תגית: יאיר כספי

לפני מספר שנים היתה לי הזכות ללמוד עם ד"ר יאיר כספי במסגרת תוכניתו "פסיכולוגיה ביהדות".
הוא אחד המורים המשפיעים על חיי וחלק מהמושגים ומהרעיונות שקיבלתי ממנו מלווים אותי גם כיום.

הדבר הכי חזק שלקחתי מתהליך הלימוד עם יאיר הוא ההכרה באנושיות ובמוגבלות האנושית.
גם שלי, וגם של כל אלו שסביבי.

בשבועות האחרונים יצא לאור ספר חדש של יאיר כספי – "ספר הכישרונות".
104 הכישרונות בספר הם כישרונות שברגע הראשון יכולים להפתיע כי איננו רגילים לחשוב עליהם ככישרונות.
כמו למשל: הכישרון לא לקבל את עצמך, הכישרון לא להכיל, הכישרון לכעוס והכישרון לא להיות אותנטי.

וכך הוא כותב בפרק הפותח את הספר:
"ספר הכישרונות הוא הזמנה למהפיכה תודעתית הנוגעת במגוון הרגשות העמוקים והלא-מדוברים של הקורא.
הוא מגלה לך שהתברכת בכישרונות רבים, אותם חשבת בטעות לפגמים, ומעניק לך את הכוח להיות אנושי ולהאמין שחולשה בקבלתה נעשית חוזקה."

מניסיון, הקריאה בספר מעוררת התרגשות ופחד, הקלה וכאב, שמחה ועצב.

**
הנה דוגמא מתוך הספר לאחד הכישרונות המסקרנים:

הכישרון להיות לא מאושר

"עד לעת החדשה אנשים שמחו אם היתה להם פת לחם, קורת גג, ומישהו לחלוק בהם עמו.
היום אנו דורשים מעצמנו להיות מאושרים.
חשוב שאדם ידע לדאוג לצרכיו, ישאף לחיים מלאים, ישמח ויתענג על טובו של העולם.
ויעזוב מקום שעושה אותו אומלל.

אך האושר, שהיה פעם כמיהה, נעשה לתביעה מעצמנו ומהעולם.
אומרים שאפשר לזכות בו אם מפתחים לו כישרון.
ומי שלא הגיע אליו – אשם.
אנשים בודקים כל שעה אם טוב להם או לא.
האושר נעשה לאחד העריצים הקשים של הזמן.

האנשים שלא זכו בכישרון להיות לא מאושרים לפעמים, שואלים את עצמם כל בוקר אם הם מאושרים.
אם התשובה שלילית, הם ממשיכים ושואלים, האם זו העבודה שלא מתאימה לי, ואולי צריך להחליף את מקום המגורים, או לקנות משהו שאין לי, או להתגרש, או להחליף את המין.

אושר נעשה למקצוע לימודים.
בקורס לאנשים מאושרים יש גילוי אחר על מצב האדם אותו בדרך כלל מעלימים: רוב התלמידים יצאו מן העולם לפני שתהיה בידיהם חצי מתאוותם.

האנשים שחייבים להיות מאושרים אומללים כשהם מקבלים חדר רגיל במלון. כשהשירות איטי. כשהצ'יפס סתמיים.
לא מחשיבים שמחות בינוניות. שעות של אושר אינן נחשבות בעיניהם אם עדיין לא הגיע האושר המושלם.
הם יתקשו להחזיק מעמד לאורך זמן במקום שיש בו קשיים.
לא כדאי להתחתן אתם כי הם לא יישארו אתנו אם נחלה, או נאבד את כספנו, או נזדקן.
כדי להכריח את האושר שהובטח להם לבוא יתמכרו לתרופות וסמים.
סופם שהם נעשים מדוכאים, כי אינם מאושרים.

האנשים שלא חייבים להיות מאושרים זכו בחופש לעשות את מה שצריך לעשות, בלי לבדוק כל הזמן אם טוב להם או לא.
הם יכולים לבחור משימות קשות. לעבוד קשה במשך שנים לפני שיראו תוצאות.
לשאת תקופות של תסכול. לשמור על מקום עבודה מרתק ששכרו לא רב. לעבור מחסור.
לבחור שותף לאהבה וברית, שאולי בדבר אחד אינו מתאים. לצלוח עם ילדיהם את גיל ההתבגרות.
לשמוח באוכל פשוט. ליהנות ממזג אוויר נחמד.

האנשים שלא חייבים להיות מאושרים שמחים יותר."

**
הפוסט הזה יצא פחות אישי ופחות מושקע מכפי שרציתי שהוא יהיה.
נכנסתי לזמנים אחרונים כי חשוב לי לשלוח אותו לפני כניסת השבת.
תיכננתי להיכנס קצת יותר לעומק לאחד מ"הכישרונות" שלי ולחבר אותו למשהו שהעסיק אותי השבוע.
אני עוצר כאן ושולח את הפוסט.
אולי חלק מהכישרון שחשוב שאפתח זה הכישרון לכתוב פוסטים לא מושלמים או פחות מושקעים :).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שבת ראשונה בבית

לא התראינו כבר קרוב לשבועיים…
מאז שהתגייסה בתחילת השבוע שעבר.
בעוד מספר דקות היא תיכנס.
שבת ראשונה בבית, כחיילת.
התרגשות. שמחה.
רגע שאני רוצה לחוות.
רגע שלא יחזור.
יהיו עוד שבתות בבית.
לא תהיה עוד שבת ראשונה של אחרי גיוס.

**
שבת ראשונה בלעדיו

בלילה שבין שני לשלישי זה קרה.
אחרי התמודדות ממושכת.
שבת ראשונה בלעדיו.
יהיו עוד הרבה שבתות בלעדיו.
לא תהיה עוד שבת ראשונה באמצע שבעה.

סטיבן קובי מציע בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד",
לחשוב על הסוף כבר בהתחלה.
באחד התרגילים שלו, הוא ממליץ לדמיין את ההספדים בהלוויה שלנו:
האנשים שהיינו רוצה שיספידו אותנו והדברים שהיינו רוצים שייאמרו.
זה מחדד את הגדרת ההצלחה שלנו ואת מה שחשוב לנו בחיים.

כשהקשבתי להספדים בהלוויה של אבא של גלעד השבוע, 
זה הרגיש לי כמו סיפור הצלחה.

תמונת ניצחון.

**
שבת אחרונה של 2018

המעבר בין 2018 ל 2019 חסר משמעות.
לא יותר ממוסכמה חברתית על לוח שנה.

וגם.. אחלה תירוץ להוריד הילוך. 
להסתכל אחורה.
לסכם פרק.

זמן לעצירה. 
זמן להתבוננות. 
זמן לרפלקציה.

זמן לחמש שאלות.

**
שאלה מספר 4

4. "למי ועל מה את/ה מכיר/ת תודה השנה?"

כשאנו יוצאים לאוויר העולם, איננו יודעים לכתוב.
זה לא משהו טבעי שאנו נולדים אתו.
לאחר שעות של השקעה, לימוד, הכוונה, תרגול ותיקון אנו לומדים לעשות זאת.
הכתיבה הופכת להרגל.
מיומנות מפתח המלווה אותנו לכל אורך חיינו.

אפשר ללמוד ולתרגל גם הכרת תודה.
הכרת תודה היא מיומנות חשובה לפחות כמו כתיבה.
והרבה יותר קלה ללמידה ולתרגול.
גם הכרת תודה יכולה להפוך להרגל.
למיומנות מפתח המעשירה ומעצימה את חיינו.

אני אוהב את הטקסטים של ד"ר יאיר כספי בנושא הודיה והכרת תודה.

הנה כמה מהם מתוך הספר "ניסיון":

"הודיה היא הכרעה התלויה רק בי,
להגדיל את משקלם של דברים מסוימים בעולמי ולצמצם את נוכחותם של אחרים.
למצוא את שותפי האמיתיים ולטפח אותם, ולהניח להתעסקות באנשים אחרים.
הכרת תודה היא מאבני היסוד של הידיעה העצמית.
לצד חסרונותינו וניסיונותינו הלא פתורים, שמורים עמנו אוצרותינו הסמויים.
הודיה היא השביל המוביל למקום שבו הם טמונים.
הודיה היא גם הפעולה הפשוטה והזמינה בין דרכי העבודה.
היא נושאת עמה את יחסי העלות-תועלת הגבוהים ביותר.
אם יש לך רק רגע פנאי לעצמך, כדאי למצוא משהו שאפשר להגיד עליו תודה."

===
"ההודיה נמצאת בפרטים.

הכרת תודה מציינת את הדבר שניתן.
מציירת אותו בפרטיו ולא מוסיפה פירושים.
לא נסתפק ב'תודה על הילדים שלי'.
נציין שם, זמן, מה נתן, ומה קיבלתי.
תודה על ציפורה בתי, שבשנה האחרונה מתקשרת לשאול לשלומי, ומתגלה בה צד בוגר, אימהי,
ואני מרגיש בשיחות עמה אהוב גם כשאינה זקוקה למפתחות של המכונית."

===
"איך לומדים להודות?

כמו התחלה של פעילות גופנית למי שאינו מורגל בה,
בתחילה נדמה למתרגל שהעיסוק בהכרת התודה נועד לאחרים, אינו מתאים לו,
אין סיכוי שיתרגל אליו או ייהנה ממנו, ולא יוכל להתמיד.
הודיה מפעילה חלק בנו שלא הפעלנו לפני כן, ואפשר שיכאב כשהוא נמתח לראשונה.
מתחילים במתינות.
אפשר שבתחילה יהיה קושי להזכיר יותר משנים-שלושה פריטים בכל פרק של הודיה.
או שנתקשה להרגיש את הכרת התודה ושמחת הקבלה.
בהמשך נלמד לראות מתנות שחמקו ממבטנו.
אפשר שנידרש להתגבר על הרצון לראות שחורות או להתלונן.
אפשר שנתקשה להאמין בנוכחות החן.
כמו כל שינוי התנהגותי, הפנמת ההודיה דורשת מאמץ, מחויבות ומשמעת.
למצוא לה שעה קבועה ומקום נעים.
לפנות לה זמן. 
לפחות חצי שעה בתחילה.
להיעזר ברישום.
אפשר להודות בקול.
אפשר לצעוק באוטו בזמן הנסיעה, כאילו מדברים בטלפון."

===
"מה אסור לעשות בהודיה?

להגיד 'אבל'.
להזכיר, לצד התודה, כאבים וחסרים.
הודיה היא מאמץ מכוון להתבונן בקיים.
היא מחייבת להניח לרגע בצד את המקומות הלא פתורים, שאליהם נשוב בזמן אחר."

===
"מה נוטים להחמיץ בתחילת הדרך?

את הדברים הברורים.
הקרובים לעין ביותר.
שכאילו תמיד היו.
היכולת שיש לרובנו לבחור עיסוק שונה מאבותינו.
סופרמרקט שיש בו אלף מיני מאכלים, ולנו יש די כסף לבחור מביניהם את מה שנרצה.
תרופה שבלעדיה דלקת עיניים יכלה לגרום לעיוורון.
שעות הפנאי שיש היום לרוב האנשים.
זכויות שניתנו לפני שנים לקבוצת מיעוט שאליה אנו שייכים.
מכונת כביסה.
מיזוג אוויר.
ענבי סוף הקיץ המתוקים.
מכשיר קטן שבו אני יכול לקחת עמי את המוזיקה הטובה בעולם לכל מקום.
אנשים, שהיו לכאורה שוליים בחיי, ומהם קיבלתי כמה מן היקרות במתנותיי."

**
האנשים הזמניים

חלק מהאנשים שאפשר וחשוב להכיר להם תודה, הם "האנשים הזמניים" בחיינו.
את הקטע הבא קיבלתי היום מבתי (שבת ראשונה בבית).
היא נחשפה אליו השבוע (כל הכבוד לצה"ל).
הוא נגע בה, וגם בי.

נכתב ע"י נועם חורב:

"כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף ל-נֶצַח.
מישהו ריסס על קירות לבנו הבתוליים גרפיטי חד וברור: 'והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.'
כשאתה מתבגר, אתה מבין לאט לאט שהנֶצַח הזה הוא עסק טריקי. 
כי ארמונות בחול לא נשארים לנֶצַח. 
ואוכל במקרר לא נשאר לנֶצַח. 
וגם אנשים. גם אנשים לא תמיד נשארים לנֶצַח.
אנחנו גדלים עם התפיסה הזאת שככל שבנאדם מלווה אותנו פרק זמן ארוך יותר בחיינו – כך הוא משמעותי וחשוב יותר.
אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים. 
אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף. 
שנכנסו לחיים שלנו לפרק זמן מוגבל עם מטרה מסוימת. 
אנשים שכנראה לא יהיו שם כשכתוביות הסיום יעלו.
האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם. 
הם באים להעביר אותנו שיעור. 
ללמד אותנו משהו על עצמנו. 
ללחוץ לנו על איזה כפתור. 
לעזור לנו להתמודד.
לראות ברור יותר. 
להוות מקפצה לשלב הבא.
לשנות לנו את הפרספקטיבה. 
לנצח איזה פחד. 
להרים אותנו מהקרשים. 
לסגור מעגל. 
ואז, ברגע שתפקידם מסתיים – הם עוזבים.

העניין הוא, שזה לא עושה אותם פחות חשובים. 
זה לא עושה אותם פחות משמעותיים. 
בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו – האנשים הזמניים האלה יקבלו פרק שלם, עמוק ומהותי.
כשאני חוזר אחורה בזמן אני מזהה אנשים שנכחו בחיים שלי חודשיים-שלושה ועשו שינוי אמיתי, השפיעו עליי, 
נתנו לי השראה, לימדו אותי והפילו לי אסימונים יותר מהרבה אנשים שליוו אותי שנים רבות.
בגלל השאיפה האוטופית ל-נֶצַח, אנחנו נוטים לחשוב שכשהאנשים האלה יוצאים מדלתנו, זה אומר שהפסדנו אותם. 
שנכשלנו. 
שפשוט לא שמרנו עליהם חזק מספיק. 
קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים.
אז מדי פעם, על הכביש המהיר של השיגרה, עם כל הזמני, והנצחי, ומה שביניהם – 
חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה, שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, 
אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק, היו בשבילנו הנֶצַח."

===
שלוש שאלות על אנשים זמניים בחיינו:

– מי "האנשים הזמניים" החדשים שנכנסו לחיינו השנה?
– מי "האנשים הזמניים" שהיו שם לפני שהשנה החלה ושעדיין נוכחים עבורנו?
– מי "האנשים הזמניים" שהתרחקו מאתנו או שאנו התרחקנו מהם במהלך השנה?

**
זהו פוסט שבת אחרון לשנת 2018.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

הפוסט היום אישי וארוך.
כ-1600 מילים. 
מסוג הפוסטים שאולי קשה לקרוא עד הסוף.
התלבטתי אם לפצל אותו או לוותר על חלקים מסוימים.
החלטתי להכניס הכול. 
במכה אחת.
אני כותב עבורי, לא פחות משאני כותב עבורכם.

אם לאחר שקראתם מתחשק לכם להגיב או לכתוב לי כמה מילים,
יעניין אותי לקרוא ואשתדל להשיב לכולם.

**
שרה ממרכז השיקום שאלה אותי השבוע מה קורה במצבים כאלו
לאנשים שלא שואלים שאלות, שלא מתעקשים על בדיקות,
שלא נוכחים במקום, שיש להם פחות תמיכה ושלא מעורבים בתהליך כמונו.

איתי ואני שאלנו את עצמנו שאלה דומה לפני מספר חודשים, 
כשמישהי שעבדה בקומה שלנו חלתה והפסיקה להגיע למשרד.

אח של איתי, שמבין דבר או שניים ברפואה, אומר שהתשובה פשוטה: "הם מתים".

אני חושב שזו אחת האפשרויות.

התשובה שמרגישה יותר מדויקת עבורי היא ש"הם נכנסים לסטטיסטיקה".

לא רק בענייני חיים ומוות.
לא רק בענייני בריאות.
גם בענייני קריירה ועבודה.
גם בענייני משפחה.

**
בואו נעשה קצת סדר במה שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים.
יש כמה משפטים שנשמעים טוב ושאני לא מאמין בהם.

זה לא נכון ש"אנחנו יכולים לעשות הכול".
אנחנו יכולים לעשות הרבה, כנראה הרבה יותר ממה שנדמה לנו, 
אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכול.
לצד זה שאנו יכולים לעשות הרבה, יש לנו גם את המגבלות שלנו.
ובנוסף, לא הכול תלוי בנו או מושפע מאתנו.

זה לא נכון שאם באמת נרצה ונתאמץ, "אין שום דבר שיכול לעצור אותנו".
יש כמה וכמה דברים שיכולים לעצור אותנו.
חלק גדול מהם בשליטתנו וחלק מהם לא בשליטתנו.
אם באמת נרצה ונתאמץ אנחנו מגדילים בצורה עצומה את הסיכוי שנצליח.
גם במצבים שנראים בלתי-אפשריים.
אבל, זה לא נכון שאין שום דבר שיכול לעצור אותנו.
אנחנו לא אלוהים.
קצת יותר אמונה בעצמנו וביכולות שלנו וגם קצת יותר ענווה.
שניהם חשובים והם לא באים אחד על חשבון השני.

זה לא נכון ש"אנחנו יכולים להיות כל מה שבא לנו".
לצד האמונה, המחשבה החיובית והעבודה המאומצת, נדרשים מספר דברים נוספים.
כמו למשל כשרון. או פיזיולוגיה. או מזל. או משאבים. או הרבה דברים נוספים.
אנחנו לא יכולים להיות אלופי העולם בכל תחום שנרצה.
ייתכן שאנו יכולים להיות אלופי העולם בדבר כזה או אחר.
בוודאות אנחנו יכולים לעשות התקדמות משמעותית כמעט בכל תחום שנבחר.
אבל אנחנו לא יכולים להיות כל מה שבא לנו.

**
אתמול, תוך כדי ריצת בוקר עלתה לי מחשבה על "החלפות".
חשבתי על כך שיכול להיות שיש מיליארדי או מאות מיליוני בני אדם בעולם 
שהיו שמחים להתחלף איתי ולקבל את "החבילה" שלי.
אולי. 
אני לא בטוח.
ולצד זה, לא יכולתי לחשוב אפילו על אדם אחד על הכדור הזה, שהייתי רוצה להתחלף איתו.
מקום לא רע להיות בו…

**
וזה לא שהכול מושלם.
וזה לא שאין דברים שהייתי רוצה שיהיו אחרת ממה שהם כרגע.
אבל לא עד כדי להתחלף עם מישהו אחר.

אני יותר מתחבר לרעיון של ליצור עכשיו את "האני" שאהיה בעתיד ואת הסביבה שאהיה חלק ממנה.
על היבטי השונים. 
על היבטיה השונים.
היום אני בונה את "האני" העתידי שלי.
אני ולא אחר.
אני בונה ולא מישהו אחר.
אני בונה את "האני" שלי ולא את "האני" של מישהו אחר שאני רוצה להיות.
"האני" העתידי שלי הוא צאצא של "האני" הנוכחי שלי.

תזכורת:
אני לא יכול לעשות הכול, ואני יכול לעשות המון.
לא הכול תלוי בי, והרבה מאוד תלוי בי ומושפע ממני.
אני לא יכול להיות כל מה שבא לי, ואני כן יכול לעשות התקדמות משמעותית במה שחשוב לי.

**
בהמשך ריצת הבוקר של אתמול, מיד לאחר הרהור "ההחלפות"
חשבתי על כך שאם מחר אני "מזדכה", נפרד או ממשיך הלאה, אני לא יוצא בתחושת החמצה.
אני שבע רצון (והרבה מעבר לכך) מהחיים שזכיתי לחיות עד כה.
ושיהיה ברור – עדיין לא מיציתי. 
אני רחוק מכך.
אין לי מושג מה יהיה המצב בעתיד, זה המצב כרגע.
אני מקווה שאזכה לכמה עשרות שנים נוספות.
אם זה יקרה, אשמח מאוד.
יש לי הרבה תכניות ושאיפות.

אני זוכר מחשבה דומה במהלך הצבא, כשהייתי בן 20.
הכרת התודה על הדרך שעברתי עד כה, על המתנות שקיבלתי ועל החיים שזכיתי לחיות.
עברו מעל עשרים וחמש שנים מאז.
כל כך הרבה קרה בתקופה הזו.
בראש ובראשונה משפחה וילדים.
לשמחתי אני עדיין פה.
עם מחשבה דומה.
מקום טוב להיות בו…

**
לד"ר יאיר כספי יש קטע בחודשים האחרונים.
הוא כותב טקסטים על כישרונות.
כישרונות מיוחדים שבדרך כלל אנחנו לא נוטים לקרוא להם כישרונות.
ציטטתי דברים שלו מספר פעמים בעבר.
השבוע הוא כתב על "הכישרון לא להכיל".
מעבר לכך ששיתפתי את זה בעמוד הפייסבוק שלי, חשוב לי להביא את זה גם לכאן.

אם אתם מתחברים לטקסט, אולי יעניין אתכם לדעת שאפשר ללמוד עם יאיר כספי.
בקרוב הוא פותח שוב את תכניתו "פסיכולוגיה ביהדות". מומלץ מאוד.
פרטים בקישור הבא.

"הכישרון לא להכיל:
יש רגעים של בלבול שבהם רק דבר אחד ברור: מעשה שאסור לקבל. 
עד שלא נעמיד את הגבול, לא נבין שום דבר אחר.

חלק ממה שאנו קוראים לו "להכיל" הוא מחלה של הסתגלות יתר למצב בלתי נסבל. מומחה לבליעת צפרדעים גדולות, בלי בישול. מטפחת אף סופגת לכלוך.
המכיל יותר מדי מספר לעצמו שהוא החזק בסיפור, המבין, המסביר, המתגבר. משקר לעצמו שהוא גדל מעמידה באתגר. נדיב ידוע, שהגיע למדרגה רוחנית כל כך גבוהה, שהוא מסוגל לבקש סליחה ממי שדרך עליו. לפעמים זו רק חזרה למקום ישן. הילד שטיפל בהוריו או החליף אותם באחריות לאחיו. ילד שנתנו לו תפקיד של גיבור, כדי שיוותר על צרכיו.

יש אנשים המפתים אותנו להכיל יותר מדי. איש אחד לא יכול להפסיק לחשוב על אישה אחת שהצליחה להעביר לו את האשליה שבה רצה תמיד להאמין, שהוא גבר-אל. יכול לתת מה שאיש לא מסוגל. הולך לקבל את האהבה שאין לה זמן ואיש עוד לא קיבל. אישה הכל-כלול. היא אהבה אותו כי הבטיח דבר שלא יוכל לתת. לאיש אין. הנדיבות חסרת הגבול שלה הייתה מקדמה על מה שהיה חייב להחזיר. הקשר ביניהם היה "גדול מהחיים" רק כשאחד היה בתפקיד אלוהים. כשהתגלתה האמת, הקסם התפוגג, נותרו שני שונאים. שערי הגיהנום לפעמים נפתחים במקום שבו התעקשנו לבנות גן עדן עכשיו.

כדי להיפרד מהכלת היתר צריך לוותר על אמונת השווא באני שאהבתו גוברת על הכל. זה שעוד מעט יוכל להכיל כל אחד. להיפרד מהשקר שלמישהו פה יש תפקיד לאהוב בלי גבול. שמישהו יכול, אם רק יתאמץ עוד קצת, להגיע לשלמות שאיש מעולם לא השיג. גם עם תינוקות אנחנו בקושי עומדים במשימה.

ההחלטה לא להכיל נוגעת הרבה פעמים בגילוי כואב. שלא הייתה זו ברית. שאין שותף. שהחוזה היה אני מקשיב. אני מבין. אני מכיל. והשני מקבל את מה שהוא רוצה, מיד. ההחלטה לא להכיל מגלה לפעמים אחר הדורש לקבל את שלו, ולא מוכן לשאת שום תסכול. הדיבור על ערך הקבלה שלא שופטת הייתה הונאה עצמית כדי לא לדעת שאני מנוצל. שאני לבד.

לכולם יש סיבות. לכולם יש נסיבות מקלות. לכולם הייתה ילדות קשה. כולם עברו טראומות. והכל מבקשים אהבה שאינה תלויה בדבר. קבלה לא מותנית. אם שמוכנה לקום כל שעה לתינוק. ההחלטה לא להכיל היא הכרה עצובה במגבלה אנושית. אינני האיש הגדול שאתם רוצים שאהיה. אינני האישה הטוטאלית מהחלומות. אני רעב. צמא. עייף. מוגבל. רגיל. אגמר אם תיקח ממני יותר.

הכישרון לא להכיל הוא הכישרון לשים גבול. לומר: את זה לא אקבל. גם אם מישהו צריך. גם אם יש למישהו נסיבות. גם אם קשה לו. גם אם אני יכול. לא תסביר, כי בהסבר ישנה אשליה שהצד השני ישתנה אם רק יבין. לא תנסה שוב. כי במאמץ הנוסף יש אשליה שבפעם הבאה מישהו שלא הבין עד עכשיו יקלוט. סמן גבול."

**
אתמול בבלוג היומי כתבתי על כך ש"אנחנו יכולים לפספס את חיינו".
הנה מחשבות המשך בעקבותיו.
הכותרת יכולה להיות "פרפקציוניסטים מצטיינים":

אנחנו יכולים לפספס את חיינו תוך כדי התמקדות בחצי הכוס הריקה שלנו
והתבאסות מדברים מסוימים או מאנשים מסוימים,
המתנהלים באופן שונה מהאופן שאנו מאמינים שהם צריכים להתנהל.

אנחנו יכולים לפספס את חיינו כשאנו מתבאסים מפקק של בוקר, כותרת בעיתון, 
משפט שמישהו אומר או מעשה שמישהי עושה, 
כשבזמן שכל זה קורה, אנו שוכחים שאנו אנשים בריאים בסה"כ, עתירי אמצעים ומשאבים, 
מוקפים באנשים שאוהבים אותנו ורוצים בטובתנו.

עבור חלקנו ההתבאסות המתמדת הזו היא פחות תוצר של גודל העניין וחשיבותו, 
ויותר עניין של עצם זה שיש משהו כרגע שאינו מתנהל לפי התכנית שלנו. 
כל דבר שהוא. 
ותמיד יש משהו. 
תמיד יש משהו שאפשר להתמקד בו ולנסות לשנות אותו.

זהירות !

התמקדות בחצי-הכוס-הריקה ממכרת ומסוכנת.

אנשים די נהנים להעיד על עצמם שהם "פרפקציוניסטים". 
בראיונות עבודה הם עושים זאת בגאווה ורואים בכך הוכחה לשאיפה הנהדרת שלהם למצוינות. 
הם מבינים שיש לכך מחירים, אך מעריכים את המחירים הללו בחסר ומעדיפים להמשיך ולהחזיק בגישה הזו. 
הפרפקציוניזם (אולי מעצם שמו) מהדהד להם בצורה חיובית בסך הכול.
הם מאמינים שהוא משרת את חייהם ודוחף אותם לשיפור מתמיד ולהתפתחות. 
בחוויה שלי זה אחרת.

בעיני, "פרפקציוניסטים מצטיינים" הם אנשים המתמקדים בראש ובראשונה בחצי-הכוס-הריקה, 
בשליטה, ובכך שדברים יעשו בדרך שבה הם מאמינים שדברים צריכים להיעשות. 
המחיר ש"פרפקציוניסטים מצטיינים" משלמים הרבה יותר גבוה ממה שנראה ממבט ראשון. 
הן המחיר האישי שלהם (חוסר השקט, אי-שביעות הרצון, הלחץ המתמיד) 
והן המחיר החיצוני וההשלכות שיש להתנהלות שלהם על סביבתם ועל אנשים שבאים איתם במגע.
ל"פרפקציוניסטים מצטיינים" כדאי להתחיל לפתח מיומנויות חשובות הכוללות הסתכלות על חצי-הכוס-המלאה, 
השהיית שיפוט, גמישות מחשבתית ומוכנות לכך שדברים ואנשים יתנהלו בדרך שאינה בהכרח הדרך שבה מאמינים.

בדומה לקושי שחווים חולי לב או סכרת כשהם נדרשים לשנות את הרגלי החיים שלהם בעקבות מחלה או אירוע, 
ל"פרפקציוניסטים מצטיינים" קשה לשנות את הרגליהם ואת המיומנויות הקיימות שלהם. 
בשונה מחולי לב או סכרת, אף אחד לא ייקח מ"פרפקציוניסטים מצטיינים" מדדים אובייקטיביים יום-יומיים להערכת מצבם והנזק הפוטנציאלי שהם עומדים בפניו.

איכות החיים של "פרפקציוניסטים מצטיינים" נשחקת בקצב הרבה יותר מהיר ולא פחות יסודי
משחיקתו של סלע גדול על-ידי מים הפוגשים בו בעקביות יום-יומית שוב ושוב ושוב.

אנחנו יכולים לפספס את חיינו תוך כדי התמקדות בחצי הכוס הריקה שלנו 
והתבאסות מדברים או מאנשים מסוימים המתנהלים באופן שונה מהאופן שאנו מאמינים שהם צריכים להתנהל.
ואנחנו יכולים לחיות חיים מלאים, מספקים, שמחים, משמעותיים ומרגשים 
כשאנו נותנים קצת יותר מקום לחצי הכוס המלאה, להכרת תודה, לפרופורציות, לגמישות ולפתיחות.

עד כאן להפעם…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר.

נ.ב. השבוע העליתי פוסט בנושא "הובלה בתקשורת מקרבת".
הוא רלוונטי במיוחד למנהלות ומנהלים שעובדים בארגונים מסוגים שונים.
אולי יעניין אתכם לקרוא אותו.
אם לאחר שתקראו, תרצו לבדוק איתי אפשרות להרצאה או סדנה, 
ניתן לשלוח לי מייל חוזר או ליצור קשר דרך האתר.

זה הקישור הישיר לפוסט "הובלה בתקשורת מקרבת".

האיש והמקל

"איש אחד קיבל מכה ממקל בתוך קהל רב והתחיל לקלל את המקל.
מישהו אמר לו, 'מדוע אתה מקלל את המקל? הוא לא פועל לבדו. קלל את היד שמחזיקה במקל.'
האיש הסכים עמו והחל לקלל את היד.
אמרו לו, 'מדוע לקלל את היד? היא אינה פועלת לבדה. קלל את האדם שהיד שייכת לו.'
הוא השתכנע והחל לקלל את האדם.
אמרו לו, 'מדוע לקלל את האדם? הוא אינו פועל לבדו. קלל את הגורמים שגרמו לו לפעול כך.'

די בכך שתבין לעומק כי אינך יכול להצביע על נקודה יחידה כלשהי בתור גורם למשהו שקרה,
מפני שכל דבר משפיע על דברים אחרים וכל דבר מושפע מדברים אחרים.
הדבר משול לתפיסת קצה הקרחון כאילו היה הקרחון השלם.
אינך יודע כיצד פועל העולם באמת, ואין לך מושג קלוש לגבי ההשפעות הרבות-מספור הקיימות בין תופעות."

~ מתוך "להכיר במציאות. לדעת שלווה." מאת יונתן הריסון

הנטייה האנושית שלנו היא לחפש סיבה מרכזית אחת.
למצוא משהו אחד לא בסדר שגורם לבעיה.
לזהות מישהו אחד שבגללו הכול קרה.
אם רק היה אפשר למצוא מישהו אשם מתחבר לזה.

**
את ד"ר יאיר כספי פגשתי לראשונה לפני מספר שנים.
זכיתי ללמוד איתו ואצלו במסגרת תכנית "פסיכולוגיה ביהדות" שלו.
בשבועות האחרונים הוא מעלה בפייסבוק פוסטים מעוררי מחשבה בנושא "הכישרון ל…".
כל פוסט מוקדש לכישרון כלשהו, שבדרך כלל איננו נוהגים להתייחס אליו ככישרון,
ומביא נקודת מבט אחרת שונה מזו המקובלת או הנפוצה.
את "הכישרון להיות לא מאושר" שיאיר העלה השבוע אהבתי במיוחד:

הכישרון להיות לא מאושר / ד"ר יאיר כספי

"הכישרון להיות לא מאושר:
האנשים שלא חייבים להיות מאושרים זכו בחופש לעשות את מה שצריך לעשות, 
בלי לבדוק כל הזמן אם טוב להם או לא. 
הם יכולים לבחור משימות קשות. 
לעבוד קשה במשך שנים לפני שיראו תוצאות. 
לשאת תקופות של תסכול. 
לשמור על מקום עבודה מרתק ששכרו לא רב. 
לעבור מחסור. 
לשמור על זהות נבדלת באלפיים שנות גלות. 
לבחור שותף מצוין לאהבה וברית שאולי בדבר אחד, אינו מתאים. 
לצלוח עם ילדיהם את גיל ההתבגרות. 
לשמוח באוכל פשוט. 
ליהנות ממזג אוויר נחמד. 
בקיצור, האנשים שלא חייבים להיות מאושרים נהנים יותר.

הכישרון להיות לא מאושר הוא המפתח לשלוות נפש, החסרה דבר מה, תמיד.
עד לעת החדשה אנשים שמחו אם הייתה להם פת לחם, קורת גג, ומישהו לחלוק בהם עמו. 
במאה העשרים כשהיה נדמה לנו שהשגנו שליטה מלאה בחיים, 
התחלנו לדרוש מעצמנו להיות מאושרים. 
חשוב שאדם ידע לדאוג לצרכיו. 
טוב לשאוף לחיות חיים מלאים. 
לשמוח ולהתענג על טובו של העולם. 
לעזוב מקום שעושה אותנו אומללים.

אך האושר, שהייה פעם כמיהה, נעשה לתביעה מעצמנו ומהעולם. 
אומרים שאפשר לזכות בו, אם מפתחים לו כישרון. 
ומי שלא הגיע אליו, אשם. 
אנשים כל שעה בודקים אם טוב להם או לא. 
האושר נעשה לאחד העריצים הקשים של הזמן. 
האנשים שלא זכו בכישרון לא להיות מאושרים שואלים את עצמם כל בוקר אם הם מאושרים. 
אם התשובה שלילית, הם ממשיכים ושואלים, האם זו העבודה, שלא מתאימה לי. 
ואולי צריך להחליף את מקום המגורים. 
או לקנות משהו שאין לי. 
או להתגרש. 
או להחליף את המין.
אושר נעשה למקצוע לימודים. 
בקורס לאנשים מאושרים ישנו דבר אחד על מצב האדם שאותו מעלימים: 
רוב התלמידים יצאו מן העולם לפני שתהיה בידיהם חצי מתאוותם.

האנשים שחייבים להיות מאושרים אומללים כשהם מקבלים חדר רגיל במלון. 
כשהשירות איטי. 
כשהצ'יפס סתמיים. 
לא מחשיבים שמחות בינוניות. 
שעות של אושר אינן נחשבות בעיניהם אם עדיין לא הגיע האושר המושלם. 
יתקשו להחזיק מעמד לאורך זמן במקום שיש בו קשיים. 
לא כדאי להתחתן אתם כי לא יישארו אתנו אם נחלה, או נאבד את כספנו, או נזדקן. 
כדי להכריח את האושר שהובטח להם לבוא יתמכרו לתרופות וסמים. 
סופם שהם נעשים מדוכאים, כי אינם מאושרים."

**
ביום ג' השבוע יצא לדרך מחזור א' של תכנית "שלושים יום".
22 משתתפות ומשתתפים בחרו לקפוץ פנימה.
בהמשך לטקסט של ד"ר יאיר כספי, 
משתתפים בוחרים לעצמם עשייה חשובה 
ומתחייבים להתמיד בה לאורך זמן. 
כל יום.
גם כשלא הכי מתחשק להם.
גם כשלא הכי נוח או מתאים להן.
גם כשאין פרס מובטח.
יכול להיות (אף אחד לא מבטיח) ששמחה וסיפוק יגיעו מעצם העשייה המתמדת.
ששלווה תצמח מכך שפשוט עושים במקום להתלבט כל יום אם כן או לא.

ההיענות לתכנית מרגשת.
22 משתתפות ומשתתפים נרשמו בתוך ארבעה ימים ופתחו ב 1/5 חודש של עשייה יומית.
בניתוח ראשוני, נראה שרוב (ואולי כל) הפעולות היומיות שמשתתפים בוחרים לעצמם
הם פעולות מ"הרביע השני" (עפ"י מטריצת ניהול הזמן של סטיבן קובי) – 
הרביע של הדברים החשובים והלא דחופים.
אותם דברים שאיננו מגיעים אליהם ביום יום מפני שהם "נדרסים" ע"י דברים אחרים.
ואולי גם כאלו שאנחנו מגיעים אליהם פה ושם אבל מתקשים להתמיד בהם.

התחייבתי בפני עצמי לפתוח שלושה מחזורים רצופים של "שלושים יום".
אני מאמין בעשייה עקבית ובלמידה מתמדת לאורך זמן.
בשימור של מה שעובד טוב ובשיפור של מה שעובד פחות טוב.

מחזור ב' יצא לדרך ביום ו' ה – 1/6/18.
במוצ"ש 30/6 כשילדי בית הספר היסודי יצאו לחופש הגדול,
יחגגו משתתפי מחזור ב' 30 ימים של עשייה רצופה.
ואולי אפילו 61 ימים (לאלו ממחזור א' שימשיכו לחודש נוסף).

עלות התכנית: "דמי רצינות" 90 שקלים.

פרטים והרשמה כאן

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר