תגית: ניהול

קבוצת חניכים מקבלת הוראה לרוץ עד השלט, לגעת בו בחמש אצבעות ולחזור בזמן נתון.
לאחר כשעה הם חוזרים מתנשפים, עומדים בשלשות ומנסים להסדיר נשימה.
ואז מגיעה השאלה.
תמיד אותה השאלה: 
"נגעתם בחמש אצבעות?"
לשאלה הזו יש רק שתי תשובות אפשריות: "כן" או "לא".
כל מה שאינו "כן" מוחלט הוא "לא".
"נגעתי בארבע אצבעות", "הקפתי אותו כי היה צפוף", "לא נגעתי אבל רצתי מאה מטר יותר" זה "לא".

אם התשובה היא "לא" רצים שוב.
לא משנה מה המרחק. 
לא משנה כמה זמן זה לוקח.
נוגעים בחמש אצבעות וחוזרים.
כשהשאלה תישאל בפעם השנייה התשובה של כולם תהיה "כן."

כלל חמש האצבעות תופס גם למשימות מורכבות יותר:
האם המשימה בוצעה במלואה ובדיוק כפי שהוגדרה? כן או לא?

"חמש אצבעות" מייצג הרגל של דבקות במשימה.
של עמידה במילה שנתנו.
של תוצאות ללא סיפורים ותירוצים.
של התמודדות עם קשיים ומכשולים.
של לא לוותר ושל להיות כנים עם עצמנו.

**
בראש השנה האחרון הצבתי לעצמי מטרה להוציא ספר עד סוף שנת 2020.
השנה התחילה במומנטום נחמד… ואז הגיעה הקורונה…
ומיד לאחריה קרה אירוע שביאס אותי.
ירדה לי הרוח ממפרשי הספר ועצרתי. 
הנחתי את הפרויקט בצד ולקחתי ממנו הפסקה.
בינתיים נכנסו מלא עניינים, העומס עלה, גל שני הופיע וחופשת הקיץ הגיעה.
תכל'ס, עשיתי המון דברים בחודשים הללו. 
רק שלהתקדם עם הספר לא היה אחד מהם.

בשלב מסוים התחלתי לשכנע את עצמי שחלק מההתפתחות האישית שלי זה להתגמש.
ש"חמש אצבעות" קטן עלי ושבעצם השיעור האמיתי שלי הוא ללמוד לשחרר ולהרגיש טוב עם זה.
אחרי הכול, לכתוב ספר זה לא כמו לרוץ לשלט.
חשוב מאוד להקשיב לקצב הפנימי ולהיות מדויק.

בולשיט !
סיפורים שסיפרתי לעצמי כשנכנסתי לנמנמת קיץ.

(במקרים מסוימים זה באמת נכון: חמש אצבעות לא מתאים לכל מצב. המקרה הזה הוא לא אחד מהם.)

הרבה יותר קל לספר סיפורים על "חמש אצבעות" מאשר לעשות "חמש אצבעות".

** 
מנהלת שאני מלווה הגדירה לעצמה ארבע משימות מפתח שהיא רוצה לבצע השבוע.
כולן נוגעות בתחומים חשובים לה שהיא מזניחה בחודשים האחרונים.

– "מה רמת המחויבות שלך?," שאלתי.
– "גבוהה מאוד," ענתה.
– "ומה רמת הביטחון שלך?"
– "100%. אין סיבה שזה לא יקרה."
– "שיהיה בהצלחה ! את יודעת מה השאלה הראשונה שאשאל אותך כשניפגש…"

– "איך היה?" שאלתי כשנפגשנו.
– "3.7 מתוך 4," ענתה בחיוך רחב, "שזה הרבה יותר ממה שעשיתי בשבועות האחרונים. עשיתי לעצמי קצת הנחה רק במשימה אחת שהיא בעיקר עבור עצמי. בכל המשימות האחרות עמדתי."
– "או קיי… את רוצה את הגירסה הקשוחה או האמפטית שלי?" שאלתי.
– "את שתיהן," היא חייכה.
– "כל הכבוד על ההתקדמות השבוע. באמת משמעותי ולא מובן מאליו. ואפילו נראה שנהנית ושקיבלת חשק לעוד… "
– "או קיי… ו…."
– "בפרספקטיבת חמש האצבעות לא עמדת במה שהגדרת לעצמך. יצאת לדרך עם מחויבות לכל ארבע המשימות. בשורה התחתונה זה לא קרה."

**
השבוע התעוררתי.

קפצה לי חזרה "השריטה" של ה"חמש אצבעות":

עד סוף 2020 הספר "בחוץ".

איבדתי לא מעט זמן בחודשים הללו.
נשארו פחות מארבעה חודשים עד סוף השנה.
מכיון שלא הוצאתי ספר בעבר, אני לא יודע אם אספיק ואיך יהיה.

זמן להפשיל שרוולים ולהרים הילוך:
לברר, לדחוף, לבקש עזרה, לעשות עבודה.
להתקדם תוך כדי תנועה.

ככה מרגישים "חמש-אצבעות" בדרך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע הרמתי הילוך בעבודה על הספר.
בחודשים האחרונים מיינתי את מאות הפוסטים השונים שכתבתי בשנים האחרונות לתתי-נושאים.
השבוע, בעזרת אליה, התחלנו תהליך חיבור, שמטרתו ליצור מאוסף הפוסטים גרסה מוכנה לעריכה.

"למה חשוב לך להוציא ספר?", שאלה אליה בשיחתנו הטלפונית הראשונה.
"מבחינתי הספר הוא רק אמצעי," עניתי,
"אמצע להגברת נוכחות וחיבור, להפחתת סבל ולהעצמת שמחה של אנשים שיקראו אותו."

די בדומה לעבודות נוספות שאני עושה בסביבות שונות.
די בדומה למספר ספרים אחרים שהם ככה עבורי.

**
אחד הספרים המשמעותיים שנותנים לי את האיכות "הזו" הוא "חוכמה משולחן המטבח" של רחל נעמי רמן.
ציטטתי ממנו מספר פעמים בעבר.
הנה עוד תזכורת מעוררת השראה מתוכו:

"מאז שהיינו ילדים לימדו אותנו כי הכאב הוא 'מצב גרוע',
ובמקרים רבים אנו מגיבים עליו כמעט כאילו מדובר בהפרה של כללי הנימוס הטוב.
בתרבויות אחרות הכאב והאובדן אינם כה בודדים.
מעצם ההתמודדות עם האובדן לבדנו אנחנו נעשים פגיעים עוד יותר ונגרם לנו סבל מיותר.

מטופלת חדשה נכנסה למרפאה אחרי שלא הגיעה לפגישה קודמת ואמרה לי שהיתה בחדר המיון בשבוע הקודם, בשעה שנקבעה לי הפגישה איתי.
לא ידעתי על כך, ושאלתי אותה מה קרה.
היא סיפרה לי שהיתה לה חסימת מעיים זמנית בגלל הידבקויות שמקורן בהקרנה שעברה כמה שנים לפני כן, כטיפול בסרטן.
הכאב היה גדול ונמשך יום שלם, אבל עבר.
כשהחל הכאב, הבינה שמדובר בדבר רציני.
היא ארזה תיק קטן, הכניסה לתוכו את כלי הרחצה שלה, כתונת לילה וספר בלשי שלא גמרה לקרוא.
אחר-כך נהגה בעצמה מרחק של ארבעים קילומטרים לבית החולים.

מכיוון שסבלתי בעצמי בעבר מחסימת מעיים, ידעתי כמה גדול יכול הכאב הזה להיות.
שאלתי אותה איך הצליחה לנהוג.
היא סיפרה לי שנהגה עד שהכאב תקף אותה, ואז עצרה בצידי הכביש וחיכתה שיעבור.
היא אפילו דאגה להביא סיר ומגבת, ופעם או פעמיים הקיאה.
היא היתה חולה מאוד, אך הצליחה להגיע לבית החולים, כעבור זמן רב.
מופתעת מסיפורה שאלתי אותה למה לא טלפנה לאחד מידידיה.
היא אמרה לי שזה קרה באמצע היום וכולם היו בעבודה.

יום שלם שהתה לבדה בחדר המיון.
שאלתי אותה מדוע לא טלפנה לאיש גם אז.
"למה לטלפן?" הגיבה בעצבנות. "אף אחת מהחברות שלי לא יודעות שום דבר על חסימות מעיים."
"אז למה לא טלפנת אלי?"
"כי זה לא ממש התחום שלך," השיבה.
"ג'סי," אמרתי, "אפילו ילדים רצים באופן אינסטינקטיבי למישהו כשהם נופלים."
ג'סי התחממה ואמרה: "כן, אף פעם לא הבנתי את זה. זה כל-כך טיפשי. נשיקה במקום הכואב לא עוזרת בכלל."
הייתי המומה.
"ג'סי," אמרתי, "זה לא עוזר נגד הכאב, אבל זה עוזר נגד הבדידות."

אנשים רבים מתייחסים לכאב כמו ג'סי.
כשג'סי סבלה וכאבה, הדבר היחיד שנראה לה ראוי לקבל מאדם אחר היה המומחיות שלו.
אמה מתה כשילדה אותה.
מעולם לא עלה על דעתה שאפשר לעשות משהו כדי להקל על הבדידות."

**
הטלפון שקיבלתי אתמול בבוקר הוביל לשיחה חשובה.
חבר התקשר לשתף בעדכון לא משמח שהוא קיבל על התפתחות שעוררה בו פחד, בלבול, חוסר אונים והצפה.
הוא לא ציפה שאפתור לו בעיה או שאייעץ לו מה לעשות.
הוא התקשר כדי שלכמה רגעים נוכל להיות בזה ביחד.
בשפה של רחל נעמי רמן זה "לא נגד הכאב, זה נגד הבדידות."

מרטין בובר אמר ש"המתנה הכי גדולה שאנו יכולים לתת למישהו היא הנוכחות שלנו".
פשוט להיות איתו. ביחד.
במקום שהוא נמצא בו.
בלי לנסות לייעץ, לפתור או לעזור.
בלי להיבהל או להילחץ.
רק להיות איתו.

אולי מתנה נוספת, גדולה לא פחות, שאנו יכולים לתת למישהו,
היא לבקש ממנו שיהיה איתנו כשאנחנו צריכים סוג כזה של נוכחות.

חצי השעה ששוחחנו אתמול בבוקר, היתה אחת המתנות הכי משמעותיות ומרגשות שקיבלתי השבוע.

**
השבוע פגשתי מנכ"ל חדש.
ביום ג' 19:00 שוחחנו לראשונה.
הוא יצר איתי קשר ראשוני, לאחר שקיבל המלצה.
24 שעות לאחר מכן, הגעתי למשרדי החברה שלו לפגישה עם מספר אנשים.

לפני שנפגשנו שלחתי לו מספר פוסטים שכתבתי בשנים האחרונות וביקשתי שהוא והשותף שלו יקראו אותם:

אנשים שאני רוצה לעבוד איתם, ששת הערכים המובילים שלי, העבודה שלי.

יכול להיות שנתחיל תהליך משותף ויכול להיות שלא.
אני לא בטוח אם הפוסטים הללו יגדילו או יקטינו את הסיכוי שנעבוד ביחד. חלק מהאנשים שקוראים אותם חווים אותם כרוחניים מדי.
אם תשאלו מומחי שיווק, יש דרכים הרבה יותר אפקטיביות לסגור עסקה או להשיג לקוח חדש.

העניין, לפחות מבחינתי, הוא הרבה פחות לסגור עסקה,
והרבה יותר ליצור חיבור, להפחית סבל ולהעצים שמחה עם אנשים שאתה רוצה שיהיו חלק מחייך.

מעניין איך זה יתפתח…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"מה שביננו לבין הפלסטינים כבר יותר ממאה שנה זה פצע מדמם,
ולא רק פצע מדמם, זה גם פצע מורעל, מלא מוגלה.
זה כבר מורסה.
לא מרפאים פצע במקל. אין דבר כזה.
אי אפשר להרביץ לפצע עוד ועוד מכה, ללמד אותו לקח שיפסיק להיות פצע ויפסיק לדמם.
אני לא נגד מקל.
אני לא פציפיסט.
בניגוד לקולגות שלי באירופה ובצפון אמריקה, שלא פעם מחבקים אותי מהסיבות הלא נכונות – 
אחינו אתה, מייק לאב נוט וור – 
בניגוד להם אני אף פעם לא חשבתי שאלימות היא הרוע האולטימטיבי בעולם.
תמיד חשבתי, כל חיי וגם עכשיו, שהרע האולטימטיבי בעולם הוא האגרסיה, התוקפנות.
ותוקפנות צריך לעצור בכוח לא פעם.
צריך מקל גדול כדי להכניע ולרסן תוקפנות.
התוקפנות היא אימא של כל האלימות בעולם.
ולכן מעולם לא האמנתי במייק לאב נוט וור, להושיט את הלחי השניה, אול יו ניד איז לאב.

שתי בנות משפחה רחוקות שלי, יהודיות מגרמניה, בשנות העשרה שלהן בילו שנים במחנות ריכוז נאציים.
מי ששחרר אותן ממחנות הריכוז הנאציים לא היו מפגיני שלום עם סיסמאות וענפי זית ויונים,
אלא חיילי בעלות הברית עם קסדות ותת-מקלעים.
את זה אני לא אשכח לעולם.
לכן אני לא פציפיסט אלא לוחם שלום או דוגל בשלום.
לכן אני לא נגד מקל גדול.
לולא היה למדינת ישראל, לולא היה לעם היהודי סוף סוף מקל גדול וחזק,
אף אחד מאיתנו לא היה כאן.
או שהיינו מתים באדמה, או שבכל אופן היינו מורחקים מכאן בכוח הזרוע.
אנחנו כאן מפני שיש לנו מקל גדול.

אבל פצע לא מרפאים במקל.
מאה שנה כל מיני חכמים אומרים לנו, עוד מכה חזקה אחת ודי, והכול יהיה בסדר.
לא. 
פצע צריך לרפא.
לא מרפאים אותו ביום, לא בשבוע.
אבל מתחילים באיזה מקום.
מחפשים התחלה לריפוי פצע.
קודם כל מאמצים שפה של ריפוי פצעים.
לא שפה של הכנעה, ולא שפה של הרתעה, ולא שפה של לימוד לקח 
ולא שפה של פעם-אחת-ולתמיד ולא שפה של הם-יחטפו-ככה-שהם-לא-ידעו-מאיפה-זה-בא-להם.
שפה של ריפוי פצעים.

שפה של ריפוי פצעים מתחילה בזה שאתה אומר ליריבך – כן, לאויב שלך – את המילים הפשוטות:
'אני יודע, כואב לך מאוד, אני מבין.'
לא את המילים: 'אתה צודק ואני רשע.'
לא את המילים: 'קח לך הכול, אני מצטער על כל מה שעשיתי לך.'
לא את המילים: 'אני מתבייש בכל.'
אלא את המילים הפשוטות האלה: 'כואב לך. אני יודע. גם לי כואב. בוא נחפש משהו.'

אלה מילים פשוטות. קלות.
לא צריך בשבילן להוריד אפילו קרוואן אחד באיזו התנחלות.
צריך להגיד אותן, ולהגיד אותן כמו שצריך.

זה דבר אחד. 
לא מרפאים פצע במקל."

~ עמוס עוז מתוך "ההרצאה האחרונה"

**
המילה הרביעית בציטוט שלמעלה היא "פלסטינים", מילה המהווה טריגר ומעוררת רגשות ומחשבות שונות.

שפה של ריפוי פצעים רלוונטית לכל מערכות היחסים.

עמוס עוז מדבר עלינו ועל הפלסטינים.
אפשר לדבר עלינו ועל בני/בנות הזוג שלנו, עלינו ועל בני משפחתנו.
אפשר לדבר עלינו ועל השותפים העסקיים שלנו או המקבילים שלנו בארגון שאנו עובדים בו.

"כואב לך. 
אני יודע. 
גם לי כואב. 
בוא נחפש משהו."

**
בדומה לעמוס עוז, טיך נהאת האן מציע 2 מנטרות משלו לריפוי פצעים במערכת היחסים בינינו לבין יקירנו.
הניסוח שונה, המהות דומה:

כשהאדם שלצידנו סובל או חווה קושי: 
"יקירתי, אני יודע שאת סובלת… זו הסיבה שאני כאן עבורך."
(החליפו את המילים "יקירתי" , "סובלת" בכל מילה אחרת שיותר מדויקת עבורכם…)

המשפט הזה מגביר את הנוכחות שלנו לצד מישהו שסובל.
מאפשר לנו להיות איתו ולהכיר בכאב שלו.
גם כשאין לנו מושג אם ומה ניתן לעשות.
גם, ואולי במיוחד, כשאנחנו מעורבים בצורה כלשהי, אולי אפילו תורמים לכאב ולסבל שלו.

כשאנחנו סובלים או חווים קושי:
"יקירתי, אני סובל. אני מנסה לתרגל כמיטב יכולתי. אנא עזרי לי."

המשפט הזה מגביר את הנוכחות שלנו עם עצמנו.
יש בו הכרה למקום שאנו נמצאים בו.
מאתגר לומר אותו, בנוכחות אנשים אחרים.
מאתגר במיוחד כשאנו מאמינים שבן/בת הזוג שלנו (או האדם שלצידנו) הם הגורמים לסבל שאנו חווים.

את הפוסט המלא על "4 המנטרות" של טיך נהאת האן ניתן לקרוא כאן.
תמצאו בו גם סרטון וידאו קצר ומעורר השראה שבו טיך נהאת האן מסביר לאופרה וינפרי על 4 המנטרות.

**
שני דברים שאני לוקח איתי מאירוע מנהלים בן יומיים שהסתיים אתמול:

א. מייסד ומנכ"ל ישראלי של חברה עסקית בינלאומית מצליחה שיתף בתובנות ניהוליות שלו.
בין היתר הוא סיפר על כך שבין אלפי העובדים שהחברה מעסיקה ישנם כמה עשרות בגדה המערבית ובעזה.
היה בשיתוף הזה משהו חזק עבורי:
1 . זאת אפשרות קיימת. ניתן לעשות את זה.
2. שלום וריפוי פצעים עושים בין אנשים. גם בסביבות עסקיות תחרותיות שנמדדות על מחיר המניה.

ב. סיימנו את האירוע במעגל הכרת תודה שבו ניתנה הזדמנות למנהלים לומר משהו אישי מהלב לעמיתיהם, בנוכחות כל שאר המשתתפים.
נראה לי שעבור רבים מהמשתתפים זה היה חלק קשה ומאתגר במיוחד.
בעיקר החלק של לקבל הכרת תודה אישית בנוכחות כולם… ולתת לה לחלחל פנימה…

**
ריפוי פצעים היא שפה.
הכרת תודה היא שפה.
והן גם כוונה, מודעות ופעולות שניתן ללמוד ולתרגל.
שרירים שניתן לגדל ולפתח.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מה זו מנהיגות

"כשהייתי סטודנט צעיר, היתה לי מחברת שאספתי בה לפחות ארבעים או חמישים הגדרות של מנהיגות.
מאז הפילוסופים היוונים הקדומים – אני כבר לא זוכר מה בדיוק היה לי במחברת, איבדתי אותה – דרך מקיאוולי וביסמרק וצ'רצ'יל.
אתם יודעים מי נתן את ההגדרה הנפלאה ביותר למנהיגות בכל הזמנים?
נתן אותה איכר פשוט, פרובינציאלי, מחור נידח באמריקה התיכונה, מהעיר אינדפנדנס, מיזורי.
שמו היה הארי טרומן.
אחרי שהוא גמר את כל ענייניו בבית הלבן וחזר לעיירה שלו אינדפנדנס, מיזורי, 
והיה יום בשבוע מורה למוזיקה בתיכון, אחרי הנשיאות, 
ולא ממש כתב זיכרונות כי הוא לא היה איש של עט,
בא אל טרומן עיתונאי וישב איתו 300 שעות והקליט אותו, ופרסם את זה בלשון העסיסית והמחוספסת של בן האיכרים הזה.
ובין היתר שאל אותו, ואני מצטט מן הזיכרון, 'אדוני הנשיא, איזו הרגשה זו לשבת במשרד הסגלגל ולהיות הגבר הכי חזק בעולם?'

טרומן שם את שתי הלחיים שלו בין הידיים, התחיל לעשות בראש כמו אישה זקנה ואמר בערך כך:

Oh my, oh my, if a man happens to sit in the oval office thinking that he is the mightiest guy in the world, this guy is in big big trouble, and so is the country, and so is the world.

וכאן זה בא.
לחקוק את זה באותיות של אש שחורה על אש לבנה.

טרומן המשיך ואמר בערך כך:
זכות היתר היחידה שלך כשאתה יושב במשרד הסגלגל,
היא שאתה בעמדה מצוינת לשכנע אנשים לעשות דברים שעמוק בליבם הם יודעים שהם צריכים לעשות אותם, אבל לא בא להם.
אני אומר לכם, זה גובל בגאונות.
להכריח אנשים לעשות דברים זה לא מנהיגות.
לשחד אותם זה לא מנהיגות.
להחניף להם זה לא מנהיגות.
מנהיגות זה להגיד לבני אדם דבר שעמוק בליבם הם יודעים שצריך לעשות, אבל לא רוצים."

~ הציטוט מתוך הרצאתו האחרונה של עמוס עוז, כ' סיוון תשע"ח, 3/6/2018.

**
הסיפור הזה שעמוס עוז מצטט נוגע בי.
פחות בגלל הגדרת המנהיגות המסוימת (איני בטוח שזו ההגדרה הכי מדויקת עבורי), ויותר בגלל רוח הענווה שבו.
יראת הכבוד כלפי כובד האחריות שבהובלת תהליכים אנושיים, מורכבים וקשים. 
וגם בזכות הפרספקטיבה שהוא מחדד המבוטאת על ידי אדם אחרי תפקידו כנשיא ארה"ב, 
ומצוטטת על ידי סופר, מספר חודשים לפני מותו.

תזכורת:
"מנהל", "מנהיג", "מוביל" ו-"יזם" הם תארים. סטטוסים.

מנהל, מנהיג, מוביל ויזם (ללא מרכאות) הם פעלים. 
עם או בלי תואר.
פעלים שעושים וחיים אותם,
ולא זוכים בהם או מקבלים אותם.

**
צילו של מנהיג

חלק גדול מהאנשים שאני זוכה לעבוד איתם הם מנהלים, מנהיגים ומובילים במסגרות שונות.

משהו שלמדתי בחודשים האחרונים:
(ליתר דיוק, כנראה שלמדתי/ידעתי כבר מזמן, אבל שקיבלתי ניסוח עבורו בחודשים האחרונים.)

כמנהיגים (בסביבות עסקיות, ארגוניות, משפחתיות וכו'…), 
מה שאנו רואים בסביבתנו (העסקית, ארגונית, משפחתית וכו'),
הוא שיקוף של הדבר שאנו מאפשרים ומעודדים.
ובאנגלית: permit & promote.

זהו הצל שלנו.
הוא מחובר אלינו ומושפע מההתנהלות שלנו.

מאפשרים:
הדברים שאנו מוכנים לעבור עליהם בשתיקה.
הפעולות שאנו רואים ובוחרים לא להתייחס אליהן.
הגבולות שאיננו מציבים.

מעודדים:
הנושאים שאנו מתייחסים אליהם ומחזקים אותם.
הפעולות וצורות ההתנהגות שאנו מתגמלים בצורה כזו או אחרת.

מספר דוגמאות:
כשאנשים בצוות שלך מדברים זה על זה מאחורי הגב,
או מטיחים האשמות הדדיות במקום לקחת אחריות, 
או חוששים לדבר בכנות ובישירות, 
או לא מקיימים הבטחות, 
או מגיעים באיחור לפגישות,
כנראה שיש לך חלק בכך.

יכול להיות שאתה מאפשר לזה לקרות,
ואולי אפילו מעודד את זה בדרך שבה אתה פועל.

התמונה שאנו מקבלים מהמסגרות שאנו מובילים, 
נותנת לנו משוב חשוב על איכות ההובלה שלנו.
זה הולך לשני הכיוונים:
בין אם אנו אוהבים את מה שאנו רואים, ובין אם לא, יש לנו חלק בכך.
זה הצל שלנו.
נגזרת של מה שאנו מאפשרים ומעודדים.

בדיקה חשובה:
מה אני רואה סביבי ומה אני יכול ללמוד מזה עלי ועל הדברים שאני מאפשר ומעודד?

**
בשיחת הליווי השבועית שלנו,
שיתפתי את נ. בפוסט שכתבתי לפני מספר שנים על העבודה שלי.

"אתה מבין כמה אתה אמיץ?" היא כתבה לי.

היה לי מעניין לחזור לפוסט הזה שוב השבוע.
התחושה הכי חזקה שעלתה בי, היתה פחות אומץ ויותר הכרת תודה.

הכרת תודה על הזכות לעשות את מה שאני עושה וגם להתפרנס מזה.
הכרת תודה על הזכות לעבוד עם ולצד מאות אנשים שאני גאה להיקרא "עמית", או "מנהל", או "עובד", או "יועץ", או "מנחה" שלהם.

הכרת תודה על הזכות לגעת בחיים של אנשים.
ולהינגע על ידם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

סב מספר לנכדתו סיפור:

"זהו סיפור עתיק מאוד, מתקופת הנביא ישעיהו:
לפי הסיפור אלוהים אמר שהוא ירשה לעולם להתקיים כל עוד יהיו בו שלושים ושישה צדיקים, 
אנשים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.
אותם שלושים ושישה איש קרויים "ל"ו הצדיקים". 
אם בזמן כלשהו יהיו בעולם פחות משלושים ושישה צדיקים, הוא יגיע אל קיצו."

"האם אתה יודע מי האנשים האלה, סבא?", שואלת הנכדה, בטוחה שהוא ישיב בחיוב.
הסב נד בראשו.

" לא נכדתי," הוא אומר, "רק אלוהים יודע מי הם הלמד ו"וניקים. אפילו הם בעצמם אינם יודעים על תפקידם בקיום העולם. 
הם נענים לסבל לא כדי להציל את העולם, אלא מפני שסבלם של אחרים נוגע לליבם.
אותם ל"ו צדיקים יכולים להיות חייטים או מרצים באוניברסיטה, מיליונרים או אביונים, מנהיגים רבי-עוצמה או קורבנות חלושים. 
כל זה לא חשוב. 
מה שחשוב הוא יכולתם להרגיש את הסבל הקולקטיבי של הגזע האנושי ולהגיב לסבל שסביבם.
ומפני שאיש אינו יודע מי הם נכדתי, כל אחד שתפגשי עשוי להיות אחד מאותם שלושים ושישה אנשים שבזכותם אלוהים משמר את העולם, 
וחשוב להתייחס לכל אחד כאילו הוא אחד מהם."

~ הסיפור הועתק מתוך הספר "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

יכול להיות שהאדם שאנו רואים מולנו הוא מל"ו הצדיקים…? 
יש מצב שזה אנחנו…??

**
"תגיד, אומרים שאתה אחד מל"ו הצדיקים, זה נכון?", 
שאל, בחוצפה של גיל הנעורים, הסופר חיים באר את רבי אריה לוין.

הרב חשב קצת ואמר: "כן, לפעמים."
ואז הסביר של"ו הצדיקים זה לא משרה או תפקיד, זה תקן.
לא מינוי או תואר שמקבלים באקדמיה הלאומית לכל החיים, אלא רק תקן לזמן מסוים.
וכל אחד יכול.
כשאתה עושה מעשה טוב – באותם שנייה, או שעה, או שבוע – 
אתה הוא אחד מל"ו צדיקים, אלה שבזכותם העולם קיים.
"כשאני עושה דברים טובים, אני צדיק," אמר ר' אריה לוין, 
"ואחר כך מישהו אחר מאייש את התקן."

~ הציטוט מתוך הספר "נדיבות טובה" מאת רחל מראני

יכול להיות שברגע זה, בדרך שבה פועלים עכשיו, אנחנו חלק מל"ו הצדיקים…?
איך אנו בוחרים לפעול או להיות כרגע, במצב הזה, בכדי למלא את "התקן" באופן זמני…?

** 
תקן זמני ולא תפקיד קבוע.
פועל ולא תואר.

אחת המנהלות בקבוצה שהנחיתי השבוע שיתפה שהיא לא מחזיקה מעצמה אדם פרואקטיבי.
יש משהו מגביל, אולי אפילו מסוכן בחשיבה הזו, שעלולה להתפתח לנבואה שמגשימה את עצמה.
במקום לחשוב במונחים סטטיים של אני "X" או "Y", 
אפשר לחשוב במונחים דינמיים של "איך אני כרגע".
"האם אני נוהג בפרואקטיביות כרגע…? באיזה אופן… ?"

אחריות היא פועל.
פרואקטיביות היא פועל.
כנות היא פועל.
אכפתיות היא פועל.
אהבה היא פועל.
וכן הלאה…

**
חדשות טובות 1#

אף אחד לא נדיב/אוהב/מתחשב/חכם/רגיש/פרואקטיבי/ממוקד/…, כל הזמן בכל מצב.
אף אחד לא מושלם.
ממש כמונו.
וזה בסדר.

**
חדשות טובות 2#

הדברים ברי-שינוי.
אנחנו ברי-שינוי.
בני אדם בתהליך.

בכל רגע נתון יש לנו את האפשרות לפעול בדרך שאנו רוצים.
בדרך שאנו מאמינים שהיא נכונה, מתאימה, מדויקת, ערכית, מוסרית, …
בדרך שיכולה להיות שונה מהדרך שפעלנו בה עד כה.
גם עכשיו.
וזה לא מאוחר מדי.

**
למרות שאין לי וודאות של 100%, 
אני די בטוח שזכיתי לפגוש השבוע, לכמה רגעים, 
מספר אנשים בתקן זמני של ל"ו הצדיקים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חבר שאני אוהב ומעריך שיתף אותי השבוע:

"בשבועות האחרונים הגדרתי לעצמי איך אני רוצה שהקשר שלי עם ילדיי ייראה.
ניסחתי לעצמי בכמה משפטים את 'תמונת ההצלחה' של הנושא הזה שכל-כך חשוב לי.
התהליך ארך מספר שבועות כשבכל פעם דייקתי את זה קצת יותר.
השבוע סיפרתי על כך לילדיי הבוגרים ושאלתי אם יעניין אותם לראות את זה.
לאחר שהשיבו בחיוב, שיתפתי אותם בחזון ההורות שכתבתי והזמנתי אותם לתת לי משוב.
הסברתי להם שזה המקום שאני שואף אליו ולא המקום שאני נמצא בו כעת.
שהם יכולים לסייע לי בכך שהם יזכירו לי את זה ביום-יום ויעזרו לי לראות מצבים שבהם מתקיים פער בין מה שכתבתי לאיך שאני מתנהג, כמו גם מצבים שבהם ההלימה גבוהה.
אני כל כך שמחתי שעשית את זה (גם הניסוח וגם השיתוף). אני בהיי !!!"

באישורו של החבר, אני משתף את המשפט המסכם שלו מאותו חזון:

"אני מהווה דוגמא אישית משמעותית ולא מושלמת לילדיי המשפיעה עליהם והתורמת לרווחתם ולהתפתחותם."

אתם יכולים לדמיין את ההשפעה של התהליך הזה על חיי החבר וילדיו? על הקשר ביניהם?

**
גם הפעם, כמו בכל שבוע, ש. ואני דיברנו על "האבנים הגדולות" שלה לשבוע הקרוב.
"האבנים הגדולות" הן מושג המסמל את סדרי העדיפויות הגבוהים שחשוב לך לקדם.
בשיחות עם ש. אנחנו מתמקדים ב-"אבנים הגדולות" שלה בעבודה.
ש. התבאסה שבמהלך השבועיים האחרונים היא לא התפנתה לטפל באחת האבנים הגדולות שהיא הציבה לעצמה.
חלק מזה נובע מאירועים לא מתוכננים וזמינות מוגבלת וחלק מזה מהתחמקות מהתמודדות.

המשמעות עבור ש. היא, שנושא שהיא מגדירה אותו כחשוב מאוד, לא קיבל מספיק תשומת לב.

שני דברים קורים כשאנו עובדים על בסיס קבוע עם "אבנים גדולות":
א. אנו הרבה יותר ממוקדים בדברים הממוקמים גבוה בסולם העדיפויות שלנו.
ב. אנו מרגישים הרבה יותר אי-נוחות בריאה כשאותם דברים לא "מטופלים" על ידנו.

יותר קל לראות. יותר קשה לברוח.

**
בסיום סדנה שהנחיתי השבוע, הזמנתי את המשתתפים להתחייב בפני עצמם,
לביצוע תהליך מסוים שהוצג בסדנה ושהם התלהבו ממנו (כחצי שעה בשבוע).

ההתחייבות היא לחודש אחד בלבד.
לאחר מכן הם יוכלו לבחור אם להמשיך בכך.
הסברתי להם שהם לא "צריכים" להתחייב.
שהם נמצאים בפני נקודת בחירה כרגע, שיכולה להשפיע על חייהם בחודש הקרוב.

ביקשתי מהם שיתחייבו בשני תנאים:
1. רק אם הם מאמינים שזה משרת אותם.
2. אם הם באמת מתכוונים לעשות זאת.

כשליש מהאנשים בחדר הרימו ידיים.

**
חדשות טובות:

א. זה באחריותנו.
ב. אנו יכולים לבחור.
ג. מה שאנו עושים משנה.

אין לנו שליטה על הקלפים שאנו מגרילים.
אנחנו יכולים לבחור איך אנחנו בוחרים לשחק איתם.
אנחנו יכולים לבחור האם להמשיך לשחק במגרש הזה או במגרש אחר.

החדשות הטובות הן שזה בידיים שלנו.

החדשות הפחות טובות:
אם לא ניקח אחריות, נבחר ונעשה, אנחנו מקטינים משמעותית את הסיכוי שמה שאנו רוצים יקרה. 

בריחה מאחריות, האשמת אחרים והתקרבנות יכולות לזכות אותנו לפעמים בקצת סימפטיה ובנוחות זמנית.
הן כנראה לא יקדמו אותנו.

דוגמא:
כשאני ניצב בצומת קריירה ומתלבט בין 3 אפשרויות שונות, זה בידיים שלי.
לעתים, אף אחת מהאפשרויות לא תהיה מיטבית עבורי.
בכל אחת מהן יש סיכוי שאשלם מחיר כלשהו.
אולי אפילו מחיר גבוה.

ועדיין, זו אחריותי.
יש לי יכולת לבחור.
מה שאעשה, ישנה.

ההווה שלי הוא שיקוף של בחירות ופעולות מהעבר.
הבחירות והפעולות שלי בהווה יוצרות את העתיד שלי.

היום זה זמן טוב ליצור את העתיד שלי.

**
הקטעים שלמעלה מתחברים ל-3 ההרגלים הראשונים ב"7 הרגלים":

1. "היה פרואקטיבי" הוא הרגל האחריות והבחירה.
2. "התחל מהסוף" הוא הרגל המנהיגות: מה תחשב הצלחה בחייך?
3. "העיקר להתחיל בעיקר" הוא הרגל הניהול: יישום והוצאה לפועל של תמונת ההצלחה.

הרגלים 4-6 מחזיקים עבורי את המהות של תקשורת מקרבת:

4. "חשוב מנצח-מנצח" – הרגל הכוונה ההדדית.
5. "שאף קודם להבין, ורק אח"כ להיות מובן" – הרגל ההקשבה.
6. "צור סינרגיה" – הרגל שיתוף הפעולה.

העוצמה וייחוד שאני מוצא במודל של סטיבן קובי נובעים מהאיזון החשוב שבין המימדים:
חשיבה ורגש.
טווח ארוך וטווח קצר.
מהות ופרקטיקה.
תהליך ותוצרים.
מערכות יחסים ותוצאות.

**
תכנית "7 ההרגלים" תיפתח בקרוב, יום ראשון 27.10, ממש אחרי החגים.

אני מקווה שבעקבות הפוסט הזה 5 אנשים נוספים יצטרפו לקבוצה:
לתהליך בן 12 מפגשים (10 בוידאו + 2 פרונטליים) של לימוד ועבודה במסגרת קבוצתית איכותית, תומכת ומדרבנת.

הגשת שאלון כוונות המהווה תנאי הצטרפות לתכנית אפשרית עד ערב סוכות, ביום ראשון ה 13/10.

הפרטים המלאים על התכנית וקישור לשאלון הכוונות בקישור הבא.

בכדי לעודד הרשמה החלטתי לתת הנחה של 1500 ₪ למשתתפים שיירשמו בזוג:
5,400 ₪, במקום 6,900 ₪.

אם אתם מתלבטים ורוצים לשוחח אנא שלחו לי מייל חוזר ואצור אתכם קשר.
(כל עוד יישארו מקומות פנויים בקבוצה).

**
עקרון המסדרון:
(בהשראת בריאן טרייסי)

כשאתה עומד במבואה, ומביט אל תוך המסדרון, אין לך סיכוי לראות את הדלתות השונות שלאורכו.
רק אם תבחר לעשות צעד, להיכנס למסדרון ולהתחיל ללכת בו, תוכל להבחין בדלתות שלאורכו.
חלקן תהיינה פתוחות ואחרות תהיינה סגורות.
חלקן תהייה צפויות ואחרות מפתיעות.
תוך כדי תנועה תוכל לבחור האם להיכנס מבעד לאחת מהן או להמשיך הלאה.
יש בזה משהו שיכול להלחיץ: חוסר וודאות, שחרור שליטה, יציאה מאזור נוחות.
מרתיע להיכנס למסדרון שאיננו רואים את כולו ואיננו יודעים לאן הוא מוביל.
התנועה קדימה מייצרת משהו…

תכנית "7 ההרגלים" היא "מסדרון" שאפשר להתחיל לצעוד בו.
תהליך שניתן להצטרף אליו ולעבור אותו.

זה באחריותנו.
יש לנו בחירה.
מה שאנחנו עושים משנה.

זמן לקבל החלטה

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"אומץ הוא היכולת לעשות דברים שלהרגשתכם הם קשים, מפחידים או מלאי חוסר ודאות.
הוא אינו נחלתו של קומץ נבחר בלבד.
אומץ הוא זכות מלידה. הוא מצוי בכולנו. והוא מחכה שתגלו אותו.
רגע אחד של אומץ יכול לשנות לכם את היום. 
יום אחד יכול לשנות לכם את החיים.
וחיים של אדם אחד יכולים לשנות את העולם."

**
"אם אתם מחפשים אדם אחד שישנה לכם את החיים הביטו בראי."

**
"זה תמיד הזמן הנכון לעשות את הדבר הנכון" / ~ ד"ר מרטין לותר קינג הבן

**
הייתי צריך
הייתי יכול
הייתי עושה
עשיתי.

**
אני עייפה.
קר מדי.
חם מדי.
יורד גשם.
מאוחר מדי.
יאללה, זזתי.

**
"או שאתם מנהלים את היום או שהיום מנהל אתכם."

**
"תתחילו לפני שאתם מוכנים.
אל תתכוננו, פשוט תתחילו."

**
"כדי להתחיל, תתחילו" / ~ ויליאם וורסוורת

**
"אתם תמצאו
או דרך,
או תירוץ."

**
"מותר לפחד.
כשאנחנו מפחדים, זה אומר שאנחנו עומדים לעשות משהו ממש-ממש אמיץ."

**
"אתה אמיץ יותר מכפי שאתה מאמין,
חזק יותר מכפי שאתה נראה,
וחכם יותר מכפי שאתה חושב."

~ א"א מילן

**
"תמיד יהיה 
מישהו
שלא יבין
את ערככם.

תוודאו
שהמישהו הזה
לא יהיה
אתם."

**
"האוצר שאתם מחפשים נמצא במערה
שאליה אתם מפחדים להיכנס."
~ ג'וזף קמפבל

**
"דברו מהלב,
גם אם
רועד לכם
הקול."

כל הציטוטים הועתקו מספרה של מל רובינס "חוק 5 השניות",
ונכתבו על ידה או על ידי האנשים המצוטטים.

**
מה המשפטים הללו מעוררים בכם…?

השראה? 
התרגשות?
מוטיבציה?
התנגדות?
דחייה?

איזה משפט נוגע בכם במיוחד..?
איזה משפט מעצבן אתכם במיוחד..?

**
בי המשפטים הללו מעוררים גם וגם.
חלק בי חווה התרגשות ומוטיבציה כשהוא קורא אותם,
חלק אחר התנגדות ודחייה.

**
הנה מה שאומר החלק בי שמרגיש התנגדות ודחייה:

קיטש אמריקאי.
פשטנות יתר. 
החיים הרבה יותר מורכבים מזה.
מסוג הקשקושים שמצטלמים יפה ומקבלים הרבה לייקים, אבל לא שווים יותר מדי.

**
השבוע העברתי קורס נוסף בן יומיים.
אחד המודולים ביום הראשון הוא "נתינת וקבלת משוב".
בסיום היום הראשון, היה משהו שרציתי לומר לאחד המשתתפים.
משהו שקשור להתנהלות שלו בקורס.

רציתי ולא רציתי.
רציתי וחששתי.
רציתי, כי האמנתי שזה משהו בעל ערך עבור אותו משתתף ועבור הקורס. גם סמכתי על יכולתו של אותו אדם להקשיב למה שיש לי לומר.
לא רציתי, כי זה לא הכי נעים ליזום שיחה כזו, מה שיש לי לומר לא קריטי, וגם… חששתי שהאדם ייפגע.

בסוף היום הראשון לא אמרתי דבר.
המשכתי לחשוב על זה.
בבוקר היום השני, במהלך הנסיעה לקורס, עדיין חשבתי על זה.
בשנייה אחת של החלטה, התקשרתי.
שיחה ממתינה… 
ניתקתי.

שתי דקות לאחר מכן הוא חזר אלי.
– אני: "יש לי משהו שאני רוצה לומר לך בהמשך לאתמול.
מעניין אותך לשמוע…? אתה פנוי לזה עכשיו…?"
– הוא: "בטח. קדימה…"

בחמש דקות שיתפתי אותו במה שרציתי לומר.
כפי שניחשתי הוא היה קשוב, קיבל את המשוב והעריך את הפתיחות.

– "רוני, אתה מוכן להקשיב למשהו שאני רוצה לשתף בעקבות אתמול…?"
– "בטח…קדימה…"

במספר דקות הוא שיתף אותי בחוויה ובמחשבות שלו מאתמול. לא הייתי מודע לזה.
בזכות השיתוף שלו, הבנתי משהו חשוב ומהותי. 
לא רק עליו, אלא גם על הקורס ועל עצמי.
היום השני של הקורס נראה והרגיש אחרת, בין היתר בזכות השיחה הקצרה שלנו…

**
ההבדל בין להתקשר או לא להתקשר הוא רק שניה אחת.
לפעמים נדרש אומץ להרים טלפון, לתת משוב, לשתף בחוויה.
גם עבור אנשים שעובדים ביחד ומעריכים זה את זה.
גם כשלא מדובר בעניינים של חיים מוות.

יכול להיות שמשפטי ההשראה והשיטות של מל רובינס לא מתאימים לכל המצבים.
הם בטוח מתאימים לחלק מהם.

אומץ = החלטה + פעולה.

**
לקינוח, ציטוט נוסף אחרון מ"חוק ה-5 שניות" של מל רובינס שאהבתי במיוחד:

"החיים מדהימים.
ואז הם נוראיים ממש.
ואז הם שוב מדהימים.
ובין המדהים לנורא
הם רגילים ויומיומיים ושגרתיים.
שאפו עמוק את המדהים,
החזיקו מעמד עד שייגמר הנורא,
והרפו ונשפו ברגיל. 
ככה החיים.
חיים שוברי לב ומרפאי נפש, מדהימים ונוראיים ורגילים.
וזה כל כך יפה, שהנשימה נעתקת."

~ ל"ר נוסט

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע זכיתי להנחות עם רונה קורס בן יומיים בנושא תרבות ארגונית ועבודת צוות.
אחד הדברים הראשונים שאמרנו למשתתפים (ושחזרנו עליהם שוב ושוב),
הוא שהם לא הולכים ללמוד שום דבר חדש שהם לא מכירים:
מתן וקבלת משוב, מעבר מתפיסת קורבנות ללקיחת אחריות,
מודעות רגשית, ניהול אנרגיה, להיות כאן ועכשיו, סגנונות תקשורת,
ביטוי הערכה והכרת תודה, ניהול זמן וסדרי עדיפויות,
הפחתת שיפוטיות והגברת סקרנות.

למה להשקיע (או לבזבז) יומיים על נושאים מוכרים שכבר שמענו עליהם בעבר?

**
מאותה סיבה שאנו אוכלים, מתקלחים ומצחצחים שיניים כל יום.

יש הבדל גדול בין להכיר ולהבין נושא מסוים, לבין ליישם אותו.

**
אחד התרגולים בקורס הוא מתן משוב.

קבלו הצצה לתרגיל:

מתחלקים לזוגות ועושים את הדבר הבא –
המשתתף הראשון אומר לבן זוגו ב-60 שניות מספר דברים שהוא מעריך בו ובעבודה שלו.
לאחר מכן, ב-60 שניות נוספות הוא משתף אותו בדברים שלדעתו הוא יכול לשפר או לפתח.
אחרי 2 הדקות הללו מתחלפים.

בתוך פחות מחמש דקות כל אחד מהמשתתפים בחדר נותן ומקבל משוב ישיר ומשמעותי.
הזמן שלוקח לעשות את זה, זה בערך כמו לצחצח שיניים.
קל להבין את זה.
כולם מכירים בחשיבות של זה.
כמה עושים את זה בפועל, בשגרה?
למה…?

**
4 סיבות עיקריות לכך שזה קורה פחות ממה שהיינו רוצים:

1. אנחנו עסוקים מדי ואין לנו זמן לכך.
(זה תירוץ כמובן… שכן נדרשות דקות בודדות בלבד לפעולה הזו.)

2. זה לא מספיק חשוב לנו.

3. אנו מרגישים מבוכה או חשש לתת משוב ישיר וממוקד לאדם אחר.

4. אנו חוששים או מתביישים לבקש משוב.

**
מה עושים כשרוצים לשנות משהו אבל זה מרגיש לנו מאולץ?

לדוגמה:
מה לעשות אם אני רוצה לפתח את ביטוי הכרת התודה שלי לאחרים ומרגיש שזה מלאכותי?

אחת ההמלצות היא Fake it until you make it – 
תעשה משהו גם אם אתה "מזייף" אותו עד הוא יהפוך להיות "אמיתי".

המשפט הזה הקפיץ מאוד את אחד המשתתפים בקורס.
הוא חווה את זה כשקר. כהעמדת פנים לא אותנטית.

ההמלצה שלי: Practice it until you make it – 
אל תבטא הכרת תודה אם אינך מרגיש אותה. 
אבל… אם יש בך הכרת תודה ואתה מרגיש לא נוח לבטא אותה, 
צא מאזור הנוחות ותרגל את זה שוב ושוב ושוב.
עד שהשריר המסוים הזה יתפתח ויהפוך להרגל.

**
אנשים מבלבלים בין "טבע" ל"הרגל".

בדרך כלל כשאומרים "זה לא טבעי לי" או "זה לא בטבע שלי",
מתכוונים להגיד "אני לא מורגל בזה".

לצחצח שיניים זה לא בטבע שלנו.
זה בהרגל שלנו.

**
כמנחה, אם יש פער בין הדיבור שלך להתנהלות שלך, הקבוצה תראה את זה מייד.
לא רק כמנחה.
גם כהורה. 
גם כמנהל.

המעשים שלנו מדברים הרבה יותר חזק מהמילים שלנו.

בשני העשורים האחרונים הנחיתי מאות סדנאות בתחומים של תקשורת בינאישית, מערכות יחסים, עבודת צוות ופיתוח מנהלים.

אחת הסיבות המרכזיות שאני בוחר לעסוק בתחום הזה היא התזכורת המתמדת עבור עצמי,
המאפשרת לי להעמיק בנושאים הללו ולתרגל אותם שוב ושוב ושוב.
ברמה מסוימת זו אסטרטגיית "צחצוח השיניים היומי" שלי.

עבודה יומיומית בדרך אינסופית…

**
הנה השורה התחתונה לשינוי משמעותי:

א. לבחור משהו חשוב שאנו רוצים לשפר או לפתח בחיינו.
ב. לתפור לעצמנו תהליך, אסטרטגיה או דרך פעולה שיאפשרו לנו להכניס את זה לחיים.
ג. לתרגל לתרגל לתרגל לתרגל לתרגל.

לא מדע טילים.

**
חגיגות והכרות תודה שחיות עכשיו:

תודה לחברי הקבוצה על השתתפות ערה, פתוחה ומאתגרת ביומיים הללו.
תודה לרונה, שי ושירלי על התמיכה, הייעוץ והשותפות בהנחייה.
תודה לסטפן שליווה אותנו השבוע ושתרם להתפתחות המקצועית שלנו בעזרת משוב בונה ומקדם.
תודה למסגרת שאני חלק ממנה ואשר מאפשרת לי לעבור ולהעביר תהליך שכזה.
תודה על הגמישות המשפחתית שאפשרה לי לצאת מוקדם ולחזור מאוחר בימים הללו.
תודה על למידות משמעותיות מתוך חוויות והתנסויות בזמן אמת.
חגיגה על עוד צעד משמעותי בדרך.

**
רוצים סדנה חווייתית ומשמעותית בנושאים הללו לארגון שלכם…?
שלחו לי מייל חוזר או צרו קשר דרך האתר.
**
בעוד כשבועיים תתקיימנה שתי סדנאות התקשורת המקרבת בהנחיית סילביה הסקביץ' ומייקל דליו.
סדנת ערב ביום ה' בירושלים + סדנת שישבת בעין שמר.
הזדמנות ייחודית ללמוד עם שני מנחים בינלאומיים.
ניתן עדיין להירשם. 
נותרו מקומות אחרונים.
הפרטים המלאים ותחילת הרשמה בקישור הבא.
(השאירו פרטים ומישהי מאנשי הצוות המארגן תחזור אליכם)

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"ארבע ההתנהגויות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים"

עם כותרת כזו, כנראה שאחוזי הפתיחה של הפוסט הנוכחי יהיו גבוהים.
בין אם אתם מאמינים שיש ארבע התנהגויות כאלו ובין אם לא, 
יש משהו מושך בכותרת הזו שגורם לאנשים להיכנס ולהציץ.

"ארבע ההתנהגויות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים"
היא כותרת המשנה של ספר בשם "המנכ"ל מהדלת הסמוכה" שנכתב ע"י אלניה בוטליו וקים פאואל,
ומבוסס על מחקר שהקיף למעלה מ 2,600 מנכ"לים.

אני מאמין שכותרת המשנה הזו היא כותרת שיווקית אפקטיבית ומושכת.
אני פחות מאמין שיש ארבע התנהגויות עיקריות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים.
בעיני, החיים, העולם ואנשים הם יותר מורכבים מכך.

לשם סיפוק הסקרנות, 4 ההתנהגויות המצוינות בספר הן:
החלטיות, השפעה באמצעות שיתוף, אמינות בלתי מתפשרת והסתגלות באומץ.

**
הפוסט השבוע מוקדש למספר דברים שהעסיקו אותי ונגעו בי השבוע.
אם תנסו לחפש מכנה משותף מעבר לכך, לא בטוח שתמצאו.

חלקכם ימצאו את הפוסט הזה ארוך ומפוזר מדי.

אתם צודקים:
הוא נכתב בניגוד להמלצות השיווקיות המיועדות לכתיבת פוסטים, ספרים או מסרים:
ריבוי נושאים, חוסר במסר מרכזי אחד, אין הנעה לפעולה.
ממש בניגוד לנוסחה שלפיה נכתבה הכותרת "4 ההתנהגויות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים".

**
השבוע, בערך בזמן שבו מורן ילדה את בנה הראשון,
איליין, אשתו של יואב, נפטרה לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן.

חגיגה ואבל. חיים מלאים.

**
ברגעים אלו, ממש בזמן כתיבת הפוסט הזה, 
עקב החום הכבד, עדיין בוערות שריפות באזור יער בן שמן וקיבוץ הראל.
עשרות בתים נהרסו ועשרות משפחות קמו למציאות שונה מאוד מזו שחיו בה אתמול.

**
"לא זמן מועט יש בידינו אלא שאנו מאבדים זמן רב.
חיינו ארוכים דיים והם נקצבו לנו ברוחב לב לשם הגשמת הדברים הגדולים ביותר, אם רק נכלכל אותם בתבונה עד תומם.
ואולם, כאשר הם נמוגים בגלל בזבזנות ורשלנות, כאשר אין הם מוקדשים ולו לדבר טוב אחד,
הרי רק כשקיצנו דוחק אנו מבינים שחיינו חלפו מבלי שהבחנו בכך."

"כך הם פני הדברים: לא חיים קצרים ניתנו בידינו אלא במו ידינו אנו מקצרים אותם,
ואין חיינו דחוקים אלא שאנו נוהגים בהם בפזרנות.
כשם שנכסים עצומים ואדירים, אם התגלגלו לידי בעלים גרועים מתכלים כהרף עין,
ואילו נכסים צנועים ככל שיהיו, אם הופקדו בידי שומר טוב מתרבים בניהולו הנבון – 
כך מתפרשים חיינו על פני זמן רב מאוד למי שנערך להם כהלכה."

"ולפיכך, אל לך לחשוב על אדם כלשהו כאילו חי חיים ארוכים רק על שום שערו האפור או קמטיו:
הוא לא חי חיים ארוכים, אלא התהלך ימים רבים על פני האדמה.
ומה אם אדם נקלע לסערה פראית עם צאתו מן הנמל, והסערה טלטלה אותו אנה ואנה 
והנחתה אותו במעגל באותו נתיב כשרוחות עזות נושבות בזו אחר זו מכיוונים שונים, 
האם תחשוב כי אדם זה הפליג למרחקים? 
הוא לא הפליג ארוכות, אלא היטלטל ארוכות."

~ הציטוטים מתוך הספר "על קוצר החיים" מאת הפילוסוף לוקיוס אנאיוס סנקה (תרגום מרומית נאוה כהן).

**
"פגישה" היא תכנית הראיונות האישיים של רוני קובן ב"כאן 11":
זמן איכותי של מפגש אנושי, ללא פרסומות או שיקולי רייטינג.
אתמול צפיתי בראיון של רוני עם סתיו שפיר.

תוך כדי צפייה בראיון שמתי לב כיצד המצב הרגשי שלי משתנה:
התרגשות.
השראה.
תקווה.
בטחון.
הכרת תודה.

הערך האנרגטי של הראיונות הללו הוא גבוה.

בדומה לערך אנרגטי של מוצר מזון, 
ההרגשה לאחר צריכת המוצר (התכנית או המזון),
יכולה להעיד על איכות המוצר (התכנית או המזון).

**
השבוע ביליתי יום שלם עם צוות של ארגון מסוים.
הם חווים קושי רב ביניהם (חלקם מכנים זאת משבר), והגעתי בכדי לנסות לסייע להם.

העבודה הזו היא דוגמא לסוג העבודות הכי מורכבות שאני עושה, והיא כוללת שלושה שלבים:

1. הכרות, למידה ואבחון.
ביקשתי מהמנכ"ל לפגוש 5 אנשי צוות בעלי תפקידים שונים המייצגים פרספקטיבות שונות, 
לשיחות אישיות בנות כשעה, שבמהלכן למדתי להכיר אותם ואת הדרך שבה הם רואים את הדברים.
בנוסף השתתפתי בישיבת צוות בת כשעה וחצי, כדי לראות את הצוות "בפעולה" ב"זמן אמת".

2. גיבוש תמונה משולבת והמלצה לתכנית פעולה.

3. עבודה מעשית, קבוצתית ואישית, לשיפור המצב.

**
כשעובדים ב-1:1 עם אנשים לומדים להכיר את האתגר והמורכבות שביצירת שינוי, ועד כמה זה אינו מובן מאליו.

כשעובדים עם זוג אנשים המצויים בקונפליקט וחווים קושי ביניהם (במשפחה או בעבודה) המורכבות הזו כפולה ומכופלת.

כשעובדים עם קבוצה או עם ארגון רמת המורכבות עצומה וגדלה בעשרות מונים: 
ריבוי נקודות מבט, הבעיות, המניעים, האג'נדות, המטענים האישיים שנצברו וסדרי העדיפויות.
כל זאת במסגרת זמן מצומצמת בעלת אילוצים ומשאבים מוגבלים.

להתערבות ארגונית שכזו מגיעים עם הרבה ענווה.
ועם הרבה כוונה.

**
"אתם נמצאים כאן.
אתם יכולים להגיע לשם.
אבל אתם חייבים להבין שמה שהביא אתכם לכאן, לא יביא אתכם לשם."

"יש סיבה לכך שאני מקדיש כל כך הרבה אנרגיה לזיהוי אתגרים בין-אישיים אצל אנשים מצליחים.
הסיבה היא, שככל שמטפסים גבוה יותר, כל הבעיות קשורות יותר להתנהגות.

ברמה הגבוהה יותר בחיים הארגוניים, כל השחקנים המובילים הם אנשים מוכשרים.
כולם חכמים. כולם מעודכנים בהיבטים הטכניים של עבודתם.
אף אחד לא מתמנה, נניח, למנהל כספים, בלי לדעת לספור, לקרוא מאזן ולטפל כראוי בענייני כספים.

לכן בעיות התנהגותיות הופכות חשובות כל כך בשלבים העליונים של הסולם הארגוני.
כשכל הדברים האחרים שווים, כישוריכם הבין-אישיים (או היעדרם) באים לידי ביטוי במידה רבה יותר ככל שאתם מטפסים גבוה יותר.
למעשה, אפילו כשכל הדברים האחרים אינם שווים, כישוריכם הבין-אישיים הם שעושים הרבה פעמים את ההבדל וקובעים כמה גבוה תגיעו."

~ הציטוטים מתוך "ממנהל טוב למנהל מצוין" מאת מרשל גולדסמית.

**
מרשל גולדסמית מדגיש את חשיבות הכישורים הבין-אישיים להצלחה בקריירה.
בעיני זה הרבה מעבר להצלחה בקריירה.
זה לא רק כמה גבוה נגיע או כמה נצליח עסקית, 
אלא גם איך נרגיש.
ואיך נחיה.

**
בתחילת יוני אני מתוכנן לצאת לחופשה מיוחדת (מעין שבתון) בת כחודשיים.

השאלה הראשונה של רוב האנשים ששומעים את זה היא: "לאן אתה טס?"
התשובה היא שאני לא.
לפחות לא כרגע.

למעט 4.5 ימים שכבר "נעולים" ביומן, אין לי תכניות מוגדרות נכון לעכשיו.

אין תכניות ויש התכווננות:
להוריד הילוך, לשוטט, לפגוש אנשים, ללמוד, לגלות …

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מה "המספר" שלך עכשיו?

מה המספר שמתאר בצורה המדויקת או הקרובה ביותר את המצב הרגשי שלך כרגע?

1. הארה
2. שלווה/אושר
3. שמחה/רוגע/חמלה/הכרת תודה
4. אהבה
5. הבנה/בהירות
6. קבלה
7. אופטימיות/פתיחות/תקווה
8. אמון/מוגנות/בטחון
9. אומץ/מסוגלות
10. גאווה/בוז
11. כעס/שנאה
12. השתוקקות
13. פחד/חרדה
14. אבל/עצב/צער
15. אפטיה/חוסר אונים/ייאוש
16. אשמה/האשמה/חרטה
17. בושה/השפלה

ייתכן שמספר מצבים רגשיים שונים הם חלק מהמצב הרגשי שלך כרגע.
במידה וזה אכן כך, ניתן לבדוק בסקרנות האם אחד מהם דומיננטי יותר מאחרים.

**
הרשימה שלפניכם הינה אינטגרציה מתוך מספר מקורות שונים,
העוסקים ברגשות ובתפקיד שהם ממלאים עבור המין האנושי.
(מספר מקורות לדוגמא: תקשורת מקרבת, ספריהם של ג'רי ואסתר היקס, 
הספר "עוצמה מול כוח" מאת דייויד ר. הוקינס
הספר The Human Operating System מאת Senn Delaney)

זוהי אינה רשימה שלמה, מלאה או מוחלטת. 
מקורות שונים יציגו רגשות נוספים, אחרים או שונים, או יציגו את הרגשות שברשימה זו בסדר אחר.

להלן 10עקרונות, עובדות וכלים בנושא רגשות:

1. מסיבות שונות, לעתים קרובות אנו מנסים להתעלם מרגשותינו, להקטין או לשנות אותם.
הסיבות יכולות לנבוע מהדרך שבה גדלנו, התחנכנו או "אולפנו", מהתרבות שאנו חלק ממנה ועוד.

2. רגשות הן מערכת פידבק אנושית–טבעית המחזיקה בתוכה מידע חשוב, משמעותי ויוצא דופן עבורינו. 
ניתן להתייחס לרגשות כמצבים רגשיים או כ"מערכת הנחייה רגשית". EGS – Emotional Guiding System. 
בדומה ל GPS או ל Waze אנו יכולים להקשיב לרגשות או להתעלם מהם.

3. בין אם נקשיב לרגשות ובין אם לא, המידע שהם מכילים נמצא שם עבורינו. 
זהו מידע על מצבנו הנוכחי ועל הדרך שבה אנו תופסים את העולם ואת המציאות שאנו חלק ממנה כרגע.
מכאן נגזרים שני מרכיבים חשובים:
א. שלנו – מצבנו הרגשי הוא תוצר של החוויה הסובייקטיבית שלנו.
ב. כרגע – זהו מצב דינמי, המתאים לרגע נתון ומשתנה כל הזמן.

4. עפ"י הספר "עוצמה מול כוח" הרגשות (או המצבים הרגשיים) הם מצבים אנרגטיים.
מספר גבוה יותר מסמל תדר אנרגטי גבוה יותר.
לדוגמא: במצב 5 (הבנה/בהירות) רמת האנרגייה שלנו גבוהה משמעותית מבמצב 13 (פחד/חרדה).
גם אם זה מרגיש אחרת…
ככל שרמת האנרגייה שלנו גבוהה יותר, התפקוד האנושי שלנו מיטבי יותר.
המשמעות היא, שמצבנו הרגשי מכיל מידע חשוב לגבי מצבנו האנרגטי הנוכחי.

5. על-פי תקשורת מקרבת, רגש נעים הוא סימן לצורך חשוב שמתמלא עבורנו באותו רגע.
ובאותו אופן, רגש שאינו נעים הוא סמן לצורך חשוב שאינו מתמלא באותו רגע. 
דוגמא: 
נניח שאנו שומעים או חושבים על שינוי שעומד לפתחנו ושאנו עלולים לעבור בקרוב. 
פחד יכול להיות סימן לכך שצורך בוודאות או במוגנות לא מתמלא כרגע.
התלהבות יכולה להיות סימן לכך שצורך בעניין או בהתפתחות מתמלא כרגע.

6. משמעות הנקודה הקודמת: רגשותינו הם תוצר של צרכינו המתמלאים או לא מתמלאים ברגע נתון.
האם אינם תוצר של אמירות או מעשים של אנשים אחרים.
ובמילים אחרות: מה שאדם אחר אומר או עושה אינו "מייצר" את הרגש שאנו חווים (למרות שהוא יכול להיות טריגר לכך).
מה שמייצר את הרגש הם הצרכים שלנו שמתמלאים או לא מתמלאים באותו רגע.

7. על-פי מודל אפר"ת (אירוע – פרשנות – רגש – תגובה), הרגש שאנו מרגישים הוא תוצר של הפרשנות שלנו לאירוע שאנו חווים.
בחיבור לסעיף הקודם, בחלק גדול מאוד מהמצבים, 
הצרכים שמתמלאים עבורינו או שאינם מתמלאים עבורינו ברגע נתון הם רק סיפור שאנו מספרים לעצמנו. 
דוגמא: כשמישהו אומר לי "הרעיון שלך לא מספיק טוב והוא לא יעבוד",
אני יכול לספר עצמי סיפור שהוא מנסה להכשיל אותי ולכעוס (צורך בהערכה, בתמיכה או בשותפות לא מתמלא),
ואני יכול לספר לעצמי שהוא מנסה לעזור לי להצליח ולהרגיש הערכה וסקרנות (צורך בשותפות או במקצועיות מתמלא).

8. סקרנות ושיפוטיות
כשאנו מפעילים כוח ומנסים לשנות משהו או מישהו, פעמים רבות מופעל עלינו כוח נגדי מאותו אדם המתנגד לשינוי.
הפעלת כוח לשינוי נובעת מתפיסה שיפוטית שמשהו לא בסדר וצריך להשתנות. 
אחת הדרכים הכי אפקטיביות לשינוי היא סקרנות.
סקרנות למצבנו הרגשי הנוכחי (במקום לשפוט את עצמנו).
סקרנות למצבם הרגשי של אחרים (במקום לשפוט אותם).
סקרנות לגבי מידע חשוב על צרכים, פרשנויות וסיפורים שניתן לקבל מהרגשות (במקום ניסיון לשנות אותם).

9. זהירות משיפוטיות.
מצב רגשי מספר 11 (כעס/שנאה) אינו מצב טוב או רע.
כעס/שנאה הוא בסך הכול מצב רגשי-אנרגטי רגעי.
הוא מכיל אנרגייה רבה יותר ותפקוד מיטבי יותר בהשוואה לייאוש או אפטיה (מצב 15),
כמו גם פחות אנרגייה ותפקוד מיטבי פחות בהשוואה לשמחה/רוגע/חמלה (מצב 3).
בדומה למשחק "חם-קר" כל מצב רגשי מכיל מידע חשוב עבורנו והוא מה שהוא.

10. ברגע נתון, כלפי אדם או מצב מסוים, איננו יכולים להיות גם סקרנים וגם שיפוטיים.
אנחנו או סקרנים או שיפוטיים. 
שיפוטיות מקבעת אותנו או מורידה אותנו בסולם הרגשי-אנרגטי, סקרנות מעלה אותנו באותו סולם.

ברגע נתון, כלפי אדם או מצב מסוים, אנחנו יכולים לבחור האם להיות סקרנים או שיפוטיים.
**
שתי שאלות לסיכום:

א. מה "המספר שלכם" (המצב הרגשי) שלכם כרגע? האם הוא השתנה בדקות האחרונות?
ב. איזו נקודה או סעיף מושכים את תשומת לבכם במיוחד בפוסט הזה? למה…?

**
עד כאן 10 נקודות על ה-EGS (מערכת ההנחייה הרגשית) שלנו.

משהו אישי לסיום:

אני כותב את הפוסט הזה בדרכי חזרה לארץ, לאחר שבוע מפרה ומשמעותי בארה"ב,
שבמהלכו השתתפתי בסדנה העוסקת בתחומים דומים לאלו שתקשורת מקרבת ואני עוסקים בהם:
שיפוטיות, הקשבה, תפיסה, רגשות, הכרת תודה, אחריות, השפעה, שיתופי פעולה, עבודת צוות ועוד.

יש בי הכרת תודה גדולה על הזכות והאפשרות להשתתף בסדנה שכזו,
על ההזדמנות להרחיב ולהעמיק את הידע, המודעות והיכולות שלי,
על ההזדמנות להכיר מנחים מיומנים ומלאי תשוקה וללמוד מהם,
על ההזדמנות להיחשף לשיטות העברה שונות ומגוונות,
על ההזדמנות לבלות זמן איכות עם חברים לדרך,
להישען אחורה, לקחת את הזמן, להתמסר לחוויה ולהנות.

זה כל-כך לא מובן מאליו עבורי.
אני בדרך…
אני כאן… 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר 

הזמנות:

– להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר.

– להצטרפות לרשימת התפוצה ולקבלת פוסטים שבועיים + קורס תקשורת מקרבת בן 9 שיעורים במייל ניתן להירשם באתר או לבקש (במייל חוזר) שאוסיף אתכם.