קטגוריה: כללי

"פסיכולוגים שעובדים עם בני הקהילה הטיבטית בגלות הבחינו בחוסן, בעמידות ובתחושות האושר יוצאות הדופן שלהם, למרות שרבים מהם הם ניצולים שחוו אובדן וטראומה.
מפתיעות מכולן היו התייחסויות של נזירים ונזירות שנאסרו ועונו ע"י הסינים.
מחקר שנערך על ידי פסיכולוג איש הארוורד מצא שהאנשים הללו לא מפגינים את תסמיני הטראומה המקובלים, אלא דווקא העמיקה בהם החמלה והערכה מלאת אושר לחיים.
לאור העובדה שרבים מהם תירגלו טוב לב אוהב, חמלה ותבונה, הם מתפללים דווקא לשלום אויביהם.
לאמה זקן אחד סיפר שהדבר היחיד שממנו חשש במשך עשרים שנות מאסר ועינויים היה שתאבד לו החמלה ושליבו ייסגר."

~ מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד

**
"להתפלל דווקא לשלום אויבנו" אינה בחירה טריוויאלית. 
הבחירה והיכולת להתפלל לשלומם של אנשים הפוגעים בנו מצריכה כוונה ומיומנות.

למה שמישהו יעשה זאת…??
למה שמישהו יתפלל לשלומו של אויב הפוגע בו?

מסיבה אחת ויחידה.
כי הוא בוחר .

למה הוא בוחר לעשות זאת?
אולי מפני שהוא מאמין שזו דרך מיטבית לשמור על עצמו.
אולי מפני שהוא מאמין שברמה כלשהי, "האויב שלו" קרוב אליו הרבה יותר מכפי שזה נראה.

**
"הבעיה עם העולם היא שאנחנו משרטטים מעגל משפחה קטן מדי." ~ אמא תרזה

"דמות אויב" הוא מונח מוכר בתקשורת מקרבת.
"דמות אויב" היא מחשבה שאני מאמין בה,
ושלפיה הסבל שאני חווה עכשיו נוצר כתוצאה מדמות או מקבוצה כלשהי, 
ושאותה דמות או קבוצה צריכה להיענש בשל כך.

ישנם כאלו המאמינים שהשופטים, השוטרים או הפוליטיקאים הם האויבים שלהם.
ישנם כאלו המאמינים ש"ימנים" או "שמאלנים" הם האויבים שלהם.
ישנם כאלו המאמינים ש"מתנחלים" או "פלסטינאים" הם האויבים שלהם. 
ישנם כאלו המאמינים ש"חרדים" או "חיילים" הם האויבים שלהם.

**
השבוע צפיתי בסרט "בחסדי שמיים" המתעד את שיתוף הפעולה המופלא, האנושי והמרגש של הצבא ומועצת העיר בני ברק, בהתמודדות עם התפשטות נגיף הקורונה.

מתוך "בחסדי שמיים" התוודעתי לאלוף במיל' רוני נומה (ראש מטה חירום הקורונה בבני ברק),
צפיתי בנאום שלו לצוערי בה"ד 1 ולמדתי ממנו על ענווה, אחריות, מנהיגות, מחוייבות ואומץ לב.

אני יכול לבחור לצפות בתכנים כאלו ואני יכול לבחור "לצרוך" תוכניות, כתבות, פוסטים וטוקבקים המעצימים בתוכי כעס, שנאה, ריחוק, פחד וייאוש.

עם השנים למדתי שאני מושפע מהתכנים המנטליים-רגשיים המקיפים אותי, הרבה יותר ממה שהייתי רוצה להיות מושפע מהם.

הלמידה הזו מחדדת עבורי את האחריות שלי.

יש לי אחריות לבחור במה אני צופה, מה אני קורא ולמה אני מקדיש תשומת לב.

אני יכול לבחור לטפח ריחוק או קרבה.
אני יכול לבחור לטפח פחד או אהבה.
אני יכול לבחור לטפח שנאה או הכרת תודה.
אני יכול לבחור לטפח ייאוש או תקווה.

**
תרגול טוב-לב אוהב:

"הלוואי שאוהב את עצמי כמו שאני.
הלוואי שאחוש שאני ראוי ושחיי טובים.
הלוואי שאבטח בעולם.
הלוואי שאכיל את עצמי בחמלה.
הלוואי שאוכל להתמודד עם סבל ועם בורות של אחרים בחמלה."

~ מתוך הלב הנבון מאת ג'ק קורנפילד

לקיחת אחריות.
מיקוד שליטה פנימי.
שינוי עצמי לפני שינוי אחרים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"קצין צעיר שתמיד היה קצר-רוח ובעל היסטוריה של בעיות בעקבות ביטויי כעס,
נשלח על ידי מפקדו לקורס קשב בן שמונה שבועות, כדי לעזור לו להפחית את רמות הלחץ הנפשי שלו.
יום אחד, אחרי שיעור, הוא נכנס לערוך קניות בסופרמרקט.
החנות היתה עמוסה ותורים ארוכים השתרכו לפני הקופות, ואילו הוא מיהר והיה עצבני כדרכו.
לפניו בתור הוא ראה אישה שנשאה תינוק על זרועה והיה לה רק מוצר אחד,
ולמרות זאת היא סירבה לגשת לקופת האקספרס.
המצב החמיר כאשר הגיעה האישה אל הקופאית והשתיים החלו לקשקש עם התינוק.
האישה אפילו נתנה לקופאית להחזיק את התינוק כמה רגעים, והיא השתעשעה איתו ודיברה אליו בשפת תינוקות.
הקצין התחיל ממש לכעוס, אולם מכיוון שיצא זה עתה משיעור מדיטציה ואימון קשב, 
הוא הבחין במה שקורה לו, בכיווץ ובחום שעלו בגופו.
הוא בחר לנשום נשימות עדינות ולאט-לאט נרגע.
כאשר הגיע לקופאית הוא היה רגוע מספיק כדי לומר לה: "זה היה ילד חמוד."
"באמת? הוא מצא חן בעיניך?" אמרה הקופאית, "זה התינוק שלי.
בעלי היה טייס בחיל האוויר, הוא נהרג בשנה שעברה, אז עכשיו אני חייבת לעבוד במשמרות כפולות
ואמי שומרת לי על הילד ומשתדלת להביא אותו אלי פעם או פעמיים ביום כדי שאוכל לראות אותו קצת."

כשאנו חיים באשליה, אנחנו ממהרים לשפוט אחרים, אנחנו מחמיצים את היופי הפנימי שלהם.
בנוסף לכך, אנחנו עיוורים לכאביהם ולא יכולים להגיב אליהם בחמלה.
בגלל חוסר תשומת לב, אנחנו לא מבחינים באוכל שמוגש לנו, במצעד האנשים ברחוב, 
בנופים המשתנים מולנו כל הזמן, בקשר הפתוח, הלבבי עם כל העולם."

~ מתוך "הלב הנבון" / ג'ק קורנפילד

**
"כשאני חושב משהו רע על השכנים שלי, או על הילדים שלי או על אשתי או על העם שלי, הארץ, ההורים, המשפחה, על החיים, 
כשאני חושב ביקורת, חוסר סבלנות, כשאני חושב רע, אני יודע שאני לא מחובר לאלוהים.
אי אפשר להיות מחובר לאלוהים ולחשוב רע.
על אף אחד.
אני יודע שאני לא מחובר לפנימיות שלי.
לא מחובר לעצמות שלי, לעוצמה שלי, לעצמאות שלי. כשאני אוהב, אני מרגיש את העצמאות שלי.
שנאה זה היפך מעצמאות.
שנאה, ביקורתיות, גזענות, פלגנות, זה ביטויים של פחד, פחד זה כי אני לא מכיר את עצמי, את היופי והכוח שהם אני.
זה כנראה לא סתם שעשו פה אלף בחירות בשנה האחרונה.
אנחנו כבר גדולים מדי בשביל להיות נפרדים ומפולגים זה מזה.
העצמאות שלנו תובעת מאיתנו לאהוב.
הריני מקבל על עצמי לאהוב.
אני מקבל על עצמי שכל פעם שאני אראה רע על משהו אני אדע שאני צריך לצאת להפסקה.
לעשות קפה, לקחת את עצמי לטיול קטן, כי הרע שאני רואה לא קשור לאף אחד חוץ ממני.
ואני לא זוכר עכשיו את העוצמה שלי, את העצמאות שלי. את אלוהים. אותי.
יש סיפור על רב אחד חכם שאמר פעם שכשהוא היה ילד הוא רצה לשנות את העולם.
כשזה לא הצליח לו אז הוא ניסה לשנות את העיר שלו, כשזה לא הצליח הוא ניסה את התלמידים, אחר כך את הילדים שלו, אחר כך את אשתו כמובן, בסוף כשכל זה לא הצליח הוא החליט לנסות להכיר, להאמין, לקבל את עצמו.
כשהוא קצת הצליח אז הוא פתאום ראה שכל העולם שהוא ניסה כל כך לשנות הוא לא פחות ממושלם.
הקורונה הזאת היא ההזדמנות שלנו להתקרב לעצמנו, להכיר.
הזדמנות לענווה, לאהבת חינם.
הזמן שלנו לעצמאות.
אוהב,
אביתר"

~ אביתר בנאי, פוסט בפייסבוק 29/4/20, תודה לליאור ששלח לי את זה השבוע.

**
רגעי – יצירה

השבוע כתבתי לעצמי:

"לפני מספר דקות סיימתי פגישה עם לקוח.
שיחה מחוברת ונטולת דרמה שהצלחנו לפנות לה מקום ולהיות בה, לאחר זמן מה שלא דיברנו.
שיחה שתשפיע על המשך עבודתנו המשותפת, עבודה שאולי תעמיק ותתרחב ואולי תיפסק.
עדיין לא ברור.
שיחה בין שני אנשים בוגרים שאין בה דרמה, האשמות או הצטדקויות, ויש בה בהירות לגבי מה שרוצים ומה שחשוב.

אני שמח על השיחה הזו.
על הכוונון האנרגטי לקראתה (פתיחות ואהבה).
על הדחיפה להתקדמות, לבחירה מודעת, פרואקטיבית ומכוונת.
על המיקוד במה שחשוב ועל שחרור ההיאחזות בתוצאה כזו או אחרת.

השיחה הזו היא רגע-יצירה.

ברגעי-יצירה נוצרות מערכות יחסים.
ברגעי-יצירה נוצרת מציאות עסקית.
ברגעי-יצירה נוצרת מציאות כלכלית.
ברגעי-יצירה נוצרים חיינו."

הרגע שבו אביתר בוחר לצאת להפסקה הוא רגע-יצירה.
הרגע שבו הקצין הכעוס בוחר לנשום ולהירגע לפני שהוא פונה לקופאית הוא רגע-יצירה.

מערכות יחסים, משפחות, עסקים ומדינות מתהווים ברגעי-יצירה.

אנחנו יוצרים בכל רגע ורגע, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא.

מה אני יוצר עכשיו?
מה אני רוצה ליצור עכשיו?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"גלגל התנופה: מטוב למצוין" מאת ג'ים קולינס הוא ספר הניהול הטוב, החשוב והמשפיע ביותר שקראתי בחיי.
הספר הוא פרי מחקר מדעי של כ-5 שנים המנסה לפצח את קוד המצויינות בחברות יוצאות דופן בתחומים שונים.
בין היתר מפצח המחקר את המאפיינים המשותפים של כל החברות המצויינות ומה מבדיל בינן לבין חברות שאינן כאלו.
בכל פרק מוצגים מספר ממצאים מפתיעים שלא ניתן היה לחזותם מראש ושלעתים מנוגדים להגיון הבריא או לתפישות העולם המקובלות.
ספר מומלץ מאוד לעובדים, מנהלים ומנהיגים באשר הם.

מעבר להשפעתו ברמה הניהולית, כל עיקרון מרכזי בספר יכול להיות מתורגם בקלות מההיבט העסקי-ארגוני להיבט האישי של כל אדם ואדם באשר הוא.

**
מספר ציטוטים מהספר הנוגעים ברעיון "גלגל התנופה":

"– ההתמרות של חברות טובות למצויינות נראות לעתים קרובות כאירועים דרמטיים ומהפכניים בעיני הצופים מבחוץ, אך לאנשים מבפנים ההתמרות נראות כתהליכים אורגניים ומצטברים.
הבלבול בין תוצאה סופית (תוצאות דרמטיות) לבין התהליך (אורגני ומצטבר) מעוות את תפישתנו לגבי מה שאכן פועל לאורך זמן.

– ככל שהתוצאה הסופית תיראה דרמטית, ההתמרה של החברה-הטובה-הנעשית-למצויינת לעולם לא מתרחשת בבת אחת.
אין שום פעולה מכריעה אחת, אין שום תוכנית כבירה, אין שום חידוש מדהים, אין איזושהי הזדמנות בודדת ברוכת-מזל יחידה, אין כל רגע קסום.

– התמרה עקבית נובעת ממתכונת צפויה של בנייה ופריצת-דרך, כמו דחיפתו של גלגל תנופה ענק וכבד, שדרוש מאמץ כדי להניעו, אבל בעזרת דחיפה עיקשת בכיוון אחיד במשך זמן רב, גלגל התנופה בונה תנופה, ובסופו של דבר יוצר את פריצת-הדרך.

– האנשים הפועלים בתוך החברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא היו מודעים, לעתים קרובות, לגודל ההתמרה שלהם בשעתו, אלא רק לאחר מכן, כשהביטו לאחור, התברר להם הכול.
לא היה להם לא שם ולא סיסמא, הם לא קיימו אירוע השקה ולא פתחו בשום תוכנית לציון הפעילות שעשו באותו זמן.

– המנהיגים בחברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא בזבזו אנרגיה בניסיון 'ליצור מחוייבות', 'להניע את החיילים', או 'לנהל את השינוי'.
בתנאים הנכונים, בעיות המחוייבות, ההיערכות, ההנעה והשינוי נפתרו מעצמן במידה רבה.
היערכות נבעה במידה רבה מתוצאות ומתנופה ולא להיפך.

– לחצים קצרי-מועד מצד וול סטריט אינם סותרים את קיומו של המודל.
תוצא גלגל התנופה אינו מנוגד ללחצים הללו. למעשה, זהו המפתח לניהולם."

**
התמדה ועקביות

על-פי המחקר של ג'ים קולינס, התמדה ועקביות הם מהמרכיבים החשובים ביותר ביצירת תוצאות מצויינות ויוצאות דופן לאורך זמן.

פעולה ועוד פעולה ועוד פעולה.
צעד ועוד צעד ועוד צעד.
יום ועוד יום ועוד יום.

בדומה לעיקרון הריבית דריבית שבו שברי אחוזונים מצטברים לאורך זמן לסכומי כסף עצומים,
כך גם פעולות זעירות יומיומיות יוצרות השפעה עצומה על תחומי החיים השונים: מערכות יחסים, בריאות, קריירה, כסף, התפתחות אישית ועוד.

**
מפעולה למחשבה

ניתן לחשוב על עיקרון גלגל-התנופה לא רק בהיבטים של פעולות ומעשים:
למעשה, הדבר שעומד בבסיס מרבית הפעולות וההחלטות שלנו,
ומשפיע עליהן לא פחות מהפעולה עצמה,
הוא הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה.
ובמילים אחרות: המחשבות והפרשנויות שלנו על מה שקורה.

ברמה מסוימת, כל החלטה משמעותית וכל פעולה חשובה,
הן תוצאה של הרבה מחשבות ופעולות שקדמו לה. 
מחשבות-רגשות-מילים שאנו חושבים-מרגישים-אומרים לעצמנו ולאחרים בהתמדה כל יום,
לפעמים בלי להיות מודעים לכך, או בלי להיות מודעים לסיפור/פרשנויות שבבסיסן,
יוצרות בחיינו תנועה עקבית מתמדת שעם הזמן הופכת לגלגל-תנופה בעל מומנטום אדיר,
אשר משתקף לעינינו בתמונת המציאות שלנו.

**
מחשבות יוצרת מציאות

המחשבות שלנו יוצרות את הרגשות שאנו מרגישים, 
עומדות בבסיס ההחלטות והפעולות שלנו,
ולמעשה יוצרות את המציאות שלנו.

איך משנים מציאות?
משנים מחשבות.

המחשבות שאנו חושבים עכשיו, יוצרות ברגע זה את המציאות שלנו.
לעתים ייקח זמן עד שנראה את התוצאות או ההשפעות שלהן, 
אך ההשפעה מתרחשת ממש עכשיו.

למעשה, אנו תמיד חושבים את המחשבות שלנו עכשיו.
גם כשאנו עסוקים בעבר או בעתיד אנו עסוקים בו עכשיו.

איך משנים מציאות?
משנים את המחשבות שאנו חושבים עכשיו.

**
חיים מלאים עכשיו

לרבים מאיתנו הימים הללו מרגישים אינטנסיביים במיוחד: 
אתגרים רפואיים, קשיים כלכליים ותעסוקתיים, מתחים במערכות יחסים.

המציאות שאנו רואים וחווים יכולה לעורר בנו אי אמון, חוסר וודאות, חוסר-אונים, עצב, כעס, פחד וייאוש.

איך משנים מציאות?
משנים את המחשבות שאנו חושבים עכשיו.

זוהי אינה אמירה תיאורטית-רוחנית, אלא הזמנה לתרגול מיידי, עקבי ומעשי.

איך יוצרים גלגל-תנופה אישי שמשרת אותנו ואת מה שחשוב בחיינו במציאות הנוכחית?

מפתחים בעקביות את יכולתנו לחשוב מחשבות איכותיות יותר עכשיו:
– בודקים את הפרשנויות, הסיפורים והאמונות שלנו לגבי מה שקורה עכשיו.
– מחליטים מה חשוב לנו ודואגים שמחשבותינו ישרתו את זה עכשיו.
– בוחרים בקפידה במה אנו מתמקדים ובמה לא עכשיו.
– לוקחים אחריות על החומרים המנטליים שאנו צורכים עכשיו.
– מתרגלים ולומדים, לומדים ומתרגלים. כל יום. גם היום. גם עכשיו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תרגום המילה Resilience לעברית הוא משהו באזורים של גמישות, כושר התאוששות וחוסן נפשי.
בדרך כלל משתמשים במונח הזה בהקשרים של התמודדות עם מצבים קשים.
היכולת/מיומנות הזו נחשבת לאחת החשובות ביותר להישרדות בריאה לאורך זמן.

לוסי הון (Lucy Hone) חקרה במשך שנים תפקוד של אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים.
ואז, לאחר אירוע אישי טראגי ולא צפוי היא מצאה עצמה "בצד השני": חווה את זה ומתמודדת עם זה, בשונה ממתבוננת על זה מהצד.

לוסי מציינת 3 דרכי חשיבה ופעולה מרכזיות המאפיינות אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים.
לדבריה, שלוש הדרכים הללו מעשיות, זמינות וקריטיות להישרדות במצבים קשים:

1. אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים מבינים שסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ושדברים לא נעימים קורים. Shit Happens. 
כשמשהו כואב, מאתגר, עצוב או לא רצוי קורה בחייהם (לדוגמא: מוות, מחלה, פרידה, פיטורים),
הם אינם שואלים את עצמם "למה זה קרה דווקא לי?" או "למה זה מגיע לי?".
הם מבינים שהאירועים הללו הם חלק מהחיים, משהו שכולם חווים בצורה כזו או אחרת, ואינם לוקחים אותם באופן אישי.

2. אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים ממש טובים בלבחור בקפידה במה הם ממקדים את תשומת לבם.
הם לוקחים אחריות על המחשבות שלהם ובוחרים להתמקד בחצי הכוס המלאה ובמה שניתן לעשות בכדי להתמודד עם המצב ולהתקדם.

3. אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים שואלים את עצמם, "האם מה שאני עושה מסייע לי או פוגע בי?".
הם לוקחים אחריות על הפעולות שלהם ונותנים עדיפות לאותן פעולות שמסייעות להם, מרימות, ממלאות או מקדמות אותם לפתרון או לשיפור.

**
קבלת המצב + בחירת מחשבות + בחירת פעולות

שלוש הדרכים הללו פשוטות להבנה וממש לא קלות ליישום.

במצבים קשים, חצי הכוס הריקה ממש ריקה.
הקושי גדול ופעמים רבות המשאבים הפנימיים שלנו מדולדלים.

הפרדוקס הוא שדווקא במצבים הללו שבהם אנו סובלים ושאין לנו אנרגיה מיותרת,
החשיבות של לקיחת אחריות ובחירה מודעת במחשבות ובפעולות שמשרתות אותנו גדולה יותר מבכל זמן אחר.

**
2 המלצות:

א. להתחיל לפתח כבר עכשיו את הגמישות והחוסן הנפשי שלנו במקום לחכות לאירוע שיגיע (והוא יגיע).
ברמה המעשית: תרגול בחירת מחשבות ופעולות עפ"י 3 הדרכים של לוסי הון בשגרה ובמצבי חיים יומיומיים.

ב. לצפות בהרצאתה המלאה של לוסי הון ב- TED. שש-עשרה דקות מרגשות ומעוררות השראה. תודה רבה לגיא שהפנה אותי להרצאה הזו.

**
משהו לקינוח – שני ציטוטים מהספר "כוחם המדהים של הרגשות" שנכתב ע"י אסתר וג'רי היקס:

"במקום לבקש מאחרים שישנו את התנהגותם,
הכוח שלך טמון ביכולת שלך לשנות את התגובה שלך להתנהגות שלהם.
אין לך שום שליטה על התנהגותם, אבל יש לך שליטה מלאה על התגובה שלך כלפיה."
"אנשים רבים מתלוננים כשמתברר להם שאנחנו מבקשים מהם להשתנות באמצעות שליטה בנקודת המיקוד שלהם עצמם ושואלים, 'אבל מה עם הבחורה ההיא, שמפיצה עלי שקרים? לא צריך לעשות משהו בקשר אליה? למה אתם מבקשים ממני לשנות את אופן החשיבה שלי כשברור שהיא זו שעושה את הדבר הלא נכון?'

התשובה לשאלות הללו, שזכותן המלאה להישאל פשוטה מאוד:
אם האושר שלך תלוי בשינויים שאחרים אמורים לעשות, לעולם לא תהיי מאושרת, מפני שתמיד תמצאי עוד אנשים שעליהם לערוך עוד שינויים."

**
אני מקווה שהפוסט הנוכחי בעל ערך עבורכם ומשרת אתכם.
אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, אשמח לקרוא…

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שש ההחלטות הכי חשובות שלך (לבני נוער)

מתוך הספר “The 6 Most Important Decisions You'll Ever Make” מאת שון קובי (תרגום חופשי – רוני ויינברגר):

1. בית ספר – מה אתה הולך לעשות בנוגע להשכלה שלך?
2. חברים – איזה סוג חברים תבחר ואיזה סוג של חבר תהיה?
3. הורים – האם אתה הולך להסתדר עם הוריך?
4. היכרויות וסקס – עם מי תצא ומה תעשה בהקשר של סקס?
5. התמכרויות – מה תעשה בנוגע לעישון, שתייה, סמים וחומרים ממכרים אחרים?
6. הערכה עצמית – האם תבחר לאהוב את עצמך?

* שון קובי הוא בנו של סטיבן קובי, מחבר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד".

**
יכול להיות שפתחתם את הפוסט הזה כיון שהכותרת משכה אתכם.
ייתכן שאתם קוראים את הפוסט מתוך סקרנות, כאב שהייתם רוצים לרפא, או צורך אחר כלשהו.
אם לא פתחתם את הפוסט (ואתם לא קוראים את המילים הללו עכשיו), יכול להיות שזה בגלל שהכותרת עצבנה או לא עניינה אתכם.

העניין הוא פחות מה מישהו כותב, אומר או עושה ויותר איך זה גורם לנו להרגיש ומה זה מעורר בנו. 
התגובה שלנו ל"זה" (מה שזה לא יהיה) מלמדת הרבה יותר עלינו ועל מה שחשוב לנו מאשר על "זה" או על מי שכתב אותו.

**
את הספר שמתוכו שלפתי את הציטוט פגשתי הבוקר בחנות "סיפור חוזר" בכפר סבא.

באופו אישי אני פחות מאמין ב-"6 ה-שאלות" או ב-"3 ה-סודות" ולא היתה לי ציפייה שמישהו יראה לי את האור.

בחרתי לדפדף בספר מתוך סקרנות ומתוך הערכה לספרים אחרים של סטיבן קובי ובניו.

העניין הוא פחות מה מישהו כותב, אומר או עושה ויותר איך זה גורם לנו להרגיש ומה זה מעורר בנו. 
לשמחתי, הספר עורר בי כמה תנועות מחשבתיות המקבלות ביטוי מסוים גם כאן.

**
בשנים האחרונות יוצא לי ללוות אנשים שונים במסעות החיים שלהם.

חלקם יוצרים איתי קשר בצמתי חיים או קריירה, כשהם ניצבים בפני החלטה חשובה שיכולה להשפיע על חייהם. 
הדרך שבה אני מתייחס ל-"החלטות חיים קריטיות" היום (בריאות, זוגיות, קריירה וכו') שונה מהדרך שנהגתי להתייחס אליהן בעבר. 
היום אני מאמין שהחלטות קריטיות ומשנות חיים הן החלטות שאנו לוקחים בכל רגע ורגע בשגרה ו"בימים רגילים",
ולאו דווקא ההחלטות שאנחנו לוקחים אחת לכמה שנים במה שנדמה או מרגיש לנו כצמתים חשובים בחיינו.
כלומר, השפעתן המצטברת של ההחלטות והבחירות היומיומיות שלנו גדולה משמעותית בעיניי ממספר החלטות ובחירות בודדות הנלקחות באותם צמתים.

**
זכור לי ראיון עם פיני גרשון (בתקופה שזכה עם מכבי ת"א באליפות אירופה בכדורסל), 
שבו הוא מסביר כי במהלך משחק כדורסל "רגיל" הוא מקבל מאות החלטות.

גם אנחנו מקבלים מאות החלטות ביום נתון: 
מה לחשוב, איך לפרש, איך להרגיש, במה להתמקד, מה לעשות.

בין אם אנו מודעים לכך ומאמינים בכך ובין אם לא, יש לנו את החופש והאפשרות לבחור.
ועם החופש מגיעה גם האחריות.

**
בפוסטים קודמים התייחסתי לכך ש"אין מפגשים נייטרליים".
בכל רגע נתון, בכל מפגש עם מישהו, אנחנו משפיעים ומושפעים. 
ההשפעות יכולות זניחות או עצומות, אך הן תמיד שם.

דרך נוספת להתייחס לכך היא שבכל רגע נתון אנו יוצרים משהו.
(ע.ע. מושג הקארמה שהופיע בפוסט הקודם).
היצירה שלנו נובעת מאותן בחירות יומיומיות שאנו עושים בכל רגע נתון.

שאלה חשובה שמגבירה מודעות ושאני משחק איתה לאחרונה: "מה אני יוצר כרגע?"

ממש בשניה הזו, כשאני שם לב שאלו המחשבות, הרגשות, המילים והפעולות שלי – מה אני יוצר?

**
השבוע התכתבתי עם א.
עבדנו ביחד לפני כעשור וחצי ומאז לא נפגשנו.
הקשר התחדש בעקבות הפוסט האחרון שכתבתי.

לאחר כמה תכתובות בינינו, שאלתי אותו אם הוא שמח.
א. אמר מה שאמר ואז שאל אותי: 
"ומה אתך – אתה שמח?"
"ברגע זה כן", השבתי, "מאוד !"
"אני לא בטוח איך ארגיש בעוד רגע או מחר. אבל עכשיו כן."

שאלת השמחה מעסיקה אותי לאחרונה הרבה יותר משהעסיקה אותי בעבר.
היא אחד מששת הערכים המובילים בחיי.

הרבה מהדברים שאנו עושים ומההחלטות שאנו מקבלים נובעים מהרצון להרגיש טוב.
שמחה היא מרכיב מרכזי ב-"להרגיש טוב."

"האם אני שמח" זו שאלה שמזמינה תשומת לב לכאן ועכשיו. 
וכל תשובה היא טובה ולגיטימית.

**
מתי מגיעים ?

תיאור של קריקטורה מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד:

משפחה בדואית הרכובה על גמלים חוצה מדבר צחיח.
האב רוכב בחזית על הגמל הגדול ביותר,
ובהמשך רוכבים האם ושלושת הילדים,
כל אחד על גמל קטן יותר.
האב מפנה את ראשו ואומר לילד הקטן ביותר:
"תפסיק לשאול אותי מתי מגיעים !
אנחנו נוודים, למען השם !"

**
חדשות טובות:

לעולם לא נגיע.
אין לאן להגיע.
אנחנו בדרך.
תמיד בדרך.
גם היום.
גם עכשיו.

בדיקת דרך:
איך אני עכשיו?
מה אני יוצר עכשיו?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ישנם שני סוגי אנרגיה: אהבה ופחד.
ביטחון, שלווה, שמחה, וודאות הם מופעים של אנרגיית אהבה.
חשש, כעס, שנאה, ספק הם מופעים של אנרגיית פחד.

**
ישנם שני סוגי רגשות: נעימים ולא-נעימים.
רגשות נעימים הם סמנים לאנרגיית אהבה.
רגשות לא נעימים הם סמנים לאנרגיית פחד.

**
ישנם שני סוגי תנועות: בעד ונגד. 
תנועת "בעד" מחובר לרצון שמשהו יקרה.
תנועת "נגד" מחוברת לאי-רצון, או לרצון שמשהו לא יקרה.

**
ההבדל בין תנועת "בעד" לתנועת "נגד" הוא הבדל אנרגטי:
תנועת בעד היא תנועה אנרגטית של הרחבה והתפשטות.
תנועת נגד היא תנועה אנרגטית של צמצום וכיווץ.
תנועת בעד נובעת מאנרגיית אהבה שביטויה רגשות נעימים.
תנועת נגד נובעת מאנרגיית פחד שביטויה רגשות לא-נעימים.

**
פעולה הנראית זהה על פני השטח יכולה לנבוע מכוונה שונה ומאנרגיה שונה.

הבחירה לעשות משהו יכולה לנבוע מתוך פחד או מתוך אהבה.
הבחירה להימנע מלעשות משהו יכולה לנבוע מתוך פחד או מתוך אהבה.

דוגמא:

יובל מתלבט האם להישאר במקום עבודתו או לעזוב אותו.
הוא לא בטוח שזה המקום הנכון עבורו ושומע על חברים אחרים שמרויחים יותר במקומות אחרים.

א. יובל יכול לבחור להישאר במקום עבודתו מכיון שהוא לא בטוח שימצא משהו טוב יותר והוא חושש לוותר על מה שיש לו. 
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת הישארות המבוססת על אנרגיית פחד ותנועת נגד.

ב. יובל יכול לבחור להישאר במקום עבודתו מכיון שהוא מעריך את הגמישות, אוהב את האנשים ונהנה מהאתגר המקצועי.
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת הישארות המבוססת על אנרגיית אהבה ותנועת בעד.

ג. יובל יכול לבחור לעזוב מכיון שנמאס לו מהמצב הקיים, מכך שלא מעריכים או מתגמלים אותו מספיק.
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת עזיבה המבוססת על אנרגיית כעס (מופע של אנרגיית פחד) ותנועת נגד.

ד. יובל יכול לבחור לעזוב מכיון שמתחשק לו לנסות כיוון אחר והוא נמשך לעיסוק מסוים או לסביבה אחרת. 
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת עזיבה המבוססת על אנרגיית אהבה ותנועת בעד.

**
דוגמא נוספת:

"הישרדות" היתה לאורך שנים אחת הסדרות האהובות עלי.
למרות שבעיני רבים היא לא נחשבת לאיכותית במיוחד, נהניתי מאוד לצפות בה, בדר"כ ביחד עם בני משפחתי.

השנה, לאחר צפייה בפרקים הראשונים של העונה הנוכחית, בחרתי להפסיק לצפות "בהישרדות".

על פני השטח זוהי פעולת הימנעות, התרחקות, הפסקה של משהו.

ממה נובעת הבחירה שלי? מה שורש הפעולה?

אם הבחירה להפסיק לצפות בעונה הנוכחית נובעת מהרצון "לחנך" את ערוץ 13, או למחות על השפעה מזיקה בפריים-טיים, הרי שזוהי אנרגיית נגד המבוססת על כעס (שהוא מופע של פחד).

אם הבחירה להפסיק לצפות נובעת מרצון לנצל טוב יותר את הזמן שלי ולמלא אותו בדברים שאני נהנה מהם, הרי שזוהי אנרגיית בעד המבוססת על אהבה.

במקרה הזה יש גם וגם:
יש בי אנרגיית כעס (הנובע מהמחשבות שלי) שערוץ 13 עושה שימוש לרעה במשאבים העומדים לרשותו בכדי לקדם רייטינג.
בנוסף, יש בי אנרגיית אהבה המבוססת על הרצון להיטיב עם עצמי ועם הזמן הפנוי שלי ולבחור בחופשיות משהו שמתאים לי יותר מבין מגוון אפשרויות.

**
עפ"י עיקרון הקארמה, לאנרגיה ולכוונה הנמצאות בבסיס הפעולה שלנו, יש השפעה על הפעולה והתוצאה. 
לפעמים ההשפעה תהיה גלויה ומפורשת ולפעמים היא תהיה חבויה.

הפעולה והתוצאה נובעות מהמקור, כשם שהפרי נובע מהשורש.

תפוח הינו הפרי של זרע התפוח.
עגבניה הינה הפרי של זרע העגבניה.

הכוונה והאנרגיה הן השורש והזרע של הפעולות והתוצאות.

פעולה המונעת מאנרגיית "נגד" מבוססת פחד (או כעס), 
תהיה בעלת איכות אנרגטית של פחד (או כעס) שתבוא לידי ביטוי גם בפעולה וגם בתוצאה.

איכות הפעולה והתוצאה שלי מושפעת מאיכות הכוונה והאנרגיה שלי. 
האנרגיה והכוונה שמהן אני פועל, משפיעות עלי ועל הסביבה שלי לא פחות מהדבר שאני אומר או עושה.

**
אחריות אישית

בשלב די מוקדם בחיי למדתי שאני אחראי למילים ולמעשים שלי.
בשלב מאוחר יותר למדתי שאני אחראי גם למחשבות ולרגשות שלי.
הרעיון בפוסט הנוכחי מרחיב את האחריות גם למרחב הכוונה והאנרגיה.

**
בין הטריגר לתגובה

סטיבן קובי מחדד בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד"
את הרעיון ש"בין הטריגר לתגובה ישנו מרחב ושבמרחב הזו טמונים החופש והעוצמה שלנו".
ההבדל בין אנשים ריאקטיביים לפרואקטיביים הוא שהראשונים "מופעלים" ע"י הטריגר ומגיבים אינסטינקטיבית בעוד שהאחרונים בוחרים את התגובה שלהם ולוקחים עליה אחריות.

השבוע התחדדה לי תובנה מרגשת:
המרווח שבין הטריגר לתגובה אינו רק המרווח שבו אנו יכולים לעצור ולבחור את הפעולה שלנו. 
זהו גם המרווח שבו אנו יכולים* לעצור, ליצור ולבחור את "שורש הפעולה" שלנו,
דהיינו את האנרגייה המחשבתית-רגשית העומדת בבסיס הפעולה.
המרווח שבו אנו יכולים לבחור להתמקד ברצוי על פני הלא-רצוי, 
באנרגית "בעד" של אהבה וקבלה, על פני אנרגית "נגד" של פחד, כעס ושנאה.

(*יכולים = יש לנו את האפשרות. 
לא בטוח שיש לנו את הרצון או את המיומנות, אבל האפשרות קיימת.)

**
בין אהבה ופחד

בשבועות האחרונים אני "משחק" עם האנרגיות שלי:
אני מתבונן בסקרנות איזו תנועה אנרגטית עומדת בבסיס מה שאני אומר ועושה:
מתי אני מונע יותר מאנרגיית אהבה ומתי אני מונע יותר מאנרגיית פחד.

עד כה יש בזה משהו מהנה, מושך ומסקרן עבורי.
מהנה, מושך ומסקרן = סימן לתנועת בעד.

בינתיים אני ממשיך…

תצטרפו…?

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. הרעיונות המרכזיים בפוסט הזה מבוססים על תפיסות וחומרים ממגוון מקורות. בין היתר: 
סטיבן קובי, תקשורת מקרבת, אסתר וג'רי היקס, בודהיזם, דיפאק צ'ופרה, גארי זוקאב ולאחרונה גם סדנת "אימפקט" של מתי הרלב.

בשבועיים האחרונים, בהמשך לפוסט "פיתוח מומחיות", "שיחקתי" קצת עם הרצון שלי.
("שיחקתי" = בדקתי בסקרנות מה קורה איתו ואיתי בכל מיני מצבים.)

הנה 11 למידות אישיות על הרצון שלי:

1. לפעמים אני יודע מה אני רוצה ולפעמים איני יודע.
כששואלים אותי "מה אתה רוצה עכשיו?", לא תמיד אני יודע.
לא תמיד יש לי העדפה או רצון.

**
2. לפעמים אי-הידיעה היא ביטוי של חוסר אמון או חוסר לגיטימציה.
אני לא יודע מה אני רוצה כי אני לא בטוח אם זה משנה או אם מותר לי לרצות.
("מה זה משנה מה אני רוצה, אם ממילא נעשה את זה ככה…").

**
3. לפעמים אני יודע מה איני רוצה ועדיין איני יודע מה אני כן רוצה.
ידיעת ה-"מה-לא", אינה מגיעה בהכרח עם ידיעת ה- "מה-כן".
אני יודע שלא מתחשק לי לאכול פיצה, ואני לא בטוח מה כן מתחשק לי לאכול.

**
4. ידיעת המה-לא יכולה להיות שלב בדרך למה-כן. 
כמו במשחק "חם-קר", אחרי כמה "קר", הכיוון של "חם" יכול להתבהר. 
בשונה מהמשחק "חם-קר", ידיעת מה-לא אינה מצביעה בהכרח על מה-כן.

**
5. לפעמים אני רוצה להתרחק ממשהו ולפעמים אני רוצה להתקרב למשהו. 
במצבים מסוימים זה יכול להישמע אותו דבר, וזה לא.
לרצות פחות קונפליקטים ולרצות יותר הרמוניה זה לא אותו דבר.
לרצות לא להיות חולה ולרצות להיות בריא זה לא אותו דבר.
לרצות לא לסבול ולרצות להנות זה לא אותו דבר.

**
6. לפעמים אני יודע מה אני רוצה או מה איני רוצה, ואני מעדיף לא לבטא את זה בקול רם.
יכול להיות שאגיד "לא משנה לי" למרות שכן משנה לי.
או שאגיד "אני לא יודע", למרות שאני כן יודע.
כשזה קורה, מעניין להתבונן בסיבה שזה קורה.

**
7. אחת הסיבות לאי-ביטוי הרצון היא המחשבה שאם אבטא את הרצון שלי מישהו ייפגע.
ואז, גם כשאני יודע מה אני רוצה, החשש שמישהו ייפגע גדול יותר מהרצון לדבר המסוים.
כששאלו אתמול בסדנה "מי רוצה לתרגל עכשיו?", רציתי לומר "אני" אבל היססתי, כי לא רציתי "להידחף" ושזה יבוא על חשבון מישהו אחר.

**
8. סיבה נוספת לאי-ביטוי הרצון היא המחשבה שאם אבטא את הרצון שלי אני אפגע.
יכול להיות שכשאגיד מה אני רוצה, יתעלמו מזה, או יסרבו לזה, או יתנגדו לזה, או ידחו את זה.
ואז… אולי יתנגדו אלי, או ידחו אותי.
ואז.. אני אתאכזב, אתבאס, או אפגע.

**
9. סיבה שלישית לאי-ביטוי הרצון היא המחשבה שהרצון אינו לגיטימי מאיזושהי סיבה. 
שאני לא "אמור" לרצות את זה.
ושגם אם אני רוצה את זה, זה לא לגיטימי לבקש את זה במצב הזה או מהאדם הזה.

**
10. נתינת מקום לרצון שלי עוזרת לו להתממש.
המשפט "מתחשק לי להמשיך את הטיול ולא ולחזור הביתה עדיין, מתאים לך?",
שונה מהמשפט "האם מתאים לך להמשיך את הטיול או לחזור הביתה?".

**
11. הרצון שלי משתנה.
רצון הוא משהו חי ודינמי.
הבדיקה "מה אני רוצה?", היא למעשה תמיד בדיקה "של מה אני רוצה עכשיו?".
מה שאני רוצה עכשיו יכול להיות שונה ממה שארצה אחר כך.
לא באמת ניתן לדעת מה ארצה אחר-כך.

**
בדיקה ב Live: מה אני רוצה עכשיו…?

לסיים את הפוסט הזה ולשלוח אותו. להתפנות לדברים אחרים.

עד כאן 11 למידות על רצון. אני מקווה שהפוסט בעל ערך עבורכם.

אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, אולי גם למידות ותובנות על הרצון שלכם, אשמח לקרוא…

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אין עדיין פרטים נוספים על קבוצת התרגול והלמידה ברוח "ארבע ההסכמות" שהוזכרה בפוסט הקודם. אולי בקרוב…

בסרט של חיי אני מגלם את הדמות הראשית.

לצידי ישנן דמויות משנה רבות.
לחלקן תפקידים יותר משמעותיים, ולחלקן פחות.

כל אחת מדמויות המשנה בסרט של חיי,
היא הדמות הראשית בסרט של חייה,
סרט שבו אני מגלם דמות משנה, משמעותית יותר או פחות עבורה.

*****
מספר ציטוטים בנושא של דון מיגל רואיז (מחבר "ארבע ההסכמות") מתוך ספרו "קול הידיעה":

"המשכתי לחקור את סיפור חיי, וגיליתי, שכל פרטי הסיפור שלי סובבים סביבי.
כמובן, כך צריך להיות, משום שאני מהווה את מרכז התפיסה של עצמי, והסיפור מסופר מהזווית שלי.
הדמות הראשית שחיה בסיפור שלי מבוססת על אדם שאכן קיים – זו האמת.
אני יוצר את הדמות של "מיגל", והיא רק תמונה המבוססת על הדברים שאני מסכים להאמין בהם לגבי עצמי.
אני משליך את הדימוי שלי על אנשים אחרים בחברה, והם קולטים את ההשלכה הזו, משנים אותה, ומגיבים אליה בהתאם לסיפורים שלהם.

לאחר מכן גיליתי, שבגלל שזה הסיפור שלי, אני יוצר דימוי גם לכל אחת מדמויות המשנה המככבות בסיפורי.
דמויות המשנה מבוססות על אנשים שקיימים באמת, אך כל דבר שאני מאמין בו ביחס אליהן, הוא סיפור שיצרתי בעצמי.
אני יוצר את הדמות של אמי, את זו של אבי, את הדמות של כל אחד מאחי ואחיותי, חברי, אהובי, ואפילו את הדמויות של הכלב והחתול שלי.
אני פוגש אדם, ואני מסווג אותו, אני שופט אותו על סמך כל הידע שבתודעתי.
באופן זה אני מאחסן את הדימוי שלו בזיכרוני.

בסיפור שלי כל אחד מכם הוא דמות משנה פרי יצירתי, ואני ואתם מגיבים אחד אל השני.
אתם משליכים את הדברים שאתם רוצים שאאמין בהם ביחס אליכם, ואני משנה אותם, בהתאם לאמונותי.
כעת אני בטוח שאתם מה שאני מאמין שאתם.
אני עשוי אפילו לומר למישהו, "אני מכיר אותך", כשלמעשה, אינני מכיר אותו כלל.
אני מכיר רק את הסיפור שיצרתי ביחס אליו.
לקח לי זמן מה להבין, שהסיפור היחיד שאני מכיר, הוא הסיפור שאני יוצר ביחס לעצמי."

**
"האמת היא, שאנחנו יודעים רק את מה שאנחנו יודעים, 
והדבר היחיד שאותו אנו יודעים באמת, הוא הסיפור שלנו."

**
"משעה שגיליתי שאנשים יוצרים את סיפוריהם וחיים בתוכם, לא יכולתי עוד להמשיך לשפוט אותם.
איך יכולתי להתיחס לדבריהם באופן אישי, כאשר אני יודע שאני אך ורק דמות משנה בסיפורים שלהם?
ברור לי, שבזמן שהם מדברים אלי, הם בעצם מדברים אל דמות המשנה בסיפורם.
כל מה שאנשים אומרים עלי, הוא אך השלכתו של הדימוי שקיים אצלם.
אין לזה שום קשר ממשי אלי.
אינני מתייחס לשום דבר באופן אישי, בעיני, זהו בזבוז זמן.
תשומת ליבי ממוקדת ביצירת הסיפור שלי."

**
"הבעיה אינה נעוצה בדמויות המשנה בסיפורנו.
הדברים שמשתקפים אלינו מהן, הם אך ורק השלכה של האמונות שלנו וזו בעיה משנית.
הבעיה העיקרית קשורה לדמות הראשית בסיפור.
אם איננו אוהבים את הסיפור שלנו, זה משום שאיננו אוהבים את אמונותינו ביחס לדמות הראשית.
יש רק דרך אחת לשנות את הסיפור שלנו, והיא שינוי האמונות שלנו ביחס לעצמנו.

זהו צעד גדול ומשמעותי במסע המודעות.
אם ננקה את השקרים שאנו מאמינים בהם לגבי עצמנו, 
כמעט כבמטה קסם נתנקה גם מכל השקרים שאנו מאמינים בהם לגבי זולתנו.
או אז, ישתנו גם דמויות המשנה בסיפורנו.
אין זה אומר שנחליף אדם אחד באחר – דמויות המשנה יישארו אותן דמויות, רק האמונות שלנו ביחס אליהן ישתנו.
בעקבות שינוי האמונות ישתנו ההשלכות שלנו על הזולת, ועם השינוי הזה, ישתנו יחסי הגומלין בינינו.
האופן שבו אחרים תופסים אותנו, ישתנה, ועם השינוי הזה, דמות המשנה שאנו מגלמים בסיפור שלהם, תשתנה אף היא.
בדיוק כמו גל שמפזר אדוות על פני המים, אנו משנים את עצמנו, והכול סביבנו משתנה."

**
"כאשר אנו מגיעים לרמת המודעות הזאת, 
קל יותר להתייחס באופן לא אישי אל דבריהם של אנשים אחרים.
ידוע לנו שכל אדם סביבנו הוא מספר סיפורים, ושכל אחד מעוות את האמת.
הדבר שאנו חולקים איש עם רעהו הוא תפיסתנו בלבד, זוהי רק נקודת המבט שלנו.
זה טבעי לגמרי, מכיוון שהדבר היחיד שיש לנו הוא נקודת המבט שלנו.
באמצעות נקודת המבט אנחנו מתארים את כל הדברים שאנו עדים להם."

*****

לדמות הראשית שגילמה אותי השבוע בסרט של חיי היתה אינטראקציה עם מספר דמויות משנה:

א. עם אחת מדמויות המשנה, התפתח קונפליקט הדדי, 
שבו כל אחת מאיתנו האמינה שהדמות האחרת פגעה בה ועשתה לה עוול.
האפיזודה הזו "התבשלה" בינינו במשך מספר שבועות.
הדמות הראשית בסרט שלי, החליטה לסיים את הפרק המשותף הנוכחי ולהמשיך הלאה.

א.1. כשהדמות הראשית בסרט שלי הבינה שהיא רק דמות משנית בסרט של דמות ראשית אחרת,
זה עזר לה לקחת את מה שקורה באופן פחות אישי ולשחרר.
היא הרגישה פחות צורך להוכיח, לשכנע, להצדיק, להילחם, או לנצח, 
וגם פחות צורך להתקרב, להשלים או לפתור בהרמוניה.

ב. עם דמות משנה נוספת (המגלמת חברה שאני מעריך ואוהב),
שוחחתי מספר פעמים השבוע וניסיתי לסייע לה במשהו.
האינטראקציה היתה נעימה. 
הדמות הראשית מקווה שדמות המשנה הזו תמשיך להופיע בסרט שלי.

ג. עם דמות משנה שלישית, הייתי בקשר חברי קרוב בעבר.
בשנים האחרונות התרחקנו והקשר בינינו ניתק.
בסיפור של הדמות הראשית, ייתכן היה שם איזשהו "עניין".
השבוע, לשמחת הדמות הראשית בסרט שלי, התחדש הקשר, בתחושת הקלה נעימה.

ד. משהו באינטראקציה שלי עם דמות משנה רביעית משתנה בימים אלו.
בשבוע שעבר זה עורר בדמות הראשית המגלמת אותי כעס, תסכול, חוסר סבלנות, וגם עצב.
השבוע, לאחר שיחה ומספר אינטראקציות נוספות עם אותה דמות משנה, 
הדמות הראשית המגלמת אותי חשה הרבה יותר קירבה, רוגע, הכרת תודה ואיזון.

ה. פגישה שהיתה מתוכננת להתקיים עם דמות משנה חמישית בוטלה פעמיים בהתראה קצרה השבוע.
בעבר, הדמות הראשית בסרט שלי, היתה כועסת, שופטת, נפגעת ומנתקת מגע במצב כזה.
השבוע, לצד כעס ותסכול, עלתה יותר סקרנות, שמחה ואפילו התרגשות.
הדמות הראשית ודמות המשנה בסרט שלי מתכננות להיפגש בשבוע הבא. מעניין איך זה יתפתח…

**
למילים יש כוח.
תפיסה מייצרת מציאות.
להחלפת הביטוי "אני" בביטוי "הדמות הראשית בסרט שלי" יש השפעה עצומה.
לפחות על הדמות הראשית בסרט שלי …

תודה על הקריאה ועל הנוכחות שלכם בסרט חיי.
אני שמח להיות דמות משנית בסרט חייכם.

אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים, אשמח מאוד לקרוא. ולהגיב או לא…

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אני שוקל לפתוח בקרוב קבוצת למידה ותרגול ברוח "ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיז. 6 מפגשים וירטואליים. עדכנו אם זה מעניין אתכם ואשלח לכם פרטים נוספים כשיהיו…

"כשאנחנו ילדים, ויש לנו בעיה עם מישהו, אנחנו מתרגזים.
מאיזושהי סיבה, הכעס מסלק את הבעיה;
אנחנו מקבלים את התוצאה הרצויה לנו.
זה קורה שוב – אנחנו מגיבים בכעס – וכעת אנחנו יודעים שאם נתרגז נסלק את הבעיה.
ואז אנחנו מתאמנים ומתאמנים, ונעשים מומחים לכעס.

באותו אופן, אנחנו נעשים מומחים בקנאה, מומחים לעצבות, מומחים בדחייה-עצמית.
כל הדרמה והסבל שלנו הם תוצרים של אימון. 
אנחנו מגיעים להסכם עם עצמנו, ואנחנו מתאמנים בהסכם הזה, עד שהוא נעשה למומחיות שלמה.
האופן שבו אנו חושבים, האופן שבו אנו מרגישים, והאופן שבו אנו פועלים,
נעשים כה שגורים שאיננו צריכים עוד להקדיש תשומת לב למה שאנחנו עושים.
באמצעות פעולה-תגובה אנחנו מתנהגים בצורה מסוימת.

כדי להיעשות למומחים לאהבה, אנחנו צריכים להתאמן באהבה.
אומנות הקשר האישי היא גם מומחיות בפני עצמה, והדרך היחידה להגיע למומחיות היא בעזרת אימון.
לפיכך, יש לפעול כדי להגיע למיומנות בקשר אישי.
לא מדובר במושגים מופשטים או ברכישת ידע.
מדובר בפעולה.
כמובן, כדי לפעול, אנחנו זקוקים לידע מסוים, או לכל הפחות למודעות קצת יותר גדולה לאופן שבו בני אדם פועלים."

~ מתוך "דרך האהבה" / דון מיגל רואיז

**
אנחנו מומחים בדבר שבו אנו מתאמנים שוב ושוב ושוב.

השבוע נזכרתי באירוע משפחתי יוצא דופן שהתרחש בדיוק לפני 12 שנים.
הוא התחיל כאירוע מאתגר במיוחד והתפתח בצורה מופלאה.
המחשבה על הדרך שעברנו מאז אותו אירוע, ועל המקום שאנו נמצאים בו היום עוררה בי הכרת תודה עמוקה.

הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להיות מומחה בהם.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה לתרגל שוב ושוב ושוב.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להרגיש יותר בחיי.

ויש על מה.

לצד המחשבה ותחושת הכרת התודה שהתעוררו כשנזכרתי באירוע, עלתה גם שאלה:
"איך זה שאני לא מרגיש הרבה יותר הכרת תודה?"

שהרי יש על מה…

נכון – לא חסרים קשיים ובעיות,
והחיים מלאים גם בדברים לא נעימים, מאתגרים ומכאיבים,
אבל מה שיש הוא עצום לאין שיעור ואינו מובן מאליו,
אז איך זה שאני לא חווה יותר הכרת תודה בחלקים יותר גדולים של הזמן?

הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להיות מומחה בהם.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה לתרגל שוב ושוב ושוב.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להרגיש יותר בחיי.

**
"איזהו עשיר? השמח בחלקו", יכולה להיות אחת הגירסאות של "מה שיוצא אני מרוצה" או של "תגיד תודה ותשתוק".

הכרת תודה על מה שיש, יכולה בקלות לגלוש להסתפקות במועט,
שיכולה לייצג חוסר לגיטימיות לרצון שדברים יהיו אחרת ממה שהם.

המלצה לקבלה של אנשים ושל מצבים עלולה לגלוש "להקטנת רצון".

אם הכול "כבר בסדר" ויש כל-כך הרבה על מה להכיר תודה וממה לשמוח,
האם זה לגיטימי לרצות שיהיה לי יותר ממשהו או לרצות שדברים יהיו אחרת מכפי שהם?
האם זו לא אנוכיות, חזירות, התקטננות או חוסר-רוחניות?

**
המתח שבין הכרת תודה וקבלה לבין רצון לשינוי מבוסס על חשיבת "או-או".

הוא מבוסס על תפיסה תודעתית שלפיה הכרת תודה וקבלה מנוגדים לרצון לשינוי.

קבלה והכרת תודה נמצאים בקצהו אחד של ציר דימיוני, 
רצון לשינוי נמצא בקצהו האחר של אותו ציר,
ואנחנו איפשהו על הציר. 
בין לבין או צמוד לאחד הקצוות.

על פי תפיסה זו – כל התקרבות לאחד הקצוות היא גם התרחקות מהקצה האחר.

**
הכרת תודה וקבלה אינם מנוגדים לרצון לשינוי.

אפשר להכיר תודה על מה שיש, לקבל אנשים ומצבים כפי שהם כרגע,
וגם לרצות שדברים יהיו אחרת ולפעול לשינויים.

באופן אישי, נראה לי שבמשך שנים, החזקתי (כנראה בצורה לא-מודעת), בתפיסת האו-או.
נתתי עדיפות לפיתוח הכרת תודה וקבלה על חשבון פיתוח רצון.
התאמנתי שוב ושוב בתרגול הכרת תודה וקבלה, והתאמנתי פחות בפיתוח רצון.
אולי אפילו התאמנתי בהנמכת או בהקטנת רצון.

כשמשחררים את תפיסת "או-או" ומחליפים אותה בתפיסת "גם-וגם",
אפשר לפתח יותר הכרת תודה וקבלה וגם לפתח יותר רצון ופעולה לשינוי.

**
תרגול הכרת תודה, קבלה ושמחה מוכרים לי.
אני מתרגל אותם שנים ורוצה להמשיך לעשות זאת, להעמיק את התרגול ואת הנוכחות שלהם בחיי.

תרגול רצון לשינוי מוכר לי קצת פחות. 
במיוחד באזורים מסוימים בחיי. 
כרגע, התרגול המסוים הזה יותר מאתגר עבורי:

מה בא לי עכשיו? מה מתחשק לי? מה אני רוצה? 
מה לא מתחשק לי? מה אני לא רוצה?
האם זה לגיטימי? האם זה לא אנוכי? 
האם אנשים לא ייפגעו כשאומר זאת? 
האם אני לא אפגע כשאבטא או אבקש את זה?

בחודשים הקרובים אני רוצה לתרגל גם וגם:
גם הכרת תודה, קבלה ושמחה על מה שיש, וגם לתת יותר מקום וקשב לרצון שלי לשינוי.

אם הפוסט הזה נוגע בכם בצורה כלשהי ומתחשק לכם להגיב או לכתוב לי כמה מילים אתם מוזמנים.
יכול להיות שאחזיר לכם תשובה ויכול להיות שלא…
אנא אל תקחו את זה אישית, זה יהיה חלק מהתרגול שלי… : – )

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול קיבלתי מאדם מסוים הודעה שהקפיצה אותי.
כשקראתי אותה שמתי לב שמצב הרוח שלי השתנה.
כשבדקתי איך אני מרגיש, מצאתי בתוכי באסה, תסכול, מתח, כעס וחוסר אונים.

**
5 מחשבות על רגשות:

א. רגשות נחווים כאן עכשיו. 
"איך אני מרגיש כרגע?" היא שאלה המחברת לרגע ההווה.

ב. הרגשות שאנו מרגישים לגיטימיים. 
בין אם אנו נהנים להרגיש אותם ובין אם לאו.
בין אם אנו רוצים להרגיש אותם ובין אם לאו.
המחשבה שרגשות מסוימים לגיטימיים ורגשות אחרים לא, היא ויכוח עם המציאות.

ג. הרגשות שאנו מרגישים אינם בגלל ההודעה שנשלחה אלינו או בגלל האדם ששלח אותם. 
ההודעה או האדם יכולים להיות טריגר למה שאנו מרגישים, אך הם אינם הסיבה לכך.
הסיבה שאנו מרגישים את מה שאנו מרגישים נובעת מהדרך שבה אנו תופסים את האדם, את ההודעה ואת המצב.

ד. רגש = אנרגיה.
רגשות הם אנרגיה שאנו חווים.
כשאנו בוחרים להתמקד במימד האנרגטי, אנו יכולים לשים לב שהרגשות שם.
להתרכז בלחוש אותם, מבלי לנסות להבין ממה הם נובעים או על מה הם מצביעים.
לתת לאנרגיה שלהם להיות, ולהיות איתה.
לשים לב לאיך זה מרגיש.
איפה זה נמצא בגוף.
להתמקד בחוויה הרגשית.
המיקוד כאן הוא ברגשות ובדרך שבה הם נחווים.
המיקוד אינו בניתוח הסיטואציה או בניסיון להבין.

ה. רגש = מידע.
רגשות הם מקור מידע חשוב

על פי מודל אפר"ת (אירוע-פרשנות-רגש-תגובה), הרגש הינו תוצר של הפרשנות שלנו לאירוע.
כשאנו חווים רגש מסוים אנו יכולים להיעזר בו בכדי להבין את הפרשנות שלנו.

על פי תקשורת מקרבת, רגש הינו סימן לצרכים שמתמלאים או לא מתמלאים באותו רגע.
כשאנו חווים רגש נעים, אנו יכולים לבדוק אילו צרכים חשובים מתמלאים עבורינו.
כשאנו חווים רגש לא נעים, אנו יכולים לבדוק אילו צרכים חשובים לא מתמלאים עבורינו.

על פי אפר"ת, תקשורת מקרבת וגישות אחרות, רגשות משקפים את תפיסתנו לגבי האדם והמצב שאנו חווים.

הרגשות שאנו חווים יכולים ללמד אותנו משהו על עצמנו ועל הדרך שבה אנו תופסים את מה שקורה.

**
חיבור לחיים

מספר שעות לאחר קבלת ההודעה שהקפיצה אותי, משהו בי עדיין עסוק בה.
האנרגיה לא נעלמה. 
הרגשות עדיין כאן. 
אולי יש פה משהו עבורי.

או קיי… מה עכשיו…?
מה אני עושה עם זה…?

האם ההודעה שהקפיצה אותי היא סימן לבעיה שיש לפתור?
הזדמנות להתפתחות? 
אירוע חולף בעל משמעות נמוכה?
משהו אחר…?

**
3 אפשרויות בחירה:

א. לשחרר את זה ולהמשיך הלאה.
להתעלם או להגיב בצורה מהירה כלשהי מבלי להשקיע בזה אנרגיה.
"לסגור את האירוע" מבלי להפוך אותו "לעניין".
לבחור להתמקד בדברים אחרים שחשובים יותר עבורי.

ב. להרגיש את זה.
רגש = אנרגיה.
לחוש את הסיטואציה.
לתת לזה מקום ולהיות עם זה.

ג. להבין את זה.
רגש = מידע.
מה יש כאן עבורי? מה אני יכול ללמוד מכך?
איזה מסר חשוב יש כאן עבורי שאולי אינני מבין אותו עדיין?

באיזו מבין האפשרויות הללו אני בוחר עכשיו… ?

חג שבועות שמח וסופ"ש נפלא,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר