משל צב הים העיוור והטבעת

תארו לכם שכל כדור הארץ היה אוקיינוס אחד ענק המכוסה במים, ושבמעמקי האוקיינוס הזה חי צב-ים עיוור שפעם במאה שנים מגיח אל פני הים לשניה אחת, לשאיפת אויר שתספיק לו לצלילת מעמקים של מאה שנים נוספות.
ועכשיו תארו לכם שברחבי האוקיינוס הענק הזה מתנודדת על פני הגלים, מושפעת מהזרמים והרוחות, טבעת אחת בגודל של גלגל הצלה.

מה הסיכוי שבדיוק באותה שניה שבה צב-הים העיוור עולה לשאיפת האויר שלו בנקודה כלשהי ברחבי האוקיינוס הוא והטבעת ייפגשו?

הסיכוי כל-כך נמוך שאנחנו לא מצליחים לדמיין אפילו את ההסתברות לכך.

צב הים העיוור והטבעת הינו משל בודהיסטי הנועד להמחיש את נדירות החיים שלנו.
עפ"י האמונה הבודהיסטית, הסיכוי שצב הים והטבעת ייפגשו שקול לסיכוי שלנו להיוולד.
מדענים שחישבו את ההסתברות הזו מצאו דמיון מפתיע בין ההסתברות לפגישתם של צב הים והטבעת לפגישתם של תא הזרע והביצית שמהם נוצרנו.

**
האמירה שהחיים אינם מובנים מאליהם יכולה להישמע קלישאתית.
משל הטבעת והצב ממחיש עד כמה אירוע הלידה שלנו נדיר.

בעולם חיים כיום קרוב לשמונה מיליארד בני אדם –
איך משהו יכול להיות בעת ובעונה אחת גם כל כך נדיר וגם כל כך נפוץ..??

באופן דומה,
מה הסיכוי שהרגע המסוים הזה שאנו חווים עכשיו יתרחש בדיוק כפי שהוא, במקום שאנו נמצאים בו ובחברת האנשים שאתנו?
החיים המוגבלים והסופיים שלנו (כ-4000 שבועות בממוצע) מורכבים מסדרה אינסופית של רגעים ייחודיים שמעולם לא התרחשו לפני כן ולעולם לא יתרחשו בעתיד.
"יום שלא קורה בו כלום", "פגישה משעממת" ו"מצב תקוע" הן אשליות הנובעות מהקושי שלנו לתפוס את נדירות ואת חד-פעמיות הרגע.

**
הנה שלוש דוגמאות אישיות שחיות בי כרגע:

א.
אתמול יצאנו אשתי, בני ואני לטייל בנחל יגור.
מזג האויר היה נהדר והמסלול מקסים ומהנה בתקופה הזו של השנה. מומלץ בחום למיטיבי לכת !
הבוקר חשבתי על כך שבכדי הטיול הזה יצא לפועל במתכונת הזו אתמול, רצף אינסופי של אירועים צריך להתרחש ושהסיכוי שהוא לא יתקיים גדול לאין ערוך מכך שהוא אכן יתקיים.

ב.
ביום ראשון-שני הקרובים, אני צפוי להעביר סדנת תקשורת ייחודית לקבוצה של כחמישים משתתפות ומשתתפים.
עברתי את הסדנה הזו כמשתתף לראשונה לפני קרוב לעשרים שנה והיא השפיעה בצורה עמוקה על חיי, על מערכות היחסים שלי ועל עבודתי.
מרוב התלהבות ומתוך רצון לשלב את עקרונות הסדנה בחיי ביקשתי לעבור הכשרה כמדריך, ומאז העברתי אותה פעמים רבות לאורך השנים לאלפי אנשים.
למרות שזו תהיה הפעם הלא-יודע-כמה שאעביר את הסדנה, כמו בכל הפעמים האחרות זה יהיה אירוע נדיר, ייחודי וחד-פעמי שמעולם לא התרחש לפני כן ולעולם לא ייתרחש בעתיד.
אינספור אירועים היו צריכים להתרחש לאורך השנים בכדי שאגיע למצב שאני מנחה את הסדנה ביום ראשון הקרוב.
אינספור אירועים היו צריכים להתרחש גם בחיי כל אחד מעשרות המשתתפים, שמסלוליהם השונים והיחודיים יתנקזו ליומיים מלאים במסגרת המשותפת הזו.

ג.
הטיול לנחל יגור התרחש אתמול.
הסדנה תקרה (או לא) בתחילת השבוע.
הרגע המסוים הזה, שבו אני כותב את הפוסט הנוכחי גם הוא צירוף מקרים נדיר וייחודי.
כשהתיישבתי לפני כשעה לכתוב, לא היה לי מושג מה יעלה.
בעוד כמה רגעים כשאשלח את הפוסט הזה, אין לי מושג לאן הוא יגיע, מי יקרא אותו ואיך הוא ישפיע.
מעניין שמשל הצב והטבעת קפץ לי דווקא היום.

אולי יש דמיון בין טבעת שמסתובבת באוקיינוס לבין פוסט שמסתובב ברשת, בין צב שפוגש טבעת, לזרע שפוגש ביצית, לאדם שפוגש סיפור, רעיון או חוויה.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

עימותים, בעיות ומיחזור של סבל

עסקת חבילה

סדנת משתחררים.
הם סוגרים שירות משמעותי ואינטנסיבי בן מספר שנים ויוצאים לאזרחות.
חצי היום עם חגי ואתי פותח להם שבוע מלא בסדנאות והדרכות.
יש סיבה שאנחנו ראשונים.
אנחנו מדברים על הצלחה בחיים.
על הגדרת ההצלחה בחיים שלהם.
ההגדרה שעדיין אין להם, ושהם מתחילים להתבחבש איתה.
לרוב השאלות אין תשובות.
הן הזמנות לחקירה ולבירור.
הגדרת ההצלחה האישית היא מעין מפה לחיים.
מפה, ולא החיים עצמם.

תוך כדי שיחה מתחדדת "עסקת החבילה" שהם חתומים עליה: חופש ואחריות.

חופש משמעותי. 
זה מעבר לטיול של אחרי צבא או לתקופת סתלבט ובילויים.
זה החופש לבחור.
כיוון. מקצוע. תחביבים. בני זוג. לימודים. מקום מגורים.
הם על סף סיום של פרק חיים משמעותי והתחלה מרגשת של פרק חיים חדש.
פוטנציאל אינסופי מחכה להתממש.
מרגישים את האנרגיה של זה.

ואחריות.
100% אחריות.
הם עוזבים מסגרת ארגונית וחברתית מוכרת, עוטפת ומנוהלת.
זה לא שעד עכשיו לא היתה להם אחריות.
היתה להם והרבה.
עכשיו היא עוברת שינוי ומקבלת צורה חדשה: 
מאחריות לביצוע המשימה ולשמירה על חיי אנשים,
לאחריות אישית לבחירות ולפעולות שלהם.
"חוק השדה".
מה שזורעים קוצרים.
מה שעושים משנה ומשפיע.

**
חמש מחשבות על הצלחות ומטרה

בבוקר שלאחר סדנת המשתחררים, עלו בי מספר מחשבות על הצלחות ומטרה.
לפעמים לאחר שאני כותב פוסט אני יודע שתהיה לו השפעה ושהוא יעורר תגובות.
כך קרה עם "חמש מחשבות על הצלחות ומטרות".
אנשים סיפרו לי שהפוסט "בא להם בול" ושינה להם את היום.

ניתן לקרוא את הפוסט המלא כאן.

**
נכנס – יוצא

מפגש עם קבוצת מנהלים.
שיתוף במחשבות ובהרהורים שלי על "ניהול ברוח התקשורת המקרבת".
שקף אחד בלבד.
נקי, בלי פירוטכניקה.
6-7 נקודות מפתח, לא יותר.
אפשר לדבר עליהן עשר דקות, יום שלם, שנתיים או חיים שלמים.

– אחריות מלאה, 100% בחירה.
– ניהול עצמי לפני ניהול אחרים.
– הבחירה הניהולית הכי חשובה שלנו.
– ניהול אנרגיה.
– הצרכים שלנו חשובים לא פחות מצרכים של אחרים.
– ניהול מונחה כוונה, ממוקד ערך ומבוסס צרכים.

חצי שעה בתוך המפגש, נראה לי שאני מאבד חלק מהמנהלים בחדר…
לא בטוח שהדברים עוברים כפי שקיוויתי שהם יעברו.
לצד זה נראה שיש לא מעט עניין וסקרנות … 
מעניין עד כמה זה נכנס, את מי זה פוגש ואיפה זה נוגע.

"זה לא יכול לעבוד" ו"אצלנו זה אחרת מאצלך",
הם משפטים שאני שומע לא מעט, בגרסאות שונות.
גם עכשיו…

כשהם נאמרים בזלזול או בביטול, אני משתדל לשחרר ולהמשיך הלאה.
תפקידי אינו לשכנע או לחנך.
מה שאני מאמין בו לא בהכרח נכון, ובטח שלא מתאים לכולם.

כשהם נאמרים בתסכול או בכאב, 
כשאנשים רוצים ולא יודעים איך, זה מושך אותי…

אני מציע להם את האפשרות של להתחיל בקטן.
לבחור משהו אחד מהעולם שלהם ולנסות להביא את זה לשם. כבר השבוע.
לעשות שינוי בשעה אחת או בפגישה אחת מתוך עשרות השעות והפגישות השבועיות שלהם.
תמיד יש שעה או פגישה שאנו יכולים להתחיל ממנה.
זרעים מסוימים ניתן להנביט מהר.

מפגש של "נכנס-יוצא".
מפגש חד-פעמי קצר.
נכנס… עושה את העבודה… זורע זרעים… יוצא…
מה שנקלט נקלט.
מי שננגע ננגע.
אין לי מושג.

ממשיך הלאה…

**
המדליה של גל פרידמן

בפעם הראשונה שאני שומע על זה הלב מתכווץ.
כנראה שהוא במצב ממש קשה, אם הוא בוחר למכור את מדלית הזהב שזכה בה.
עצוב. 
מכעיס.
איך נתנו לו להגיע למצב הזה ???

בפעם השנייה שאני שומע על זה מדברים על כך שמצבו הכלכלי טוב.
שהוא רוצה לבנות לעצמו וילה.
הרשת גועשת.
כבר לא עצוב.

תשומת הלב מנסה למשוך לשם.
מדהים באיזו קלות נוצרים בתוכנו סיפורים
ובאיזו מהירות הם מעוררים בנו רגשות שונים.

תזכורת לעצמי:
המדליה של גל פרידמן היא העסק של גל פרידמן.
היא לא העסק שלי.
התגובות של הטוקבקיסטים, הן העסק של הטוקבקיסטים.
הן לא העסק שלי.

זה לא התפקיד שלי.
התפקיד שלי הוא להיות נוכח במקומות החשובים בחיי,
לעסוק בדברים החשובים ולהיות עם האנשים החשובים בחיי.

המדליה של גל פרידמן היא הזדמנות מצוינת לאימון נוסף בתשומת לב.

**
עימותים ובעיות

2 דברים שלמדתי מפרופסור אדיג'ס השבוע:

1. עימות הוא אנרגיה.
אם הוא מכוון נכון, הוא בונה.
אם לא, הוא הרסני.

2. תפקיד ההנהלות איננו ליצור מצב ללא בעיות. תמיד תהיינה בעיות.
בתהליך הובלת החברה ליעדיה ישנו תהליך של המרת בעיות מסוג אחד לבעיות מסוג אחר.
צמיחה פרושה יכולת לטפל בבעיות גדולות ומורכבות יותר.

יש משהו מרגיע ומעודד בתפיסה הזו.
לא רק עבור ארגונים או חברות.
גם עבור משפחות ואנשים.

הבעיות שאני מתמודד איתן והעימותים שאני חווה אינם סימן לכך שמשהו לא בסדר.
הבעיה המורכבת החדשה שאני פוגש עכשיו, היא סימן לצמיחה שלי.
בעימות שאני חווה עכשיו יש פוטנציאל לאנרגיה בונה.

אולי במקום להימנע מעימותים ולהילחם בבעיות,
אפשר לחפש עימותים בונים ובעיות מצמיחות.

**
מיחזור אנרגטי של סבל

חניון האוניברסיטה, דקות אחרי הרצאה בנושא מוות וההתייחסות שלנו אליו.
נחי אלון (המרצה) הזכיר תרגיל שבו אנו שואפים אלינו חלק מסבלו של האדם שאנו חושבים עליו או נמצאים לצידו,
ונושפים אליו אנרגיה של שקט, אהבה, בריאות וכו'.
מעין מיחזור אנרגטי, בדומה לפרחים שסופחים אליהם פחמן דו חמצני ופולטים חמצן. 
את התרגיל הזה אנו עושים כשאנו יכולים ורוצים. 
מזמינים לעצמנו את מידת הסבל הנוספת שביכולתנו וברצוננו לשאת באותו רגע. 
לא מעבר לכך.

עולה בי מחשבה על אדם מסוים שאני מאמין שסובל עכשיו,
ואיתה רצון ומוכנות לקחת אלי חלק מסבלו. 
מספר דקות לאחר מכן, עולה מחשבה נוספת, 
שאולי הרצון הזה נובע מהלחץ שלי, הלחץ שאני חווה כשאני מאמין שאותו אדם סובל.
לחץ שמניע את הרצון שלי להתגייס ולעזור. 
ואת הצורך שלי להיות משמעותי.

ואז אני שם לב למחשבה נוספת,
על כמה קל ונעים לי להיות שם עבור אחרים ולעזור להם לסחוב חלק מהסבל שלהם,
וכמה קשה לי לתת להם לסחוב עבורי חלק מהסבל שלי…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

עצות לנוטה למות

"זה כמו מי הנהר. 
הם זורמים בטבעיות במורד הערוץ; 
הם אף פעם לא זורמים הפוך, וזה טבעם. 
אם אדם היה הולך לעמוד על גדת הנהר, 
ובראותו את המים זורמים במהירות במסלולם ממקור נביעתם, 
היה רוצה בטיפשותו שהמים יזרמו בחזרה במעלה המדרון, הוא היה סובל. 
מה שהוא לא היה עושה, החשיבה הלא נכונה שלו לא היתה מאפשרת לו שקט נפשי. 
הוא היה אומלל בגלל השקפתו הלא נכונה, נגד הזרם. 
אם היתה לו השקפה נכונה, הוא היה רואה שהמים בהכרח זורמים במורד הגבעה, 
אבל עד שיבין וישלים עם העובדה הזו, הוא יהיה עצבני ונרגז.
הנהר שחייב לזרום במורד מסלולו כמו הגוף שלך. 
לאחר שהיה צעיר, הגוף שלך הפך זקן ועכשיו מתקדם באיטיות לקראת מותו. 
אל תאמרי הלוואי שזה היה אחרת; 
זה לא משהו שיש לך את הכוח לתקן."

**
"כל אחד יכול לבנות בית עשוי עץ ולבנים, 
אבל הבודהה לימד כי בית כזה הוא לא הבית האמיתי שלנו; הוא שלנו רק בשם. 
זהו בית בעולם והוא פועל לפי דרכי העולם. 
הבית האמיתי שלנו הוא שלווה פנימית. 
בית חיצוני, גשמי, עשוי בהחלט להיות יפה אבל לא מאוד שליו. 
יש את הדאגה הזאת ואז את זאת, את החרדה הזאת ואז את זאת. 
אז אנחנו אומרים שזה לא הבית האמיתי שלנו, הוא חיצוני לנו. 
במוקדם או במאוחר ניאלץ לוותר עליו. 
זה לא מקום שאנחנו יכולים לחיות בו לנצח כי הוא לא באמת שייך לנו, הוא חלק מהעולם.

הגוף שלנו הוא אותו הדבר: 
אנחנו תופסים אותו כ"עצמי", כ"אני" ו "שלי", אבל למעשה הוא לא ממש כך. 
הוא סוג אחר של בית בעולם. 
הגוף שלך פועל על פי מהלך הדברים הטבעי שלו מלידה עד עכשיו; 
הוא זקן וחולה, ואי אפשר לאסור עליו להיות כך. ככה זה. 
לרצות שזה יהיה שונה זה טיפשי כמו לרצות שברווז יהיה תרנגולת. 
כאשר את מבינה שזה בלתי אפשרי – שברווז צריך להיות ברווז, שתרנגולת צריכה להיות תרנגולת, 
ושגופים צריכים להזדקן ולמות – את מוצאת כוח ואנרגיה. 
לא משנה עד כמה את רוצה שהגוף ימשיך ויחזיק מעמד למשך זמן רב, זה לא יקרה."
**
"התנאים הם ארעיים ולא יציבים; 
הם מופיעים ואז הם נעלמים, הם צצים ואז הם חולפים. 
ובכל זאת כולם רוצים שהם יהיו קבועים. זאת טיפשות.
מרגע שאנחנו נולדים, אנחנו מתים. 
לידתנו ומותנו הם דבר אחד. 
כמו עץ: כשיש שורש חייבים להיות ענפים. כאשר יש ענפים, חייב להיות שורש. 
אתה לא יכול לקבל את האחד בלי השני. 
זה קצת מצחיק לראות איך אנשים בשעת המוות הם כל כך מוכי יגון, מוסחי דעת, מפוחדים ועצובים, 
ובשעת הלידה הם כל כך מאושרים ושמחים. 
זו אשליה; איש מעולם לא הביט בכך בבירור. 
אני חושב שאם באמת רוצים לבכות, אז מוטב לעשות זאת כשמישהו נולד. 
משום שלידה היא למעשה מוות, המוות הוא לידה, השורש הוא ענף, הענף הוא השורש. 
אם חייבים לבכות, עדיף לבכות בשורש, לבכות בלידה. 
יש לשים לב: אם לא היתה לידה, לא היה מוות. 
את יכולה להבין את זה?"

~ שלושת הקטעים מתוך "עצות לנוטה למות – אג'אן צ'ה"

**
הקריאה במאמר הזה השבוע הגבירה בי תחושה של שקט, עדינות ובהירות מסוימים.
התלבטתי אם להקדיש את הפוסט הנוכחי לקטעים הללו, 
שכן אני מודע לכך שהנושא מרתיע רבים מאתנו ואינו מסוג הדברים ש"כיף" או מהנה לקרוא.
אם הקטעים הללו נוגעים בכם, אני ממליץ מאוד לקרוא את המאמר המלא בקישור הבא.
תודה להוצאת פראג על שבזכותם הגעתי לטקסט הזה.

**
שני דברים חדשים שקרו לי השבוע בעקבות הקריאה במאמר:

1. כשהתבוננתי באנשים שונים (עוברים ושבים ברחוב)
יכולתי לראות תינוקות וילדים צעירים כקשישים סיעודיים הנעזרים באחרים
וקשישים כתינוקות וילדים צעירים, ממש כפי שהיו עד לא מזמן.

2. החניתי את הרכב היום במקום יותר מרוחק מאזור "הסידורים".
נהניתי מעוד כמה דקות (ומאות מטרים) של הליכה,
על חשבון מספר דקות של נסיעה ושל המתנה לחנייה שתתפנה.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

לפגוש את האויב

מפות שטח מלמדות אותנו על שטח.
מפות תודעה מלמדות אותנו על תודעה.
מפות הן לא השטח עצמו, לא התודעה עצמה.
מפות מאפשרות לנו להתמצא יותר טוב בשטח שאנו משוטטים בו.
להבין קצת יותר את המקום שאנו נמצאים בו.

באחד הפוסטים הקודמים, הזכרתי את העיקרון ה-26 
שהתייחס לארבעת "התחומים הקורנים" (כך הם מכונים): טוב לב אוהב, חמלה, אושר ושלווה.
בשבוע שעבר נתקלתי במפה המתייחסת לתחומים הללו.
זוהי מפה תודעתית המתייחסת לארבעת התחומים (או "האיכויות הבלתי מוגבלות")
ומסייעת להבחין בינם לבין האויבים הקרובים והרחוקים שלהם.

הרי היא לפניכם.
המפה והציטוטים מתוך "המקומות שמפחידים אותך" מאת פמה צ'ודרון:

**
לפגוש את האויב

"מהות הגבורה היא לחיות ללא הונאה עצמית. 
אך בחינה עצמית כנה של מעשינו אינה דבר קל לביצוע. 
כשאנו רואים את עצמנו כפי שאנחנו, בהתחלה אנחנו חשים מבוכה ומרגישים לא בנוח. 
דרך תרגול התבוננות עצמית בהירה ויציבה אנחנו רואים דברים שהיינו מעדיפים לא לראות, 
כמו שיפוטיות, קטנוניות ויוהרה. 
אלא אינם חטאים. 
אלה התניות זמניות של התודעה, והן ניתנות לשינוי. 
ככל שנלמד להכיר אותן, כך הן יאבדו מכוחן. 
בדרך זו אנו לומדים לתת אמון בפשטות של הטבע הבסיסי שלנו, המשוחרר מן המאבק בין טוב לרע.

כלוחמים אנחנו מתחילים לקחת אחריות על חיינו. 
אנחנו נושאים איתנו מטען רב שכבר אינו משרת אותנו יותר. 
האימון מעודד אותנו לפתוח את התיקים שלנו ולראות מקרוב מה יש בתוכם. 
בעשותנו זאת אנחנו מתחילים להבין שחלק גדול ממה שאנו סוחבים איתנו, אינו נחוץ עוד.

ישנן הנחיות מסורתיות שתומכות בנו בתהליך זה המתייחס לארבע האיכויות הבלתי מוגבלות. 
לאויב קרוב יש דמיון לאחת מארבע האיכויות הללו, אך במקום לשחרר אותנו לחופשי, הוא מכביד עלינו והופך לנטל. 
אויב רחוק הוא היפוכה הגמור של האיכות הבלתי מוגבלת, וגם הוא כמובן, עומד בדרכנו."

**
א. נדיבות אוהבת (טוב לב אוהב)

"האויב הקרוב, או הבנה לא נכונה של נדיבות אוהבת, הוא הצמדות. 
המושג הטיבטי להנצ'ק מבטא אותו היטב. 
להנצ'ק מצביע על האופן שבו אהבה זורמת וחופשית – עלולה לסטות מן הדרך ונתקעת… 
איכות הלהנצ'ק מאופיינת בתלות בזולת ובמיקוד בעצמנו, 
כאילו טווינו את עצמנו אל תוך רשת של קושי נפשי משותף עם מישהו אחר. 
התייחסות כזו, מעצם טבעה, בולמת את ההתפתחות שלנו כבני אדם. 
מערכת יחסים המוגדרת כלהנצ'ק הופכת להיות, באופן בלתי נמנע, מקור לרוגז, 
ומעוותת את יכולתנו לראות את הדברים כפי שהם באמת.

האויב הרחוק, או ההיפוך הקוטבי של הנדיבות האוהבת, הוא השנאה או הסלידה. 
חסרונה הבולט של הסלידה הוא תחושת הבידוד שהיא מעוררת בנו. 
היא מחזקת את האשליה שאנו נפרדים. 
אלא שממש בתוך הנוקשות והחום של השנאה, נמצאת הנקודה הרכה של הבודהיצ'יטה.
הפגיעות שלנו שנחשפת בעימותים קשים, היא שגורמת לנו להיסגר."

**
ב. חמלה

"לחמלה יש שלושה אויבים-קרובים: רחמים, הצפה וחמלה של טפשים. 
אפשר בקלות לטעות ולחשוב שרחמים או חמימות מקצועית הם חמלה אמיתית. 
כשאנחנו מזדהים עם תפקיד המושיע, אנו רואים את הזולת כחסר אונים. 
במקום לחוש את כאבו, אנו מפרידים את עצמנו. 
אם הייתם פעם בצד שקיבל רחמים, אתם יודעים כמה זה יכול להכאיב. 
במקום להרגיש חמימות ותמיכה, כל מה שאנו מרגישים הוא ריחוק. 
הצפה היא תחושת חוסר אונים. 
אנחנו חשים שלנוכח סבל כה רב דבר לא יוכל לעזור. 
הייאוש מרפה את ידינו… 
כאשר כאבו של מישהו מעורר בנו פחד, אנו מתכנסים פנימה ומציבים קירות הגנה. 
אנחנו חרדים מפני שאנו חשים שאיננו יכולים להתמודד עם הכאב. 
לפעמים עלינו לראות בחרדה זו סימן לחוסר המוכנות שלנו להיפתח עד כדי כך. 
אם איננו מסוגלים להפנות את תשומת הלב שלנו, 
ייתכן שנוכל להרפות מהסיפור שאנו מספרים לעצמנו ולחוש את אנרגיית הכאב בגופנו ולו לרגע,
מבלי לאבד את העשתונות או לסגת. 
ואם כל הדרכים הללו אינו אפשריות, 
אנו מתייחסים בחמלה אל המגבלות הנוכחיות שלנו, וממשיכים הלאה. 
האויב הקרוב השלישי של חמלה הוא חמלה של טפשים. 
מדובר כאן בהימנעות מעימות תוך שמירה על תדמיתנו, והקפדה על נדיבות וטוב לב, 
במקום שבו יש לומר 'לא' נחרץ. 
משמעות החמלה אינה רק 'להיות טוב'. 
כשאנו מוצאים את עצמנו במערכת יחסים תוקפנית, עלינו להציב גבולות ברורים. 
הדבר הנדיב ביותר שאנו יכולים לעשות למען כל המעורבים בדבר הוא לדעת מתי לומר 'די'.

האויב הרחוק, או היפוכה הקוטבי של החמלה, הוא האכזריות. 
כשאנחנו מגיעים לגבול היכולת שלנו לסבול, האכזריות מגינה עלינו לפעמים מהפחד שלנו מכאב…
אנחנו מגנים על הפגיעות והפחד שלנו בעזרת קשיחות. 
אם לא נבחין שבעשותנו כך אנחנו פוגעים בעצמנו באותה מידה שאנו פוגעים בזולת, 
לעולם לא נשתחרר. "

**
ג. שמחה (אושר)

"האויב הקרוב של השמחה הוא התרגשות יתר. 
אנחנו יכולים ללבות את עצמנו למצב של מאניה 
ולחשוב בטעות שמעוף מעל ייסורי העולם הוא שמחה ללא תנאי. 
גם כאן, במקום להתחבר עם הזולת, התרגשות היתר מפרידה אותנו. 
שמחה אמיתית אינה תחושת אופוריה או אקסטזה 
אלא מצב של הוקרה שמאפשר לנו להיות שותפים מלאים בחיינו במלואם. 
אנחנו לומדים לשמוח במזלנו הטוב ובמזלו הטוב של האחר.

האויב הרחוק של השמחה הוא הקנאה. 
לפני שתרגלתי שמחה במזלם הטוב של אחרים, לא ידעתי שאני מסוגלת להיות כל כך קנאית.
כשגיליתי זאת הרגשתי מושפלת, בלשון המעטה. 
נדהמתי לראות באיזו עוינות התייחסתי להצלחה של אנשים אחרים. 
אולי בגלל שתרגולים אלו חושפים את מגרעותינו הנסתרות, 
אנחנו חשים לפעמים חוסר חשק לתרגל אותם, אך זוהי בדיוק הסיבה לכך שעלינו להמשיך ולהתאמן:
אנחנו צריכים לתרגל כדי לדעת לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, על כל המרכיבים שלנו."

**
ד. תודעה שוות יחס (שלווה)

"האויב הקרוב של התודעה שוות היחס הוא התנתקות או אדישות. 
במיוחד בתרגול רוחני, קל לטעות ולחשוב שתלישות וריחוק מהכאוס של החיים הם שלווה מאוזנת אמיתית. 
אנחנו פתוחים, ידידותיים, שלווים ומתגאים בכך שהצלחנו להתעלות מעל לעליות ולמורדות הרגשיים שלנו. 
אם אנחנו חשים מועקה, מבוכה או כעס, אנחנו מרגישים שנכשלנו. 
אך התפרצות רגשית איננה בגדר מעידה רוחנית. 
היא המקום שבו הלוחם לומד חמלה מהי. 
זהו המקום שבו אנו לומדים להפסיק להיאבק בעצמנו. 
רק כאשר נוכל לשהות עם המקומות שמפחידים אותנו, 
השלווה שוות-היחס שלנו תהיה בלתי ניתנת לערעור.

האויב הרחוק של התודעה שוות היחס הוא הדעה הקדומה. 
אנחנו צדקניים לגבי האמונות שלנו ונוקטים עמדה מוצקה בעד או נגד אחרים. 
אנחנו בוחרים צד מסוים. החשיבה שלנו הופכת להיות חד ממדית. יש לנו אויבים. 
קיטוב זה הוא המכשול לשלוות נפש אמיתית, שהיא המקור לפעולה מלאת חמלה."

**
עד כאן המילים של פמה צ'ודרון.

בזכות הטקסט הזה יכולתי לראות השבוע ביתר בהירות כמה מהאויבים הללו.
פגשתי קנאה, רחמים, הצפה, סלידה, שנאה, דעה קדומה וניתוק בתוכי וסביבי.
לצדם פגשתי גם נדיבות אוהבת, חמלה, שמחה ותודעה שוות יחס.

קשה לבטא את זה במילים…
התחושה היא שמשהו נחווה השבוע קצת אחרת…
אולי זו האינטימיות עם האויבים שפמה מדברת עליה:

"תרגולי הלב מכינים אותנו להיכרות אינטימית עם האויבים הקרובים ועם האויבים הרחוקים. 
אנחנו מזמינים אותם לביקור באמצעות תרגול. 
כשאנחנו מכירים טוב יותר את יכולתנו הטבעית לשמוח, 
באותה מידה אנחנו לומדים להכיר גם את הקנאה ואת הכעס שלנו. 
כשאנחנו מתחילים לתרגל איך לפתוח את ליבנו, 
אנחנו מתחילים לראות בבירור את הדעות הקדומות ואת חוסר האכפתיות שלנו. 
אויבים אלו הם מורים טובים שמראים לנו שאנו יכולים לקבל את עצמנו ואת האחרים
למרות המגרעות וחוסר השלמות."

**
שתהיה שבת של שלום,
הרבה טוב לב אוהב, חמלה, שמחה ושלווה,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

העיקרון העשרים ושישה

"ארבעת התחומים הקורנים הם טוב לב אוהב, חמלה, אושר ושלווה.

כאשר ארבעת התחומים הקורנים מפותחים, 
איכויותיהם המשלימות עוזרות להם להתאזן ביניהם.
האיזון הזה נחשב חיוני בפסיכולוגיה הבודהיסטית.

לאור העובדה שאהבה, חמלה ואושר עלולים להוביל אותנו להיאחזות עיקשת, 
יש לאזן היטב את חומם בעזרת שלוות נפש. 
לאור העובדה ששלוות נפש עלולה להוביל אותנו לניתוק קיצוני, 
יש לאזן אותה בעזרת אהבה, חמלה ואושר. 
כשהארבעה מיוצבים יחד, איכויותיהם מבטאות הרמוניה נפשית במיטבה.

הזרם הטבעי של האיכויות הערות האלו נובע משלווה פנימית.
כאשר התודעה שקטה ופתוחה, אנחנו שוהים בשלוות נפש. 
כאשר ליבנו השליו פוגש בריות אחרות, הוא מתמלא אהבה. 
כשהאהבה הזו פוגשת כאב, היא מותמרת בטבעיות לחמלה. 
וכאשר אותו לב פתוח פוגש שמחה, היא הופכת לאושר. 
כך, משקפים ומחברים ארבעת התחומים הקורנים את שלמות העולם כולו באופן ספונטני.

זהו העיקרון העשרים ושישה של הפסיכולוגיה הבודהיסטית:
מתוך לב שקט, נולדת אהבה. 
כשאהבה פוגשת סבל, היא הופכת לחמלה.
כשאהבה פוגשת שמחה, היא הופכת לאושר."

~ הלב הנבון / ג'ק קורנפילד (עמוד 411)

**
את הציטוט הזה בחרתי להקריא אתמול לצוות שלי במהלך סיכום שנת 2017 שערכנו ביחד.

העבודה המשותפת, 
בחברה עסקית, ארגון חינוכי, תפקיד ציבורי או עמותה ללא מטרות רווח,
במיוחד כשהיא נעשית בסביבות אינטנסיביות מרובות טריגרים, לחצים ואתגרים, 
מזמנת לנו אינספור הזדמנויות למפגשים אנושיים 
ומעוררת בנו הרבה שמחה ועצב, עונג וכאב, התרגשות ופחד, שלווה וכעס, שנאה ואהבה.

כשעובדים ביחד,
לצד המטרות המקצועיות, האתגרים המגוונים ותחומי המיקוד השונים,
יש לנו אפשרות להעצים שלווה, אהבה, שמחה וחמלה, 
או להעצים סבל, כאב, פחד, כעס, שנאה וקנאה.
יש לנו אפשרות להרבות טוב או להרבות רע.

יש לנו יכולת לבחור.
יש לנו אפשרות לבחור.
הבחירה במה להתמקד, לאן לכוון ועם איזו כוונה להתנהל היא בידינו.
לבחירה הזו יש השפעה עצומה.
הן על הדרך והן על התוצאות.
הן על עצמנו והן על אחרים.

**
ביום-יום אני מנחה, מדריך ומלווה מנהלים וצוותים בעבודתם
ומסייע להם להתמודד עם האתגרים הניהוליים שהם פוגשים בדרך להשגת מטרותיהם החשובות.
בין היתר:
מתן משוב, העברת מסרים, עימותים בונים, ניהול ישיבות, 
בניית אמון, הגדרת יעדים, השפעה ללא סמכות, 
אפקטיביות צוותית, קבלת החלטות, ניהול ביצועים, 
הובלת שינוי, מוטיבציה והנעה, ניהול זמן, גיוס ושימור, 
פיתוח והתפתחות, שיחות משמעותיות, גיבוש והנאה.

ניתן לכוון, לבנות ולבסס את התהליכים הללו על אהבה, שלווה, שמחה וחמלה.
על אכפתיות אמיתית ועל רצון אותנטי למצוא טוב משותף ולהרבות טוב בעולם.
זה לא תמיד קל. 
זה ממש לא פשוט.
זה לגמרי אפשרי.
הבחירה במה להתמקד, לאן לכוון ועם איזו כוונה להתנהל היא בידינו.

אם מעניין אתכם לשמוע יותר ולבדוק אפשרות להרצאה, סדנה או תהליך בארגון שלכם,
אתם מוזמנים ליצור איתי קשר דרך האתר.

שבת של שלום,
הרבה שלווה, אהבה, אושר וחמלה,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

בן אלמוות

בן אלמוות

"צ'יף רומן-נוז משבט השאיין וכל אנשיו האמינו שהוא בן אלמוות.
הוא והם צדקו בכל יום מימי חייו,
פרט לאחד."

~ הסופר ריצ'ארד האייט (ציטוט מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד)

**
"אין ראייה נכונה אחת, אין עמדה מוקדמת נכונה.
ראייה נכונה היא ראייה שאין בה קיבעון,
שאין בה הנחה מוקדמת על אודות נכון ולא נכון."

~ אסתר פלד, "להרבות טוב בעולם"

**
גם המחשבה על אי-היאחזות במחשבות שלנו היא מחשבה.
גם התפיסה שאין ראייה נכונה היא תפיסה.
או שלא.

**
מעניין לאן יוביל השביל שאצעד בו היום…
מעניין איך תתפתח הדרך שנפתחת היום…

חיים מלאים. היום.

ראייה נכונה

"ראייה נכונה פירושה הכרה באחריות המלאה שיש לנו כלפי הרגשות, המחשבות והמעשים שלנו,
וכן לקיחה של אחריות מלאה גם על תוצאות המעשים שלנו." (עמוד 184).

**
"כל דבר שאנו עושים ברגע זה תהיה לו השפעה,
בין אם מיידית ובין אם מעוכבת, בין אם ניכרת ובין אם סמויה.
לכל מעשה יש פירות: למעשה טוב יש פירות טובים. למעשה רע יש פירות באושים.
גם המעשים וגם הפירות מצויים באחריות העושה.
זהו חוק הקרמה." (עמוד 187)

**
"דבר אינו נעלם לעולם, דבר אינו הולך לאיבוד, הכול קיים,
מהדהד בדברים אחרים, תלוי ומותנה בדברים אחרים
ולכן גם משפיע השפעה שאין לשערה על כל התרחשות, גם אם מרוחקת ביותר.
מאחר שהדברים תלויים זה בזה בתלות גומלין משולים היחסים בעולם לרשת של קורי עכביש
עדינים, סמויים מן העין, המצויים בכל, וכל תנודה זעירה יש בה כדי לטלטל את הרשת כולה.
ואם כך הדבר אזי לכל מעשה שנעשה יש השפעה, ועלינו להיות מודעים אליה
ולעשות מעשים כמו גם להימנע מלעשותם מתוך מודעות זו." (עמוד 190)

**
כל הציטוטים מתוך הספר "להרבות טוב בעולם".
תודה לאסתר פלד על כתיבת הספר.
תודה לחבר שבזכות המלצתו הספר ואני נפגשנו.

מה נדרש כדי ללמוד משהו?
להבין אותו?
לחוות אותו?
ליישם אותו?
לחיות אותו?

חיים מלאים. היום.