הבלוג של רוני ויינברגר

בימים האחרונים הנחיתי מספר סדנאות שונות בנושאי תקשורת ומערכות יחסים.
אני "טוחן" את התכנים הללו כבר מעל 15 שנים ונדהם איך כמעט בכל סדנה עולים דברים חדשים ואיזו אנרגיה חזקה, חוויתית ומרגשת מתפתחת בחדר.
ברמה האישית – אני ממש נהנה לחזור לסדנאות פרונטליות מרובות משתתפים וגם מרגיש את האינטנסיביות שהן מביאות עמן.

בחרתי להביא לכם הפעם חמישה דגשים, תזכורות, תובנות וחידודים מתוך סדנאות שהנחיתי השבוע:

1. שונות – אנחנו זה לא הם

חלק ניכר מאי-ההבנות והקשיים שאנשים חווים באינטראקציות שלהם עם בני משפחה, חברים וקולגות לעבודה נובע מכך שאנחנו נוטים לפרש פעולות ואמירות של אנשים מתוך נקודות המבט והפילטרים שלנו, פעמים רבות מבלי להיות מודעים לכך שאנו עושים זאת.
אנו מתייחסים לאנשים אחרים כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו, מבלי לקחת בחשבון שאנחנו שונים ושאולי הם רוצים או צריכים התייחסות אחרת.

לדוגמא: באחת הסדנאות השבוע דיברנו על משמעות השתיקה.
עבור אנשים מסוימים שתיקה היא ברירת המחדל שמשמעה "הכול בסדר". אם תהיה להם שאלה, תוספת או התנגדות הם ידאגו להביע אותה.
עבור אנשים אחרים ברירת המחדל היא דיבור ואינטראקציה מילולית מתמדת. משמעותה של שתיקה היא "משהו קרה" ולכן אנו שותקים עכשיו.
שתיקה יכולה להיות ביטוי של עיבוד מעמיק של מה שקורה עכשיו, או ניתוק מגע הנובע משעמום וחוסר עניין.

"מהי שתיקה עבורי ובאילו מצבים אני שותקת?" כמו גם "מה משמעות השתיקה שאני חווה מהאדם שמולי כרגע?" הן שתי שאלות חשובות שכדאי לשאול.

**
2. שתי שאלות למיקוד תשומת הלב

בהקשבה למישהו אחר המשתף אותנו בקושי או בקונפליקט יש הבדל גדול בין הניסיון להבין את הצורך שלו ואיך הוא חווה את הסיטואציה לבין המחשבה שלנו על מה הוא צריך לעשות במצב הנתון.
"מה לדעתי האדם צריך לעשות?" היא שאלה שונה במהותה מהשאלה "מה עובר עליו עכשיו? מה הוא צריך ואיך הוא מרגיש?".
בשאלה הראשונה מרכז תשומת הלב הוא אנחנו. מה לדעתי האדם האחר צריך לעשות.
בשאלה השניה מרכז תשומת הלב הוא האדם האחר שאותו אנו מנסים להבין.
השאלה הראשונה מוכוונת פתרון, סיוע, עזרה או תמיכה.
השאלה השניה מוכוונת חיבור, אמפטיה והבנה.

המלצה חמה:
כשאתם מקשיבים למישהו בדקו עם עצמכם איפה תשומת הלב שלכם (עליכם או עליו) ובאיזו משתי השאלות אתם מתמקדים עכשיו.

**
3. ענווה וסקרנות

חשוב לקחת את התשובות שלנו לשתי השאלות בערבון מוגבל.
מכיוון שאנחנו והאדם האחר שונים, ייתכן שמה שאנחנו מאמינים שהוא צריך לעשות לא בהכרח ישרת אותו.
באופן דומה יכול להיות שבמהלך הניסיון שלנו להבין אותו ואת נקודת מבטו נפספס, נטעה או לא נדייק.
עצם הניסיון להבין מניע תהליך חשוב שמגביר את הסיכוי ליצירת חיבור והעמקת הבנה.

שתי איכויות שחשוב לטפח כשאנו מנסים להבין אדם אחר או לעזור לו הן ענווה וסקרנות.
הענווה היא ההכרה בכך שנקודת המבט שלנו מוגבלת ושאולי אנחנו מפספסים משהו או שאיננו מדייקים.
הסקרנות מניעה את הכוונה לבדוק את ההבנה שלנו, לחדד ולהעמיק אותה.
בדומה למשחק "חם-קר", החיווי שאנו מקבלים לבדיקת ההבנה שלנו משרת אותנו ועוזר לנו להעמיק את הבנתנו בין אם טעינו ("קר") ובין אם צדקנו ("מתחמם" או "חם").

**
4. חידוד ציפיות

משתתף באחת הסדנאות (שבאופיו הוא בדרך-כלל מוכוון לפתרון בעיות ופחות להקשבה) סיפר על משפט בדיקה קצר ויעיל שהוא פיתח לעצמו למצבים שבהם אנשים ניגשים אליו ומתחילים לשתף בדילמה או בקושי:
"האם אתם משתפים אותי בזה כי חשוב לכם שאעזור במציאת פתרון או שאתם פשוט רוצים שאהיה אתכם ואקשיב לכם?".
מנקודת המבט שלו כשהוא מבין מה מצפים ממנו (פתרון או הקשבה) הרבה יותר קל לו למלא את תפקידו.
מנקודת המבט של בני משפחתו וחבריו לעבודה, נחסך מהם לא מעט תסכול והם מקבלים מענה הרבה יותר מדויק לצרכים שלהם.

**
5. לבקש בבהירות

באופן דומה, כשאתם ניגשים לשתף אנשים אחרים, תוכלו לסייע להם בכך שתהיו ברורים בנוגע למה שאתם מבקשים מהם.
מספר דוגמאות:
– "אני רוצה לשתף אותך במשהו ולא מצפה ממך לעזור לי או לפתור לי את הבעיה. תוכל פשוט להיות איתי בהקשבה בעשר הדקות הקרובות?"
– "אני מתמודד עם בעיה שאני לא מצליח לפתור ואשמח לקבל את עזרתך. תוכל להגיד לי מה לדעתך כדאי לי לעשות בסיטואציה הזו?"
– "חשוב לי לקבל את הזוית שלך. תוכלי להקשיב לי חמש דקות ואז לומר לי איך את רואה את המצב?"

**
עד כאן חמישה דגשים, תזכורות, תובנות וחידודים.
אני מקווה שהפוסט הזה היה מהנה ובעל ערך עבורכם.

אם אהבתם והתחברתם, יכול מאוד להיות שתרצו להירשם לסדרת 52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים שיצרתי לפני כשנה וחצי.

הזמנה נוספת: בשבוע שעבר (למקרה שפספסתם וזה מעניין אתכם) פירסמתי קישור להקלטת הרצאה שהעברתי לאחרונה – "איך להכניס תקשורת מקרבת לארגון?".

ההרצאה מומלצת לאנשים וארגונים שרוצים לפתח תרבות של תקשורת מקרבת בחברה/ארגון שלהם.

כתמיד,
מוזמנים לכתוב לי כמה מילים (אני מבטיח לקרוא כל מילה !) וגם להעביר את הפוסט הזה הלאה לאנשים נוספים שיכולים להיתרם ממנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בכפרים מסוימים בגוואטמלה, כשהולכים עם ילד חולה למרפא, לעולם לא אומרים "אני בריא אבל הילד שלי חולה".
במקום זאת אומרים "המשפחה שלי חולה".
באופן דומה, כשמלווים שכן למרפא, מקובל לומר "הכפר שלי חולה".
תפיסת העולם בכפרים הללו היא שכולנו מחוברים: אנשים, בעלי חיים, טבע, העולם.
כולנו חלק מאותה מערכת שלמה, משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה.

אם זה נשמע לכם מוזר, חשבו על הדוגמא הבאה –
האם נראה לכם הגיוני ללכת לרופא ולומר: "יש לי מחלת כבד סופנית, אבל אני בריא. זה רק הכבד שלי חולה"?
כשם שבתרבות שלנו הכבד הוא חלק בלתי נפרד מהגוף שלנו ומאתנו, כך בגוואטמלה, הקהילה והסביבה הן חלק בלתי נפרד מבני האדם.
(הקטע בהשראת Martin Prechtel מתוך הספר Sacred Economics)

**
אמא תרזה טענה ש"הבעיה עם העולם היא שאנחנו משרטטים את גבולות המשפחה שלנו קרוב מדי".

כשאנחנו מאמינים שאנו נפרדים ושאיננו חלק מאותה משפחה, שיש "אנחנו" ו"הם" (יהודים-ערבים, ימנים-שמאלנים, חילוניים-דתיים-חרדים, שחורים-לבנים, מזרח-מערב ירושלים) ושאנחנו בסדר/צודקים/טובים והם לא-בסדר/טועים/רעים, קל יותר לצאת למלחמה או להאמין שמה שקורה שם לא משפיע עלינו.

כשהאלימות במגזר הערבי גואה ונרצחים שם מעל מאה נשים וגברים בשנה וכשהאבטלה בקרב צעירים ערבים מגיעה ל 40% (עוד לפני הקורונה) אנחנו עלולים לייחס לכך פחות חשיבות ולהאמין שזו לא הבעיה שלנו, אלא שלהם.
לאחר שהכעס "מתפוצץ" והאלימות מתפרצת גם בערים המעורבות ובמקומות נוספים מחוץ לערים הערביות זו הופכת להיות בעיה דחופה וחשובה שלנו שלא ניתן להתעלם ממנה.

**
אבל אי אפשר לעשות הכול והמשאבים מוגבלים, אז מה יותר חשוב: לדאוג למובטלים היהודים או הערבים? לחרדים או לחילונים? "להם" או "לנו"?

ייתכן ששאילת השאלה בצורה הזו היא חלק ממה שתורם לבעיה ומחריף אותה.
שכשמדובר בגוף שלנו לא נשאל "במה יותר חשוב לטפל בכבד שלנו או בריאות שלנו?", אלא "איך אפשר לטפל בגם וגם כדי להגיע לאיזון בריא?".
אולי בדומה, כשעוסקים באבטלה, אלימות, חינוך, בריאות, אקלים או עוני עדיף לשאול  "איך אפשר לטפל בגם וגם ולדאוג לכולם?"

**
זה לא תמים מדי? הרי המשאבים מוגבלים ואין מספיק לכולם. לא כדאי לדאוג קודם כל ל"עניי עירנו"?

המשפט "עניי עירך קודמים" מבוסס על תפיסת נפרדות שלפיה ניתן להפריד בין קבוצת אנשים בעלי מאפיינים מסוימים לקבוצה בעלי מאפיינים אחרים ושחשוב לתת את העדיפות לאחת מהן.
חבר שלי נהג להסיע אחת לשבוע במסגרת עמותת "בדרך להחלמה" חולים פלסטינאים לטיפולים בבתי חולים בארץ.
לכאורה, במקום לדאוג קודם כל לעניי (חולי) עירו, הוא דואג לעניים (חולים) פלסטינאים.
רק לכאורה.
ראשית, לא בטוח שאם הוא לא היה מסיע חולים פלסטינאים הוא היה מסיע חולים אחרים. השקעת הזמן והאנרגיה שלו לא באה בהכרח על חשבון אחרים.
ושנית, ייתכן שבזכות המחווה האנושית הזו הוא מציל חיים של אנשים וזורע זרעים משמעותיים של שלום, חיבור ואמון שישפיעו גם על "עירו".

מהטמה גנדי אמר שלא ניתן לעשות טוב במחלקה (מימד) אחת של חיינו בזמן שאנו עסוקים בעשיית רע במחלקה אחרת.
לדבריו, החיים הם שלם אחד בלתי ניתן לחלוקה.
ההתנהלות שלנו במקומות מסוימים משפיעה עלינו ועל ההתנהלות שלנו במקומות אחרים.
וכשם שהחיים הם שלם אחד בלתי ניתן לחלוקה, כך גם החברה שלנו אינה ניתנת להפרדה.
ההשפעה של המעשים שלנו (המיטיבים או המזיקים) משפיעה ומחלחלת.

**
בסיפור הילד וכוכבי הים, הילד לא יכול להציל את כל כוכבי הים אך הוא עושה כל שביכולתו בכדי להציל חלק מהם.
אם מחברים את הסיפור הזה לאמירה של גנדי אפשר למצוא כאן מסר מעשי ומעורר תקווה:
מכיוון שהחיים והחברה הינם שלם שאינו ניתן לחלוקה ושהכול משפיע על הכול ומושפע מהכול,
הרי שעשיית מעשה מיטיב במקום אחד תחלחל למקומות אחרים.
המציל נפש אחת, (אולי) מציל עולם ומלואו.
הפותר (או משפר) בעיה חשובה אחת, משפיע גם על בעיות חשובות אחרות.

**
הרעיון הזה אינו שמור רק להיבטים פוליטיים או חברתיים.
חשיבת "גם וגם" וההכרה בכך שאנו חלק ממכלול ושחשוב לתת מענה לצרכים של כולם היא פרקטיקה עסקית-ארגונית חשובה ומעשית שניתן לעבוד איתה ביום-יום.
מתן מענה לבעיות וטיפול בהן הוא חלק חשוב מאוד בעבודתם של מנהלים ומנהיגים.
חלק נוסף וחשוב לא פחות הקודם לטיפול המעשי בבעיות, הוא ההתכווננות האמפטית והאכפתיות האותנטית לצרכי האנשים והגורמים השונים המעורבים.

הובלה מבוססת תקשורת מקרבת אינה מבטיחה שהכול יסתדר או שכולם יהיו מרוצים.

שאלת מה חשוב קודמת לשאלת מה עושים.

הבעיות לא הולכות להיעלם או להיפתר.
הן תמיד תהיינה כאן, אולי אפילו במורכבות הולכת וגדלה.

תפקידה וייעודה של מנהיגות משרתת, אחראית ואמיצה הוא להכיר בבעיות הללו, להתמקד בצרכים החשובים, לשרטט "מעגל משפחה" שאינו קרוב מדי, ולתת מענה מיטבי במסגרת שלל האילוצים והמגבלות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"הדחוף משתנה" היא הכותרת שסת' גודין בחר לפוסט היומי שהוא העלה היום.

אני מוצא את הרעיון שלו נפלא ומרענן, זווית קצת אחרת לנושא ניהול זמן וסדרי עדיפויות שבעיניי הוא אחד הנושאים הכי חשובים ומשמעותיים לחיים.

בשני משפטים:
תמיד יש משהו דחוף, והדחוף תמיד משתנה. הדחוף הוא זמני ו"עונתי".
החשוב לעומת זאת, נשאר קבוע. מה שחשוב ממשיך להיות חשוב ואינו משתנה כל-כך מהר.

הפוסט הזה נכתב 14 שעות לאחר תחילת תוקפה של הפסקת האש עם החמאס.
מה שהיה דחוף ואפילו דחוף מאוד בימים האחרונים עומד להשתנות.
מה שהיה דחוף לפני שבועיים, התאדה לפני כשבוע וחצי כשנשמעו האזעקות ונחתו הטילים הראשונים.
אפשר להניח בביטחון מלא שמשהו דחוף חדש יופיע ממש בקרוב, כבר מחר או מחרתיים.

והדברים החשובים? הם תמיד כאן, קבועים ולא משתנים.
במקרים רבים מקבלים מאיתנו פחות תשומת לב ממה שהיינו רוצים או ממה שהם צריכים: מערכות יחסים, בריאות, קריירה, למידה והתפתחות, ביטחון כלכלי, נתינה, משמעות.

**
בימים האחרונים אני קורא בעונג את ספרו הנפלא של יונתן זקס "לרפא עולם שבור".

הנה סיפור מתוכו שממש אהבתי:

דון יצחק אברבנאל, המלומד והמדינאי הגדול בן המאה החמש עשרה, היה יועצם של מלכי ספרד פרדיננד ואיזבלה.
מספרים שהמלך שאל אותו פעם מהו ערך הרכוש שבבעלותו.
אברבנאל נקב בסכום מסוים.

"לא ייתכן", אמר המלך, "אין לי ספק שיש לך הרבה יותר".
"שאלת אותי", ענה אברבנאל, "על הרכוש שבבעלותי.
הרכוש שיש לי אינו בבעלותי. הוד מלכותו יכול להחרים אותו ממני מחר.
אני לכל היותר שומרו הארעי.
הסכום שציינתי הוא סכום הכסף שנתתי לצדקה.
זהו הסכום ששום כוח על פני האדמה, גם לא הוד מעלתו, יוכל לקחת ממני."

כמה חוכמה וענווה יש בתשובה הזו.
תזכורת לארעיות שלנו בעולם הזה, לכך שבכל רגע נתון הכול יכול להשתנות, שאנחנו איננו מה שיש לנו.
חשוב בעיניי להרחיב את הסיפור מעבר להיבט הצדקה החומרית.
לא ניתן לקחת מאיתנו את הנתינה והתרומה שלנו בצורות שונות, את ההשפעה שלנו על חיי אחרים, את הנוכחות שלנו ברגעים חשובים.
פעמים רבות המעשים והמחוות הללו שלנו ימשיכו להדהד גם זמן רב לאחר שאנחנו כבר לא נהיה כאן.

הרב יונתן זקס הוגה דתי בריטי, כיהן כרב הראשי של הקהילות העבריות המאוחדות בחבר העמים הבריטי, ואף זכה בתואר אבירות.
הרב זקס היה פעיל בדיאלוג בין-דתי ועסק בחשיבותה של האמונה היהודית בעולם המודרני, נושא שעליו חיבר ספרים רבים.
הוא נפטר לפני מספר חודשים בנובמבר 2020. ספריו, מחשבותיו ושיעוריו ממשיכים להדהד ולהשפיע על אנשים רבים.

**

שתי המלצות והזמנות לסיום:

1. לפני מספר שעות נרשמתי לקורס קבלת החלטות בקבוצה שיועבר על יד חן צבי.
אני עוקב אחרי חן צבי כבר תקופה מסוימת ומוצא את התכנים שלו מעניינים, מקוריים ומעמיקים, כאלו המשלבים תקשורת מקרבת ותחומים מרתקים נוספים.

כל הפרטים על הקורס + מספר הטלפון של חן צבי בקישור הבא.

אני לא בטוח אם יש עדיין מקום בקורס. מוזמנים ליצור קשר ישירות עם חן צבי ולבדוק (פרטים בקישור שלמעלה).

2. בתחילת החודש העברתי הרצאה בנושא חונכות והקשבה לכ-250 אנשי חינוך.
בין היתר נגעתי בנושא של חידוד כוונה, הקשבה לעצמנו ולאחרים, גמישות תגובתית ובמודל המנהיגות המצבית של קן בלאנצ'רד.
לפני מספר ימים קיבלתי את הקלטת ההרצאה ואני שמח לשתף בה.
למרות שהתכנים ממוקדים בחניכה של אנשי חינוך, הם רלוונטיים מאוד לכל סוג של חניכת/הובלת/ליווי 1:1.

זו הזדמנות להודות לרבקה גרין שבזכותה נוצרה ההרצאה הזו. 

מוזמנים לצפות בהרצאה המלאה כאן.

**

כתמיד, הרגישו חופשיים להעביר הלאה את הפוסט ואת כל התכנים וההמלצות שבתוכו.

אם אתם מוצאים את הפוסט ואת התכנים מעוררים, משמעותיים ובעלי ערך עבורכם, אתם מוזמנים לכתוב לי כמה מילים במייל חוזר.

אם קיבלתם את הפוסט הזה ממישהו אחר, אתם מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את הפוסטים העתידיים ישירות אליכם (קישורים למטה).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

רב חסידי קשיש ישב בחברת תלמידיו ושאל אותם איך אפשר לדעת שהלילה נגמר והיום עלה,
שהגיעה שעת תפילות השחרית החשובות.

"כשאתה יכול לראות מרחוק בעל חיים ולהבדיל האם זו כבשה או כלב," ענה אחד התלמידים.
"לא בדיוק," אמר הרבי.

"אני חושב שזה כשאני יכול לראות את הקווים על כף ידי," אמר תלמיד אחד.
"לא בדיוק," אמר הרבי.

"אולי זה כשאני יכול להביט בעץ ולדעת אם זה עץ אלון או עץ אגס?" תהה תלמיד שלישי.
"לא," אמר הרבי.

"אז איך אתה יודע, רבנו?" שאלו התלמידים.
"אני יודע שיש די אור כשאני יכול להביט בפניו של גבר או אישה ולראות שהוא אחי או אחותי. עד אז, עדיין חושך."

~ הקטע מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד (עמוד 415).

**
נזכרתי בסיפור הזה הבוקר כשחשבתי על כל מה שקורה השבוע.
חשוך השבוע.
הימים הללו קשים, מורכבים ועצובים.

מספר מחשבות שעולות בי ושאני רוצה לשתף:

– חשוב מאוד לשמור על עצמנו, על יקירנו ועל שכנינו בימים הללו.

– במיוחד עכשיו חשוב לקחת אחריות על תשומת הלב שלנו, על הדבר שאנו מתמקדים בו ועל החומרים שאנו צורכים בימים הללו.

– כדאי לזכור שאנחנו לא רואים הכול ולא יודעים הכול. קורים הרבה מאוד דברים שאנחנו לא מודעים להם. מה שאנחנו רואים שוב ושוב בלופ חדשותי או ברשתות החברתיות, זה לא בהכרח הדבר היחיד או העיקרי שקורה. הלוואי והיינו רואים בלופים חדשותיים וברשתות החברתיות גם את כל המחוות המדהימות של עזרה הדדית, אכפתיות, חמלה ואהבה.

– חשוב להיזהר מהכללות. משיפוט של ציבורים שלמים. אין טובים מוחלטים ורעים מוחלטים. וחשוב גם להישמר מעצימת עיניים. מפרשנות מיטיבה ואופטימית מדי לתופעות הרסניות ומדאיגות.

– יש להכיר בכך שהמצב מורכב. שאין פתרונות פשוטים. הלוואי והיו. אף אחד לא יכול לפתור את זה ביום אחד, בשבוע או בחודש, לא משנה באיזו נחרצות הוא מדבר. הרבה היו רוצים ואף אחד לא יכול.

– ואף אחד גם לא יכול להרוס הכול ביום אחד. זה מאוד מורכב ולא הכול אבוד. להיזהר מפטליזם. לא הכול נחרב. זה לא הסוף של שום דבר. זה עוד שלב בדרך המאתגרת שאנו עוברים.

– מה שאנו רואים וחווים עכשיו הוא הפירות והתוצרים של תפיסות, אמירות, החלטות, תהליכים ופעולות שנעשו בעבר. את הפירות של התפיסות, ההחלטות והפעולות שמתרחשות עכשיו נראה בעתיד. הלילה הכי ארוך בשנה הוא גם הנקודה שבה משתנה המגמה והימים מתחילים להתארך.

-אנחנו מחוברים, משפיעים ומושפעים. כל הזמן. מה שאנחנו עושים משנה. לכל אמירה או פעולה, קטנה כגדולה יש השפעה חשובה. בתקופה הזו במיוחד חשוב להפחית רע ולהרבות טוב ברמה האישית, המשפחתית ובמעגלי ההשפעה שלנו.

– חשוב להמשיך להאמין. להמשיך להתפלל. לזכור את סטוקדייל.

לאביתר בנאי יש שורה חזקה באחד השירים שלו – "חיים גדולים נולדים מכאב". מי ייתן ומתוך הכאב והעצב שאנו חווים השבוע יווצרו חיים נפלאים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"דלתות מסתובבות" הוא אחד הסרטים האהובים עלי.
הסרט מציג בצורה מבריקה כיצד שניה אחת (הגעה בזמן לרכבת או פספוס שלה) משפיעה על גווינית' פלאטרו גיבורת הסרט ועל חייה שמתפתחים בשני כיוונים שונים ובלתי צפויים.
על-פי הסרט למזל ולאקראיות יש השפעה עצומה על חיינו.

אני מאמין גדול בארעיות ובכך שבכל רגע נתון דברים שאינם בשליטתנו יכולים להתרחש או להשתנות.
ולצד זאת אני מאמין גדול גם ביכולת שלנו ליצור, להשפיע, לבחור את תגובתנו ולפעול.

האם החיים הם מסע של גורל-מזל, של גילוי או של יצירה?

התפיסה שהחיים הם מסע של מזל או של גורל מניחה שדברים יתפתחו כפי שהם אמורים להתפתח, שמה שצריך לקרות יקרה.
על פי תפיסה זו לאירועים חיצוניים, לגורל, לכוח חיצוני כלשהו ואולי אפילו למקריות יש השפעה עצומה על חיינו שאינה נופלת (וכנראה עולה) מההשפעה של הבחירות והמעשים שלנו.
העתיד שלנו הוא תוצר של אירועים אקראיים או של תסריט שנכתב ונקבע מראש, שבדרך כלל איננו מודעים לו.

התפיסה שהחיים הם מסע של גילוי מניחה שהדברים (אנחנו, אחרים, מצבים) הם כפי שהם וחשוב שנגלה איך הם בדיוק.
לדוגמא: אם אנחנו מאמינים שיש לנו יכולות וחוזקות מסוימות, חשוב שנגלה אותם בכדי שנוכל למצוא לעצמנו את הקריירה או את מערכת היחסים המתאימה לנו.
בכדי לעשות זאת נמלא שאלוני אבחון או נעבוד עם מטפלים ויועצים שיעזרו לנו להבין את עצמנו לעומק ולבחור בחירות מתאימות.
דוגמא נוספת: כשאנחנו מתלבטים האם לקבל הצעת עבודה שקיבלנו, לעבור לדירה באזור כלשהו או להתחתן עם בן הזוג המסוים, אנו מנסים להבין האם העבודה, הדירה ובן הזוג מתאימים לנו.
ההנחה היא שיש תשובה כזו או אחרת ושבדרכים שונות ניתן לגלות אותה או לפחות להתקרב אליה.

התפיסה שהחיים הם מסע של יצירה מניחה שהדברים נוצרים תוך כדי תנועה ושמה שנעשה ישפיע יותר מכל מאפיין שניתן לראות כרגע.
על פי תפיסה זו העתיד טרם נקבע וגם לא ניתן לחזות אותו. מה שיתפתח יושפע הרבה יותר ממה שנעשה ומאיך שנהיה והרבה פחות מאיך שאנחנו ואחרים כרגע.
התשובה לשאלה האם כדאי לנו לקבל את הצעת העבודה המסוימת הזו, לבחור בבן הזוג הזה או לעבור לדירה שאנו מתלבטים לגביה, היא שזה בעיקר תלוי בנו ובמה שנעשה מזה.

**
אם החיים הם מסע של גורל-מזל, עלינו פשוט להתקדם במסלול שלנו, לחיות את החיים, ולבטוח בכך שמה שצריך לקרות יקרה.
עבור אנשים מסוימים זו יכולה להיות תפיסה מלחיצה ומייאשת, שכן מה שנעשה לא כל-כך משנה, ובכל רגע הכול יכול להתהפך.
עבור אנשים אחרים זו יכולה להיות תפיסה מרגיעה ומשחררת, המאפשרת להם לקבל את החיים כפי שהם.

אם החיים הם מסע של גילוי ומה שיקרה מושפע מאוד מהבנה מעמיקה (את עצמנו, הבנת אחרים ומצבים) ומבחירה מדויקת במה שנכון עבורנו, עיקר האחריות שלנו הוא לגלות את "האמת" ולבחור נכון.
בדרך זו ישנם שני כשלים עיקריים שעלולים לפגוע בנו ובדרך שלנו: האחד – שלא נבין או נגלה את "האמת", השני שלא נבחר נכון.

אם החיים הם מסע של יצירה ומה שיקרה מושפע מאוד ממה שנעשה ומאיך שנהיה, הרי שיש לנו אחריות מלאה למחשבות-מילים-רגשות-מעשים שלנו והרבה מאוד גמישות ואפשרויות בחירה.

**
לאורך שנים האמנתי שהחיים הם מסע של גילוי ושהאתגר העיקרי הוא להעמיק את ההקשבה ואת ההבנה בכדי להגיע לראייה יותר צלולה ובהירה שתאפשר לנו לקבל החלטות, לבחור נכון ולעשות צעדים מדויקים בעולם מורכב ורב-מימדי.

היום אני מאמין שהחיים הם במידה רבה מסע של יצירה ושהאתגר הוא ליצור ברמה יומיומית את המציאות שאנו רוצים לראות, לחוות ולחיות.

לפני מספר ימים לקחתי חלק בתהליך דיאלוגי בין מנהל ומנהלת בכירים החווים הרבה קונפליקטים בחודשים האחרונים ומחפשים לשפר את מערכת היחסים שלהם.
בסיומה של הפגישה שאלה אותי המנהלת: "מה אתה אומר? יש לזה סיכוי?"
"אני מאמין שכן", עניתי, "זה מורכב וזה יכול להתפתח בצורות שונות."

מסע של יצירה.

**
השבוע העברתי הרצאה בנושא חונכות והקשבה לכ-250 אנשי חינוך (אולי אשתף בהקלטה בקרוב), העברתי סדנת תקשורת מקרבת לכעשרים משתתפים, לקחתי חלק במפגש מאמנים במסגרת תוכנית מרגשת שהושקה אתמול והשתתפתי בעשרות פגישות ושיחות עסקיות.

ברמה כזו או אחרת באתי במגע (השפעתי עליהם והושפעתי מהם) עם מאות אנשים שיש לי עמם הכרות מעמיקה, מסוימת או שפגשתי אותם השבוע לראשונה.

בחיבור ל"דלתות מסתובבות", אם לשניה אחת ולפעולה אחת (הגעה לרכבת או פספוס שלה) יכולה להיות השפעה כל-כך גדולה על חיינו, הרי שפוטנציאל ההשפעה, היצירה והשינוי של שבוע כדוגמת השבוע הזה הינו אינסופי, משהו שקשה מאוד לתפוס.

אני לא יודע מה אתכם.
אותי זה מסקרן ומרגש…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול קיבלתי מייל מרגש מאורית, בעקבות סדנה שהנחיתי לקבוצה שהיא מובילה.
אני משתף אתכם בחלק ממנו:

"לקחתי קצת את הזמן כדי לקבל את המשוב שלחבר'ה על המפגש ונראה שהיה מפגש מאד משמעותי עבורם.
הסימולציה בסוף הפילה כמה אסימוני תאוריה מתחילת המפגש והרגשתי שהם אשכרה יוצאים הביתה עם כלי.
מי כמוני יודעת כמה זה עניין של בחירה כל פעם להשתמש בכלי הזה, כמה האוטומטים שלנו חזקים ונדרשת תשומת לב גדולה כדי לבחור במשהו אחר.
אבל לבחור אפשר כשיודעים שישנה אופציה מיטיבה, וזה מה שאני מרגישה שקרה.

חלקם כבר כתבו במשוב שהתנסו בזה במקום עבודתם כבר אתמול.
תודה רבה על הלב שאתם מפיצים בעולם וכמה נעים לדעת איזה אדוות זה יוצר הלאה.
אתמול בשיחה עם אחד מהם הוא שיתף שכבר דיבר על זה עם אשתו ולקחו את זה משם.

עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד….
אנחנו בדרכנו לעולם מיטיב. לא לשם כך התכנסנו בגדול בגלגול הזה….?"

**
כשנכנסים לסימולציה לא ניתן לדעת איך היא תתפתח.
כמנחה, פעמים רבות עם תחילת הסימולציה מתעורר בי לחץ כלשהו מחשש שההדגמה "תכשל" ולא תעביר את החוויה שאני מקווה שהיא תעביר.
בשיחת חיים "אמיתית" שאינה במסגרת סדנה, קיים לחץ דומה ואולי אפילו גדול יותר שדברים יתפתחו שונה מכפי שאנחנו רוצים או שיקרה משהו שלא נדע איך להגיב אליו.

להיכנס לסיטואציות (סימולציה, שיחה, חיים) בלב פתוח, בנוכחות ובהקשבה זה להסכים לוותר על וודאות.
זה להסכים לא לדעת.
זה להיות יותר סקרן ופחות יודע או בטוח.

אחד הדברים שהכי מלחיצים מנהלים במצבים מורכבים שאני מלווה, זה "מה יקרה אם במהלך שיחה מישהו יגיד משהו שלא תהיה לי תשובה מספיק טובה אליו ולא אדע איך לענות לו".
או ש"מישהו ייקח את השיחה לכיוון שאני לא רוצה ואתקשה להחזיר אותו לכיוון שאני רוצה".

אחת האפשרויות להתמודדות עם החשש הזה מ"מה יקרה אם…" היא להתכונן ככל האפשר לשיחה שיכולה להתפתח בצורות שונות.
להשקיע מחשבה, להתייעץ, לעשות חזרות וסימולציות בינינו לבין עצמנו או עם אחרים.

אפשרות נוספת היא להימנע מהשיחה – לא לתת את המשוב, לא לשאול את השאלה, לא להעלות את הנושא המורכב.
למה להיכנס לזה, אם יש סיכוי שדברים יתפתחו בצורה שאיננו רוצים?

בעיני שתי האפשרויות הללו לגיטימיות וחשובות.
הכנה לקראת שיחה חשובה או הימנעות מהעלאת נושא מסוים בתזמון מסוים יכולות לעשות הבדל גדול.

ועם זאת, במצבים מסוימים, שבהם יש גבול לכמה ניתן להתכונן או שהימנעות אינה תורמת, חשוב לתת מקום גם לאפשרות שלישית – דיאלוג בלב פתוח, בנוכחות ובהקשבה.

**
בסדנאות שהעברתי השבוע עבדנו הרבה עם הכלי הבא:

קודם כל מה חשוב, ורק אחר כך מה עושים.

"מה חשוב" זה מה חשוב לך ומה חשוב לי.

כשאנחנו מקשיבים למישהו אחר, חשוב להבין את נקודת מבטו ואת החוויה שלו: אילו צרכים חשובים הוא היה רוצה שיתמלאו במסגרת ההחלטה שאנו עומדים לקבל? אילו צרכים חשובים הוא חושש שייפגעו אם נלך בכיוון שאנחנו מציעים?

אפשר לנסות להבין את האחר מבלי להתחייב להסכים.
אפשר להיות מחויבים לדיאלוג מבלי להיות להתחייב מראש לתוצאה כזו או אחרת.
אפשר להיות מחויבים לחיפוש טוב משותף ופתרון שמשרת את הצדדים השונים מבלי לדעת מהו והאם הוא בכלל אפשרי בסיטואציה הנוכחית.

**
כשאנו מתמקדים בניסיון להבין מתוך אכפתיות כנה ואותנטית, שני דברים חשובים מתרחשים:

האחד, פעמים רבות אנחנו לומדים משהו שלא ידענו.
חשבנו משהו אחד וגילינו משהו אחר.
סיפרנו לעצמנו סיפור על כך שהאדם עקשן, או חששן, או מונע מאגו וכשבאמת הקשבנו גילינו צורך לגיטימי שגם לנו יש אותו ושאנו מתחברים אליו.
הלמידה הזו פותחת בנו משהו ומקרבת אותנו אל האדם שמולנו.

השני, כשהאדם שמולנו חווה את ההקשבה האמפטית הסקרנית שלנו, ואת כך שבאמת אכפת לנו ממנו, משהו בו נפתח.
אמון מסוים נבנה.
הוא קצת פחות עסוק בלהילחם בנו, להגן על עמדותיו ולשמור על צרכיו וקצת יותר פתוח להקשיב לנו ולראות אותנו.

כשהחיבור הזה נוצר, כשאנחנו מצליחים לשמוע ולראות את האחר, והוא מצליח לשמוע ולראות אותנו, נוצרת בהירות חשובה שלא היתה שם קודם.

כשהתחושה היא של אכפתיות הדדית ורצון אמיתי למצוא דרך שמשרתת את כולם, ממש מרגישים את האנרגיה משתנה, את החיבור ואת הקרבה. ואז גם הגמישות והיצירתיות גדלה.

**
"קודם כל מה חשוב, ורק אחר-כך מה עושים" זה קודם כל מהות וכוונה ורק אחר-כך טכניקה.

הכלי הטכני ללא המהות והכוונה הוא חסר ערך.

משפט אחד במה שאורית כתבה לי היה חזק עבורי במיוחד:
"מי כמוני יודעת כמה זה עניין של בחירה כל פעם להשתמש בכלי הזה, כמה האוטומטים שלנו חזקים ונדרשת תשומת לב גדולה כדי לבחור במשהו אחר."

מניסיון אישי:
גם אחרי שנים רבות של תרגול, הרבה יותר קל לי ללמד את זה או לדבר על זה מאשר לחיות את זה.

במצבים טעונים, שבהם יש מתח, חשש, חוסר אמון או מטענים אחרים, זה לא עניין של מה בכך עבורי להקשיב בלב פתוח, לגלות אכפתיות אמיתית, להסכים לשים את הצרכים העמוקים שלי על השולחן ולהיות נוכח בדיאלוג.

ועם זאת, גם בשיא המורכבות, כפי שאורית כותבת, מרגע שאנו מודעים לאפשרות, הבחירה קיימת והיא בידינו.

כשאני מצליח לממש את הבחירה הזו, כשיש לי מספיק כוחות, משאבים פנימיים ואומץ, זה מוביל לחגיגה גדולה.

אבל לא תמיד אני מצליח. לפעמים כשיש לי פחות כוחות, משאבים פנימיים ואומץ מכפי שהייתי רוצה, אני בוחר להימנע, להתרחק, להעמיד פנים, או לשתף חלקית.

ואז, זה פחות כיף ויותר מעייף.

חשוב לזכור שגם במצבים הללו ישנה בחירה:
בחירה בין שיפוט, האשמה והלקאה עצמית, לבין קבלה, חמלה ואמפטיה עצמית.

**
"קודם כל מה חשוב ורק אחר-כך מה עושים" הוא כלי אחד בסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי.
אתם מוזמנים להירשם לסדרה ולקבל את כל הכלים ישירות למייל שלכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בסדנאות שאני מנחה ובתהליכים שאני עובר ומלווה, לאחריות, בחירה, תרומה, חמלה ואמפטיה יש מקום מרכזי.
הנושאים הללו מהווים מרכיבים יסודיים בתפיסה הנוכחית שלי, שהתפתחה והתהוותה במהלך השנים האחרונות.

הנה מספר מחשבות על אחריות, תרומה, אשמה, חמלה, אמפטיה ויצירת מציאות:

אחריות

יש לנו אחריות מלאה על המחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלנו.
האחריות המלאה שלנו אינה מורידה מאחריותם של אחרים.
כשם שלנו יש אחריות מלאה, כך גם לאחרים יש אחריות מלאה על המחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלהם.

**
תרומה

מערכת היחסים שלנו והמצב שאנו נמצאים בו כרגע הם תמיד תוצר של התרומה ההדדית שלנו ושל אחרים.
בין אם אנו אוהבים את המצב הנוכחי (לדוגמא: מערכת יחסים הרמונית, קריירה משמעותית, בריאות או שפע כלכלי), ובין אם לא (לדוגמא: קשיים במערכת יחסים, עבודה שאיננו אוהבים, חולי או מחסור כלכלי), יש לנו חלק בהיווצרותו.
כשאנחנו חושבים שהמצב הוא כפי שהוא רק (או בעיקר) בגלל אדם אחר או גורם חיצוני כלשהו ולא בגללנו, אנחנו מבולבלים.
גם כשאנחנו חושבים שהמצב הוא כפי שהוא רק (או בעיקר) בגללנו ולא בגלל אנשים אחרים או גורמים נוספים, אנחנו מבולבלים.
המצב הנוכחי הוא תוצר של תרומתם ההדדית של אנשים וגורמים שונים, אנחנו ביניהם.

לא תמיד אנו מודעים לתרומה שלנו אך היא תמיד שם.
לעתים התרומה שלנו פוגעת באנשים אחרים או מחריפה את המצב מבלי שהתכוונו לעשות זאת.
בין אם אנו מודעים לתרומה שלנו ובין אם לא, בין אם התכוונו לתרום בצורה הזו או בצורה אחרת, חשוב שנכיר בתרומה שלנו למצב הנוכחי ולדרך שבה הוא התפתח.
ההכרה בתרומה שלנו ולקיחת אחריות עליה מאפשרת לנו לשנות מצבים שאיננו שבעי רצון מהם.
אנו משפיעים על המצב ויוצרים אותו בעזרת מחשבות שאנו חושבים, מילים שאנו אומרים ופעולות שאנו מבצעים.

**
אשמה

עבור אנשים מסוימים אחריות ותרומה מתחברות לאשמה.
לתפיסתם, אם אנחנו אחראים ותרמנו למצב, אז אנחנו אשמים.
תפיסת אשמה ממוקדת במה שהיה, ובמי צריך לקבל איזה עונש.  
אשמה מחלקת את העולם בצורה דיכוטומית ופשטנית לטובים ורעים, לנכון ולא-נכון, לבסדר ולא-בסדר.
תפיסה המבוססת על אשמה מובילה לשיפוטיות ולהלקאה, עצמית ושל אחרים.

תפיסת אחריות ותרומה ממוקדת בהבנת המצב וכיצד הוא התפתח, במה חשוב לשנות ובאיך ניתן לשפר. 

**
חמלה ואמפטיה

תפיסה המבוססת על אחריות ותרומה מובילה לחמלה ולאמפטיה, גם לאחרים וגם לעצמנו.
עבור אנשים מסוימים חמלה ואמפטיה מתחברות לכניעה או להסכמה.
לתפיסתם, אם יש בנו חמלה או אמפטיה כלפי מישהו, אנו מסכימים עם מעשיו ונותנים להם לגיטימציה.
בעיניי זו פרשנות שגויה.
ניתן להרגיש חמלה ואמפטיה (עצמית או לאחרים) וגם להציב גבול ברור, להטיל עונש או לא להסכים עם משהו שנעשה.

**
חשוב לזכור שהמצב אף פעם אינו סטטי וששינוי מתרחש כל הזמן.
העתיד שלנו נוצר ברגע הזה, בזכות דברים שאנחנו חושבים, אומרים ועושים.
הדבר שאנחנו מתמקדים בו הולך וגדל, אנחנו יוצרים עוד ועוד ממנו.
מיקוד במה שקורה עכשיו ובמה אנו רוצים שיקרה, חשוב יותר ממיקוד במה שקרה.

אם אנחנו חווים מצב לא רצוי, שאיננו אוהבים או שאנו סובלים בו,
חשוב לזכור שתרמנו להיווצרותו, שיש לנו אחריות ויכולת לשנותו ושאיננו אשמים.
חמלה, אמפטיה ואהבה עצמית במצב הנוכחי חשובות לא פחות מלקיחת אחריות ומהכרה בתרומה שלנו.

**
אם המילים הללו נוגעות בכם, משמעותיות עבורכם או מעוררות בכם מחשבות ותחושת שונות, אשמח לשמוע מכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שלוש דרכים להיות עם רגשות:

1. להקשיב לרגשות, לחקור אותם ולנסות להבין בסקרנות ממה הם נובעים.

על פי מודל אפר"ת (אירוע-פרשנות-רגש-תגובה) הרגש הינו תוצר של הפרשנות שלנו.
כשעולה רגש מסוים אנו יכולים לבדוק בסקרנות מה האירוע שהוביל לרגש שאנו חווים ואיזו פרשנות שלנו יוצרת אותו.

על פי תקשורת מקרבת, הרגש הינו תוצר של הצרכים שלנו שמתמלאים או לא מתמלאים כרגע.
צורך שלא מתמלא מעורר רגש לא נעים (כגון כעס, פחד, תסכול, חוסר סבלנות) וצורך שמתמלא מעורר רגש נעים (כגון שמחה, שלווה, אהבה, הכרת תודה).

דרך ההקשבה הסקרנית לרגשות חשובה כיון שהיא מעודדת אותנו לקחת אחריות על הרגשות שלנו ולהעמיק את ההבנה ואת המודעות שלנו לגבי מה שעובר עלינו.

דוגמא:
אתמול במהלך נסיעה לארוחה משפחתית עמדנו (כמו רבים אחרים) זמן רב בפקק תנועה.
נסיעה שהיתה אמורה לקחת חצי שעה לקחה קרוב לשעתיים בסופו של דבר.
הרגש שעלה בי בתחילה היה הפתעה, לאחר מכן חוסר סבלנות ובהמשך לחץ וחוסר שקט.
כשבדקתי עם עצמי מה עומד בבסיס הרגשות הללו זה היה בעיקר אי הנעימות לאחר והרצון להגיע בזמן ולכבד את המארחים.
משהבנתי שזה העניין המרכזי עבורי משהו בי נרגע ויכולתי לנתב את זה לפעולות פרואקטיביות (כמו למשל לשלוח הודעה למארחים ולעדכן שנגיע באיחור) שהפחיתו את הלחץ והגבירו רוגע, קבלה ושלווה.

**
2. להתבונן ברגשות.

ניתן להתייחס לרגשות שלנו כאל עננים חולפים הבאים והולכים, או כאל גלים העולים ויורדים.
דרך זו מכירה בכך שרגשות הם אנרגיה. מהותה של ההתבוננות היא תשומת לב למה שקורה עכשיו בשונה מהדרך הראשונה שמנסה להבין ממה הם נוצרו.
הנחת היסוד בדרך הזו היא שאם נאפשר לרגשות להיות, מבלי לנסות לשלוט בהם או לשנות אותם הם יתפתחו ויחלפו.
ההתבוננות ברגשות שלנו (בדרך כלל בליווי נשימה עמוקה) מאפשרת לנו להפחית את ההזדהות עימן.
הם חלק ממה שאנחנו חווים אך הם לא אנחנו.

כשאנו מתבוננים ברגשות אנו יכולים להיות בנוכחות ובתשומת לב לגופנו למחשבות שלנו.
"עד כמה כואב לך מ 1-10?" היא דוגמא לשאלת התבוננות בכאב ששואלים במהלך בדיקות רפואיות.
בדומה לכאב, ניתן להתבונן בסקרנות גם בכעס, בתסכול או בפחד שלנו – איפה בגוף אנחנו מרגישים את זה? באיזה עוצמה? איך זה משתנה מרגע לרגע? אילו מחשבות עולות עם הרגשות הללו?

**
3. להפנות את תשומת הלב למקום אחר.

לעיתים נבחר במכוון להתעלם מהרגש ולנסות לשנות אותו בעזרת הפניית תשומת הלב שלנו למשהו אחר.
לדוגמא: לצאת לריצה, ללכת לישון, לכבות את הטלוויזיה, להעביר ערוץ או להתנתק מהרשתות החברתיות.
הדרך הזו אפקטיבית במיוחד במצבים שבהם הרגש הוא תוצר של משהו שפחות חשוב או רלוונטי לנו ושלא נרצה להשקיע בו אנרגיה.

בשנים האחרונות בעת נהיגה ברכבי אני נוהג להחליש את הרדיו בשעה עגולה שכן מצאתי שלהקשבה לשתיים-שלוש דקות של חדשות יש השפעה לא מיטיבה עלי,
במיוחד בסופי שבוע שבמהלכם מהדורות החדשות הן אוסף של דיווחי משטרה ומד"א על תאונות, טביעות, רציחות ומקרי אלימות.
צר לי שהדברים הללו מתרחשים, אך למה צריך לתקשר אותם במהדורת חדשות מדי שעה עגולה לכל עם ישראל?

כשאני מרגיש עצבני או שמצב הרוח שלי ירוד בעקבות משהו שקרה, פעמים רבות אני בוחר לצאת לריצה או להליכה.
הפעילות הגופנית מסייעת בהעלאת רמת האנרגיה, שינוי מצב הרוח, יצירת בהירות ובחיזוק הנוכחות.

**
שלוש דרכים שונות להיות עם רגשות: להקשיב להם, להתבונן בהם, להתנתק מהם. 

לפעמים חשוב להקשיב לרגש ולהבין אותו, לפעמים חשוב רק להתבונן בו ולפעמים עדיף לזוז הצידה ו"לעקוף" אותו.
לא כל דבר אפשר לעקוף ולא כל דבר מחייב בדיקה מעמיקה.
חלק מהעניין הוא להבין מתי נכון לנו להתמודד, להבין, להקשיב, לחקור, מתי נכון לנו להתבונן מבלי לעשות דבר ומתי נכון לנו להניח לזה, לשנות מצב, לזוז הצידה ולהפנות את תשומת הלב.

**
מעניין שלעיתים הדבר האחרון שמתחשק לנו לעשות הוא בדיוק הדבר שחשוב שנעשה.
כשחשוב לעבור דרך העניין – לפעמים זה הדבר האחרון שבא לנו לעשות: לקיים שיחה קשה שאנו חוששים ממנה.
כשחשוב לזוז הצידה, להתנתק ולהמשיך הלאה – הרבה פעמים מתחשק לנו לריב או להמשיך להתפלש בבוץ הכעס, הלחץ או התסכול שאנו חווים כרגע.

**
ישנה הקבלה מעניינת בין שלוש הדרכים להיות עם רגשות לשלוש דרכים להיות עם אנשים:
לפעמים חשוב שנקשיב למילים ולתוכן שהאדם משתף אותנו, ננסה להבין אותו ואת האתגר שלו.
לפעמים חשוב בעיקר להיות ביחד, לתת לאדם שמולנו להרגיש את הנוכחות השקטה שלנו.
ולפעמים חשוב להתנתק, לזוז הצידה, לקחת זמן לעצמנו או לתת לאדם להיות לבד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אחד המנהלים שאני מלווה שיתף אותי השבוע בנושא שתקוע כבר חודשים ארוכים בינו לבין המנהלת שלו.
הנושא הזה יוצר ביניהם ריחוק, שואב מהם אנרגיה ומתסכל את שניהם.
"אני לא מצליח להבין למה היא לא מגדירה בצורה ברורה את תחומי האחריות בינינו. איזו סיבה יש לה לא לעשות זאת?
זה הדבר הכי נכון לעשות במצב הנוכחי ולאחר שהיא תעשה את זה ייפתרו 80% מהקונפליקטים בינינו וביני לבין מנהלים מקבילים."

"כשאתה אומר שאתה לא מבין למה היא לא עושה זאת, האם זו שאלה סקרנית או שיפוטית?", שאלתי. "האם אתה באמת רוצה להבין? האם אתה סקרן לגבי הסיבה שזה לא קורה, או שאתה משוכנע שהיא טועה ויש לך ביקורת על חוסר התפקוד שלה?"

יש הבדל גדול בין סקרנות לבין שיפוטיות.
המילים יכולות להישמע דומה, אך האנרגיה שונה לחלוטין.

כשאנחנו סקרנים אנחנו מניחים שיש דברים שאיננו מבינים או איננו רואים ואנחנו מעוניינים להרחיב את המודעות וההבנה שלנו.
כשאנחנו שיפוטיים אנחנו חושבים שאנחנו יודעים-צודקים ושאחרים טועים ולא עושים את מה שהם אמורים לעשות.

**
מתוך התקיעות הזו אני יכול להניח שלושה דברים.
שלושת הדברים הללו רלוונטיים לכל תקיעות באשר היא:

1. בוודאות יש סיבה טובה והגיונית לכך שהמנהלת לא מגדירה את תחומי האחריות.
ייתכן שיש מורכבות בלהגדיר אותם, ייתכן שהמנהלת חוששת שאם הם יוגדרו הם יעוררו אתגרים עם אנשים אחרים בארגון, שתחומי האחריות הם לא באמת שורש הבעיה, או שיש לה דברים חשובים יותר לעסוק בהם.
אני לא בטוח מה בדיוק הסיבה המונעת את הגדרת תחומי האחריות, אך בוודאות יש אחת כזו, שכן אחרת הם כבר היו מוגדרים מזמן.

סקרנות כלפי הסיבה האמיתית (המדוברת או הלא-מדוברת) שמונעת מהמנהלת להגדיר תחומי אחריות יכולה להיות צעד חשוב בשחרור מהתקיעות.

2. התקיעות הזו משרתת את שני הצדדים.
גם המנהל וגם המנהלת מתוסכלים ומותשים מהתקיעות הזו שמשפיעה על מערכת היחסים שלהם ועל דברים אחרים שהם עושים.
הם משלמים על כך מחירים וזה עולה להם באנרגיה.
ועם זאת, כנראה שברמה כלשהי התקיעות הזו משרתת אותם, שכן אחרת משהו כבר היה זז ומשתנה.
יכול להיות שברמה מודעת או לא מודעת שניהם מעדיפים את המצב הקיים המוכר ממצב חדש ולא מוכר שלא ברור כיצד הוא יתפתח או מה הוא ידרוש.
ייתכן שברמה תפיסתית, עדיף לשניהם להישאר בתקיעות, ולהמשיך להחזיק בתפיסה ש"אני בסדר, והוא/היא בעייתים" או "שדברים מסוימים לא קורים בגלל התקיעות ולא בגלל משהו שאני לא עושה מספיק טוב."

גילוי הרווח ההדדי ששני המנהלים נהנים ממנו בסיטואציה הזו יכול לפתוח נקודת מבט חשובה ומשמעותית.

3. הסיבה שיש תקיעות ( במילים אחרות, שהתוצאות לא משתנות) היא שהמחשבות-מילים-מעשים לא משתנים.
על פי אחת הנוסחאות הפשוטות והעמוקות שאני עובד עימן "מחשבות + מילים + מעשים = תוצאות".
אם אנחנו ממשיכים לקבל את אותן תוצאות לא רצויות זה כנראה בגלל שאנו ממשיכים לעשות את אותם דברים, לומר את אותם משפטים, לחשוב את אותן מחשבות.
אם רוצים לשנות תוצאות חשוב לשנות את התפיסה, המילים, או את המעשים שלנו.
הסדר אינו מקרי: התפיסה היא המימד העמוק, העדשה שדרכה אנו רואים ומפרשים את המציאות.
המילים והמעשים הם תוצר של המחשבות והתפיסות שלנו.

זו לא הפעם הראשונה שאני שומע מאותו מנהל על התקיעות הזו בינו לבין המנהלת שלו.
בשלושת החודשים האחרונים זה עולה בצורה כזו או אחרת כמעט בכל שיחה שנייה בינינו.
הדברים די חוזרים על עצמם.
כשגם הוא וגם היא ממשיכים לחשוב את אותן מחשבות, לומר את אותם משפטים ולהתנהל באותה צורה, הם צפויים לקבל בדיוק את אותן התוצאות.

על פי הנוסחה (מחשבות + מילים + מעשים = תוצאות) מספיק שאחד מהם ישנה משהו בדרך החשיבה, ההתבטאות או הפעולה שלו, כדי שמשהו במרחב התוצאתי המשותף ישתנה.

"אם באמת חשוב לך לשחרר את התקיעות הזו," המלצתי לאותו מנהל,
"במקום להתמקד במה שהמנהלת שלך לא עושה,
נסה לבדוק בסקרנות האם יש משהו שאתה יכול לעשות אחרת בשבוע הקרוב:
להסתכל על הסיטואציה בצורה שונה, לומר משהו אחר, לפעול בדרך שעדיין לא פעלת בה."

**
סקרנות היא אחת האנרגיות החזקות והחשובות ביותר באינטראקציות אנושיות.
היא השלב הראשון של המעבר שבין ניכור לחיבור, בין שיפוטיות להבנה, בין קונפליקט לשיתוף פעולה.

– מה ההמנהלת תפסיד או מה ייפגע עבורה אם היא תגדיר את תחומי האחריות?
– מה מרוויחים שני הצדדים מהסיטואציה הזו ששניהם מתוסכלים ממנה?
– מה הצעד החדש (במחשבה, בדיבור או בפעולה) שמישהו מהם או ששניהם רוצים, מסוגלים ומוכנים לעשות במצב הנוכחי?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר