חודש: מאי 2019

השבוע זכיתי להנחות עם רונה קורס בן יומיים בנושא תרבות ארגונית ועבודת צוות.
אחד הדברים הראשונים שאמרנו למשתתפים (ושחזרנו עליהם שוב ושוב),
הוא שהם לא הולכים ללמוד שום דבר חדש שהם לא מכירים:
מתן וקבלת משוב, מעבר מתפיסת קורבנות ללקיחת אחריות,
מודעות רגשית, ניהול אנרגיה, להיות כאן ועכשיו, סגנונות תקשורת,
ביטוי הערכה והכרת תודה, ניהול זמן וסדרי עדיפויות,
הפחתת שיפוטיות והגברת סקרנות.

למה להשקיע (או לבזבז) יומיים על נושאים מוכרים שכבר שמענו עליהם בעבר?

**
מאותה סיבה שאנו אוכלים, מתקלחים ומצחצחים שיניים כל יום.

יש הבדל גדול בין להכיר ולהבין נושא מסוים, לבין ליישם אותו.

**
אחד התרגולים בקורס הוא מתן משוב.

קבלו הצצה לתרגיל:

מתחלקים לזוגות ועושים את הדבר הבא –
המשתתף הראשון אומר לבן זוגו ב-60 שניות מספר דברים שהוא מעריך בו ובעבודה שלו.
לאחר מכן, ב-60 שניות נוספות הוא משתף אותו בדברים שלדעתו הוא יכול לשפר או לפתח.
אחרי 2 הדקות הללו מתחלפים.

בתוך פחות מחמש דקות כל אחד מהמשתתפים בחדר נותן ומקבל משוב ישיר ומשמעותי.
הזמן שלוקח לעשות את זה, זה בערך כמו לצחצח שיניים.
קל להבין את זה.
כולם מכירים בחשיבות של זה.
כמה עושים את זה בפועל, בשגרה?
למה…?

**
4 סיבות עיקריות לכך שזה קורה פחות ממה שהיינו רוצים:

1. אנחנו עסוקים מדי ואין לנו זמן לכך.
(זה תירוץ כמובן… שכן נדרשות דקות בודדות בלבד לפעולה הזו.)

2. זה לא מספיק חשוב לנו.

3. אנו מרגישים מבוכה או חשש לתת משוב ישיר וממוקד לאדם אחר.

4. אנו חוששים או מתביישים לבקש משוב.

**
מה עושים כשרוצים לשנות משהו אבל זה מרגיש לנו מאולץ?

לדוגמה:
מה לעשות אם אני רוצה לפתח את ביטוי הכרת התודה שלי לאחרים ומרגיש שזה מלאכותי?

אחת ההמלצות היא Fake it until you make it – 
תעשה משהו גם אם אתה "מזייף" אותו עד הוא יהפוך להיות "אמיתי".

המשפט הזה הקפיץ מאוד את אחד המשתתפים בקורס.
הוא חווה את זה כשקר. כהעמדת פנים לא אותנטית.

ההמלצה שלי: Practice it until you make it – 
אל תבטא הכרת תודה אם אינך מרגיש אותה. 
אבל… אם יש בך הכרת תודה ואתה מרגיש לא נוח לבטא אותה, 
צא מאזור הנוחות ותרגל את זה שוב ושוב ושוב.
עד שהשריר המסוים הזה יתפתח ויהפוך להרגל.

**
אנשים מבלבלים בין "טבע" ל"הרגל".

בדרך כלל כשאומרים "זה לא טבעי לי" או "זה לא בטבע שלי",
מתכוונים להגיד "אני לא מורגל בזה".

לצחצח שיניים זה לא בטבע שלנו.
זה בהרגל שלנו.

**
כמנחה, אם יש פער בין הדיבור שלך להתנהלות שלך, הקבוצה תראה את זה מייד.
לא רק כמנחה.
גם כהורה. 
גם כמנהל.

המעשים שלנו מדברים הרבה יותר חזק מהמילים שלנו.

בשני העשורים האחרונים הנחיתי מאות סדנאות בתחומים של תקשורת בינאישית, מערכות יחסים, עבודת צוות ופיתוח מנהלים.

אחת הסיבות המרכזיות שאני בוחר לעסוק בתחום הזה היא התזכורת המתמדת עבור עצמי,
המאפשרת לי להעמיק בנושאים הללו ולתרגל אותם שוב ושוב ושוב.
ברמה מסוימת זו אסטרטגיית "צחצוח השיניים היומי" שלי.

עבודה יומיומית בדרך אינסופית…

**
הנה השורה התחתונה לשינוי משמעותי:

א. לבחור משהו חשוב שאנו רוצים לשפר או לפתח בחיינו.
ב. לתפור לעצמנו תהליך, אסטרטגיה או דרך פעולה שיאפשרו לנו להכניס את זה לחיים.
ג. לתרגל לתרגל לתרגל לתרגל לתרגל.

לא מדע טילים.

**
חגיגות והכרות תודה שחיות עכשיו:

תודה לחברי הקבוצה על השתתפות ערה, פתוחה ומאתגרת ביומיים הללו.
תודה לרונה, שי ושירלי על התמיכה, הייעוץ והשותפות בהנחייה.
תודה לסטפן שליווה אותנו השבוע ושתרם להתפתחות המקצועית שלנו בעזרת משוב בונה ומקדם.
תודה למסגרת שאני חלק ממנה ואשר מאפשרת לי לעבור ולהעביר תהליך שכזה.
תודה על הגמישות המשפחתית שאפשרה לי לצאת מוקדם ולחזור מאוחר בימים הללו.
תודה על למידות משמעותיות מתוך חוויות והתנסויות בזמן אמת.
חגיגה על עוד צעד משמעותי בדרך.

**
רוצים סדנה חווייתית ומשמעותית בנושאים הללו לארגון שלכם…?
שלחו לי מייל חוזר או צרו קשר דרך האתר.
**
בעוד כשבועיים תתקיימנה שתי סדנאות התקשורת המקרבת בהנחיית סילביה הסקביץ' ומייקל דליו.
סדנת ערב ביום ה' בירושלים + סדנת שישבת בעין שמר.
הזדמנות ייחודית ללמוד עם שני מנחים בינלאומיים.
ניתן עדיין להירשם. 
נותרו מקומות אחרונים.
הפרטים המלאים ותחילת הרשמה בקישור הבא.
(השאירו פרטים ומישהי מאנשי הצוות המארגן תחזור אליכם)

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"ארבע ההתנהגויות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים"

עם כותרת כזו, כנראה שאחוזי הפתיחה של הפוסט הנוכחי יהיו גבוהים.
בין אם אתם מאמינים שיש ארבע התנהגויות כאלו ובין אם לא, 
יש משהו מושך בכותרת הזו שגורם לאנשים להיכנס ולהציץ.

"ארבע ההתנהגויות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים"
היא כותרת המשנה של ספר בשם "המנכ"ל מהדלת הסמוכה" שנכתב ע"י אלניה בוטליו וקים פאואל,
ומבוסס על מחקר שהקיף למעלה מ 2,600 מנכ"לים.

אני מאמין שכותרת המשנה הזו היא כותרת שיווקית אפקטיבית ומושכת.
אני פחות מאמין שיש ארבע התנהגויות עיקריות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים.
בעיני, החיים, העולם ואנשים הם יותר מורכבים מכך.

לשם סיפוק הסקרנות, 4 ההתנהגויות המצוינות בספר הן:
החלטיות, השפעה באמצעות שיתוף, אמינות בלתי מתפשרת והסתגלות באומץ.

**
הפוסט השבוע מוקדש למספר דברים שהעסיקו אותי ונגעו בי השבוע.
אם תנסו לחפש מכנה משותף מעבר לכך, לא בטוח שתמצאו.

חלקכם ימצאו את הפוסט הזה ארוך ומפוזר מדי.

אתם צודקים:
הוא נכתב בניגוד להמלצות השיווקיות המיועדות לכתיבת פוסטים, ספרים או מסרים:
ריבוי נושאים, חוסר במסר מרכזי אחד, אין הנעה לפעולה.
ממש בניגוד לנוסחה שלפיה נכתבה הכותרת "4 ההתנהגויות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים".

**
השבוע, בערך בזמן שבו מורן ילדה את בנה הראשון,
איליין, אשתו של יואב, נפטרה לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן.

חגיגה ואבל. חיים מלאים.

**
ברגעים אלו, ממש בזמן כתיבת הפוסט הזה, 
עקב החום הכבד, עדיין בוערות שריפות באזור יער בן שמן וקיבוץ הראל.
עשרות בתים נהרסו ועשרות משפחות קמו למציאות שונה מאוד מזו שחיו בה אתמול.

**
"לא זמן מועט יש בידינו אלא שאנו מאבדים זמן רב.
חיינו ארוכים דיים והם נקצבו לנו ברוחב לב לשם הגשמת הדברים הגדולים ביותר, אם רק נכלכל אותם בתבונה עד תומם.
ואולם, כאשר הם נמוגים בגלל בזבזנות ורשלנות, כאשר אין הם מוקדשים ולו לדבר טוב אחד,
הרי רק כשקיצנו דוחק אנו מבינים שחיינו חלפו מבלי שהבחנו בכך."

"כך הם פני הדברים: לא חיים קצרים ניתנו בידינו אלא במו ידינו אנו מקצרים אותם,
ואין חיינו דחוקים אלא שאנו נוהגים בהם בפזרנות.
כשם שנכסים עצומים ואדירים, אם התגלגלו לידי בעלים גרועים מתכלים כהרף עין,
ואילו נכסים צנועים ככל שיהיו, אם הופקדו בידי שומר טוב מתרבים בניהולו הנבון – 
כך מתפרשים חיינו על פני זמן רב מאוד למי שנערך להם כהלכה."

"ולפיכך, אל לך לחשוב על אדם כלשהו כאילו חי חיים ארוכים רק על שום שערו האפור או קמטיו:
הוא לא חי חיים ארוכים, אלא התהלך ימים רבים על פני האדמה.
ומה אם אדם נקלע לסערה פראית עם צאתו מן הנמל, והסערה טלטלה אותו אנה ואנה 
והנחתה אותו במעגל באותו נתיב כשרוחות עזות נושבות בזו אחר זו מכיוונים שונים, 
האם תחשוב כי אדם זה הפליג למרחקים? 
הוא לא הפליג ארוכות, אלא היטלטל ארוכות."

~ הציטוטים מתוך הספר "על קוצר החיים" מאת הפילוסוף לוקיוס אנאיוס סנקה (תרגום מרומית נאוה כהן).

**
"פגישה" היא תכנית הראיונות האישיים של רוני קובן ב"כאן 11":
זמן איכותי של מפגש אנושי, ללא פרסומות או שיקולי רייטינג.
אתמול צפיתי בראיון של רוני עם סתיו שפיר.

תוך כדי צפייה בראיון שמתי לב כיצד המצב הרגשי שלי משתנה:
התרגשות.
השראה.
תקווה.
בטחון.
הכרת תודה.

הערך האנרגטי של הראיונות הללו הוא גבוה.

בדומה לערך אנרגטי של מוצר מזון, 
ההרגשה לאחר צריכת המוצר (התכנית או המזון),
יכולה להעיד על איכות המוצר (התכנית או המזון).

**
השבוע ביליתי יום שלם עם צוות של ארגון מסוים.
הם חווים קושי רב ביניהם (חלקם מכנים זאת משבר), והגעתי בכדי לנסות לסייע להם.

העבודה הזו היא דוגמא לסוג העבודות הכי מורכבות שאני עושה, והיא כוללת שלושה שלבים:

1. הכרות, למידה ואבחון.
ביקשתי מהמנכ"ל לפגוש 5 אנשי צוות בעלי תפקידים שונים המייצגים פרספקטיבות שונות, 
לשיחות אישיות בנות כשעה, שבמהלכן למדתי להכיר אותם ואת הדרך שבה הם רואים את הדברים.
בנוסף השתתפתי בישיבת צוות בת כשעה וחצי, כדי לראות את הצוות "בפעולה" ב"זמן אמת".

2. גיבוש תמונה משולבת והמלצה לתכנית פעולה.

3. עבודה מעשית, קבוצתית ואישית, לשיפור המצב.

**
כשעובדים ב-1:1 עם אנשים לומדים להכיר את האתגר והמורכבות שביצירת שינוי, ועד כמה זה אינו מובן מאליו.

כשעובדים עם זוג אנשים המצויים בקונפליקט וחווים קושי ביניהם (במשפחה או בעבודה) המורכבות הזו כפולה ומכופלת.

כשעובדים עם קבוצה או עם ארגון רמת המורכבות עצומה וגדלה בעשרות מונים: 
ריבוי נקודות מבט, הבעיות, המניעים, האג'נדות, המטענים האישיים שנצברו וסדרי העדיפויות.
כל זאת במסגרת זמן מצומצמת בעלת אילוצים ומשאבים מוגבלים.

להתערבות ארגונית שכזו מגיעים עם הרבה ענווה.
ועם הרבה כוונה.

**
"אתם נמצאים כאן.
אתם יכולים להגיע לשם.
אבל אתם חייבים להבין שמה שהביא אתכם לכאן, לא יביא אתכם לשם."

"יש סיבה לכך שאני מקדיש כל כך הרבה אנרגיה לזיהוי אתגרים בין-אישיים אצל אנשים מצליחים.
הסיבה היא, שככל שמטפסים גבוה יותר, כל הבעיות קשורות יותר להתנהגות.

ברמה הגבוהה יותר בחיים הארגוניים, כל השחקנים המובילים הם אנשים מוכשרים.
כולם חכמים. כולם מעודכנים בהיבטים הטכניים של עבודתם.
אף אחד לא מתמנה, נניח, למנהל כספים, בלי לדעת לספור, לקרוא מאזן ולטפל כראוי בענייני כספים.

לכן בעיות התנהגותיות הופכות חשובות כל כך בשלבים העליונים של הסולם הארגוני.
כשכל הדברים האחרים שווים, כישוריכם הבין-אישיים (או היעדרם) באים לידי ביטוי במידה רבה יותר ככל שאתם מטפסים גבוה יותר.
למעשה, אפילו כשכל הדברים האחרים אינם שווים, כישוריכם הבין-אישיים הם שעושים הרבה פעמים את ההבדל וקובעים כמה גבוה תגיעו."

~ הציטוטים מתוך "ממנהל טוב למנהל מצוין" מאת מרשל גולדסמית.

**
מרשל גולדסמית מדגיש את חשיבות הכישורים הבין-אישיים להצלחה בקריירה.
בעיני זה הרבה מעבר להצלחה בקריירה.
זה לא רק כמה גבוה נגיע או כמה נצליח עסקית, 
אלא גם איך נרגיש.
ואיך נחיה.

**
בתחילת יוני אני מתוכנן לצאת לחופשה מיוחדת (מעין שבתון) בת כחודשיים.

השאלה הראשונה של רוב האנשים ששומעים את זה היא: "לאן אתה טס?"
התשובה היא שאני לא.
לפחות לא כרגע.

למעט 4.5 ימים שכבר "נעולים" ביומן, אין לי תכניות מוגדרות נכון לעכשיו.

אין תכניות ויש התכווננות:
להוריד הילוך, לשוטט, לפגוש אנשים, ללמוד, לגלות …

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"זה העניין, אתה מבין. ברגע שאתה תוחב את אצבעותיך בשאלות הגדולות, אינך יכול להפנות להן עורף".
ומהן השאלות החשובות?
"כמו שאני רואה את זה, הן עוסקות באהבה, באחריות, ברוחניות, במודעות.
ואילו הייתי בריא היום, אלה עדיין היו הנושאים שהייתי עוסק בהם.
אלה היו צריכים להיות הנושאים כל הזמן".

ניסיתי לדמיין את מורי בריא.
ניסיתי לדמיין אותו מסיר את השמיכות מעל גופו, קם מהכיסא, ושנינו יוצאים לטייל בשכונה, כמו שהיינו מטיילים בקמפוס.
פתאום הבנתי שחלפו שש עשרה שנה מאז ראיתי אותו עומד על רגליו.
שש עשרה שנה?

ואילו היה לך יום אחד של בריאות מושלמת, שאלתי, מה היית עושה?
"עשרים וארבע שעות?"
עשרים וארבע שעות.
"נראה…הייתי קם בבוקר, מתעמל, אוכל ארוחת בוקר נפלאה של לחמניות ותה,
יוצא לשחות, ואחר כך מזמין את החברים שלי לבוא לארוחת צהריים נחמדה.
הייתי מזמין אותם אחד אחד או שניים שניים כדי שנוכל לשוחח על המשפחות שלהם, על הבעיות שלהם, לדבר על המשמעות שלנו זה לזה.
ואז הייתי רוצה לצאת לטיול, בגן עם כמה עצים, לראות את הצבעים שלהם, להביט בציפורים,
לספוג את הטבע שלא ראיתי כל כך הרבה זמן.
בערב, נלך כולנו למסעדה עם פסטה נהדרת, אולי איזה ברווז – אני אוהב ברווז – ואז נרקוד כל הלילה.
אני ארקוד עם כל בני הזוג הנהדרים ביותר שיש, עד שאתמוטט.
ואז אני אלך הביתה ואישן שינה עמוקה ונהדרת".

זה הכול?
"זה הכול".

זה היה כל כך פשוט. כל כך בינוני. בעצם, התאכזבתי קצת.
חשבתי שהוא יטוס לאיטליה או יסעד עם הנשיא או ישחק על חוף היום או ינסה את כל הדברים האקזוטיים שיעלו בדעתו.
אחרי החודשים הרבים שבהם שכב שם, בלי יכולת להזיז רגל או כף רגל –
איך הוא יכול למצוא שלמות בכזה יום ממוצע?
ואז הבנתי שזהו עצם העניין. "

~ הציטוט מתוך "ימי שלישי עם מורי" מאת מיץ' אלבום, עמוד 151-152

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

1. מעבר

המעבר בין מאות רקטות, ארבעה הרוגים ומי יודע כמה נפגעים בתחילת השבוע (מוצ"ש – שני),
לבין הפסקת האש ואירועי יום הזיכרון בהמשך השבוע (שני – רביעי),
לבין חגיגות יום העצמאות, החופשות והמנגלים (רביעי – …) היה חד עבורי.
מפתיע כל פעם מחדש כמה מהר אנשים ומדינה עוברים בין מצבים.

**
2. מוזר

נראה לי מוזר, שבתוך יום-יומיים, 
אנו עוברים ממצב של חוסר וודאות עצום וסכנת חיים מוחשית, המביאים בין היתר לאי-קיום לימודים,
לשקט בטוח, המאפשר יציאה של מאות אלפי חוגגים לאירועי יום העצמאות בשטחים פתוחים, ללא חששות ואזהרות.

יכול להיות שיש יותר הבנות ואינטרסים משותפים, בקרב שני הצדדים ממה שאנו נוטים לחשוב? ממה שנוטים לתקשר?
יכול להיות שלצדדים השונים יש יותר יכולת ממה שנראה לעין (גם אם רק במצבים מסוימים…) לקיים דיאלוג ולהגיע להסכמות?

ויכול להיות שלא…
ברור לי שאני מודע רק לחלק זעיר ממה שמתרחש פה…
אני יודע שאני לא יודע…

**
3. טקס משותף

ביום ראשון, יומיים לפני ערב יום הזיכרון, הנחתה שאניה בן חיים, 
מפגש מקרב בין תומכי ומתנגדי טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
להלן חלק מדברים ששאניה פירסמה ביום שאחרי המפגש:

"האמת, פחדתי נורא לקראת הערב של אתמול- דיאלוג מקרב בין תומכי ומתנגדי טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני. 
שיח כל כך טעון, וכואב שנושא בתוכו כל כך הרבה רגשות עוצמתיים וזה קרה.
שוב היה אפשר לחוות, גם במפגש טעון כזה, ששיח אחר אפשרי ויכול להתקיים.
שיח בו אפשר ביחד לנוע מ"צודק/טועה" "בסדר/לא בסדר" אל המקום בו מכירים בצרכים העמוקים של כולנו שמחפשים דרך להתמלא. 
אל המקום בו אפשר להכיר בכאב ובכמיהה של מי שלא מסכימים/ות איתו/ה ולמצוא מקום בלב שיכול להיפתח אליו גם כשממש רואים דברים אחרת, גם כשכועסים.
זה מטורף בשבילי לשים לב לזה כל פעם מחדש, שכל אחד/ת מאיתנו רוצה לעשות טוב.
כל אחד/ת מאיתנו מאמין/ה בכל ליבו/ה שהדרך שהיא מאמינה בה יכולה לעשות טוב בעולם.
מאמין בכל ליבו שאם רק האחר יתעורר לראות את מה שאני רואה, אם הוא ישים לב שיש משהו שהוא לא רואה, 
שיש לו נקודה עיוורת- ויראה את מה שאני רואה- אז יוכל להיות פה הרבה יותר טוב.
העניין הוא שכמעט תמיד שני הצדדים חושבים ככה!
ואז, נוצר הוויכוח הידוע של מי צודק, ויכוח בו כל אחד מנסה לשכנע ואף אחד לא באמת מקשיב ואף אחד לא באמת נשמע.
ואז זה מכעיס. ומתסכל. והאמון אובד.
ואז צועקים, או מכים, או מתנתקים, או מתרחקים, מסתגרים, מתבצרים.
הכל חוץ מלהיפגש ולהקשיב באמת.
אתמול חווינו קצת ממה שאפשרי כשמסכימים להיפגש ולהקשיב באמת לכאב ולכמיהה של מי שאני לא מסכים/ה איתו. 
לשמוע באמת מה חשוב לו בעומק.
הלב התרכך. הדברים כבר לא נראים כמו שחור ולבן.
כמעט כל מי שהיו שם במפגש יצאו עם אמירה שהם רואים את המורכבות הגדולה, שהם רואים שיש לאחר צרכים וכאבים שהם לא ראו ולא לקחו בחשבון קודם. 
שהם רואים את הדברים שחשובים לצד השני ומכירים בהם – גם אם לא מסכימים על הדרך. 
שהם רואים שזה לא שחור ולבן, שזה מורכב.
מטרת השיח ממש לא היתה להגיע להסכמה, אלא ליצור מרחב בו נבין את הצד השני קצת יותר ממקודם. נראה את האנושיות של השני, קצת יותר ממקודם.
וזה קרה. וגם יותר מזה.
וזה קצת, וזה טיפה בים וזה גם הרבה. כי רובינו יצאנו משם עם הרבה יותר תקווה ואמון ממה שנכנסנו.
וזה עוד רחוק מלהיות מושלם, ויש עוד הרבה מה ללמוד על יצירת שיח מאתגר שכזה. והיו רגעים לא פשוטים,
ואני שמחה ומתרגשת שהוא קרה ושרובינו חווינו שם חוויה של פתיחת הלב, הבנה, קירבה והקשבה. "

**
4. כוונות ופעולות

אותן פעולות יכולות לנבוע מכוונות שונות.
אותן כוונות יכולות לבוא לידי מימוש בפעולות שונות.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להשמיע קול חשוב, להביע כאב, לקחת אחריות, להוות דוגמא אישית לאנושיות ולתקווה.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להילחם בסכנה של איבוד דרך הפוגעת במדינה, בערכיה ובאזרחיה.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: לעורר פרובוקציה, לחמם את הענייניים, להפיג שעמום.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: לעורר פרובוקציה, לחמם את הענייניים, להפיג שעמום.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להילחם בסכנה של איבוד דרך הפוגעת במדינה, בערכיה ובאזרחיה.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להשמיע קול חשוב, להביע כאב, לקחת אחריות, להוות דוגמא אישית לערכים חשובים.

**
5. בדיקה עצמית

באיזו פעולה אני נוקט?
מאיזו כוונה אני מונע?
האם יש דרך פעולה נוספת שתאפשר לי לממש את כוונתי בצורה מיטבית יותר?

באיזו פעולה נוקט האחר?
מאיזו כוונה הוא מונע?
האם אני בטוח? איך אני יודע?

**
6. מבחן אישי

א. איזו תפיסה/חברה/קהילה/אידיאולוגיה/קבוצה אני מזהה כאויבים שלי עכשיו? 
ככאלו שקיומם או פעולתם פוגעים בדברים החשובים לי ואולי אפילו מסכנים את קיומי?

ב. כמה אנשים אמיתיים אני מכיר ופגשתי באופן אישי השותפים לתפיסה/חברה/קהילה/אידיאולוגיה/קבוצה האלו?
"אנשים אמיתיים" = לא כאלו המתווכים לי בעזרת אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות.

ג. מתי בפעם האחרונה פגשתי אותם והקשבתי להם?

**
7. חמלה

"חמלה, משמע לפגוש בפתיחות-לב כל מצב בו אנחנו נמצאים, 
ללא שיפוטיות וללא התנשאות, באמפתיה ובענווה; 
להיות ערים לטבע האדם כפי שהוא ולאהוב אותו כהווייתו – 
להיות ערים לקוצים כמו גם לפרחים של החיים בליבו של כל אדם, ללא אפליה, ולהיענות למצוקתם של כולם באחווה ובפעולה קשובה. 
אבל כאשר אנחנו מדגישים את הזהות המסוימת שלנו כנגד זהותם של אחרים, 
כאשר אנחנו טוענים שאנחנו ה"טובים" והם ה"רעים", 
כאשר את עצמנו אנחנו מצדיקים וכל מה שהם עושים זוכה לגינויים, 
כאשר אנחנו מדגישים את עליונותנו מול שפלותם, 
כאשר אנחנו מבדילים בין דם לדם, מבדילים בין מי ששייכים לנו לבין ה"אחרים", הזרים, וטוענים שהם פחות בני-אדם, 
שאיכשהו הם פחותים מאיתנו ולא כל-כך נחשבים, 
בכך אנחנו מחמיצים את טבע האדם המשותף לכולנו – זו פגיעה בחיים. 
כאשר אנחנו מתעלמים מאנושיותם של אחרים ומתנשאים עליהם, את האנושיות שלנו אנחנו מצמצמים; 
כאשר אנחנו מתכחשים למלוא אנושיותם של יריבינו-אויבינו-מתנגדינו, באנושיות שלנו אנחנו פוגעים – 
כאשר איננו רואים בהם אדם כמונו את ליבנו אנחנו מעקרים, ורק כך, ללא חמלת-לב, מסוגלים בני-אדם לפגוע בזולתם במעגל הרסני פוגעני שכזה ועוד להצדיק אותו … 
וכך חיינו הופכים להיות שדה קרב, ללא מוצא, ובמלחמה כולנו מפסידים: 
תחת כל דגל טמונות גופות של חללים."
~ מאיר זוהר, מתוך המאמר "להילחם בחמלה: להיות ערים לאדם בלב המלחמה", נכתב בקיץ 2014 בזמן "צוק איתן"

**
8. חשש

– ואולי זה לא מספיק…?
– ואולי דרך של חמלה וסובלנות היא קרקע קלה לניצול עבור אותם אנשים/גורמים/מערכות, שרוצים לפגוע/להשתלט/להחריב…?
– ואולי דרך של הבנה וקבלה פוגעת בנו, מחלישה אותנו ומאיימת על קיומנו…?

**
9. מתח

קשה להחזיק מתח של סיטואציה מורכבת.
קשה להישאר עם מתח של שאלות בלי תשובות.
קשה לחוות מתח של חוסר וודאות.

קל יותר לקחת צד.
קל יותר לבחור תשובה.
קל יותר לייצר וודאות.

**
10. מאבק

מוח בן 2 מיליון שנה המתוכנת לשרוד ומחפש וודאות,
מחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים", ומוציא אותנו לפעולה.

קשה לשנות דפוסים ולהתגבר על מבנים פיזיולוגיים-עצביים ועל אינסטינקטים הישרדותיים.
קשה עוד יותר כשהמבנים והאינסטינקטים מגורים ומופעלים במכוון ע"י גורמים בעלי עניין.

לא בטוח שיותר קשה מלשרוד שואה, להקים מדינה ולעבור את הדרך שעברנו עד כה…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר