המשכיות

בזכות התזכורת לחדש את רישיון הנשק, כפשפשתי במגירה, מצאתי פתקון עם מיקום המצבות של סביי וסבותיי שנפטרו לפני כשלושים שנים.

בזכות התקלה במאזדה בחרתי ליסוע אתמול לעבודה (יום ראשון אחרי חופשה בת חודשיים שבדיוק הסתיימה) עם הרכבת.

בזכות הנסיעה ברכבת, מצאתי עצמי עובר דרך בית העלמין הסמוך לתחנה ל"ביקור משפחתי" שבו גיליתי (או נזכרתי) שאני (רונן משה) קרוי על שם אביה של סבתי.

בזכות "הביקור המשפחתי" ראיתי את האבנים הללו על מצבה סמוכה: "הכול נגמר", "כל דבר טוב וכל דבר רע נגמר בסוף".

ואולי אין דבר כזה "טוב" או "רע". אולי "טוב" ו"רע" הן רק תפיסות מציאות חד מימדיות שאנו מלבישים על מצבים, אירועים ואנשים. כמו למשל תקלות מנוע, מחלות, חופשות ועבודות. "הלאה, מעבר לטוב ולרע, ישנו שדה. אפגוש אותך שם" {ג'לאל א־דין רוּמי}

ואולי שום דבר לא נגמר. ואולי אין דבר כזה "סוף" או "התחלה". של חופשה, של מחלה, של חיים…אולי הכול רק ממשיך, מתהווה ומשתנה…

כשם שאחי ואני המשכיות של הורי סביי וסבותיי שאותם לא היכרנו…
כשם שהביקור בבית העלמין הוא המשכיות של הנסיעה ברכבת ושל הפתקון שבמגירה שהם המשכיות של התקלה במאזדה ושל התזכורת לחידוש רישיון הנשק…

כשם שאחד מזרעי הפוסט הזה הוא שתי אבנים שהונחו לזכרם של אנשים שאיני מכיר על ידי אנשים שאינני מכיר…

חיים מלאים. היום.

רקטות, פיטורים, מחלות ובחירות – 5 דברים שחשוב לעשות

ביום שני בשעה 5:20 התעוררנו בהפתעה לקולה של אזעקה עולה ויורדת ורצנו לממ"ד.
כדקה וחצי מאוחר יותר פגעה רקטה ששוגרה מעזה בבית במושב משמרת ופצעה 6 אנשים.

ביום שלישי ורביעי, כחלק מצעדי התייעלות ושינויים עסקיים שהחברה עוברת,
קיבלו עובדים מכתבי פיטורים "השולחים" אותם לחפש את תפקידם הבא.

ביום חמישי היא ניגשה שוב לביקורת התקופתית, בכדי לבדוק איך הטיפול מתקדם.
כשתתקבלנה התוצאות, יתברר מה מצב המחלה והאם יש אישור להמשיך עם הטיפול הנוכחי.

מדינת ישראל חווה כרגע מערכת בחירות אינטנסיבית, רוויית אלימות, מלאת הכפשות והפחדות.
לא ברור מי ייבחר ב- 9/4 ומה יקרה לאחר מכן.

**
המציאות מתפתחת ומשפיעה על חיינו בצורות שונות, מפתיעות, לא תמיד רצויות.
אירועים רבים המשפיעים עלינו מאופיינים בחוסר וודאות ומעוררים פחד ולחץ.
אזעקות, רקטות, פיטורים, מחלות ובחירות הן דוגמאות לאירועים כאלו שרבים מאיתנו חוו או חווים:
אירועים שאין לנו שליטה עליהם ושניתן להיפגע מהם באופן ישיר (פגיעת הרקטה, קבלת מכתב פיטורים או מחלה), או להיות מושפעים מהם באופן עקיף.
בתודעה של כל אחד ואחת מאיתנו טמונים זרעים של טוב לב, אהבה, נתינה, נדיבות, שלווה וחמלה, לצד זרעים של רוע, שנאה, כעס, פחד, לחץ, חוסר ביטחון ואלימות.

האנרגיה שאנו חשים מושפעת במידה רבה מהאנרגיה שאנו מוקפים בה. 
בתקופות ובאירועים כגון אלו, האנרגיה הסביבתית חזקה מאוד ובדרך כלל כזו שמטפחת יותר את זרעי הכעס-פחד-שנאה-לחץ.
אין לנו שליטה על אירועים מסוימים ועל היבטים שאינם תלויים בנו.
יש לנו השפעה עצומה על הדברים שאנו בוחרים להתמקד בהם.

**
להלן חמישה דברים שיש לנו עליהם שליטה, שאפשר וכדאי לעשות במצבים כאלו המאופיינים בחוסר וודאות, לחץ ופחד:

1. לשלוח אנרגיה –
אפשר לשלוח אנרגיה לאנשים שזקוקים לה, להתפלל לשלומם, להצלחתם ולבריאותם.
גם אם אנו עושים את זה "רק" בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין הבורא (או כוח אחר שאנו מאמינים בו) יש לכך חשיבות והשפעה.

2. להגביר נוכחות – 
אפשר להתקשר או לשלוח הודעה למישהו שנפגע או מושפע מהאירועים.
לומר לו שאנו חושבים עליו. להיפגש איתו ולהיות לצדו.
המהות כאן היא נוכחות קרובה ("רק להיות עם…") , מבלי להלביש עליו את הדאגות, הלחצים והפחדים שלנו.

3. לעזור לאחרים – 
אפשר לעשות פעולות מסוימות שיסייעו לאנשים:
לעזור במנהלות, בארגון הבית, בבישול, בקביעת תור למרפאה, בשמירה על הילדים, בכתיבת קורות חיים ובהכנה לראיון.
המהות כאן היא לעשות משהו שהוא מעבר לנוכחות, גדול כקטן.

4. לטפל בעניינים החשובים שלנו – 
אפשר להתמקד בעניינים החשובים שלנו ולטפל בהם: במערכות היחסים שלנו, בבריאות שלנו, בקריירה שלנו ועוד.
גם בזמן אירועי טילים, פיטורים, מחלות ובחירות, חשוב מאוד להתמקד בדברים החשובים שבמימדי חיינו השונים.

5. להכיר תודה ולהוקיר את מה שיש – 
אפשר להכיר תודה על אנשים ודברים חשובים בחיינו ולהוקיר את מה שיש.
במיוחד באירועים כאלו, קל לראות שלהתעורר בבית שלא נפגע, לצד משפחה בריאה, עם עבודה מהנה ומתגמלת אינם מובנים מאליהם.

**
כשאנו מתמקדים במעגלי השליטה וההשפעה במקום במעגל הדאגה שלנו, ובחצי הכוס המלאה במקום בחצי הכוס הריקה, אנו מחזקים את עצמנו ותורמים לאחרים.

דבר אחד שחשוב להימנע ממנו בתקופות כאלו:
להישאב למסכי הטלוויזיה, למהדורות החדשות האינסופיות, לדיוני הפרשנים ולכתבות העיתונים.
אנרגיית הפחד, הלחץ , הכעס וחוסר הוודאות חזקה, הרסנית ומדבקת.
כשאנו מרשים לעצמנו להיסחף על ידה אנו פוגעים בעצמנו ואיננו עוזרים לאחרים.
הדרך לעשות זאת היא בחירה אקטיבית במה אנו צופים, למה אנו מקשיבים, במה אנו מתמקדים ומה אנו עושים.
לצורך הדוגמא, כנראה ש 5-20 דקות של חדשות ביום יספקו את החיבור הנחוץ לנו למה שקורה במדינה,
ושכל שאר הזמן שאנו משקיעים בכך (הקשבה לפרשנים, קריאת עיתונים, גלישה בטוקבקים וכו') אינו תורם ורק מזיק.

**
אחד הדברים שאני עשיתי השבוע היה להיפגש עם עומר ורום.

עומר גלס ורום טנא הם שני חבר'ה צעירים שהרימו לפני מספר חודשים את הפודקאסט המרתק "סטודנט חופשי", המתמקד בהיבטי למידה, קריירה, הגשמה והתפתחות אישית.
בכל שבוע רום ועומר מראיינים אנשים מעניינים מעולמות שונים שייצרו לעצמם את הלמידה שלהם והגיעו לאן שרצו להגיע.

השבוע עלה לאוויר הפרק "איך תקשורת מקרבת יכולה לשנות לכם את החיים?",
שבו עומר, רום ואני שוחחנו על פיתוח קריירה, המפגש שלי עם תקשורת מקרבת, העבודה שלי, תשוקה, הכרת תודה ועוד.

לקראת סוף הריאיון, שיתפתי את רום ועומר בטכניקת "להגיד שלום" – אחד הכלים האפקטיביים שאני מכיר להגברת נוכחות עם עצמנו. 
זהו גם אחד מתוך "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" שניתן לקבל ישירות למייל אחת לשבוע במשך שנה.

ניתן להאזין לפרק שבו רום ועומר מראיינים אותי בקישור הבא. (ממנו מומלץ להמשיך גם לפרקים נוספים !!!).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בדרך…

סוג המצבים שאני מאוד אוהב ב"משחקי השף" 
זה כשהידיים של המשתתפים מתחילות לעבוד עם החומרים,
בשעה שלראש שמעל הידיים אין מושג מה הן עומדות להכין.
הפוסט המסוים הזה נכתב בצורה דומה:
הידיים מתחילות לכתוב על דברים מסוימים שעדיין לא ברור אם ואיך הם מתחברים.

חומרי הגלם של פוסטים שאני כותב הם ציטוטים, רעיונות, חוויות ומחשבות.
לפעמים אני יודע מראש מה "המנה" ולפעמים אני אוסף את מה שנוכח ומגלה את "המנה" תוך כדי.
לפעמים זה מתחבר בצורה ברורה ולפעמים זה אוסף של דברים שונים.

מעניין מה יצא הפעם…

**
"תארו לכם ביצה, שמונחת לה.
איש לא מתייחס אליה במיוחד, עד שיום אחד הביצה מתבקעת ומתוכה בוקע אפרוח.
כל המגזינים והעיתונים קופצים על האירוע, כותבים כתבות לרוב.
'ביצה הופכת לאפרוח !', 'המהפכה היוצאת-דופן של הביצה!'
כאילו שהביצה עברה איזושהי התמרה בן-לילה, והשתנתה שינוי קיצוני לאפרוח.

אבל כיצד נראה הדבר מנקודת מבטו של האפרוח?
זהו סיפור שונה לגמרי.
בעוד שהעולם התעלם מהביצה הנמה-לכאורה,
האפרוח התפתח, צמח, גדל, עבר את תקופת הדגירה שלו.
מנקודת ראותו של האפרוח, התבקעות הביצה היא פשוט צעד נוסף בשרשרת צעדים ארוכה שהובילה אל הרגע ההוא – 
צעד גדול, ללא ספק, אך כלל לא אותה התמרה ראדיקלית, בצעד אחד כפי שנראתה לעיני הצופים מחוץ לביצה.

זו אנלוגיה טפשית, נכון.
אבל אני משתמש בה כדי להדגיש ממצא חשוב מאוד שנבע מהמחקר שלנו.
חשבנו כי נמצא את 'הדבר הגדול האחד,' רגע הקסם שמגדיר את פריצת-הדרך.
אפילו שאפנו אליו במהלך הראיונות שקיימנו.
אבל מנהלי החברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא היו מסוגלים להצביע על אירוע חשוב אחד,
או על רגע מסוים בזמן, שממחיש את המפנה.
לעתם קרובות, הם התמרמרו על עצם הרעיון של חלוקת נקודות וקביעת סדר הקדימות
לגורמים השונים בכל חברה-טובה-שנעשתה-למצויינת."

"החברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא כינו את המפנה שלהן למצויינות בשום שם.
לא נערך שום אירוע השקה, לא גזרו שום סרט, לא היתה שום תחושה של שינוי מהותי.
אחדים מהמנהלים אמרו שכלל לא חשו שמתחוללת התמרה מהותית, עד אשר היו בעיצומה.
לעתים קרובות זה היה יותר מובן מאליהם לאחר מעשה, מאשר בעת ההתרחשות."

~ מתוך "גלגל התנופה: מטוב למצוין" מאת ג'ים קולינס

**
לספר "גלגל התנופה: מטוב למצוין" נחשפתי לראשונה לפני כעשור וחצי,
כשהקשבתי לגרסת השמע שלו בנסיעות הלוך-חזור לעבודה.
הוא אחד מספרי הניהול והמנהיגות הכי טובים שקראתי. 
לפני מספר שנים סימנתי אותו כאחד מחמישה ספרים ששינו את חיי

ביום רביעי נזכרתי בו שוב.
זה היה במהלך מפגש עם קבוצת מנהלים שיש לי הזכות לעבוד לצדם.
הם נהנים היום מפירות של השקעה איכותית, מקצועית ומאומצת לאורך שנים.
שינוי עמוק, עקבי והדרגתי שהם ממשיכים לבנות יום אחר יום.
אני לא מאמין שיש אפשרות אחרת.
אין נוסחאות פלא.
אין קיצורי דרך.

יש דרך.

**

אתה לא מנצח כשאתה מצליח ואתה לא מפסיד כשאתה נכשל.
אתה לא מנצח כשאתה משיג את מה שרצית ואתה לא מפסיד כשאתה לא.
אתה לא מנצח כשאתה מקבל את התפקיד או את הפרויקט ואתה לא נכשל כשמישהו אחר מקבל אותם.
אתה לא מנצח כשאתה מתקבל לעבודה ואתה לא מפסיד כשאתה מפוטר מהעבודה או נאלץ לעזוב אותה.
אתה לא מנצח כשאתה מתחתן ואתה לא מפסיד כשאתה מתגרש.
אתה לא מנצח כשאתה מוציא ציון גבוה במבחן ואתה לא מפסיד כשאתה מוציא ציון נמוך.
אתה לא מנצח כשאתה זוכה במקום הראשון בתחרות כלשהי ואתה לא מפסיד כשאתה לא.
אתה לא מנצח כשמה שקורה תואם את הציפיות שלך ואתה לא מפסיד כשמה שקורה שונה מהציפיות שלך.
אתה לא מנצח כשהטיפול מצליח והמחלה נסוגה ואתה לא מפסיד כשהטיפול לא מצליח והמצב מתדרדר.
אתה לא מנצח כשמישהו שאתה אוהב נולד ואתה לא מפסיד כשמישהו שאתה אוהב נפטר.

**
ניצחון והפסד הם מושגים מדומיינים שאנו ממציאים ומלבישים על מה שקורה.
התחלה וסוף הם קביעות שרירותיות שאנו מייחסים למה שקורה.
אנחנו אף פעם לא באמת מנצחים ואנחנו אף פעם לא באמת מפסידים.
אנחנו תמיד גם וגם, תמיד לא רק זה ולא רק זה.
זה אף פעם לא הסוף וזו אף פעם לא ההתחלה.
אנחנו תמיד בדרך, תמיד בין לבין.
זה אף פעם לא מאוחר מדי.
תמיד זה זמן טוב.
גם עכשיו.
גם היום.
במיוחד היום.

**
"למדתי שהחיים הם אינסוף קשרים של סיבה ותוצאה.
ובמקום שבו אדם יכול להיכנס ולהשפיע על התסריט, זוהי נקודת ההתערבות והאחריות שלו.
והיא קובעת פעמים רבות מה תהא התוצאה.
האם לקחת את פלסטלינת חייך ולשת אותה למשהו במו עצמך?

או שהיית כמו נוצה ברוח הפראית ונתת לכל טלטלה לסחוף אותך.
ועוד למדתי שאף פעם לא מאוחר.
יש הרבה תחנות יציאה מהרפש.
לא אחת ולא שתיים. 
המון."

~ דפנה מאיר ז"ל, ציטוט מתוך "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר" מאת יפעת ארליך

**
אתמול כתבתי את "לנצח".
החלטה שרירותית לסמן תקופה של תשעה שבועות ויום.
עצירה להתבוננות.
הזדמנות להכרת תודה ולחגיגה.
לא ניצחנו ולא הפסדנו.
אנחנו בדרך.
אין לנו מושג מה יהיה מחר.
עכשיו אנחנו כאן.
עם זה.

שבת של שלום,
ט"ו באב שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

י"ט סיון – מחלת זמן

"מה הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה קם בבוקר?
סוגר את הווילון?
מתגלגל כדי להתכרבל עם בת זוגתך או עם הכר?
קופץ מהמיטה ועושה עשר שכיבות סמיכה כדי להזרים את הדם?

לא.

הדבר הראשון שאתה עושה,
הדבר הראשון שכולנו עושים,
הוא לבדוק מה השעה.

ממקומו על הכוננית שליד המיטה מכתיב השעון את התנהגותנו.
הוא לא רק אומר לנו איפה אנו נמצאים יחסית לשאר היום,
אלא גם איך להגיב.

אם השעה מוקדמת, אעצום את עיני ואנסה לחזור לישון.
אם מאוחר, אקפוץ מהמיטה ואלך מיד לשירותים.
מרגעי הערות הראשונים השעון קובע את מהלכינו.
וכך זה נמשך לכל אורך היום.

כשאנו רצים מפגישה לפגישה,
מיעד סופי אחד למשנהו,
כל רגע נארג לתוך לוח זמנים.

לאן שלא נסתכל –
הכוננית לצד המיטה, המטבחון במשרד,
פינת צג המחשב, מפרק כף היד –
השעון מתקתק, עוקב אחר התקדמותנו,
מאיץ בנו שלא נפגר.

בעולם המודרני המהיר הזה
נדמה שרכבת הזמן תמיד יוצאת מהתחנה
ברגע שאנו מגיעים לרציף.
לא משנה כמה מהר נלך,
עד כמה נתכנן את זמננו,
לעולם אין ביומננו די שעות.

במידה מסוימת זה היה המצב מאז ומתמיד,
אבל כיום אנו מרגישים יותר לחץ מאי פעם."

**
"ב-1982 טבע לארי דוסי, רופא אמריקאי,
את המונח 'מחלת זמן' כדי לתאר את האמונה הכפייתית
ש 'הזמן בורח, אין מספיק ממנו,
ואתה מוכרח לדווש מהר יותר ויותר כדי לעמוד בקצב.' "

====

הציטוטים מתוך הספר "בשבח האיטיות" מאת קרל אונורה.
הספר נכתב בשנת 2004 ותורגם לעברית בשנת 2006.

**
יש משהו משונה בקריאת הספר.
למרות שהוא נכתב לא מזמן (קצת יותר מעשור)
נראה שזה היה לפני עידן ועידנים:
ב-250 העמודים יש התייחסות מועטה בלבד,
למכשירים הסלולריים, לרשתות החברתיות,
לסנכרון המתמיד ולקושי להתנתק מאינסוף הגירויים הוירטואליים.

**
אונורה ודאסי מתייחסים ל"מחלת זמן".
נראה שהמחלה כבר מזמן הפכה למגפה שרק הולכת ומעמיקה.

חיים מלאים. יום יום.

ג' כסלו – כשהמצבר שלך ריק

הנורה שלך דולקת, למה את לא עוצרת לתדלק?
אין לי זמן. אני חייבת להמשיך לנסוע.

הגרזן שלך קהה, למה אתה לא עוצר להשחיז אותו?
השתגעת ??? אני לא יכול להפסיק, יש לי עוד המון עצים לכרות ביער הזה.

המצבר שלך ריק, למה את לא עוצרת למלא אותו?
אני לא יכולה. הילדים, הבעל, העבודה, ההורים, החברים צריכים אותי.

*****
איך זה שקל כל כך להבין את האבסורד בדוגמאות הללו וקשה כל כך ליישם את זה בחיים?

ארבעה מרכיבים חשובים ל"מילוי מצברים":

1. הבן שהמצבר שלך אינו אינסופי.
למצברים נדרשת טעינה על בסיס קבוע.

2. הביני מה טוען את המצבר שלך ומה ממלא אותך כשאת מרוקנת.
מנוחה, ספורט, חברים, משפחה, כתיבה, טבע, ריקוד, קריאה, פיסול הן רק כמה דוגמאות.

3. הכר בך כשהמצבר שלך מרוקן או קרוב לכך.
עדיף "לתפוש" את זה כבר לפני אך אם הגעת ל"נורה דולקת" חשוב שתזהה את זה.

4. עצרי. קחי את הזמן ומלאי את המצבר בדרך שמתאימה לך. אל תתביישי לבקש עזרה.
לא חייבים לחכות שהמצבר יתרוקן. אפשר למלא אותו על בסיס קבוע.

מחלה, תאונה, התמוטטות, פרידה ופיטורין מצביעים בד"כ על מצבר מרוקן ומאלצים אותנו לעצור ולמלא.

חיים מלאים. יום יום.