חידוד כוונות בארבע שאלות

השבוע השתתפתי בסמינר בן שלושה ימים בנושא ניהול ומנהיגות.
האירוע הובל על ידי ארגון "מעוז" בהנחייתו הנפלאה של פרופסור ג'ושוע מרגוליס מבית הספר לניהול בהרווארד.
לוח הזמנים היה אינטנסיבי מאוד עם פעילות רצופה משמונה בבוקר ועד שעות הערב המאוחרות.

לפני הכנס, חשבתי לעצמי שאולי אקדיש את הפוסט השבועי למשהו מעניין שאלמד או לחוויה עוצמתית שאעבור.
לא ידעתי מה בדיוק זה יהיה, אבל היה לי ברור שאצא עם הרבה למידות וחוויות.

אחרי שלושה ימים סיימתי עם "הלשון בחוץ": רווי מנטלית, מוצף רגשית ותשוש פיזית.
הכנס הסתיים ביום רביעי בערב, ואני עדיין מרגיש חלק מהעייפות והרוויה הזו.

אז מתוך שלל הלמידות והחוויות בכנס, הנה משהו אחד שתפס אותי ושאני רוצה לחלוק אתכם:

הדקות הראשונות של הפתיחה.

דמיינו את הסיטואציה הבאה:
אתם נמצאים באולם ענק, המכיל שלושה "ח" גדולים זה בתוך זה.
לצדכם בכנס עוד כמאה משתתפות ומשתתפים,
רבים מהם בעלי תפקידי ניהול הובלה משמעותיים.
יש לכם הכרות מסוימת עם חלק מהאנשים אך לא עם כולם.
נאומי הפתיחה "הרגילים" התחילו לפני מספר דקות והם לקראת סיום.
ממש בעוד רגע יעלה פרופסור מרגוליס ויתחיל בהנחייה.

פרופסור מרגוליס עולה לבמה לקול מחיאות הכפיים.
כל האנשים שבחדר מכירים אותו וזכו ללמוד איתו בעבר.
הוא מחייך את החיוך הרחב והצנוע שלו, אומר כמה מילות פתיחה,
ואז מבקש מכולם לפתוח את המחברות.

"בואו נתחיל בחידוד כוונות" הוא אומר.

על השקף שמאחוריו מופיעות 4 שאלות.
"קחו לכם כמה דקות וכתבו לעצמכם את תשובתיכם במחברות"

1. איך אני רוצה להיות בשעה הקרובה?

2. איך אני רוצה להיות בשלושת הימים הקרובים?

3. איך אני רוצה שאחרים יחוו אותי?

4. איך אני רוצה שאחרים יחוו את עצמם?

המשתתפים מתכנסים לתוך עצמם,
מחפשים את התשובה המדויקת להם ומתחילים לכתוב.

סשן מנהיגות בן שלושה ימים,
כשבחדר יש כל כך הרבה חוכמה, ניסיון, יכולות ופוטנציאל,
וגם כל כך הרבה אגו, שיפוטים, מטענים ורגישויות,
מתחיל בחידוד כוונות אישי.

**
שתיים מארבע השאלות הללו תופסות אותי במיוחד:

2. איך אני רוצה להיות בשלושת הימים הקרובים?

"להיות"

לא מה אני רוצה להשיג ולקבל, אלא איך אני רוצה להיות.
המיקוד הוא בהוויה.
אני כותב את הדברים הראשונים שעולים לי:

פתוח.
סקרן.
מרוכז.
נינוח.
שמח.
בחווית משמעות.
לומד.

חלק ניכר מאוד ממה שיקרה בימים הקרובים יושפע מהכוונון הפנימי שלי ומאיך שאני אהיה.
זה בידיים שלי לא פחות מבידיים של מרגוליס.

**
השאלה הנוספת שתופסת את תשומת ליבי, חזקה אפילו יותר עבורי.

"3. איך אני רוצה להחוות על ידי אחרים?"

כיצורים אנושיים, אכפת לנו איך אנשים תופסים אותנו ומה הם חושבים עלינו.
חלק גדול מהזמן, במודע או שלא במודע, אנחנו עסוקים בלעשות רושם ולמכור את עצמנו.
עוצמתה של השאלה הזו היא בעצם העלאת הנקודה הזו למודעות.

גם כאן אני מתחיל לכתוב את מה שעולה לי.

קשוב.
קרוב.
אותנטי.

ואז עולה משהו שאני מתלבט אם לכתוב אותו.

אני חושב על "חכם",
אבל מרגיש לא הכי נעים איתו ומחליט לא לכתוב אותו.

מה זה אומר עלי שאני רוצה שיחשבו שאני חכם?
שאני לא מספיק מעריך את עצמי?
האם לגיטימי בכלל לרצות דבר כזה או שזה קטנוני?
ועכשיו כשאני מודע לכך שזה עלה, עד כמה זה באמת חשוב לי?

בסופו של דבר אני כותב "בעל דעה מעניינת?"
ומוסיף לעצמי סימן שאלה כדי שאבדוק עד כמה זה באמת חשוב לי.
האם עברתי למכבסת מילים כי אני מתבייש לכתוב "חכם" או שיש כאן משהו מעבר לזה?

**
לאחר מספר דקות, פרופסור מרגוליס לוקח שוב את המיקרופון ומזמין אותנו לשלב הבא:
"עכשיו תפסו שני אנשים שאתם לא מכירים ושתפו אותם בתשובות שכתבתם לעצמכם".

אני מסתובב אחורה לשורה שמעלי ופוגש את מבטיהם של נתנאל וחימי,
שני אנשים שלא פגשתי מעולם ושאין לי מושג מי הם ומה תפקידם.
אנחנו מהנהנים זה לזה בחיוך נימוסי ואני מתרומם לעברם כדי שיהיה נוח לדבר.

אנחנו מתחילים לשתף זה את זה במה שכתבנו לעצמנו,
ואז מגיע תורי עם השאלה השלישית.
לאחר שניה של היסוס אני בוחר באותנטיות,
וחושף בפניהם את הקטע שלי עם "חכם/בעל דעה מעניינת".
הם מקשיבים בחיוך, ואנחנו עוברים הלאה וממשיכים לשתף בינינו.
אין דרמה.

שתי דקות לאחר מכן פרופסור מרגוליס עוצר אותנו,
ומתחיל להרביץ בנו את "תורתו" עם קייס מנהיגותי ראשון.

**
כנראה שלא סתם בחרתי לכתוב השבוע דווקא על דקות הפתיחה של הסמינר.

בפרספקטיבה של מספר ימים אחרי,
אני בטוח שלחידוד הכוונות היתה השפעה גדולה על איך שהייתי,
וכתוצאה מכך על איך התפתח האירוע עבורי.

אני פחות בטוח בנוגע לאיך אחרים חוו אותי,
אך עצם ההתייחסות המודעת למה הייתי רוצה, ההכרה בכך והשיתוף הפומבי בזה,
עזרו לי להתמקד, לשחרר "רעשי רקע" ולחסוך אנרגיה.

ופרופסור מרגוליס?
זו רק דוגמא אחת, איך בתרגיל קצר של כמה דקות הוא משנה את האנרגיה בחדר ונוגע בכל כך הרבה אנשים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אם אהבת את הפוסט הזה כדאי לך לקרוא גם את "המנהיג האמיץ והמפסידן המתחזה" שכתבתי לאחר כנס מנהיגות קודם עם פרופסור מרגוליס. 

על מנהיגות, אחריות וצלילה בקישון

השבוע צפיתי בסרטון יוטיוב קצר שצולם במהלך כנס בנושא הצלילה בנחל הקישון המזוהם:
עשר דקות שבהן עמי איילון, מפקד חיל הים לשעבר, מתייחס לפרשה הטראגית והחשובה הזו.

בדבריו של עמי איילון יש התייחסות לשלושה אנשים מרכזיים, כל אחד מהם מנהיג אמיץ ובעל השפעה אדירה:

א. עמי איילון – שבין היתר היה מפקד חיל הים ושיחסו לנושא הקישון השתנה עם השנים.
ב. השופט מאיר שמגר – שעמד בראש הועדה והשפיע רבות על התפתחות הפרשה והשיח הציבורי.
ג. יובל תמיר – לוחם השייטת, שהוביל באומץ ובנחישות תוך כדי התמודדות עם מחלתו, את המאבק להכרה בנפגעי הקישון ובמשפחותיהם.

מספר ציטוטים מתוך הקטע:

"לקינו בעיוורון צבאי."

"היינו ממוקדי מטרה יותר מדי, ולא הבנו, כפי שאנו מבינים כיום, את מושג האחריות ואת מושג הפיקוד."

"התנהלנו בלי להבחין בין עיקר לטפל."

עפ"י עמי איילון אלו מילותיו של השופט שמגר בשפה פשוטה:

"אל תבלבלו לי את המוח עם תיאוריות מדעיות. אני יודע כמוכם שהמדע לא יודע הכול.
עד שתוכיחו את הקשר הישיר בין סיבה למסובב עוד רבים יכולים למות.
אל תנסו לנסח את הבעיה בצורה משפטית משום שעד שהמחוקק יחוקק את החוק יכולים לעבור עוד הרבה מאוד שנים."

באופן אישי היה לי מרתק להקשיב לעשר הדקות הללו.
הן עוררו בי מחשבות רבות בנושא מנהיגות, אחריות אישית ומערכתית, שינוי והשפעה, בעולם מורכב ורווי אינטרסים. 
מילותיו של השופט שמגר כפי שהן מוזכרות על ידי עמי איילון מרגשות במיוחד באנושיות ובחדות שלהן.

המלצה חמה: פנו לעצמכם עשר דקות וצפו בקטע החשוב הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

משפחה קטנה מדי

בכפרים מסוימים בגוואטמלה, כשהולכים עם ילד חולה למרפא, לעולם לא אומרים "אני בריא אבל הילד שלי חולה".
במקום זאת אומרים "המשפחה שלי חולה".
באופן דומה, כשמלווים שכן למרפא, מקובל לומר "הכפר שלי חולה".
תפיסת העולם בכפרים הללו היא שכולנו מחוברים: אנשים, בעלי חיים, טבע, העולם.
כולנו חלק מאותה מערכת שלמה, משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה.

אם זה נשמע לכם מוזר, חשבו על הדוגמא הבאה –
האם נראה לכם הגיוני ללכת לרופא ולומר: "יש לי מחלת כבד סופנית, אבל אני בריא. זה רק הכבד שלי חולה"?
כשם שבתרבות שלנו הכבד הוא חלק בלתי נפרד מהגוף שלנו ומאתנו, כך בגוואטמלה, הקהילה והסביבה הן חלק בלתי נפרד מבני האדם.
(הקטע בהשראת Martin Prechtel מתוך הספר Sacred Economics)

**
אמא תרזה טענה ש"הבעיה עם העולם היא שאנחנו משרטטים את גבולות המשפחה שלנו קרוב מדי".

כשאנחנו מאמינים שאנו נפרדים ושאיננו חלק מאותה משפחה, שיש "אנחנו" ו"הם" (יהודים-ערבים, ימנים-שמאלנים, חילוניים-דתיים-חרדים, שחורים-לבנים, מזרח-מערב ירושלים) ושאנחנו בסדר/צודקים/טובים והם לא-בסדר/טועים/רעים, קל יותר לצאת למלחמה או להאמין שמה שקורה שם לא משפיע עלינו.

כשהאלימות במגזר הערבי גואה ונרצחים שם מעל מאה נשים וגברים בשנה וכשהאבטלה בקרב צעירים ערבים מגיעה ל 40% (עוד לפני הקורונה) אנחנו עלולים לייחס לכך פחות חשיבות ולהאמין שזו לא הבעיה שלנו, אלא שלהם.
לאחר שהכעס "מתפוצץ" והאלימות מתפרצת גם בערים המעורבות ובמקומות נוספים מחוץ לערים הערביות זו הופכת להיות בעיה דחופה וחשובה שלנו שלא ניתן להתעלם ממנה.

**
אבל אי אפשר לעשות הכול והמשאבים מוגבלים, אז מה יותר חשוב: לדאוג למובטלים היהודים או הערבים? לחרדים או לחילונים? "להם" או "לנו"?

ייתכן ששאילת השאלה בצורה הזו היא חלק ממה שתורם לבעיה ומחריף אותה.
שכשמדובר בגוף שלנו לא נשאל "במה יותר חשוב לטפל בכבד שלנו או בריאות שלנו?", אלא "איך אפשר לטפל בגם וגם כדי להגיע לאיזון בריא?".
אולי בדומה, כשעוסקים באבטלה, אלימות, חינוך, בריאות, אקלים או עוני עדיף לשאול  "איך אפשר לטפל בגם וגם ולדאוג לכולם?"

**
זה לא תמים מדי? הרי המשאבים מוגבלים ואין מספיק לכולם. לא כדאי לדאוג קודם כל ל"עניי עירנו"?

המשפט "עניי עירך קודמים" מבוסס על תפיסת נפרדות שלפיה ניתן להפריד בין קבוצת אנשים בעלי מאפיינים מסוימים לקבוצה בעלי מאפיינים אחרים ושחשוב לתת את העדיפות לאחת מהן.
חבר שלי נהג להסיע אחת לשבוע במסגרת עמותת "בדרך להחלמה" חולים פלסטינאים לטיפולים בבתי חולים בארץ.
לכאורה, במקום לדאוג קודם כל לעניי (חולי) עירו, הוא דואג לעניים (חולים) פלסטינאים.
רק לכאורה.
ראשית, לא בטוח שאם הוא לא היה מסיע חולים פלסטינאים הוא היה מסיע חולים אחרים. השקעת הזמן והאנרגיה שלו לא באה בהכרח על חשבון אחרים.
ושנית, ייתכן שבזכות המחווה האנושית הזו הוא מציל חיים של אנשים וזורע זרעים משמעותיים של שלום, חיבור ואמון שישפיעו גם על "עירו".

מהטמה גנדי אמר שלא ניתן לעשות טוב במחלקה (מימד) אחת של חיינו בזמן שאנו עסוקים בעשיית רע במחלקה אחרת.
לדבריו, החיים הם שלם אחד בלתי ניתן לחלוקה.
ההתנהלות שלנו במקומות מסוימים משפיעה עלינו ועל ההתנהלות שלנו במקומות אחרים.
וכשם שהחיים הם שלם אחד בלתי ניתן לחלוקה, כך גם החברה שלנו אינה ניתנת להפרדה.
ההשפעה של המעשים שלנו (המיטיבים או המזיקים) משפיעה ומחלחלת.

**
בסיפור הילד וכוכבי הים, הילד לא יכול להציל את כל כוכבי הים אך הוא עושה כל שביכולתו בכדי להציל חלק מהם.
אם מחברים את הסיפור הזה לאמירה של גנדי אפשר למצוא כאן מסר מעשי ומעורר תקווה:
מכיוון שהחיים והחברה הינם שלם שאינו ניתן לחלוקה ושהכול משפיע על הכול ומושפע מהכול,
הרי שעשיית מעשה מיטיב במקום אחד תחלחל למקומות אחרים.
המציל נפש אחת, (אולי) מציל עולם ומלואו.
הפותר (או משפר) בעיה חשובה אחת, משפיע גם על בעיות חשובות אחרות.

**
הרעיון הזה אינו שמור רק להיבטים פוליטיים או חברתיים.
חשיבת "גם וגם" וההכרה בכך שאנו חלק ממכלול ושחשוב לתת מענה לצרכים של כולם היא פרקטיקה עסקית-ארגונית חשובה ומעשית שניתן לעבוד איתה ביום-יום.
מתן מענה לבעיות וטיפול בהן הוא חלק חשוב מאוד בעבודתם של מנהלים ומנהיגים.
חלק נוסף וחשוב לא פחות הקודם לטיפול המעשי בבעיות, הוא ההתכווננות האמפטית והאכפתיות האותנטית לצרכי האנשים והגורמים השונים המעורבים.

הובלה מבוססת תקשורת מקרבת אינה מבטיחה שהכול יסתדר או שכולם יהיו מרוצים.

שאלת מה חשוב קודמת לשאלת מה עושים.

הבעיות לא הולכות להיעלם או להיפתר.
הן תמיד תהיינה כאן, אולי אפילו במורכבות הולכת וגדלה.

תפקידה וייעודה של מנהיגות משרתת, אחראית ואמיצה הוא להכיר בבעיות הללו, להתמקד בצרכים החשובים, לשרטט "מעגל משפחה" שאינו קרוב מדי, ולתת מענה מיטבי במסגרת שלל האילוצים והמגבלות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השאלה שלא נשאלה

אירוע מנהיגות שנתי. 
מאות מנהלים ומובילים עסקיים, ציבוריים, חינוכיים וחברתיים מארגונים שונים מסיימים יומיים וחצי של דיוני עומק, שולחנות עגולים, ניתוחי אירוע, הרצאות מעוררות השראה של מרצים מהשורה הראשונה ומפגשי הכרות חברתיים.
הסשן האחרון מוקדש לסבב סיכום ושיתוף אישי בקבוצות של כעשרה משתתפים המאפשרות שיח קשוב ואינטימי.

אני יושב במעגל, מותש משעות ארוכות ואינטנסיביות, מוצף רגשית ומנטלית מאינספור חוויות, רגעים ומפגשים. מחכה שזה ייגמר, כמה להגיע הביתה, לחבק את ילדיי ולהתמוטט לשנת לילה טובה ועמוקה.

"אתם מוזמנים לקחת לעצמכם כמה רגעים שקטים ולבדוק איך אתם יוצאים מכאן", מזמינה מנחת הקבוצה. 
לכל קבוצה יש את המרחב האינטימי שלה, האורות מעומעמים קלות ומוזיקה נעימה ואיטית נשמעת ברקע. 
"מי שמוכן, מוזמן להתחיל."

אני מנסה להתרכז ובודק בסקרנות מה מתחשק לי לומר עכשיו.

הסבב מתחיל: 
מנהלת עמותה שיושבת לימיני משתפת שהדבר המשמעותי ביותר עבורה ביומיים הללו היה מפגש הלמידה עם הפרופסור מהאוורד. 
סמנכ"ל בתאגיד עסקי גדול משבח את המפגשים החברתיים ואת הזמן הלא פורמלי שבין הסשנים. 
מנכ"ל של רשות מקומית משתף בהתרגשות בפריצת הדרך שהוא חווה בהתייעצות העמיתים כשדיברו על האתגר שמעסיק אותו ברשות שלו.

ואז מגיע תורו. הוא מנהל מערכת מורכבת, פנימייה של נוער בסיכון. 
זוהי שנתו הראשונה בתפקיד וכבר נראה שהוא עושה עבודה יוצאת דופן. 
חלקנו את אותו החדר בשני הלילות האחרונים וראיתי אותו עובד אל תוך הלילה בשיחות עם אנשי צוותו.

"קיוויתי שמישהו ישאל לשלומי במהלך הימים הללו. עברתי שנה מאתגרת מאוד. רציתי שמישהו פשוט יתעניין בי ויקשיב לי. חבל שאין לזה זמן עכשיו."

מעבר לדרגות, לתארים ולתפקידים שאנו נושאים, כולנו בני אדם. 
כמהים לעצירה מדי פעם, להורדת השיריון ולירידה מהכוננות שאנו תופסים. 
כמהים לנשימה עמוקה ומרווחת, לכך שמישהו יראה אותנו, יקשיב לנו ויהיה איתנו.

שאלת "מה שלומך?" אותנטית, כנה ומלאת כוונה, חשובה לא פחות מדיון עומק, פעילות נטוורקינג, חשיבה אסטרטגית או כלים מעשיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שפה של ריפוי פצעים

"מה שביננו לבין הפלסטינים כבר יותר ממאה שנה זה פצע מדמם,
ולא רק פצע מדמם, זה גם פצע מורעל, מלא מוגלה.
זה כבר מורסה.
לא מרפאים פצע במקל. אין דבר כזה.
אי אפשר להרביץ לפצע עוד ועוד מכה, ללמד אותו לקח שיפסיק להיות פצע ויפסיק לדמם.
אני לא נגד מקל.
אני לא פציפיסט.
בניגוד לקולגות שלי באירופה ובצפון אמריקה, שלא פעם מחבקים אותי מהסיבות הלא נכונות – 
אחינו אתה, מייק לאב נוט וור – 
בניגוד להם אני אף פעם לא חשבתי שאלימות היא הרוע האולטימטיבי בעולם.
תמיד חשבתי, כל חיי וגם עכשיו, שהרע האולטימטיבי בעולם הוא האגרסיה, התוקפנות.
ותוקפנות צריך לעצור בכוח לא פעם.
צריך מקל גדול כדי להכניע ולרסן תוקפנות.
התוקפנות היא אימא של כל האלימות בעולם.
ולכן מעולם לא האמנתי במייק לאב נוט וור, להושיט את הלחי השניה, אול יו ניד איז לאב.

שתי בנות משפחה רחוקות שלי, יהודיות מגרמניה, בשנות העשרה שלהן בילו שנים במחנות ריכוז נאציים.
מי ששחרר אותן ממחנות הריכוז הנאציים לא היו מפגיני שלום עם סיסמאות וענפי זית ויונים,
אלא חיילי בעלות הברית עם קסדות ותת-מקלעים.
את זה אני לא אשכח לעולם.
לכן אני לא פציפיסט אלא לוחם שלום או דוגל בשלום.
לכן אני לא נגד מקל גדול.
לולא היה למדינת ישראל, לולא היה לעם היהודי סוף סוף מקל גדול וחזק,
אף אחד מאיתנו לא היה כאן.
או שהיינו מתים באדמה, או שבכל אופן היינו מורחקים מכאן בכוח הזרוע.
אנחנו כאן מפני שיש לנו מקל גדול.

אבל פצע לא מרפאים במקל.
מאה שנה כל מיני חכמים אומרים לנו, עוד מכה חזקה אחת ודי, והכול יהיה בסדר.
לא. 
פצע צריך לרפא.
לא מרפאים אותו ביום, לא בשבוע.
אבל מתחילים באיזה מקום.
מחפשים התחלה לריפוי פצע.
קודם כל מאמצים שפה של ריפוי פצעים.
לא שפה של הכנעה, ולא שפה של הרתעה, ולא שפה של לימוד לקח 
ולא שפה של פעם-אחת-ולתמיד ולא שפה של הם-יחטפו-ככה-שהם-לא-ידעו-מאיפה-זה-בא-להם.
שפה של ריפוי פצעים.

שפה של ריפוי פצעים מתחילה בזה שאתה אומר ליריבך – כן, לאויב שלך – את המילים הפשוטות:
'אני יודע, כואב לך מאוד, אני מבין.'
לא את המילים: 'אתה צודק ואני רשע.'
לא את המילים: 'קח לך הכול, אני מצטער על כל מה שעשיתי לך.'
לא את המילים: 'אני מתבייש בכל.'
אלא את המילים הפשוטות האלה: 'כואב לך. אני יודע. גם לי כואב. בוא נחפש משהו.'

אלה מילים פשוטות. קלות.
לא צריך בשבילן להוריד אפילו קרוואן אחד באיזו התנחלות.
צריך להגיד אותן, ולהגיד אותן כמו שצריך.

זה דבר אחד. 
לא מרפאים פצע במקל."

עמוס עוז מתוך "ההרצאה האחרונה"

**
המילה הרביעית בציטוט שלמעלה היא "פלסטינים", מילה המהווה טריגר ומעוררת רגשות ומחשבות שונות.

שפה של ריפוי פצעים רלוונטית לכל מערכות היחסים.

עמוס עוז מדבר עלינו ועל הפלסטינים.
אפשר לדבר עלינו ועל בני/בנות הזוג שלנו, עלינו ועל בני משפחתנו.
אפשר לדבר עלינו ועל השותפים העסקיים שלנו או המקבילים שלנו בארגון שאנו עובדים בו.

"כואב לך. 
אני יודע. 
גם לי כואב. 
בוא נחפש משהו."

**
בדומה לעמוס עוז, טיך נהאת האן מציע 2 מנטרות משלו לריפוי פצעים במערכת היחסים בינינו לבין יקירנו.
הניסוח שונה, המהות דומה:

כשהאדם שלצידנו סובל או חווה קושי: 
"יקירתי, אני יודע שאת סובלת… זו הסיבה שאני כאן עבורך."
(החליפו את המילים "יקירתי" , "סובלת" בכל מילה אחרת שיותר מדויקת עבורכם…)

המשפט הזה מגביר את הנוכחות שלנו לצד מישהו שסובל.
מאפשר לנו להיות איתו ולהכיר בכאב שלו.
גם כשאין לנו מושג אם ומה ניתן לעשות.
גם, ואולי במיוחד, כשאנחנו מעורבים בצורה כלשהי, אולי אפילו תורמים לכאב ולסבל שלו.

כשאנחנו סובלים או חווים קושי:
"יקירתי, אני סובל. אני מנסה לתרגל כמיטב יכולתי. אנא עזרי לי."

המשפט הזה מגביר את הנוכחות שלנו עם עצמנו.
יש בו הכרה למקום שאנו נמצאים בו.
מאתגר לומר אותו, בנוכחות אנשים אחרים.
מאתגר במיוחד כשאנו מאמינים שבן/בת הזוג שלנו (או האדם שלצידנו) הם הגורמים לסבל שאנו חווים.

את הפוסט המלא על "4 המנטרות" של טיך נהאת האן ניתן לקרוא כאן.
תמצאו בו גם סרטון וידאו קצר ומעורר השראה שבו טיך נהאת האן מסביר לאופרה וינפרי על 4 המנטרות.

**
שני דברים שאני לוקח איתי מאירוע מנהלים בן יומיים שהסתיים אתמול:

א. מייסד ומנכ"ל ישראלי של חברה עסקית בינלאומית מצליחה שיתף בתובנות ניהוליות שלו.
בין היתר הוא סיפר על כך שבין אלפי העובדים שהחברה מעסיקה ישנם כמה עשרות בגדה המערבית ובעזה.
היה בשיתוף הזה משהו חזק עבורי:
1 . זאת אפשרות קיימת. ניתן לעשות את זה.
2. שלום וריפוי פצעים עושים בין אנשים. גם בסביבות עסקיות תחרותיות שנמדדות על מחיר המניה.

ב. סיימנו את האירוע במעגל הכרת תודה שבו ניתנה הזדמנות למנהלים לומר משהו אישי מהלב לעמיתיהם, בנוכחות כל שאר המשתתפים.
נראה לי שעבור רבים מהמשתתפים זה היה חלק קשה ומאתגר במיוחד.
בעיקר החלק של לקבל הכרת תודה אישית בנוכחות כולם… ולתת לה לחלחל פנימה

**
ריפוי פצעים היא שפה.
הכרת תודה היא שפה.
והן גם כוונה, מודעות ופעולות שניתן ללמוד ולתרגל.
שרירים שניתן לגדל ולפתח.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מה זו מנהיגות

מה זו מנהיגות

"כשהייתי סטודנט צעיר, היתה לי מחברת שאספתי בה לפחות ארבעים או חמישים הגדרות של מנהיגות.
מאז הפילוסופים היוונים הקדומים – אני כבר לא זוכר מה בדיוק היה לי במחברת, איבדתי אותה – דרך מקיאוולי וביסמרק וצ'רצ'יל.
אתם יודעים מי נתן את ההגדרה הנפלאה ביותר למנהיגות בכל הזמנים?
נתן אותה איכר פשוט, פרובינציאלי, מחור נידח באמריקה התיכונה, מהעיר אינדפנדנס, מיזורי.
שמו היה הארי טרומן.
אחרי שהוא גמר את כל ענייניו בבית הלבן וחזר לעיירה שלו אינדפנדנס, מיזורי, 
והיה יום בשבוע מורה למוזיקה בתיכון, אחרי הנשיאות, 
ולא ממש כתב זיכרונות כי הוא לא היה איש של עט,
בא אל טרומן עיתונאי וישב איתו 300 שעות והקליט אותו, ופרסם את זה בלשון העסיסית והמחוספסת של בן האיכרים הזה.
ובין היתר שאל אותו, ואני מצטט מן הזיכרון, 'אדוני הנשיא, איזו הרגשה זו לשבת במשרד הסגלגל ולהיות הגבר הכי חזק בעולם?'

טרומן שם את שתי הלחיים שלו בין הידיים, התחיל לעשות בראש כמו אישה זקנה ואמר בערך כך:

Oh my, oh my, if a man happens to sit in the oval office thinking that he is the mightiest guy in the world, this guy is in big big trouble, and so is the country, and so is the world.

וכאן זה בא.
לחקוק את זה באותיות של אש שחורה על אש לבנה.

טרומן המשיך ואמר בערך כך:
זכות היתר היחידה שלך כשאתה יושב במשרד הסגלגל,
היא שאתה בעמדה מצוינת לשכנע אנשים לעשות דברים שעמוק בליבם הם יודעים שהם צריכים לעשות אותם, אבל לא בא להם.
אני אומר לכם, זה גובל בגאונות.
להכריח אנשים לעשות דברים זה לא מנהיגות.
לשחד אותם זה לא מנהיגות.
להחניף להם זה לא מנהיגות.
מנהיגות זה להגיד לבני אדם דבר שעמוק בליבם הם יודעים שצריך לעשות, אבל לא רוצים."

~ הציטוט מתוך הרצאתו האחרונה של עמוס עוז, כ' סיוון תשע"ח, 3/6/2018.

**
הסיפור הזה שעמוס עוז מצטט נוגע בי.
פחות בגלל הגדרת המנהיגות המסוימת (איני בטוח שזו ההגדרה הכי מדויקת עבורי), ויותר בגלל רוח הענווה שבו.
יראת הכבוד כלפי כובד האחריות שבהובלת תהליכים אנושיים, מורכבים וקשים. 
וגם בזכות הפרספקטיבה שהוא מחדד המבוטאת על ידי אדם אחרי תפקידו כנשיא ארה"ב, 
ומצוטטת על ידי סופר, מספר חודשים לפני מותו.

תזכורת:
"מנהל", "מנהיג", "מוביל" ו-"יזם" הם תארים. סטטוסים.

מנהל, מנהיג, מוביל ויזם (ללא מרכאות) הם פעלים. 
עם או בלי תואר.
פעלים שעושים וחיים אותם,
ולא זוכים בהם או מקבלים אותם.

**
צילו של מנהיג

חלק גדול מהאנשים שאני זוכה לעבוד איתם הם מנהלים, מנהיגים ומובילים במסגרות שונות.

משהו שלמדתי בחודשים האחרונים:
(ליתר דיוק, כנראה שלמדתי/ידעתי כבר מזמן, אבל שקיבלתי ניסוח עבורו בחודשים האחרונים.)

כמנהיגים (בסביבות עסקיות, ארגוניות, משפחתיות וכו'…), 
מה שאנו רואים בסביבתנו (העסקית, ארגונית, משפחתית וכו'),
הוא שיקוף של הדבר שאנו מאפשרים ומעודדים.
ובאנגלית: permit & promote.

זהו הצל שלנו.
הוא מחובר אלינו ומושפע מההתנהלות שלנו.

מאפשרים:
הדברים שאנו מוכנים לעבור עליהם בשתיקה.
הפעולות שאנו רואים ובוחרים לא להתייחס אליהן.
הגבולות שאיננו מציבים.

מעודדים:
הנושאים שאנו מתייחסים אליהם ומחזקים אותם.
הפעולות וצורות ההתנהגות שאנו מתגמלים בצורה כזו או אחרת.

מספר דוגמאות:
כשאנשים בצוות שלך מדברים זה על זה מאחורי הגב,
או מטיחים האשמות הדדיות במקום לקחת אחריות, 
או חוששים לדבר בכנות ובישירות, 
או לא מקיימים הבטחות, 
או מגיעים באיחור לפגישות,
כנראה שיש לך חלק בכך.

יכול להיות שאתה מאפשר לזה לקרות,
ואולי אפילו מעודד את זה בדרך שבה אתה פועל.

התמונה שאנו מקבלים מהמסגרות שאנו מובילים, 
נותנת לנו משוב חשוב על איכות ההובלה שלנו.
זה הולך לשני הכיוונים:
בין אם אנו אוהבים את מה שאנו רואים, ובין אם לא, יש לנו חלק בכך.
זה הצל שלנו.
נגזרת של מה שאנו מאפשרים ומעודדים.

בדיקה חשובה:
מה אני רואה סביבי ומה אני יכול ללמוד מזה עלי ועל הדברים שאני מאפשר ומעודד?

**
בשיחת הליווי השבועית שלנו,
שיתפתי את נ. בפוסט שכתבתי לפני מספר שנים על העבודה שלי.

"אתה מבין כמה אתה אמיץ?" היא כתבה לי.

היה לי מעניין לחזור לפוסט הזה שוב השבוע.
התחושה הכי חזקה שעלתה בי, היתה פחות אומץ ויותר הכרת תודה.

הכרת תודה על הזכות לעשות את מה שאני עושה וגם להתפרנס מזה.
הכרת תודה על הזכות לעבוד עם ולצד מאות אנשים שאני גאה להיקרא "עמית", או "מנהל", או "עובד", או "יועץ", או "מנחה" שלהם.

הכרת תודה על הזכות לגעת בחיים של אנשים.
ולהינגע על ידם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

דוגמא אישית לא מושלמת + הזמנה לתכנית

חבר שאני אוהב ומעריך שיתף אותי השבוע:

"בשבועות האחרונים הגדרתי לעצמי איך אני רוצה שהקשר שלי עם ילדיי ייראה.
ניסחתי לעצמי בכמה משפטים את 'תמונת ההצלחה' של הנושא הזה שכל-כך חשוב לי.
התהליך ארך מספר שבועות כשבכל פעם דייקתי את זה קצת יותר.
השבוע סיפרתי על כך לילדיי הבוגרים ושאלתי אם יעניין אותם לראות את זה.
לאחר שהשיבו בחיוב, שיתפתי אותם בחזון ההורות שכתבתי והזמנתי אותם לתת לי משוב.
הסברתי להם שזה המקום שאני שואף אליו ולא המקום שאני נמצא בו כעת.
שהם יכולים לסייע לי בכך שהם יזכירו לי את זה ביום-יום ויעזרו לי לראות מצבים שבהם מתקיים פער בין מה שכתבתי לאיך שאני מתנהג, כמו גם מצבים שבהם ההלימה גבוהה.
אני כל כך שמחתי שעשית את זה (גם הניסוח וגם השיתוף). אני בהיי !!!"

באישורו של החבר, אני משתף את המשפט המסכם שלו מאותו חזון:

"אני מהווה דוגמא אישית משמעותית ולא מושלמת לילדיי המשפיעה עליהם והתורמת לרווחתם ולהתפתחותם."

אתם יכולים לדמיין את ההשפעה של התהליך הזה על חיי החבר וילדיו? על הקשר ביניהם?

**
גם הפעם, כמו בכל שבוע, ש. ואני דיברנו על "האבנים הגדולות" שלה לשבוע הקרוב.
"האבנים הגדולות" הן מושג המסמל את סדרי העדיפויות הגבוהים שחשוב לך לקדם.
בשיחות עם ש. אנחנו מתמקדים ב-"אבנים הגדולות" שלה בעבודה.
ש. התבאסה שבמהלך השבועיים האחרונים היא לא התפנתה לטפל באחת האבנים הגדולות שהיא הציבה לעצמה.
חלק מזה נובע מאירועים לא מתוכננים וזמינות מוגבלת וחלק מזה מהתחמקות מהתמודדות.

המשמעות עבור ש. היא, שנושא שהיא מגדירה אותו כחשוב מאוד, לא קיבל מספיק תשומת לב.

שני דברים קורים כשאנו עובדים על בסיס קבוע עם "אבנים גדולות":
א. אנו הרבה יותר ממוקדים בדברים הממוקמים גבוה בסולם העדיפויות שלנו.
ב. אנו מרגישים הרבה יותר אי-נוחות בריאה כשאותם דברים לא "מטופלים" על ידנו.

יותר קל לראות. יותר קשה לברוח.

**
בסיום סדנה שהנחיתי השבוע, הזמנתי את המשתתפים להתחייב בפני עצמם,
לביצוע תהליך מסוים שהוצג בסדנה ושהם התלהבו ממנו (כחצי שעה בשבוע).

ההתחייבות היא לחודש אחד בלבד.
לאחר מכן הם יוכלו לבחור אם להמשיך בכך.
הסברתי להם שהם לא "צריכים" להתחייב.
שהם נמצאים בפני נקודת בחירה כרגע, שיכולה להשפיע על חייהם בחודש הקרוב.

ביקשתי מהם שיתחייבו בשני תנאים:
1. רק אם הם מאמינים שזה משרת אותם.
2. אם הם באמת מתכוונים לעשות זאת.

כשליש מהאנשים בחדר הרימו ידיים.

**
חדשות טובות:

א. זה באחריותנו.
ב. אנו יכולים לבחור.
ג. מה שאנו עושים משנה.

אין לנו שליטה על הקלפים שאנו מגרילים.
אנחנו יכולים לבחור איך אנחנו בוחרים לשחק איתם.
אנחנו יכולים לבחור האם להמשיך לשחק במגרש הזה או במגרש אחר.

החדשות הטובות הן שזה בידיים שלנו.

החדשות הפחות טובות:
אם לא ניקח אחריות, נבחר ונעשה, אנחנו מקטינים משמעותית את הסיכוי שמה שאנו רוצים יקרה. 

בריחה מאחריות, האשמת אחרים והתקרבנות יכולות לזכות אותנו לפעמים בקצת סימפטיה ובנוחות זמנית.
הן כנראה לא יקדמו אותנו.

דוגמא:
כשאני ניצב בצומת קריירה ומתלבט בין 3 אפשרויות שונות, זה בידיים שלי.
לעתים, אף אחת מהאפשרויות לא תהיה מיטבית עבורי.
בכל אחת מהן יש סיכוי שאשלם מחיר כלשהו.
אולי אפילו מחיר גבוה.

ועדיין, זו אחריותי.
יש לי יכולת לבחור.
מה שאעשה, ישנה.

ההווה שלי הוא שיקוף של בחירות ופעולות מהעבר.
הבחירות והפעולות שלי בהווה יוצרות את העתיד שלי.

היום זה זמן טוב ליצור את העתיד שלי.

**
הקטעים שלמעלה מתחברים ל-3 ההרגלים הראשונים ב"7 הרגלים":

1. "היה פרואקטיבי" הוא הרגל האחריות והבחירה.
2. "התחל מהסוף" הוא הרגל המנהיגות: מה תחשב הצלחה בחייך?
3. "העיקר להתחיל בעיקר" הוא הרגל הניהול: יישום והוצאה לפועל של תמונת ההצלחה.

הרגלים 4-6 מחזיקים עבורי את המהות של תקשורת מקרבת:

4. "חשוב מנצח-מנצח" – הרגל הכוונה ההדדית.
5. "שאף קודם להבין, ורק אח"כ להיות מובן" – הרגל ההקשבה.
6. "צור סינרגיה" – הרגל שיתוף הפעולה.

העוצמה וייחוד שאני מוצא במודל של סטיבן קובי נובעים מהאיזון החשוב שבין המימדים:
חשיבה ורגש.
טווח ארוך וטווח קצר.
מהות ופרקטיקה.
תהליך ותוצרים.
מערכות יחסים ותוצאות.

**
תכנית "7 ההרגלים" תיפתח בקרוב, יום ראשון 27.10, ממש אחרי החגים.

אני מקווה שבעקבות הפוסט הזה 5 אנשים נוספים יצטרפו לקבוצה:
לתהליך בן 12 מפגשים (10 בוידאו + 2 פרונטליים) של לימוד ועבודה במסגרת קבוצתית איכותית, תומכת ומדרבנת.

הגשת שאלון כוונות המהווה תנאי הצטרפות לתכנית אפשרית עד ערב סוכות, ביום ראשון ה 13/10.

הפרטים המלאים על התכנית וקישור לשאלון הכוונות בקישור הבא.

בכדי לעודד הרשמה החלטתי לתת הנחה של 1500 ₪ למשתתפים שיירשמו בזוג:
5,400 ₪במקום 6,900 ₪.

אם אתם מתלבטים ורוצים לשוחח אנא שלחו לי מייל חוזר ואצור אתכם קשר.
(כל עוד יישארו מקומות פנויים בקבוצה).

**
עקרון המסדרון:
(בהשראת בריאן טרייסי)

כשאתה עומד במבואה, ומביט אל תוך המסדרון, אין לך סיכוי לראות את הדלתות השונות שלאורכו.
רק אם תבחר לעשות צעד, להיכנס למסדרון ולהתחיל ללכת בו, תוכל להבחין בדלתות שלאורכו.
חלקן תהיינה פתוחות ואחרות תהיינה סגורות.
חלקן תהייה צפויות ואחרות מפתיעות.
תוך כדי תנועה תוכל לבחור האם להיכנס מבעד לאחת מהן או להמשיך הלאה.
יש בזה משהו שיכול להלחיץ: חוסר וודאות, שחרור שליטה, יציאה מאזור נוחות.
מרתיע להיכנס למסדרון שאיננו רואים את כולו ואיננו יודעים לאן הוא מוביל.
התנועה קדימה מייצרת משהו…

תכנית "7 ההרגלים" היא "מסדרון" שאפשר להתחיל לצעוד בו.
תהליך שניתן להצטרף אליו ולעבור אותו.

זה באחריותנו.
יש לנו בחירה.
מה שאנחנו עושים משנה.

זמן לקבל החלטה

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ארבע ההתנהגויות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים

"ארבע ההתנהגויות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים"

עם כותרת כזו, כנראה שאחוזי הפתיחה של הפוסט הנוכחי יהיו גבוהים.
בין אם אתם מאמינים שיש ארבע התנהגויות כאלו ובין אם לא, 
יש משהו מושך בכותרת הזו שגורם לאנשים להיכנס ולהציץ.

"ארבע ההתנהגויות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים"
היא כותרת המשנה של ספר בשם "המנכ"ל מהדלת הסמוכה" שנכתב ע"י אלניה בוטליו וקים פאואל,
ומבוסס על מחקר שהקיף למעלה מ 2,600 מנכ"לים.

אני מאמין שכותרת המשנה הזו היא כותרת שיווקית אפקטיבית ומושכת.
אני פחות מאמין שיש ארבע התנהגויות עיקריות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים.
בעיני, החיים, העולם ואנשים הם יותר מורכבים מכך.

לשם סיפוק הסקרנות, 4 ההתנהגויות המצוינות בספר הן:
החלטיות, השפעה באמצעות שיתוף, אמינות בלתי מתפשרת והסתגלות באומץ.

**
הפוסט השבוע מוקדש למספר דברים שהעסיקו אותי ונגעו בי השבוע.
אם תנסו לחפש מכנה משותף מעבר לכך, לא בטוח שתמצאו.

חלקכם ימצאו את הפוסט הזה ארוך ומפוזר מדי.

אתם צודקים:
הוא נכתב בניגוד להמלצות השיווקיות המיועדות לכתיבת פוסטים, ספרים או מסרים:
ריבוי נושאים, חוסר במסר מרכזי אחד, אין הנעה לפעולה.
ממש בניגוד לנוסחה שלפיה נכתבה הכותרת "4 ההתנהגויות שהופכות אנשים רגילים למנהלים מצוינים".

**
השבוע, בערך בזמן שבו מורן ילדה את בנה הראשון,
איליין, אשתו של יואב, נפטרה לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן.

חגיגה ואבל. חיים מלאים.

**
ברגעים אלו, ממש בזמן כתיבת הפוסט הזה, 
עקב החום הכבד, עדיין בוערות שריפות באזור יער בן שמן וקיבוץ הראל.
עשרות בתים נהרסו ועשרות משפחות קמו למציאות שונה מאוד מזו שחיו בה אתמול.

**
"לא זמן מועט יש בידינו אלא שאנו מאבדים זמן רב.
חיינו ארוכים דיים והם נקצבו לנו ברוחב לב לשם הגשמת הדברים הגדולים ביותר, אם רק נכלכל אותם בתבונה עד תומם.
ואולם, כאשר הם נמוגים בגלל בזבזנות ורשלנות, כאשר אין הם מוקדשים ולו לדבר טוב אחד,
הרי רק כשקיצנו דוחק אנו מבינים שחיינו חלפו מבלי שהבחנו בכך."

"כך הם פני הדברים: לא חיים קצרים ניתנו בידינו אלא במו ידינו אנו מקצרים אותם,
ואין חיינו דחוקים אלא שאנו נוהגים בהם בפזרנות.
כשם שנכסים עצומים ואדירים, אם התגלגלו לידי בעלים גרועים מתכלים כהרף עין,
ואילו נכסים צנועים ככל שיהיו, אם הופקדו בידי שומר טוב מתרבים בניהולו הנבון – 
כך מתפרשים חיינו על פני זמן רב מאוד למי שנערך להם כהלכה."

"ולפיכך, אל לך לחשוב על אדם כלשהו כאילו חי חיים ארוכים רק על שום שערו האפור או קמטיו:
הוא לא חי חיים ארוכים, אלא התהלך ימים רבים על פני האדמה.
ומה אם אדם נקלע לסערה פראית עם צאתו מן הנמל, והסערה טלטלה אותו אנה ואנה 
והנחתה אותו במעגל באותו נתיב כשרוחות עזות נושבות בזו אחר זו מכיוונים שונים, 
האם תחשוב כי אדם זה הפליג למרחקים? 
הוא לא הפליג ארוכות, אלא היטלטל ארוכות."

~ הציטוטים מתוך הספר "על קוצר החיים" מאת הפילוסוף לוקיוס אנאיוס סנקה (תרגום מרומית נאוה כהן).

**
"פגישה" היא תכנית הראיונות האישיים של רוני קובן ב"כאן 11":
זמן איכותי של מפגש אנושי, ללא פרסומות או שיקולי רייטינג.
אתמול צפיתי בראיון של רוני עם סתיו שפיר.

תוך כדי צפייה בראיון שמתי לב כיצד המצב הרגשי שלי משתנה:
התרגשות.
השראה.
תקווה.
בטחון.
הכרת תודה.

הערך האנרגטי של הראיונות הללו הוא גבוה.

בדומה לערך אנרגטי של מוצר מזון, 
ההרגשה לאחר צריכת המוצר (התכנית או המזון),
יכולה להעיד על איכות המוצר (התכנית או המזון).

**
השבוע ביליתי יום שלם עם צוות של ארגון מסוים.
הם חווים קושי רב ביניהם (חלקם מכנים זאת משבר), והגעתי בכדי לנסות לסייע להם.

העבודה הזו היא דוגמא לסוג העבודות הכי מורכבות שאני עושה, והיא כוללת שלושה שלבים:

1. הכרות, למידה ואבחון.
ביקשתי מהמנכ"ל לפגוש 5 אנשי צוות בעלי תפקידים שונים המייצגים פרספקטיבות שונות, 
לשיחות אישיות בנות כשעה, שבמהלכן למדתי להכיר אותם ואת הדרך שבה הם רואים את הדברים.
בנוסף השתתפתי בישיבת צוות בת כשעה וחצי, כדי לראות את הצוות "בפעולה" ב"זמן אמת".

2. גיבוש תמונה משולבת והמלצה לתכנית פעולה.

3. עבודה מעשית, קבוצתית ואישית, לשיפור המצב.

**
כשעובדים ב-1:1 עם אנשים לומדים להכיר את האתגר והמורכבות שביצירת שינוי, ועד כמה זה אינו מובן מאליו.

כשעובדים עם זוג אנשים המצויים בקונפליקט וחווים קושי ביניהם (במשפחה או בעבודה) המורכבות הזו כפולה ומכופלת.

כשעובדים עם קבוצה או עם ארגון רמת המורכבות עצומה וגדלה בעשרות מונים: 
ריבוי נקודות מבט, הבעיות, המניעים, האג'נדות, המטענים האישיים שנצברו וסדרי העדיפויות.
כל זאת במסגרת זמן מצומצמת בעלת אילוצים ומשאבים מוגבלים.

להתערבות ארגונית שכזו מגיעים עם הרבה ענווה.
ועם הרבה כוונה.

**
"אתם נמצאים כאן.
אתם יכולים להגיע לשם.
אבל אתם חייבים להבין שמה שהביא אתכם לכאן, לא יביא אתכם לשם."

"יש סיבה לכך שאני מקדיש כל כך הרבה אנרגיה לזיהוי אתגרים בין-אישיים אצל אנשים מצליחים.
הסיבה היא, שככל שמטפסים גבוה יותר, כל הבעיות קשורות יותר להתנהגות.

ברמה הגבוהה יותר בחיים הארגוניים, כל השחקנים המובילים הם אנשים מוכשרים.
כולם חכמים. כולם מעודכנים בהיבטים הטכניים של עבודתם.
אף אחד לא מתמנה, נניח, למנהל כספים, בלי לדעת לספור, לקרוא מאזן ולטפל כראוי בענייני כספים.

לכן בעיות התנהגותיות הופכות חשובות כל כך בשלבים העליונים של הסולם הארגוני.
כשכל הדברים האחרים שווים, כישוריכם הבין-אישיים (או היעדרם) באים לידי ביטוי במידה רבה יותר ככל שאתם מטפסים גבוה יותר.
למעשה, אפילו כשכל הדברים האחרים אינם שווים, כישוריכם הבין-אישיים הם שעושים הרבה פעמים את ההבדל וקובעים כמה גבוה תגיעו."

~ הציטוטים מתוך "ממנהל טוב למנהל מצוין" מאת מרשל גולדסמית.

**
מרשל גולדסמית מדגיש את חשיבות הכישורים הבין-אישיים להצלחה בקריירה.
בעיני זה הרבה מעבר להצלחה בקריירה.
זה לא רק כמה גבוה נגיע או כמה נצליח עסקית, 
אלא גם איך נרגיש.
ואיך נחיה.

**
בתחילת יוני אני מתוכנן לצאת לחופשה מיוחדת (מעין שבתון) בת כחודשיים.

השאלה הראשונה של רוב האנשים ששומעים את זה היא: "לאן אתה טס?"
התשובה היא שאני לא.
לפחות לא כרגע.

למעט 4.5 ימים שכבר "נעולים" ביומן, אין לי תכניות מוגדרות נכון לעכשיו.

אין תכניות ויש התכווננות:
להוריד הילוך, לשוטט, לפגוש אנשים, ללמוד, לגלות …

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בדרך…

סוג המצבים שאני מאוד אוהב ב"משחקי השף" 
זה כשהידיים של המשתתפים מתחילות לעבוד עם החומרים,
בשעה שלראש שמעל הידיים אין מושג מה הן עומדות להכין.
הפוסט המסוים הזה נכתב בצורה דומה:
הידיים מתחילות לכתוב על דברים מסוימים שעדיין לא ברור אם ואיך הם מתחברים.

חומרי הגלם של פוסטים שאני כותב הם ציטוטים, רעיונות, חוויות ומחשבות.
לפעמים אני יודע מראש מה "המנה" ולפעמים אני אוסף את מה שנוכח ומגלה את "המנה" תוך כדי.
לפעמים זה מתחבר בצורה ברורה ולפעמים זה אוסף של דברים שונים.

מעניין מה יצא הפעם…

**
"תארו לכם ביצה, שמונחת לה.
איש לא מתייחס אליה במיוחד, עד שיום אחד הביצה מתבקעת ומתוכה בוקע אפרוח.
כל המגזינים והעיתונים קופצים על האירוע, כותבים כתבות לרוב.
'ביצה הופכת לאפרוח !', 'המהפכה היוצאת-דופן של הביצה!'
כאילו שהביצה עברה איזושהי התמרה בן-לילה, והשתנתה שינוי קיצוני לאפרוח.

אבל כיצד נראה הדבר מנקודת מבטו של האפרוח?
זהו סיפור שונה לגמרי.
בעוד שהעולם התעלם מהביצה הנמה-לכאורה,
האפרוח התפתח, צמח, גדל, עבר את תקופת הדגירה שלו.
מנקודת ראותו של האפרוח, התבקעות הביצה היא פשוט צעד נוסף בשרשרת צעדים ארוכה שהובילה אל הרגע ההוא – 
צעד גדול, ללא ספק, אך כלל לא אותה התמרה ראדיקלית, בצעד אחד כפי שנראתה לעיני הצופים מחוץ לביצה.

זו אנלוגיה טפשית, נכון.
אבל אני משתמש בה כדי להדגיש ממצא חשוב מאוד שנבע מהמחקר שלנו.
חשבנו כי נמצא את 'הדבר הגדול האחד,' רגע הקסם שמגדיר את פריצת-הדרך.
אפילו שאפנו אליו במהלך הראיונות שקיימנו.
אבל מנהלי החברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא היו מסוגלים להצביע על אירוע חשוב אחד,
או על רגע מסוים בזמן, שממחיש את המפנה.
לעתם קרובות, הם התמרמרו על עצם הרעיון של חלוקת נקודות וקביעת סדר הקדימות
לגורמים השונים בכל חברה-טובה-שנעשתה-למצויינת."

"החברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא כינו את המפנה שלהן למצויינות בשום שם.
לא נערך שום אירוע השקה, לא גזרו שום סרט, לא היתה שום תחושה של שינוי מהותי.
אחדים מהמנהלים אמרו שכלל לא חשו שמתחוללת התמרה מהותית, עד אשר היו בעיצומה.
לעתים קרובות זה היה יותר מובן מאליהם לאחר מעשה, מאשר בעת ההתרחשות."

~ מתוך "גלגל התנופה: מטוב למצוין" מאת ג'ים קולינס

**
לספר "גלגל התנופה: מטוב למצוין" נחשפתי לראשונה לפני כעשור וחצי,
כשהקשבתי לגרסת השמע שלו בנסיעות הלוך-חזור לעבודה.
הוא אחד מספרי הניהול והמנהיגות הכי טובים שקראתי. 
לפני מספר שנים סימנתי אותו כאחד מחמישה ספרים ששינו את חיי

ביום רביעי נזכרתי בו שוב.
זה היה במהלך מפגש עם קבוצת מנהלים שיש לי הזכות לעבוד לצדם.
הם נהנים היום מפירות של השקעה איכותית, מקצועית ומאומצת לאורך שנים.
שינוי עמוק, עקבי והדרגתי שהם ממשיכים לבנות יום אחר יום.
אני לא מאמין שיש אפשרות אחרת.
אין נוסחאות פלא.
אין קיצורי דרך.

יש דרך.

**

אתה לא מנצח כשאתה מצליח ואתה לא מפסיד כשאתה נכשל.
אתה לא מנצח כשאתה משיג את מה שרצית ואתה לא מפסיד כשאתה לא.
אתה לא מנצח כשאתה מקבל את התפקיד או את הפרויקט ואתה לא נכשל כשמישהו אחר מקבל אותם.
אתה לא מנצח כשאתה מתקבל לעבודה ואתה לא מפסיד כשאתה מפוטר מהעבודה או נאלץ לעזוב אותה.
אתה לא מנצח כשאתה מתחתן ואתה לא מפסיד כשאתה מתגרש.
אתה לא מנצח כשאתה מוציא ציון גבוה במבחן ואתה לא מפסיד כשאתה מוציא ציון נמוך.
אתה לא מנצח כשאתה זוכה במקום הראשון בתחרות כלשהי ואתה לא מפסיד כשאתה לא.
אתה לא מנצח כשמה שקורה תואם את הציפיות שלך ואתה לא מפסיד כשמה שקורה שונה מהציפיות שלך.
אתה לא מנצח כשהטיפול מצליח והמחלה נסוגה ואתה לא מפסיד כשהטיפול לא מצליח והמצב מתדרדר.
אתה לא מנצח כשמישהו שאתה אוהב נולד ואתה לא מפסיד כשמישהו שאתה אוהב נפטר.

**
ניצחון והפסד הם מושגים מדומיינים שאנו ממציאים ומלבישים על מה שקורה.
התחלה וסוף הם קביעות שרירותיות שאנו מייחסים למה שקורה.
אנחנו אף פעם לא באמת מנצחים ואנחנו אף פעם לא באמת מפסידים.
אנחנו תמיד גם וגם, תמיד לא רק זה ולא רק זה.
זה אף פעם לא הסוף וזו אף פעם לא ההתחלה.
אנחנו תמיד בדרך, תמיד בין לבין.
זה אף פעם לא מאוחר מדי.
תמיד זה זמן טוב.
גם עכשיו.
גם היום.
במיוחד היום.

**
"למדתי שהחיים הם אינסוף קשרים של סיבה ותוצאה.
ובמקום שבו אדם יכול להיכנס ולהשפיע על התסריט, זוהי נקודת ההתערבות והאחריות שלו.
והיא קובעת פעמים רבות מה תהא התוצאה.
האם לקחת את פלסטלינת חייך ולשת אותה למשהו במו עצמך?

או שהיית כמו נוצה ברוח הפראית ונתת לכל טלטלה לסחוף אותך.
ועוד למדתי שאף פעם לא מאוחר.
יש הרבה תחנות יציאה מהרפש.
לא אחת ולא שתיים. 
המון."

~ דפנה מאיר ז"ל, ציטוט מתוך "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר" מאת יפעת ארליך

**
אתמול כתבתי את "לנצח".
החלטה שרירותית לסמן תקופה של תשעה שבועות ויום.
עצירה להתבוננות.
הזדמנות להכרת תודה ולחגיגה.
לא ניצחנו ולא הפסדנו.
אנחנו בדרך.
אין לנו מושג מה יהיה מחר.
עכשיו אנחנו כאן.
עם זה.

שבת של שלום,
ט"ו באב שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הזמנה להתמודדות

הלחץ והאתגרים שאתם חווים עכשיו הם הזמנה להתמודדות.
אתם במקום אחר ממה שהייתם לפני חצי שנה.
בעוד חצי שנה תהיו במקום שונה מהמקום שאתם בו עכשיו.
יש תנועה.
יש מגמה.
בהסתכלות נקודתית ההווה יכול להראות כמשבר או להיחוות כקושי לא רצוי.
בהסתכלות רחבה זה שלב התפתחותי חשוב בדרך שלכם.
אתם עוברים שינוי.
כדי לצמוח כמו שאתם עומדים לצמוח, יש לעבור דרך מה שאתם הולכים לעבור.

הקושי של היום הוא הנוסטלגיה של מחר.
"כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים".
עכשיו זה הזמן.
זמן למנהיגות.
זמן לדוגמא אישית.
זמן לבניית אמון.
זמן להתפתחות.

**
זה בסך הכול זה.
לא יותר מזה ולא פחות מזה.
אין דרמה.
זה לא סוף העולם.
יהיה בסדר.
נתמודד.
זה לא יהיה מושלם.
יהיה לזה מחיר.
יהיו קשיים.
נעשה טעויות.
יהיו נפילות.
יהיה בסדר.
נחזיק מעמד.
נמצא דרך.
נגדל.
נתפתח.
אולי אפילו נהנה מדי פעם.

חיים מלאים. היום.