תגית: חמלה

שיעורים של כבוד

שיעורים של כבוד:
כבוד למקום שאנשים נמצאים בו.
כבוד למצב שאנשים חווים.
כבוד להתמודדות שאנשים עוברים.
כבוד לקרב שאנשים מנהלים.

**
לבחור להתקרב.
להסכים להיפתח.
לראות קצת יותר.
לחוש את הכאב.
לחוות את חוסר האונים.
להרגיש את הפחד.
להמשיך לנשום.
לנסות להיות.

**
לאט לאט…
קצת יותר כבוד.
קצת יותר ענווה.
קצת יותר אורך-רוח.
קצת יותר חמלה.
קצת יותר אנושיות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

פילוסופית חיים

"לפעמים כשאני פוגש חברים ותיקים, הדבר מזכיר לי כמה מהר חולף הזמן.
הדבר גורם לי לתהות, אם אנו מנצלים את הזמן כראוי.
ניצול נכון של זמן הוא חשוב.
כל עוד יש לנו את הגוף הזה, ובמיוחד המוח האנושי המדהים הזה, אני חושב שכל דקה יקרה מפז.
קיומנו היומיומי מלא תקווה, אם כי אין לנו ערובה לעתיד.
אין כל ערובה שמחר בשעה הזו נהיה כאן.
ובכל זאת אני חושב על המחר בתקווה זו.
לכן עלינו להפיק את המרב מהזמן העומד לרשותנו.

אני חושב שהדרך הטובה ביותר לנצל את הזמן היא זאת:
אם תוכל, עזור לאחרים, ליצורים חיים אחרים.
אם לא, לפחות אל תפגע בהם.
אני חושב שזהו הבסיס לכל הפילוסופיה שלי.

נהרהר בדברים שהם בעלי ערך אמיתי, בדברים המעניקים לחיינו משמעות,
ונקבע את סדרי העדיפויות שלנו על בסיס זה.
תכלית חיינו צריכה להיות חיובית.
לא נולדנו כדי לגרום סבל או לפגוע באחרים.
כדי שחיינו יהיו בעלי ערך, עלינו לפתח תכונות אנושיות בסיסיות – חום, טוב לב, חמלה.
כך יהיו חיינו בעלי משמעות, שלווים ומאושרים יותר."

~ הדאלאי לאמה מתוך "אמנות האושר"

**
היום, בדיוק לפני עשרים שנה.
כמה מהר חולף הזמן.
חיים שלמים…
מזל טוב.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

בלתי אפשרי ולא מתקבל על הדעת

עכשיו,
אחרי יום בילוי משפחתי,
ואחרי צפייה במשחק בלגיה-אנגליה,
תוך כדי ארוחה במסעדה,
ואחרי ריצת ערב,
ואחרי שעברתי במרכז G ההומה,
כדי לקנות קרם הגנה לטיול של מחר,
אני רוצה לכתוב משהו,
על מה שקורה בדרום,
ועל כמה שהמצב בלתי אפשרי,
ולא מתקבל על הדעת.

**
נראה כאילו
מצבים בלתי אפשריים
ולא מתקבלים על הדעת
מתרחשים כל הזמן
ועל דעת כולם.

**
13 ילדים תאילנדים לכודים במערה,
מושכים הרבה יותר תשומת לב, חמלה ודאגה,
מאלפי דונמים ומעשרות אלפי ילדים ישראלים ופלסטינים,
הנמצאים בסכנה גדולה, מוחשית, מיידית ויום-יומית.

ממש כמו אותו תינוק סורי שטבע
ועשה עבודה
שמאות אלפי פליטים לא היו מסוגלים
במשך חודשים ארוכים.

**
אולי יש בנו משהו שנמשך לסיפורים דרמטיים קצרים, בעלי סוף טוב או רע,
שבסיומם אפשר לדעת מי ניצח, לנשום לרווחה או להזיל דמעה,
ומשהו שמשתעמם או בורח מסיפורים מורכבים, נטולי פתרונות פשוטים,
שלא ברור איך, אם בכלל ותוך כמה זמן הם יסתיימו.
גם כשהם בלתי מתקבלים על הדעת.
גם כשהם מטרים בודדים מאתנו.

**
מחר בשעה 18:00 תתחרה נבחרת קרואטיה בגמר המונדיאל.
איפה היו ומה עברו שחקני הנבחרת הזו, והעם זה,
בשנות התשעים, במהלך אותה מלחמה עקובה מדם,
שגבתה מעל עשרים אלף הרוגים ונעדרים?
איפה הם היום ומה הם עוברים עכשיו?

מחר בשעה 18:00 יצפו מיליוני אנשים במזרח התיכון באותו גמר.
חלקם תוך כדי אזעקות וריצה למרחבים מוגנים.
איפה היינו ומה עברנו בשניים-שלושה העשורים האחרונים?
איפה אנחנו היום ומה אנו עוברים עכשיו?
איפה נהיה ומה נעבור בעוד שניים-שלושה עשורים?

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מתוכנתים

מתוכנתים

לאורך עשרות אלפי שנים
תוכנתנו להגיב חזק יותר
לביקורת מאשר למחמאה,
לאיום מאשר להזדמנות,
להפסד מאשר לרווח,
לכאב מאשר לעונג.

**
אנחנו עדיין מתוכנתים.
המנגנונים חזקים ומשפיעים.
לצד התועלת הצפויה למשך החיים
אנו משלמים מחירים על איכות החיים.

**
אולי אפשר להתחיל ללמד בגנים ובבתי הספר
קצת יותר שמחה ואושר.
קצת יותר טוב לב ונדיבות.
קצת יותר הכרת תודה.
קצת יותר אהבה.
קצת יותר שלווה.
קצת יותר חמלה.

**
ועד שזה יקרה,
עד שנשנה את המנגנונים של המדינה, המשרד והמערכת,
אולי נתחיל להשפיע על מנגנוני קבלת ההחלטות של עצמנו?

לגלות את זה.
ללמוד את זה.
לתרגל את זה.
להתאמן בזה.

**
בקטנה.
רק היום.
רק קצת יותר.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אני לא יודע מה עבר עליך אתמול

אני לא יודע מה עבר עליך אתמול
מאיפה הגעת ולאן המשכת.
אני יודע מה עבר עלינו,
איפה אנחנו נמצאים ומאיפה הגענו.

**
יש רופאים המאמינים שהתפקיד העיקרי שלהם הוא לרפא.
יש מורים המאמינים שהתפקיד העיקרי שלהם הוא ללמד.
יש מנהלים המאמינים שהתפקיד העיקרי שלהם הוא לנהל.

**
אני לא בטוח לגבי זה.
יכול להיות שהתפקיד העיקרי שלהם הוא לעודד תהליכי ריפוי, התפתחות או יצירה.
לפגוש בני-אדם, לראות אותם, להקשיב להם ולאפשר לתהליכים הללו להתרחש.

**
מקצועיות היא לא רק ידע, מומחיות וניסיון מעשי.
היא לא רק תקתוק של עבודה.
או תקתוק של אנשים.

מקצועיות היא גם מערכת יחסים.
היא גם תקשורת והקשבה.
היא גם חמלה, ענווה ואנושיות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ארבעה סיפורים אמיתיים על תקווה

לעולם לא אומר משהו שלא יוכל להיחשב כדבר האחרון שאמרתי

בנג'מין זאנדר הינו מנצח, מרצה, סופר ואדם מעורר השראה.
בפברואר 2008 הוא העביר הרצאת TED בת כעשרים דקות 
שתורגמה לארבעים וחמש שפות ונצפתה ע"י מיליוני אנשים ברחבי העולם.
הנה תמלול החלק האחרון של אותה הרצאה מרגשת (ההרצאה המלאה בקישור הבא):

מה שאנו אומרים באמת משפיע.
המילים שיוצאות מפינו משנות.
למדתי זאת מאישה ששרדה את אושוויץ,
אחת מהניצולות הבודדות.
היא הלכה לאושוויץ כשהיתה בת 15,
אחיה היה בן 8, הוריה אבדו.
והיא סיפרה לי זאת.
היא אמרה:
"היינו ברכבת לאושוויץ ואני הבטתי למטה,
וראיתי שנעליו של אחי נעלמו.
ואמרתי, 'איזה טיפש. למה אינך שומר על הדברים שלך, אלוהים אדירים!'
כמו שאחות גדולה מדברת אל אחיה הקטן.

למרבה הצער, זה היה הדבר האחרון שהיא אמרה לו,
כי היא לא ראתה אותו שוב. 
הוא לא ניצל.
אז כשהיא ניצלה מאושוויץ, היא נדרה נדר.
כך היא סיפרה לי.
היא אמרה: "יצאת מאושוויץ אל החיים ונדרתי נדר.
והנדר היה שלעולם לא אומר משהו 
שלא יוכל להיחשב כדבר האחרון שאמרתי."

האם אנו יכולים לעמוד בנדר שכזה?
כנראה שלא.
אנו עוד נטעה, נפגע בעצמנו ונפגע באחרים.
אך זו אפשרות שראוי לשאוף אליה.

**
מסכנה אמא שלו

השבוע, לקראת יום הזיכרון,
התפרסם בידיעות אחרונות מכתב שכתב שלמה בראבא לליאור וישינסקי ז"ל
שנהרג בשנת 2004 בפעילות מבצעית ברפיח, ובו הוא מספר לו על אביו שלמה וישינסקי.
להלן חלק מאותו מכתב:

"אני זוכר שתפסו אותו בדרך להצגה ואמרו לו בשידור חי:
'חיסלנו מהאוויר חולית מחבלים,
ואנחנו שמחים לבשר לך שאחד מהם הוא באופן ודאי
המחבל שירה את הטיל שגרם למותו של בנך.
מה יש לך להגיד על כך?'
ואבא שלך ענה:
'מסכנה אמא שלו'."

~
"מסכנה אמא שלו."

כל כך מעט מילים.
כל כך הרבה כאב.
כל כך הרבה חמלה.
כל כך הרבה תקווה. 

**
מבט אחר על יום הזיכרון

הרב מנחם בומבך, עומד בראש המדרשה החסידית שאותה הקים בביתר עלית.

בסרטון הבא (5:24 דקות)
מקדיש הרב בומבך את השיעור ליום הזיכרון.
הוא מתווך לתלמידיו נקודות מבט חדשות,
חושף אותם לסיפורים על חללי צה"ל,
נוגע בחשיבות של הכרת התודה לחיילים
ומבקש מהם לקרוא תהלים לזכרם.

זהו אינו עוד סיפור על פילוג ושנאה.
זהו סיפור אמיתי על חיבור ועל תקווה.
על לקיחת אחריות, על עשייה, על שינוי מציאות.

**
חוגגים 70, בונים 100

"בעולם גדוש כל כך בסכסוכים וביריבויות,
שבו כל צד נחוש כל כך לדבוק בנקודת מבטו,
מצאתי קרן אור נדירה.
בלב המזרח התיכון, בסביבה רגישה מבחינה חברתית,
במקום בו הקצה הדרומי של הגדה המערבית
צופה אל עבר עיירות פיתוח הגובלות ברצועת עזה,
קבוצת יזמים חברתיים בעלי חזון
החליטה להגדיר את חלום החלוציות של היום
ולהאיר את המדבר."

כך פותח לארי קינג את הסרטון הקצר (פחות מ-4 דקות) הבא.

יש אנשים שעסוקים בלהאשים אחרים.
יש אנשים שעסוקים בלהסביר למה אי אפשר.
יש אנשים שעסוקים בלתרץ תירוצים.

רוני פלמר, מייסד ומנכ"ל תנועת אור, ואנשיו, עסוקים ביצירת שינוי.
בפיתוח חזון ארוך טווח, בעשייה יומיומית בשטח, 
וברתימת כל מי שצריך כדי שהשינוי שהם מכוונים אליו יקרה.

כשאני רואה סרטון מעורר השראה,
אני תוהה לפעמים עד כמה הוא אמתי.
בסרטים הכול נראה יפה ואופטימי יותר.

לשמחתי, במקרה המסוים הזה, 
יש לי הזכות להכיר אישית את רוני פלמר.
הבן אדם אמתי.
הארגון אמתי.
הסרטון מסתיים במילים "חוגגים 70, בונים 100."
שילוב נדיר של הסתכלות ארוכת טווח (חזון 2048),
יכולת ביצוע יוצאת דופן,
עבודה יומיומית לאורך שנים שרק הולכת ומתפתחת
ואנרגיה עצומה שלא נגמרת.

מכירים משפחה שרוצה להצטרף לחזון ולעבור לנגב או לגליל?
שלחו להם את המייל הזה או ספרו להם על תנועת אור.

**
בנג'מין זאנדר ושורדת אושוויץ.
שלמה וישינסקי ובנו ליאור ז"ל.
הרב מנחם בומבך והמדרשה החסידית.
רוני פלמר ותנועת אור.

סיפורים אמיתיים.
על אנשים אמיתיים.
על חמלה.
על כאב.
על לקיחת אחריות.
על יצירת שינוי.
על אפשרות.
על תקווה.

הסיפורים נגעו בכם?
מוזמנים לכתוב לי כמה מלים ולהעביר אותם הלאה…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ללמד חמלה

ללמד חמלה

"למדו אותם לזהות אנשים שזקוקים למילה טובה דווקא כשהם לא במיטבם.
הסתכלו ביחד על ילד שמתנהג 'לא יפה' בגינה,
ובמקום לספר את הסיפור הרגיל על הטוב והרע,
ספרו להם שכנראה כואב לו או קשה לו ושאולי הוא צריך חיבוק או מילה טובה.
כי ילדים שידעו שהעולם לא נחלק לנכון ולא נכון, שחור ולבן, צודק וטועה, ידעו חמלה.
ספרו להם שהדבר שהכי ישמח אותם הוא להיות טובים עם אחרים,
לדעת להקשיב, לתת מחמאה, להגיד מילה טובה דווקא כשקשה –
ואז תוכלו להיות רגועים.
כי אנשים כאלה, ילדים כאלה, אף פעם לא באמת יהיו לבד שם בחוץ.
וכשהם יביטו במראה הם יביטו בעצמם בחמלה,
ידעו לחשוב על עצמם טוב גם כשלא טוב להם,
ידעו לראות טוב באחרים ולייצר טוב מסביבם."

~ מתוך "חיימשלי" מאת עינת נתן (עמוד 130)

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מתה להיות אני

מתה להיות אני

"בכל פעם ששוחחתי על מחלות, על פוליטיקה או על מוות, ניכר שהדעות שלי שונות באופן קיצוני מדעותיהם של אחרים בשל החוויה שעברתי, ולכן פשוט לא יכולתי להתערב בסוגיות אלה.
התחלתי להבין שיכולתי לשפוט ולערוך הבחנות 'נפגמה'.
כבר לא הייתי מסוגלת להבחין באופן מוחלט בין טוב לרע, בין נכון לשגוי, משום שלא הייתי נתונה לשום שיפוטיות במהלך חווית סף המוות שלי.
היו שם רק חמלה ואהבה ללא תנאי.
ועדיין הרגשתי כך כלפי הסובבים אותי.

גיליתי, למשל, שאיני חשה אלא חמלה כלפי כל הפושעים והטרוריסטים בעולם, וכן כלפי קורבנותיהם.
הבנתי, כפי שמעולם לא הבנתי קודם לכן, שכדי שאנשים יבצעו מעשים כאלה, הם חייבים לחוש בלבול רב, תסכול, כאב ושנאה עצמית.
אדם שמח, המגשים את עצמו, לעולם לא היה עושה מעשים כאלה!
נפלא להיות בחברת אנשים שמעריכים את עצמם וחולקים את אהבתם ללא תנאי.
רק אדם חולה (מבחינה רגשית) מסוגל לבצע פשעים כאלה – למעשה, הוא דומה מאוד לאדם הסובל מסרטן.

אבל שמתי לב שהסובלים מסוג מיוחד זה של סרטן 'נפשי' זוכים ליחס של איבה בחברה שלנו,
ויש להם סיכוי קטן מאוד לקבל עזרה מעשית שתיטיב עמם, דבר שרק מחריף את מצבם.
בכך שאנו מתייחסים כך לאנשים כאלה, אנחנו מאפשרים ל'סרטן' שבחברה שלנו לגדול.
הבנתי שלא יצרנו חברה המקדמת החלמה נפשית וגופנית גם יחד.

לא יכולתי לתפוש עוד את העולם במונחים של 'אנחנו ו'הם' – כלומר, קורבנות ופושעים.
אין 'הם'; זה הכול 'אנחנו'.
כולנו אחד, תוצרים של היצירה שלנו, של כל מחשבותינו, של מעשינו, של אמונותינו.
אפילו הפושעים הם קורבנות של השנאה העצמית ושל הכאב שהם חשים.

גם את המוות כבר לא תפשתי כפי שאחרים תפשו אותו, ולכן היה לי קשה מאוד להתאבל על אנשים.
כמובן, אם מישהו קרוב אלי הלך לעולמו, הייתי עצובה משום שהתגעגעתי אליו.
אבל כבר לא התאבלתי על המתים, משום שידעתי שהם עוברים לעולם אחר, וידעתי שהם מאושרים!
אי אפשר להיות עצובים שם.
בה בעת ידעתי גם שאפילו מותם מושלם, ושהכול מתנהל בדיוק כפי שהוא אמור להתנהל על פי התמונה הגדולה יותר."

~ מתוך "מתה להיות אני" / אניטה מורז'אני (עמודים 134-135)

**
כשקוראים את הטקסט הזה (או טקסט בכלל)
אפשר להבין או לא להבין.
אפשר להסכים או לא להסכים.
ואפשר גם…
לבדוק בסקרנות מה הוא מעורר בנו
ואיך אנחנו מרגישים כשאנו קוראים אותו.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לפגוש את האויב

מפות שטח מלמדות אותנו על שטח.
מפות תודעה מלמדות אותנו על תודעה.
מפות הן לא השטח עצמו, לא התודעה עצמה.
מפות מאפשרות לנו להתמצא יותר טוב בשטח שאנו משוטטים בו.
להבין קצת יותר את המקום שאנו נמצאים בו.

באחד הפוסטים הקודמים, הזכרתי את העיקרון ה-26 
שהתייחס לארבעת "התחומים הקורנים" (כך הם מכונים): טוב לב אוהב, חמלה, אושר ושלווה.
בשבוע שעבר נתקלתי במפה המתייחסת לתחומים הללו.
זוהי מפה תודעתית המתייחסת לארבעת התחומים (או "האיכויות הבלתי מוגבלות")
ומסייעת להבחין בינם לבין האויבים הקרובים והרחוקים שלהם.

הרי היא לפניכם.
המפה והציטוטים מתוך "המקומות שמפחידים אותך" מאת פמה צ'ודרון:

**
לפגוש את האויב

"מהות הגבורה היא לחיות ללא הונאה עצמית. 
אך בחינה עצמית כנה של מעשינו אינה דבר קל לביצוע. 
כשאנו רואים את עצמנו כפי שאנחנו, בהתחלה אנחנו חשים מבוכה ומרגישים לא בנוח. 
דרך תרגול התבוננות עצמית בהירה ויציבה אנחנו רואים דברים שהיינו מעדיפים לא לראות, 
כמו שיפוטיות, קטנוניות ויוהרה. 
אלא אינם חטאים. 
אלה התניות זמניות של התודעה, והן ניתנות לשינוי. 
ככל שנלמד להכיר אותן, כך הן יאבדו מכוחן. 
בדרך זו אנו לומדים לתת אמון בפשטות של הטבע הבסיסי שלנו, המשוחרר מן המאבק בין טוב לרע.

כלוחמים אנחנו מתחילים לקחת אחריות על חיינו. 
אנחנו נושאים איתנו מטען רב שכבר אינו משרת אותנו יותר. 
האימון מעודד אותנו לפתוח את התיקים שלנו ולראות מקרוב מה יש בתוכם. 
בעשותנו זאת אנחנו מתחילים להבין שחלק גדול ממה שאנו סוחבים איתנו, אינו נחוץ עוד.

ישנן הנחיות מסורתיות שתומכות בנו בתהליך זה המתייחס לארבע האיכויות הבלתי מוגבלות. 
לאויב קרוב יש דמיון לאחת מארבע האיכויות הללו, אך במקום לשחרר אותנו לחופשי, הוא מכביד עלינו והופך לנטל. 
אויב רחוק הוא היפוכה הגמור של האיכות הבלתי מוגבלת, וגם הוא כמובן, עומד בדרכנו."

**
א. נדיבות אוהבת (טוב לב אוהב)

"האויב הקרוב, או הבנה לא נכונה של נדיבות אוהבת, הוא הצמדות. 
המושג הטיבטי להנצ'ק מבטא אותו היטב. 
להנצ'ק מצביע על האופן שבו אהבה זורמת וחופשית – עלולה לסטות מן הדרך ונתקעת… 
איכות הלהנצ'ק מאופיינת בתלות בזולת ובמיקוד בעצמנו, 
כאילו טווינו את עצמנו אל תוך רשת של קושי נפשי משותף עם מישהו אחר. 
התייחסות כזו, מעצם טבעה, בולמת את ההתפתחות שלנו כבני אדם. 
מערכת יחסים המוגדרת כלהנצ'ק הופכת להיות, באופן בלתי נמנע, מקור לרוגז, 
ומעוותת את יכולתנו לראות את הדברים כפי שהם באמת.

האויב הרחוק, או ההיפוך הקוטבי של הנדיבות האוהבת, הוא השנאה או הסלידה. 
חסרונה הבולט של הסלידה הוא תחושת הבידוד שהיא מעוררת בנו. 
היא מחזקת את האשליה שאנו נפרדים. 
אלא שממש בתוך הנוקשות והחום של השנאה, נמצאת הנקודה הרכה של הבודהיצ'יטה.
הפגיעות שלנו שנחשפת בעימותים קשים, היא שגורמת לנו להיסגר."

**
ב. חמלה

"לחמלה יש שלושה אויבים-קרובים: רחמים, הצפה וחמלה של טפשים. 
אפשר בקלות לטעות ולחשוב שרחמים או חמימות מקצועית הם חמלה אמיתית. 
כשאנחנו מזדהים עם תפקיד המושיע, אנו רואים את הזולת כחסר אונים. 
במקום לחוש את כאבו, אנו מפרידים את עצמנו. 
אם הייתם פעם בצד שקיבל רחמים, אתם יודעים כמה זה יכול להכאיב. 
במקום להרגיש חמימות ותמיכה, כל מה שאנו מרגישים הוא ריחוק. 
הצפה היא תחושת חוסר אונים. 
אנחנו חשים שלנוכח סבל כה רב דבר לא יוכל לעזור. 
הייאוש מרפה את ידינו… 
כאשר כאבו של מישהו מעורר בנו פחד, אנו מתכנסים פנימה ומציבים קירות הגנה. 
אנחנו חרדים מפני שאנו חשים שאיננו יכולים להתמודד עם הכאב. 
לפעמים עלינו לראות בחרדה זו סימן לחוסר המוכנות שלנו להיפתח עד כדי כך. 
אם איננו מסוגלים להפנות את תשומת הלב שלנו, 
ייתכן שנוכל להרפות מהסיפור שאנו מספרים לעצמנו ולחוש את אנרגיית הכאב בגופנו ולו לרגע,
מבלי לאבד את העשתונות או לסגת. 
ואם כל הדרכים הללו אינו אפשריות, 
אנו מתייחסים בחמלה אל המגבלות הנוכחיות שלנו, וממשיכים הלאה. 
האויב הקרוב השלישי של חמלה הוא חמלה של טפשים. 
מדובר כאן בהימנעות מעימות תוך שמירה על תדמיתנו, והקפדה על נדיבות וטוב לב, 
במקום שבו יש לומר 'לא' נחרץ. 
משמעות החמלה אינה רק 'להיות טוב'. 
כשאנו מוצאים את עצמנו במערכת יחסים תוקפנית, עלינו להציב גבולות ברורים. 
הדבר הנדיב ביותר שאנו יכולים לעשות למען כל המעורבים בדבר הוא לדעת מתי לומר 'די'.

האויב הרחוק, או היפוכה הקוטבי של החמלה, הוא האכזריות. 
כשאנחנו מגיעים לגבול היכולת שלנו לסבול, האכזריות מגינה עלינו לפעמים מהפחד שלנו מכאב…
אנחנו מגנים על הפגיעות והפחד שלנו בעזרת קשיחות. 
אם לא נבחין שבעשותנו כך אנחנו פוגעים בעצמנו באותה מידה שאנו פוגעים בזולת, 
לעולם לא נשתחרר. "

**
ג. שמחה (אושר)

"האויב הקרוב של השמחה הוא התרגשות יתר. 
אנחנו יכולים ללבות את עצמנו למצב של מאניה 
ולחשוב בטעות שמעוף מעל ייסורי העולם הוא שמחה ללא תנאי. 
גם כאן, במקום להתחבר עם הזולת, התרגשות היתר מפרידה אותנו. 
שמחה אמיתית אינה תחושת אופוריה או אקסטזה 
אלא מצב של הוקרה שמאפשר לנו להיות שותפים מלאים בחיינו במלואם. 
אנחנו לומדים לשמוח במזלנו הטוב ובמזלו הטוב של האחר.

האויב הרחוק של השמחה הוא הקנאה. 
לפני שתרגלתי שמחה במזלם הטוב של אחרים, לא ידעתי שאני מסוגלת להיות כל כך קנאית.
כשגיליתי זאת הרגשתי מושפלת, בלשון המעטה. 
נדהמתי לראות באיזו עוינות התייחסתי להצלחה של אנשים אחרים. 
אולי בגלל שתרגולים אלו חושפים את מגרעותינו הנסתרות, 
אנחנו חשים לפעמים חוסר חשק לתרגל אותם, אך זוהי בדיוק הסיבה לכך שעלינו להמשיך ולהתאמן:
אנחנו צריכים לתרגל כדי לדעת לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, על כל המרכיבים שלנו."

**
ד. תודעה שוות יחס (שלווה)

"האויב הקרוב של התודעה שוות היחס הוא התנתקות או אדישות. 
במיוחד בתרגול רוחני, קל לטעות ולחשוב שתלישות וריחוק מהכאוס של החיים הם שלווה מאוזנת אמיתית. 
אנחנו פתוחים, ידידותיים, שלווים ומתגאים בכך שהצלחנו להתעלות מעל לעליות ולמורדות הרגשיים שלנו. 
אם אנחנו חשים מועקה, מבוכה או כעס, אנחנו מרגישים שנכשלנו. 
אך התפרצות רגשית איננה בגדר מעידה רוחנית. 
היא המקום שבו הלוחם לומד חמלה מהי. 
זהו המקום שבו אנו לומדים להפסיק להיאבק בעצמנו. 
רק כאשר נוכל לשהות עם המקומות שמפחידים אותנו, 
השלווה שוות-היחס שלנו תהיה בלתי ניתנת לערעור.

האויב הרחוק של התודעה שוות היחס הוא הדעה הקדומה. 
אנחנו צדקניים לגבי האמונות שלנו ונוקטים עמדה מוצקה בעד או נגד אחרים. 
אנחנו בוחרים צד מסוים. החשיבה שלנו הופכת להיות חד ממדית. יש לנו אויבים. 
קיטוב זה הוא המכשול לשלוות נפש אמיתית, שהיא המקור לפעולה מלאת חמלה."

**
עד כאן המילים של פמה צ'ודרון.

בזכות הטקסט הזה יכולתי לראות השבוע ביתר בהירות כמה מהאויבים הללו.
פגשתי קנאה, רחמים, הצפה, סלידה, שנאה, דעה קדומה וניתוק בתוכי וסביבי.
לצדם פגשתי גם נדיבות אוהבת, חמלה, שמחה ותודעה שוות יחס.

קשה לבטא את זה במילים…
התחושה היא שמשהו נחווה השבוע קצת אחרת…
אולי זו האינטימיות עם האויבים שפמה מדברת עליה:

"תרגולי הלב מכינים אותנו להיכרות אינטימית עם האויבים הקרובים ועם האויבים הרחוקים. 
אנחנו מזמינים אותם לביקור באמצעות תרגול. 
כשאנחנו מכירים טוב יותר את יכולתנו הטבעית לשמוח, 
באותה מידה אנחנו לומדים להכיר גם את הקנאה ואת הכעס שלנו. 
כשאנחנו מתחילים לתרגל איך לפתוח את ליבנו, 
אנחנו מתחילים לראות בבירור את הדעות הקדומות ואת חוסר האכפתיות שלנו. 
אויבים אלו הם מורים טובים שמראים לנו שאנו יכולים לקבל את עצמנו ואת האחרים
למרות המגרעות וחוסר השלמות."

**
שתהיה שבת של שלום,
הרבה טוב לב אוהב, חמלה, שמחה ושלווה,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

להרגיש נוח עם חוסר ודאות

להרגיש נוח עם חוסר ודאות

"אלה המשקיעים עצמם בתרגול התעוררות בודהיצ'יטה נקראים בודהיסטוות או לוחמים –
לא לוחמים הורגים אלא לוחמים שנמנעים מתוקפנות וקשובים לבכיו של העולם.
לוחמי בודהיסטווה מתמודדים עם מצבים מאתגרים כדי להקל על הסבל.
הם מוכנים לפרוץ את התגובתיות האישית והרמייה העצמית.
הם מקדישים עצמם לגילוי אנרגיית היסוד הצרופה של בודהיצ'יטה.

הלוחם משלים עם הידיעה שאיננו יכולים לחזות מה עתיד לקרות לנו.
אנחנו יכולים לנסות לשלוט בבלתי נשלט 
ולחפש לעצמנו תחושת ביטחון ועתיד צפוי יותר, בתקווה לחיים נוחים ובטוחים.
אבל האמת היא שלעולם לא נוכל להימנע מאי ודאות.
חוסר הידיעה הזה הוא חלק בלתי נפרד מן ההרפתקה.
הוא גם מה שמעורר בנו פחד.

תרגול הלוחם יכול להתבצע בכל מקום.
הכלים שברשותנו כוללים מדיטציה בישיבה, טונגלן, תרגול מנטרות 
וטיפוח ארבע המידות הבלתי מוגבלות, שהן טוב לב אוהב, חמלה, שמחה ושוויון נפש.
בעזרת האימונים הללו נמצא את רגישות הבודהיצ'יטה בצער ובהכרת תודה,
מעבר לקשיחות הזעם ולחרדת הפחד.
בבדידות, כמו גם בטוב הלב, נחשפת המקודה הרגישה של הטוב הבסיסי.
אבל בתרגול בודהיצ'יטה אין שום הבטחה לסוף טוב.
לחלופין, אותו 'אני' שמבקש למצוא ביטחון – שמבקש להיאחז במשהו – 
ילמד סוף-סוף להתגבר.

כאשר מתעורר בנו ספק אם מתאים לנו בכלל לתרגל את דרך הלוחם,
אנחנו יכולים להתעמק בשאלה הבאה:
'האם עדיף להתבגר ולהתייחס לחיים כפי שהם, או לבחור לחיות ולמות בפחד?' "

**
בדיוק היום אני חוגג יום הולדת.
הציטוט מתוך ספרה הנפלא של פמה צ'ודרון "להרגיש נוח עם חוסר ודאות"
שפרגנתי לעצמי כמתנת יום הולדת.

היום שמסתיים בעוד דקות ספורות היה יום הולדת של חיים מלאים.
ממש כמו בספרים.
נראה שה"הפקה" עשתה את העבודה שלה "כמו שצריך" 🙂

שיהיה שבוע מבורך,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter