תגית: ענווה

12 מחשבות לסיכום תוכנית "7 ההרגלים" + הזמנה חדשה

"איך התוכנית?" שאלו אותי השבוע שני אנשים שונים שהתלבטו לפני מספר חודשים להצטרף לתוכנית "7 ההרגלים".
"בדיוק הסתיימה" , עניתי, "השבוע היה המפגש האחרון."

**
מדהים כמה מהר חולפים שלושה חודשים.
וכמה הרבה קורה בתקופה כזו.

השבוע הסתיימה תוכנית "7 ההרגלים" שהחלה בסוף אוקטובר 19, ממש אחרי החגים.
תהליך אישי במסגרת קבוצתית של 15 משתתפות ומשתתפים, 12 מפגשי וידאו שבועיים, 3 חודשים.

אני מקדיש את הפוסט היום ל-12 מחשבות על התכנית:

1. 
התוכנית קורית במקביל לחיים. בתוך החיים. 
התוכנית היא חלק מהחיים ואינה הדבר היחיד או המרכזי בחיים. 
במהלך התוכנית אנשים טסו לחו"ל וחזרו. 
היו חולים והבריאו. 
התמודדו עם עניינים בעבודה ובבית.
לאף אחד מהמשתתפים לא היו תנאים "מושלמים" שאיפשרו להם להשקיע את "המקסימום" שהיו רוצים.
כולם חיו חיים מלאים תוך כדי התוכנית.

**

2. 
במהלך התוכנית אנשים חוו הצלחות, התפתחויות ושינויים. 
דברים מסוימים התרחשו.
עסקה נסגרה. עסק התפתח.
שיפור במערכת יחסים חשובה.
חוויה של יותר שמחה פנימית.
ירידה במשקל.
הסתכלות אחרת על החיים.
בהירות שלא היתה שם קודם.

חלק מהמשתתפים זקפו את ההצלחות שהם חוו לזכות התוכנית.
אני לא בטוח אם מה שקרה אכן קרה בזכות התוכנית או לא.
ואני גם לא מנסה להבין. 
ייתכן שיש איזשהו קשר אך הוא לא בהכרח ישיר.

**

3. 
משתתפי התוכנית בחרו להיכנס לתהליך בן 3 חודשים.
הם התחייבו למפגשים שבועיים ולעבודה בין המפגשים.
הם שילמו על כך לא מעט כסף והקדישו לך לא מעט זמן ואנרגיה.

יכול להיות שזו אחת הסיבות המרכזיות ש"עוזרת לדברים לקרות".
המחויבות למסגרת ולהשקעה מייצרת תנועה. 
ההתמסרות לתהליך מביאה להתקדמות.

**

4. 
לא הכול מושלם.
אנשים חוו קשיים. אכזבות. תסכולים.
ציפיות מסוימות (מהתוכנית, מעצמם, ממני) לא תמיד התמלאו.
חלק מהמפגשים הרגישו משמעותיים ובעלי ערך גבוה, ואחרים פחות.
זה חלק מהעניין.

בתוכנית, כמו בחיים, יש גם וגם.

**

5. 
המפגשים הראשונים היו מאתגרים עבורי.
דברים התפתחו בצורה שונה ממה שצפיתי שיקרה,
ובצורה שונה מתהליך קבוצתי דומה שהנחיתי לפני כשנה.
(דוגמא: בתהליך הקודם מפגשי זוגות היו אחד הדברים הכי משמעותיים בתוכנית
ובתחילת התהליך הנוכחי הערך של זה עבור המשתתפים היה נמוך).

כשדברים לא מתפתחים כפי שאנו רוצים, אני מקבלים הזדמנות לתרגול:
הזדמנות להיות פרואקטיביים ולקחת אחריות, 
לחדד מה חשוב ולהתמקד בעשייה שתומכת בזה,
להחזיק כוונת win-win גם כשזה מאתגר,
לבקש משוב, להקשיב למה שעולה וללמוד ממנו,
לפעול על מנת לשפר ולשנות כך שהצרכים החשובים יקבלו מענה,
לשמור על פרופורציות ועל איזון, להיות בחמלה, להכיר תודה.

במילים אחרות,
תוכנית "7 ההרגלים" מאפשרת הזדמנות לתרגול אמיתי של 7 ההרגלים ולא דיבור תיאורטי על 7 ההרגלים.
גם למשתתפים וגם למנחה…

**

6.
במהלך התוכנית למדתי שקורה יותר ממה שאני חושב שקורה.
ושקורה אחרת ממה שאני חושב שקורה.
במפגשי וידאו בני שעתיים קשה "להרגיש" בכל רגע נתון את כל המשתתפים,
במיוחד אם חלקם מעדיפים להקשיב יותר ולשתף פחות.

הדרך שלי לסגירת הפערים היתה לשאול ולבדוק.
תוך כדי המפגשים, בשאלוני משוב, בפניות אישיות.

לשמחתי נוכחתי שוב ושוב שקורה יותר ממה שאני חושב שקורה.
הדברים אינם בהכרח כפי שהם נראים.
דברים משמעותיים, שאיני מודע להם ושאינם "נחשפים" בקבוצה, מתרחשים…

**

7. 
יכול להיות שהנקודה הקודמת נובעת מתפיסת האחריות.

בשלב מוקדם בתוכנית חידדתי לעצמי ושיתפתי את הקבוצה בתפיסה הבאה:
"לכל אחד מכם יש אחריות מלאה על התהליך שאתם עוברים והשפעה מסוימת על התהליך הקבוצתי.
לי יש אחריות מלאה על התהליך הקבוצתי והשפעה מסוימת על התהליכים האישיים שלכם."

לכל אחד מהמשתתפים יש אחריות מלאה על התהליך שלו.
אחריות מלאה על הנוכחות שלו (או אי-הנוכחות שלו) במפגשים.
אחריות מלאה על מה שהוא עושה ואיך הוא מתנהל בין המפגשים.
אפשרות להשמיע את קולו, לבקש בקשה, להרים דגל לעזרה, לתת משוב.

החידוד זה עורר בי הרבה שקט, קבלה ומיקוד.

**

8. 
שיעור בענווה.
המפגש הראשון עם הקבוצה היה פרונטלי, פנים אל פנים.
עבורי זו היתה הכרות ראשונית עם מרבית חברי הקבוצה.
באופן טבעי נוצר רושם ראשוני ומחשבות על איך יהיה בהמשך.
תוך כדי התוכנית התברר שהמרחק בין הרושם הראשוני לבין מה שהיה בפועל גדול.

שיעור בענווה.
שוב אותו שיעור.
אין לנו מושג.

**

9. 
אחת הבקשות החשובות שהקבוצה ביקשה מעצמה היתה אותנטיות.
אנשים רצו "להתקלף", לשמוע גם על קשיים, ללמוד גם מטעויות.
להימנע משופוני, ומתחרות של "למי יש יותר גדול".
בעיני זה היה אחד המנופים החזקים בתהליך.
מהר מאוד גילינו שלכל אחד ואחת ממשתתפי התוכנית יש איזשהו "עניין" או "עניינים".
אנשים חווים קשיים, נלחמים, מתמודדים עם אתגרים לא פשוטים.
Be kind, for everyone you meet is fighting a hard battle

בקשה נוספת, חשובה לא פחות, היתה קלילות ושמחה.
שהעומק במפגשים לא יהיה כבד או מעיק מדי.
שיהיו גם צחוקים. שיהיה כיף.
וכך היה.

האיזון הזה חשוב.
גם וגם.

ריספקט למורכבות.
ריספקט לאנושיות.

**

10. 
שניים מהדברים שהיו משמעותיים עבורי במפגש הסיום:

לימור שיתפה שאחד הדברים המשמעותיים לה בתוכנית הוא ההתבוננות שהיא החלה לעשות עם עצמה כהרגל קבוע.
סיכום שבועי ב 15-30 דקות: חגיגות על הישגים, הכרות תודה, קשיים, למידות ומחויבות להמשך.

מספר משתתפים ציינו את החיבור שלהם למונח "חיים מלאים". 
לדבריהם, תוך-כדי התוכנית הם הבינו בצורה מעמיקה יותר את המונח הזה.
הבינו, חוו, הפנימו שהחיים הם עסקת חבילה.
ושאנחנו בדרך.

ניסיתי לחשוב למה דווקא שני הדברים הללו נחרטו כמשמעותיים עבורי (היו שיתופים רבים ומרגשים).

אולי מכיוון שהם נוגעים באנושיות שלנו.
בתפיסת המציאות שלנו.
באיזון של גם וגם, שהוא לא נקודתי אלא רחב ומתמשך.

**

11.
אדריאנה, רמי, סער, ענת, חגי, אורי, נעמה, רני, שירי, אסף, לימור, רונית, גילי, לימור, ענת,
15 המופלאות והמופלאים,

תודה על הזכות לעבור אתכם מסע משמעותי, מאתגר, מהנה ומצמיח בחודשים האחרונים.
תודה על הבחירה לקחת חלק בזה, על המחויבות וההתמסרות, על הבחירה בי.
תודה על שיתופים אותנטיים, מרגשים, מצחיקים ומעוררי השראה.
תודה על הנוכחות שלכם בחיי בחודשים האחרונים.

**

12.
בשנים עשר השבועות האחרונים, מספר שעות בכל מוצאי שבת הוקדשו לבניית המפגש של יום ראשון.
לשמחתי, מחר יש לי "חופש".
אני לוקח לעצמי תקופה קצרה למנוחה.

כנראה שבשבועות הקרובים אשלח הזמנה לשתי תוכניות חדשות:

א. תקשורת מקרבת למנהלים – המעוניינים להטמיע תקשורת מקרבת בארגונים ובצוותים שלהם.

ב. קבוצת מסע לחיים מלאים – המבוססת על 13 הכוונונים הפנימיים לדרך

שתי התוכניות תשלבנה תהליכי למידה ועשייה אישיים במסגרת קבוצתית.

אם יש לכם עניין באחת התוכניות הללו (או בשתיהן), אתם מוזמנים להשאיר את פרטיכם בטופס הבא

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ריי – יאמה – יאסמה – ריי

ריי – קידה

"הקראטה מתחיל ומסתיים בקידה.
גם פגישה טיפולית או חינוכית מתחילה בקידה.
הקידה היא הדדית.
ללא הבדלי דרגה, ותק ומקצוע.
הקידה היא אמירה ברורה: אני מכבד אותך.
שנינו מכבדים את הדרך בה אנו הולכים במפגש הזה.
לפעמים בטיפול אני קורא לזה 'מסע משותף'.
לתפקידי יש חשיבות כמדריך, כמורה או כמטפל, 
גם בקראטה וגם בטיפול או חינוך.
אך בשום פנים אין זה אומר כי ערכי רב יותר,
או שאני ראוי לכבוד מיוחד.
תמיד חשתי, ועד היום אני רוכש כבוד רב למוריי ולמדריכיי,
כבוד זה נובע מתוך יכולתם הענווה לעשות ריי לכיווני,
בעוד אני עושה זאת לכיוונם,
גם כילד אשר אינו יודע דבר ברזי הדרך.

הקידה היא גם הצהרה על אחווה ושותפות.
ללא קידה יהיה קשה לנוע על הדרך,
נצטרך להגיע לשלב בו נצליח לעשות ריי מהלב.

משימה קשה היא לעשות ריי לאחר הנתפס כפוגע בי, מסוכן, לא רואה אותי.
זה יכול להיות עם מטופל במפגש פרטני, זוגי או קבוצתי,
או תלמיד בכיתה התוקף אותי, מאיים עלי, מסכן ומשפיל אותי.
האחר הופך לאויב, ואני מתגונן ותוקף.
אך היכולת לעשות ריי במצבים קשים אלו היא האמנות שיש לשאוף אליה.
פעמים רבות בעבודתי עם מטופלים מבוגרים, ילדים או נערים הפוגעים בסביבתם ומנסים אף לפגוע בי, 
הרגע בו הצלחתי לחייך אליהם בנינוחות, 
מתוך כבוד וחמלה וללא כל פחד,
היה רגע השינוי בקשר בינינו ותחילת השינוי במצבם."

**
יאמה (yah-me)

"יאמה זו הפקודה להפסקת הקרב או התרגול.
ביאמה עוצרים את התרגול וחוזרים לעמדת המוצא.
אך שומרים על הריכוז באחר ובסיטואציה.
המבט נשאר ממוקד, התחושה עדיין ערנית ופתוחה.
לא פעם, ממצב זה, הקרב יכול להיפתח שוב בהפתעה.
הקרב הסתיים אך עוד לא נגמר כלום.
השעה הסתיימה.
אך הכול עוד בהתהוות.
קורה ויכול לקרות.
יכולה לבוא עוד התפרקות.
עוד ניסיון למגע.
זהו זמן רגיש.
כמו בנחיתת מטוס.
המטפל מאמץ השתהות מרוכזת בסיום הטיפול.
לפני שעוברים הלאה, בוחנים, מתבוננים, נושמים.
המבט פונה אל המטופל ופנימה,
אנו מביטים בעיניים,
שומרים על מרחק נכון,
נושמים, נרגעים."

**
יאסמה (yasume)

"פקודת סיום הקרב או הקאטה (או כל תרגול אחר).
יאסמה יבוא לאחר היאמה.
ואז באמת נגמר.
זה הזמן לחזור למרחב המציאות.
אין קרב.
אין טיפול.
המטופל מפנה את הגב ביוצאו מהחדר.
היריב מתרחק, לקרב הבא או למנוחה, 
הקשר ניתק נכון לעכשיו.
הוא אוסף את עצמו וחוזר לחייו.
עליי לשחרר אותו, לעבור הלאה.
החוויה והזיכרון קיימים.
יישארו איתנו.
גם מה שלמדנו במפגש ומה שעלינו עוד ללמוד בעקבותיו.
זה זמן לאסוף את עצמנו, לנשום.
כעת עלינו להתפנות, להיות עם עצמינו, עם צרכינו.
עם מה שאנו זקוקים לו כהפוגה.
כמעבר מטיפול ל לא-טיפול,
לפני הכניסה לטיפול הבא.

לא תמיד היאסמה הוא מובן מאליו.
לא תמיד אנו מצליחים להתנתק, לשחרר, 
להרפות מהטיפול הקודם, מהקרב הקודם.
אנו מתקשים לתת לעצמנו לנוח, מתקשים לנשום,
מתקשים להיות באמת עם המטופל הבא."

**
ריי – סיום

"כמו שמתחילים בריי, כך גם מסיימים בריי.
אנו מכבדים ומעריכים זה את זה על ההסכמה להיות במפגש המשותף.
זה מתרחש בקרב כאשר אנו מתאמנים, וזה מתרחש בחדר הטיפול.
לא מובן מאליו שאחר יהיה מוכן להשקיע את כל כוחותיו בקרב איתי.
לאמן ולחזק אותי.
להתאמן איתי.
להאמין בערך המפגש איתי, למרות ההבדלים הקיימים בינינו.
לא מובן מאליו שהמטופל יבחר להיחשף, ולהילחם באויביו כאן ואיתי.
אני מודה לו על האמון.
על אומץ הלב שלו.
על נכונותו להילחם ולתת לי להילחם לצידו, יחד איתו."

**
כל הציטוטים מתוך הספר "בודותרפיה" שנכתב על ידי גבו וייס.
גבו וייס הוא פסיכותרפיסט ומטפל זוגי והוא גם מאמן קראטה מסורתי.

בשונה מגבו וייס, עולם התוכן והלקוחות שלי הוא ארגונים, צוותים ומנהלים.
המרחבים שבהם אני פוגש אנשים אינם קליניקה או מזרן האימונים, 
אלא חדרי ישיבות, בתי קפה, וידאו וטלפון.

ועדיין, מפגש אנושי הוא מפגש אנושי.

במקרה שלי, ההנחיות ל"ריי-קידה", "יאמה", "יאסמה" ו"ריי-סיום" לא יוכרזו ע"י מאמן או שופט.
הן ייגזרו מלוח הזמנים ויושפעו מההנחיות הפנימיות שאתן לעצמי.
דקה לפני תחילת או סיום פגישה עם לקוח.
רגע לפני תחילת או סיום שיחה עם עובד.

ריי-קידה: התכווננות.

[…מפגש…]

יאמה: עצירה והתבוננות.
יאסמה: סגירה והתנתקות.
ריי-סיום: הכרת תודה. מעבר הלאה…

**
יום המחלקה שקיימנו אתמול סימן את פתיחת 2020.
בשתיים מתוך חמש הדקות שלי בחרתי להתמקד בנושא של תרבות ארגונית המבוססת על ערך-הדדי-גבוה (High Mutual Value).
זו לא סיסמא שיווקית.
זו התכווננות לשותפות עם כל אחד מ-180 עובדי הארגון.

בדומה למילים של גבו וייס,
אנו מכבדים ומעריכים זה את זה על ההסכמה להיות במפגש המשותף.
זה מתרחש בפגישות העסקיות, בעבודה על פרויקטים, בקשיים ובחגיגות.
לא מובן מאליו שאחר יהיה מוכן להשקיע את זמנו ואת האנרגיה שלו במסע איתי.
לא מובן מאליו שהאדם שעובד איתי יבחר להיחשף, ולהתמודד עם אתגריו כאן ואיתי.
אני מודה לו על האמון.
על אומץ הלב שלו.
על נכונותו להילחם ולתת לי להילחם לצידו, יחד איתו.

**
כבוד לאדם באשר הוא.
גובה עיניים.
ענווה.
חמלה.
תזכורת שאנו בדרך.
במסע משותף.
התכווננות ל win-win אמיתי.
נוכחות עם האדם שאנו פוגשים כרגע.
ועם עצמנו.
מוכנות להתמודדות עם אתגר.
ועם חוסר וודאות.
היכולת לעצור כשמגיע הזמן.
לסגור.
להודות.
לאדם. לשיעור.
להתנתק.
לעבור הלאה…

**
תודה לגבו וייס על הספר הנפלא הזה.
תודה לספרייה העירונית בכפר סבא שבזכותה נפגשנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

להיות כאן ועכשיו

להיות כאן ועכשיו

בסשן הסיום של הקורס, רונה ואני ביקשנו מהמשתתפים לעמוד ליד הדבר האחד (מתוך כ- 16) שהם היו רוצים לפתח אצלם.
להכניס יותר לחייהם.

כשליש מהמשתתפים בחרו באותו נושא מסוים.
כל שאר המשתתפים התפזרו בין שאר 15 הנושאים.

מעניין.

עבור אף אחד מהמשתתפים הנושא המסוים הזה אינו חדש.
כולם שמעו עליו ומכירים אותו.
הנושא הזה הוצג בבוקר היום הראשון, לפני כשלושים שעות,
ומאז במשך יומיים אינטנסיביים, 
נגענו בהמון נושאים נוספים.

ובכל זאת, שליש מהמשתתפים בחרו בו.

בקורס אנו קוראים לזה "להיות כאן ועכשיו".
אני קורא לזה נוכחות.

**
נוכחות

הרצון והיכולת להיות עם אדם או נושא מסוים, במקום מסוים.
האדם יכול להיות מישהו אחר (חבר, בן זוג, ילד, לקוח, …), או אנחנו עצמנו.

להיות במקום שאנו נמצאים בו, עם האדם שחשוב לנו להיות איתו.
פיזית, רגשית, מחשבתית.
בתשומת לב מלאה.
בהקשבה.

**
אחריות

יש לנו אחריות.
להיות במקומות שחשובים לנו, 
עם האנשים שחשובים לנו.

לתפיסתי, הדרך שבה אנו משקיעים את תשומת לבנו במהלך השבוע,
משקפת את סדרי העדיפויות שלנו.

האנשים והנושאים שאנו מקדישים להם תשומת לב,
הם מראה לסדרי העדיפויות שלנו בחיים.

בריאות. אנשים. עבודה. משפחה. חברים. למידה.
מערכות יחסים. קריירה. שינה. חברים. קהילה …

אם יש משהו חשוב מאוד, אדם או נושא, 
שאיננו מקדישים לו את הזמן ואת תשומת הלב שהיינו רוצים,
אז לפחות כרגע, הוא לא חשוב מספיק עבורנו.

כנראה שיש דברים אחרים שאנו מתעדפים גבוה יותר.
מסיבות שונות.

**
בחירה

יש לנו יכולת לבחור.
להשקיע יותר או פחות תשומת לב במשהו.
להגיד "לא" ולהגיד "כן".
עם כל האילוצים והמגבלות.

אחת המנטרות שאני משנן לעצמי:

"זמינות למי ולמה שחשוב כרגע,
פחות זמינות למי ולמה שפחות חשוב כרגע,
אי-זמינות למה שלא חשוב כרגע."

בדגש על כרגע.
זה מאוד דינמי.

הבדיקה מה יותר חשוב כרגע ומה פחות חשוב כרגע,
מחדדת מודעות ומגבירה אחריות.

**
עצב וכאב

אתמול בדרך לעבודה דיברתי עם חבר.
למרות שהנושא היה חשוב ואפילו דחוף,
סיימנו את השיחה לאחר כחצי שעה לפני שמיצינו את העניין,
כדי שאספיק להתכונן לקורס שרונה ואני העברנו.
בסיטואציה אחרת, היינו ממשיכים לשוחח עוד כשעה.
באסה.

בזמן שדיברתי עם אותו חבר, 
לא דיברתי עם אדם אחר שעובר משהו עכשיו.
שאני חושב עליו ושרציתי מאוד לדבר איתו. 
להקשיב לו. 
להיות איתו. 
עכשיו.
אני לא בטוח מתי יצא לנו לדבר…

ברגע נתון אנו יכולים להיות במקום אחד, עם אדם אחד.
ובזמן שאנו איתו, אנו לא עם אנשים אחרים.
הזמן שלנו אינו אינסופי.

אני נמצא עם פחות אנשים ממה שהייתי רוצה,
ופחות זמן ממה שהייתי רוצה.

יש משהו כואב ועצוב במחשבה הזו.

אם רק הייתי מקדיש עוד קצת זמן או תשומת לב לאדם הזה או לנושא הזה,
אולי דברים היו משתפרים. 
ייתכן שהייתי עוזר. 
משהו היה קורה.

וכשאני לא מקדיש את תשומת הלב שהייתי רוצה,
יכולים להיות לכך מחירים. 
יש לכך משמעויות.

**
חמלה וקבלה

אנחנו יכולים להלקות את עצמנו שאיננו עושים מספיק.
שאיננו מקדישים מספיק תשומת לב לאנשים ולנושאים חשובים בחיינו.

שהרי אם יש לנו בחירה ואחריות, וזה לא קורה, ברמה מסוימת אנו "אשמים".

שיח פנימי של האשמה וייסורי מצפון יכול להיות הרסני.

יש לנו אחריות ואנחנו יכולים לבחור איפה ועם מי להיות.
אבל איננו יכולים להיות בכל מקום שאנו רוצים, עם כל אדם, בכל רגע נתון.
כשאנו אומרים "כן" למשהו או למישהו, 
אנו גם אומרים "לא" למשהו או למישהו אחר.

חשוב להכיר במוגבלות שלנו.
במגבלות ובאילוצים שלנו.
באנושיות שלנו.

חשוב ללמוד לחיות עם עצמנו בקצת יותר חמלה, רכות וקבלה.

לפתח את היכולת להיות נוכחים עם עצמנו.
נוכחות גם עם הכאב והעצב שאנו חווים.

**
ענווה

לפעמים הצורך לעזור ולהיות נוכחים, משרת בעיקר אותנו.

אנו נמשכים להזדמנות לשחק את תפקיד הגיבור או המצילה.
זהו תפקיד נחשק. 
האפשרות להיות משמעותי עבור אדם אחר קורצת ומפתה.

אנו מזדהים עם הכאב, הפחד או המצוקה של האדם שאתנו,
חשים במתח שהוא חש ורוצים לעשות משהו כדי להקטין את המתח הזה.
לא רק אצלו. 
גם אצלנו.

יכול להיות שברמה עמוקה כלשהי, 
איננו מאמינים שהאדם יכול להסתדר בעצמו.
איננו סומכים עליהם או בוטחים בהם מספיק.

קצת יותר ענווה…

כנראה שאנשים סביבנו יכולים להסתדר עם קצת פחות נוכחות שלנו.
העולם ימשיך להתנהל גם אם לא נהיה בו בדיוק כפי שאנו רוצים.
כשם שאנו יכולים ומסוגלים, כך גם אנשים אחרים…

מותר לנו לרדת ממשמרת לפעמים…
לקחת מרחק, 
להתנתק,
לנוח.

אולי אפילו נגלה שזה עושה טוב.
לא רק לנו.
גם להם.
ולעולם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מוניקה

"איש אחד צעד בסופרמרקט אחרי אימא וילדה בת שלוש, שישבה בתוך עגלת הקניות.

כשהם עברו ליד מדף העוגיות, הילדה ביקשה עוגיות והאימא אמרה: 'לא!'.
הילדה התחילה למחות אבל האם שמרה על שלוות רוחה ורק אמרה בנחת:
'או קיי מוניקה, נשארה לנו רק עוד חצי שורת מדפים של עוגיות, תיכף נסיים כאן, אל תתרגזי, רק עוד טיפה.'

הן סיימו את שורת העוגיות והמשיכו הלאה, ובתוך דקות מעטות הגיעו לשורת המדפים עמוסי הממתקים.
הילדה החלה לדרוש ממתקים, האם סירבה.
הילדה התחילה לכעוס , אבל האימא לא איבדה את העשתונות: 'די מוניקה, די, אל תתרגזי.
לא נשאר לנו עוד הרבה. עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקניה. תהיי סבלנית, רק עוד טיפה.'

כשהגיעה אל הקופה כדי לשלם על המצרכים, נתקל מבטה של הילדה במסטיקים הצבעוניים, והיא דרשה בתוקף מסטיק.
כשנענתה בשלילה, פתחה הילדה שוב בסצנה קולנית של בכי וצעקות, אבל האם הגיבה שוב בקול רגוע ושקט:
'מוניקה, לא להתרגז. אנחנו תיכף מסיימות כאן. חמש דקות ואנחנו בחוץ, ואז ניסע הביתה, ותוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה.'

כשגמרה לשלם, יצאה האם מהסופרמרקט אל מכוניתה.
האיש שהיה עד לכל מה שהתרחש, יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך למכונית ואמר לה:
'סלחי לי, גברתי, לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך.
אני חייב להחמיא לך על הדרך שבה התנהגת עם מוניקה הקטנה.'

האם נתנה בו מבט מחויך ואמרה: 'לקטנה קוראים תמי. אני מוניקה.' "

~ הציטוט מתוך "נדיבות טובה" מאת רחל מראני

**
אין לנו מושג.
לפעמים נדמה לנו שאנחנו מבינים משהו, ואנחנו לא.

אחד המודולים בקורס שהעברתי אתמול היה Assume Positive Intentובעברית: "להניח כוונות טובות."

אנחנו מודעים לכוונות שלנו ולהשפעה של מעשי אנשים אחרים עלינו.
אנחנו פחות מודעים לכוונות של אנשים אחרים ולהשפעה של מעשינו עליהם.

יש משהו ב-"להניח כוונות טובות" שאינו מספיק מדויק עבורי.
לפעמים כוונת האדם שמולנו אינה טובה.

לעיתים הוא רוצה לפגוע בנו בדרך כזו או אחרת.
לעיתים הוא רוצה לקדם את עצמו על חשבוננו.
יש משהו תמים, אולי אפילו לא בריא ומסוכן, בלהניח כוונות טובות תמיד.

**
המשפט שמרגיש לי יותר מדויק הוא "אל תניח (בהכרח) כוונות רעות."
אנחנו לא בטוחים איזו כוונה מחזיק האדם שמולנו, כשהוא אומר את מה שהוא אומר כרגע.
אנחנו לא תמיד יודעים מאיפה מגיע האדם שמולנו, שעושה את מה שהוא עושה עכשיו.

אנחנו עומדים כבר כעשר דקות ברמזור קצר לפני פנייה שמאלה, ומזדחלים באיטיות רבה קדימה.
לפתע, חולף אותנו רכב בנתיב הימני, עוקף את הפקק, ונכנס לנתיב שלנו ממש לפני הרמזור.

כשאנחנו מניחים כוונות רעות, אנחנו בטוחים שהנהג אנוכי ומנצל את המצב תוך פגיעה באחרים.
כשאנו מניחים כוונות טובות, נוכל לדמיין שהוא נקרא למצב חירום כלשהו וממהר להגיע לשם.
ייתכנו מצבים נוספים:
למשל, שהוא מאחר לישיבה עסקית בעבודה וחושש מתגובת הבוס או המשתתפים.
או שהוא היה שקוע בשיחת טלפון, שכח להיצמד לנתיב השמאלי וקלט את זה ממש לפני הרמזור.
או שזו פעם ראשונה שהוא נוסע בכביש הזה והבין באיחור שהוא לא בנתיב הנכון.

מה מכל הפרשנויות הללו נכון במקרה הזה?

אפשר להניח כוונות טובות,
אפשר להניח כוונות רעות,
ואפשר לזכור שאין לנו מושג.

**
דוגמת הנהג שנדחף לנתיב או שתופס לנו את החניה עולה כמעט בכל קורס.
היא מקפיצה אותנו מפני שהיא נוגעת לנו בנקודה רגישה של צדק, כבוד והוגנות.
באופן אישי, אני מאמין שהיא הרבה פחות חשובה מדוגמאות אחרות.

זה פחות הקטע של מי האדם שמולי ומאיפה הוא מגיע.
זה יותר הקטע של מה סדר העדיפות שלי ואיפה אני רוצה למקד את תשומת ליבי.
כל דקה או גרם של אנרגיה שאני משקיע ב"נהג הנדחף" אינם מושקעים במשהו אחר.

לפני שאני בוחן את ההנחות שלי לגבי זרים שאני פוגש לרגע אקראי ברחוב,
אולי כדאי שאעבוד עם ההנחות שלי לגבי בני משפחה ועמיתים לעבודה שאני פוגש בכל יום.
ההשפעה של האינטראקציה איתם על חיי גדולה הרבה יותר.

מישהו שאני עובד איתו שנים אמר לי השבוע משהו שלא בא לי בטוב.
מישהי אחרת עשתה משהו שהשפיע עלי ושלא אהבתי.

אני יכול להניח כוונות רעות.
אני יכול להניח כוונות טובות.
אני יכול לזכור שאני לא באמת יודע.

כולנו שחקנים ראשיים בסרט של עצמנו ושחקני משנה בסרטים של אחרים.

אם זה מספיק חשוב, אני יכול להשקיע תשומת לב ולבדוק את זה. למצוא זמן לדבר על זה ביחד.
אם זה לא מספיק חשוב, אני יכול לשחרר את זה להמשיך הלאה.

מניסיון,
הרבה יותר קל ונוח להתרגז על נהגים אחרים בכביש,
מאשר לפתוח משהו חשוב ורגיש עם מישהו שאנו עובדים או חיים איתו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מה זו מנהיגות

מה זו מנהיגות

"כשהייתי סטודנט צעיר, היתה לי מחברת שאספתי בה לפחות ארבעים או חמישים הגדרות של מנהיגות.
מאז הפילוסופים היוונים הקדומים – אני כבר לא זוכר מה בדיוק היה לי במחברת, איבדתי אותה – דרך מקיאוולי וביסמרק וצ'רצ'יל.
אתם יודעים מי נתן את ההגדרה הנפלאה ביותר למנהיגות בכל הזמנים?
נתן אותה איכר פשוט, פרובינציאלי, מחור נידח באמריקה התיכונה, מהעיר אינדפנדנס, מיזורי.
שמו היה הארי טרומן.
אחרי שהוא גמר את כל ענייניו בבית הלבן וחזר לעיירה שלו אינדפנדנס, מיזורי, 
והיה יום בשבוע מורה למוזיקה בתיכון, אחרי הנשיאות, 
ולא ממש כתב זיכרונות כי הוא לא היה איש של עט,
בא אל טרומן עיתונאי וישב איתו 300 שעות והקליט אותו, ופרסם את זה בלשון העסיסית והמחוספסת של בן האיכרים הזה.
ובין היתר שאל אותו, ואני מצטט מן הזיכרון, 'אדוני הנשיא, איזו הרגשה זו לשבת במשרד הסגלגל ולהיות הגבר הכי חזק בעולם?'

טרומן שם את שתי הלחיים שלו בין הידיים, התחיל לעשות בראש כמו אישה זקנה ואמר בערך כך:

Oh my, oh my, if a man happens to sit in the oval office thinking that he is the mightiest guy in the world, this guy is in big big trouble, and so is the country, and so is the world.

וכאן זה בא.
לחקוק את זה באותיות של אש שחורה על אש לבנה.

טרומן המשיך ואמר בערך כך:
זכות היתר היחידה שלך כשאתה יושב במשרד הסגלגל,
היא שאתה בעמדה מצוינת לשכנע אנשים לעשות דברים שעמוק בליבם הם יודעים שהם צריכים לעשות אותם, אבל לא בא להם.
אני אומר לכם, זה גובל בגאונות.
להכריח אנשים לעשות דברים זה לא מנהיגות.
לשחד אותם זה לא מנהיגות.
להחניף להם זה לא מנהיגות.
מנהיגות זה להגיד לבני אדם דבר שעמוק בליבם הם יודעים שצריך לעשות, אבל לא רוצים."

~ הציטוט מתוך הרצאתו האחרונה של עמוס עוז, כ' סיוון תשע"ח, 3/6/2018.

**
הסיפור הזה שעמוס עוז מצטט נוגע בי.
פחות בגלל הגדרת המנהיגות המסוימת (איני בטוח שזו ההגדרה הכי מדויקת עבורי), ויותר בגלל רוח הענווה שבו.
יראת הכבוד כלפי כובד האחריות שבהובלת תהליכים אנושיים, מורכבים וקשים. 
וגם בזכות הפרספקטיבה שהוא מחדד המבוטאת על ידי אדם אחרי תפקידו כנשיא ארה"ב, 
ומצוטטת על ידי סופר, מספר חודשים לפני מותו.

תזכורת:
"מנהל", "מנהיג", "מוביל" ו-"יזם" הם תארים. סטטוסים.

מנהל, מנהיג, מוביל ויזם (ללא מרכאות) הם פעלים. 
עם או בלי תואר.
פעלים שעושים וחיים אותם,
ולא זוכים בהם או מקבלים אותם.

**
צילו של מנהיג

חלק גדול מהאנשים שאני זוכה לעבוד איתם הם מנהלים, מנהיגים ומובילים במסגרות שונות.

משהו שלמדתי בחודשים האחרונים:
(ליתר דיוק, כנראה שלמדתי/ידעתי כבר מזמן, אבל שקיבלתי ניסוח עבורו בחודשים האחרונים.)

כמנהיגים (בסביבות עסקיות, ארגוניות, משפחתיות וכו'…), 
מה שאנו רואים בסביבתנו (העסקית, ארגונית, משפחתית וכו'),
הוא שיקוף של הדבר שאנו מאפשרים ומעודדים.
ובאנגלית: permit & promote.

זהו הצל שלנו.
הוא מחובר אלינו ומושפע מההתנהלות שלנו.

מאפשרים:
הדברים שאנו מוכנים לעבור עליהם בשתיקה.
הפעולות שאנו רואים ובוחרים לא להתייחס אליהן.
הגבולות שאיננו מציבים.

מעודדים:
הנושאים שאנו מתייחסים אליהם ומחזקים אותם.
הפעולות וצורות ההתנהגות שאנו מתגמלים בצורה כזו או אחרת.

מספר דוגמאות:
כשאנשים בצוות שלך מדברים זה על זה מאחורי הגב,
או מטיחים האשמות הדדיות במקום לקחת אחריות, 
או חוששים לדבר בכנות ובישירות, 
או לא מקיימים הבטחות, 
או מגיעים באיחור לפגישות,
כנראה שיש לך חלק בכך.

יכול להיות שאתה מאפשר לזה לקרות,
ואולי אפילו מעודד את זה בדרך שבה אתה פועל.

התמונה שאנו מקבלים מהמסגרות שאנו מובילים, 
נותנת לנו משוב חשוב על איכות ההובלה שלנו.
זה הולך לשני הכיוונים:
בין אם אנו אוהבים את מה שאנו רואים, ובין אם לא, יש לנו חלק בכך.
זה הצל שלנו.
נגזרת של מה שאנו מאפשרים ומעודדים.

בדיקה חשובה:
מה אני רואה סביבי ומה אני יכול ללמוד מזה עלי ועל הדברים שאני מאפשר ומעודד?

**
בשיחת הליווי השבועית שלנו,
שיתפתי את נ. בפוסט שכתבתי לפני מספר שנים על העבודה שלי.

"אתה מבין כמה אתה אמיץ?" היא כתבה לי.

היה לי מעניין לחזור לפוסט הזה שוב השבוע.
התחושה הכי חזקה שעלתה בי, היתה פחות אומץ ויותר הכרת תודה.

הכרת תודה על הזכות לעשות את מה שאני עושה וגם להתפרנס מזה.
הכרת תודה על הזכות לעבוד עם ולצד מאות אנשים שאני גאה להיקרא "עמית", או "מנהל", או "עובד", או "יועץ", או "מנחה" שלהם.

הכרת תודה על הזכות לגעת בחיים של אנשים.
ולהינגע על ידם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עצירה לחגיגה

הרעיון לקבוצת "7 ההרגלים" נוצר לפני כחודש וחצי.

בשבועות האחרונים חלק לא קטן מהאנרגיה שלי הוקדש לבניית התוכנית ולגיבוש הקבוצה.
השלב זה מסתיים כעת, והתוכנית תחל מייד לאחר החגים.

עצירה למספר חגיגות ולהכרות תודה:

א. אני עוצר את ההרשמה במועד שהגדרתי, עומד במילה שלי. לעצמי ולאחרים.

**
ב. תהליך גיבוש הקבוצה דרש ממני "להימתח": לחשוב יצירתי, להשקיע יותר ממה שחשבתי שאשקיע, להפשיל שרוולים ולעבוד בזה.

דברים שלא באים בקלות מסייעים לנו לגדול ולצמוח.
בשבועות האחרונים צמחתי.

**
ג. מספר מועמדים שבחרו להצטרף לתוכנית עשו זאת מתוך הכרות אישית איתי וניסיון עבר בתהליכים איתי.

אנשים שבוחרים לעבוד אתך שוב, ומוכנים להשקיע בכך זמן, כסף ואנרגיה זה משוב חזק ומשמעותי.

**
ד. מספר מועמדים הגיעו בזכות אנשים שמכירים אותי ושהמליצו על עבודה איתי.

יש בי הכרת תודה לכל אותם ממליצים (לחלקם אני מודע ולאחרים לא…) על המתנה הזו.
המלצה אישית מהלב היא בעלת ערך עצום, אינה מובנת מאליה ולא משהו שניתן לקנות.

**
ה. עם היציאה לדרך, קיוויתי שתתגבש קבוצה יוצאת דופן, שתהווה את אחד מיתרונותיה המרכזיים של התוכנית.

לתחושתי אנחנו שם.
יש בי התרגשות מהמחשבה על העבודה עם כל אחד ואחת מהמשתתפים ועל התהליך המשותף הצפוי בחודשים הקרובים.
בין היתר, מהלמידה וההתפתחות שאני אזכה לה. מכל אחד ואחת מהם. ומהתהליך.

**
ו. כמחצית מהמועמדים ששוחחתי אתם בשבועות האחרונים לא ייקחו חלק בתוכנית.

הסיבה: מסקנה שהגענו אליה שהתוכנית אינה מתאימה למה שהם מחפשים.
אני חוגג תהליך שבו הצלחתי להחזיק את עקרון "ההתאמה ההדדית" במספר מצבים,
הכוללים הקשבה לצרכי מועמדים (בשונה מניסיון לשכנע), ויתור על הכנסה (במקומות שבהם אין התאמה) ומוכנות להגיד "לא" (שלא פשוט לומר, ולא נעים לשמוע).

**
ז. אומרים שהדרך הכי טובה ללמוד משהו היא ללמד אותו.

המחויבות שלי לתוכנית "7 ההרגלים", נובעת בין היתר מרצון להטמיע את ההרגלים הללו עוד ועוד בחיי.
אני כבר יכול לחוש בהשפעה העצומה של זה עלי.

**
ח. הדרך שבה אנשים מילאו את שאלון הכוונות והפתיחות שבה הם שיתפו אותי בכך, 
מאפשרת לי הצצה לחייהם, לדברים החשובים להם ולאתגרים שהם מתמודדים עמם.

יש בי הכרת תודה עצומה על הזכות וההזדמנות לעבוד עם האנשים הללו, באזורים הללו.
השיחות השונות מילאו אותי, העמיקו את הכרת התודה שלי ולימדו אותי ענווה.
אני מחזיק כוונה שהתוכנית תתרום משמעותית לחייהם של המשתתפים במסעות השונים שהם עוברים.

**
ט. מילים רבות נאמרו ונכתבו, והתוכנית עדיין לא החלה.

יש עוד המון עבודה וחובת ההוכחה עדיין כאן. "עלי".
כל-כך הרבה דברים יכולים לקרות.
השיתוף הזה הוא עצירה לחגיגה של דרך.
של הדרך עד כה.
יש בי שמחה על היכולת הזו שהתפתחה בי עם השנים:
על אפשרות להנות גם מהדרך, עוד לפני שהמטרה הושגה או הושלמה.
מבלי להתמקד אך ורק בדברים שעוד לא קרו.
מבלי ליפול לשאננות או לזחיחות.
מבלי לחשוש מעין הרע.

**

לקינוח, שני ציטוטים שאהבתי מתוך מתוך הספר "אין זמן טוב מההווה" מאת ג'ק קורנפילד 

"מסירות ומחויבות הן תכונות נפלאות שמתאזנות באופן הטוב ביותר עם אהבה ותבונה.
אתם יכולים להציב מטרות, לגייס את כל כוחותיכם, לעבוד במרץ ולעשות כמיטב יכולתכם,
אך התוצאות לעולם אינן ודאיות.
ההישגים המזהירים ביותר אף הם בני חלוף, פסגת האמנות היא הצהרה יפהפייה, והחיים ממשיכים הלאה.
החופש מצריך מסירות ומחויבות, אך בלי להיאחז בתוצאה."

**

"אלילת הקולנוע הצרפתייה ז'אן מורו אמרה פעם בראיון, 'אני אמות צעירה מאוד.'
'כמה צעירה?' שאלו אותה.
'אני לא יודעת… 
אולי בגיל שבעים, אולי שמונים, אולי תשעים.
אבל אני אהיה צעירה מאוד.' "

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

"אם הייתי במקומך, הייתי פועל בדיוק כמוך."

1.
תפיסת נפרדות:
"אם הייתי במקומך, הייתי נוהג אחרת."

הדרך שבה פעלת אינה נכונה.
אתה טועה/טיפש/רע/לא-בסדר ואני צודק/חכם/טוב/בסדר.

אתה ואני נפרדים.

**
2.
תפיסת אחדות:
"אם הייתי במקומך, הייתי עושה אותו דבר."

אם הייתי בדיוק באותו מצב שאתה נמצא בו,
והיו לי את אותם ניסיון, חוויות חיים, אמונות, מניעים, תפיסות, משפחה, חברים, לחצים וכו', 
הייתי פועל בדיוק כמוך.

אנחנו לא באמת נפרדים זה מזה.

**
3. 
אם במצב זהה לחלוטין (חיצוני ופנימי), הייתי פועל בדיוק כמוך,
אולי אנחנו יותר קרובים ממה שנדמה לנו.

**
4. 
כשעבדנו על מקרה במהלך סדנה שהנחיתי השבוע,
אחת המשתתפות טענה בלהט:
"אני במקומו, לעולם לא הייתי פועלת כפי שהוא פעל.
לא משנה מה המצב ומה הסיבות, אסור לעשות את זה."

נראה לי שהיא דיברה ממקומה.
מנקודת המבט שלה.

אני די בטוח שהיא במקומו, במצבו, מתוך תפיסתו ואמונתו,
היתה פעולת בדיוק כמוהו.

**
5. 
כשאני מאמין שבנסיבות מסוימות, 
הייתי פועל בדיוק כמוך, ושאנו יותר קרובים ממה שהיה נראה בתחילה,
משהו בי נרגע.
אנרגיה של כעס, שנאה, שיפוטיות וביקורת,
מתחלפת באנרגיית הבנה, סקרנות וחמלה.

מה עובר עליך, במה אתה מאמין ומה אתה חווה עכשיו, שגורם לך לנהוג כך…?

**
6. 
מנחה הסמינר שהשתתפתי בו השבוע חילק את החדר לשניים.
הוא שטח בפנינו דילמה מנהיגותית הנוגעת בהחלטה מורכבת שעומדת על הפרק.
החלטה שיכולה לעלות בפיטורים, בפגיעה כספית ואולי אפילו בחיי אדם.
בלי קשר לדעתם האישית,
חצי אקראי ממשתתפי החדר התבקשו לנמק החלטת "בעד", והחצי השני החלטת "נגד".

בתוך דקות ספורות, כולם נכנסו לתפקיד.
קל להיכנס לתפקיד ולנוע בין נקודות מבט כשאיננו מעורבים באופן אישי וכשאיננו צד בעניין.

**
7. 
במצב הנוכחי, אני הוא לא אתה.
אני נמצא במקום שונה ומגיע עם "חבילה" שונה של ניסיון, חוויות חיים, אמונות, מניעים, תפיסות, משפחה, חברים, לחצים וכו'.
ולכן, אני יכול להבין ולקבל אותך כאדם, וגם לא להסכים עם ההתנהלות שלך ולא לקבל את הפעולות שלך.

**
8. 
מכיון שצרכיי חשובים לא פחות מאלו שלך, 
אם מעשיך מביאים לפגיעה בצרכים שלי, 
ייתכן שאתנגד לדבריך או לפעולותיך, אפעל להשפיע עליך ואם צריך גם לעצור אותך.

כשחשוב לי לתת מענה לצרכים החשובים שלי וגם אני מאמין שאם הייתי במקומך הייתי פועל כמוך,
הפעולה שלי נובעת מהבנה, מחמלה ומאסרטיביות ולא מזעם, שיפוטיות, רצון לפגוע או להעניש.

**
9. 
ומה לגבי מצבים קיצוניים שלפעולה שלך יש נזק עצום ופגיעה בחיים או בנפש של אדם…?
האם עדיין הייתי פועל כמוך אם הייתי במקומך?

לדוגמא: אנס ונאנסת, מטפלת מתעללת ותינוקת, קצין משטרה שהורג אזרח חף מפשע.

עצם אזכור המקרים הללו מכניס אותנו למצב אחר לגמרי.

במצבים כאלו עולה חשש שאם אבין אותך (האנס, המטפלת, קצין משטרה) ואת המקום שממנו אתה מגיע, אתן לגיטימציה להתנהגות שלך. 
וזה מסוכן.
אולי יש התנהלויות מסוימות שאסור אפילו להבין, אנשים שאסור לקבל…??

**
10. 
התפיסה שלי:

אם הייתי במקומך, גם במצבים קיצוניים, הייתי פועל כמוך.
(קשה לי לכתוב ולדמיין את זה…ואני כ"כ שמח שאני לא במקומך)

אם הייתי בדיוק באותו מצב שאתה נמצא בו,
והיו לי את אותם ניסיון, חוויות חיים, אמונות, מניעים, תפיסות, משפחה, חברים, לחצים וכו', 
הייתי פועל בדיוק כמוך.

וגם – אני במקומי כעת (לא במקומך).
והצרכים שלי ושל אחרים חשובים לא פחות משלך.
ולכן אפעל כדי למנוע את הפגיעה שלך בי ובאחרים.

**
תהליך חשיבתי בן 5 שלבים לסיכום:

1. אם הייתי במקומך הייתי נוהג בדיוק כמוך.
2. המקום שלי שונה מהמקום שלך. אני לא במקומך.
3. הצרכים שלי והצרכים שלך חשובים באותה מידה.
4. אני יכול לקבל אותך כאדם, להבין את ההתנהלות שלך, וגם לא לקבל את פעולותיך.
5. מתוך המקום הזה אני פועל עכשיו.

תודה רבה לאדיר בטאט שהפנה אותי לצ'ארלס אייזנסטיין (Charles Eisenstein) ושההקשבה לתכניו היוו את ההשראה לפוסט הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ארבע ההתנהגויות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים

"ארבע ההתנהגויות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים"

עם כותרת כזו, כנראה שאחוזי הפתיחה של הפוסט הנוכחי יהיו גבוהים.
בין אם אתם מאמינים שיש ארבע התנהגויות כאלו ובין אם לא, 
יש משהו מושך בכותרת הזו שגורם לאנשים להיכנס ולהציץ.

"ארבע ההתנהגויות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים"
היא כותרת המשנה של ספר בשם "המנכ"ל מהדלת הסמוכה" שנכתב ע"י אלניה בוטליו וקים פאואל,
ומבוסס על מחקר שהקיף למעלה מ 2,600 מנכ"לים.

אני מאמין שכותרת המשנה הזו היא כותרת שיווקית אפקטיבית ומושכת.
אני פחות מאמין שיש ארבע התנהגויות עיקריות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים.
בעיני, החיים, העולם ואנשים הם יותר מורכבים מכך.

לשם סיפוק הסקרנות, 4 ההתנהגויות המצוינות בספר הן:
החלטיות, השפעה באמצעות שיתוף, אמינות בלתי מתפשרת והסתגלות באומץ.

**
הפוסט השבוע מוקדש למספר דברים שהעסיקו אותי ונגעו בי השבוע.
אם תנסו לחפש מכנה משותף מעבר לכך, לא בטוח שתמצאו.

חלקכם ימצאו את הפוסט הזה ארוך ומפוזר מדי.

אתם צודקים:
הוא נכתב בניגוד להמלצות השיווקיות המיועדות לכתיבת פוסטים, ספרים או מסרים:
ריבוי נושאים, חוסר במסר מרכזי אחד, אין הנעה לפעולה.
ממש בניגוד לנוסחה שלפיה נכתבה הכותרת "4 ההתנהגויות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים".

**
השבוע, בערך בזמן שבו מורן ילדה את בנה הראשון,
איליין, אשתו של יואב, נפטרה לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן.

חגיגה ואבל. חיים מלאים.

**
ברגעים אלו, ממש בזמן כתיבת הפוסט הזה, 
עקב החום הכבד, עדיין בוערות שריפות באזור יער בן שמן וקיבוץ הראל.
עשרות בתים נהרסו ועשרות משפחות קמו למציאות שונה מאוד מזו שחיו בה אתמול.

**
"לא זמן מועט יש בידינו אלא שאנו מאבדים זמן רב.
חיינו ארוכים דיים והם נקצבו לנו ברוחב לב לשם הגשמת הדברים הגדולים ביותר, אם רק נכלכל אותם בתבונה עד תומם.
ואולם, כאשר הם נמוגים בגלל בזבזנות ורשלנות, כאשר אין הם מוקדשים ולו לדבר טוב אחד,
הרי רק כשקיצנו דוחק אנו מבינים שחיינו חלפו מבלי שהבחנו בכך."

"כך הם פני הדברים: לא חיים קצרים ניתנו בידינו אלא במו ידינו אנו מקצרים אותם,
ואין חיינו דחוקים אלא שאנו נוהגים בהם בפזרנות.
כשם שנכסים עצומים ואדירים, אם התגלגלו לידי בעלים גרועים מתכלים כהרף עין,
ואילו נכסים צנועים ככל שיהיו, אם הופקדו בידי שומר טוב מתרבים בניהולו הנבון – 
כך מתפרשים חיינו על פני זמן רב מאוד למי שנערך להם כהלכה."

"ולפיכך, אל לך לחשוב על אדם כלשהו כאילו חי חיים ארוכים רק על שום שערו האפור או קמטיו:
הוא לא חי חיים ארוכים, אלא התהלך ימים רבים על פני האדמה.
ומה אם אדם נקלע לסערה פראית עם צאתו מן הנמל, והסערה טלטלה אותו אנה ואנה 
והנחתה אותו במעגל באותו נתיב כשרוחות עזות נושבות בזו אחר זו מכיוונים שונים, 
האם תחשוב כי אדם זה הפליג למרחקים? 
הוא לא הפליג ארוכות, אלא היטלטל ארוכות."

~ הציטוטים מתוך הספר "על קוצר החיים" מאת הפילוסוף לוקיוס אנאיוס סנקה (תרגום מרומית נאוה כהן).

**
"פגישה" היא תכנית הראיונות האישיים של רוני קובן ב"כאן 11":
זמן איכותי של מפגש אנושי, ללא פרסומות או שיקולי רייטינג.
אתמול צפיתי בראיון של רוני עם סתיו שפיר.

תוך כדי צפייה בראיון שמתי לב כיצד המצב הרגשי שלי משתנה:
התרגשות.
השראה.
תקווה.
בטחון.
הכרת תודה.

הערך האנרגטי של הראיונות הללו הוא גבוה.

בדומה לערך אנרגטי של מוצר מזון, 
ההרגשה לאחר צריכת המוצר (התכנית או המזון),
יכולה להעיד על איכות המוצר (התכנית או המזון).

**
השבוע ביליתי יום שלם עם צוות של ארגון מסוים.
הם חווים קושי רב ביניהם (חלקם מכנים זאת משבר), והגעתי בכדי לנסות לסייע להם.

העבודה הזו היא דוגמא לסוג העבודות הכי מורכבות שאני עושה, והיא כוללת שלושה שלבים:

1. הכרות, למידה ואבחון.
ביקשתי מהמנכ"ל לפגוש 5 אנשי צוות בעלי תפקידים שונים המייצגים פרספקטיבות שונות, 
לשיחות אישיות בנות כשעה, שבמהלכן למדתי להכיר אותם ואת הדרך שבה הם רואים את הדברים.
בנוסף השתתפתי בישיבת צוות בת כשעה וחצי, כדי לראות את הצוות "בפעולה" ב"זמן אמת".

2. גיבוש תמונה משולבת והמלצה לתכנית פעולה.

3. עבודה מעשית, קבוצתית ואישית, לשיפור המצב.

**
כשעובדים ב-1:1 עם אנשים לומדים להכיר את האתגר והמורכבות שביצירת שינוי, ועד כמה זה אינו מובן מאליו.

כשעובדים עם זוג אנשים המצויים בקונפליקט וחווים קושי ביניהם (במשפחה או בעבודה) המורכבות הזו כפולה ומכופלת.

כשעובדים עם קבוצה או עם ארגון רמת המורכבות עצומה וגדלה בעשרות מונים: 
ריבוי נקודות מבט, הבעיות, המניעים, האג'נדות, המטענים האישיים שנצברו וסדרי העדיפויות.
כל זאת במסגרת זמן מצומצמת בעלת אילוצים ומשאבים מוגבלים.

להתערבות ארגונית שכזו מגיעים עם הרבה ענווה.
ועם הרבה כוונה.

**
"אתם נמצאים כאן.
אתם יכולים להגיע לשם.
אבל אתם חייבים להבין שמה שהביא אתכם לכאן, לא יביא אתכם לשם."

"יש סיבה לכך שאני מקדיש כל כך הרבה אנרגיה לזיהוי אתגרים בין-אישיים אצל אנשים מצליחים.
הסיבה היא, שככל שמטפסים גבוה יותר, כל הבעיות קשורות יותר להתנהגות.

ברמה הגבוהה יותר בחיים הארגוניים, כל השחקנים המובילים הם אנשים מוכשרים.
כולם חכמים. כולם מעודכנים בהיבטים הטכניים של עבודתם.
אף אחד לא מתמנה, נניח, למנהל כספים, בלי לדעת לספור, לקרוא מאזן ולטפל כראוי בענייני כספים.

לכן בעיות התנהגותיות הופכות חשובות כל כך בשלבים העליונים של הסולם הארגוני.
כשכל הדברים האחרים שווים, כישוריכם הבין-אישיים (או היעדרם) באים לידי ביטוי במידה רבה יותר ככל שאתם מטפסים גבוה יותר.
למעשה, אפילו כשכל הדברים האחרים אינם שווים, כישוריכם הבין-אישיים הם שעושים הרבה פעמים את ההבדל וקובעים כמה גבוה תגיעו."

~ הציטוטים מתוך "ממנהל טוב למנהל מצוין" מאת מרשל גולדסמית.

**
מרשל גולדסמית מדגיש את חשיבות הכישורים הבין-אישיים להצלחה בקריירה.
בעיני זה הרבה מעבר להצלחה בקריירה.
זה לא רק כמה גבוה נגיע או כמה נצליח עסקית, 
אלא גם איך נרגיש.
ואיך נחיה.

**
בתחילת יוני אני מתוכנן לצאת לחופשה מיוחדת (מעין שבתון) בת כחודשיים.

השאלה הראשונה של רוב האנשים ששומעים את זה היא: "לאן אתה טס?"
התשובה היא שאני לא.
לפחות לא כרגע.

למעט 4.5 ימים שכבר "נעולים" ביומן, אין לי תכניות מוגדרות נכון לעכשיו.

אין תכניות ויש התכווננות:
להוריד הילוך, לשוטט, לפגוש אנשים, ללמוד, לגלות …

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שתי פתיחות

את הרצאת פיתוח הקריירה שהעברתי השבוע פתחתי בוידוי:

"איני מומחה מוסמך לפיתוח קריירות.
התובנות ודרך החשיבה שלי אינן בהכרח רלוונטיות לכל אחד 
ונובעות במידה רבה מניסיון החיים המסוים שלי ומליווי אחרים בפיתוח הקריירות שלהם"

את סדנת התקשורת המקרבת לרופאים שהנחיתי השבוע פתחתי באמירה:

"אני מקווה שתקבלו ערך רב בסדנה שיהיה שווה את השקעת הזמן שלכם.
אני מקווה ומאמין, אם כי איני בטוח שזה אכן יקרה."

המשובים שקיבלתי לשתי הפתיחות הללו היו מעורבים:

מספר משתתפים (בהרצאה ובסדנה) אמרו שהפתיחה הזו קצת "הורידה להם" ממני,
וייעצו לי לא להשתמש בה במצבים דומים, כיון שהיא מתפרשת כהתנצלות ומשדרת חוסר ביטחון.

אחרים חוו את הפתיחה כאותנטית וענווה שתרמה לחיבור שלהם אלי,
הגבירה את המוכנות ללמידה ממני ואת הרצון להקשיב למה שיש לי לומר.

**
חמש מחשבות על הפתיחות והמשובים:

א. אנשים שונים מפרשים בצורות שונות את מה שאנו אומרים ואת איך שאנו מתנהגים.

ב. אנחנו בוחרים מה לומר ואיך לנהוג. יש לנו השפעה ואין לנו שליטה על איך זה ייתפש.

ג. קצת הופתעתי השבוע שיש אנשים שחווים פתיחה כזו כחוסר ביטחון או כהתנצלות. 
הייתי בטוח שזה נתפש ע"י רוב (ואולי אפילו כל) האנשים כבטחון רב.
(צריך אומץ לומר משפט כזה בקול רם בנוכחות קהל..)
בדיעבד, קצת מפתיע אותי שהופתעתי…

ד. תפיסת העולם שלי לגבי עבודתי לא משתנה:
יש לי יכולת השפעה עצומה ומוגבלת. גם עצומה וגם מוגבלת.
צברתי לא מעט ידע וניסיון, ועדיין איני מבין מספיק חלק מהמורכבויות והאתגרים של אנשים שאני עובד עמם.
אנשים מסוימים חווים ערך רב מהעבודה איתי ואחרים ערך נמוך או אפסי.

ה. הפתיחה יכולה להשתנות.
כל דבר שאנו אומרים או עושים הוא בניסיון למלא צרכים חשובים שלנו.
הבחירה בפתיחה מסוימת הינה אסטרטגיית פעולה שמטרתה לסייע לנו למלא צרכים חשובים עבורנו.
בפעם הבאה, אבחר האם להישאר עם אותה פתיחה, לוותר עליה לגמרי, או לשנות בה משהו.
**
מאורטל למדתי את המשפט היפהפה הבא:

"להרים את הראש ולהוריד את האף".

גובה עיניים + ענווה.

אנחנו לא יותר ולא פחות מאף/כל אחד אחר.

**
בבוקר שלאחר סדנת הרופאים, כתבתי לעצמי את הטקסט הבא:

"בסופו של יום אנו כמהים למישהו שיראה אותנו.
שיעריך את הכוונות שלנו ואת המאמצים שלנו.
שיבין את המקום שאנו נמצאים בו ואת מה שעובר עלינו.
שיוקיר את ההצלחות שלנו, שלפעמים הן קטנות ולא חשופות.
שיאהב ויקבל אותנו, למרות הטעויות, עם כל המגבלות והקשיים שלנו."

ועכשיו אני מוסיף:
גם אם אנחנו מנכ"לים מהוללים.
או מנהלי מחלקות בבתי חולים.
או ראשי ממשלה.
או "סתם" הורים.

**
אחד המסרים המרכזיים שהעברתי במהלך סדנה שהנחיתי בשבוע שעבר:
"אין לנו שליטה על הקלפים שאנו מגרילים, 
יש לנו שליטה על הדרך שבה אנו משחקים עם הקלפים שאנו מגרילים."

אין לנו שליטה על תוצאות הבדיקה שעשית אתמול.
תהיה לנו בחירה איך להגיב כשנקבל את התוצאות.

אין לנו שליטה על ההחלטה האם נצא שבת בשבוע הראשון של הגיוס.
יש לנו בחירה מה לעשות כשמבשרים לנו שנישאר בבסיס.

נראה שהקלפים שרונה רמון ז"ל "הגרילה" בסיבוב החיים הזה לא משהו.
יכולת המשחק שלה עם הקלפים הללו מופלאה בעיני.

**
21.12 הוא יום שאני אוהב במיוחד.
זה היום שבו משתנה המגמה.
שיא החושך.
מכאן ואילך, הימים מתחילים להתארך, הלילות מתחילים להתקצר.
קשה להבחין בכך בשבועות הראשונים – שינויים של דקה או שתיים בכל יום.
ייקח עוד זמן עד שנראה את השינוי ונרגיש אותו.

זה שאנו לא רואים משהו, לא אומר שהוא לא קיים.
זה שאיננו מודעים לשינויים קלים, לא אומר ששינוי עצום אינו מתרחש.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שיעורים של כבוד

שיעורים של כבוד:
כבוד למקום שאנשים נמצאים בו.
כבוד למצב שאנשים חווים.
כבוד להתמודדות שאנשים עוברים.
כבוד לקרב שאנשים מנהלים.

**
לבחור להתקרב.
להסכים להיפתח.
לראות קצת יותר.
לחוש את הכאב.
לחוות את חוסר האונים.
להרגיש את הפחד.
להמשיך לנשום.
לנסות להיות.

**
לאט לאט…
קצת יותר כבוד.
קצת יותר ענווה.
קצת יותר אורך-רוח.
קצת יותר חמלה.
קצת יותר אנושיות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter