תגית: חמלה

"קל"

לדרך שבה אנו חושבים ומסתכלים על דברים יש השפעה גדולה עלינו.
הגדרה פשוטה מזוית קצת אחרת יכולה להוביל לשינוי תפיסתי והתנהגותי.

הנה דוגמא להגדרה של ג'ים רוהן למה נחשב "קל" (Easy) בעיניו.
נחשפתי אליה לפני מספר שנים והיא נחקקה בי מאז.

עפ"י ג'ים רוהן, משהו ש"קל" לעשותו הוא משהו שאנחנו יודעים מהו,
ושאם נעשה אותו הוא יקדם אותנו למטרתנו.
הדגש הוא על הבהירות בנוגע לדבר שיש לעשותו.

לדוגמא:
איך ניתן לשפר את הבריאות שלנו?
להפסיק לעשן ולהקפיד להתעמל שלוש פעמים בשבוע.

איך אפשר לטפח מערכת יחסים?
לבלות זמן איכות ביחד, לפרגן ולהקשיב.

למה זה "קל"?
כי ברור לנו מה צריך לעשות.
זה קל יותר ממצבים שבהם אין לנו בהירות בנוגע למה שצריך לעשות,
כמו למשל בעיה שאיננו יודעים כיצד לפתור, או מחלה שלא ברור איך נכון לטפל בה.

**
כשאנחנו מספרים לעצמנו שמשהו קשה לנו ואנו מאמינים בכך, הוא באמת קשה.
"קשה לי לבקש העלאת שכר", "קשה לי להתנתק מהפייסבוק".

באופן דומה, כשאנחנו מספרים לעצמנו שמשהו קל ואנו מאמינים בכך, הוא הופך להיות קל, או קל יותר.
חשוב להדגיש שלא כל דבר "קל" יגיע בהכרח בזרימה נטולת מאמץ.
יכול להיות משהו שהוא גם "קל" ושגם נידרש להשקיע מאמץ בכדי לעשותו.
לפני זמן מה נוצר ריחוק בין קולגה שלי לביני, בעקבות מחלוקת שהתפתחה בפגישה בינינו.
באותה פגישה אמרתי משהו שהצטערתי עליו, וגם יצאתי מתוסכל ממשהו ששמעתי ממנו.
מה כדאי לעשות בסיטואציה כזו?
ליזום שיחה פתוחה, קשובה וכנה ליצירת בהירות וניקוי מטענים.
זה "קל" כי ברור לי מה ישפר את המצב, וזה לא קל כי באותה נקודת זמן חוויתי מועקה ומתח.

**
למה אנחנו לא עושים משהו אם "קל" לעשותו?
האבחנה של ג'ים רוהן לשאלות הללו משעשעת וגאונית כאחד:
"כל מה שקל לעשות, גם קל לא לעשות."

קל להתעמל שלוש פעמים בשבוע, וקל יותר להמשיך לישון או לרבוץ על הכורסא.
קל לבקש העלאת שכר, וקל יותר לא לבקש.
קל להתנתק מהפייסבוק, וקל יותר להמשיך לשוטט בפייסבוק.
קל ליזום שיחה ליישור הדורים, וקל לא פחות להימנע משיחה כזו.
קל להפסיק לעשן, וקל יותר להמשיך לעשן.

**
כשמשהו שאני שומע נחקק בי, מסקרן אותי להבין מה עושה אותו כה משמעותי עבורי.
ניסיתי לחשוב מה יש בהגדרה הזו של ג'ים רוהן שתופס אותי.

אני מוצא פה שלוש נקודות חשובות:

א. פשטות ובהירות:
כמעט בכל רגע נתון אני יכול להגיד אם משהו ברור ("קל") או שאינו ברור.
זה ממקד ועוזר להפחית את המורכבות והסיבוכיות.

ב. אחריות:
אם ברור מה חשוב לעשות עכשיו, יש לי אחריות להוציא את זה לפועל.
אם זה עדיין לא ברור, יש לי אחריות להמשיך לחפש.
אפשר להפסיק לחפש תשובות כתירוץ להימנעות מפעולה.

ג. חמלה:
התובנה שכל מה שקל לעשות גם קל לא לעשות,
עוזרת לי לפתח חמלה ולהפחית שיפוטיות והלקאה עצמית.
יכול להיות משהו "קל" שהוא קשה ומורכב עבורי, ולא אעשה אותו.

כשזה קורה, עדיף שאומר לעצמי:
"ברור לי מה חשוב לעשות" + "זה באחריותי" + "קשה לי ואני לא עושה זאת עדיין",
מאשר שאספר לעצמי סיפורים אחרים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

משחקים שלא ניתן לנצח בהם

פעם שאלתי את אחת המנהלות שאני מלווה: "מה צריך לקרות השבוע בכדי שהשבוע יחשב למוצלח מבחינתך?"

היא חשבה לרגע ואז "ירתה" לעברי כשתים-עשרה מטלות שחשוב לה לעשות השבוע בעבודה, עם המשפחה ובבית.

"ומה אם תצליחי לעשות רק אחת עשרה מתוכן? איך השבוע הזה ייחשב מבחינתך?"

"לא מספיק טוב. חשוב לי לעמוד בכל מה שאני מגדירה לעצמי…" השיבה.

שתקתי ונתתי לאמירה הזו להדהד במשך כמה שניות… היא שתקה ביחד איתי, מתחילה לחוש במשמעות העצובה שבתשובתה…

**
המנהלת הזו משחקת במשחק שלא ניתן לנצח בו, שכן לא משנה מה היא תעשה וכמה הישגים יהיו לה, היא אף פעם לא תהיה שבעת רצון.
הציפיות שהיא מציבה לעצמה הן בלתי אפשריות.
יש משהו טרגי בשאיפה לנצח במשחק שלא ניתן לנצח בו.
רבים מהאנשים שאני מכיר משחקים את המשחק הזה או את אחת הגרסאות שלו, לפעמים לאורך כל חייהם.
במשך שנים ארוכות גם אני שיחקתי בו, ואני עדיין חוזר אליו לפעמים.
בכל פעם שזה קורה אני מרגיש חוסר שביעות רצון, לחץ ותסכול.
בהרבה מקרים עולים בי שיפוט עצמי, לחץ, רגשות אשם וייסורי מצפון.
כשמשחקים במשחק שלא ניתן לנצח בו תחושות שמחה, שביעות רצון, רוגע והכרת תודה הן רגעיות וחמקמקות.

התמודדות לאורך זמן במשחק שלא ניתן לנצח בו היא הרסנית.
כשמשחקים במשחק שלא ניתן לנצח בו, חשוב להכיר בכך שזהו משחק שבחרנו בו.
הוא לא נכפה עלינו, וניתן לשחק בדרך אחרת.
המודעות לכך היא צעד ראשון וחשוב ליצירת שינוי.

**
ניתן לזהות משחקים שלא ניתן לנצח בהם על פי חמשת העקרונות המאפיינים אותם:

א. מטרת המשחק היא לבצע תמיד את כל המשימות באיכות הכי גבוהה, בזמן ולשביעות רצון כולם.

ב. הצלחה מתרחשת כאשר 100% מהמשימות, השיחות, הפרויקטים, מערכות היחסים והמטלות מתבצעים בשיא האיכות ולשביעות הרצון של כולם.

ג. כישלון מתקיים כאשר פחות מ 100% מהדברים נעשים באיכות מעולה, בזמן ולשביעות רצון של כולם.
אם ביצענו 99% מהדברים עדיין חסר לנו 1% ולכן זהו כישלון.

ד. במקרה של כישלון יש לחפש את האשמים ולהעניש אותם. אנחנו מועמדים מרכזיים.
עונשים יכולים להיות מגוונים ויצירתיים: בושה, רגשות אשם וייסורי מצפון הן שלוש דוגמאות.

ההצלחה היא רגעית בלבד. במקרה של הצלחה יש להמשיך מייד הלאה למטלות הבאות.
אין מקום למנוחה או לחגיגה שכן אז איננו עובדים על משהו אחר, ולכן זה מתכון בטוח לכישלון עתידי.

**
מה אתך? האם המשחק הזה מוכר גם לך?

בדומה לגלולה האדומה בסרט "המטריקס", לפעמים ישנן נקודות אל-חזור שבהן מרגע שאנו רואים משהו שעד כה לא היינו מודעים אליו, הוא אתנו לשארית חיינו ואיננו יכולים להפסיק לראות אותו.

"משחקים שלא ניתן לנצח בהם" הוא אחד מתוך חמישה נושאים מרכזיים שנגענו בהם השבוע במסגרת המפגש השני של תוכנית "חיים מלאים" אשר הוקדש ל"הגדרת הצלחה".

יכול להיות שעבור אנשים מסוימים הפוסט הזה, או עשר הדקות שהקדשנו לנושא במפגש מהוות נקודת אל-חזור מטלטלת.
אם זה המצב גם עבורך, לאט לאט…הרבה עדינות וחמלה…

ניתן לרכוש את הקלטות ומצגות 12 המפגשים של תוכנית "חיים מלאים" בעלות של 600 ₪.
מעוניינים? מוזמנים ליצור איתי קשר או להרשם כאן.

הפוסט הזה נכתב בערב פסח, חג החירות.
חופש מציפיות בלתי אפשריות, משיפוטים עצמיים ומרגשות אשם הוא משהו שכדאי לשאוף אליו ושאפשר להתקדם לקראתו. 

שבת של שלום וחג שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תרגיל מחשבתי

מה הייתם עושים אם הייתי נותן לכם בכל יום במהלך החודש הקרוב סכום של 86,400 ש"ח, והייתי מאפשר לכם לעשות בו ככל העולה על רוחכם, בשני תנאים:
א. זוהי כמות הכסף היומית העומדת לרשותכם – היא מחליפה כל הכנסה נוכחית אחרת ובעזרתה עליכם לתת מענה לכל הצרכים שלכם.
ב. את הסכום הזה לא ניתן לאגור – בסוף היום כל הכסף שלא השתמשתם בו נעלם.

איך הייתם משתמשים ב 86,400 השקלים הללו?
כמה הייתם משאירים לעצמכם וכמה הייתם נותנים לאחרים?
מה הייתם קונים איתם ובמה הייתם משקיעים אותם?

ומה אם היינו מאריכים את הניסוי הזה לכל שארית ימי חייכם?

**
86,400 אינו מספר אקראי שבחרתי להשתמש בו לצורך התרגיל הזה.
זהו מספר השניות שאנו זוכים לקבל בכל יממה, זמן שאיננו יכולים לאגור.
בכל יממה נתונה יש לנו 86,400 שניות, שהן 1440 דקות, או 24 שעות.
עשרים וארבע השעות הללו עומדות לרשותנו לשם מתן מענה לכל צרכינו – הפיזיים, הרגשיים, החברתיים, המנטליים והרוחניים.
את כמות הזמן המוגבלת הזו אנו מקדישים לעצמנו, למשפחתנו, לעבודה שלנו, לפעולות פנאי, לאנשים אחרים ולפעולות שונות.
סנקה, אחד מגדולי הפילוסופים היוונים טען שאנו חושבים הרבה לפני שאנחנו משקיעים או מלווים סכום כסף מסוים, ושאיננו חושבים מספיק על הדרך שבה אנו משקיעים את זמננו.

איך אתם משתמשים ב 86,400 השניות היומיות הללו?
כמה זמן אתם מקדישים לעצמכם וכמה לאחרים?
עד כמה אתם מודעים לבחירות השקעת הזמן שלכם?
האם 1440 הדקות הללו מושקעות בדברים הכי חשובים עבורכם?

**
אני רוצה לשתף אתכם במספר תובנות-זמן שהתחדדו לי לאורך השנים.
יכול להיות שלא תסכימו עם כולן, ושחלקן אולי אפילו יעוררו בכם התנגדות.
חשוב לי שתדעו שאני באמת מאמין בהן ואיני כותב אותן כאן רק לשם התרסה.

– יש לי 24 שעות ביממה למה שהכי חשוב עבורי.

– יכול להיות ש-24 שעות אינן מספיקות לכל מה שהייתי רוצה, זה מה שיש.

– אם יש דברים חשובים שלא נכנסים ב-24 שעות הללו, אז הם פחות חשובים עבורי.

– יש לי תמיד 100% בחירה לגבי מה אני מוכן ומה אני לא מוכן לעשות בכל רגע ורגע ב-24 השעות שלי.

– אף אחד לא יכול להכריח אותי לעשות משהו שאינו הכי חשוב עבורי באותו רגע.

– אם לאכול ולישון הם חלק מ-24 השעות שלי, אז הם חלק ממה שהכי חשוב עבורי.

– באופן דומה – אם צפייה בפרסומות, עמידה בפקק או השתתפות בישיבה חסרת ערך הם חלק מ-24 השעות שלי, אז גם הם חלק ממה שהכי חשוב עבורי.

– אף אחד לא מבזבז לי את הזמן אף פעם (שהרי יש לי 100% בחירה ואף אחד לא יכול להכריח אותו לעשות משהו שאני לא בוחר).

מה דעתכם..?

למה אתם מתחברים ומה מעורר בכם התנגדות..?

**
תובנות הזמן הללו מחדדות עבורי את העובדה שאני אחראי ועוזרות לי להימנע משיפוטים והאשמות של אחרים.
הן מזכירות לי את חופש הבחירה שלי ומעודדות אותי להיות פרואקטיבי ולתעדף.
התובנות הללו גם מעוררות בי קבלה וחמלה עצמית ומסייעות לי לחיות יותר בשלום עם אמירת "כן" או "לא" לנושאים ולאנשים שמבקשים את זמני.

**
לסיכום, הנה שתי הזמנות להשקעת זמן עבורכם בשבוע הקרוב:

– ביום שני הקרוב 4.4 בשעה 20:30 יוצאת לדרך תוכנית "חיים מלאים" בהנחייתי.
פרטים נוספים, הרשמה לתוכנית או לקבלת ההקלטות בקישור הבא.

– ביום רביעי הקרוב 6.4 בשעה 15:00. ערבה גרזון-רז ואני ניפגש לשיחת פייסבוק-לייב על חופש בארגונים ועם עצמנו.
אם טרם הכרתם את ערבה, אני ממש ממליץ לכם לחפש אותה בפייסבוק, לצפות בערוץ היוטיוב של קהילת CoCreating Our Future שהיא מובילה ולעקוב אחר התכנים המדהימים ומעוררי ההשראה שלה.
ניתן להוסיף את המפגש של ערבה ושלי ליומן כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ארבעה קטעים לשבת

ארבעה קטעים שאני אוהב.
מומלץ לקרוא לאט ובתשומת לב, עם הפסקה בין לבין.
לתת למילים ולתחושות לחלחל..

"הרים לפעמים קורסים
אוקיינוסים לפעמים שוצפים וקוצפים
אבל מאדם פשוט אנחנו מצפים
שיעמוד לנצח זקוף ואיתן
נחוש ושאפתן"

~ בינג שין. סין. מאה 20
תרגום: יובל אידו טל

**
גאוה / דליה רביקוביץ'

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְְְשַׁבֵּר אוֹתָם
עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֵךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

**
"כל הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית לקראת דרך קיום נכונה יותר, אם מעניקים לה את המרחב הדרוש לה כדי לנוע לקראת תיקונה."

יוג'ין ג'נדלין, יוצר גישת ההתמקדות

**
"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'
מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ מתוך "המקומות שמפחידים אותך" / פמה צ'ודרון

**
ארבעת הציטוטים הללו מלווים אותי בשבועות האחרונים.
הם מזכירים לי להכיר באנושיות ובמוגבלות שלי ושל מי שסביבי, לתת מקום לקושי, לזכור שאיננו כל-יכולים, לגלות חמלה.
גל התחלואה המתגבר, חוסר הוודאות, הבידודים והחולי משפיעים על אנשים רבים בימים אלו.
לפעמים, מסיבות שונות, אנחנו לא במיטבנו או בשיאנו.
ההסכמה הרביעית של דון מיגל רואיז בספרו "ארבע ההסכמות" היא "עשה כמיטב יכולתך".
מיטב יכולתנו היום שונה ממיטב יכולתנו אתמול.

דליה רביקוביץ' ויוג'ין ג'נדלין מדגישים את החשיבות שבתנועה רגשית ואנרגטית.
לתת לדברים להתהוות ולזרום, לא לעצור, לחסום ולאטום.
הציטוט של ג'נדלין תמיד מעורר בי ביטחון ואופטימיות.
הרגשה רעה היא הזדמנות להקשבה ולתיקון.
בהקשר דומה המורה שלי לרייקי נהג לומר: "האנרגייה יודעת את הדרך שלה".
חשוב להקשיב לה, לתת לה לזרום ולעשות את העבודה שלה. 

"אני בסדר" של פמה צ'ודרון מעלה חיוך על פני, מוריד אצלי את מפלס הדרמה ומכניס אותי לפרופורציות.
זו לא אמירה ריקה מתוכן או העמדת פנים ילדותית שהכול בסדר.
זו תחושה הנובעת מההכרה שחיינו מלאים עליות וירידות, תקופות מהנות וזמנים מאתגרים, בריאות וחולי.
ושאנחנו בסדר בכל "מזג אויר".

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

קודם כל מה חשוב, אחר כך מה עושים

אתמול קיבלתי מייל מרגש מאורית, בעקבות סדנה שהנחיתי לקבוצה שהיא מובילה.
אני משתף אתכם בחלק ממנו:

"לקחתי קצת את הזמן כדי לקבל את המשוב שלחבר'ה על המפגש ונראה שהיה מפגש מאד משמעותי עבורם.
הסימולציה בסוף הפילה כמה אסימוני תאוריה מתחילת המפגש והרגשתי שהם אשכרה יוצאים הביתה עם כלי.
מי כמוני יודעת כמה זה עניין של בחירה כל פעם להשתמש בכלי הזה, כמה האוטומטים שלנו חזקים ונדרשת תשומת לב גדולה כדי לבחור במשהו אחר.
אבל לבחור אפשר כשיודעים שישנה אופציה מיטיבה, וזה מה שאני מרגישה שקרה.

חלקם כבר כתבו במשוב שהתנסו בזה במקום עבודתם כבר אתמול.
תודה רבה על הלב שאתם מפיצים בעולם וכמה נעים לדעת איזה אדוות זה יוצר הלאה.
אתמול בשיחה עם אחד מהם הוא שיתף שכבר דיבר על זה עם אשתו ולקחו את זה משם.

עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד….
אנחנו בדרכנו לעולם מיטיב. לא לשם כך התכנסנו בגדול בגלגול הזה….?"

**
כשנכנסים לסימולציה לא ניתן לדעת איך היא תתפתח.
כמנחה, פעמים רבות עם תחילת הסימולציה מתעורר בי לחץ כלשהו מחשש שההדגמה "תכשל" ולא תעביר את החוויה שאני מקווה שהיא תעביר.
בשיחת חיים "אמיתית" שאינה במסגרת סדנה, קיים לחץ דומה ואולי אפילו גדול יותר שדברים יתפתחו שונה מכפי שאנחנו רוצים או שיקרה משהו שלא נדע איך להגיב אליו.

להיכנס לסיטואציות (סימולציה, שיחה, חיים) בלב פתוח, בנוכחות ובהקשבה זה להסכים לוותר על וודאות.
זה להסכים לא לדעת.
זה להיות יותר סקרן ופחות יודע או בטוח.

אחד הדברים שהכי מלחיצים מנהלים במצבים מורכבים שאני מלווה, זה "מה יקרה אם במהלך שיחה מישהו יגיד משהו שלא תהיה לי תשובה מספיק טובה אליו ולא אדע איך לענות לו".
או ש"מישהו ייקח את השיחה לכיוון שאני לא רוצה ואתקשה להחזיר אותו לכיוון שאני רוצה".

אחת האפשרויות להתמודדות עם החשש הזה מ"מה יקרה אם…" היא להתכונן ככל האפשר לשיחה שיכולה להתפתח בצורות שונות.
להשקיע מחשבה, להתייעץ, לעשות חזרות וסימולציות בינינו לבין עצמנו או עם אחרים.

אפשרות נוספת היא להימנע מהשיחה – לא לתת את המשוב, לא לשאול את השאלה, לא להעלות את הנושא המורכב.
למה להיכנס לזה, אם יש סיכוי שדברים יתפתחו בצורה שאיננו רוצים?

בעיני שתי האפשרויות הללו לגיטימיות וחשובות.
הכנה לקראת שיחה חשובה או הימנעות מהעלאת נושא מסוים בתזמון מסוים יכולות לעשות הבדל גדול.

ועם זאת, במצבים מסוימים, שבהם יש גבול לכמה ניתן להתכונן או שהימנעות אינה תורמת, חשוב לתת מקום גם לאפשרות שלישית – דיאלוג בלב פתוח, בנוכחות ובהקשבה.

**
בסדנאות שהעברתי השבוע עבדנו הרבה עם הכלי הבא:

קודם כל מה חשוב, ורק אחר כך מה עושים.

"מה חשוב" זה מה חשוב לך ומה חשוב לי.

כשאנחנו מקשיבים למישהו אחר, חשוב להבין את נקודת מבטו ואת החוויה שלו: אילו צרכים חשובים הוא היה רוצה שיתמלאו במסגרת ההחלטה שאנו עומדים לקבל? אילו צרכים חשובים הוא חושש שייפגעו אם נלך בכיוון שאנחנו מציעים?

אפשר לנסות להבין את האחר מבלי להתחייב להסכים.
אפשר להיות מחויבים לדיאלוג מבלי להיות להתחייב מראש לתוצאה כזו או אחרת.
אפשר להיות מחויבים לחיפוש טוב משותף ופתרון שמשרת את הצדדים השונים מבלי לדעת מהו והאם הוא בכלל אפשרי בסיטואציה הנוכחית.

**
כשאנו מתמקדים בניסיון להבין מתוך אכפתיות כנה ואותנטית, שני דברים חשובים מתרחשים:

האחד, פעמים רבות אנחנו לומדים משהו שלא ידענו.
חשבנו משהו אחד וגילינו משהו אחר.
סיפרנו לעצמנו סיפור על כך שהאדם עקשן, או חששן, או מונע מאגו וכשבאמת הקשבנו גילינו צורך לגיטימי שגם לנו יש אותו ושאנו מתחברים אליו.
הלמידה הזו פותחת בנו משהו ומקרבת אותנו אל האדם שמולנו.

השני, כשהאדם שמולנו חווה את ההקשבה האמפטית הסקרנית שלנו, ואת כך שבאמת אכפת לנו ממנו, משהו בו נפתח.
אמון מסוים נבנה.
הוא קצת פחות עסוק בלהילחם בנו, להגן על עמדותיו ולשמור על צרכיו וקצת יותר פתוח להקשיב לנו ולראות אותנו.

כשהחיבור הזה נוצר, כשאנחנו מצליחים לשמוע ולראות את האחר, והוא מצליח לשמוע ולראות אותנו, נוצרת בהירות חשובה שלא היתה שם קודם.

כשהתחושה היא של אכפתיות הדדית ורצון אמיתי למצוא דרך שמשרתת את כולם, ממש מרגישים את האנרגיה משתנה, את החיבור ואת הקרבה. ואז גם הגמישות והיצירתיות גדלה.

**
"קודם כל מה חשוב, ורק אחר-כך מה עושים" זה קודם כל מהות וכוונה ורק אחר-כך טכניקה.

הכלי הטכני ללא המהות והכוונה הוא חסר ערך.

משפט אחד במה שאורית כתבה לי היה חזק עבורי במיוחד:
"מי כמוני יודעת כמה זה עניין של בחירה כל פעם להשתמש בכלי הזה, כמה האוטומטים שלנו חזקים ונדרשת תשומת לב גדולה כדי לבחור במשהו אחר."

מניסיון אישי:
גם אחרי שנים רבות של תרגול, הרבה יותר קל לי ללמד את זה או לדבר על זה מאשר לחיות את זה.

במצבים טעונים, שבהם יש מתח, חשש, חוסר אמון או מטענים אחרים, זה לא עניין של מה בכך עבורי להקשיב בלב פתוח, לגלות אכפתיות אמיתית, להסכים לשים את הצרכים העמוקים שלי על השולחן ולהיות נוכח בדיאלוג.

ועם זאת, גם בשיא המורכבות, כפי שאורית כותבת, מרגע שאנו מודעים לאפשרות, הבחירה קיימת והיא בידינו.

כשאני מצליח לממש את הבחירה הזו, כשיש לי מספיק כוחות, משאבים פנימיים ואומץ, זה מוביל לחגיגה גדולה.

אבל לא תמיד אני מצליח. לפעמים כשיש לי פחות כוחות, משאבים פנימיים ואומץ מכפי שהייתי רוצה, אני בוחר להימנע, להתרחק, להעמיד פנים, או לשתף חלקית.

ואז, זה פחות כיף ויותר מעייף.

חשוב לזכור שגם במצבים הללו ישנה בחירה:
בחירה בין שיפוט, האשמה והלקאה עצמית, לבין קבלה, חמלה ואמפטיה עצמית.

**
"קודם כל מה חשוב ורק אחר-כך מה עושים" הוא כלי אחד בסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי.
אתם מוזמנים להירשם לסדרה ולקבל את כל הכלים ישירות למייל שלכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אחריות-תרומה-אשמה-חמלה-אמפטיה

בסדנאות שאני מנחה ובתהליכים שאני עובר ומלווה, לאחריות, בחירה, תרומה, חמלה ואמפטיה יש מקום מרכזי.
הנושאים הללו מהווים מרכיבים יסודיים בתפיסה הנוכחית שלי, שהתפתחה והתהוותה במהלך השנים האחרונות.

הנה מספר מחשבות על אחריות, תרומה, אשמה, חמלה, אמפטיה ויצירת מציאות:

אחריות

יש לנו אחריות מלאה על המחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלנו.
האחריות המלאה שלנו אינה מורידה מאחריותם של אחרים.
כשם שלנו יש אחריות מלאה, כך גם לאחרים יש אחריות מלאה על המחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלהם.

**
תרומה

מערכת היחסים שלנו והמצב שאנו נמצאים בו כרגע הם תמיד תוצר של התרומה ההדדית שלנו ושל אחרים.
בין אם אנו אוהבים את המצב הנוכחי (לדוגמא: מערכת יחסים הרמונית, קריירה משמעותית, בריאות או שפע כלכלי), ובין אם לא (לדוגמא: קשיים במערכת יחסים, עבודה שאיננו אוהבים, חולי או מחסור כלכלי), יש לנו חלק בהיווצרותו.
כשאנחנו חושבים שהמצב הוא כפי שהוא רק (או בעיקר) בגלל אדם אחר או גורם חיצוני כלשהו ולא בגללנו, אנחנו מבולבלים.
גם כשאנחנו חושבים שהמצב הוא כפי שהוא רק (או בעיקר) בגללנו ולא בגלל אנשים אחרים או גורמים נוספים, אנחנו מבולבלים.
המצב הנוכחי הוא תוצר של תרומתם ההדדית של אנשים וגורמים שונים, אנחנו ביניהם.

לא תמיד אנו מודעים לתרומה שלנו אך היא תמיד שם.
לעתים התרומה שלנו פוגעת באנשים אחרים או מחריפה את המצב מבלי שהתכוונו לעשות זאת.
בין אם אנו מודעים לתרומה שלנו ובין אם לא, בין אם התכוונו לתרום בצורה הזו או בצורה אחרת, חשוב שנכיר בתרומה שלנו למצב הנוכחי ולדרך שבה הוא התפתח.
ההכרה בתרומה שלנו ולקיחת אחריות עליה מאפשרת לנו לשנות מצבים שאיננו שבעי רצון מהם.
אנו משפיעים על המצב ויוצרים אותו בעזרת מחשבות שאנו חושבים, מילים שאנו אומרים ופעולות שאנו מבצעים.

**
אשמה

עבור אנשים מסוימים אחריות ותרומה מתחברות לאשמה.
לתפיסתם, אם אנחנו אחראים ותרמנו למצב, אז אנחנו אשמים.
תפיסת אשמה ממוקדת במה שהיה, ובמי צריך לקבל איזה עונש.  
אשמה מחלקת את העולם בצורה דיכוטומית ופשטנית לטובים ורעים, לנכון ולא-נכון, לבסדר ולא-בסדר.
תפיסה המבוססת על אשמה מובילה לשיפוטיות ולהלקאה, עצמית ושל אחרים.

תפיסת אחריות ותרומה ממוקדת בהבנת המצב וכיצד הוא התפתח, במה חשוב לשנות ובאיך ניתן לשפר. 

**
חמלה ואמפטיה

תפיסה המבוססת על אחריות ותרומה מובילה לחמלה ולאמפטיה, גם לאחרים וגם לעצמנו.
עבור אנשים מסוימים חמלה ואמפטיה מתחברות לכניעה או להסכמה.
לתפיסתם, אם יש בנו חמלה או אמפטיה כלפי מישהו, אנו מסכימים עם מעשיו ונותנים להם לגיטימציה.
בעיניי זו פרשנות שגויה.
ניתן להרגיש חמלה ואמפטיה (עצמית או לאחרים) וגם להציב גבול ברור, להטיל עונש או לא להסכים עם משהו שנעשה.

**
חשוב לזכור שהמצב אף פעם אינו סטטי וששינוי מתרחש כל הזמן.
העתיד שלנו נוצר ברגע הזה, בזכות דברים שאנחנו חושבים, אומרים ועושים.
הדבר שאנחנו מתמקדים בו הולך וגדל, אנחנו יוצרים עוד ועוד ממנו.
מיקוד במה שקורה עכשיו ובמה אנו רוצים שיקרה, חשוב יותר ממיקוד במה שקרה.

אם אנחנו חווים מצב לא רצוי, שאיננו אוהבים או שאנו סובלים בו,
חשוב לזכור שתרמנו להיווצרותו, שיש לנו אחריות ויכולת לשנותו ושאיננו אשמים.
חמלה, אמפטיה ואהבה עצמית במצב הנוכחי חשובות לא פחות מלקיחת אחריות ומהכרה בתרומה שלנו.

**
אם המילים הללו נוגעות בכם, משמעותיות עבורכם או מעוררות בכם מחשבות ותחושת שונות, אשמח לשמוע מכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כל קושי הוא שני דברים

קראתי פעם שכשאנחנו פוגשים בעיה כלשהי זה סימן שיש לנו את היכולת להתמודד איתה, ולאחר שנצליח להתגבר עליה, סביר להניח שנפגוש בעיה נוספת מורכבת יותר, שתהיה מותאמת לשלב ההתפתחותי שלנו.

קל להבין את זה במונחים של משחקי מחשב או תחרויות ספורט: ככל שהמיומנות שלנו גדלה נפגוש שלבים מתקדמים יותר ויריבים מאתגרים יותר.
המורכבות הגדלה אינה בהכרח סימן לכך שאנחנו עושים משהו לא נכון ושהמצב מתדרדר אלא שהתקדמנו ושאנחנו יכולים להתמודד עם רמה אחרת של קשיים.

יש משהו ברעיון הזה שמרגיע אותי:
ראשית, הוא משחרר אותי מהמחשבה שבעיה שאני פוגש היא סימן לכך שמשהו לא בסדר בהתנהלות שלי או בחיים ומהציפייה לכך שאגיע כבר למצב שבו הכול שקט, מאוזן, זורם וללא בעיות.
אני מבין שאין מקום מושלם כזה, שאני תמיד בדרך, ושאת השקט והאיזון חשוב למצוא וליצור כבר עכשיו.
שנית, הוא מעורר אצלי סקרנות בנוגע לסוג האתגר המסוים שאני פוגש כרגע ולתרומה ההתפתחותית שלו לשלב הזה של חיי.

**
כל קושי שאנו חווים הוא גם משהו שיש להתגבר עליו וגם הזדמנות להתפתחות ולהתמודדות.

כשמתמקדים בקושי, רואים בעיה לא רצויה שיש לפתור, משהו לא תקין שצריך להעלים.

כשמתמקדים באדם החווה את הקושי, ניתן להבחין בתהליך התפתחות וגדילה שניתן לעבור.
מהותו של תהליך ההתפתחות אינו פתרון הבעיה, אלא פיתוח היכולת לפתור את הבעיה ופיתוח הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות ביכולת לפתור בעיות מהסוג הזה.

במהלך שירותי הצבאי, עברתי תהליך הכשרה שהפגיש אותי עם לא מעט קשיים פיזיים ומנטליים. דברים שנראים בלתי אפשריים ברגע הראשון, הופכים להיות שגרה יומיומית בהמשך.
מעבר להתגברות על קושי כזה או אחר, בתהליך כזה מתפתחת היכולת להתגבר על קשיים ונבנה הביטחון העצמי ביכולת להתמודד עם מה שיגיע.

לא ניתן לעבור את תהליך ההתפתחות ללא ההתמודדות עם הבעיות, ומכאן שבעיה שפוגשים היא גם הפרעה שפוגעת בנו ובחיינו וגם הזדמנות לגדילה ולהתפתחות.

**
התחושות שלנו מושפעות מאוד מהתפיסות שלנו.

כשהתפיסה היא שיש לנו בעיה קשה ומאיימת, התחושה תהיה פחד, חוסר ביטחון, כעס, תסכול, חוסר אונים, עייפות או ייאוש.
כשהתפיסה היא שיש כאן עבורנו הזדמנות לגדילה ולהתמודדות, התחושה תהיה קצת יותר סקרנות, מוטיבציה ואולי אפילו התרגשות.

**
השורות האחרונות עלולות להישמע "רוחניקיות" או קיטשיות ולעורר כעס והתנגדות.

כשאנשים מתמודדים עם קושי גדול זה יכול להיות כואב, מאיים וקשוח ממש.

בדרך כלל לא מרגישים התרוממות רוח, סקרנות והתרגשות, תוך כדי תהליך גירושין סוער, קריסה של עסק, פיטורים מעבודה, מחלה מסכנת חיים, או לאחר חודש וחצי של סגר עם שלושה ילדים קטנים בבית ועבודה מסביב לשעון.

המשפט "כל קושי הוא גם בעיה שיש לפתור וגם הזדמנות להתמודדות" מדגיש את הגם וגם.
במצבים קשים ואינטנסיביים במיוחד, חשוב להתמקד קודם כל בהקלה על הקושי ובייצוב המצב ורק לאחר מכן בתהליך ההתפתחותי.

כשמישהו מרגיש שהוא על סף טביעה, המיקוד הוא הישרדות, להחזיק מעמד ולשמור את הראש מעל המים. זה לא זמן לשיעורי שחייה מתקדמים או לניתוח מעמיק של איך הגענו למצב הזה.
במצבים הללו פעמים רבות נדרשת עזרה חיצונית ומחברים ואנשי מקצוע.

**
יכול להיות שהסיבה שחווינו קושי גדול או בעיה כואבת בעבר, היא כדי שנוכל ללוות אנשים החווים קושי דומה היום.
אחת הסיבות שאני יכול לעבוד בצורה אפקטיבית עם מנהלים היא שחוויתי בעצמי הרבה מאוד קשיים ואתגרים ניהוליים.
דוגמא נוספת – אנשים שחווים שכול ואובדן, הופכים לעיתים למטפלים יוצאי דופן המסוגלים להיות במצבים דומים עם ועבור אחרים.

בהמשך לאותו רעיון – יכול להיות שהסיבה שאנחנו חווים קושי גדול ובעיה כואבת עכשיו, היא כדי שנוכל ללוות בעתיד אנשים שיחוו קשיים דומים?
אולי זו מעין "הכשרה" שלא נרשמנו אליה או שלא בחרנו בה (לפחות לא באופן מודע) שבהמשך תשרת אותנו ורבים אחרים?

בין אם זו הסיבה ובין אם לא, ההתנסות במשהו מעמיקה את ההבנה ואת החוויה שלנו.
גם אם זו לא ה-סיבה שלשמה חווינו את זה, עצם החוויה מפתחת בקרבנו רגישות וחמלה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ההכרעה החשובה מכל

לפעמים כשאני פוגש אדם או טקסט, הדבר הראשון שאני מרגיש זו משיכה או דחייה. 
רק לאחר מכן אני מתחיל להבין ממה הן נובעות. 
כך קרה גם עם הטקסט הבא של סיון רהב מאיר שפגשתי השבוע. 
את המשיכה הרגשתי מייד. לקח לי זמן להבין מה יש בו שעושה לי את זה ומרגיש מדויק עבורי.

הציטוט מתוך הספר "אמונה וביטחון" שנכתב ע"י הרב ישעיהו קרליץ (המכונה החזון א"יש):

"אנחנו נוהגים לפרט את המידות שזקוקות לתיקון – כעס, גאווה, תאווה, קנאה, נקמנות ועוד. התרגלנו לחשוב שאלה הן תכונות נפרדות. 
אבל בשורש הדברים, יש לנו רק מידה אחת טובה ומידה אחת רעה. המידה הרעה היחידה היא ההזנחה, ההחלטה להשלים עם הטבע שלנו, בלי השתדלות. 
בדרך הזו האדם הופך להיות כעסן מצוין, גאוותן מעולה וכן הלאה. לעומת זאת, המידה הטובה היחידה היא הניסיון התמידי להשתפר. הניסיון להשליט את המוסר על הטבע. 
ההכרעה החשובה מכל לא קשורה לתכונות ספציפיות, אלא להחלטה: אם מחליטים לא לזרום אלא לצמוח, לא סתם לחיות אלא להתאמץ, הרי שנלחמים בכל המידות הרעות שיש, ומתקרבים לכל המידות הטובות שיש."

**
כשקראתי את הקטע הזה לראשונה עלה בי פרפור של התרגשות. עצרתי ושהיתי עם זה קצת. לקחתי נשימה עמוקה וקראתי את הקטע שוב, הפעם לאט יותר. המילים כל כך יפות ומדויקות עבורי. מישהו מצליח ללכוד במעט מילים חוויה חזקה שאני ממש מחובר אליה.

אני מתחבר לנושא של שיפור מתמיד, של תהליך למידה וצמיחה מתמשך. הרעיון שהדבר שאנו ממקדים בו את תשומת ליבנו בו הולך וגדל בחיינו, ושאנו הופכים להיות הדבר שאנו מתאמנים בו שוב ושוב, מלווה אותי מזה זמן מה. יש לנו את החופש והאחריות לבחור במה אנו מתמקדים והבחירה הזו משנה את חיינו ומעצבת אותם.

ויש פה משהו נוסף שחזק עבורי: פשטות. 
הבחירה אינה בין אינספור דברים ואפשרויות המציפים ומבלבלים אותנו. היא תמיד רק בין שניים מהם ברגע נתון: בין המידה הרעה לבין המידה הטובה, בין השיפור המתמיד לבין ההזנחה, בין לקיחת אחריות לבין בריחה מאחריות. הפשטות הזו מרגיעה וממקדת אותי. כשאני מבין שהדברים מתנקזים לשני שורשים שאני יכול לבחור ביניהם אני יכול לראות את זה ביתר בהירות ולעשות עם זה משהו. פשטות זו מעשיות.

**
אבל זה לא נגמר שם.

לאחר קריאה שלישית ורביעית התחלתי להרגיש אי-נוחות מסוימת. תחושה עדינה של משהו שלא מדויק עבורי. כמו מוזיקה נפלאה שיש בה צליל שלא יושב במקום ופוגע בהרמוניה שלה. 
שמעתי את זה והרגשתי את זה עוד לפני שיכולתי לשים את האצבע על מה זה בדיוק. 
ואז, לאט לאט גם זה התחיל להתחדד:

כשאנו מקבלים חלקים מסוימים בתוכנו (כמו למשל סבלנות, אהבה, התמדה ונדיבות) ולא מקבלים חלקים אחרים (כמו למשל כעס, קנאה וגאווה) אנו בעצם לא מקבלים בצורה מלאה את עצמנו. 
יכול להיות שהאמונה שאנו צריכים להילחם בחלקים ה"רעים" שלנו, לכבוש ולנצח אותם ושאם רק נתאמץ מספיק נצליח, היא אמונה חוסמת שלא מכירה באנושיות ובמוגבלות שלנו?

מתי איכות מסוימת שלנו הופכת להיות כזו שצריך להילחם בה או להתגבר עליה? 
האם צריך להילחם גם באלימות וגם בכעס וגם בקנאה וגם בעייפות וגם בחוסר האונים וגם בייאוש וגם בפחד?
ואם לא בכולן ורק בחלק מהן, איפה עובר הגבול?
ומה אם נרחיב את זה מחלקים פנימיים בנו לחלקים בחברה שלנו?

ויש כאן עוד משהו…

כילד, העונג המושלם שלי היה בימי שישי, שבוע אחר שבוע: 
זה התחיל בארוחת צהריים משפחתית דשנה טעימה (ארוחת השישי העיקרית שלנו היתה בצהריים), עבר דרך מספר רוגלך פריכים ומפוצצי שוקולד, משם בקו ישיר לשקיעה בספה החומה והרכה שמול הטלויזיה, שהפכה תוך דקות ספורות לשנת צהריים עמוקה המקדימה משחק כדורגל אינטנסיבי ומלא אנדרנלין בן כמה שעות בשכונה.

על פי הטקסט של הרב ישעיהו קרליץ יש לצמוח ולא סתם לזרום, יש להתאמץ-להשתדל-להשתפר ולא סתם לחיות.
לכאורה, זרימה ו"סתם חיים" אינם לגיטימיים. יתכן שהם אפילו מסוכנים כיון שהם מונעים מאיתנו התפתחות חשובה.

כשאני כותב את המילים הללו, אני שם לב לתחושת עצב שלא היתה כאן קודם:

אי-לגיטימציה לזרימה ולהנאה מרגעי חיים יומיומיים מסוכנת לא פחות מאי-התפתחות בעיני. 
אני לא בטוח שרגעים של הנאה מקומדיה דבילית, ממשחק כדורגל או משנת צהריים חשובים לחיים פחות מלימוד מעמיק או מעבודה מאומצת, תכליתית ומשמעותית.

הקושי האישי שלי היום הוא פחות עם אי-הלגיטמציה החיצונית ויותר עם אי-הלגיטימציה הפנימית: 
האם זה בסדר "רק" ליהנות? האם באמת מותר לי להוריד הילוך, לנוח, לצאת להפסקה, לשחק ולזרום? 
במי ובמה אני פוגע כשאני עושה את זה? איפה בחיי כיום אותן שעות עונג מופלאות שחוויתי כילד?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

4 סוגים של "אני רואה אותך"

ארבעה סוגים של "אני רואה אותך":

1. "אני רואה אותך" של יום-יום

"איך עברה הפגישה היום?"

כשאנחנו שואלים מישהי "איך עברה הפגישה שלך היום?"
אנחנו בעצם אומרים לה בין השורות:
אני יודע שזה משהו שעברת היום ושזה העסיק אותך.
מעניין אותי לשמוע איך היה לך כי את מעניינת אותי.
חשוב לי לשמוע על הדבר הזה ולשמוע ממך.

כשטל שלחה לי השבוע הודעת וואטסאפ "ראיתי סרטון שנראה לי שיעניין אותך" עם קישור להרצאה, היא בעצם אמרה לי:
כשפגשתי את הסרטון ההוא אתמול, חשבתי עליך.
שתדע שאני חושבת עליך לפעמים, גם כשאנחנו לא מדברים.
והיה לי מספיק חשוב לשלוח לך את זה, כי אתה חשוב לי.

**
2. "אני רואה אותך" של תודה והערכה

"תודה על העזרה לאיריס עם הבעיה הטכנית היום"

כשאנחנו שולחים למישהו הודעה קצרה בסגנון "תודה רבה שעזרת לאיריס היום עם הבעיה הטכנית שהיתה לה", אנחנו בעצם אומרים שלושה דברים:

א. קלטתי אותך. שמתי לב שעשית את זה. אתה עשית את זה.
הרבה אנשים היו יכולים לעשות את זה, אבל בשורה התחתונה זה היית אתה. ראיתי אותך.

ב. אני מעריך את מה שעשית.
אני מעריך גם את המחווה של הושטת היד לאיריס שהיתה צריכה עזרה, וגם את העזרה שנתת בפועל.
ראיתי אותך ואני מעריך גם את האכפתיות והרגישות וגם את העשייה שנתנה מענה לצורך חשוב.

ג. אני רוצה להודות לך על זה.
זה מספיק חשוב עבורי כדי לעצור ולשלוח לך הודעה.
גם כי מגיע לך וגם כי חשוב לי שתדע שראיתי אותך, שהטוב שאתה עושה לא שקוף.

**
מייל הפרידה האישי שקיבלתי לפני זמן מה מארז, רגע לפני שהוא עזב את הארגון היה משמעותי עבורי.
אולי דווקא משום שלא עבדנו הרבה ביחד והופתעתי מהמחווה הזו.
בשליחת המייל ארז בעצם שידר לי בין המילים:
"ראיתי אותך. שתדע שנגעת בי בתקופה הזו. תודה לך. אני חושב עליך גם עכשיו. להתראות…"

**
3. "אני רואה אותך" של קושי

"הי, מה שלומך? איך עוברים הימים הללו בבידוד?"

כשאנחנו שואלים מישהי "הי, מה שלומך? איך עוברים הימים הללו בבידוד?", אנחנו בעצם מתכוונים לומר:
אני מודע לתקופה הזו שאת חווה ולאתגר שאת מתמודדת איתו עכשיו.
זה לא עובד לידי. אני חושב עלייך.
אכפת לי ממך. את חשובה לי.
חשוב לי שתדע שאני אתך.
את במחשבות שלי. את לא לבד.

הצרכים להיראות ולהיות מובן הם צרכים אנושיים עמוקים.
במצבים של קושי ואתגר כשמישהו יוצר איתנו קשר בצורה הזו, אנחנו מקבלים מענה לצרכים הללו.
זו לא חייבת להיות שאלה או בדיקה.
זו יכולה להיות גם הודעת "שתדעי שאני חושב עלייך היום ומקווה שהכול יעבור בשלום"

תשומת לב אכפתית היא מחווה אנושית פשוטה בעלת השפעה עצומה.

**
4. "אני רואה אותך" של פוטנציאל

"מה דעתך לשלוח הצעה לכנס הזה?"

כשהמנהל שלי הציע לי לפני קרוב לעשרים שנה להגיש הצעה להצגת פרויקט שעשיתי בכנס בינלאומי כלשהו, זה ממש הפתיע אותי.
לא חשבתי שהפרויקט שלי ואני "בליגה" של הכנס.
עד אותו רגע האפשרות הזו לא היתה קיימת עבורי.
מרגע שהמשפט נאמר, האפשרות הפכה להיות חלק מעולמי.
זה מעבר לכנס או לפרויקט המסוים.
זה הרעיון שאני יכול להציג בכנס בינלאומי כלשהו.
וזו גם התרגשות שכך המנהל שלי רואה אותי.
כשמישהו רואה אותנו בצורה מסוימת, הוא מאפשר לנו להיפתח לפוטנציאל שלנו ולראות את עצמנו דרך עיניו.

אני רואה בך משהו שאני לא בטוח שאתה רואה בעצמך.
אני מאמין שאתה מסוגל לעשות את זה. יש לך את זה.
אני מבין שאתה לא בטוח ואני שומע את החששות. יכול להיות שיש בזה משהו.
ועדיין, אני מאמין שיש לך את זה. נראה לי שכדאי לך לנסות ללכת על זה.
אני לא אומר את זה רק כדי לעודד אותך, לחזק אותך או לתת לך מוטיבציה.
אני באמת מאמין בזה.
אני רואה בך משהו שאולי אתה לא רואה בעצמך עדיין, או שאולי אתה מתחיל לראות ולא בטוח שהוא קיים.
אני רואה את זה. אני רואה אותך. אני מאמין בך. אני יודע מי אתה ולאן אתה יכול לגדול ולהתפתח.

**
כשנכנסים לחדר חשוך ועמוס, חשוב לעצור ולתת לעיניים להתרגל לחושך.
לאחר כמה שניות מתחילים לראות יותר ויותר את מה שסביבנו.

כשאנחנו עמוסים ורצים מדבר לדבר, חלק מהעניין הוא לעצור ולשאול את עצמנו:
– את מי חשוב לנו לראות היום?
– למי חשוב שנראה אותו היום?
– עד כמה זה באמת חשוב לנו?

בקרב שבטים מסוימים בדרום אפריקה,
המונח המקובל לאמירת שלום כשפוגשים אדם הוא "Sawu Bona" – "אני רואה אותך".
התגובה השגורה היא "Sikhona" – "אני כאן"

הסדר חשוב ואינו מקרי:
ברמה מסוימת, לפני שאני מבחין בך אינך קיים.
כשאני מבחין בך, אני "יוצר" אותך ומפיח בך חיים.

הזמן שלוקח לכתוב למישהו הודעת "אני רואה אותך" בת 20 מילים הוא חצי דקה.
זה פחות עניין של הזמן שלוקח לעשות את זה ויותר עניין של אכפתיות ושל תשומת לב, של לרצות לראות ושל להיות מסוגל לראות.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

איפה עובר הגבול..??

משוב שקיבלתי השבוע לקטע "כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול":

"יש לי בעיה עם המוחלטות של האמירה הזאת. 
כי אנשים גם אונסים, מכים, מתעללים. 
זה הכי טוב שלהם באותו רגע? תמיד?

כדאי, רצוי וחשוב לסייג את האמירות האלה. 
אפשר בתחילת הקטע. 
משהו בסגנון: אנחנו יוצאים מנקודת הנחה, שאדם שפועל בדרך שאיננה אלימות או פגיעה באחר, משתדל תמיד לעשות את הכי טוב שלו.
אחרת, זה מעורר אנטגוניזם. 
לא כל אחד עושה רק טוב ומשתדל לעשות טוב. בטח לא תמיד. 
ולצערנו, אלה שפועלים מתוך מוטיבציה לפגוע באחרים, הם לא מעטים… 
ולא מעניין איזה מטען הם סוחבים איתם."

**
"כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול" ו-"אם הייתי במקומך הייתי פועל בדיוק כמוך"
הן שתי אמונות שהתפתחו אצלי בשנתיים-שלוש האחרונות,
וכמו כל אמונה אחרת, הן מבוססות על הדרך שבה אני תופס אנשים ותופס את העולם.

מעניין איך אמונות מתפתחות.
הן לא היו שם מאז ומתמיד.
לא זכור לי אירוע מטלטל שיצר אותן בתוכי.
עד לא מזמן, כנראה שהחזקתי אמונות הפוכות או מנוגדות.

**
מירי שפירא היתה הראשונה שפתחה לי את הדלת לעולם התקשורת המקרבת.
אחד הדברים הכי חשובים ומשמעותיים שלמדתי ממירי היה אמפטיה.
איך להיות עם בן אדם, להקשיב לו, לראות אותו, להבין אותו לעומק.
זו לא למידה מנטלית שבה מבינים משהו וממשיכים הלאה, 
אלא למידה התנסותית-חוויתית שחוזרים עליה שוב ושוב ושוב.

באחת הנסיעות המשותפות שלנו מירי שאלה אם אני רוצה להתאמן בלהיות באמפטיה ליגאל עמיר.
לא רק שלא רציתי, השאלה הזו ממש עצבנה אותי.
מאיפה הבאת את זה עכשיו…??
למה שאתן אמפטיה לרוצח ראש הממשלה?
יש כל-כך הרבה אחרים שארצה להיות איתם באמפטיה ויגאל עמיר הוא לא אחד מהם. 
אני יכול לחיות חיים שלמים של אמפטיה, אולי אפילו כמה גלגולים, בלי להגיע אליו.
שחררי אותי מזה.
מספיק עם הצדקנות וההתייפייפות הזו. 
יש דברים שאסור להבין. 
יש אנשים שאסור להיות איתם באמפטיה.

**
מדוע יש אנשים או מעשים שקשה לנו להיות אמפטיים כלפיהם?
שאנחנו לא רוצים אפילו לנסות?

לעתים קרובות אמפטיה נתפסת כהבנה שעלולה להוביל להצדקה שעלולה להוביל לסליחה.

אם אבין אותך, יש סיכוי שתחשוב שאני מצדיק אותך.
עצם המוכנות להיות אתך בדיאלוג או לנסות להבין אותך עלולה לתת לגיטימציה למעשים שלך. 
אם ניתן להבין את מה שעשית, אולי אפשר אפילו לסלוח על זה. 
ואני לא רוצה לסלוח. 
אני כל כך כועס ואני כל כך חושב שזה לא בסדר, 
שלא רק שאיני רוצה לסלוח לך, 
אני רוצה שתיענש בחומרה.

כשאני מאמין שאתה לא בסדר,
וכשאמפטיה מחוברת אצלי להבנה + הצדקה + סליחה, אז עם כל הכבוד, היא לא בשבילך.

נראה לי שיש קושי נוסף להיות באמפטיה, שקשור יותר אלינו ופחות לאדם האחר:

הפחד להשתנות.

אם אניח את האג'נדה והאמונות שלי בצד (אפילו רק לרגע), ואתמקד בלהבין אותך, 
זה יכול להחליש אותי.
במצבים מסוימים עדיף להיות חד וברור.
שחור-לבן.
בלי למצמץ.
אם אבין אותך יותר, אני עלול להתבלבל.
ההבנה עלולה לזרוע בתוכי ספקות. 
לסדוק את תפיסת העולם שלי.
וזה מסוכן.

אי-הרצון והקושי שלנו להיות באמפטיה הוא לא רק עם רוצחים, אנסים, מחבלים, גננות מתעללות וגברים מכים.
הוא גם עם חברי כנסת, קולגות לעבודה, מורים, שכנים, אנשים שחיים או שחושבים אחרת מאיתנו, ואפילו עם חברים ובני משפחה שלא באים לנו בטוב.

**
היום אני רואה את זה אחרת.
אמפטיה ליגאל עמיר זה ניסיון להבין אותו ואת נקודת מבטו.
מה עובר עליו ואיך הוא רואה את העולם.

להבין.

לא להצדיק.
לא להזדהות.
לא לסלוח.
בטח שלא לאהוב.

כשאני באמפטיה עם מישהו, חלק אחד בתוכי יכול להבין אותו ("אם הייתי במקומך הייתי פועל כמוך"),
וחלק אחרי בי יכול לא להסכים, לכעוס, להתנגד לו, להילחם בו, או לרצות שהוא ישב בכלא לשארית חייו.
שני החלקים הללו יכולים להתקיים בתוכי בו-זמנית: האחד מתמקד באדם שמולי, והאחר בי.

**
המשוב שקיבלתי על הקטע גרם לי לעצור ולחשוב.

אני מסכים שהמוחלטות באמירה ("כל אחד", "תמיד", "הכי טוב") מעוררת אנטגוניזם.

מצד שני, איפה עובר הגבול..?

איפה עובר הגבול בין אנשים ש"מותר" להיות באמפטיה כלפיהם לכאלו ש"אסור"?
בין אנשים שהם בני-אדם לאנשים שהם "חיות-אדם"? 
איפה עובר הגבול בין מעשים שמותר לנסות להבין אותם, לכאלו שאסור?

פעם חשבתי שזה פשוט:

"אפס סובלנות לאלימות".
"אפס סובלנות לחוסר-אמינות".

היום אני מאמין שזה יותר מורכב.

נראה לי שבשלב זה, אשאיר את הטקסט כפי שהוא.
שכל אחד ישים לעצמו את הגבול שלו.

יכול להיות שאשלם על כך מחיר.
יש משהו טעון מאוד בנושא הזה.
לחלקנו הוא נוגע במקומות הכי עמוקים, כואבים ורגישים. בפחדים הכי גדולים.

הוא עלול לגרום לאנשים מסוימים, ביניהם חברים קרובים ובני משפחה, להתרחק ממני.
קצת כמו לפני כשנה וחצי, כששיתפתי בקטע המטלטל של טיך נהאת האן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter