מגישות וממורים אחרים בעשרים השנים האחרונות. 
ניתן להירשם לסדרה בקישור הבא ולקבל מיידית למייל את הכלי הראשון.
הכלים נשלחים אחת לשבוע במשך שנה שלמה.

אהבתם? אתם מוצאים את זה שימושי ובעל ערך עבורכם?
כתבו לי כמה מילים כדי שאחגוג אתכם.

ויש לי גם בקשה לסיום:
הייתי רוצה שהכלים הללו יגיעו לעוד ועוד אנשים.
בקטע אישי, אני רוצה להגביר חשיפה ולהגיע לקוראים רבים נוספים.
95% מהלקוחות שלי מגיעים אלי בעקבות המסרים שהם מקבלים במיילים הללו, כך שיש פה ערך עסקי עבורי.
בקטע שהוא מעבר למה שיוצא לי מזה באופן אישי – אני מאמין שהכלים הללו בעלי ערך עצום ושהם באמת יכולים לתרום רבות לחייהם של אנשים, משפחות וארגונים.
השקעתי ביצירת הסדרה הזו עשרות שעות של עבודה והיא מבוססת על שנים של ניסיון שטח ולמידה ממורים רבים שהשפיעו על חיי.

אם אתם מוצאים את הכלי זה בעל ערך עבורכם, אנא העבירו אותו הלאה ושתפו אותו ואת אפשרות ההרשמה לסדרת "52 הכלים" עם בני משפחה, חברים וקולגות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ניתן לחלק את עולם המשחקים לשלושה סוגים: 
משחקי מזל שבהם אין חשיבות למיומנות או ליכולת (דוגמא: רולטה או בינגו), 
משחקי יכולת ואסטרטגיה שבהם המזל אינו משחק תפקיד (דוגמא: שחמט) 
ומשחקים שבהם יש השפעה גם למזל וגם ליכולת ולאסטרטגיה (דוגמא: ששבש, קטאן, פוקר ומונופול).

המשחקים שאני הכי נהנה לשחק בהם הם אלו המשלבים גם מזל וגם יכולת ואסטרטגיה, אולי בגלל שהם מזכירים לי את משחק החיים. 
חשוב להכיר בהשפעה הלא מבוטלת שיש למזל ולאקראיות על חיינו. להכיר במוגבלות שלנו ובארעיות שלנו. 
ולצד זה חשוב להכיר בהשפעה העצומה של המחשבות, המילים והמעשים שלנו, לקחת אחריות מלאה על הבחירות שלנו.

בשונה ממשחקי ששבש, קטאן, פוקר או מונופול שבהם אנו משחקים נגד אחרים ובכדי שמישהו ינצח אחרים צריכים להפסיד, בחיים זה לא בהכרח כך. 
תפיסת המשחק שלנו משפיעה על המשחק. מהו ניצחון עבורי? מהי הגדרת ההצלחה שלי?
במשחקים הגדרת הניצחון ברורה וידועה לכולם. במשחק החיים זה הרבה פחות ברור ומוגדר.

כשעצרתי לבדוק השבוע עם עצמי בנוגע להגדרת ההצלחה שלי לתקופה הקרובה, עלו לי שתי נקודות שאני רוצה להקדיש להן יותר תשומת לב: חשוב ומספיק.

אני רוצה לחדד לעצמי טוב יותר מה חשוב עבורי בשבועות הקרובים. למי ולמה אני רוצה להקדיש תשומת לב? מה סדרי העדיפויות שלי? איפה אני רוצה להשקיע יותר ואיפה פחות?
אחת השיחות הכי משמעותיות שהיו לי השבוע היתה עם חבר שעובר תקופה מאתגרת עכשיו. שילוב של התמודדות עם מחלה קשה של אביו ופיטורים של בת הזוג שלו שמקשים על משפחתם בהיבט הכלכלי. לא קל. לפעמים כשאתגרים מגיעים, הם מגיעים בגלים. זו היתה שיחה קצרה של פחות מחצי שעה, ועדיין, עבורי זה אחד הרגעים החשובים השבוע. אני שמח שמצאנו את הזמן לדבר.

הנקודה השניה שהעסיקה אותי היא שאלת  המספיק. מה זה מספיק התקדמות בפרויקט חשוב או בספר שאני עובד עליו? מה זה מספיק זמן איכות עם אנשים שחשוב לי להיות איתם? מה זה מספיק שעות שינה? מה זה מספיק ספורט? כמה כסף זה מספיק כסף? שאלות שלא קל או פשוט לענות עליהן…

בחודשים האחרונים צברנו עשרות שעות קטאן משפחתיות. ישנן אסטרטגיות שונות היכולות להוביל לניצחון במשחק קטאן. אחת מהן היא התפרשות על שטחים נרחבים, בניית ישובים רבים והשגת הדרך הארוכה ביותר. דרך שניה היא בניית מספר מצומצם של ערים וקניית קלפי פיתוח תוך ניסיון להשיג את הצבא הגדול ביותר. 
אף אסטרטגיה אינה עדיפה באופן מובהק על האחרות. 
אחד הדברים החשובים שלמדתי בחודשים הללו הוא שעל מנת להגביר את סיכויי הניצחון בקטאן חשוב לבחור באסטרטגיה מסוימת ולדבוק בה. 
כשהאסטרטגיה לא ברורה או שמתחילים באסטרטגיה מסוימת ולא מתמידים בה הסיכוי לנצח במשחק יורד משמעותית.

בדומה למשחק קטאן, חשוב לחדד את אסטרטגיית ההצלחה לשבוע או לחודש הקרוב בחיים. 
כשברור לנו מהי הצלחה ומה תוכנית המשחק שלנו בכדי להשיג אותה אנו מעלים משמעותית את הסיכוי שנגיע אליה. 
אסטרטגיית ההצלחה שלי עוברת דרך החשוב והמספיק. 
מה חשוב ומה זה מספיק?

תשובות ברורות לשאלות הללו יוצרות לי בהירות, נותנות לי שקט, מגדילות את הסיכוי שאצליח והופכות את המשחק למהנה יותר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אירוע מנהיגות שנתי. 
מאות מנהלים ומובילים עסקיים, ציבוריים, חינוכיים וחברתיים מארגונים שונים מסיימים יומיים וחצי של דיוני עומק, שולחנות עגולים, ניתוחי אירוע, הרצאות מעוררות השראה של מרצים מהשורה הראשונה ומפגשי הכרות חברתיים.
הסשן האחרון מוקדש לסבב סיכום ושיתוף אישי בקבוצות של כעשרה משתתפים המאפשרות שיח קשוב ואינטימי.

אני יושב במעגל, מותש משעות ארוכות ואינטנסיביות, מוצף רגשית ומנטלית מאינספור חוויות, רגעים ומפגשים. מחכה שזה ייגמר, כמה להגיע הביתה, לחבק את ילדיי ולהתמוטט לשנת לילה טובה ועמוקה.

"אתם מוזמנים לקחת לעצמכם כמה רגעים שקטים ולבדוק איך אתם יוצאים מכאן", מזמינה מנחת הקבוצה. 
לכל קבוצה יש את המרחב האינטימי שלה, האורות מעומעמים קלות ומוזיקה נעימה ואיטית נשמעת ברקע. 
"מי שמוכן, מוזמן להתחיל."

אני מנסה להתרכז ובודק בסקרנות מה מתחשק לי לומר עכשיו.

הסבב מתחיל: 
מנהלת עמותה שיושבת לימיני משתפת שהדבר המשמעותי ביותר עבורה ביומיים הללו היה מפגש הלמידה עם הפרופסור מהאוורד. 
סמנכ"ל בתאגיד עסקי גדול משבח את המפגשים החברתיים ואת הזמן הלא פורמלי שבין הסשנים. 
מנכ"ל של רשות מקומית משתף בהתרגשות בפריצת הדרך שהוא חווה בהתייעצות העמיתים כשדיברו על האתגר שמעסיק אותו ברשות שלו.

ואז מגיע תורו. הוא מנהל מערכת מורכבת, פנימייה של נוער בסיכון. 
זוהי שנתו הראשונה בתפקיד וכבר נראה שהוא עושה עבודה יוצאת דופן. 
חלקנו את אותו החדר בשני הלילות האחרונים וראיתי אותו עובד אל תוך הלילה בשיחות עם אנשי צוותו.

"קיוויתי שמישהו ישאל לשלומי במהלך הימים הללו. עברתי שנה מאתגרת מאוד. רציתי שמישהו פשוט יתעניין בי ויקשיב לי. חבל שאין לזה זמן עכשיו."

מעבר לדרגות, לתארים ולתפקידים שאנו נושאים, כולנו בני אדם. 
כמהים לעצירה מדי פעם, להורדת השיריון ולירידה מהכוננות שאנו תופסים. 
כמהים לנשימה עמוקה ומרווחת, לכך שמישהו יראה אותנו, יקשיב לנו ויהיה איתנו.

שאלת "מה שלומך?" אותנטית, כנה ומלאת כוונה, חשובה לא פחות מדיון עומק, פעילות נטוורקינג, חשיבה אסטרטגית או כלים מעשיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפעמים כשאני פוגש אדם או טקסט, הדבר הראשון שאני מרגיש זו משיכה או דחייה. 
רק לאחר מכן אני מתחיל להבין ממה הן נובעות. 
כך קרה גם עם הטקסט הבא של סיון רהב מאיר שפגשתי השבוע. 
את המשיכה הרגשתי מייד. לקח לי זמן להבין מה יש בו שעושה לי את זה ומרגיש מדויק עבורי.

הציטוט מתוך הספר "אמונה וביטחון" שנכתב ע"י הרב ישעיהו קרליץ (המכונה החזון א"יש):

"אנחנו נוהגים לפרט את המידות שזקוקות לתיקון – כעס, גאווה, תאווה, קנאה, נקמנות ועוד. התרגלנו לחשוב שאלה הן תכונות נפרדות. 
אבל בשורש הדברים, יש לנו רק מידה אחת טובה ומידה אחת רעה. המידה הרעה היחידה היא ההזנחה, ההחלטה להשלים עם הטבע שלנו, בלי השתדלות. 
בדרך הזו האדם הופך להיות כעסן מצוין, גאוותן מעולה וכן הלאה. לעומת זאת, המידה הטובה היחידה היא הניסיון התמידי להשתפר. הניסיון להשליט את המוסר על הטבע. 
ההכרעה החשובה מכל לא קשורה לתכונות ספציפיות, אלא להחלטה: אם מחליטים לא לזרום אלא לצמוח, לא סתם לחיות אלא להתאמץ, הרי שנלחמים בכל המידות הרעות שיש, ומתקרבים לכל המידות הטובות שיש."

**
כשקראתי את הקטע הזה לראשונה עלה בי פרפור של התרגשות. עצרתי ושהיתי עם זה קצת. לקחתי נשימה עמוקה וקראתי את הקטע שוב, הפעם לאט יותר. המילים כל כך יפות ומדויקות עבורי. מישהו מצליח ללכוד במעט מילים חוויה חזקה שאני ממש מחובר אליה.

אני מתחבר לנושא של שיפור מתמיד, של תהליך למידה וצמיחה מתמשך. הרעיון שהדבר שאנו ממקדים בו את תשומת ליבנו בו הולך וגדל בחיינו, ושאנו הופכים להיות הדבר שאנו מתאמנים בו שוב ושוב, מלווה אותי מזה זמן מה. יש לנו את החופש והאחריות לבחור במה אנו מתמקדים והבחירה הזו משנה את חיינו ומעצבת אותם.

ויש פה משהו נוסף שחזק עבורי: פשטות. 
הבחירה אינה בין אינספור דברים ואפשרויות המציפים ומבלבלים אותנו. היא תמיד רק בין שניים מהם ברגע נתון: בין המידה הרעה לבין המידה הטובה, בין השיפור המתמיד לבין ההזנחה, בין לקיחת אחריות לבין בריחה מאחריות. הפשטות הזו מרגיעה וממקדת אותי. כשאני מבין שהדברים מתנקזים לשני שורשים שאני יכול לבחור ביניהם אני יכול לראות את זה ביתר בהירות ולעשות עם זה משהו. פשטות זו מעשיות.

**
אבל זה לא נגמר שם.

לאחר קריאה שלישית ורביעית התחלתי להרגיש אי-נוחות מסוימת. תחושה עדינה של משהו שלא מדויק עבורי. כמו מוזיקה נפלאה שיש בה צליל שלא יושב במקום ופוגע בהרמוניה שלה. 
שמעתי את זה והרגשתי את זה עוד לפני שיכולתי לשים את האצבע על מה זה בדיוק. 
ואז, לאט לאט גם זה התחיל להתחדד:

כשאנו מקבלים חלקים מסוימים בתוכנו (כמו למשל סבלנות, אהבה, התמדה ונדיבות) ולא מקבלים חלקים אחרים (כמו למשל כעס, קנאה וגאווה) אנו בעצם לא מקבלים בצורה מלאה את עצמנו. 
יכול להיות שהאמונה שאנו צריכים להילחם בחלקים ה"רעים" שלנו, לכבוש ולנצח אותם ושאם רק נתאמץ מספיק נצליח, היא אמונה חוסמת שלא מכירה באנושיות ובמוגבלות שלנו?

מתי איכות מסוימת שלנו הופכת להיות כזו שצריך להילחם בה או להתגבר עליה? 
האם צריך להילחם גם באלימות וגם בכעס וגם בקנאה וגם בעייפות וגם בחוסר האונים וגם בייאוש וגם בפחד?
ואם לא בכולן ורק בחלק מהן, איפה עובר הגבול?
ומה אם נרחיב את זה מחלקים פנימיים בנו לחלקים בחברה שלנו?

ויש כאן עוד משהו…

כילד, העונג המושלם שלי היה בימי שישי, שבוע אחר שבוע: 
זה התחיל בארוחת צהריים משפחתית דשנה טעימה (ארוחת השישי העיקרית שלנו היתה בצהריים), עבר דרך מספר רוגלך פריכים ומפוצצי שוקולד, משם בקו ישיר לשקיעה בספה החומה והרכה שמול הטלויזיה, שהפכה תוך דקות ספורות לשנת צהריים עמוקה המקדימה משחק כדורגל אינטנסיבי ומלא אנדרנלין בן כמה שעות בשכונה.

על פי הטקסט של הרב ישעיהו קרליץ יש לצמוח ולא סתם לזרום, יש להתאמץ-להשתדל-להשתפר ולא סתם לחיות.
לכאורה, זרימה ו"סתם חיים" אינם לגיטימיים. יתכן שהם אפילו מסוכנים כיון שהם מונעים מאיתנו התפתחות חשובה.

כשאני כותב את המילים הללו, אני שם לב לתחושת עצב שלא היתה כאן קודם:

אי-לגיטימציה לזרימה ולהנאה מרגעי חיים יומיומיים מסוכנת לא פחות מאי-התפתחות בעיני. 
אני לא בטוח שרגעים של הנאה מקומדיה דבילית, ממשחק כדורגל או משנת צהריים חשובים לחיים פחות מלימוד מעמיק או מעבודה מאומצת, תכליתית ומשמעותית.

הקושי האישי שלי היום הוא פחות עם אי-הלגיטמציה החיצונית ויותר עם אי-הלגיטימציה הפנימית: 
האם זה בסדר "רק" ליהנות? האם באמת מותר לי להוריד הילוך, לנוח, לצאת להפסקה, לשחק ולזרום? 
במי ובמה אני פוגע כשאני עושה את זה? איפה בחיי כיום אותן שעות עונג מופלאות שחוויתי כילד?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הרגע הזה היכה בי.
ליויתי אותה לבית הספר כמו בכל בוקר.
ממש לפני שער הכניסה, הושטתי את ידי להחליק על שערה וקלטתי את הרתיעה שלה.
תנועה קלה, כמעט בלתי נראית.
אני לא מאמין שזה קורה לי.
כבר עכשיו? בכיתה ד'?
עד מתי עוד אזכה ללטף את שערה? לחבק אותה?

**
באירועים מסוימים, כמו למשל סיום תיכון, פרידה ממישהו, מעבר דירה או מוות, אנו נוטים לחשוב על הפעם האחרונה.
הפעם האחרונה שדיברנו.
הפעם האחרונה שראינו אותו.
הישיבה העסקית האחרונה במסגרת הזו.
היום האחרון שלנו בדירה הזו.

**
בשונה ממצבי סיום מיוחדים שאנו מודעים לנוכחותם, מרבית הפעמים האחרונות שבהן נעשה או נחווה משהו, יקרו ברגעים רגילים ויומיומיים.
מתישהו תהיה הפעם האחרונה שהיא תרשה לי ללטף את שערה.
אחת המקלחות תהיה המקלחת האחרונה שהוא יסכים שאהיה איתו ושנדבר על איך היה לו היום.
אחד מהטיולים המשפחתיים שלנו, יהיה הטיול האחרון שכולנו נטייל ביחד.
מתישהו תהיה הפעם האחרונה שאטעם את המאכל הזה בדרך המיוחדת שאת מכינה אותו.
אחת הריצות שארוץ, תהיה הריצה האחרונה שלי.

וכשזה יקרה, אפילו לא אדע שזו הפעם האחרונה.

**
יש משהו במחשבה הזו שמעורר עצב.
ההכרה שהכול זמני ושבעוד רגע זה ייגמר, יכולה להפחיד או להלחיץ.

והיא יכולה גם לחדד, להגביר חיות, שמחה והכרת תודה.

כשאני מודע לכך שהמפגש, החוויה או הפעולה הזו עלולים להיות האחרונים "מהסוג הזה" בחיי, גדל הסיכוי שאעריך אותם ושאהנה מהם יותר בזמן שאני חווה אותם.

ואם מחר אזכה לחוות ולעשות אותם שוב, זה יהיה כל כך משמח ולא מובן מאליו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר