מחשבות אישיות

השבוע נזכרתי בכתבה שקראתי לפני מספר חודשים,
שבה מישהו אמר שיש לו "חיים משעממים" כי הוא כל הזמן עושה את אותו הדבר:
עסוק בלעזור ולעשות טוב לכל מיני אנשים, בכל מיני דרכים ומקומות.

המחשבה על זה עלתה לי באחד הבקרים השבוע והיא מרגישה לי מאוד רלוונטית ומתאימה.
אז ברמה מסוימת החיים שלי "משעממים" עכשיו:
אני מנסה להתמקד בדבר מרכזי אחד והוא הפחתת סבל ועשיית טוב, לעצמי, למשפחתי ובסביבתי.

כשאני כותב את המילים הללו, יש בי חשש שהן ייתפסו כ"קרות" או "אדישות",
שמישהו יפרש אותן כסוג של רוחניות מנותקת בסגנון "הכול לטובה" או משהו כזה.

אני ממש לא חושב במונחים כאלו עכשיו, בתקופה כה מורכבת כשכל כך הרבה אנשים חווים אבל, כאב, עצב, דאגה, פחד חוסר אונים וחוסר וודאות. 

ולצד זאת, כשיש הרבה פחד, כעס וכאב מסביב, וכשיש הרבה אנשים שחווים קשיים וזקוקים לעזרה,
יש גם הרבה הזדמנויות להרבות טוב, לעזור ולתמוך.

בתקופה כזו חשוב לזכור שבכל שיחה או פעולה,
אנחנו מרבים טוב או מעצימים סבל, מפקידים או מושכים אנרגיה.
במיוחד עכשיו, כשרבים מאיתנו בתפקוד חלקי או כזה שאינו מיטבי,
אנחנו עדיין יכולים לעשות כמיטב יכולתנו.
זה באחריותינו ולבחירתנו.
ולפעמים הדבר החשוב והדחוף ביותר הוא לטפל בעצמנו, להחזיק מעמד, 
להתנתק מהחדשות, לצאת להליכה, לאכול או ללכת לישון.

מיקוד בלהרבות טוב, לעצמנו ולאחרים, דרך פעולות שונות,
זו אחת הדרכים הכי אפקטיביות עכשיו לתרום למצב, לסייע לאחרים, ולשמור על עצמנו.
יש אינספור דרכים להרבות טוב בדוגמא הזו, וביניהן,
שליחת הודעת "מה נשמע" למישהו, משחק קופסא עם הילדים שלנו, התנדבות משמעותית,
או תרגול נשימות טלפוני בן כמה דקות להורדת סטרס עם לוחם בחזית שחווה לחץ נפשי.

בין שישי בערב לשבת בבוקר נדמה שהעולם התהפך.
אחד הדברים המאפיינים משברים, הוא שהעולם כפי שאנו מכירים אותו מתנפץ:
תפיסות מתרסקות, אמונות יסוד עמוקות מתערערות או קורסות,
התפקיד והתפקוד שלנו משתנים, ואיתם גם סדר היום, האינטרקאציות וסדרי העדיפויות.
הרציפות הקטועה הזו בין מה שהיה למה שעכשיו, מייצרת תחושת כאוס, חוסר שליטה וחוסר וודאות.

גם אני, כמו כולם, מטולטל ומנסה ליצור לעצמי ודאות מסוימת, להפחית חוסר אונים, להחזיר חלק מהשליטה.
אחת המחשבות שעוזרות לי השבוע היא שעקרונות הליבה שלאורם אני משתדל לחיות לא השתנו או נפגעו.

ברמה מסוימת, לפחות הרציפות הזו נשמרת:
להרבות טוב ולהפחית סבל, להתמקד במעגלי ההשפעה שלי, להחזיק תקווה, לקחת אחריות אישית ולשמור על עצמי.

יש פה גרעין חזק שאם מקפידים עליו הוא בעל כוח אדיר והשפעה עצומה, גם על עצמנו וגם על הסביבה שלנו.

אני מוצא בעקרונות הללו תירגול רוחני-מעשי עמוק ומחובר למציאות, שניתן וחשוב לעשות עכשיו.
הוא כולל לקיחת אחריות אישית על המחשבות-רגשות-מילים-פעולות שלנו,
תוך הכרה גם ביכולת ההשפעה העצומה שלנו להרבות טוב ולהפחית סבל,
וגם באפסות שלנו אל מול כוחות חזקים ורבים שפועלים כרגע.

לאט לאט.
נשימה נשימה.
צעד צעד.
פעולה פעולה.
יום ביומו.

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חידוד כוונות בארבע שאלות

השבוע השתתפתי בסמינר בן שלושה ימים בנושא ניהול ומנהיגות.
האירוע הובל על ידי ארגון "מעוז" בהנחייתו הנפלאה של פרופסור ג'ושוע מרגוליס מבית הספר לניהול בהרווארד.
לוח הזמנים היה אינטנסיבי מאוד עם פעילות רצופה משמונה בבוקר ועד שעות הערב המאוחרות.

לפני הכנס, חשבתי לעצמי שאולי אקדיש את הפוסט השבועי למשהו מעניין שאלמד או לחוויה עוצמתית שאעבור.
לא ידעתי מה בדיוק זה יהיה, אבל היה לי ברור שאצא עם הרבה למידות וחוויות.

אחרי שלושה ימים סיימתי עם "הלשון בחוץ": רווי מנטלית, מוצף רגשית ותשוש פיזית.
הכנס הסתיים ביום רביעי בערב, ואני עדיין מרגיש חלק מהעייפות והרוויה הזו.

אז מתוך שלל הלמידות והחוויות בכנס, הנה משהו אחד שתפס אותי ושאני רוצה לחלוק אתכם:

הדקות הראשונות של הפתיחה.

דמיינו את הסיטואציה הבאה:
אתם נמצאים באולם ענק, המכיל שלושה "ח" גדולים זה בתוך זה.
לצדכם בכנס עוד כמאה משתתפות ומשתתפים,
רבים מהם בעלי תפקידי ניהול הובלה משמעותיים.
יש לכם הכרות מסוימת עם חלק מהאנשים אך לא עם כולם.
נאומי הפתיחה "הרגילים" התחילו לפני מספר דקות והם לקראת סיום.
ממש בעוד רגע יעלה פרופסור מרגוליס ויתחיל בהנחייה.

פרופסור מרגוליס עולה לבמה לקול מחיאות הכפיים.
כל האנשים שבחדר מכירים אותו וזכו ללמוד איתו בעבר.
הוא מחייך את החיוך הרחב והצנוע שלו, אומר כמה מילות פתיחה,
ואז מבקש מכולם לפתוח את המחברות.

"בואו נתחיל בחידוד כוונות" הוא אומר.

על השקף שמאחוריו מופיעות 4 שאלות.
"קחו לכם כמה דקות וכתבו לעצמכם את תשובתיכם במחברות"

1. איך אני רוצה להיות בשעה הקרובה?

2. איך אני רוצה להיות בשלושת הימים הקרובים?

3. איך אני רוצה שאחרים יחוו אותי?

4. איך אני רוצה שאחרים יחוו את עצמם?

המשתתפים מתכנסים לתוך עצמם,
מחפשים את התשובה המדויקת להם ומתחילים לכתוב.

סשן מנהיגות בן שלושה ימים,
כשבחדר יש כל כך הרבה חוכמה, ניסיון, יכולות ופוטנציאל,
וגם כל כך הרבה אגו, שיפוטים, מטענים ורגישויות,
מתחיל בחידוד כוונות אישי.

**
שתיים מארבע השאלות הללו תופסות אותי במיוחד:

2. איך אני רוצה להיות בשלושת הימים הקרובים?

"להיות"

לא מה אני רוצה להשיג ולקבל, אלא איך אני רוצה להיות.
המיקוד הוא בהוויה.
אני כותב את הדברים הראשונים שעולים לי:

פתוח.
סקרן.
מרוכז.
נינוח.
שמח.
בחווית משמעות.
לומד.

חלק ניכר מאוד ממה שיקרה בימים הקרובים יושפע מהכוונון הפנימי שלי ומאיך שאני אהיה.
זה בידיים שלי לא פחות מבידיים של מרגוליס.

**
השאלה הנוספת שתופסת את תשומת ליבי, חזקה אפילו יותר עבורי.

"3. איך אני רוצה להחוות על ידי אחרים?"

כיצורים אנושיים, אכפת לנו איך אנשים תופסים אותנו ומה הם חושבים עלינו.
חלק גדול מהזמן, במודע או שלא במודע, אנחנו עסוקים בלעשות רושם ולמכור את עצמנו.
עוצמתה של השאלה הזו היא בעצם העלאת הנקודה הזו למודעות.

גם כאן אני מתחיל לכתוב את מה שעולה לי.

קשוב.
קרוב.
אותנטי.

ואז עולה משהו שאני מתלבט אם לכתוב אותו.

אני חושב על "חכם",
אבל מרגיש לא הכי נעים איתו ומחליט לא לכתוב אותו.

מה זה אומר עלי שאני רוצה שיחשבו שאני חכם?
שאני לא מספיק מעריך את עצמי?
האם לגיטימי בכלל לרצות דבר כזה או שזה קטנוני?
ועכשיו כשאני מודע לכך שזה עלה, עד כמה זה באמת חשוב לי?

בסופו של דבר אני כותב "בעל דעה מעניינת?"
ומוסיף לעצמי סימן שאלה כדי שאבדוק עד כמה זה באמת חשוב לי.
האם עברתי למכבסת מילים כי אני מתבייש לכתוב "חכם" או שיש כאן משהו מעבר לזה?

**
לאחר מספר דקות, פרופסור מרגוליס לוקח שוב את המיקרופון ומזמין אותנו לשלב הבא:
"עכשיו תפסו שני אנשים שאתם לא מכירים ושתפו אותם בתשובות שכתבתם לעצמכם".

אני מסתובב אחורה לשורה שמעלי ופוגש את מבטיהם של נתנאל וחימי,
שני אנשים שלא פגשתי מעולם ושאין לי מושג מי הם ומה תפקידם.
אנחנו מהנהנים זה לזה בחיוך נימוסי ואני מתרומם לעברם כדי שיהיה נוח לדבר.

אנחנו מתחילים לשתף זה את זה במה שכתבנו לעצמנו,
ואז מגיע תורי עם השאלה השלישית.
לאחר שניה של היסוס אני בוחר באותנטיות,
וחושף בפניהם את הקטע שלי עם "חכם/בעל דעה מעניינת".
הם מקשיבים בחיוך, ואנחנו עוברים הלאה וממשיכים לשתף בינינו.
אין דרמה.

שתי דקות לאחר מכן פרופסור מרגוליס עוצר אותנו,
ומתחיל להרביץ בנו את "תורתו" עם קייס מנהיגותי ראשון.

**
כנראה שלא סתם בחרתי לכתוב השבוע דווקא על דקות הפתיחה של הסמינר.

בפרספקטיבה של מספר ימים אחרי,
אני בטוח שלחידוד הכוונות היתה השפעה גדולה על איך שהייתי,
וכתוצאה מכך על איך התפתח האירוע עבורי.

אני פחות בטוח בנוגע לאיך אחרים חוו אותי,
אך עצם ההתייחסות המודעת למה הייתי רוצה, ההכרה בכך והשיתוף הפומבי בזה,
עזרו לי להתמקד, לשחרר "רעשי רקע" ולחסוך אנרגיה.

ופרופסור מרגוליס?
זו רק דוגמא אחת, איך בתרגיל קצר של כמה דקות הוא משנה את האנרגיה בחדר ונוגע בכל כך הרבה אנשים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אם אהבת את הפוסט הזה כדאי לך לקרוא גם את "המנהיג האמיץ והמפסידן המתחזה" שכתבתי לאחר כנס מנהיגות קודם עם פרופסור מרגוליס. 

עיקרון המסדרון

על פי "עיקרון המסדרון", שכשאנו עומדים בפתחו של מסדרון ומתלבטים האם להיכנס אליו או לא,
אין לנו יכולת לראות את כולו ולהבין מה הוא מכיל ולאן הוא ייקח אותנו.
נקודת המבט שלנו צרה ומוגבלת.
אנו רואים את חמשת המטרים הקרובים ואולי דלת אחת או שתיים, אך לא יותר מזה.

"מסדרון" בחיים הוא נתיב שאנו יכולים לבחור בו ושתהיה לו השפעה על חיינו, לדוגמא:
מה ללמוד, במה לעבוד, איזה פרויקט לקחת, לאן לטוס אחרי הצבא, עם מי להתחתן ואיפה לגור.
בכל מסדרון חיים ישנן דלתות רבות שרק לאחר שניכנס אליו נוכל להבחין בהן.
מרגע שהבחנו בהן, נוכל לבחור האם לעבור דרכן או להמשיך לצעוד לאורך המסדרון מבלי להיכנס אליהן.
כשנבחר לפתוח דלת מסוימת ולעבור דרכה, היא תוביל אותנו לדלתות נוספות ואולי אפילו למסדרון חדש.

**
כשמסדרון מזמין אותנו להיכנס אליו, עלינו לקבל החלטה.
האם נגיד לו "כן" ונעשה צעד פנימה, או שנגיד "לא" ונמשיך בדרכנו?

ישנם שני סוגים עיקריים של "לא":
יש "לא" הנובע מפחד, מחוסר ביטחון, מחשש שזה גדול עלינו, שלא נצליח, שמחיר הבחירה יהיה גבוה מדי.
ויש "לא" הנובע מאהבה, מתשוקה וממחויבות למשהו אחר, חשוב יותר, שהוא למעשה ה"כן" שלנו.

באופן דומה, ישנם גם שני סוגים של "כן":
יש "כן" הנובע מאהבה, מתשוקה, מרצון לעשות וליצור.
ויש "כן" הנובע מאי נעימות, מחשש להפסיד משהו או מחוסר רצון לפספס הזדמנות.

**
לרוב כשמדברים על "עיקרון המסדרון" מדגישים את החשיבות של להעז להגיד "כן" ולקפוץ למים,
להגביל את זמן ההתלבטות ולא לתת לחוסר הוודאות והחששות לעצור אותנו.
ההמלצה הזו חשובה ויכולה לחסוך לנו הרבה כאב ראש ובזבוז אנרגיה.
אך בעיניי יש כאן רעיון נוסף, חשוב לא פחות, שהשפעתו על חיינו משמעותית במיוחד:

להגיד "לא".

חשוב מאוד להגדיר לעצמנו מה "המסדרון המרכזי" שאנו בוחרים להיכנס אליו,
ושאנחנו רוצים להתמסר ולהתחייב אליו.
ואז פשוט לצעוד בו, להתקדם בהתמדה.
תחשבו לדוגמא על זוגיות, קריירה, לימודים או עבודה על מטרה מאתגרת.
ברגע נתון או בתקופת זמן מסוימת, אי אפשר לצעוד באינספור מסדרונות.
כשנגיד "כן" למסדרון מסוים, בהכרח נוותר על מסדרונות אחרים,
אבל הבחירה להכנס אליו תפגיש אותנו עם שלל אפשרויות והזדמנויות שאיננו רואים או מסוגלים לדמיין.

כשאנחנו אומרים "כן" למסדרון,
אנחנו גם מקבלים החלטה ראשונית של קפיצה למים ויציאה לדרך,
וגם מסמנים לעצמנו נתיב מרכזי שנרצה להתמיד בו.

**
השבוע מצאתי את עצמי חושב על אחד המסדרונות שלי:
פרויקט שאמרתי לו "כן" לפני מספר שבועות,
ושבתקופה הקרובה צפוי לדרוש חלק ניכר מתשומת הלב שלי ומזמני הפנוי.
הוא לא מסדרון גדול של "קריירה", "לימודים" או "זוגיות", אלא משהו יותר מצומצם,
אך אני עדיין מתייחס אליו כמסדרון,
כיון שהתנועה שלי בו מפגישה אותי עם הרבה דלתות ופיצולים שלא הייתי פוגש אלמלא נכנסתי אליו.

לאחר כשלושה שבועות של השקעה ממוקדת בפרויקט הזה,
הגעתי ל"דלת" שלא צפיתי לפני כן ונדרשתי לקבל החלטה:
קיבלתי הזמנה מעניינת לפרויקט אחר שהפוטנציאל הגלום בו גדול.
סביר להניח שאם הייתי מקבל את ההזמנה הזו לפני חודש הייתי קופץ עליה ב"כן" מיידי.
זו יכולה להיות אחלה הזדמנות ויהיה לי ממש חבל לפספס אותה.
היה לי ממש קשה לומר "לא" כי זו באמת הזמנה מרגשת ואטרקטיבית.
התחושה היתה שהיקום מעמיד אותי במבחן ובודק עד כמה אני רציני בנוגע לפרויקט שלי.

התלבטתי במשך יום או יומיים ובסופו של דבר החלטתי לומר "כן" חלש.
"כן" חלש זה להסכים לעשות צעד קטן ולהתקרב, מבלי להתחייב.
דוגמא ל"כן" חלש זה להיפגש עם מישהו כדי לשמוע קצת יותר או להקדיש שעה לקריאה על הנושא.
"כן" חלש מהסוג הזה היא אפשרות מפתה במיוחד,
כי היא יוצרת את הרושם שאפשר גם להמשיך במסדרון המרכזי וגם להשאיר את האופציות פתוחות.
ה"כן" החלש שלי היה להגיד שמעניין אותי לשמוע יותר מבלי להתחייב עדיין.
סיפרתי לעצמי שרק אציץ מבעד לדלת החדשה, כך שזה לא באמת יסיט אותי מהפרויקט שלי.

אבל זה לא עובד ככה.

"כן" חלש מפצל את תשומת הלב והאנרגיה ופוגע במחויבות ובמיקוד שלנו.
ממש כמו מים שמתחילים לזלוג לצדדים ופוגעים בזרם המרכזי.
כמה ימים לאחר "הכן" החלש, דבר הוביל לדבר וצעד קטן לצעד קצת יותר גדול.
ה"כן" החלש התחזק, מבלי שקיבלתי החלטה ללכת עליו.
מצאתי את עצמי משקיע בו עוד ועוד זמן, אנרגיה ותשומת לב, הרבה יותר מכפי שתיכננתי.
רק עכשיו, כשאני עוצר לחשוב על זה, אני קולט שבימים האחרונים השקעתי כבר מעל עשר שעות
של קריאת מאמרים, הקשבה לחומרים, כתיבת מחשבות, פגישה עם אדם מסוים ושתי שיחות טלפון.
כל זה בא על חשבון הפרויקט המרכזי שחשוב לי לקדם.
בדיעבד, משהו בי מצטער שלא אמרתי "לא" להזמנה האטרקטיבית כבר בהתחלה.
שוב נפלתי בפיתוי הזה.
אני משלם את המחיר עכשיו שהוא הרבה מעבר למספר השעות שהושקעו:
מומנטום חזק של תנועה ויצירתיות שהתרומם בשבועות האחרונים נקטע בגלל ה"כן" החלש שלי שהתנפח.

**
אמירת "לא" מתוך מחויבות, התמסרות ואהבה היא למעשה אמירת "כן" חזקה.
כשאנחנו מתקדמים במסדרון ואומרים "לא" להזמנה,
אנחנו סוגרים דלת צדדית, שומרים על מיקוד ומתקדמים במסדרון שבחרנו בו.
אמירת "לא" לדלת צדדית גם סוגרת אפשרויות, גם מחזקת את התנועה בנתיב המרכזי שלנו,
וגם מקרבת אותנו לרצף אירועים משמעותיים שייתכן ולא ייתרחשו אלמלא ה"לא" הנחרץ.

כנראה שהגיע זמני לסגור את הדלת, לומר "לא" ולחזור למסדרון שלי.

ומה אתך? מה ה"מסדרון", ה"כן" וה"לא" שלך?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הפקח

כשמייקי, שלושים קילו של שרירים ועצמות, ועשרה קילו של שומן, שערות, תמימות וטוב לב,
השתולל הבוקר על הדשא הגדול שליד רחוב המוביל, זה היה רגע מהנה במיוחד.
יש משהו כל כך פשוט ומשמח בריצה הזו אחרי מקל מזדמן שנזרק שוב ושוב,
או בהתגלגלות נטולת הדאגות מהבטן לגב ובחזרה לבטן, על הדשא הלח והקצוץ,
כששמש הבוקר הנעימה והלא חמה מדי עדיין מלטפת את שנינו.

היינו שם שנינו לבד, לא מפריעים לאף אחד, חוגגים את החיים,
משוחררים וחופשיים לכמה דקות של זמן איכות מדהים, לפני שהיום מתחיל.

אולי בגלל זה, המעבר היה כל-כך חד, כשפתאום הסתובבתי וקלטתי את הפקח של העירייה מצלם אותנו.
צמצמתי במהירות טווח לכיוונו של מייקי, ששכב על הדשא בעיניים שובבות במרחק של 20 מטר ממני,
חיברתי אליו בזריזות את הרצועה וקיוויתי שהפקח שכבר התחיל להתקרב לעברנו יוותר לי הפעם.

**
לצערי, מהר מאוד הבנתי שאני הולך לחטוף דוח. וזה ממש עצבן אותי .
אמרתי לו שאני תמיד מקפיד ללכת עם רצועה וזו פעם ראשונה שאני משחרר את מייקי לכמה דקות.
ביקשתי שייתן לי אזהרה הפעם, ואם הוא היה רוצה הוא היה יכול,
אבל כנראה שהיה יותר חשוב לו לעמוד במכסות שלו.
אני יודע בוודאות שחלק מהאנשים בשכונה קיבלו רק אזהרות.
אולי זה בגלל שאני אשכנזי. או גבר.
אני לא בטוח שמישהו עם גוון עור יותר כהה משלי,
או מישהי שהיתה מחייכת ומתחנחנת אליו היו מקבלים ממנו את הדוח הזה באותה סיטואציה.
500 ₪ זה הרבה כסף.
היה משהו ממש אנתיפטי ולא נחמד בפקח הזה.
נכון, מייקי משוחרר וזה באמת בניגוד לחוק היבש, אבל אפשר לחשוב מה כבר קרה.
זה היה באזור גדול ופתוח ללא אף אחד בסביבה, כך שזה לא באמת מפריע למישהו.

כשכבר הבנתי שהוא לא הולך לוותר לי, התעצבנתי שהוא מתעכב ומעכב אותי,
מסתבך עם המכשיר הזה שלו ולא מצליח לתפעל אותו במשך דקות ארוכות.
זה לא מדע טילים, כולה דוח.
שייתן כבר את הדוח הזה וישחרר אותי.
באיזשהו שלב, אמרתי לו שאני מאחר לעבודה, שאין לי את כל היום ושאני צריך ללכת.
שאלתי אם זה ייקח עוד הרבה זמן ואם הוא יכול לתקתק את זה כבר או לשלוח לי בדואר,
כי יש לי עוד כמה דברים לעשות היום.

**
כל המחשבות והתחושות הללו קפצו לי בצורה אוטומטית באותן שלוש או חמש דקות,
כשעמדתי שם על הדשא הרטוב ליד הפקח עם מייקי לידי.
היה לי מעניין לשים לזרימה שלהן בתוכי ולהשפעה שלהן עלי
כמו באיזה "מצעד הקורבנות" של "אכלו לי שתו לי" שבו כולם אשמים חוץ ממני.

כמובן שהאחריות המרכזית בכל הסיפור הזה היא שלי.
אני זה שבחר לשחרר את מייקי ולאפשר לו להסתובב בלי רצועה,
למרות שידעתי שייתכן שנפגוש פקחים ושזה עלול לעלות לי בדוח.
אולי הפקח לא הפגין את שיא הלבביות והחום, אבל התגובה ושפת הגוף שלי היו אפילו עוד יותר קרות וזעופות.
זה נכון שכמה אנשים בשכונה קיבלו אזהרות ולא דוח אבל הרבה יותר קיבלו דוחות, חלקם יותר מפעם אחת.

נראה לי שמה שהכי הכעיס אותי זה שבדקות המעטות שביליתי עם הפקח שיקרתי יותר מפעם אחת:
זו לא באמת הפעם הראשונה שאני משחרר את מייקי, זו פשוט הפעם הראשונה שאני נתפס.
למעשה הפעם השנייה, כי בפעם הראשונה, לפני שנה בערך, קיבלתי רק אזהרה.
והאמת היא שאני גם לא כזה ממהר. יכולתי להישאר שם עוד שתי דקות ולא היה קורה כלום.
אם הפקח לא היה מגיע כנראה שמייקי ואני היינו מתענגים על עוד רבע שעה לפחות של זמן איכות.

והמחשבות הללו על זה שהפקח עושה לי דווקא רק כי אני אשכנזי..? מאיפה הן צצו…???
אני לא בטוח מאיפה בדיוק הן הגיעו, אבל ברור לי שבבסיס שלהן עומדות דווקא השיפוטיות וההתנשאות שלי,
שלא קשורה לאדם שעומד מולי ועושה את העבודה שלו בצורה עניינית ומכבדת.

**
הבוקר, בזכות מייקי והפקח, קיבלתי הוכחה נוספת (לא שבאמת הייתי צריך אותה, יש לי מספיק כאלו),
שאני לא באיזה מקום מואר, ושעם כל הכבוד לכל מה שאני לומד, מתרגל ומלמד כבר שנים,
אני לא חסין והדרך הזו לא נגמרת לעולם.

החיים מספקים לנו אינספור הזדמנויות לתרגול.
בכל יום נתון אנחנו פוגשים אנשים, תגובות ואירועים לא מתוכננים,
שמעוררים בנו כל מיני מחשבות, רגשות ותחושות,
המשפיעים בצורה כזו או אחרת עלינו ועל המציאות שלנו.
אי אפשר להימנע מזה וכדאי לשחרר את הפנטזיה שמתישהו זה ייעלם.

חלק מהשאלות החשובות שכדאי לשאול במצבים הללו הן איזה משקל וכמה תשומת לב אנחנו נותנים להם,
עד כמה הם מסיטים אותנו, את המחשבות ואת האנרגיה שלנו מהאנשים והדברים החשובים בחיינו,
עד כמה אנחנו לוקחים אחריות במצבים הללו, או בורחים ממנה וזורקים אותה על אחרים.

תובנה רעננה שמייקי והפקח עזרו לי לחדד הבוקר, היא שאחד הדברים המעניינים במצבים מהסוג הזה,
הוא כמה זמן לוקח לנו לעבור הלאה, לחזור ולהתמקד באנשים ובדברים החשובים בחיינו.
כמה אנרגיית חיים ותשומת לב אירוע שכזה ישאב מאתנו?
האם חצי שעה לאחר האירוע אני עדיין נהיה עסוקים בזה, נכעס על הפקח ונאשים את עצמנו?
האם זה הופך את מצב הרוח שלנו ומשפיע לנו על המשך היום? על האינטראקציות הבאות שלנו?
או שזה משהו שהיה וחלף?
שעורר בנו תסכול, כעס ושיפוטיות לכמה דקות, שלקחנו עליו אחריות והמשכנו הלאה?

נכון לרגע כתיבת השורות הללו, כחצי שעה לאחר האירוע,
הסיפור טרם נסגר במלואו כי עדיין לא שילמתי את הדוח.
הוא תלוי עכשיו בגאון על המקרר ליד הטסט לטויוטה שצריך לשלם בקרוב.
החלטתי לשמור לעירייה בחודש-חודשיים הקרובים על חמש מאות השקלים שלהם בחשבון שלי.

אבל האירוע הרגשי-אנרגטי כבר מאחוריי.
שיחררתי את הפקח, את חמש מאות השקלים ואת המחשבות-תחושות הראשוניות שעלו בי.

אני ממשיך הלאה, לאנשים ולדברים החשובים בחיי.
הרווחתי ביושר עוד שיעור חשוב (בעלות של 500 ₪) ואפילו יצאתי עם בונוס של פוסט שבועי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים השבועיים ישירות ממני? ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא 

– רוצה לקבל במתנה את סדרת "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים"? לחיצה אחת וזה אצלך. 

חמשת החוקים להצלחה מטאורית

מומחי שיווק ממליצים להשתמש בכותרות שמעוררות סקרנות,
הגורמות לאנשים להקליק על הקישור ומושכות אותם לקרוא את המשך הכתבה.
"חמשת החוקים להצלחה מטאורית" היא דוגמא לכותרת כזו,
כי הצלחה זה משהו שכולם רוצים וכששומעים על "חמשת ה-חוקים" יש בזה משהו מגרה ומושך.
גם אם אנחנו לא מאמינים שמישהו יגלה לנו סוד מדהים שישנה את חיינו,
עדיין מסקרן אותנו לקרוא,
במיוחד אם המחיר שאנו משלמים בכדי לקבל את זה הוא רק פתיחה של מייל או הקלקה על קישור.

השימוש בה' הידיעה הוא גם מעצבן וגם מסקרן:
הוא מרמז שיש בדיוק חמישה חוקים, לא ארבעה ולא שבעה,
שהחוקים הללו חשובים יותר מכל החוקים האחרים,
ושאם רק נכיר אותם ונפעל לפיהם נצליח.

נו באמת…

כיום, לאחר מפגש עם מאות או אלפי כותרת בסגנון הזה, לצד סקרנות אינסטינקטיבית,
מתעוררת בי ספקנות ואפילו התנגדות כלפי התרגיל השיווקי המניפולטיבי שעושים עלי.
למדתי לזהות את הפורמט הזה ואני מריח אותו מקילומטר.
או שמישהו מנסה למכור לי משהו שאני לא צריך,
או שהוא פשוט לא מבין את המורכבות של החיים וחושב שאפשר לרדד הכול לחמשת ה-חוקים.

**
את חמשת החוקים להצלחה מטאורית, פגשתי היום בסניף "סיפור חוזר" בכפר סבא,
בעמוד 115 של הספר "כוחה של נתינה – סיפור קטן על רעיון עסקי גדול",
שזו עוד דוגמא לכותרת אפקטיבית שכתובה עפ"י חוקי הפורמט השיווקי.

אחרי שתי דקות של דפדוף ספקני-שיפוטי בספר הקצר הזה,
החלטתי להכניס יד לכיס הימני שלי, להוציא שטר של עשרים שקלים ולרכוש אותו.
לא בגלל שמצאתי שם עומק יוצא דופן מפתיע,
או זוית מעוררת מחשבה שמשנה לי את הפרספקטיבה,
אלא דווקא בגלל שזה סיפור קיטשי זורם ואפקטיבי.

אף פעם אל תזלזלו בסיפור קיטשי אפקטיבי שיכול להניע לפעולה:
לחצי המרתון הראשון שלי נרשמתי לאחר שעתיים של סדנת מוטיבציה,
שהועברה על ידי מנחה כריזמטי שלא חידש לי דבר ועדיין עורר בי את החשק לעשות את הצעד.
לפני כשנתיים לקחתי על עצמי מחויבות לתרגול יומי של מדיטציה במשך שנה שלמה,
לאחר קריאה בספר על מיינדפולנס שהרגיש לי הרבה פחות משמעותי מספרים אחרים בנושא,
אבל העלה לי את המוטיבציה והניע אותי לפעולה.

גם בקיטש יש שמץ של אמת, וכשהוא מוגש היטב, במיוחד בפורמט של סיפור, הוא נוגע ומשפיע.
כשעברתי על "חמשת החוקים להצלחה מטאורית", שמהווים סיכום של הספר,
משהו בי נפתח והתרחב והאנרגייה שלי התחילה לעלות. הרגשתי הנאה כיפית, קלילה ופשוטה.
החוקים התחברו לי לעקרונות שאני מאמין בהם,
והקפיצו אצלי מחשבות על העבודה שלי וזיכרונות מכל מיני חוויות ואירועים.
ההתעוררות הזו של אנרגיה, רגש ומחשבה בתוך דקה,
עשתה לי חשק לקרוא את הספר בעצמי וגם לקנות אותו כמתנה לבני רועי.

**
לסקרנים שביניכם, הנה "חמשת החוקים להצלחה מטאורית"
שכנראה לא ישנו את חייכם, אבל אולי יעוררו בהם משהו נחמד כמו שהם עוררו בי:

חוק הערך – שוויך האמיתי נקבע על פי מידת הערך שאתה נותן, העולה על מה שתיקח כתשלום.

חוק התגמול – ההכנסה שלך נקבעת על פי מספר האנשים שאתה משרת וטיב השירות שאתה מעניק להם.

חוק ההשפעה – ההשפעה שלך נקבעת על פי מידת יכולתך לתת קדימות לצורכיהם של האחרים.

חוק הכנות – הדבר רב הערך ביותר שאתה יכול לתת הוא את עצמך.

חוק הקבלה – המפתח לנתינה הוא להישאר פתוח לקבלה.

**
רשת "סיפור חוזר" הינה רשת של ספרים משומשים במחיר מוזל המופעלת ע"י עובדים בעלי מוגבלויות.
בגלל שאנשים רבים תורמים לסניפי הרשת את הספרים שלהם,
התחלופה שם גדולה ובכל כניסה לחנות אתם צפויים לפגוש ספרים חדשים.

בכל פעם שאתם קונים ספר בסניף של "סיפור חוזר",
אתם גם חוסכים כסף,
גם נהנים מספרים טובים באיכות מעולה,
גם תורמים לארגון חשוב שמעסיק עובדים בעלי מוגבלויות,
וגם ממחזרים במקום לקנות חדש.

וכשאתם קונים ספר כמתנת תשומת-לב למישהו אחר,
אתם מראים להם שאתם חושבים עליהם ואוהבים אותם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אם קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים ישירות ממני, ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא 

מבחן השבוע האחרון

אם תבקרו באתר שלי תוכלו לקרוא שאני רץ מרתון.

אבל אני לא.

זאת אומרת, לא עכשיו.

אמנם רצתי בעבר שני מרתונים, אך האחרון שבהם היה לפני מספר שנים.
בתקופה הזו אינני מתאמן למרתון ולא מתכנן לרוץ אחד נוסף בעתיד.
התיאור "רץ מרתון" מציין משהו היסטורי שפחות בא לידי ביטוי בהווה.
באתר שלי תוכלו לקרוא שאני גם רייקי מאסטר, בוגר לימודי הנדסה ומפקד מצטיין ביחידה מובחרת.
בדומה ל"רץ מרתון", הכול זה לשעבר.

יש הבדל גדול בין התארים שאנו נושאים והתעודות שתלויות לנו על הקיר, לבין העשייה היומיומית שלנו.
התארים והתיאורים הם סטטיים ומציינים הישג שהשגנו בעבר, מבחן שעברנו או תפקיד שקיבלנו.
(לדוגמא: שף, חגורה שחורה בקראטה, מחנך, עו"ד, מנהלת).
הם עושים רושם ונראים טוב בקורות החיים,
משפיעים על הדרך שבה אנשים תופסים אותנו,
יכולים ללמד על ההתנהלות ועל היכולות שלנו בעבר,
אך הם אינם מעידים בהכרח על מי שאנו ועל מה שאנו היום.
מנתח לב, שכבר לא מבצע ניתוחי לב, הוא מנתח לב לשעבר.
כך גם סופר מוערך ומצליח שכתב שלושה ספרים רבי-מכר לפני שנים ואינו כותב יותר.
לא צריך לצאת לפנסיה כדי להיות "לשעבר".
צריך פשוט להפסיק לעשות את מה שעשינו פעם.

בשונה מתארים סטטיים, העשייה היומיומית שלנו היא דינמית ומשתנה כל הזמן.
מי שיוצר מוזיקה הוא מוזיקאי, גם אם אף יצירה שלו לא פורסמה עדיין.
למעשה, במקרים רבים ההכרה תגיע לאחר שכבר נהיה שם במשך תקופה.
מחנכת אינה מישהי שזו כותרת התפקיד שלה, אלא זו שעוסקת בחינוך ביום-יום, עם או בלי הכותרת הזו.

**
לעתים, המבחנים שעברנו וההישגים שצברנו הם חלק מהזהות שלנו וממה שמגדיר אותנו.
ייתכן שעבדנו קשה להשיגם ושאנו גאים בהם ובדרך שעברנו.
אבל, מי ומה אנחנו היום מעבר לתארים, להישגים ולתעודות שלנו..?
עד כמה גדול הפער בין התארים-כובעים-תפקידים שאנו נושאים לבין מה שאנחנו עושים בפועל?
מרשימים ככל שיהיו הישגי העבר שלנו,
אם חלק ניכר מזמננו מוקדש להתרפקות על העבר ולסיפורי גבורה והצלחה על מי שהיינו ומה שעשינו,
ייתכן שזה סימן לכך שחסרים לנו אתגר, משמעות, התפתחות ותחושת ערך בהווה.

הנקודה הזו רלוונטית לא רק להיבטים של לימודים ועבודה, אלא גם למימדים נוספים של חיינו:
כשאנחנו מתחתנים אנחנו נהיים "בעל ואישה" או "בני/בנות זוג".
כשנולדים לנו ילדים, אנו הופכים להיות "הורים".
"בני זוג" ו"הורים" הם תארים כלליים המציינים מצב משפחתי רשמי.
עד כמה העשייה וההתנהלות שלנו בהלימה לתפקידים שחשוב לנו למלא בחיינו?
מה עשינו היום שתרם לזוגיות ולהורות שלנו ?
מה עשינו השבוע שמחובר לבני הזוג או להורים שאנחנו רוצים להיות?

**
"מבחן השבוע האחרון" היא טכניקה אפקטיבית,
המציבה בפנינו מראה בהירה ומשקפת לנו בצורה חדה איפה אנו נמצאים כרגע.
הרעיון הוא לבחור מספר מצומצם של שאלות המשקפות את מה שחשוב בחיינו,
ולענות עליהן בצורה פשוטה וכנה.

נסו לענות על השאלות הבאות (התעלמו משאלות שפחות רלוונטיות עבורכם):

– איזה זמן איכות היה לך בשבוע האחרון עם ילדיך, בן/בת הזוג שלך, האנשים החשובים בחייך?
– איזו פעילות גופנית ביצעת ואיך היתה התזונה שלך בשבוע האחרון?
– איך קידמת את העסק או את הקריירה שלך בשבוע האחרון? איזה דבר משמעותי עשית בעבודה?
– מה למדת בשבוע האחרון? איך גדלת והתפתחת?
– כמה אושר, הנאה ושמחה חווית השבוע? כמה לחץ, כעס ותסכול?
– למה הקדשת חלק ניכר מזמנך בשבוע האחרון?
– איזה ערך משמעותי נתת ולמי השבוע?

**
מבחן השבוע האחרון מעמיד אותנו מול תוצאות ברורות.
פרק הזמן שאנו מתבוננים בו מספיק קרוב וקצר, ומאפשר לנו לקבל תשובות לשאלות.
התמונה שמצטיירת מעידה הרבה על חיינו.
השבוע האחרון הוא שבוע אחד מתוך 52 שבועות בשנה.
2% מחיינו השנה מגולמים בשבוע שחלף.
2% נוספים מגולמים בשבוע הבא שיתחיל בקרוב.
מבחן השבוע האחרון ממקד אותנו בהתנהלות העכשווית שלנו,
ומשקף לנו תמונה חדה וישירה, נעימה יותר או פחות,
בנוגע לפער שבין התארים-תפקידים-כובעים שלנו,
לבין המילים, המעשים והנוכחות שלנו בהווה.

אחת התגובות הנפוצות למבחן השבוע האחרון היא ש"הוא לא שבוע מייצג."
זה נכון גם לשבוע הנוכחי, של סוף אוגוסט.
הוא היה מיוחד, ונדרשנו לתת מענה לדברים מסוימים שלא מאפיינים שבוע רגיל.
יש בזה משהו, ועדיין…
רוב השבועות הם מיוחדים ושונים.
בכל שבוע קורים דברים שלא צפינו או שהם מעבר לשליטתנו.
זה לא מוריד מהאחריות שלנו ומיכולת הבחירה שלנו לנתב את חיינו,
ליצור ולעצב אותם, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

12 מחשבות ותובנות מחצי שנה ראשונה של תרגול מדיטציה

השבוע חגגתי חצי שנה רצופה של תרגול מדיטציה יומי: עשרים דקות ביום, יום אחר יום.

מספר מחשבות ותובנות שחיות בי עכשיו:

א.
מתמטיקה פשוטה:
השקעה של 20 דקות יומיות במשך ששה חודשים רצופים מסתכמת להשקעה של כ60 שעות חיים לכל התקופה או 10 שעות חודשיות למשך חצי שנה.
במונחים של "שבוע עבודה" שבו 5 ימים בני 9-10 שעות עבודה ביום, מדובר בכשבוע וחצי של עבודה.
המספרים הללו קצת הפתיעו אותי.
השקעה קטנה עקבית ויומיומית מצטברת להשקעה גדולה ומשמעותית לאורך זמן.
זמן נחווה כאחד המשאבים החשובים שהיינו רוצים עוד ועוד ממנו.
מה הייתם יכולים לעשות עם עוד עשר שעות חודשיות המוקדשות למשהו שחשוב לכם?

**
ב.
חגיגה:
כיף לתת לעצמך מילה ולעמוד בה.
כיף לקחת על עצמך התחייבות ולהקפיד למלא אותה.
הרבה דברים קרו בחצי השנה האחרונה בעולם, בארץ, בעבודה שלי, במשפחה.
מזג האויר נע מקיץ לסתיו ולחורף שאוטוטו חולף. גלים של קורונה עלו וירדו.
ועם כל "המסביב", לא משנה מה קורה, הצלחתי לתרגל בכל יום את עשרים הדקות שלי.
יש בזה משהו שנותן פרספקטיבה ותחושת יציבות.
זו חגיגה שאינה מובנת מאליה ותזכורת לכך שאנחנו בעלי הבית של עצמנו.

**
ג.
בלי "זיקוקי דינור":
התרגול העקבי הזה לא הפך אותי לאדם אחר.
בזכות התרגולים לא חוויתי הארה, חיבור שמימי או התגלות רוחנית.
אני אפילו לא בטוח שיש בי יותר רוגע, איזון או שלווה משהיו בי לפני כן.
עדיף שהמוטיבציה לתרגול מדיטציה לא תהיה שאיפה או ציפייה לשלוות נפש עילאית או למשהו בסגנון הזה.

**
ד.
הצלחה וכישלון:
כשמתרגלים מדיטציה אי אפשר להצליח ואי אפשר להיכשל.
המושגים הללו לא רלוונטיים.
בדרך שבה בחרתי לתרגל, אני עוצם עיניים, ממקד את תשומת ליבי בנשימה, ומנסה לשים לב לכל מחשבה, רגש או תחושה שעולה.
במהלך תרגול כזה תשומת הלב "בורחת" עשרות או מאות פעמים.
בכל פעם שאני מזהה שאיבדתי מיקוד או שנסחפתי אחר מחשבות, אני חוזר להתמקד בנשימה ולשים לב למחשבות-רגשות-תחושות.
בסשנים מסוימים אני יותר מרוכז ובאחרים פחות.
בחלק מהתרגולים אני חווה שקט, בהירות ורעיונות יצירתיים ובתרגולים אחרים לחץ ותזזיתיות.
התחושה בתרגולים יכולה להיות נעימה יותר או פחות, אך אין לזה שום קשר להצלחה או לכשלון.
מדיטציה היא אימון בתשומת לב.
מהות התרגול היא לנסות לשים לב.
שוב ושוב ושוב.
ושוב.

**
ה.
התקדמות ונסיגה:
כנראה שאם הייתי מקדיש 60 שעות ללימוד שפה חדשה, בישול או גלישת גלים, הייתי משתפר.
לאחר 60 שעות תרגול מדיטציה, אני לא בטוח שהשתפרתי במשהו.
בשונה מתרגולים אחרים שבהם אני מנסה להשתפר או להתקדם ברכישת מיומנות כלשהי, כאן זה פחות מעניין אותי.
התקדמות ונסיגה עלולות להכיל תפיסה של הצלחה וכשלון.
התקדמות בקצב משביע רצון יכולה להיתפס כהצלחה, והתקדמות בקצב איטי מכפי שאנו רוצים יכולה להיתפס ככישלון.
נסיגה יכולה להיחוות ככישלון.

כשאני מתרגל מדיטציה ותשומת לב אינני מנסה להגיע לשום מקום ואני לא מודד שום דבר.
אני מתאמן בלשים לב.

**
ו.
התמסרות:
הבחירה בתרגול מדיטציה יומי היא אקט של התמסרות.
להמשיך לעשות זאת יום אחר יום גם כשלא מקבלים פידבק או שלא בטוחים אם משהו קורה.
כשזורעים זרע באדמה, יכולים לעבור ימים ארוכים עד שמשהו יצוץ ויתגלה.
המחויבות להשקיה היומית היא בלי קשר למה שרואים בעין.
יכול להיות שגם במקרה של תרגול מדיטציה יומי משהו גדל בתוכנו ועדיין לא הופיע.
וגם יכול להיות שלא.

**
ז.
אין מחשבה נייטרלית:
אחת התובנות המרכזיות שהתחדדה לי בתקופה הזו היא שאין מחשבה נייטרלית.
כל מחשבה שעוברת דרכנו משפיעה עלינו בצורה כלשהי ומעוררת בנו משהו.
המשהו הזה יכול להיות רגש, מחשבה או תחושה.
זה יכול להיות בעוצמות חזקות (לדוגמא: פחד, כעס, התרגשות, אהבה) או בעוצמות עדינות שבקושי נרגיש אותן או נבחין בהן.
הקטע הזה מדהים אותי:
אם כל מחשבה משפיעה עלינו, ואנחנו חושבים מאות או אלפי מחשבות במהלך עשרים דקות של מדיטציה,
הרי בפרק זמן של כחצי שעה אנחנו מושפעים מאות ואלפי פעמים.
אם זה המצב בתרגול מדיטציה קצר וסטרילי, הרי שבמהלך כל יום רגיל המלא באינספור אינטראקציות, מפגשים, אירועים וטריגרים, ההשפעות עלינו גדולות וחזקות פי כמה וכמה.
אנחנו ססמוגרף רגיש ומושפעים הרבה יותר מכפי שנדמה לנו או ממה שאנחנו חווים וחושבים.

**
ח.
אנחנו יכולים לבחור:
בכל פעם שאני שם לב למחשבה שעולה בי, אני יכול לבחור האם להמשיך איתה או להניח לה.
לדוגמא:
הבוקר עלתה בי מחשבה על אירוע מחלקה שאני רוצה לקדם בעבודה.
כשאני שם לב למחשבה הזו, אני יכול לבחור "להמשיך איתה" ולהתבונן בסקרנות במחשבה שתבוא אחריה באותו נושא, כמו למשל ליצור קשר עם מפיק אירוע מסוים.
אפשרות שונה תהיה לבחור להגיד לעצמי "מחשבה" ולהתבונן בסקרנות מה קורה עכשיו. באופן הזה אני מתייחס למחשבה כמו לענן חולף ובמקום לעקוב אחריה אני נותן לה להמשיך הלאה ושם לב למה שמגיע אחריה.

המחשבה החולפת היא טריגר.
אנו יכולים לבחור איך להגיב לטריגר הזה.
בכדי לבחור צריך להיות מודע.
בחלק גדול מהמצבים אני "מתעורר" לאחר שניות ארוכות ושם לב שנסחפתי אחר מחשבה מבלי להיות מודע לכך שאני נסחף ומבלי לבחור האם להמשיך איתה או לעצור.
בחיבור לנקודה הקודמת: למרות שאין מחשבות נייטרליות וכל מחשבה משפיעה עלינו, אנחנו יכולים לבחור איך להגיב להשפעות הללו ובכך למזער או להעצים אותן.

**
ט.
טריגר חיצוני וטריגר פנימי:
ויקטור פרנקל ("האדם מחפש משמעות") וסטיבן קובי ("שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד") מדגישים את רעיון המרווח שבין הטריגר לתגובה.
כשמישהו אומר לנו משהו אנו יכולים לייצר מרווח בין האמירה שלו לבין התגובה שלנו.
במרווח הזה אנו יכולים לצאת מ"אוטומט" ולבחור את תגובתנו.
בחודשים האחרונים התחדד לי שכשם שאנו יכולים לייצר מרווח בין טריגר חיצוני (אמירה של אדם אחר) לבין התגובה שלנו, כך אנו יכולים ליצור מרווח בין טריגר פנימי (מחשבה-רגש שלנו) לבין התגובה שלנו (מחשבה נוספת או פעולה).
בכל פעם שאנו מגיבים לטריגר חיצוני, אנו למעשה מגיבים לטריגר פנימי בתוכנו שהושפע מהטריגר החיצוני.

**
י.
השפעה אינסופית:
לפני כחצי שנה בחרתי להתחייב לתרגול מדיטציה יומי במשך שנה שלמה בעקבות פסקה שקראתי בספרו של מיכה גודמן "מהפכת הקשב".
כשקראתי את הספר עלתה בי מחשבה שהוא מעניין וזורם וגם שהוא לא מחדש לי יותר מדי.
ועם זאת, משפט אחד בתוכו השפיע עליי מאוד.
בעמוד 132 מיכה גודמן מספר על פגישה עם חברו ועל עצה שהוא קיבל ממנו:
"כדי להבין תשומת לב אתה צריך להתבונן בה באופן חוויתי וישיר, ולשם כך, מיכה, אתה צריך לתרגל מדיטציה."
שמעתי וקראתי על מדיטציה המון בעבר ומעולם לא התחייבתי לתרגול כזה בפני עצמי.
איכשהו, הקריאה בספר עוררה אותי לפעולה ועודדה אותי להתחייב לתרגול מדיטציה יומי.

למה דווקא הספר הזה ולמה דווקא בתקופה הזו? אין לי מושג.
מה השפעת המשפט המסוים הזה על חיי? לא ניתן למדוד אותה, אך היא אינסופית.
משפט אחד בספר מעורר מחשבה אחת שמובילה להתחייבות אחת ולאינספור אדוות של השפעה.

**
יא.
לוגיקה של פוטנציאל בלתי נתפס:

אם לכל מחשבה יש השפעה (אין מחשבות נייטרליות),
ובכל יום נתון אנחנו מושפעים מאלפי מחשבות, משפטים ואירועים,
ולכל מחשבה-משפט-פעולה יש פוטנציאל השפעה אינסופי עלינו ועל אחרים,
אזי כל רגע נתון, אחד מתוך אינספור רגעים, הוא בעל פוטנציאל אינסופי.

אני לא יודע מה אתכם, אותי זה "מעיף", מרגש וממלא מוטיבציה.

**
יב.
בעוד קצת יותר משבוע (יום שני ה 4.4) יוצאת לדרך תוכנית "חיים מלאים" בהנחייתי. 

כל החומרים שנוכחים בפוסט הזה (ועוד…) יהיו שם:
מודעות ותשומת לב.
התמסרות לתרגול ולתהליך.
בחירה.
לקיחת אחריות.
פעולה מודעת.
השפעה אינסופית.
רפלקציה ולמידה.
חגיגה.

ההרשמה תיסגר בקרוב ואתם מוזמנים להצטרף.

אם טרם שמעתם על התוכנית, תמצאו את כל הפרטים בקישור הבא.

אם שמעתם ואתם עדיין מתלבטים, אולי הגיע הזמן להחליט.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– פרטים והרשמה לתוכנית "חיים מלאים" שמתחילה ביום שני ה-4.4.22

איך שדברים מתפתחים…

השבוע תוך כדי נסיעה לעבודה בחרתי (שלא כהרגלי) להקשיב לפלייליסט שירים בספוטיפיי.
לאחר מספר שירים המוזיקה נקטעה ע"י פרסומת לפודקאסט בשם "הכירו את".
הפודקאסט נשמע לי מסקרן ולאחר הנסיעה חיפשתי אותו ונרשמתי אליו.
לאחר ההרשמה הקדשתי 3-4 דקות לריפרוף על הפרקים השונים ונמשכתי לאחד מהם – "בודהיזם ותורת הקוואנטים".
בחרתי להוריד לעצמי את הפרק, ובבוקר שלאחר מכן תוך כדי נסיעה לחיפה הקשבתי לו.
הפרק היה משמעותי עבורי ויצר בתוכי תנועה מחשבתית חדשה ורעננה שכוללת מספר חידודים ורעיונות. ממש נהניתי להקשיב לד"ר נעמה אושרי הנפלאה ולשיחה המרתקת שלה עם ד"ר יואב בן דב.
בימים האחרונים המלצתי על הפודקאסט ועל הפרק המסוים למספר אנשים שונים.
וכעת, אני בוחר להקדיש לכך את הפוסט הנוכחי שייקרא ע"י כמה אלפי אנשים.

**
ההתרחשות הזו, הדרך שבה דברים מתהווים ומתפתחים מרתקת אותי:
– מה היה קורה אם במקום להקשיב לספוטיפיי באותו יום הייתי מקשיב לרדיו, משוחח בטלפון או מקשיב לפודקאסט?
– מה היה קורה אם הייתי משדרג את חשבון הספוטיפיי שלי ל"פרימיום" (כפי ששקלתי לעשות מספר פעמים בעבר) והפרסומות לא היו קוטעות את המוזיקה?
– מה היה קורה אם "הכירו את" לא היו בוחרים לפרסם בספוטיפיי?
– מה היה קורה אם לא הייתי שם לב לפרסומת על הפודקאסט "הכירו את", או שהיא היתה עוברת לידי ולא הייתי עוצר לחפש את הפודקאסט לאחר הנסיעה?
– מה היה קורה אם הייתי מוצא את הפודקאסט לאחר הנסיעה אך בוחר שלא להתחבר אליו?
– מה היה קורה אם הייתי מתחבר אליו, אך מוריד פרק אחר בנושא אחר ולא את הפרק המסוים שהקשבתי לו?
– מה היה קורה אם בזמן ההקשבה לפודקאסט מוחי היה טרוד בדברים אחרים או שהייתי מקבל שיחת טלפון שהיתה קוטעת את ההקשבה?
– מה היה קורה אם לא הייתי מתחבר לפרק המסוים הזה (כפי שקורה לפעמים), או שלא הייתי ממליץ עליו למספר חברים?
– מה ההשפעה של כתיבה על הפודקאסט "הכירו את" בפוסט המסוים הזה? לאן זה יתגלגל ומי יפגוש את זה?
– איך דברים היו מתפתחים אם הפודקאסט הזה לא היה נוצר, או שהפרק המסוים שמשך אותי לא היה נוצר?

**
נקודה מרכזית שריתקה אותי בפרק שהקשבתי לו נגעה בקשר שבין סיבתיות לאקראיות, ולמשקל של כל אחת מהן על חיינו.
הפוסט הנוכחי מתמקד באירועון מקומי אחד (הקשבה לפרק מסוים בפודקאסט מסוים) ובניסיון להבין ולראות חלק מהנסיבות ומרצף האירועים שהובילו אליו, כמו גם חלק מהפעולות וההשפעות שנוצרו בעקבותיו.
האירועון הזה הוא רק אחד מתוך אלפי התרחשויות, מפגשים ואינטראקציות שחוויתי במהלך אותו יום.
וכל אותן אלפי התרחשויות הן רק במהלך יום מסוים אחד.

לבחירות "גדולות" בנקודות זמן מסוימות יכולה להיות השפעה ישירה, מיידית ועצומה על חיינו, כמו למשל: האם לבחור בטיפול רפואי כזה או אחר? האם להגיד "כן" או "לא" להצעת הנישואים? האם להישאר או לעזוב את מקום העבודה?
חוסר תשומת לב רגעית על הכביש יכולה להיות ההבדל שבין חיים ומוות.

ועם זאת, השפעה או מושפעות אינסופית לא חייבת להיות "דרמטית" – מרבית הבחירות או האירועים שאנו חווים אינם עניינים של חיים ומוות, ואינם מובילים להסתעפויות שניתן להצביע עליהן בצורה ישירה כמשנות חיים. 

בחודשים האחרונים מהדהדת בי תחושה חזקה של היותי חלק מרשת אינסופית של קשרים וחיבורים שבכל רגע נתון מושפעת מאינספור גורמים ומשפיעה על אינספור אנשים ומצבים.

"משעמם לי" הוא משהו שכבר מזמן לא חוויתי.
בכל נקודת זמן, לכל מקום שאני מפנה את תשומת ליבי, אני פתאום רואה ומרגיש עוד ועוד תנודות-קוּרִים-הקשרים המחברים בינינו ומשפיעים עלינו.

יש בזה משהו מרגש, מרתק ובעיקר מעורר ענווה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

4 סוגים של "אני רואה אותך"

ארבעה סוגים של "אני רואה אותך":

1. "אני רואה אותך" של יום-יום

"איך עברה הפגישה היום?"

כשאנחנו שואלים מישהי "איך עברה הפגישה שלך היום?"
אנחנו בעצם אומרים לה בין השורות:
אני יודע שזה משהו שעברת היום ושזה העסיק אותך.
מעניין אותי לשמוע איך היה לך כי את מעניינת אותי.
חשוב לי לשמוע על הדבר הזה ולשמוע ממך.

כשטל שלחה לי השבוע הודעת וואטסאפ "ראיתי סרטון שנראה לי שיעניין אותך" עם קישור להרצאה, היא בעצם אמרה לי:
כשפגשתי את הסרטון ההוא אתמול, חשבתי עליך.
שתדע שאני חושבת עליך לפעמים, גם כשאנחנו לא מדברים.
והיה לי מספיק חשוב לשלוח לך את זה, כי אתה חשוב לי.

**
2. "אני רואה אותך" של תודה והערכה

"תודה על העזרה לאיריס עם הבעיה הטכנית היום"

כשאנחנו שולחים למישהו הודעה קצרה בסגנון "תודה רבה שעזרת לאיריס היום עם הבעיה הטכנית שהיתה לה", אנחנו בעצם אומרים שלושה דברים:

א. קלטתי אותך. שמתי לב שעשית את זה. אתה עשית את זה.
הרבה אנשים היו יכולים לעשות את זה, אבל בשורה התחתונה זה היית אתה. ראיתי אותך.

ב. אני מעריך את מה שעשית.
אני מעריך גם את המחווה של הושטת היד לאיריס שהיתה צריכה עזרה, וגם את העזרה שנתת בפועל.
ראיתי אותך ואני מעריך גם את האכפתיות והרגישות וגם את העשייה שנתנה מענה לצורך חשוב.

ג. אני רוצה להודות לך על זה.
זה מספיק חשוב עבורי כדי לעצור ולשלוח לך הודעה.
גם כי מגיע לך וגם כי חשוב לי שתדע שראיתי אותך, שהטוב שאתה עושה לא שקוף.

**
מייל הפרידה האישי שקיבלתי לפני זמן מה מארז, רגע לפני שהוא עזב את הארגון היה משמעותי עבורי.
אולי דווקא משום שלא עבדנו הרבה ביחד והופתעתי מהמחווה הזו.
בשליחת המייל ארז בעצם שידר לי בין המילים:
"ראיתי אותך. שתדע שנגעת בי בתקופה הזו. תודה לך. אני חושב עליך גם עכשיו. להתראות…"

**
3. "אני רואה אותך" של קושי

"הי, מה שלומך? איך עוברים הימים הללו בבידוד?"

כשאנחנו שואלים מישהי "הי, מה שלומך? איך עוברים הימים הללו בבידוד?", אנחנו בעצם מתכוונים לומר:
אני מודע לתקופה הזו שאת חווה ולאתגר שאת מתמודדת איתו עכשיו.
זה לא עובד לידי. אני חושב עלייך.
אכפת לי ממך. את חשובה לי.
חשוב לי שתדע שאני אתך.
את במחשבות שלי. את לא לבד.

הצרכים להיראות ולהיות מובן הם צרכים אנושיים עמוקים.
במצבים של קושי ואתגר כשמישהו יוצר איתנו קשר בצורה הזו, אנחנו מקבלים מענה לצרכים הללו.
זו לא חייבת להיות שאלה או בדיקה.
זו יכולה להיות גם הודעת "שתדעי שאני חושב עלייך היום ומקווה שהכול יעבור בשלום"

תשומת לב אכפתית היא מחווה אנושית פשוטה בעלת השפעה עצומה.

**
4. "אני רואה אותך" של פוטנציאל

"מה דעתך לשלוח הצעה לכנס הזה?"

כשהמנהל שלי הציע לי לפני קרוב לעשרים שנה להגיש הצעה להצגת פרויקט שעשיתי בכנס בינלאומי כלשהו, זה ממש הפתיע אותי.
לא חשבתי שהפרויקט שלי ואני "בליגה" של הכנס.
עד אותו רגע האפשרות הזו לא היתה קיימת עבורי.
מרגע שהמשפט נאמר, האפשרות הפכה להיות חלק מעולמי.
זה מעבר לכנס או לפרויקט המסוים.
זה הרעיון שאני יכול להציג בכנס בינלאומי כלשהו.
וזו גם התרגשות שכך המנהל שלי רואה אותי.
כשמישהו רואה אותנו בצורה מסוימת, הוא מאפשר לנו להיפתח לפוטנציאל שלנו ולראות את עצמנו דרך עיניו.

אני רואה בך משהו שאני לא בטוח שאתה רואה בעצמך.
אני מאמין שאתה מסוגל לעשות את זה. יש לך את זה.
אני מבין שאתה לא בטוח ואני שומע את החששות. יכול להיות שיש בזה משהו.
ועדיין, אני מאמין שיש לך את זה. נראה לי שכדאי לך לנסות ללכת על זה.
אני לא אומר את זה רק כדי לעודד אותך, לחזק אותך או לתת לך מוטיבציה.
אני באמת מאמין בזה.
אני רואה בך משהו שאולי אתה לא רואה בעצמך עדיין, או שאולי אתה מתחיל לראות ולא בטוח שהוא קיים.
אני רואה את זה. אני רואה אותך. אני מאמין בך. אני יודע מי אתה ולאן אתה יכול לגדול ולהתפתח.

**
כשנכנסים לחדר חשוך ועמוס, חשוב לעצור ולתת לעיניים להתרגל לחושך.
לאחר כמה שניות מתחילים לראות יותר ויותר את מה שסביבנו.

כשאנחנו עמוסים ורצים מדבר לדבר, חלק מהעניין הוא לעצור ולשאול את עצמנו:
– את מי חשוב לנו לראות היום?
– למי חשוב שנראה אותו היום?
– עד כמה זה באמת חשוב לנו?

בקרב שבטים מסוימים בדרום אפריקה,
המונח המקובל לאמירת שלום כשפוגשים אדם הוא "Sawu Bona" – "אני רואה אותך".
התגובה השגורה היא "Sikhona" – "אני כאן"

הסדר חשוב ואינו מקרי:
ברמה מסוימת, לפני שאני מבחין בך אינך קיים.
כשאני מבחין בך, אני "יוצר" אותך ומפיח בך חיים.

הזמן שלוקח לכתוב למישהו הודעת "אני רואה אותך" בת 20 מילים הוא חצי דקה.
זה פחות עניין של הזמן שלוקח לעשות את זה ויותר עניין של אכפתיות ושל תשומת לב, של לרצות לראות ושל להיות מסוגל לראות.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שונות בדרכי התמודדות עם המצב

שונות בדרכי התמודדות עם המצב

בהשראת מאמר של אסתר פרל שקראתי אתמול:

אנשים שונים מתמודדים בצורה שונה עם מה שקורה.
דרך התמודדות שעוזרת לנו, עלולה לאיים או להכביד על בני ובנות הזוג שלנו, ילדינו, אנשים שעובדים איתנו.
במצבי לחץ, יש לנו נטייה לחזור לדפוסים המורגלים ולאוטומטים שלנו ולאבד חלק מהגמישות שפיתחנו עם השנים.

לעיתים, מתוך כוונות טובות ומודעות נמוכה, נרצה "להלביש" את דרכי ההתמודדות שלנו על אנשים סביבנו.
אנו מבינים את דרכי ההתמודדות שלנו וכיצד הן מסייעות לנו.
אנו שיפוטיים כלפי דרכי ההתמודדות של אחרים השונות מאיתנו.

**
מספר דוגמאות:

– לחלק מאיתנו יש צורך ביותר זמן לבד בתקופה הנוכחית בעוד שאחרים צריכים יותר זמן ביחד.
– חלק מאיתנו עסוקים מאוד במה עובר על אחרים בימים אלו בעוד שאחרים עסוקים מאוד במה עובר על עצמם כרגע (תשומת לב חיצונית אל מול תשומת לב פנימית).
– חלק מאיתנו מרגישים צורך להתנתק מחדשות ועדכונים בעוד שאחרים כמהים לעוד ועוד מידע.
– חלק מאיתנו מתמודדים בצורה מיטבית בעזרת בניית שגרות חדשות והקפדה עליהן בעוד שעבור אחרים שגרות הן בעלות ערך נמוך שבעיקר מכבידות ומעמיסות.
– לחלק מאתנו היערכות מראש לקראת תרחישים שונים (שאולי יקרו ואולי לא..) מייצרת תחושת אחריות וביטחון התורמים לשקט פנימי, בעוד שאחרים נלחצים מכך או רואים בזה סימן להיסטריה.
– חלק מאיתנו מעדיפים להיות בתנועה ובעשייה שמרגיעה אותם ומספקת תחושת שליטה מסוימת בעוד שאחרים מעדיפים להוריד הילוך, להתבונן ופשוט להיות. (מוכווני העשייה נוטים לראות בהורדת הילוך חוסר אונים ונרפות, בעוד שמוכווני ההוויה נוטים לראות בעשייה מתמדת תזזיתיות וקושי בהתמודדות).
– עבור חלק מאיתנו מתגברת בתקופות כאלו אנרגיה לוגית-לינארית-אנליטית בעוד שאצל אחרים אנרגיה אסוציאטיבית-רגשית-תחושתית.
– חלק מאיתנו מעדיפים חשיבה חיובית ואופטימית המסייעת להם לתחזק את עצמם ולשמור על רמת אנרגיה מסוימת, בעוד שאחרים מעדיפים חשיבה זהירה ממוקדת מניעת-סיכון המסייעת להם לשמור על עצמם ועל היקרים להם ולהנמיך ציפיות לא ריאליות העלולות להביא לאכזבות.

**
מספר המלצות:

התבוננות סקרנית לא-שיפוטית בדרך ההתמודדות שלי: איך אני מתמודד/ת? מה זה משרת אצלי?
התבוננות סקרנית לא-שיפוטית על דרך ההתמודדות של האדם שאיתי/מולי: איך הוא מתמודד? מה זה משרת אצלו? איך דרך התמודדות שלו משפיעה עלי ומה היא מעוררת בי?
שיתוף הדדי (דיאלוג מוכוון למידה והבנה) על דרכי ההתמודדות השונות שלנו (עם בן/בת הזוג, הילדים, שותפים לעבודה).
מהתבוננות עצמית לפעולה: מה מדרך ההתמודדות שלי אני רוצה להשאיר לעצמי ומה אני רוצה לשנות?
מהתבוננות באחר לפעולה: האם יש משהו שאני יכול/ה לעשות שיסייע לאדם שאיתי בהתמודדות שלו?

חיים מלאים. היום.