מחבר: Ronny Weinberger

בשנת 1991 יצא לאקרנים סרט בכיכובם של מריל סטריפ ואלברט ברוקס ששמו Defending Your Life.
בתרגום לעברית הוא נקרא "נחיה ונאהב" (תודה לדורית יעקובי שבזכותה נחשפתי לסרט הזה).
הסרט הדמיוני-קומי-רומנטי מתאר את מה שקורה לנו לאחר שאנו מתים.
הרעיון המרכזי העומד בבסיסו הוא שלאחר מותנו אנו מגיעים למרכז הערכה בשם Judgement City,
שבו אנו זוכים לראות כל אירועי חיינו ולסקור את ההחלטות שקיבלנו ואת הפעולות שעשינו.
אם עמדנו במשימת החיים על פני כדור הארץ בהצלחה, אנו ממשיכים הלאה למקום מתקדם יותר,
ואם נכשלנו או לא היינו טובים מספיק, אנו נשלחים חזרה לפרק חיים חדש ולהזדמנות נוספת.

**
המדד העיקרי להצלחה ולכישלון עפ"י הסרט הוא עד כמה פעלנו מתוך פחד ונתנו לו לעצור ולהגביל אותנו.
באחת הסצנות רואים את גיבור הסרט משוחח עם אשתו בנוגע להעלאת שכר שהוא רוצה לבקש מהבוס שלו,
ומתעקש על מינימום מסוים שהוא לא מוכן לרדת ממנו.
רגע לאחר מכן רואים אותו בשיחה עם הבוס המציע לו הרבה פחות.
תוך עשירית שנייה, מבלי למצמץ או להתמקח, גיבור הסרט מקבל את ההצעה ולוחץ את ידו של המנהל.
"למה הסכמת להתפשר?" שואלים אותו המעריכים שמלווים אותו בתהליך הסקירה שלאחר המוות.
"קיבלתי סכום גבוה מספיק וכסף זה לא הכול בחיים" הוא עונה.
"נכון", הם אומרים, "אבל העניין המרכזי פה הוא פחד ולא כסף."

**
מוצא חן בעיניי את הרעיון שמטרתה המרכזית של סקירת והערכת החיים,
אינה לקבוע אם מגיע לנו פרס או עונש, גן-עדן או גיהנום,
אלא לעזור לנו להבין עד כמה הצלחנו ואז לאפשר לנו להתקדם הלאה או לנסות שוב.

שם הסרט הוא Defending Your Life – "להגן על חייך" – כיוון שעל פי התסריט,
אנשים מגנים על בחירותיהם בפני חבר שופטים (אלוהים?),
המקבלים את ההחלטה הסופית בנוגע להמשך הדרך.
הרעיון שאני יותר מתחבר אליו הוא של התבוננות עצמית וסמכות פנימית.
כשאנחנו מבינים מה חשוב לנו ועל פי אילו ערכים אנו רוצים לחיות,
יש לנו את האפשרות להעריך את חיינו ואת הדרך שבה אנו מתנהלים.

**
הסרט מגדיר הצלחה או כישלון בעיקר בהיבט של פחד, אך זה לא חייב להיות כך.
אותי למשל, מעניין הנושא של "להרבות טוב" ו-"להרבות רע":
האם האדוות שאנו מייצרים בעזרת המחשבות, המילים והפעולות שלנו יותר תורמות או יותר מזיקות?
יכול להיות מרתק להסתכל אחורה ולצפות בכל ההשלכות הישירות והעקיפות של ההחלטות והפעולות שלנו –
השלכות על משפחתינו, על אנשים סביבנו, על החברה שאנו חלק ממנה ועל כדור הארץ.

תחשבו איך זה היה אם היינו יכולים לצפות בסרט חיינו:
איזה מרגש היה לראות ולחוות את כל ההשפעות המיטיבות שהיו לנו על סביבתנו,
ובאופן דומה כמה עצוב וכואב היה להתבונן ולהרגיש את מכלול ההשפעות השליליות שעוררנו לאורך חיינו.

אנחנו מודעים רק לחלק קטן של ההשפעות המיטיבות והמזיקות שלנו,
ואין לי ספק שמודעות גבוהה ורחבה יותר בנוגע להשלכות מעשינו, היתה משפיעה מאוד על ההתנהלות שלנו.

**
אין לי מושג מה קורה אחרי שמתים, והרבה יותר מעניין אותי מה קורה בזמן שחיים.

לא צריך לחכות לסוף החיים בכדי להתבונן בחיינו ובהשלכות מעשינו.
אפשר לעשות את חשבון הנפש הזה גם בסוף השבוע או בסוף היום,
ובכך לפתח את יכולתנו להגיב בזמן אמת, לכוונן ולדייק את עצמנו.

הנה שני דברים שניתן לעשות בכדי להגביר מודעות, לקחת אחריות ולכוונן את חיינו תוך כדי תנועה:

1.
לעצור בסוף מפגש, יום, או שבוע, להתבונן במכלול החלטותינו ופעולותינו,
ולשאול את עצמנו שתי שאלות ממוקדות:

א. איפה ואיך הצלחנו לחיות עפ"י הסטנדרטים והערכים החשובים לנו? איך זה השפיע עלינו ועל סביבתנו?

לחגוג את זה ולהנות מזה.

ב. איפה ואיך לא הצלחנו לחיות עפ"י הסטנדרטים והערכים החשובים לנו ? איך זה השפיע עלינו ועל סביבתנו?

לתת מקום לקושי ולכאב, לחשוב מה אנו רוצים לשנות בעתיד ולנסות ליישם.
חשוב שהבדיקה הזו תעשה ממקום של ניסיון להבין, ללמוד ולהשתפר ולא באנרגיה של שיפוט והאשמה עצמית.

2.
לפתח הרגל של הכרת תודה, לאנשים שמשפיעים או שהשפיעו על חיינו.
כשאנחנו משתפים אותם בדרך שבה הם תרמו לחיינו,
אנו עוזרים להם לראות משהו שאולי הם לא היו מודעים אליו,
ובכך תורמים ומשפיעים על החיים שלהם.

===
המלצות אישיות לסיום:

מה אני קורא?
– ספר: "הבחירה" – מאת ד"ר אדית אווה אגר – "אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח"
– ספר: "אימפקט" מאת סר רונלד כהן – "לעצב מחדש את הקפיטליזם: רווח כלכלי לצד רווח חברתי וסביבתי"
– ספר "הרגלים אטומיים" – מאת ג'יימס קליר
(לחלק מהספרים ניתן להקשיב בעברית באפלקיציית e-vrit, לכולם ניתן להקשיב באנגלית ב- audible)

למה אני מקשיב?
– פודקאסט "חצי שעה של השראה" – סר רונלד כהן – תעשה טוב לעולם ותרוויח יותר
– פודקאסט "שיר אחד" – אנא, אנא, אנא – סיפור מדהים על לאונרד כהן.
– פודקאסט "ים ומלואו" – אופיר מימון – איך גיליתי מה באמת חשוב בחיים?
– פודקאסט "המרקרים" – ענקיות הטכנולוגיה פועלות להחניק ולעצור חדשנות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כשאני מתיישב לכתוב את הפוסט השבועי שלי,
אני מתחיל בבדיקה פנימית של מה חי בתוכי,
או במילים אחרות – מה נמצא במרכז תשומת הלב שלי.
הבסיס של כתיבה "החוצה" ושל ביטוי רעיונות או מחשבות, הוא הקשבה "פנימה".
הכתיבה העקבית שבוע אחר שבוע במשך שנים רבות,
מתאפשרת בזכות החיבור למה שתופס את תשומת ליבי בזמן שאני כותב.

לעתים אני מוצא שם מכלול של דברים ולעתים נושא מרכזי אחד.
בשבועות מסוימים זה נושא שמעסיק אותי כל השבוע או חלק ניכר ממנו,
ובשבועות אחרים זה משהו שבא והולך.

השבוע, הדבר המרכזי שמעסיק אותי הוא הרגלים.

כחלק מתהליך רפלקציה עצמית ותכנון קדימה,
אני מחפש להכניס לשגרה שלי הרגל של כוח-גמישות-בטן-תנועה,
שיהיה לי קל להתמיד בו, שיהיה קצר יחסית ושלא יצריך משאבים או תנאים מיוחדים.

החיפוש הזה הוביל אותי בתחילת השבוע לפודקאסט הנפלא של שירלי יובל יאיר,
שבו היא אירחה את ד"ר מיקי הרלינג, לפרק שהתמקד בהרגלים בריאים.
מיקי דיבר על מספר הרגלים תנועתיים זעירים שהוא משלב ביום-יום שלו.
בהשפעתו התחלתי לתרגל תלייה על מתח וסקוואטים מספר פעמים ביום, למספר שניות בכל פעם.
כשתקשיבו לפרק, תבינו למה ואולי יתחשק גם לכם.

**
באותו הקשר, התחלתי להקשיב השבוע לספר "הרגלים אטומיים" של ג'יימס קליר.
זהו רב-מכר עולמי שזכה להרבה מאוד ביקורות חיוביות.
שמעתי עליו לא מעט בעבר אך רק עכשיו התחשק לי להקשיב לו.
אני שם לב שההקשבה לספר מעלה את רמת האנרגיה שלי,
ומעוררת בי לא מעט מחשבות ורעיונות בנוגע ליישום של העקרונות והכלים בחיי.

הנה מספר ציטוטים מהספר שאהבתי:

"הרגלים הם הריבית-דריבית של עולם השיפור העצמי.
בדיוק כמו שכסף מכפיל את עצמו באמצעות ריבית-דריבית,
ההשפעה של ההרגלים שלכם מכפילה את עצמה ככל שאתם חוזרים עליהם.
נדמה שהשפעתם ברמה היומיומית היא זניחה,
אך לאורך החודשים והשנים הם יוצרים הבדל עצום בחייכם.
רק כאשר אנו מביטים לאחור כעבור שנתיים, חמש שנים או עשר שנים,
אנו קולטים את הערך שהניבו לנו הרגלינו הטובים,
ואת הנזק העצום שגרמו לנו הרגלינו הגרועים."

**
"הרגלים הם כמו האטומים של חיינו.
כל אחד מהם הוא יחידה בסיסית המסייעת לשיפור הכללי שלנו.
בהתחלה, השיפורים הזעירים הללו נראים חסרי חשיבות,
אך עד מהרה הם מצטברים זה לזה ומזינים הצלחות נוספות,
ואלו מצטברות לכדי דרגה שעולה בהרבה על ההשקעה שנדרשה כדי לייצרן.
השיפורים הזעירים הללו אמנם קטנים, אך גם רבי עוצמה."

**
"התוצאות שלכם בחיים הן מדד מאוחר של ההרגלים שלכם.
השווי הפיננסי שלכם הוא מדד מאוחר של ההרגלים הפיננסיים שלכם.
משקל גופכם הוא מדד מאוחר של הרגלי התזונה שלכם.
הידע שלכם הוא ממד מאוחר של הרגלי הלמידה שלכם.
הבלגן בביתכם הוא מדד מאוחר של הרגלי הסדר והניקיון שלכם.
מה שתחזרו עליו שוב ושוב – זה מה שתקבלו."

**
"אם אתם רוצים לחזות לאן תגיעו בחיים,
עליכם רק לעקוב אחר מסלול ההישגים הזעירים או ההפסדים הזעירים שלכם,
ולראות לכדי מה יצטברו ההחלטות היומיות שלכם בעוד עשר או עשרים שנה."

**
"שינוי מזערי בהרגלים היומיומיים עשוי להוביל את חייכם ליעד שונה לחלוטין.
החלטה המהווה שיפור של אחוז אחד על פני המצב הקיים, או הרעה של אחוז אחד ביחס למצב הקיים,
אינה נשמעת הרת גורל במיוחד.
אבל לאורך חיים שלמים, ההחלטות הללו עושות את ההבדל בין האנשים שנהפכתם להיות, לבין מי שיכולתם להיות.
הצלחה היא תוצאה של הרגלים יומיומיים, ולא של שינויים דרמטיים שעושים פעם בחיים."

**
אחד הדברים המרעננים והמסקרנים ששמעתי מג'יימס הוא שהרגלים חשובים יותר ממטרות,
כיון שההשפעה של מה שאנו עושים שוב ושוב לאורך זמן, גדולה יותר ממטרה תוצאתית שנציב לעצמנו.
לדוגמא, במקום להציב יעד תוצאתי (כגון ירידה של 10 ק"ג במשקל),
ג'יימס טוען שעדיף להטמיע בחיינו מספר הרגלי תזונה ותנועה שלאורך זמן יתרמו רבות לבריאותנו,
גם אם ייקח זמן עד שנראה תוצאות.

המשמעות היא שיצירה פרואקטיבית של הרגלים מקדמים חשובה לא פחות מניסוח מטרות או הגדרת יעדים.
כשעוסקים בתכנון קדימה, בין אם ברמה האישית ובין אם ברמה מערכתית או משפחתית,
כדאי מאוד להקדיש תשומת לב לפיתוח ולהטמעת הרגלים ותהליכים חוזרים ונשנים.

**
"חמשת הגדולים" הוא כינוי מוכר לחמשת בעלי החיים שמומלץ לראות בספארי באפריקה:
אריות, נמרים, פילים, תאואים וקרנפים.

בדומה לספארי האפריקאי, יש לי בחיי את "ששת הגדולים" שלי:
זוגיות-משפחה, עבודה-קריירה, פיננסי-כלכלי, בריאות, התפתחות-למידה, משמעות-נתינה.

הרעיון המרכזי שאני יוצא איתו לסוף השבוע ולחג,
הוא שאם אני רוצה לטפח ולפתח את "ששת הגדולים" שלי,
כדאי שאסגל לעצמי 2-5 הרגלים מובנים ומקדמים בכל אחד מהתחומים הללו,
ושאחליש הרגלים שאינם משרתים.

אם יש לכם ניסיון עם הרגלים מקדמים לתחומים הללו,
ובא לכם לחלוק אותם, אשמח מאוד לקרוא ואולי גם לאמץ.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בראש השנה הקודם, בדיוק לפני שנה, הנחיתי תהליך בן ארבעה מפגשים ליצירת חזון אישי הוליסטי.

את המפגש הראשון בסדרה פתחתי במילים הבאות:

"לפעולה ולתהליך שאנחנו הולכים לעשות עכשיו יש פוטנציאל אינסופי שלא ניתן לכמת אותו,
אין דרך לדעת באמת כמה ואיך הוא משפיע, ובענווה אגיד שאולי גם לא יקרה ממנו כלום.
יכול להיות שלחלק מהמשתתפים זה יהיה בעל ערך עצום וישפיע מאוד חייהם ולחלק לא.
אבל הפוטנציאל קיים וראיתי אותו קורה כבר לא מעט פעמים, בתהליכים שעשיתי ושיצא לי להשתתף בהם או להוביל אותם.
כוונת התהליך היא לסייע לכם ליצור חזון אישי הוליסטי משמעותי ומיטיב שישפיע על ההווה והעתיד שלכם.

למילים יש משמעות:

ליצור – 
לא באתם רק להקשיב לי אלא בעיקר לעבוד.
ייתכן שדרך ההקשבה יתחדדו דברים אבל המהות האמיתית היא עבודה ויצירת חזון.

חזון – 
זו מילה שיכולה להיות טיפה מפוצצת, לפעמים לעוסה מידי.
אפשר להחליף אותה ב"תמונת מציאות רצויה", איזה חיים אתם רוצים לעצמכם.

אישי – 
זה צריך להיות משהו שנוגע בכם, משמעותי עבורכם, מעורר בכם רגש ורצון לפעולה.
אין לזה כללים קשיחים או פורמט קבוע.
אציע בהמשך כמה טיפים שיכולים לסיים, אך זה יכול להיות שונה מאוד בין אדם לאדם.
המבחן החשוב הוא מה זה מעורר בכם ואיך זה משפיע עליכם.

הוליסטי – 
נוגע במכלול מימדי החיים החשובים.
יצא לי להוביל ולהשתתף בתהליכים המנסים לפצח תחום מסוים, למשל: חזון עסקי, משפחתי, או זוגי.
חלק מהאתגר הוא שהחיים שלנו הם בכל המימדים בעת ובעונה אחת,
וחלק מהמורכבות והחוכמה היא להתקדם ולהקדיש תשומת לב לכל מימדי החיים החשובים עבורנו.

הווה ועתיד – 
בתפיסת העולם המערבית שכולנו כנראה חלק ממנה בצורה זו או אחרת, יש "עכשיו" ויש "אחר כך" –
תפיסת הזמן היא טורית.
אני מאמין שלא תמיד ניתן לעשות הפרדות בין הווה לעתיד.
יצירת תמונת עתיד משפיעה על היום יום שלנו, והיום יום שלנו משפיע על העתיד שלנו."

**
המקום שאנו נמצאים בו כרגע הוא תוצר של מכלול החלטות ופעולות העבר שלנו.
על בסיס אותו רעיון, העתיד שלנו נוצר עכשיו, באמצעות ההחלטות והפעולות שאנו מקבלים ועושים היום.
לכן, כשאנחנו מחדדים לעצמנו את תמונת העתיד הרצויה, זה משפיע על ההתנהלות שלנו בהווה.

אחד המשתתפים בסדנה הקודמת היטיב להדגים את הדרך שבה התהליך הזה עובד:
"כשחידדתי לעצמי תמונת עתיד של איזה אבא אני רוצה להיות לילדיי,
זה השפיע מייד על הצורה שבה הקראתי להם סיפור אתמול בלילה,
ועל האינטראקציה שנוצרה בינינו בזכות זה." 

**
שלוש פעמים בשנה אני אוהב להקדיש זמן להתבוננות רפלקטיבית אחורה ולמחשבה ותכנון קדימה:
ראש השנה העברי, ראש השנה הלועזי ויום ההולדת שלי.
אני מוצא את התהליכים הללו משמעותיים מאוד עבורי, וממש נהנה לעבור ולהעביר אותם.
זה מתחבר לי לאמונות מרכזיות שלפיהן אנחנו יוצרים ומעצבים את חיינו.
יש לנו אחריות ומה שאנחנו עושים משנה ומשפיע.

אם הנושא הזה מעורר בכם סקרנות, התרגשות או חיבור,
אתם מוזמנים לצפות בהקלטת החלק הראשון מהמפגש הראשון בסדרת החזון האישי ההוליסטי.

קיבלתם תיאבון?
מתחשק לכם ליצור לעצמכם חזון אישי הוליסטי משלכם?

תוכלו לקבל גישה לכל ההקלטות והמצגות, הכוללות שלל דוגמאות, תרגילים והכוונות,
ובנוסף להשתתף במפגש זום בהנחייתי הכולל דגשים, טיפים ומענה על שאלות.
כל זאת בתשלום של 500 ₪.

מוזמנים להיות איתי בקשר במייל חוזר, במידה וזה רלוונטי עבורכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול בלילה, מספר דקות לפני השעה 23:00, סיימתי מדיטציה בחגיגה גדולה.
הסשן הזה סגר עבורי מחויבות שלקחתי לפני כשנה, לתרגול יומי של מדיטציה במשך 365 ימים.

תחושת החגיגה נובעת בעיקר מהסיפוק שעמדתי במילה שלי,
במקרה הזה מילה שנתתי לעצמי,
ושעשיתי זאת למרות שהיו לא מעט ימים שבהם לא התחשק לי לתרגל,
שהייתי עייף, או שהיה לי עמוס ולא נוח.

הבוקר חזרתי לעלעל בספר "ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיז.
(ספר מופת שאם טרם קראתם אותו, אני ממש ממליץ לכם לעשות זאת).
"שמרו על טוהר המילה" מתוארת בספר הזה כהסכמה הראשונה, הבסיסית והחשובה מכולן.
אחד ההיבטים של ההסכמה הזו הוא לקחת אחריות על המילים שלנו ולעשות את מה שאמרנו שנעשה.

**
בחשבון פשוט הקדשתי לתרגול מדיטציה השנה כ-120 שעות,
שהם כשעתיים ועשרים דקות מדי שבוע, או חמש יממות מלאות בסה"כ.
קשה לי להעריך עד כמה תרגול המדיטציה תרם לחיי או השפיע עליהם.
היו ימים שבהם העצירה והקדשת תשומת הלב לנשימה הרגיעו והשקיטו אותי,
היו ימים שבהם עלו בי מחשבות רעננות או שמשהו התחדד עבורי בנוגע לנושא מסוים,
והיו ימים שבהם לכאורה לא קרה כלום, היה משעמם, וחיכיתי שהזמן יעבור והשעון יצלצל.

האם הייתי יכול לבחור להשקיע את זמני במשהו אחר, שיהיה יותר משמעותי ומשפיע עבורי?
יכול להיות שאם הייתי מקדיש את אותו פרק זמן לתרגילי כוח וגמישות, לימוד או פעולת חסד יומית,
ההשפעה והערך של זה היו גדולים יותר,
אבל זה לא ממש משנה, כי מרגע שנתתי לעצמי מילה שאני הולך על זה,
השמירה על טוהר המילה הופכת להיות חשובה לא פחות מהתרגול עצמו.

**
להתחייב לעשות משהו ולהתייחס לכך ברצינות,
זה הרבה מעבר לתרגול של כוח רצון או של התמדה.
כשאנחנו עושים הוראת קבע חודשית להפקדת מאה שקלים בחשבונות החיסכון של ילדינו,
אנחנו משקיעים את המשאבים שלנו במשהו שבעינינו הוא חשוב.
יש הבדל גדול בין אמירה שעתיד ילדינו חשוב לנו לבין אותה אמירה המגובה בפעולה עקבית ומתמדת.
כשאנחנו מתחייבים להשקעה מתמשכת של זמן, כסף או משאבים אחרים,
אנו למעשה מסמנים תחום שהוא בעדיפות גבוהה עבורנו ופועלים לקידומו.

השילוב המשולש של לקיחת אחריות וסימון תחום שחשוב לנו,
מחויבות להשקיע בו לאורך זמן,
ועמידה במחויבות הזו,
הם חוכמה גדולה בעלת השפעה עצומה.

אין הכרח להתחייב לפעולה יומית במשך שנה שלמה.
אפשר להתחייב לפרקי זמן קצרים יותר, כמו למשל תרגול יומי במשך שלושים יום,
או לתדירות נמוכה יותר כדוגמת שני אימונים גופניים בשבוע במשך רבעון.
הנקודה המרכזית היא פחות משך הזמן או גודל ההשקעה,
ויותר עצם הבחירה הפרואקטיבית במשהו, ההתחייבות, הפעולה העקבית והעמידה במילה שלנו.

**
מכיון שהזמן והמשאבים שלנו מוגבלים,
יש חשיבות רבה לבחירת התחום הנכון והמחויבות המתאימה עבורנו.
חמישה דגשים והמלצות להגדרה אפקטיבית של תחום ומחויבות:

א. כשאנחנו אופטימיים ו"ביום טוב" יש לנו נטייה להערכת יתר של מה אנו מסוגלים לעשות.
כדאי להתחייב למשהו אחד כדי שנוכל להתמקד בו ולהגדיל את הסיכוי שנעמוד בו.

ב. חשוב שהתחום או הנושא שאנו בוחרים להשקיע בו את זמננו, יהיה בעל ערך ועדיפות גבוהה בחיינו.
בריאות, מערכת יחסים, התפתחות, או כל דבר אחר שאנו מסמנים כחשוב.

ג. חשוב שהמחויבות תהיה מוגדרת היטב, כך שיהיה ברור לנו מה זה עמידה או אי-עמידה בה.
השקעה חודשית של סכום כסף, או פעילות גופנית יומית הן הגדרות חלקיות ועמומות.
השקעה חודשית של מאה שקלים ופעילות גופנית יומית בת עשרים דקות לפחות הן הגדרות חדות יותר.

ד. בכדי להגדיל את הסיכוי בעמידה במחויבות שלנו, כדאי לא למתוח את עצמנו אל הקצה,
אלא לבחור במשהו שנוכל לקיים גם ביום יותר עמוס או כזה שאיננו במיטבנו.
לדוגמא: בסדנאות שלי אני מציע למשתתפים לקחת מחויבות לתרגול הכרת תודה יומית במשך שבוע או חודש.
זה משהו שניתן לעשות בהשקעה של עשר דקות יומיות ללא תלות בתנאים סביבתיים מיוחדים.

ה. כשאנו בוחרים להתחייב למשהו, חשוב שזה יעורר בנו התלהבות, התרגשות ומשיכה.
האנרגיה הזו היא סימן לכך שזה משהו מתאים עבורנו ולא כזה שאחרים או הסביבה חושבים שאנו צריכים.
אם מרגישים קצת לחץ ומתח לצד ההתרגשות וההתלהבות זה סימן חיובי לכך שאנו לקראת משהו משמעותי.

**
בתקופה הנוכחית רבים מאתנו נוטים להרהר על השנה שחלפה ולהצהיר הצהרות בנוגע לשנה החדשה.
מרבית האנשים זונחים את ההתחייבויות שהם לוקחים על עצמם, רגע אחרי שההתלהבות עוברת.

הסטטיסטיקה הזו היא לא גזרת גורל.
זה לגמרי בידיים שלנו.
הכול עניין של בחירה ומחויבות, של אחריות וכבוד למילה שאנו נותנים לעצמנו ולאחרים.

באופן אישי אני מתכוון להקדיש זמן בימים הקרובים,
לחיפוש מחויבות חדשה שתשרת אותי ואת הדבר הבא שאני רוצה לגדל בחיי.

שנה טובה ומבורכת,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כולם מכירים את הסיפור על הצב והארנב –
תחרות הריצה שבסופה ניצח הצב לקול מחיאות הכפיים של כל חיות היער.

סיפור אנדרדוג טיפוסי מרגש וחינוכי, על החשיבות שבהתמדה, בצניעות ובלא לזלזל.

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור נוסף על הצב והארנב, שפחות מוכר ולא פחות חשוב:

נקבעה תחרות ריצה בין הצב לארנב.
הארנב, למרות שהיה בכושר מצוין, ושידע שיש לו סיכויים גבוהים לנצח, החליט להתכונן אליה ברצינות.
הוא בנה תכנית אימונים מפורטת בת מספר שבועות והתעורר כל בוקר ב 5:00 כדי להספיק לרוץ לפני העבודה.
הוא שכר את שירותיו של מאמן מיוחד, מהטובים שיש ביער, כדי ללטש את יכולת הזינוק שלו.
הוא בנה לעצמו תפריט מיוחד שסייע לו בהגעה למשקל המדויק ולמסת שריר אופטימאלית.
הוא חרש את האינטרנט וקרא המון מאמרים מהמקצוענים המובילים בתחום המסוים הזה.
הוא חיזק את היכולות המנטליות שלו: ריכוז, התמודדות עם קשיים ועוד.
הוא עבר על המסלול ולמד כל קטע דרך בעל פה.
הוא בדק סוגים שונים של נעלי ובגדי ריצה כדי למצוא את אלו שהכי מתאימים לו, למסלול ולתקופה הזו של השנה.
בכל התהליך הזה הארנב היה מאוד ממוקד ומכוונן.
היה חשוב לו לנצח את הצב בתחרות,
אבל יותר מכך,
היה חשוב לו לנצח בעיקר את עצמו.
להשתפר מהפעם הקודמת.
לפרוץ עוד גבול.
למצות עוד אחוז מהפוטנציאל שלו.
להתפתח.
לעשות משהו שאף אחד או רק מעטים לפניו עשו.

גם הצב לקח את כל העניין ברצינות, השקיע והתאמן במסירות רבה.

יום התחרות הגיע.
הצב והארנב התייצבו על קו הזינוק.
התרגשות רבה בקהל.
הינשוף, בעל חוש הצדק המפותח, נבחר להיות השופט.
הוא הכניס את המשרוקית לפיו, ראה שהמשתתפים מוכנים ושרק…

את מה שקרה אחרי כן, חיות היער עדיין מתקשות לעכל.
זה היה מאוד מפתיע. עד כדי הזוי.
נדרשה טכנולוגיה מתקדמת ביותר וניתוח המידע מכל מצלמות המסלול כדי להבין את זה.
הארנב היה מרוכז, מוכן וחד כפי שלא היה מעולם.
ברגע השריקה הוא נתן את זינוק חייו ועשירית שניה לאחר מכן כבר חצה את קו הסיום.
הינשוף עדיין לא סיים לשרוק את שריקת הפתיחה.
למעשה התחרות הסתיימה עוד לפני שהצב הרים את כף רגלו הימנית לתחילת הצעד הראשון.

הארנב חזר אחורה בריצה קלה ולחץ את ידי הצב בכבוד ובענווה.
הוא חייך לצדדים והודה לכל המברכים.
ובתוך תוכו… הוא חגג בגדול את הניצחון.
לא את הניצחון על הצב אלא את הניצחון על עצמו.
באושר, בשמחה ובסיפוק אדיר.
יש אומרים שאפילו זלגה דמעה זעירה של התרגשות מעינו השמאלית.

**
את "הסיפור האמיתי על הצב והארנב" כתבתי לפני כשמונה שנים, במסגרת סדרת "עשרים המסרים" שיצרתי.

סדרת "עשרים המסרים" יצאה לדרך כאתגר אישי, עשרה ימים לפני ראש השנה תשע"ד,
שבו לקחתי על עצמי לפרסם בכל יום עד ערב יום כיפור,
מסר אישי קצר בנושא מסוים שמרתק, מעסיק וממלא אותי.

בסה"כ 20 מסרים בנושאים שונים כגון: ערך, צמיחה, נתינה, הקשבה, אומץ, אהבה והכרת תודה.

לקחתי את ההתחייבות הזו על עצמי בלי לחשוב יותר מדי ופשוט קפצתי למים.
היה לי כיוון כלשהו אבל לא באמת הבנתי במה זה כרוך, איך זה יתפתח ומה יעלה.
שמתי לעצמי מטרה לכתוב מסר על בסיס יומי, ובכל מסר לחדד רעיון מסוים,
להביא חלקים מעצמי ולפרגן לאדם שהשפיע/משפיע עלי רבות.

מהר מאוד זנחתי את התכנית העקרונית שהיתה לי
ופשוט כתבתי בכל יום מה שנראה לי מתאים ומדויק.
זה היה די מאתגר במיוחד לאור העובדה שהחיים לא נעצרו..
הימים הללו היו מלאים בחגים, סופי שבוע ושלל מחויבויות נוספות.
המסרים פורסמו בעמוד הפייסבוק שלי וזכו לאלפי תגובות.

הסיפור על הצב והארנב הוא חלק מהמסר ה-18 בסדרת עשרים המסרים והנושא העומד במרכזו הוא פוטנציאל.
אתם יכולים לקרוא את המסר המלא, הכולל גם שני ציטוטים מעוררי השראה, והקדשה לילדיי בקישור הבא.

אם מעניין אתכם לקבל את כל עשרים המסרים,
לקרוא סיפורים וציטוטים מרגשים ומעוררי השראה,
ולהכיר אנשים יוצאי דופן שהשפיעו ועדיין משפיעים על חיי,
אתם מוזמנים להצטרף לסדרת 20 המסרים, לעקוב, להגיב ולשתף.

המסרים נשלחים אחת לשבוע, במשך עשרים שבועות.
המסר הראשון יישלח אליכם מייד עם ההרשמה.

**
נקודה מעניינת בפרספקטיבה של זמן:

כשהתחייבתי בפני עצמי לכתוב עשרים מסרים בעשרים ימים,
לא הייתי בטוח שאעמוד בזה.
זה עורר בי גם התרגשות והתלהבות וגם לחץ וחשש.

שנה לאחר מכן, בראש השנה תשע"ה (2015),
לקחתי על עצמי את האתגר של כתיבה יומית במשך שנה שלמה.
למרות שההבדל בין עשרים ימים לבין 365 ימים הוא עצום,
האתגרים הרגישו מורכבים, מרגשים ומלחיצים באותה מידה.

למעשה, הכתיבה היומית השנתית שלי התאפשרה בזכות "עשרים המסרים" בשנה שלפני כן,
והיא לא היתה מתרחשת אלמלא "קפצתי למים" עם עשרים המסרים.

אנחנו סוללים את הדרך שלנו צעד אחר צעד, אתגר אחר אתגר,
בקפיצות שמתאימות להתפתחות שאנו עוברים כשאנו מעזים לרדת למגרש ולשחק,
ושיכולות להיראות למתבונן מהצד כלא לינאריות או לא הדרגתיות.

האדם שאנחנו היום, אינו האדם שהיינו לפני מספר שנים.

התפתחנו להיות מי שאנו כיום,
בזכות הדרך שעברנו, ההחלטות שקיבלנו,
והמחויבויות שלקחנו על עצמנו.

ראש השנה מתקרב:
איך בא לכם לשחק..?
למה אתם רוצים (מתרגשים וחוששים) להתחייב..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אני זוכר רגע אחד במהלך שירותי הצבאי, בתחילת שנות העשרים לחיי.
סיימנו את כל ההכנות והתדריכים האחרונים לפעילות מבצעית מורכבת,
והיו לנו כמה שעות פנויות עד ליציאה.
חלק מהחבר'ה הלכו לשים את הראש ולנוח, אחרים ישבו ביחד, שתו קפה, דיברו וצחקו.
הייתי קצת לחוץ ודי מתוח, לא התחשק לי ללכת לישון או לפטפט עם החבר'ה.
בחרתי לשבת באיזו פינה שקטה ולקחת זמן שקט לעצמי.
הרהרתי בדרך שעברתי עד כה בחיי, בשנות ילדותי ונערותי,
חשבתי על בת הזוג שלי, על המשפחה ועל החברים.
מדי פעם עלו לי זיכרונות ממצבים שונים בחיי, חוויות, מפגשים ורגעים.
לאחר מספר דקות שמתי לב שמשהו באנרגיה שלי השתנה, ושאני מוצף בהכרת תודה.
עלתה בי מחשבה שאני בר-מזל,
שעד כה זכיתי לחיות ולחוות חיים מלאים ומשמעותיים,
שגם אם הכול ייגמר בקרוב זה עדיין היה שווה את זה,
ושכל מה שיקרה מכאן והלאה זה בונוס.

**
השבוע, במהלך אחת מכתיבות הבוקר שלי נזכרתי ברגע הזה,
וחשבתי על כך שגם היום, כשלושים שנים אחרי, אני בתחושה דומה:
הכרת תודה עצומה על כל מה ומי שבחיי עכשיו, ועל הדרך שעברתי ושחוויתי.

נראה שעד כה קיבלתי "בונוס של שלושים שנה":
שלושה עשורים שבהם התהוו חיים שלמים מלאי שמחה ועצב, חגיגות וקשיים:
חתונה, ילדים, פרידות מאנשים קרובים, לימודים, קריירה, חברים והמון רגעים ואירועים משמעותיים.
מה שעברתי עד גיל עשרים היה רק פתיח ראשוני קטנטן לדרך המופלאה שהתפתחה מאז.

הכרת התודה הזו אינה משהו אקראי או נדיר שחוויתי בשתי נקודות זמן שונות,
אלא איכות רגשית המלווה אותי לאורך השנים, גם בתקופות קשות ומאתגרות במיוחד.
בדומה לאותו רגע בצבא, אני שם לב שהיא נמצאת שם כמעט תמיד,
לעיתים גלויה ומורגשת ולעיתים מוסתרת מאחורי לחץ, כעס או פחד רגעיים.
קצת כמו שמש חורפית מחממת שגם כשהיא חבויה מאחורי שכבת עננים היא עדיין שם.

הביטוי החזק של הכרת התודה הזו בחיי,
היא המחשבה שלאורך כל השנים אני שמח על המסע והמשא הייחודי שלי,
ושגם ברגעים הכי קשים ומורכבים,
אין אדם בעולם שהייתי רוצה להתחלף איתו או להיות במקומו.

**
יש משהו בפרספקטיבה הזו שמעודד ומרגיע אותי:
אם במשך שלושים שנה, עם כל השינויים, ההתפתחויות והמעברים,
זו ממשיכה להיות התחושה-חוויה-מחשבה הדומיננטית,
אז יש סיכוי לא רע שזה ימשיך ככה, ושגם בעוד שלושים שנה,
כשהחיים שלי ייראו אחרת לגמרי, בצורה שאני לא יכול לצפות ושקשה לי לדמיין,
עדיין אחוש הכרת תודה, שמחה ויראת כבוד עמוקה לחיים.

אינני אומר את המילים הללו בביטחון מלא, בשאננות או בקלות דעת,
אלא בענווה ובידיעה שאין לי מושג איך דברים יתפתחו.

מהמקום הזה,
אולי אפשר להעמיק את הכרת התודה והחגיגה על מה שיש,
לקחת אחריות, לעבוד על מה שחשוב לשנות,
להיות גאים בדרך שאנו עוברים ובאדם שאנו גדלים להיות.

**
לקינוח, שלוש המלצות חמות, שהן גם שלוש הכרות תודה לדברים שקיבלתי ושנגעו בי:

א. השבוע גיליתי את הפודקאסט הנהדר "ספר אחד" (אחיו הצעיר של "שיר אחד"),
והאזנתי לפרק מרגש שבו אתגר קרת מספר על חייו על הדרך שבה נוצר ספרו הראשון "צינורות".

ב. ברוח תחילת שנת הלימודים, לפני מספר שנים קראתי סיפור עוצמתי שסיפר שוקה דינור.
"עצימת עיניים" הוא סיפור מעורר השראה על השפעה אינסופית של פעולה אחת של מורה אחד ברגע מכונן אחד.
פה תמצאו את האתר של שוקה דינור על שלל סיפוריו. מומלץ בחום להצטרף לרשימת התפוצה שלו ולקבל את הסיפורים ישירות למייל.

ג. השבוע הזמנתי וקיבלתי את ספרו החדש של חנוך דאום – "החיים הם רק תקופה."
ספרו הראשון של חנוך, "החיים הם תקופה קשה", עורר בי פרצי צחוק חזקים ובלתי נשלטים.
אני מקווה שהספר החדש יעמוד בסטנדרט הזה.
ניתן לרכוש את ספריו של חנוך רק דרך האתר שלו, ולא ניתן למצוא אותם בחנויות או ברשתות הספרים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אם תבקרו באתר שלי תוכלו לקרוא שאני רץ מרתון.

אבל אני לא.

זאת אומרת, לא עכשיו.

אמנם רצתי בעבר שני מרתונים, אך האחרון שבהם היה לפני מספר שנים.
בתקופה הזו אינני מתאמן למרתון ולא מתכנן לרוץ אחד נוסף בעתיד.
התיאור "רץ מרתון" מציין משהו היסטורי שפחות בא לידי ביטוי בהווה.
באתר שלי תוכלו לקרוא שאני גם רייקי מאסטר, בוגר לימודי הנדסה ומפקד מצטיין ביחידה מובחרת.
בדומה ל"רץ מרתון", הכול זה לשעבר.

יש הבדל גדול בין התארים שאנו נושאים והתעודות שתלויות לנו על הקיר, לבין העשייה היומיומית שלנו.
התארים והתיאורים הם סטטיים ומציינים הישג שהשגנו בעבר, מבחן שעברנו או תפקיד שקיבלנו.
(לדוגמא: שף, חגורה שחורה בקראטה, מחנך, עו"ד, מנהלת).
הם עושים רושם ונראים טוב בקורות החיים,
משפיעים על הדרך שבה אנשים תופסים אותנו,
יכולים ללמד על ההתנהלות ועל היכולות שלנו בעבר,
אך הם אינם מעידים בהכרח על מי שאנו ועל מה שאנו היום.
מנתח לב, שכבר לא מבצע ניתוחי לב, הוא מנתח לב לשעבר.
כך גם סופר מוערך ומצליח שכתב שלושה ספרים רבי-מכר לפני שנים ואינו כותב יותר.
לא צריך לצאת לפנסיה כדי להיות "לשעבר".
צריך פשוט להפסיק לעשות את מה שעשינו פעם.

בשונה מתארים סטטיים, העשייה היומיומית שלנו היא דינמית ומשתנה כל הזמן.
מי שיוצר מוזיקה הוא מוזיקאי, גם אם אף יצירה שלו לא פורסמה עדיין.
למעשה, במקרים רבים ההכרה תגיע לאחר שכבר נהיה שם במשך תקופה.
מחנכת אינה מישהי שזו כותרת התפקיד שלה, אלא זו שעוסקת בחינוך ביום-יום, עם או בלי הכותרת הזו.

**
לעתים, המבחנים שעברנו וההישגים שצברנו הם חלק מהזהות שלנו וממה שמגדיר אותנו.
ייתכן שעבדנו קשה להשיגם ושאנו גאים בהם ובדרך שעברנו.
אבל, מי ומה אנחנו היום מעבר לתארים, להישגים ולתעודות שלנו..?
עד כמה גדול הפער בין התארים-כובעים-תפקידים שאנו נושאים לבין מה שאנחנו עושים בפועל?
מרשימים ככל שיהיו הישגי העבר שלנו,
אם חלק ניכר מזמננו מוקדש להתרפקות על העבר ולסיפורי גבורה והצלחה על מי שהיינו ומה שעשינו,
ייתכן שזה סימן לכך שחסרים לנו אתגר, משמעות, התפתחות ותחושת ערך בהווה.

הנקודה הזו רלוונטית לא רק להיבטים של לימודים ועבודה, אלא גם למימדים נוספים של חיינו:
כשאנחנו מתחתנים אנחנו נהיים "בעל ואישה" או "בני/בנות זוג".
כשנולדים לנו ילדים, אנו הופכים להיות "הורים".
"בני זוג" ו"הורים" הם תארים כלליים המציינים מצב משפחתי רשמי.
עד כמה העשייה וההתנהלות שלנו בהלימה לתפקידים שחשוב לנו למלא בחיינו?
מה עשינו היום שתרם לזוגיות ולהורות שלנו ?
מה עשינו השבוע שמחובר לבני הזוג או להורים שאנחנו רוצים להיות?

**
"מבחן השבוע האחרון" היא טכניקה אפקטיבית,
המציבה בפנינו מראה בהירה ומשקפת לנו בצורה חדה איפה אנו נמצאים כרגע.
הרעיון הוא לבחור מספר מצומצם של שאלות המשקפות את מה שחשוב בחיינו,
ולענות עליהן בצורה פשוטה וכנה.

נסו לענות על השאלות הבאות (התעלמו משאלות שפחות רלוונטיות עבורכם):

– איזה זמן איכות היה לך בשבוע האחרון עם ילדיך, בן/בת הזוג שלך, האנשים החשובים בחייך?
– איזו פעילות גופנית ביצעת ואיך היתה התזונה שלך בשבוע האחרון?
– איך קידמת את העסק או את הקריירה שלך בשבוע האחרון? איזה דבר משמעותי עשית בעבודה?
– מה למדת בשבוע האחרון? איך גדלת והתפתחת?
– כמה אושר, הנאה ושמחה חווית השבוע? כמה לחץ, כעס ותסכול?
– למה הקדשת חלק ניכר מזמנך בשבוע האחרון?
– איזה ערך משמעותי נתת ולמי השבוע?

**
מבחן השבוע האחרון מעמיד אותנו מול תוצאות ברורות.
פרק הזמן שאנו מתבוננים בו מספיק קרוב וקצר, ומאפשר לנו לקבל תשובות לשאלות.
התמונה שמצטיירת מעידה הרבה על חיינו.
השבוע האחרון הוא שבוע אחד מתוך 52 שבועות בשנה.
2% מחיינו השנה מגולמים בשבוע שחלף.
2% נוספים מגולמים בשבוע הבא שיתחיל בקרוב.
מבחן השבוע האחרון ממקד אותנו בהתנהלות העכשווית שלנו,
ומשקף לנו תמונה חדה וישירה, נעימה יותר או פחות,
בנוגע לפער שבין התארים-תפקידים-כובעים שלנו,
לבין המילים, המעשים והנוכחות שלנו בהווה.

אחת התגובות הנפוצות למבחן השבוע האחרון היא ש"הוא לא שבוע מייצג."
זה נכון גם לשבוע הנוכחי, של סוף אוגוסט.
הוא היה מיוחד, ונדרשנו לתת מענה לדברים מסוימים שלא מאפיינים שבוע רגיל.
יש בזה משהו, ועדיין…
רוב השבועות הם מיוחדים ושונים.
בכל שבוע קורים דברים שלא צפינו או שהם מעבר לשליטתנו.
זה לא מוריד מהאחריות שלנו ומיכולת הבחירה שלנו לנתב את חיינו,
ליצור ולעצב אותם, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הנערה שלפני קופצת ונעלמת.
עכשיו תורי.
אני עושה צעד ומתקרב לקצה הסלע באיטיות.
רגלי הימנית נעה בכבדות ומתחילה לרעוד.
נהר הטארה הכחול והקריר חמישה מטרים מתחתיי.
רגל שמאל מתרוממת באיטיות ונצמדת לרגל ימין.
למרות שיש מקום לצעד קטן נוסף, הרגליים מסרבות להתקדם.
מהצד זה נראה הרבה יותר נמוך וכיפי והרבה פחות מפחיד.
ברור לי שזה לא מסוכן.
אני מבין שזה לא מאוד גבוה וראיתי את האחרים קופצים לפניי.
אז למה הלב דופק כל כך חזק והנשימה נעצרה?
לשבריר שניה עולה בי חרטה:
למה טיפסתי ישירות לכאן? למה לא התחלתי מהסלע הנמוך יותר?
יש אנשים בתור מאחוריי, ורועי בני מביט בי מלמטה.
אין מצב שאני מסתובב.
הדרך היחידה היא קדימה.
אני לוקח שאיפה עמוקה ומזנק …

**
הדופק הגבוה, הנשימה הקצרה והרעד ברגליים מאותתים לי שאני מפחד.
את הפחד לא מעניין ההיגיון.
למרות שאני מבין שאין פה שום דבר מסוכן, הפחד נוכח, והוא דומיננטי.
לפחד לא משנה אם מדובר בקפיצה מצוק, בשיחה טעונה או בקבלת החלטה חשובה.
עבורו יש כאן סכנה והדרך שלו לשמור עלינו היא לעצור אותנו מלהתקדם.
בחלק מהמצבים זה באמת מסוכן.
קפיצה למים באזור לא מוכר ומרובה סלעים יכולה להסתיים במוות.
להחלטה לא אחראית יכולה להיות השלכה הרסנית על החיים.
שיחות מורכבות יכולות לבנות או להרוס מערכת יחסים.
אבל מבחינת הפחד, הכול אותו דבר.
בין אם זה בטוח ובין אם לא, בין אם זה מקדם אותנו או פוגע בנו,
דפיקות הלב, הנשימה המואצת והכיווץ בגוף יהיו שם.

חשוב להכיר את זה ולהבין שנוכחותן של התחושות-תופעות הללו אינן סימן לכך שמשהו לא בסדר.
לפעמים חשוב מאוד להתקדם, למרות הפחד.
במצבים מסוימים, דווקא ההישארות במקום, במרחב המוכר, מסוכנת.
המנעות מפעולה במקומות חשובים, היא גם מסוכנת וגם אחת מגזלניות האנרגיה המרכזיות.

**
"איפה הדליפות שלך?", שאלה אותי השבוע שרית אמיתי כשהתארחתי בפודקאסט שלה,
"מה מרוקן לך את המצבר?"
"הדבר שמשפיע עלי יותר מכל הוא עניינים לא מדוברים במערכות יחסים שחשובות לי", עניתי.

כשחיים ועובדים עם אנשים, בין היתר חווים גם קונפליקטים ומתחים.
כשזה קורה, אחת הדרכים הכי אפקטיביות ובריאות להתקדמות היא שיחה כנה ואמפטית.
באופן אישי, כשאני חווה קונפליקט כואב או מעיק עם מישהו קרוב לי,
למרות שברור לי שכשתתקיים שיחה היא תשפר את המצב,
קשה לי "לחתור למגע" וליזום שיחה כזו.

הדיבור הפנימי שלי יכול להישמע כך:
"אני רוצה לקיים את השיחה הזו, אבל לא היום."
"עדיף לעשות את זה בזמן אחר, בתנאים קצת יותר מתאימים."
"חשוב לי לעשות את השיחה הזו, וגם אעשה אותה, אך אני צריך עוד זמן כדי להגיע יותר מוכן."

לכאורה יש היגיון במשפטים הללו,
ואולי אפילו התזמון, התנאים וההכנה יכולים להיות טובים יותר מכפי שהם עכשיו.
עם זאת, חשוב להכיר בכך שבבסיס של כל המשפטים הללו נמצא פחד:
פחד לפגוע או להיפגע.
פחד שדברים יצאו משליטה ויתפתחו בצורות שאיננו רוצים.
פחד שלא נדע מה לומר או איך להגיב.
פחד מדחייה.

**
המילה "פחד" יכולה לעורר התנגדות.
חלק מהמנהלים שאני מלווה יתרגזו אם אשאל אותם "מה מפחיד אותך בסיפור הזה?".
"לא מפחיד אותי כלום" הם יענו וייסגרו.

אם לעומת זאת אשתמש במילים אחרות כגון "מה מטריד אותך?", או "איפה אתה לא שקט?"
יהיה להם הרבה יותר קל להיפתח ולשתף.

חשוב להשתמש בטרמינולוגיה מתאימה, כדי שאנשים ירגישו נוח לתקשר,
ועם זאת לזכור, שגם כשמשתמשים במילים וברגשות אחרים, בבסיסם נמצא פעמים רבות פחד.

הסופרת ג'וליה קמרון ("דרך האמן") טוענת ש"דחיינות אינה עצלות, אלא פחד, וחשוב לקרוא לה בשמה."

"אני נמנע, משמע אני פוחד" (על משקל "אני חושב, משמע אני קיים"),
הוא משפט שאימצתי לעצמי לאחרונה, ושעוזר לי לפגוש את הפחד שלי, להקשיב לו ולהיות איתו.

במקרה שלי, עצם המחשבה על שיחה טעונה עם מישהו שיקר לליבי,
מעוררת בי תחושות דומות לאלו שחוויתי על הסלע בנהר הטארה:
דופק מואץ, נשימה קצרה ולא סדירה, כיווץ בחזה, מועקה בבטן.

בדומה לסלע, זה בדיוק סוג המצבים שחשוב לעשות בהם צעד קדימה ו"לזנק למים", למרות הפחד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אתם מוזמנים להאזין לשיחה המלאה (קישור לאפל, קישור לסופטיפיי) של שרית אמיתי הנפלאה ושלי.
דיברנו על תקשורת מקרבת, משפחה וקריירה, התפתחות אישית ועוד.
במהלך השיחה שרית הפתיעה אותי והציעה לי שיתוף פעולה בשידור חי,
הצעה שאיפשרה לנו לקיים שיחה ספונטנית ואותנטית ברוח תקשורת מקרבת.

לדרך שבה אנו חושבים ומסתכלים על דברים יש השפעה גדולה עלינו.
הגדרה פשוטה מזוית קצת אחרת יכולה להוביל לשינוי תפיסתי והתנהגותי.

הנה דוגמא להגדרה של ג'ים רוהן למה נחשב "קל" (Easy) בעיניו.
נחשפתי אליה לפני מספר שנים והיא נחקקה בי מאז.

עפ"י ג'ים רוהן, משהו ש"קל" לעשותו הוא משהו שאנחנו יודעים מהו,
ושאם נעשה אותו הוא יקדם אותנו למטרתנו.
הדגש הוא על הבהירות בנוגע לדבר שיש לעשותו.

לדוגמא:
איך ניתן לשפר את הבריאות שלנו?
להפסיק לעשן ולהקפיד להתעמל שלוש פעמים בשבוע.

איך אפשר לטפח מערכת יחסים?
לבלות זמן איכות ביחד, לפרגן ולהקשיב.

למה זה "קל"?
כי ברור לנו מה צריך לעשות.
זה קל יותר ממצבים שבהם אין לנו בהירות בנוגע למה שצריך לעשות,
כמו למשל בעיה שאיננו יודעים כיצד לפתור, או מחלה שלא ברור איך נכון לטפל בה.

**
כשאנחנו מספרים לעצמנו שמשהו קשה לנו ואנו מאמינים בכך, הוא באמת קשה.
"קשה לי לבקש העלאת שכר", "קשה לי להתנתק מהפייסבוק".

באופן דומה, כשאנחנו מספרים לעצמנו שמשהו קל ואנו מאמינים בכך, הוא הופך להיות קל, או קל יותר.
חשוב להדגיש שלא כל דבר "קל" יגיע בהכרח בזרימה נטולת מאמץ.
יכול להיות משהו שהוא גם "קל" ושגם נידרש להשקיע מאמץ בכדי לעשותו.
לפני זמן מה נוצר ריחוק בין קולגה שלי לביני, בעקבות מחלוקת שהתפתחה בפגישה בינינו.
באותה פגישה אמרתי משהו שהצטערתי עליו, וגם יצאתי מתוסכל ממשהו ששמעתי ממנו.
מה כדאי לעשות בסיטואציה כזו?
ליזום שיחה פתוחה, קשובה וכנה ליצירת בהירות וניקוי מטענים.
זה "קל" כי ברור לי מה ישפר את המצב, וזה לא קל כי באותה נקודת זמן חוויתי מועקה ומתח.

**
למה אנחנו לא עושים משהו אם "קל" לעשותו?
האבחנה של ג'ים רוהן לשאלות הללו משעשעת וגאונית כאחד:
"כל מה שקל לעשות, גם קל לא לעשות."

קל להתעמל שלוש פעמים בשבוע, וקל יותר להמשיך לישון או לרבוץ על הכורסא.
קל לבקש העלאת שכר, וקל יותר לא לבקש.
קל להתנתק מהפייסבוק, וקל יותר להמשיך לשוטט בפייסבוק.
קל ליזום שיחה ליישור הדורים, וקל לא פחות להימנע משיחה כזו.
קל להפסיק לעשן, וקל יותר להמשיך לעשן.

**
כשמשהו שאני שומע נחקק בי, מסקרן אותי להבין מה עושה אותו כה משמעותי עבורי.
ניסיתי לחשוב מה יש בהגדרה הזו של ג'ים רוהן שתופס אותי.

אני מוצא פה שלוש נקודות חשובות:

א. פשטות ובהירות:
כמעט בכל רגע נתון אני יכול להגיד אם משהו ברור ("קל") או שאינו ברור.
זה ממקד ועוזר להפחית את המורכבות והסיבוכיות.

ב. אחריות:
אם ברור מה חשוב לעשות עכשיו, יש לי אחריות להוציא את זה לפועל.
אם זה עדיין לא ברור, יש לי אחריות להמשיך לחפש.
אפשר להפסיק לחפש תשובות כתירוץ להימנעות מפעולה.

ג. חמלה:
התובנה שכל מה שקל לעשות גם קל לא לעשות,
עוזרת לי לפתח חמלה ולהפחית שיפוטיות והלקאה עצמית.
יכול להיות משהו "קל" שהוא קשה ומורכב עבורי, ולא אעשה אותו.

כשזה קורה, עדיף שאומר לעצמי:
"ברור לי מה חשוב לעשות" + "זה באחריותי" + "קשה לי ואני לא עושה זאת עדיין",
מאשר שאספר לעצמי סיפורים אחרים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מספר הרהורים מטיול קיץ:

כשיוצאים למרחב לא מוכר, יכול להיות שנחווה הרבה חוסר שקט, מוטרדות ודאגה.
שמתי לב שכמעט בכל רגע נתון משהו מטריד ומעסיק אותי.
דוגמא קטנה מהדרך לשדה התעופה:
– האם ירשו לנו להעלות את הטרוליז למטוס למרות שהם חורגים בחצי קילו?
– האם נטוס היום או שהטיסה תבוטל?
– מה יהיה עם התורים המטורפים בנתב"ג?
– האם המטוס ייצא בזמן או יתעכב?

המוטרדות הזו, נוכחת בחלקים גדולים מהזמן.
כשמשהו מסתדר, כמו למשל, צ'ק-אין זריז וחלק, וטיסה שיוצאת בזמן,
משהו אחר נכנס למרחב תשומת הלב ומתחיל להציק.
יש פה בור ללא תחתית: חוסר שקט שבכל פעם מוזן ממשהו אחר.

**
תופעה דומה, מזווית קצת אחרת:
בחלקים גדולים מהזמן, מתחשק לי להיות במקום אחר, להגיע, להתקדם, לעבור שלב.
לדוגמא:
– מתי יתחיל הצ'קאין? מתי נעבור את הבידוק? מתי נעלה למטוס? מתי נמריא? מתי ננחת?
– מתי נקבל את הרכב השכור? מתי נגיע ליעד? מתי נקבל את החדר? מתי יגיע האוכל?

לא משנה איפה אנו נמצאים, תמיד יש את הדבר הבא לצפות לו.

השילוב זה של מוטרדות ושל רצון להיות במקום אחר מתסכל.
הוא פוגע באיכות החוויה ובנוכחות שלנו.

כמה מהזמן אנו נוכחים במקום ומקבלים את המצב שאנו נמצאים בו,
וכמה מהזמן אנו מוטרדים ממשהו עתידי שאולי יקרה ואולי לא, או רוצים להיות במקום אחר?

כמה זמן חולף מרגע שדברים מסתדרים בדיוק כפי שקיווינו ועד שאנו שוב חשים חוסר שקט, מוטרדות או רצון להיות במקום אחר?

מודעות לכך שאנו מוטרדים וממוקדים בעתיד, מציפה את התופעה אך לא מעלימה אותה.

**
חוויות.
הרגעים הכי המשמעותיים בכל טיול נובעים בעיקר מאינטראקציות ופחות מנופים או מאטרקציות.
הנופים והאטרקציות הם מרחב שבתוכו יכולות להיחוות החוויות, מרחב חשוב ולא הכרחי. 

בטיול הנוכחי, לנו במהלך שני לילות ליד אגם קטן ומדהים בהרים.
הנוף מהמם וברגע הראשון הנשימה נעתקת.
באחד הימים חזרנו לבקתה שלנו המשקיפה על האגם והיינו די עייפים.
השמיים היו מעוננים, ולא התחשק לנו לטבול שוב באגם.
פתאום, החל טפטוף של גשם קל.
"מתאים לך לחצות את האגם בשחייה בגשם..?" שאלתי.
חמש דקות לאחר מכן כבר היינו במים הקרירים.
העייפות נעלמה בשנייה.
11 דקות ו 23 שניות מקצה לקצה לפי הסטופר של רועי.

האגם הוא אותו אגם.
החוויה, הסיפור והזיכרון יהיו שונים לגמרי.

**
מסורת מתחילה מפעולה אחת.
הטיול הנוכחי היה טיול הקיץ השביעי שרועי ואני יוצאים אליו.
הטיול הראשון היה בחופש הגדול של כיתה ב' – העמסנו על הרכב אוהל, שקי שינה קצת ציוד ועלינו צפונה.
לא היתה לנו תוכנית מוגדרת והכוונה היתה להתקדם בקצב ובכיוון שמתאים לנו.
כשעושים את זה בזוג, המנהלות פחות מסובכות, ואפשר לזרום די בקלות.
מאז, בכל קיץ וקיץ, הקפדנו לצאת לטיול השנתי שלנו.
השנה עשינו את זה בפעם השביעית ברציפות, פעם ראשונה בחו"ל.
כשיצאנו לטיול הראשון לפני שש שנים, לא ידענו שהוא יהיה תחילתה של מסורת.
מסורת מתחילה בפעולה אחת.
חשיבותו של משהו מתבררת לעיתים בפרספקטיבה של זמן ומרחב.

**
אותו דבר אבל שונה.
לכאורה, יש מסגרת קבועה ודומה לטיולי הקיץ שלנו: הם תמיד ביולי-אוגוסט, נמשכים כשבוע, אבא ובן.
למרות קווי הדימיון הטיולים הללו שונים מאוד זה מזה:
זה נובע גם מכך שאנחנו משתנים עם הזמן (הטיול עם ילד בן 8 שונה מטיול עם נער בן 14),
וגם מכך שברגע נתון, בהתאם למה שעובר עלינו ולמקום שאנו נמצאים בו, החשק והרצונות שלנו משתנים.
אחד הדברים שאני הכי אוהב בטיולים הללו הוא החופש שאנחנו מאפשרים לעצמנו:
יוצאים עם מעט תוכניות ועם הרבה זרימה למה בא לנו לעשות בשעות הקרובות.
בנחל שכיף לנו לשהות בו נישאר כמה שעות, ומחורשה מלאת דבורים נברח מהר.
הטיול מתהווה מתוך הקשבה ותשומת הלב מתמשכת לעצמנו ולמה שמתאים לנו.

**
סגירה.
בסופו של כל טיול אנחנו מוציאים ספר "לופה" עם הרבה תמונות וקצת מילים לסיכום הטיול.
הסגירה היא שלב חשוב בחוויה.
בספר שכזה אנו משתדלים להנציח גם תמונות וגם רגעים שנרצה לזכור.
לאחר שהחוויה המיידית חולפת, מה שנשאר זה התמונות, הזיכרונות והספר.
טיול של מספר ימים הוא חוויה אינסופית מלאה ומורכבת.
לאחר חודשים ושנים, התמונות והזיכרונות ישטחו אותה למשהו מוגבל ומצומצם.
חלק גדול ממה שחווינו יתאדה, וייזכרו מספר מצומצם של אירועים ורגעים.
"ספר טיול" יכול להשפיע על הדרך שבה נזכור את הדרך שעברנו:
משפט מצחיק שנאמר, אדם מעניין שפגשנו, שיר שנדלקנו עליו במהלך הטיול.
בדומה לספרי ההיסטוריה, ספר טיול אינו תיעוד מדויק של מה שהיה,
אלא בחירה סלקטיבית במספר מצומצם של תמונות, אירועים וזיכרונות שבוחרים להדגיש.

**
עד כאן מספר הרהורים על טיול.
טיול הוא בדרך כלל פרק זמן בן מספר ימים, הפוגה בתוך החיים.
כשאני עובר על מה שכתבתי פה, מתחדד לי שהכול למעשה רלוונטי גם לחיי שגרה רגילים ויומיומיים:
מוטרדות, רצון להיות במקום אחר, חשיבות החוויות, נוכחות והקשבה, בחירה, מסורת, סגירות וסיכומים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר