הבלוג של רוני ויינברגר

השבוע זכתה מורן סמואל במדליית כסף באולימפיאדה הפראלימפית.
זו המדליה האולימפית השנייה שהיא זוכה בה (הראשונה היתה מדלית ארד במשחקי ריו 2016) והמדליה האחת עשרה (!!!) באליפויות עולם.
בכל קנה מידה מורן היא ספורטאית תחרותית מצטיינת שנמצאת כבר שנים רבות בטופ העולמי.

**
באפריל 2013 כשהבלוג שלי היה בתחילת דרכו זכיתי להיחשף לראשונה למורן סמואל בזכות סרטון שהועבר אלי מחבריי ענת וחגי.

מה הייתם עושים אם בעודכם על הפודיום לאחר זכייתכם במקום הראשון באליפות העולם, במקום להשמיע את "התקווה" היו בוחרים המארגנים להשמיע המנון אחר?
איך הייתם מגיבים באותו רגע שהוא אולי פסגת הקריירה שלכם ופתאום משהו כזה פוגש אתכם בהפתעה?
כמה תיאוריות אנטישמיות וקונספירציה יכולות להתפשט ברשתות החברתיות במצב כזה נישאות על גבי פוסטים-ציוצים-כתבות-טוקבקים מלאי אנרגיית כעס-לוחמנות-קורבנות?

וכך כתבתי לפני שמונה וחצי שנים:

"בפוסטים קודמים הזכרתי את העובדה שאיננו מגיבים למה שקורה.
אנו מגיבים לפרשנות שלנו למה שקורה, לסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה.

את הסרטון הבא אני ממש, אבל ממש ממליץ לכם לראות !
זהו סרטון על מורן סמואל, אישה מיוחדת ומעוררת השראה.
מורן אינה מבזבזת זמן ואנרגיה על סיפורים ותירוצים היכולים להגביל את חייה.
היא בוחרת לקחת אחריות אישית, מתמקדת במה שחשוב לה ובמה שכן ניתן לעשות.
מורן יוצרת במעשיה ובתגובותיה את סיפור חייה, במקום לחיות סיפור של מישהו אחר."

בתחתית הפוסט תוכלו לקרוא גם את התגובה המלאה של מורן לאחר פרסום הפוסט:

"הי רוני,
מודה לך על שמצאת לנכון להעביר את המסר הכל כך חשוב בעיני, גם באמצעות הסרטון שלי.
יש לנו הזדמנות כל יום לתרגל את הפרשנות שלנו ובהמשך לכך "לשפר" את התגובות שלנו.
נקודות המוצא שלי, באופן כללי, הן אהבה ואמונה:
אהבה לחיים, אהבה ואמונה באנשים וביכולת שלנו לבחור בטוב.
אמונה בכוח ההנעה שלנו ובכך שהדבר הקבוע היחידי בחיים הוא השינוי.
שיהיה שבוע מקסים,
מורן"

**
השבוע, ערב לפני זכייתה במדליית הכסף הקשבתי לראיון המרגש של גאולה אבן סער עם מורן סמואל.
בין היתר הן מדברות על שינוי קריירה, התמודדות עם קושי, השפעתו של דיבור פנימי מקדם, דרך ומטרות, זוגיות והורות.

בפרספקטיבה של כמעט עשור לאחר שנחשפתי אליה לראשונה, מורן ממשיכה ליצור את חייה באופן מעורר השראה ובעוצמה אדירה:
היא לא מבזבזת אנרגיה על סיפורים, תירוצים ודברים שאין לה שליטה עליהם.
במקום זאת היא בוחרת לקחת אחריות אישית ומתמקדת במה שחשוב לה ובמה שכן ניתן לעשות.

אני ממש (אבל ממש ממש ממש) ממליץ לכם לצפות בסרטון "בלי דרמה" של מורן ולהקשיב לראיון שלה עם גאולה אבן סער.

**
כתמיד, מוזמנים לכתוב לי, להגיב באתר ולהעביר את הפוסט הזה הלאה.

נשתמע בעוד מספר ימים, רגע לפני ראש השנה…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשנת 1977 שלח אילן רמון ז"ל (אז בן 23) מכתב אל פרופסור ישעיהו ליבוביץ', ושטח בפניו שאלות שמעסיקות אותו בנושא משמעות החיים.
המכתב והתשובה התפרסמו על ידי הספריה הלאומית. 

כך כתב:

"פרופסור נכבד,
מתחבט אני כבר זמן רב בשאלות רבות ומשונות שניתן אולי להכלילן תחת הכותרת:
מהי תכליתו של האדם בעולם הזה שבו אנו חיים?
וככל שנשאלות יותר שאלות, כן מתרבות הסתירות וחוסר הבהירות.

אדם צעיר אני – בן 23. פונה אני אליך – אדם מבוגר ובעל ידע וניסיון עשירים כל כך, אשר דעתו כה חשובה לי – פונה אני אליך ושואל:
כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?
כיצד אתה מסביר את מהות החיים?
כיצד אתה רואה את תכליתו ומטרתו של האדם בחייו?
ומהי הדרך של האדם להשגת תכלית זו?
ואתה, אדוני הפרופסור, האם חושב אתה בהסתכלך אחורנית כי הגעת להשגת המטרות או התכלית שניצבה לפניך?
פרופסור נכבד, יודע אני עד כמה מצומצם זמנך ומוקדש לעניינים חשובים, ובכל זאת אודה לך מאוד אם תוכל להתייחס לשאלותיי אלה ואולי תוכל להאיר בפני את שביל החיים החשוך.

בכבוד רב,
אילן רמון".

**
כעבור חמישה ימים קיבל רמון את מכתב התשובה:

"לאילן רמון שלום,
שאלתך "כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?" – אינה מובנת לי.
מה זאת "לראות את העולם"? האם אתה מתכוון לשאלות קוסמולוגיות או פיסיקליות או מטאפיסיות או …?
בשאלתך "כיצד אתה מסביר את מהות החיים?" – איני יודע למה אתה מתכוון במלים "מהות החיים".
האם אתה מתכוון למציאות הביולוגית או הפסיכולוגית או ההיסטורית או … ?

על שאלתך בדבר "תכליתו ומטרתו של האדם בחייו" – אין תשובה אובייקטיבית.
כבר אמרו חז"ל בפרקי-אבות: "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת" – ועל הדברים האלה אי-אפשר להוסיף מאומה.
האדם הקיים מבלי שהוא עצמו החליט להיווצר ולהיוולד ולחיות – אין לו ברירה אלא להחליט החלטה סובייקטיבית על מטרתו ותכליתו בחייו – ואין שיעור להחלטות האפשריות:
יש מי שלא ימצא שום ערך לחייו או בחייו – והוא יתאבד.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בריבוי הנאה לעצמו (מטריאלית או סכסואלית, או אסתטית, וכו' וכו') כל ימי חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית ברכישת דעה בינה והשכל – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעשיית טובות לבני-אדם – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בשירות לעמו ולארצו – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעבודת ה' – ולזה יקדיש את חייו.
אף אחת מן ההחלטות הללו אינה ניתנת להנמקה אובייקטיבית, וכל אדם – גם אתה וגם אני – מוכרח להחליט על דעת עצמו.

בברכה,
ישעיהו ליבוביץ".

**
תחלופת המכתבים הזו ריגשה אותי ועוררה בי מספר מחשבות:

– כמה מרענן ולא נפוץ ההרגל הזה של לכתוב מכתב ולקבל תשובה.

– איזו זווית מעניינת של שני אנשים ידועים ומוערכים, כמה אינטימיות והתייחסות אישית יש במילים הללו ביניהם.

– תזמון מרתק בנקודת זמן שעבור אחד מהם היא תחילת הקריירה שלו, שלב מוקדם בחיים שעומדים להתפתח בצורה כל-כך ייחודית.

– כתבתי בעבר מספר פעמים על משמעות ומהות החיים. הנושא הזה מעסיק אותי לא מעט.
מרתק לקרוא את החיבור של לייבוביץ' לפרקי אבות ואת תשובתו החדה שגם מתייחסת בקבלה לשונות האנושית וגם מדגישה את חשיבות ואת אחריות הבחירה.

– המילים הללו נכתבות רגע לפני יציאה לאזכרה של בן צוות שנפטר לפני מספר שנים וחצי יממה לאחר בשורה עצובה על בן של חבר שנהרג אתמול בתאונת דרכים.
כמה ארעיים, יקרים ושבריריים החיים הללו.
כמה חשובה ההסתכלות הרחבה, הבהירות בנוגע למה שחשוב באמת והמיקוד בו..

אני מקווה שהפוסט הנוכחי משמעותי ובעל ערך עבורכם.
כתמיד, מוזמנים לכתוב לי ולשתף אותי במחשבות ובתחושות שחיות בכם כשאתם קוראים את המילים הללו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי.
אנחנו חושבים שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה, אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים.
הם מתאחים ומתפרקים.
אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים.
זה פשוט כך.
הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות.
מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה.

כשאנחנו חושבים, שמשהו יגרום לנו עונג, אנחנו לא יודעים, מה באמת יקרה.
כשאנחנו חושבים, שמשהו יאמלל אותנו, אנחנו לא יודעים.
היכולת להשאיר מקום לאי-הידיעה היא הדבר החשוב.
אנחנו מנסים לעשות את מה שאנחנו חושבים שיעזור, אבל אנחנו לא יודעים.
אנחנו לעולם לא יודעים אם ניפול על הפנים או נשב זקוף.
כשאנחנו חווים אכזבה גדולה, איננו יודעים, אם זה סוף הסיפור.
יתכן שזו דווקא תחילתה של הרפתקה גדולה. "

~ מתוך "כשהדברים מתפרקים" מאת פמה צ'ודרון.

**
החיים הם תהליך שינוי מתמשך ובלתי פוסק שבמהלכם אנו פוגשים וחווים מכל וכל.

במהלך יממה שלמה נפגוש גם את היום וגם את הלילה.
במהלך שנה שלמה נחווה קיץ, חורף, סתיו ואביב.

במהלך תקופה של עבודה בארגון נחווה גם הצטרפות של עובדים חדשים וגם עזיבות של עובדים קיימים,
גם פריצות דרך משמעותיות וגם מצבי תקיעות מתסכלים, גם שיתופי פעולה נעימים וגם קונפליקטים מכעיסים.

לפני מספר שבועות עשיתי בדיקות רפואיות שנתיות. התוצאות הגיעו השבוע והן תקינות.
באותו זמן הגיעו תוצאות ה CT התקופתיות של קרובת משפחה ובהן ממצא חדש ומטריד שכנראה יצריך טיפול (לאחר כשנתיים וחצי רצופות של תוצאות תקינות).
בוודאות של 100%: כשעושים בדיקות תקופתיות לאורך שנים, מתישהו נקבל תוצאות שפחות תמצאנה חן בעינינו.

האם התוצאות שקיבלנו הן "טובות" או "רעות"?
תוצאות תקינות יכולות להיות תוצר של ממצא שלא הבחינו בו.
תוצאות לא תקינות יכולות להיות קריאת השכמה המובילה לטיפול מדויק ואפקטיבי בתזמון חשוב.

**
מהמקום הנוכחי שאנו נמצאים בו קשה לעיתים לראות את התמונה הרחבה.

במבט מהצד, או בפרספקטיבה של מספר שנים, קל יותר להבחין בהתפתחות ובהתהפכות של האירועים והמצבים.

לפני כחודשיים ליוויתי עובד שפוטר בהפתעה מעבודתו.
הוא היה נסער ופגוע מאוד, הרגיש שנעשה לו עוול וחשש מהעתיד התעסוקתי-כלכלי שלו ושל משפחתו.
לפני מספר ימים קיבלתי ממנו עדכון משמח: הוא מצא תפקיד משמעותי ומרגש במקום עבודה חדש ובתנאים טובים יותר.

האם הפיטורים ממקום עבודתו הקודם מיטיבים או מזיקים לו ולמשפחתו בטווח הארוך?
תלוי מתי שואלים ואיך מסתכלים על זה.

**
מספר דברים שאני לוקח לעצמי מהטקסט הזה של פמה צ'ודרון:
– לזכור שהחיים הם תמיד גם וגם.
– לזכור שבכל יום נתון יש תמיד גם וגם.
– להיות מודע לנטייה האנושית שלי לתייג דברים ולהעדיף מצבים ועם זאת להתייחס בספקנות למחשבות-אמונות-וודאות שלי.
– להמשיך לפתח מיומנויות של העצמת חגיגה ושמחה לצד נוכחות עם קושי.
– להמשיך להתאמן בלהיבהל או להילחץ פחות כשדברים מתפתחים לא כפי שרציתי.

מה עולה לכם? מה אתם לוקחים מכאן?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בוקר רביעי שלי השבוע נפתח "לא משהו":
התעוררתי מספר פעמים במהלך הלילה לאחר שמייקי (גור הכלבים שלנו) נבח וייבב.
בשש בבוקר יצאתי סופית מהמיטה והוצאתי אותו לגינה בתקווה שיירגע.
קיוויתי שבזמן שהוא ישחק על הדשא אני אוכל להספיק להכין כמה דברים לקראת סדנת בוקר שתוכננה לי.
למייקי היו תוכניות אחרות: הוא החל לנבוח בקול רם תוך כדי חפירת בורות בגינה.
לא רציתי להכניס אותו הביתה (בגלל הבוץ מהגינה) ולא היה לי זמן להוציא אותו לטיול (הייתי לחוץ בגלל הסדנה).
ניסיתי להרגיע אותו, ללא הצלחה.
בינתיים בני הבית התעוררו (אולי גם השכנים) ואנרגיה של כעס החלה להתפתח:
אני כעסתי על מייקי, הם כעסו עליי ועל מייקי, אני כעסתי עליהם על שהם כועסים עלי, והכול הלך והתעצם.

כחצי שעה לאחר מכן עזבתי את הבית לכיוון הסדנה, כשאני לחוץ, כעוס ולא רגוע.
ניסיתי להקשיב לפודקאסט מרגיע ולמוזיקה שאני אוהב, אבל הלחץ וחוסר השקט רק התגברו.
הייתי בלופ עם עצמי והתקשיתי לצאת ממנו.

הסדנה התחילה בתשע בבוקר כמתוכנן.
כמנחה מנוסה נכנסתי לתפקיד וניסיתי לעשות את המיטב מבלי שמצבי ישפיע על הסדנה, אבל משהו בי עדיין חווה את האנרגיה הפחות נעימה.

לזה קוראים סבל.

**
המילה "סבל" עלולה להישמע גדולה או מאיימת.

במובן הרחב אי-נוחות, כעס, עצב, דאגה, חוסר שקט, תסכול, פחד, בדידות, מתח, לחץ, בלבול, חוסר אונים, חוסר סבלנות והצפה הם כולם מופעים של סבל.

חשוב להבין שסבל אינו גורם העומד ביננו לבין האושר שלנו.
כשאנחנו סובלים זה לא סימן לכך שיש משהו בחיינו שאנו צריכים להתגבר עליו בכדי להגיע לאושר, שלווה או שמחה.
סבל אינו "נורת התראה" המצביעה על קלקול במערכת שיש לתקן.
האושר העילאי לא יגיע כשנסיים לטפל בכל הבעיות ולהתגבר על כל הקשיים.

הסבל שחוויתי ברביעי בבוקר אינו סימן לכך שמשהו בעייתי בי, בבני משפחתי או במייקי.
זה גם לא סימן לכך שאני לא מפותח או מואר מספיק, או שטרם הגעתי לשלב הגבוה יותר שבו אני עובר "בצורה חלקה" אירועים מהסוג הזה.

באותו בוקר זה היה הטריגר.
כמה שעות לאחר מכן כבר היו טריגרים אחרים.

תמיד יש ותמיד יהיה משהו.

**
שתי המיומנויות העיקריות בתקשורת ובמערכות יחסים הן ביטוי עצמי והקשבה.
המיומנויות הללו אינן מנוגדות זו לזו אלא משלימות זו את זו.
את שתיהן ניתן ללמוד, לתרגל ולפתח.

שתי המיומנויות העיקריות בחיים מלאים הן העצמת אושר והפחתת סבל.
בדומה לביטוי עצמי והקשבה, ניתן לפתח גם את מיומנויות העצמת האושר והפחתת הסבל.

מספר איכויות לדוגמא שתורמות להעצמת אושר: שמחה, הכרת תודה, משמעות, מיקוד במה שחשוב ובמה שמספיק.

מספר איכויות לדוגמא שתורמות להפחתת סבל: נוכחות עם מה שעולה כאן ועכשיו, קבלה, הקשבה אמפטית, חמלה, אי-הזדהות.

כאשר אנו לומדים להכיר ולהבין את הסבל שלנו, ומסוגלים לקבל אותו ולהיות נוכחים עם מה שעולה אנו סובלים פחות.

**
אושר וסבל אינם מנוגדים זה לזה, הם משלימים זה את זה ומהווים חלק בלתי נפרד מחיים מלאים.

סבל ואושר יכולים להתקיים זה לצד זה, ולהיחוות בו זמנית.

אנו יכולים לחוש גם התרגשות על הזדמנות שקיבלנו בעבודה וגם חשש שלא נצליח.
בהתמודדות עם אתגר רפואי, אנו יכולים להרגיש גם הכרת תודה על תמיכה שאנו מקבלים וגם דאגה מהעתיד הלא ברור.
אנחנו יכולים להרגיש בעת ובעונה אחת גם שמחה על התפתחות המשפחה הגרעינית שלנו וגם עצב וקושי הנובע משינויים שעוברים הורינו המתבגרים.

לצד הלחץ-כעס-מועקה-אי שקט שחשתי באותו בוקר רביעי, יכולתי לחוש גם בביטחון שתהיה סדנה טובה והכרת תודה ללילך (נציגת הארגון) על ההכנה המשותפת והעזרה.
חשתי הכרת תודה לרועי שהוציא את מייקי לסיבוב ואיפשר לי להכין כמה דברים לסדנה.
היה בי שקט שאגיע מוקדם (לקחתי מספיק ספיירים) ושיהיה לי עוד זמן להתארגן.
ברמה מסוימת שמחתי על היציאה שלי מהבית ועל ההתרחקות מאנרגיית הכעס המשותפת.

**

יש משהו משחרר ומרגיע במחשבה (ובאמונה) שאושר יכול להיחוות בהווה, בכל מצב שאנו נמצאים בו (בשונה מבמצב עתידי כלשהו) ושסבל ימשיך ללוות אותנו ולהיות חלק מחיינו לעד.

אפשר להפסיק לרדוף אחר מטרה שלעולם לא נשיג ולהפסיק לחכות למצב מושלם שלעולם לא יגיע.
במקום זאת ניתן להקדיש יותר תשומת לב לדרך, להיות נוכחים עם מה שקורה ולהתמסר לתרגול ולאימון יומיומי מתמשך בכל מקום שאנו נמצאים בו.

אחת הדרכים האפקטיביות לפיתוח מיומנויות של הגברת אושר והפחתת סבל היא הפניית תשומת לב סקרנית פנימה ובדיקה:
– איך אני כרגע.. ?
– איפה ובאיזה אופן אני חווה אושר (שמחה, הכרת תודה, התרגשות, שלווה, …) בחיי כרגע?
– איפה באיזה אופן אני חווה סבל (כעס, פחד, דאגה, לחץ, עצב… ) בחיי כרגע?
– מה היו הטריגרים (מילים שנאמרו, פעולות שנעשו) שעוררו בי אושר וסבל?
– האם אני יכול להמשיך להיות נוכח עם מה שחי בי עכשיו בלי לעשות דבר?
– האם יש משהו שאני רוצה לעשות?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

היינו פה / חני וינרוט

"רצנו וחשבנו שחייבים לנוח
ואז נחנו וחשבנו שחייבים לרוץ

אכלנו וחשבנו שחייבים להרגיע
ואז שמרנו והיו לנו הזיות על אוכל

יצאנו להמולה ורצינו שקט
ואז ישבנו בבית ורצינו חברה

רצינו זוגיות
ואז חלמנו על חופש

התפללנו לפרי בטן
ואז חלמנו על שינה רצופה

ספרנו את השנים שהם יגדלו כבר
ואז ביקשנו שהם יתרפקו כמו פעם כשהיו קטנים

בקיץ רצינו חורף
בחורף רצינו קיץ

חלומות על הגשמה וקריירה
ועל לגדל מלפפונים מאחורי הבית בגינה

ואז נגמר לנו הזמן לרצות מה שאין
והלכנו למקום אחר"

**
יש משהו טרגי בעיניי בלרצות להיות תמיד במקום אחר ולא להנות מהמקום שאנו נמצאים בו.

תמיד אפשר למצוא משהו "בעייתי", חסר, "לא בסדר" או "לא מושלם" במה שקורה עכשיו.
מתיש להיות במרדף אינסופי אחר אותו הדבר שחסר לנו או שמפריע לחיינו כרגע.

כשאנחנו פוגשים אדם אחר, עושים פעולה או חושבים מחשבה זה תמיד בהווה.
גם כשאנחנו עסוקים בעבר או בעתיד, זה תמיד מעסיק אותנו עכשיו.
מכיוון שהכול קורה בהווה, וזה הזמן-מקום היחיד שאנו נמצאים בו (אף פעם לא היינו ולא נהיה ברגע שהוא לא עכשיו), לנוכחות שלנו ברגע ההווה יש השפעה עצומה על חיינו.

בדומה למערכות היחסים שלנו עם אנשים אחרים או עם עצמנו,
ניתן להתבונן בסקרנות על מערכת היחסים שלנו עם ההווה:
– איך אנחנו כרגע, במקום הזה ובזמן הזה?
– איך אנחנו עם האירועים שקורים סביבנו ועם המחשבות-רגשות-תחושות שחיות בנו עכשיו?
– האם אנחנו בדחייה או בקבלה?
– בשמחה או בכעס?
– בשלווה או בדאגה?
– בתחושת חסר או בהכרת תודה?

**

אחת הדרכים האפקטיביות לטפח את מערכת היחסים שלנו עם ההווה היא להפחית שיפוטיות ולהגביר קבלה וסקרנות.

אקהרט טולה כותב על כך:

"תחושת הסבל נוצרת כאשר אתם מכנים מצב כלשהו בשם או מתייגים אותו, באופן שכלי, כלא-רצוי או כרע.
אתם מסתייגים ממצב, וההסתייגות מעניקה לו ממד אישי ומעלה את "האני" המתנגד.

מתן שמות ותיוג הם עניין של הרגל, והרגל אפשר לשנות.
התחילו להתאמן ב"אי מתן שמות" בדברים קטנים.
אם אתם מחמיצים את הטיסה, מפילים ספל ושוברים אותו, או מחליקים ונופלים בבוץ, האם תוכלו להימנע מלכנות את החוויה "רעה" או "מכאיבה"?
האם תוכלו לקבל מיד את ה"קיימות" של אותו הרגע?

כאשר אתם מגדירים משהו כ"רע", הדבר גורם להתכווצות רגשית בתוככם.
כאשר אתם מניחים לו להיות, מבלי לקרוא לו בשם, כוח עצום נעשה לפתע זמין לכם."

**
אימון "בדברים קטנים" יכול לבנות מיומנות גם למצבים מורכבים יותר.

האם ניתן ליישם את הרעיון של אי-שיפוטיות גם במצבים הבאים, שכולם קרו בסביבתי השבוע?

– קבלת תוצאות של בדיקה רפואית המראות שגידול מסוים התפתח בחודשים האחרונים.
– קבלת תשובה שלילית לתפקיד שהתמודדנו עליו, שמאוד רצינו אותו ושהאמנו שנקבל אותו.
– חום מתמשך לילדה שלנו ורצף של מספר "לילות לבנים" כשהעומס בעבודה גדול והבייביסיטר חולה.
– עומס תנועה שמכפיל את זמן השהייה על הכביש ומעמיד בסיכון הגעה בזמן לטקס סיום בצבא.

אני מאמין שזה אפשרי.
וגם שזה לא פשוט.

איננו נעים בין שיפוטיות מוחלטת לקבלה מוחלטת.
בדרך כלל איננו עוברים מכעס, התנגדות ודאגה להכרת תודה, שמחה ושלווה עילאית.
התהליך הפנימי שאנו עוברים הרבה יותר הדרגתי ומשתנה מרגע לרגע.

והכי חשוב – בין אם אנו מצליחים להיות בקבלה ברגע הזה ובין אם לא, זה מה שקורה עכשיו ופה אנו נמצאים.

**
חני וינרוט ז"ל הייתה סופרת, ומרצה חרדית ישראלית, שכתבה רבות ברשתות חברתיות על התמודדותה עם מחלת הסרטן שממנה נפטרה.

לפני כשבוע סיימתי לקרוא את ספרו המרגש של בעלה דובי וינרוט "מחר השמש תזרח", שבשנה אחת שכל גם את אשתו וגם את אביו עו"ד יעקב וינרוט.

סיפורם של חני ודובי היה תזכורת חדה ומחברת עבורי שהדגישה את הארעיות שלנו בעולם הזה ואת חשיבותם של חיים מלאים בהווה.

פיתוח מערכת יחסים עם ההווה ואימון באי-שיפוטיות של מה שקורה ברגע הזה זה משהו שאני רוצה להמשיך ולתרגל עוד ועוד.

**
לקינוח, רעיון מעניין ששמעתי השבוע:

ההיפך ממוות אינו חיים, אלא לידה.

לידה ומוות הם חלק מהחיים.

החיים מכילים גם התחלות וגם סיומים, ואת כל מה שביניהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בפסיכולוגיה הבודהיסטית נהוג להשתמש במונח "קשרים פנימיים".
כשמישהו אומר לנו משהו שלא מוצא חן בעינינו ואיננו מבינים את הסיבה, אנחנו עלולים לכעוס או להיפגע.
באותו רגע קשר פנימי מתחיל להיקשר בתוכנו.

חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.

פעמים רבות כשאנחנו חשים רגשות כמו כעס, פחד, תסכול או חרטה, קשה לנו להכיל, לקבל ולהביע אותם.
אנו יוצרים מנגנוני הגנה משוכללים כדי להכחיש את קיומם, ומקווים שהם יחלפו מבלי להשפיע עלינו ועל מערכות היחסים שלנו.
בפועל, כשאנחנו מנסים להתעלם מהרגשות הללו, יש להם נטייה להתפתח ולחזור בעוצמה רבה יותר.

בתחילתה של מערכת יחסים, כשבני הזוג עדיין נלהבים ואין ביניהם משקעים, יש להם מעט קשרים פנימיים.
אי-הבנות ניתן להאיר ולהבהיר בקלות יחסית.
אבל כשנותנים לדברים להצטבר, הקשרים הפנימיים מתגבשים ומתהדקים ואז הרבה יותר קשה להתירם.
בספרו How To Fight (המהווה את ההשראה והבסיס לפוסט הזה), טיך נהאת האן מזכיר אישה אחת ששלושה ימים בלבד לאחר חתונתה כבר התהוו בתוכה מספר קשרים פנימיים, אך היא שמרה אותם מבן זוגה במשך שלושים שנה.
היא חששה לשתף אותו בהם ופחדה שאם היא תגיד לו, זה יוביל לעימות ביניהם.

אנו יכולים ללמוד את המיומנות של זיהוי קשר ברגע שהוא נקשר בנו, ואנו יכולים ללמוד דרכים להתיר אותו.
אם נעניק לקשר את מלוא תשומת הלב ברגע שהוא מתחיל להתהוות בתוכנו ועדיין רופף, ההתרה תהיה קלה יותר.
אחרת, הוא ילך ויתהדק עם הזמן ויהיה קשה להתירו.

כדי לשמור על האושר המשותף ועל מערכת היחסים, חשוב להיות מודעים ולתקשר בנוגע לקשרים הפנימיים שלנו כשהם נוצרים.
תקשורת אותנטית ופתוחה היא מפתח חשוב לחיים מאושרים.
כשאנחנו מתקשרים ופועלים מתוך חוסר מודעות בחיי היומיום שלנו, אנו יכולים לנטוע זרעי סבל גם אצל האדם שאנחנו הכי אוהבים.

**
כשאני כותב את השורות הללו אני שם לב לשמחה, הכרת תודה, עצב, חמלה וענווה שחיים בי עכשיו.

השמחה היא על אירועים ומערכות יחסים שבהם "קשרים פנימיים" קיבלו תשומת לב בשלבים מוקדמים של התהוותם כשהיו עדיין רופפים, טופלו, הותרו והעמיקו-פיתחו-טיפחו את מערכות היחסים.

הכרת התודה שלי היא לאותם אנשים שבחרו לפתוח איתי באומץ ובאותנטיות "קשרים פנימיים" שלהם (שבמצבים מסוימים לא הייתי מודע להם ובמצבים אחרים חששתי לעשות זאת בעצמי), ובכך איפשרו דיאלוג חשוב בזמן אמת שחיזק והעמיק את הקשר בינינו.

העצב הוא על אותם מצבים ואירועים בחיי שבהם "קשרים פנימיים" שלא טופלו, הלכו והתהדקו, והובילו לפגיעות במערכות יחסים שונות בחיי.

החמלה והענווה שאני חש כרגע נובעות מההכרה שמערכות היחסים שלנו (בזוגיות, במשפחה, עם חברים ובעבודה) הם גם מקור לאושר, חיבור, התפתחות ואהבה וגם מקור לסבל, קושי וכאב.

המסע שאנחנו עוברים הוא מסע מאתגר, וכל אחד עושה תמיד כמיטב יכולתו.

חיים מלאים הם חיים מורכבים, חיים של גם וגם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מאתמול בצהריים, מייקי (גור הכלבים בן החצי שנה שלנו) צולע.
הוא בקושי דורך על הרגל השמאלית-הקדמית וכשנוגעים לו באזור הירך הוא מיילל בכאב.
לאחר בדיקות וצילומים, ההערכה היא שיש לו דלקת כלשהי ושהוא צריך לנוח מספר ימים ולהימנע ככל האפשר מפעילות גופנית.
יש משהו מלחיץ בסיטואציה שמשהו כמו זה מופיע ככה פתאום מבלי שיהיה ברור מה המקור שלו ולאן הוא יתפתח.
בינתיים מייקי בעיקר שוכב לו בסלון ונח.
אחת לכמה שעות הוא מתרומם בקושי ויוצא לעשות את צרכיו, לאכול או לשתות.

כשאני מתבונן בו, מלטף אותו ומזרים לו אהבה אני נזכר בקטע שכתב טיך נהאת האן, מורה הזן הויטנאמי, בספרו "How to Rest" (תרגום חופשי שלי):

"כאשר חיות ביער פצועות, הן נחות.
הן תרות אחר מקום שקט מאוד ופשוט שוהות שם מבלי לזוז במשך ימים רבים.
הן יודעות שזו הדרך הטובה ביותר עבור הגוף שלהן להירפא.
במהלך הזמן הזה הן יכולות אפילו להימנע מאכילה ומשתיה.
החוכמה של עצירה וריפוי עדיין חיה אצל בעלי החיים, אבל אנחנו בני האדם איבדנו את היכולת לנוח."

**
בדומה למייקי גם אני הרגשתי לא במיטבי בימים האחרונים.
אצלי זה היה פחות פיזי ויותר רגשי: האנרגיה שלי היתה נמוכה, "הופעלתי" בקלות על-ידי דברים שונים שאנשים אמרו או עשו ומצב הרוח שלי היה די ירוד.

אחד הדברים החשובים שלמדתי עם השנים הוא לא לסמוך יותר מדי על החשיבה שלי במצבים כאלו.
כשאני במקום נמוך, החשיבה-רגש שלי "עכורים" ומלאים בשיפוטיות, פסימיות, מיקוד בחצי הכוס הריקה, בלבול, כעס, חוסר סבלנות ותסכול.

בשונה מחיה פצועה ביער שמנתקת מגע ונעלמת לכמה ימים, השבוע המשכתי להתנהל בעולם, אבל פחות.
כשאני במקום נמוך אנרגטית, אני משתדל להפנות פחות משאבים החוצה ויותר משאבים פנימה, פחות לחשוב או לעשות ויותר להיות:
אני מוריד הילוך, מצמצם אינטראקציות עם אנשים אחרים, לוקח הפסקות ומפנה יותר מקום למנוחה, קריאה, כתיבה, ספורט, שהייה בים וזמן התאוששות עם עצמי.

**
אתמול בלילה, תוך כדי הליכה בחוף הים הקשבתי לאקהרט טולה (מחבר "כוחו של הרגע הזה") שהתייחס לשיעור החמישי מתוך הספר "קורס בניסים".

שיעור 5: "לעולם איני מוטרד מהסיבה שאני חושב"

ברעיון הזה אפשר להשתמש לגבי כל אדם, מצב או אירוע שלדעתנו גורמים לנו סבל ומעוררים בנו כעס, פחד, תסכול, דאגה או אי-שקט.
הכוונה בשיעור הזה היא לשים לב לכך שכשאנו מוטרדים ממשהו, זה לא בגלל הסיבה המסוימת שאנו מייחסים לאדם-מצב-אירוע, אלא בגלל המחשבה שלנו.

במקרה של מייקי, המקור לאי-השקט והדאגה שלי אינו הצליעה שהופיעה אתמול וטרם חלפה, אלא המחשבות שלי על מייקי, על הצליעה ועל העתיד.

משהו שנאמר לי על ידי מישהו קרוב בשבוע שעבר עדיין מקפיץ ומכעיס אותי בכל פעם שאני נזכר בו.
"לעולם איני כועס מהסיבה שאני חושב" מזכיר לי שמקור הכעס שלי אינו האדם או האמירה שלו, אלא הסיפור שאני מספר לעצמי על אותו אדם ועל הסיטואציה.

השיעור הזה אינו מטה קסם שמטרתו לשנות מיידית את המחשבות והרגשות.
כשאני "מחזיק" את הרעיון הזה ונזכר באמירה של אותו אדם, הכעס עדיין נוכח אבל קצת פחות. אני פחות מזוהה איתו ויותר יכול להיות איתו.

יש פה תזכורת נוספת לכך שכדאי לקחת את החשיבה שלנו בערבון מוגבל.
לא לשנות אותה באופן מיידי מקצה לקצה (מ"הכול בגללו" ל"הכול בגללי"), אלא להשאיר מקום לספק ולסקרנות שפותחים פתח לאפשרויות נוספות.

**
"לעולם איני מוטרד מהסיבה שאני חושב" יכול להיתפס כרוחניקיות ניו-אייג'ית ואולי אפילו כבריחה או אי-התמודדות עם מצבים ואנשים.

בעיניי, פחות חשוב לנתח את המשפט ולהחליט אם הוא נכון או לא, והרבה יותר מעניין לשים לב אם ואיך הוא משפיע עלינו.

אתמול בערב, כשהקשבתי לאקהרט ולשיעור הזה תוך כדי הליכה על חוף הים בהרצליה, הם עצרו את הלופ המתמשך של מחשבות ממוחזרות, הפחיתו את הכעס, אי-השקט, המותשות, הדאגה והעצב, ועוררו בי התרגשות, סקרנות ורוגע.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אדם אחד בא לסוקרטס ושאל אותו: “שמעת מה אומרים על הידיד שלך?"
“לא”, ענה סוקרטס, “אבל לפני שאתה מספר, תגיד לי, האם העברת את השמועה על ידידי דרך שלוש המסננות?"
“אילו מסננות?”, שאל האורח.
“הראשונה, מסננת האמת – האם אתה בטוח שהדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא אמת?"
האורח היסס: “בעצם אני לא בטוח. אני רק שמעתי את הסיפור מפי אחר… ומהי המסננת השניה?"
“המסננת השניה”, אמר סוקרטס, “היא מסננת הטוב. האם הדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא דבר טוב?"
“להיפך”, אמר האורח, “זהו משהו איום ונורא. והשלישית?"
“המסננת השלישית היא מסננת הנחוץ”, המשיך סוקרטס, “האם זה נחוץ לספר לי את הדבר הנורא על ידידי, שספק אם הוא אמת?"
אחרי הפסקה אמר האורח: “לא, אין זה נחוץ כל כך”.
“אז תשתוק!” אמר לו סוקרטס.

(מקור לא ידוע)

**
שלוש המסננות של סוקרטס מזכירות לנו לקחת אחריות על המילים שלנו.
למילים יש אנרגיה והשפעה, הן יוצרות מציאות ויכולות לשנות עולמות.
בדומה לאבן הנזרקת לאגם שקט ומייצרת גלים לכיוונים שונים, כך המילים שלנו משפיעות גם על האדם שאיתו אנו מדברים, גם על האדם שעליו אנו מדברים וגם עלינו.

בדומה לשלוש המסננות, "לשון הרע" ביהדות אינה מתייחסת רק לדברי שקר פוגעניים אלא גם לרכילות ולדיבור "מיותר" שאינו מוסיף דבר.

החשיבות של שלוש המסננות אינה רק בתשובות שהן מייצרות.
לעיתים קשה לדעת האם משהו הוא נכון, טוב ונחוץ. לא תמיד זה ברור או חד-משמעי.

חשיבותם העיקרית של שלוש המסננות היא בעצם העצירה והבדיקה.
במעבר מדיבור "אוטומטי" לדיבור מודע מתוך בחירה ובלקיחת אחריות על המילים שלנו. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בסדנת משוב שהעברתי השבוע הקדשנו מספר דקות לייחודיות של המילה "אבל".
יש איזשהו קסם במילה הזו: היא ממקדת את תשומת הלב של מקבל המשוב בחלק שמגיע אחריה ומורידה את המשמעות של החלק שלפניה.
לדוגמא: כשאנחנו אומרים למישהי "המצגת שלך היתה טובה אבל בפעם הבאה שימי לב לא להיתקע בשקפים ולפספס את מה שקורה בחדר", סביר להניח שמה שהיא מקבלת מאיתנו זה "שימי לב לא להיתקע בשקפים ולפספס את החדר".

במשוב חשוב להפריד בין דברים לשימור לבין דברים לשיפור, ולא לחבר אותם בעזרת המילה "אבל".
ההפרדה לשני משפטים שונים נותנת לכל חלק מקום משמעותי משלו.

לדוגמא:
"המצגת שלך היתה טובה בעיני משום שהיא לא היתה עמוסה מדי בטקסט או בשקפים והגרפיקה שלך תמכה במסרי המפתח בצורה מדויקת.
בנוסף, כשהעברת את המצגת היה נראה שאת שולטת בחומר ומבינה אותו לעומקו וזה השרה ביטחון.

לצד זאת, במהלך ההצגה היית מאוד ממוקדת בשקפים ופחות שמת לב להתרחשות בחדר ולשפת הגוף של המשתתפים.
בהעברת מצגת חשוב שתהיי בקשב למה שקורה בחדר בכדי לראות אם להאיץ או להאט את הקצב בהתאם לרמת העניין, ההבנה וההסכמה-התנגדות של המשתתפים."

**
ההפרדה בין החלקים לשימור לחלקים לשיפור משפיעה לא רק על מקבל המשוב אלא גם על נותן המשוב.
כשלכל חלק במשוב יש מקום משלו, נותן המשוב "נאלץ" להקדיש תשומת לב לשני החלקים ולמלא אותם בתוכן ובמשמעות.

כשאנחנו אומרים למישהי "המצגת שלך היתה טובה, אבל…" לא בטוח שאנחנו מבינים מה הפך את המצגת לטובה בעינינו.
במקרים רבים אנו אומרים זאת רק כדי להיות מנומסים, לא לפגוע או "לצאת ידי חובה" כשלמעשה עיקר תשומת הלב שלנו מופנית למה שפחות אהבנו ושצריך לשפר.
ההפרדה לשני משפטים שונים והמיקוד בכל אחד מהחלקים משפיע על תשומת הלב של נותן המשוב לא פחות משהוא משפיע על מקבל המשוב.
כנותני משוב כשנעצור ונשאל את עצמנו "מה הפך את המצגת הזו לטובה עבורנו?", נצליח לראות דברים שאולי חלפו לידינו עד כה.
השאלות שאנו שואלים ממקדות את תשומת ליבנו ומשפיעות על התשובות שאנו מקבלים.

**
הפרדות תשומת הלב חשובות לא רק בתהליכי משוב.

כשאנחנו זוכים בפרויקט שרצינו, משיגים התקדמות משמעותית בדרך שאנו עוברים, או מקבלים תפקיד שהתמודדנו עליו, חשוב לעצור ולחגוג את הזכייה, ההתקדמות או את קבלת התפקיד, רגע לפני שאנו נשאבים לפרק החדש והעתידי.
בכל רגע נתון יהיו לנו דאגות, משימות שלא ביצענו, אתגרים שיש להתמודד איתם.

חגיגות על הישג שהשגנו ועל התקדמות שעשינו חשובות לא פחות ממיקוד בבעיות שטרם פתרנו ובאתגרים החדשים שקיבלנו בזכות ההישג וההתקדמות.
הכרת תודה על מה שיש כאן ועכשיו חשובה לא פחות ממיקוד וטיפול במה שחסר.

במרבית הארגונים, הצוותים והמנהלים שאני מלווה יש משהו לא מאוזן בין חלקי "החגיגות/הכרת תודה" לחלקי "הבעיות/אתגרים/דאגות".

עצירות לחגיגה ולהכרת תודה הן שריר שחשוב (וניתן) לפתח, הן ברמה האישית והן ברמה הארגונית.

השבוע אני חוגג סיום של פרק משמעותי:
חצי השנה האחרונה היתה אינטנסיבית במיוחד בחיי המקצועיים כיון שאחת השותפות המרכזיות שלי היתה בחופשת לידה, והעומס על הצוות שלי ועלי גבר.
רגע לפני שהיא חוזרת חשוב לי לעצור ולחגוג את הפרק הזה:
את ההישגים שהישגנו ביחד במהלך התקופה הזו, את ההתמודדות שלנו עם מגוון קשיים ואתגרים, את ההתגייסות המדהימה והעזרה ההדדית של כל הצוות, את הצמיחה שכל אחת ואחד מאיתנו עברו ברמה האישית, את הגדילה וההתפתחות שעברנו ביחד כצוות (התקשינו לדמיין חצי שנה בלעדיה לפני שהיא יצאה), את העזרה המשמעותית שקיבלנו מאותה שותפה בנקודות חשובות בזמן חופשת הלידה שלה.

קל לפספס את החגיגות היקרות האלה.
האוטומט הוא להישאר ברמה של "איזה כיף שאת חוזרת" ולהישאב מייד לאתגרים החדשים שמצפים לנו (שהרי תמיד יש כאלו) וממלאים את חיינו.

בדומה לתהליך המשוב, שאילת שאלות מתאימות מחדדת את תשומת הלב ומעמיקה את המודעות.

מיקוד בשאלה "מה אני חוגג ולמי אני מכיר תודה?" יציף תשובות ונקודות שאולי לא שמנו לב אליהן באינטנסיביות היום-יום שלנו.

**

חיים מלאים הם חיים של גם וגם:
גם נקודות לשימור וגם נקודות לשיפור.
גם חגיגות של הצלחות והישגים וגם התמודדות עם קשיים ומורכבויות.
גם הכרת תודה על מה שיש וגם מיקוד במה שחשוב ועדיין חסר.

האיזון של הגם וגם מוביל גם למצוינות לאורך זמן וגם ליותר שמחה והנאה מהדרך.

**
אל"מ שרון אסמן מפקד חטיבת הנחל נפטר השבוע במפתיע לאחר שהתמוטט במהלך אימון כושר שלושה ימים בלבד לאחר שנכנס לתפקידו החדש.
הוא הותיר אחריו את אשתו שרון, שני ילדים, ומעגל רחב של מפקדים, פקודים וחברים, בצה"ל ומחוצה לו.

לא הכרתי את שרון באופן אישי וזו הפעם הראשונה ששמעתי את שמו.
האירוע הזה נגע לליבי והיווה תזכורת מטלטלת נוספת לארעיות החיים.

כשאני נחשף למקרים כאלו או חווה אותם בסביבתי הקרובה הם מחדדים עבורי שני דברים:

החשיבות של לחיות את ה"גם וגם" ברמה היומיומית + להתמקד במה שבאמת חשוב ולא לבזבז אנרגיה על מה שפחות חשוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר