תגית: רגש

שלושה בנאים

אדם הולך ברחוב ורואה שלושה בנאים מניחים לבנים זו על זו.
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי הראשון.
"אני עובד עבודה פיזית קשה ומשעממת בשמש היוקדת הזו, מבזבז את חיי על בניית קיר אבנים חסר משמעות שאף אחד לא באמת צריך."
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השני.
"אני עובד בעבודה קשה וחדגונית שאינני נהנה ממנה, אבל לפחות היא מאפשרת לי להשתכר בכבוד ולפרנס את משפחתי."
"ומה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השלישי.
"אני בונה בית יציב ואיכותי למשפחה אוהבת שתגור בו שנים רבות ותחיה בו חיים מלאים".

**
סיפור שלושת הבנאים מציג שלוש צורות התייחסות למשמעותם של הדברים שאנו עושים או חווים.

על פי נקודת המבט של הבנאי הראשון למה שאנו עושים אין משמעות ואנו נאלצים לעשות אותו.
הבנאי הראשון מאמין שהמציאות נכפית עליו ואין לו ברירה או בחירה בנוגע למה שקורה.

על פי נקודת המבט של הבנאי השני למה שאנו עושים יש משמעות כלשהי. מה שקורה תובע מאיתנו לא מעט ויש לו מחיר, אבל אנחנו גם מרוויחים ממנו.
הבנאי השני מאמין שהחיים הם לא פיקניק, שהוא צריך למלא את תפקידו, להכיר תודה על הצרכים שמתמלאים וללמוד לחיות עם אלו שלא מתמלאים.

על פי נקודת המבט של הבנאי השלישי אנחנו יוצרים את חיינו.
הבנאי השלישי מאמין שיש לו בחירה בנוגע למה שהוא עושה ולמשמעותם של הדברים.
הוא מבין שהוא ופעולותיו הם חלק ממשהו גדול יותר שהוא יכול להתחבר אליו ולתרום לו.

**
לפני מספר שבועות אימצנו את מייקי – גור כלבים מקסים ואנרגטי.

השבועות האחרונים היו אינטנסיביים ומצאנו את עצמנו משקיעים בו שעות רבות בכל יום: טיפולים, טיולים, איסוף צרכים, "עניינים" עם קייטי החתולה, יללות אל תוך הלילה ועוד ועוד.
בזכות מייקי מצאתי את עצמי מדלג השבוע בין נקודות המבט השונות של שלושת הבנאים.

נקודת המבט של הבנאי הראשון עוררה בי מרמור ותסכול:
הכלבלב הזה הוא "תיק" לא קטן שמכניס הרבה עומס לחיי. אני משקיע בטיפול בו שעות בכל יום.
זה מגיע בתקופה מאוד אינטנסיבית עבורי , מגביל אותי ופוגע לי בחופש ובאיזון שכל-כך חשובים לי.
פרויקטים שלי מתעכבים, הקשב שלי מוגבל ואני מוצא עצמי מתרוצץ בין דברים בלי מנוחה.
לפחות עשר פעמים ביום אני אוסף את הצרכים שלו.
שעות השינה שלי נפגעו משמעותית – בימים האחרונים אני ישן בסלון כדי שהוא לא ירים את הבית ביללות.
למה אני צריך את השיט הזה??
למה אמרנו "כן" לפרויקט הזה??

נקודת המבט של הבנאי השני הקטינה את המרמור והכניסה יותר קבלה רוגע:
כן, הדברים אינטנסיביים עכשיו, וזה לא תמיד כיף, אבל זו תקופת מעבר ומתישהו זה יירגע.
אני לא היחיד שמשקיע בו ומטפל בו ואנחנו עושים את זה ביחד.
הטיפול בו הוא עוד משימה שעלי למלא במסגרת שלל משימות הבית והמשפחה שנחלקות בינינו.
לטיפול בכלב יש היבטים כיפיים (הוא באמת חמוד הכלבלב הזה !) וגם לא מעט מחירים. זה מה יש.
כדאי להפסיק להתבכיין או להתמרמר ופשוט לעשות.

נקודת המבט של הבנאי השלישי עוררה בי התרגשות, הכרת תודה ושמחה:
זה לא "תיק", זו תשתית משפחתית שנבנית עכשיו.
הכלבלב הזה יכניס לחיינו הרבה מאוד אהבה, חיבור וחוויות משותפות.
בתור ילד גדלתי עם כלבה ואני כל-כך שמח שגם ילדיי יהנו מקשר שכזה.
בקרוב הטיולים עם מייקי יאפשרו לנו המון זמן איכות ביחד.
כשאני ישן אתו בסלון (כמה רע זה נשמע..?) אני מאפשר לשאר בני הבית לישון כמו שצריך.
שנים על גבי שנים אשתי התעוררה בלילות להניק את הילדים כשאני ישנתי. זו ההזדמנות שלי "להחזיר" קצת.

**
את שלושת הבנאים אנחנו יכולים לפגוש בתוכנו וסביבנו בכל יום, פעמים רבות ביום.

"הבנאי הראשון" עושה משהו כי אין לו ברירה גם כשזה הדבר האחרון שמתחשק לו לעשות.

"הבנאי השני" עושה משהו כי זה משרת מישהו או משהו אחר שחשוב מספיק. גם הוא לא נהנה מכך ומאמין שחייבים לעשות זאת.

"הבנאי השלישי" עושה את זה כי הוא בוחר לעשות את זה (הוא מבין שהוא לא חייב). הוא מבין שזה חלק ממשהו גדול, חשוב ומשמעותי שהוא יוצר בחייו.
גם כשהוא לא נהנה ממה שהוא עושה הוא מקבל באהבה ובסקרנות את העובדה שקשיים ואתגרים הם חלק מהדרך.

על פי גישות רוחניות מסוימות לשום דבר שאנו עושים, רואים או פוגשים אין משמעות.
המשמעות היחידה שאנו חווים היא המשמעות שאנו בוחרים לייחס למה שקורה.
האם טיפול בכלב הוא "תיק", "עוד מטלה", או "תשתית למשפחה"?
האם עומס גדול בעבודה הוא "משבר בלתי נסבל שנכפה עלינו", "תקופה קשה שצריך לעבור", או "הזמנה לגדילה אישית -מקצועית ולהתארגנות מחדש?"
האם גילוי מחלה קשה היא "קללה שנפלה עלינו", "מלחמה שחייבים לנצח בה", או "הזדמנות להיות במקום משמעותי עבור בני משפחתי, לגדול ולהתפתח כאדם?"

לאף אחת מהשאלות הללו אין תשובה אחת ויחידה.
אנחנו בוחרים את התשובה, את נקודת המבט ואת המשמעות שאנו מייחסים מה שקורה.
הבחירה שלנו משנה אותנו, משפיעה על המחשבות-רגשות-פעולות שלנו ויוצרת את חיינו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מחשבות על קושי – לקראת סגר שלישי

אחד המנהלים שאני מלווה סיפר לי השבוע שהוא בחרדה מהשבועות הקרובים. 
נראה לו שהסגר הקרוב יהיה דומה לסגר הראשון שהשפיע עליו ועל משפחתו לרעה. 
זה היה סיר לחץ אחד גדול שנבע מכך שכולם בבית ושהכול הרבה יותר דחוס ואינטנסיבי. 
כשגם הוא וגם אשתו עובדים מאותו מרחב צפוף ומצומצם, בזמן ששני ילדיהם הקטנים בבית, קשה מאוד לעשות הפרדות ולהמשיך להתנהל עם העולם בצורה שפויה. 
"אני ממש בחרדה מכך" הוא אמר לי, "וחושש לא רק מאיך נסתדר בשבועות הקרובים, אלא בעיקר ממה זה יעשה לנו כמשפחה ואיך זה ישפיע על הזוגיות שלנו. 
זה מלחיץ אותי מאוד ואני לא כל כך יודע מה לעשות עם זה."

"הזכרת את המילה חרדה פעמיים", בדקתי איתו, "האם זו באמת תחושה של חרדה או שזה משהו אחר כמו למשל לחץ, דאגה, חשש או מוטרדות?"

"זה אולי לא ברמה של חרדה," הוא השיב, "אבל זה גם לא ברמה של מוטרד. 
אני לחוץ מזה מאוד וחושש שזה יפגע בזוגיות ובמשפחה שלי. אני כבר יודע למה לצפות כי חווינו את זה בעבר."

יש חשיבות רבה בעיני להקשבה פנימה וליכולת לדייק לעצמנו את מה שאנו מרגישים וחווים. 
השיום (מתן שם) של הרגש (דוגמא: חרדה, לחץ, חשש, דאגה, מוטרדות) יוצר בהירות מסוימת. 

כשאותו מנהל מבין שהוא חווה לחץ וחשש גדולים שאינם שגרתיים (זה לא משהו יומיומי "בקטנה") אבל שהם גם לא ברמה של חרדה ואי-תפקוד, זה עוזר לו למקם את עצמו במרחב הרגשי שלו. 
כשהוא מבין שעיקר החשש שלו נובע מההשפעה של התקופה הקרובה על הזוגיות והמשפחתיות זה מחדד עבורו שהמיקוד שלו אינו בהכרח השבועות הקרובים אלא השפעת השבועות הקרובים על הטווח היותר בינוני-ארוך, וגם שזה פחות העניין הבריאותי או התעסוקתי ויותר מערכות היחסים.

ההכרה בכך שאני לחוץ מאוד עכשיו ושאני מודאג בעיקר מההשפעה של השבועות הקרובים על הזוגיות שלי לא תעלים את הקושי או את אתגרי הזוגיות (שכנראה התחילו עוד לפני הקורונה), אך היא יכולה לסייע בהבנת הקושי וביצירת בהירות המאפשרת לדייק סדרי עדיפויות ולהתמקד.
אם זה העניין – אז מה חשוב לי ומה אני יכול לעשות בנוגע לזה? איזו עזרה אני צריך וממי אני יכול לקבל אותה? 
מה אני יכול לעשות בכדי להקטין את ההשפעה השלילית ולהגדיל את ההשפעה החיובית?

**
בשיחה עם מנהלת אחרת השבוע, כששאלתי אותה לשלומה היא סיפרה לי שקשה לה, אבל שאין לה זכות להתלונן כי לאחרים קשה יותר.
כשהקשבתי לתשובתה חשבתי על כך שרבים מהאנשים שאני פוגש בתקופה הזו חווים את הדיסוננס הבא: 
מצד אחד קשה ומאתגר להם, ומצד שני הם ומשפחתם בריאים, יש להם פרנסה ובסך הכול "החיים שלהם בסדר". 
מכיון שהם לא חווים משברים הישרדותיים, כלכליים או בריאותיים שאחרים מתמודדים איתם, הם חושבים שזה לא לגיטימי להתלונן או להביע קושי ושהם צריכים לחוש יותר שמחה והכרת תודה.

בשבועות האחרונים התחדד לי שהדבר הזה נכון להרבה מאוד אנשים. לדוגמא:
הורים לילדים קטנים חווים קושי גדול הנובע מאינטנסיביות היום-יום, אך לא ניתן להשוות זאת לקושי של קריסה כלכלית או סכנת חיים בריאותית.
אנשים שגרים לבד, יכולים לחוות קושי הנובע מבדידות ומחוסר במפגשים חברתיים, אך האם ניתן להשוות זאת לקושי שחווים הורים לילדים קטנים שאין להם זמן לנשום?
אחד הקשיים שאני חווה הוא שעות עבודה ארוכות בזום עם מעט הפסקות. גם האינטרנט שלי לא משהו ולא מעט פעמים זה מקשה ומעצבן. איך אני יכול להשוות את זה לקשיים שאנשים אחרים חווים בתקופה הזו…?

התשובה שלי היא שהשוואה יכולה לתת פרספקטיבה חשובה, אך קשיים שאחרים חווים אינם מבטלים קשיים שאנו חווים.
אנחנו לא בתחרות של למי קשה יותר. 
קושי הוא עניין אישי ויחסי.
תמיד יכול להיות קשה יותר או קל יותר. 
לגיטימי וחשוב לתת מקום לקושי ולהכיר בו, מבלי לתת לו "להשתלט" על כל תשומת לבנו או לצבוע את המציאות שלנו בשחור.

אחת התובנות שעוזרות לי ומרגיעות אותי מבוססת על הרעיון שבכל תקופה אני חווה גם דברים כיפיים ומשמחים וגם דברים קשים ומאתגרים. 
זה יכול להיות ברמות שונות ובצורות שונות, אך הגם וגם הזה מתקיים תמיד.
בכל רגע נתון יש דברים שאני נהנה מהם ויש קשיים וסבל שאני חווה. 
אני לא צריך לבחור ביניהם, והאחד אינו מבטל את השני. 
אני יכול לתת מקום גם לקושי שאני חווה וגם לשמחה ולהכרת התודה על כל כך הרבה דברים שחיי מבורכים בהם.
כשם שקשיים של אחרים אינם מבטלים את הקושי שלי, כך הקשיים והשמחות שלי אינם מבטלים אלו את אלו, אלא מתקיימים יחדיו.
חיים מלאים הם חיים של גם וגם.
לחיות חיים מלאים זה בין היתר להסכים לחוות גם וגם.

**
לפני כעשרה חודשים, בשבועות הראשונים של המפגש עם קורונה, סגר ועבודה מהבית, הקלטתי הרצאה אינטרנטית בנושא "התנהלות אישית במצבי חיים אינטנסיביים".

במהלך ההרצאה הצגתי והדגמתי מספר כלים רגשיים-מנטליים שיכולים לסייע בהעלאת מודעות ונוכחות, הגברת אפקטיביות, הפחתת שחיקה והעצמת שמחה והכרת תודה.
אני עובד באופן אישי ביום-יום עם כל אחד ואחד מהכלים הללו וההשפעה שלהם עלי ועל סביבתי עצומה.

ההרצאה זמינה בקישור הבא ואתם מוזמנים לצפות בה ולהעביר אותה הלאה.

כתמיד, אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא.
וגם, אתם מוזמנים להעביר את המסר הזה הלאה לאנשים נוספים שעלולים למצוא בו עניין ולקבל ממנו ערך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

בדיקת דופק

לפני זמן מה סיימתי תהליך בן כחצי שנה עם חברי הנהלה של אחד מארגוני ההייטק הידועים בארץ.
במהלך החודשים הללו עברנו ביחד מסע משותף שכלל תהליך אישי עם כל אחד מהמנהלים ותהליך קבוצתי עם צוות ההנהלה כמכלול.
בפגישה האישית המסכמת ביקשתי לשמוע מכל מנהל מה הדברים המרכזיים שהוא לוקח מהתהליך הזה.
באופן טבעי וצפוי קיבלתי תשובות שונות ומגוונות.
מה שהיה מעניין ומפתיע מאוד היה שכולם בלי יוצא מן הכלל, ציינו פעילות מסוימת (שביצענו שוב ושוב במהלך המפגשים) כאחד הדברים הכי משמעותיים שהם חוו.

לפעולה הזו קראנו "בדיקת דופק" ונהגנו לפתוח איתה את כל ישיבות ההנהלה:
על השולחן בחדר הישיבות (זה היה בתקופת טרום-קורונה) פרסתי חפיסה של קלפי רגשות וצרכים וביקשתי מכל אחד מהמשתתפים לבחור קלף רגש וקלף צורך, המתארים את מה שחי בהם ומעסיק אותם כרגע בהקשר אישי או עסקי, עם או בלי קשר לישיבת ההנהלה שאנו עומדים לקיים.
אחרי בדיקה פנימית סקרנית ובחירת קלפים מתאימים, כל אחד מהמנהלים שיתף בפתיחות במקום שהוא נמצא בו כרגע.
"אני עייף ויש לי צורך בחופשה", "אני מודאג מהניתוח שהבן שלי עובר מחר וצריך וודאות ובריאות", "אני גם לחוצה וגם נרגשת מהפרויקט שאני עובדת עליו עכשיו וצריכה מיקוד והתקדמות", "אני עצוב בגלל נושא אישי כלשהי שאני לא רוצה לפרט ויש לי צורך באהבה ובתקווה", "יש בי מתח לקראת הישיבה הקרובה וחשוב לי שהיא תתנהל בהוגנות ובכבוד" הן דוגמאות לחלק מהשיתופים שעלו במפגשים הללו.

**
המטרה המרכזית של סבב בדיקת דופק בתחילתה של ישיבה היא לאפשר לכל אחד מהמשתתפים לתת מקום ותשומת לב במשך דקה או שתיים למה שחי בו כרגע, על מנת ליצור חיבור אנושי ולאפשר נוכחות וקשב גדולים יותר בישיבה עצמה.

המעברים בסבב "בדיקת הדופק" יכולים להיות חדים: 
משתתפת יכולה לשתף בקושי שהיא חווה עם חזרה לעבודה לאחר שבעה על אמה שנפטרה, בעוד שהמשתתף שאחריה ישתף בתסכול שהוא חווה על כך שהוא רב עם בנו על אי-הכנת שיעורים, או שמחה על יום הולדת 80 שהוא חגג לאמו.
בפעמים הראשונות זה יכול להרגיש מוזר עד כדי לא לגיטימי ("איך אני יכול לשתף בדבר הזה שמעסיק אותי אחרי שהיא שיתפה בנושא כל-כך עמוק ומשמעותי?"). 
זה לגיטימי משום שזה מה שמעסיק אותי עכשיו.

עם הזמן מתפתח הביטחון שלא רק שזה לגיטימי, זה אפילו חשוב מאוד:
כמשתתף, אם אני יודע ששיתוף אישי שלי לא יהפוך לדרמה שתטלטל את הישיבה ושלחבריי לצוות יש יכולת להקשיב לי מבלי להיבהל ממה שאני אומר, זה מגביר את הסיכוי שאשתף בדברים מהסוג הזה.
סבב בדיקת הדופק אינו טיפולי ומטרתו אינה לעזור לאנשים לפתור את הבעיות שלהם, לעודד אותם או לפתח שיחה אישית מהנה. את זה אפשר לעשות לאחר המפגש, בארבע עיניים או בדרכים רבות אחרות.

**
ההנחייה שאני נותן במהלך הסבבים הללו היא להישאר ממוקדים בהקשבה, לשים לב לדרך שבה שיתופים של אחרים משפיעים עלינו ולהימנע ככל האפשר מלפתח שיחות בתגובה לשיתוף של אחרים. 
כשמישהו מסיים לשתף בדקה או שתיים ב"דופק" שלו, שאר המשתתפים מברכים אותו ב"בוקר טוב" או ב"צהריים טובים" המקבילים לאמירת "שמענו אותך. תודה רבה ששיתפת אותנו. זה זמן לעבור לאדם הבא."

למי שלא מורגל בכך, יש משהו קצת לא נוח ואולי מביך בשיתוף "בדיקת דופק", במיוחד בפעם הראשונה.
למרות שעשיתי זאת כבר אינספור פעמים עם הרבה מאוד צוותים, הפעם הראשונה שאני מבקש ממשתתפים לשתף "בבדיקת דופק", מעוררת בי לחץ וחשש שהם לא ישתפו פעולה.
לשמחתי, זה עדיין לא קרה. 
בכל קבוצה יש מישהו או מישהי שמוכנים לקפוץ ראשונים ולשתף בפתיחות במה שחי בהם.
מהר מאוד ציניות, מבוכה וחשש מפנים את מקומם לחיבור, להקשבה ולאמפטיה.

מדי פעם שואלים אותי האם אני לא חושב שזה בזבוז זמן, לא לעניין או לא מקצועי, במיוחד כשמדובר במנהלים בכירים. 
אני מוצא שההיפך הוא הנכון: כשאדם שואל את עצמו מה חי בו כרגע, הוא מפנה קשב פנימה ונותן מקום לנושאים שממילא מעסיקים אותו ומושכים את תשומת לבו. 
יש משהו בבדיקה הזו שמאפשר להוריד הילוך לכמה דקות, להאט, לעצור ולנשום קצת. 
כשהנושאים שמעסיקים אותנו "מסומנים" (בקול רם או בלב), משהו במרחב הפנימי שלנו מתפנה ואנו יותר נוכחים וממוקדים בכאן ובעכשיו. 
מנהלת שעבדתי איתה לאחרונה סיפרה לי שבעיניה הסבבים הללו פותחים את הלב ומאפשרים למשתתפים לראות זה את זה בפן הרבה יותר אנושי המעלה בצורה מיידית את מידת האמון, הפתיחות והקרבה בחדר. 
כשאני רואה את מנהלת החטיבה המקבילה שלי, שבעוד רגע נתווכח על נושא מקצועי כלשהו, לא רק כמנהלת חטיבה אלא גם כאם מודאגת לילד שעובר מחר ניתוח זה משנה משהו בי ובשיחה.

**
יש דברים שקשה להסביר במילים ושצריך לחוות כדי להבין. 
אני חושב ש"בדיקת דופק" זו אחת הדוגמאות לנושאים מהסוג הזה. 
תהליך כל כך פשוט ועם זאת כה מיוחד ועוצמתי.
אולי זה נשמע קצת הזוי, אבל איך בכל זאת אפשר להסביר, שבדיקת דופק היא אחד הדברים הכי משמעותיים ומרגשים שלוקחים חברי הנהלה בכירים ומנוסים מתהליך אינטנסיבי בן 6 חודשים?

**
"בדיקת דופק" הוא כלי מספר 24 מתוך "סדרת 52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי לפני מספר שנים. ניתן להירשם לסדרה ולקבל באופן מיידי את הכלי הראשון שבה. 
הכלים נשלחים אחת לשבוע במשך שנה שלמה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

דחייה היא הזמנה…?

"דחייה היא הזמנה !"

את המשפט הזה שמעתי לראשונה בראיון עם מייסדי חברת AirBnB שסיפרו על כישלון כואב במיוחד שהוביל ליצירת החברה המצליחה שהם עומדים בראשה היום. 
באנגלית זה אפילו חרוז – Rejecion is Invitation
לכל יזם יש סיפורים כאלה. 
דחייה, כואבת ככל שתהיה, היא הזמנה להשתפר.
ללמוד משהו על עצמנו או על הדרך שבה אנו נתפסים. 
הזמנה לצמיחה ולהתפתחות.

**
באמת…? אז למה זה לא מרגיש ככה..?

למה כשנטע, עורכת שיצרתי איתה קשר השבוע ושממש רציתי שתגיד לי "כן", אמרה לי "מצטערת אבל אני לא מתחברת" זה לא הרגיש כמו הזמנה? 
וכשהיא הוסיפה "אתה נשמע כמו אדם מדהים ורגיש", זה אפילו עוד יותר הכעיס, כמו אז בכיתה ד' כשביקשתי חברות מדנה שלא הסכימה אבל ממש שמחה שנישאר ידידים.

ולמה כשחיה, עורכת אחרת שיצרתי איתה קשר כתבה לי "אם אתה רוצה להפוך את זה לספר, צריך לדבר על זה" שמעתי את זה כ"אתה רציני? אתה באמת קורא לחומר ששלחת לי טיוטה של ספר???"
לאן בדיוק ברחה ההזדמנות לצמיחה וללמידה ברגע הזה?

ואם אני חווה שתי דחיות בשבוע אחד, אולי כדאי שאחזור למערה שלי ואפסיק להשתעשע עם הרעיון של ספר? אולי אני חי בסרט ופשוט אין לי את זה?

**
יש פער בין להבין משהו לבין לחוות אותו.

הפער בין מה שהייתי רוצה לחשוב ולהרגיש כשאני חווה ביקורת או דחייה, לבין מה שאני חושב ומרגיש בפועל הוא אולי הפער שבין שני חלקי המוח. 
פער שלא הולך להיסגר בקרוב, שתמיד יהיה שם ויקפוץ במצבים מסוימים.
הפער הזה טבוע בתוכנו ונובע מההבדל שבין מוח הזוחלים הקדום למוח היותר מתקדם שלנו. 
עבור מוח הזוחלים דחייה היא מלחמה
מספיק עם קשקושי הניו-אייג' של צמיחה והתפתחות.
אם מישהו אומר לי "לא" הוא מאיים עלי. וזה אישי! תמיד אישי !! לא משנה מה זה. 
וה-"לא" הזה הוא לא רק על מה שעשיתי, הוא עלי ! על כולי !!

המוח המתקדם יותר מבין שזה לא אישי ושברמה מסוימת חוויית הדחייה היא רק פרשנות.
הוא מכיר את מודל אפר"ת (אירוע-פרשנות-רגש-תגובה), מבין שיש פה הזדמנות ללמידה,
ויודע שגם אם מישהו לא אוהב אותי או את העבודה שלי, אז זה שלו ולא שלי. 
בטח שאין פה איום קיומי.

אבל מי שבשלטון עכשיו זה מוח הזוחלים האמוציונאלי-הישרדותי. 
שנגעו לו בנקודה והפעילו אותו. 
וכשהוא מופעל, הדבר האחרון שמשפיע עליו זה הסברים לוגיים או סיסמאות רוחניות נפוחות כמו "דחייה היא הזמנה".

**
או שלא.

אולי דווקא עכשיו, זה זמן לסיסמאות. 
קצרות ופסקניות.
בסגנון שהוא מבין ושעובד עליו.
אולי דווקא כשאני מופעל עם "דחייה היא מלחמה !" זה זמן לסיסמת נגד: "דחייה היא הזמנה !"
סיסמת נגד לא מעבירה אותי מהמוח ההישרדותי שלי למוח המתקדם שלי.
היא לא משנה את האנרגיה שלי מדחייה, פחד, כעס ועלבון לאהבה ללא תנאי, התרגשות סקרנית ואושר עילאי.
היא בסה"כ "עזרה ראשונה" זמינה הבולמת קצת את מוח הזוחלים שלי שמחמם את עצמו.
בשלב ראשון, כשאני מדקלם אותה לעצמי, אני עדיין לא מרגיש אותה.
תפקידה להאט את ההתדרדרות ולהרוויח לי זמן ואנרגיה.

יכול להיות שבהמשך, בעוד כמה דקות, שעות או ימים גם אתחיל להאמין בזה.
אולי אפילו לחוות את זה.

**
חיה ואני נפגשים בעוד שלוש שעות לדבר על זה.
אני מביא איתי לפגישה את כתב היד, את שני חלקי המוח ואת "דחייה היא הזמנה".

Wish me luck

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שונות בדרכי התמודדות עם המצב

שונות בדרכי התמודדות עם המצב

בהשראת מאמר של אסתר פרל שקראתי אתמול:

אנשים שונים מתמודדים בצורה שונה עם מה שקורה.
דרך התמודדות שעוזרת לנו, עלולה לאיים או להכביד על בני ובנות הזוג שלנו, ילדינו, אנשים שעובדים איתנו.
במצבי לחץ, יש לנו נטייה לחזור לדפוסים המורגלים ולאוטומטים שלנו ולאבד חלק מהגמישות שפיתחנו עם השנים.

לעיתים, מתוך כוונות טובות ומודעות נמוכה, נרצה "להלביש" את דרכי ההתמודדות שלנו על אנשים סביבנו.
אנו מבינים את דרכי ההתמודדות שלנו וכיצד הן מסייעות לנו.
אנו שיפוטיים כלפי דרכי ההתמודדות של אחרים השונות מאיתנו.

**
מספר דוגמאות:

– לחלק מאיתנו יש צורך ביותר זמן לבד בתקופה הנוכחית בעוד שאחרים צריכים יותר זמן ביחד.
– חלק מאיתנו עסוקים מאוד במה עובר על אחרים בימים אלו בעוד שאחרים עסוקים מאוד במה עובר על עצמם כרגע (תשומת לב חיצונית אל מול תשומת לב פנימית).
– חלק מאיתנו מרגישים צורך להתנתק מחדשות ועדכונים בעוד שאחרים כמהים לעוד ועוד מידע.
– חלק מאיתנו מתמודדים בצורה מיטבית בעזרת בניית שגרות חדשות והקפדה עליהן בעוד שעבור אחרים שגרות הן בעלות ערך נמוך שבעיקר מכבידות ומעמיסות.
– לחלק מאתנו היערכות מראש לקראת תרחישים שונים (שאולי יקרו ואולי לא..) מייצרת תחושת אחריות וביטחון התורמים לשקט פנימי, בעוד שאחרים נלחצים מכך או רואים בזה סימן להיסטריה.
– חלק מאיתנו מעדיפים להיות בתנועה ובעשייה שמרגיעה אותם ומספקת תחושת שליטה מסוימת בעוד שאחרים מעדיפים להוריד הילוך, להתבונן ופשוט להיות. (מוכווני העשייה נוטים לראות בהורדת הילוך חוסר אונים ונרפות, בעוד שמוכווני ההוויה נוטים לראות בעשייה מתמדת תזזיתיות וקושי בהתמודדות).
– עבור חלק מאיתנו מתגברת בתקופות כאלו אנרגיה לוגית-לינארית-אנליטית בעוד שאצל אחרים אנרגיה אסוציאטיבית-רגשית-תחושתית.
– חלק מאיתנו מעדיפים חשיבה חיובית ואופטימית המסייעת להם לתחזק את עצמם ולשמור על רמת אנרגיה מסוימת, בעוד שאחרים מעדיפים חשיבה זהירה ממוקדת מניעת-סיכון המסייעת להם לשמור על עצמם ועל היקרים להם ולהנמיך ציפיות לא ריאליות העלולות להביא לאכזבות.

**
מספר המלצות:

התבוננות סקרנית לא-שיפוטית בדרך ההתמודדות שלי: איך אני מתמודד/ת? מה זה משרת אצלי?
התבוננות סקרנית לא-שיפוטית על דרך ההתמודדות של האדם שאיתי/מולי: איך הוא מתמודד? מה זה משרת אצלו? איך דרך התמודדות שלו משפיעה עלי ומה היא מעוררת בי?
שיתוף הדדי (דיאלוג מוכוון למידה והבנה) על דרכי ההתמודדות השונות שלנו (עם בן/בת הזוג, הילדים, שותפים לעבודה).
מהתבוננות עצמית לפעולה: מה מדרך ההתמודדות שלי אני רוצה להשאיר לעצמי ומה אני רוצה לשנות?
מהתבוננות באחר לפעולה: האם יש משהו שאני יכול/ה לעשות שיסייע לאדם שאיתי בהתמודדות שלו?

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הצעד הזמין הבא

הצעד הזמין הבא
 
מדיכאון לייאוש.
מייאוש לכעס.
מכעס לתסכול.
מתסכול לחוסר אונים.
מחוסר אונים לסקרנות.
מסקרנות להבנה.
מהבנה לאמון.
מאמון לביטחון.
מביטחון לקבלה.
מקבלה לשלווה.
משלווה לאהבה.
מאהבה להכרת תודה.
מהכרת תודה לאושר.
 
**
מחרדה לפחד.
מפחד לעצב.
מעצב לחמלה.
מחמלה לפתיחות.
מפתיחות לתקווה.
מתקווה לבהירות.
מבהירות לאחריות.
מאחריות לפעולה.
מפעולה להשפעה.
מהשפעה לשביעות רצון.
משביעות רצון לשמחה.
משמחה להתעלות.
 
**
קשה מאוד לעבור מקצה אחד לקצה אחר.
קל יותר לעבור מהמקום הנוכחי למקום שלידו.
לעשות רק את הצעד הזמין הבא.
 
**
מה המקום שלך עכשיו…?
מה הצעד הזמין הבא שביכולתך לעשות…?
מה הצעד הזמין הבא שבאחריותך לעשות…?
 
לאט לאט…
רק עוד צעד…
ואז… רק עוד אחד…
 
חיים מלאים. היום.
Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מעגלי רגש-פעולה (+ קישור להקלטת הרצאה)

"זה מדהים ששמחה היא החלטה. 
אתה בטוח ששמחה, כמו גם אהבה, 
הן רגשות שבאים לך מבחוץ, לא תלויים בך, 
אבל לאט-לאט אתה מבין עד כמה שמחה ואהבה הן פשוט החלטות. 
אז החלטנו להיות שמחים."

~ מתוך הספר "האידיוט המושלם" מאת אילן הייטנר.

נתקלתי בציטוט הזה לפני מספר שבועות.
מישהי שאני מעריך בחרה לשים אותו כתמונת רקע בחשבון הפייסבוק שלה.

הוא נשאר איתי מאז וחזרתי אליו הבוקר…

**
יש שמחה כרגש ויש שמחה כפעולה.
יש אהבה כרגש ויש אהבה כפעולה.

יש דאגה כרגש ויש דאגה כפעולה.
יש כעס כרגש ויש כעס כפעולה.

**
המון אנשים דואגים עכשיו.
דאגה כרגש.

הרבה מאוד אנשים "עובדים בלדאוג עכשיו".
דאגה כפעולה.

**
הרגשות הם טבעיים, לגיטימיים וחשובים.

כולנו חווים ומרגישים אותם.

חשוב לתת להם מקום, להכיר בהם ולא לנסות להתעלם מהם או להדחיק אותם.
חשוב באותה מידה גם לא לתת להם את כל המקום.
לא לתת להם לנהל אותנו.

**
הפעולות הן תוצר של הבחירות שלנו.

משהו שאנחנו מחליטים ואז מבצעים.
פעולות הן עבודה שאנחנו יכולים לעשות.
פעולות הן בידיים שלנו.
באחריותנו.

**
רגש יכול להניע לפעולה.
כשאני מודאג יכול להיות שאבחר לקרוא כותרות ב-ynet, או לעשות פעילות גופנית כלשהי.

פעולה יכולה לעורר רגש.
כשאקרא עוד כמה כותרות ב-ynet כנראה שהדאגה שלי תתעצם.
כשאעשה פעילות גופנית כנראה שאחוש קצת יותר רוגע ושלווה.

רגש-פעולה הוא מעגל שמזין את עצמו.

יש לנו אפשרות לנתב את מעגל ההזנה הזה. להשפיע עליו.

**
דן לסרי כתב בספרו "הורות לחירות":

"דאגה היא עבודה זרה.
זה משהו שהיא מתקשה להסבירו, והרי ההורות כל כך מלאה בדאגות.
ענייני חיים ומוות אולי בולטים במיוחד, אבל לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא סיבה לדאגה.
דואגים כשהוא רזה, דואגים כשהוא שמן,
דואגים כשהוא מאחר לדבר, דואגים כשהוא מדבר יותר מדי,
דואגים כשאין לו חברים ודואגים כשהוא לא יודע להיות לבד –
דואגים, למעשה, מכל סטייה שיש ביחס לעקומה הנורמלית,
ולבסוף דואגים שמא הוא בכל זאת נורמלי מדי.

עצם השימוש בפועל 'לדאוג', כדי לציין את פעילות הטיפול היומיומית בילדים,
מורה על עוצמת נטייה זו.
עכשיו היא רואה שכל זה הוא בריחה מאחריות ומנוס מהתייצבות.
לא רק שאינו מבטא את האחריות ההורית במיטבה,
אלא הוא התמכרות שאינה מאפשרת לה להתפנות לדבר האחד שכן נמצא באחריותה."

**
חלק מהקוראים עלולים לחוות את הפוסט הזה כביקורת.
כחוסר רגישות כלפי אנשים שאולי נמצאים במצוקה עכשיו.
כהתייחסות שיפוטית קרה ולא חומלת.

אם מישהו "במקום נמוך", מודאג מאוד, מתקשה לתפקד, 
הדבר האחרון שהוא צריך זה שמישהו יטיף לו שהוא עושה משהו לא בסדר.

**
כשאני כותב את הטקסט הזה אני כותב אותי גם לעצמי.

הקטע אינו לעבור ממצב של דאגה והצפה למצב של שמחה ואהבה.

הקטע הוא להבין שזה בידיים שלנו. באחריותנו.

שיש לנו מה לעשות. שאנחנו יכולים.

ואז.. לעשות פעולה כלשהי, צעד קטן ככל שיהיה, בכיוון שמשרת אותנו או משרת אחרים.

שאולי יסייע לנו לעבור מדאגה לקצת קצת פחות דאגה, ולקצת קצת יותר שמחה…
**
2 הזמנות להעמקה ולהמשך למידה:

א. אתמול במסגרת הבלוג היומי כתבתי את "הדאגה שלך לזקנים ולקשישים לא עוזרת להם".

אולי תרצו לקרוא אותו.
ואם אתם כבר שם, תנו מבט גם בשאר הפוסטים היומיים שעלו השבוע.
ב. השבוע קיימתי הרצאה ובה הצגתי מספר כלים מעשיים להתנהלות אישית במצבי חיים אינטנסיביים.

הדגש בהרצאה היה על ניהול עצמי, על פעולות יומיומיות שניתן לעשות, בתקופות אינטנסיביות שבהן יש חשיבות מוגברת לשימור עצמי ולתחזוקה פנימית.

מוזמנים לצפות בהקלטת ההרצאה בקישור הבא.

**
לסיום, ציטוט נפלא נוסף של דן לסרי:

"היא מכירה את הטיעון לזכותה של הדאגה –
שכאשר אדם דואג, הוא ממלא את חובתו כראוי,
שאם לא הייתה דואגת, אולי גם היתה מזניחה את ילדיה.

אבל עכשיו היא רואה את המופרך שברעיון הזה,
הרי היא יודעת שאין קשר בין דאגה לטיפול, אם כבר אז להיפך.
היא יודעת שכל דבר שהיא יכולה לעשות מתוך דאגה,
היא יכולה לעשות טוב יותר מתוך אהבה.

הרעיון ש'צריך לדאוג' הוא סתם תירוץ.
אכן, היא יכולה כעת לראות שדאגה היא  ע ב ו ד ה   ז ר ה ."

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עכשיו פחות טוב

עכשיו פחות טוב.

אתמול היה לי אחלה יום.
זרימה, אנרגיות גבוהות, הספקתי הרבה.
הרבה חגיגות.

עכשיו זה מרגיש פחות טוב.
אנרגיה יותר נמוכה.
חצי כוח.
וזה בסדר.

**
"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'
מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ מתוך "המקומות שמפחידים אותך" / פמה צ'ודרון

**
אתמול מזג האויר הפנימי שלי היה שמשי ואביבי.
עכשיו הוא מעונן ואפרורי.
זה מה שזה עכשיו.
וזה בסדר.

**
התבוננות סקרנית:

עד שעות אחה"צ המוקדמות, בדומה לאתמול, האנרגיות היו גבוהות.
עכשיו הן נמוכות יותר.

מעניין מה היו הטריגרים בשעות האחרונות שתרמו לירידה…?

– טריגר אחד הוא השיחה הזו בענייני עבודה בסביבות 15:30 שביאסה אותי.
– טריגר שני הוא האינטראקציה המשפחתית מלפני כשעה וחצי שעוררה בי מתח ותסכול.
ויש עוד משהו..
– טריגר שלישי הוא לחץ מסוים שיש בי עכשיו לקראת המפגש מחר בערב שעדיין אינו מוכן כפי שקיוויתי שיהיה.

**
3 טריגרים.
מעבר רגשי ממה שהיה למה שעכשיו.
וזה בסדר.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

".. ויש את העניין הזה.."

"… ויש את העניין הזה …
אני מבינה שהוא בעיה ושחשוב מאוד לטפל בו.
אין לי מושג עדיין איך לגשת לזה או מה לעשות עם זה."

את המילים הללו שמעתי השבוע ממנהלת שאני מלווה.
לכולנו יש ברגעים מסוימים "עניינים כאלה".
"העניין הזה" יכול להיות קשור למערכת יחסים כלשהי בחיינו,
לעבודה ולקריירה שלנו, למשהו בריאותי, כלכלי או לכל דבר אחר.

**
המילים משנות.
"עניין", "אתגר", "בעיה" ו"משבר", 
הן ארבע מילים שונות היכולות להתייחס לדבר הזה שמעסיק אותנו עכשיו.
המילים שאנו משתמשים בהן לתאר את "זה" משנות.
הן משפיעות על מה שנחשוב ונרגיש ואולי גם על איך שנגיב.

**
המילים שאנחנו משתמשים בהן לתאר את "זה",
מרמזות על הדרך שבה אנו תופסים את הדבר (המצב או האדם) שאליו אנו מתייחסים.
ל"עניין", "אתגר", "בעיה" ו"משבר", יש דחיסות שונה ומטענים אנרגטיים שונים.
המילים שאנו בוחרים להשתמש בהן מרמזות על התפיסה שלנו לגבי חומרת המצב או הדחיפות שבה יש לפעול.
איננו מגיבים למה שקורה, אנחנו מגיבים לסיפור שלנו על מה שקורה.
התפיסה שלנו (ניתן להתייחס אליה כפרשנות שלנו למה שקורה) משנה.
משנה אותנו, משנה את המצב, משנה את חיינו.

**
זה מעבר למילים.
מעבר לתפיסה שלנו, לפרשנות שנבחר ולמילים שנאמר, לעניינים יש "חיים משלהם".
בזוגיות, זה לא רק איך אנחנו תופסים את המצב. יש שם גם את בן או בת הזוג שלנו, ואנשים/עניינים נוספים שמשפיעים.
בעבודה, זה לא רק איך המנהלת תופסת את המצב. יש שם גם את העובד שעליו היא חושבת, את המנהל שלה ואת כל המערכת.
בבריאות, זה מעבר למחשבות שלי על הנושא. מאות תהליכים מסונכרנים מתרחשים בכל רגע נתון גם ללא המודעות שלי. 
המצב הכלכלי שלי מושפע לא רק מתפיסתי, אלא גם ממה שקורה מסביבי בארגון שלי, בשוק, בעולם.

**
"… ויש את העניין הזה …
אני מבינה שהוא בעיה ושחשוב מאוד לטפל בו.
אין לי מושג עדיין איך לגשת לזה או מה לעשות עם זה."

לכאורה נראה, שהמשפט הזה משדר "אימפוטנטיות" או אי-עשייה.
לא רק שאיני עושה כלום, גם אין לי מושג מה לעשות בעתיד.
למעשה, המשפט הזה מעיד על תנועה משמעותית.

הכרה במשהו היא צעד חשוב בדרך.
להכיר בכך שמשהו הוא בעיה או אתגר עבורנו, וגם שאין לנו מושג מה לעשות איתו,
שונה מלהתעלם או לא להכיר בבעיה,
ושונה גם מלהכיר בה, אבל לא להכיר בפחד, בחוסר האונים שלנו, או באי-יכולתנו להתמודד איתה כרגע.

**
עדיין

"אין לי מושג עדיין איך לגשת לזה או מה לעשות עם זה."
"אין לי את הכוחות עדיין."
"אני עדיין לא פנויה לכך."
לא הצלחתי עדיין."

עדיין היא מילה "חזקה".
היא מזכירה לנו את זמניות הדברים והמצבים ומשאירה פתח לשינוי המשך.
היא מעבירה אותנו מחשיבה סטטית ומקובעת לחשיבה דינמית גמישה.
"עדיין" מאפשרת שינוי ומזמינה התפתחות.
למרות שעכשיו אין לי מושג איך לגשת לזה, ייתכן שבעוד רגע, או שבוע יהיה לי.

**
כל סדנה שאני מנחה, כל תהליך שאני מלווה, עוסקים בשינוי.
יש כאלו המאמינים שכל אחד יכול להשתנות.
יש כאלו המאמינים שדברים מסוימים ניתן לשנות ודברים אחרים לא.
יש כאלו המאמינים שאנשים מסוימים יכולים להשתנות ואנשים אחרים לא.
בסדנה שהנחיתי בשבוע שעבר, חיכתה "לי" בחדר מתנה שמישהו השאיר.
דף מודפס ועליו המילים הבאות: ThisAbility to Change

ThisAbility בשונה מ Disability

המילה Disability מעלה קונוטציות של מוגבלות או אי-יכולת.
לעומתה, ThisAbility, מזכירה שלכל אדם, בכל מצב או רגע נתון, יש את היכולת "הזו" להשתנות.
גם לנו, כרגע, במצב הזה, יש את היכולת "הזו" להשתנות.
ייתכן שהיא שונה מהיכולת שהיינו רוצים שתהיה לנו או מזו שאנו חושבים שאמורה להיות לנו.
זה מה יש כרגע.

ל ThisAbility to Change יש השפעה מרגיעה עבורי.
בדומה ל"עדיין", המשפט לוקח אותי ממחשבה סטטית (אפשר או אי-אפשר) למחשבה דינמית.
ממחשבה דיכוטומית (יש/אין, טוב/רע, בסדר/לא-בסדר…) למחשבה הוליסטית.
ממחשבה שיפוטית ("הוא/אני אמור לעשות… והוא/אני לא…" ) למחשבה חומלת ("זה מה שביכולתו/ביכולתי כרגע..").

**
אני מקווה שהפוסט הזה משמעותי עבורכם, נוגע או מעורר תנועה.
הוא נכתב מתוך כוונה להרבות "טוב" (רוגע, בהירות, חיבור..) ולהפחית "רע" (לחץ, בלבול, ניכור..), 
ומתוך אמונה שאין לי מושג לאן הוא יגיע ואיך הוא ישפיע.

אתם מוזמנים להעביר אותו הלאה…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תרגיל בתשומת לב

לצאת מפגישה או מאירוע.
לשים לב שמצב הרוח שלנו השתנה.
לזכור שמה שאחרים אומרים או עושים הוא רק טריגר ואף פעם לא הסיבה למה שאנו מרגישים.
לחפש בסקרנות את המשפט או הפעולה המסוימים (אולי יותר מאחד) שעוררו את השינוי אצלנו.
לחפש בסקרנות את הנקודה הרגישה שלנו שנלחצה, הופעלה והקפיצה את הרגש שלנו.
לחשוף את הנקודה.
להתבונן בה.
להיות איתה בעדינות.
להתפעל מהקלות והמהירות שבה היא מופעלת.
להקשיב למה היא זקוקה מאיתנו כרגע.
להישאר איתה עוד קצת..

וזהו…

להמשיך הלאה…

**
ולא…
לא להתאמץ לשנות את מה שאנו מרגישים.
לא להלקות את עצמנו על משהו שאמרנו או עשינו.
לא לספר לעצמנו שזה סוף העולם או שזה כלום.
לא לתת לעצמנו ציונים.
לא להאשים את הצד השני.
לא לנתח לעצמנו את הצורה.
לא לחפור את עצמנו לדעת.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter