תגית: התמודדות

כל קושי הוא שני דברים

קראתי פעם שכשאנחנו פוגשים בעיה כלשהי זה סימן שיש לנו את היכולת להתמודד איתה, ולאחר שנצליח להתגבר עליה, סביר להניח שנפגוש בעיה נוספת מורכבת יותר, שתהיה מותאמת לשלב ההתפתחותי שלנו.

קל להבין את זה במונחים של משחקי מחשב או תחרויות ספורט: ככל שהמיומנות שלנו גדלה נפגוש שלבים מתקדמים יותר ויריבים מאתגרים יותר.
המורכבות הגדלה אינה בהכרח סימן לכך שאנחנו עושים משהו לא נכון ושהמצב מתדרדר אלא שהתקדמנו ושאנחנו יכולים להתמודד עם רמה אחרת של קשיים.

יש משהו ברעיון הזה שמרגיע אותי:
ראשית, הוא משחרר אותי מהמחשבה שבעיה שאני פוגש היא סימן לכך שמשהו לא בסדר בהתנהלות שלי או בחיים ומהציפייה לכך שאגיע כבר למצב שבו הכול שקט, מאוזן, זורם וללא בעיות.
אני מבין שאין מקום מושלם כזה, שאני תמיד בדרך, ושאת השקט והאיזון חשוב למצוא וליצור כבר עכשיו.
שנית, הוא מעורר אצלי סקרנות בנוגע לסוג האתגר המסוים שאני פוגש כרגע ולתרומה ההתפתחותית שלו לשלב הזה של חיי.

**
כל קושי שאנו חווים הוא גם משהו שיש להתגבר עליו וגם הזדמנות להתפתחות ולהתמודדות.

כשמתמקדים בקושי, רואים בעיה לא רצויה שיש לפתור, משהו לא תקין שצריך להעלים.

כשמתמקדים באדם החווה את הקושי, ניתן להבחין בתהליך התפתחות וגדילה שניתן לעבור.
מהותו של תהליך ההתפתחות אינו פתרון הבעיה, אלא פיתוח היכולת לפתור את הבעיה ופיתוח הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות ביכולת לפתור בעיות מהסוג הזה.

במהלך שירותי הצבאי, עברתי תהליך הכשרה שהפגיש אותי עם לא מעט קשיים פיזיים ומנטליים. דברים שנראים בלתי אפשריים ברגע הראשון, הופכים להיות שגרה יומיומית בהמשך.
מעבר להתגברות על קושי כזה או אחר, בתהליך כזה מתפתחת היכולת להתגבר על קשיים ונבנה הביטחון העצמי ביכולת להתמודד עם מה שיגיע.

לא ניתן לעבור את תהליך ההתפתחות ללא ההתמודדות עם הבעיות, ומכאן שבעיה שפוגשים היא גם הפרעה שפוגעת בנו ובחיינו וגם הזדמנות לגדילה ולהתפתחות.

**
התחושות שלנו מושפעות מאוד מהתפיסות שלנו.

כשהתפיסה היא שיש לנו בעיה קשה ומאיימת, התחושה תהיה פחד, חוסר ביטחון, כעס, תסכול, חוסר אונים, עייפות או ייאוש.
כשהתפיסה היא שיש כאן עבורנו הזדמנות לגדילה ולהתמודדות, התחושה תהיה קצת יותר סקרנות, מוטיבציה ואולי אפילו התרגשות.

**
השורות האחרונות עלולות להישמע "רוחניקיות" או קיטשיות ולעורר כעס והתנגדות.

כשאנשים מתמודדים עם קושי גדול זה יכול להיות כואב, מאיים וקשוח ממש.

בדרך כלל לא מרגישים התרוממות רוח, סקרנות והתרגשות, תוך כדי תהליך גירושין סוער, קריסה של עסק, פיטורים מעבודה, מחלה מסכנת חיים, או לאחר חודש וחצי של סגר עם שלושה ילדים קטנים בבית ועבודה מסביב לשעון.

המשפט "כל קושי הוא גם בעיה שיש לפתור וגם הזדמנות להתמודדות" מדגיש את הגם וגם.
במצבים קשים ואינטנסיביים במיוחד, חשוב להתמקד קודם כל בהקלה על הקושי ובייצוב המצב ורק לאחר מכן בתהליך ההתפתחותי.

כשמישהו מרגיש שהוא על סף טביעה, המיקוד הוא הישרדות, להחזיק מעמד ולשמור את הראש מעל המים. זה לא זמן לשיעורי שחייה מתקדמים או לניתוח מעמיק של איך הגענו למצב הזה.
במצבים הללו פעמים רבות נדרשת עזרה חיצונית ומחברים ואנשי מקצוע.

**
יכול להיות שהסיבה שחווינו קושי גדול או בעיה כואבת בעבר, היא כדי שנוכל ללוות אנשים החווים קושי דומה היום.
אחת הסיבות שאני יכול לעבוד בצורה אפקטיבית עם מנהלים היא שחוויתי בעצמי הרבה מאוד קשיים ואתגרים ניהוליים.
דוגמא נוספת – אנשים שחווים שכול ואובדן, הופכים לעיתים למטפלים יוצאי דופן המסוגלים להיות במצבים דומים עם ועבור אחרים.

בהמשך לאותו רעיון – יכול להיות שהסיבה שאנחנו חווים קושי גדול ובעיה כואבת עכשיו, היא כדי שנוכל ללוות בעתיד אנשים שיחוו קשיים דומים?
אולי זו מעין "הכשרה" שלא נרשמנו אליה או שלא בחרנו בה (לפחות לא באופן מודע) שבהמשך תשרת אותנו ורבים אחרים?

בין אם זו הסיבה ובין אם לא, ההתנסות במשהו מעמיקה את ההבנה ואת החוויה שלנו.
גם אם זו לא ה-סיבה שלשמה חווינו את זה, עצם החוויה מפתחת בקרבנו רגישות וחמלה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לחטוף ביקורת

בשבועות האחרונים אני "חוטף" הרבה ביקורת על הכתיבה שלי.
זו בעיקר ביקורת שאני מזמין:
חלקה מגיע מאנשים ששולחים לי חוות דעת מקצועית חד-פעמית על כתב היד שאני שולח להם ורוצה להפוך לספר.
ביקורת מתמשכת נוספת מגיעה אחת לכמה ימים ממישהי שמלווה אותי בכתיבת הספר, בכל פעם שאני מסיים מקטע נוסף של עבודה. 
בחודשיים האחרונים השתתפתי בסדנת כתיבה מתוך כוונה לפתח את יכולת הכתיבה שלי. במהלך הסדנה קיבלתי פעמיים בשבוע ביקורת על מטלות כתיבה שהגשתי.
זה הרבה ביקורת.
אני לא זוכר מתי בשנים האחרונות קיבלתי כל כך הרבה ביקורת.

חשבתי שיהיה לי יותר קל – גם בהיבט של להתקדם עם הספר וגם בהיבט של להכיל את הביקורת והמשוב שאני מקבל. 
בסרט הרומנטי שדמיינתי לעצמי אני מקבל משוב, לומד ממנו, משנה משהו בכתיבה, הכתיבה משתדרגת, אני מתפתח וכולם מבסוטים.
אחרי הכול אני כותב קבוע כבר תשע שנים. אלפי אנשים קוראים את הפוסטים שלי. 
אחוזי הפתיחה של המיילים שאני שולח גבוהים ואני מקבל בכל שבוע תגובות מרגשות ומחממות לב.
אני חי את התכנים שאני כותב עליהם כבר שנים והם עוברים חזק בסדנאות, בקורסים ובתהליכים שאני מנחה.
אז מה הסיפור…?

בפועל, זה ממש לא פשוט לי. 
קיויתי שאצטרך להשקיע הרבה פחות עבודה ושקצב ההתקדמות שלי יהיה הרבה יותר גבוה. 
שהתהליך יהיה הרבה יותר מהנה וממלא. שהוא יאתגר אותי אבל בקטע יותר נעים. 
אני מוצא את עצמי משקיע בזה המון אנרגיה ולא תמיד רואה מספיק תוצאות.
לפעמים אני מקבל משוב שחוזר על עצמו מספר פעמים ולא מצליח להשתפר מספיק בין פעם לפעם.
זה משפיע על מצב הרוח שלי. הרבה יותר מכפי שהייתי רוצה שזה ישפיע. 
זה מקפיץ אצלי חוסר-ביטחון ("אולי הכתיבה שלי מתאימה רק לפוסטים ולא לספר?"), 
בלבול ("האם אני בכיוון הנכון בכלל? איך להתקדם מכאן?"), 
תסכול מקצב ההתקדמות ומהתחושה שלא מבינים אותי כפי שהייתי רוצה,
אכזבה שאני לא הולך לעמוד ביעד שהצבתי לעצמי וגם כעס.
כעס על כל מיני דברים ועל כל מיני אנשים, שקשה לי לבטא לפעמים אבל הוא שם. 
ויש גם את העייפות המצטברת. 
כי זה נמשך כבר לא מעט זמן. 
והימים שלי ארוכים. 
וכל זה קורה במקביל לעוד דברים בחיים, והקורונה שברקע ועוד ועוד.

בתור מי שמעביר סדנאות על משוב, אני מבין שזה לא אישי.
אני יודע שזה בסה"כ לטובתי ושזה עוזר לי להתפתח.
ברור לי שאני יכול לקחת מזה מה שאני רוצה, ולוותר על מה שמרגיש לי פחות רלוונטי או חשוב. 
וזו אולי עוד סיבה, שאני מופתע מעוצמת ההשפעה של זה עלי.
כי הרי אני מבין את כל זה, אז למה זה מטלטל אותי בצורה הזו?

אולי כי זה כן אישי.
אולי כי מזמן לא חוויתי תקיעות ואי-הצלחה במשהו שאני משקיע בו לא מעט.
אולי כי חלק מהביקורת ומהמשוב שאני מקבל נוגעים בחלקים מסוימים בתוכי שהם מעבר לכתיבה. 
אולי כי תוך כדי התהליך אני מקבל מראות מסוימות להתנהלות שלי ולחיי שלא תמיד קל לי או בא לי לראות.
ואולי כי ה"סרט הרומנטי" שדמיינתי לעצמי מראש לא רלוונטי, וככה זה מרגיש כשנמצאים מחוץ לאזור הנוחות ומתמודדים עם קושי אמיתי.

בריצות מרתון של 42.2 קילומטרים, רבים מהרצים פוגשים "קיר" באזור הקילומטר ה-35. 
הקיר מופיע כקושי פיזי המתבטא בכאבים, כבדות או התכווצות שרירים ובקושי מנטלי-רגשי המתבטא לפעמים ברצון לוותר. 
רצי מרתון לומדים לחכות ל"קיר", לא להיבהל כשהוא מופיע ולהתמודד איתו.
אחד הדברים שכתבתי לעצמי השבוע הוא שכל "קיר" שאני פוגש הוא בעצם שני דברים: גם קושי שיש להתגבר עליו וגם הזדמנות לחוות קושי, להתמודד ולהתפתח.
רצי מרתון שמסיימים 42.2 ק"מ לאחר שפגשו "קיר" מרוויחים גם את ההישג שבריצה וגם את תחושת הסיפוק של ההתמודדות עם הקיר וההתגברות עליו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

יכול להיות שהסיבה שחוויתי את זה בעבר

יכול להיות שהסיבה שחוויתי את זה בעבר,
היא כדי שאוכל להיות לצידך, במקום הזה, היום.
 
**
ייתכן שהסיבה שאני חווה את זה עכשיו,
היא כדי שאוכל להיות אתך, במקום דומה, בהמשך.
 
**
גם אם זו לא ה-סיבה,
עצם החוויה מעמיקה את ההבנה שלי.
 
**
מכיוון שהייתי במקום דומה למקום שאתה נמצא בו עכשיו,
וחוויתי משהו דומה למה שאתה חווה עכשיו,
אני יכול להיות אתך קצת יותר היום.
 
**
תזכורת:
– עם כל הכבוד למקום שאני הייתי בו ולמה שאני חוויתי, אני זה לא אתה.
– והחוויה שלי היא לא בהכרח החוויה שלך.
– ויש הבדל עצום בין להיזכר בזה ולדבר על זה, לבין לחוות את זה עכשיו.
 
חיים מלאים. היום.
Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כמו מקצוען

כמו מקצוען
שבא לעשות את העבודה שלו
גם היום
כמו בכל יום.
 
**
כמו מקצוען
שממשיך ללמוד ולהתאמן
גם היום
כמו בכל יום.
 
**
כמו מקצוען
שממשיך להתמודד ולהימתח
גם היום
כמו בכל יום.
 
**
כמו מקצוען
שבא לעשות את העבודה שלו
בלי אופוריה אחרי ימים טובים
בלי דרמה אחרי ימים קשים.
 
**
יום ועוד יום ועוד יום.
בהרבה ענווה, כבוד והכרת תודה,
לשותפים,
למורים,
לדרך,
לחיים.
 
חיים מלאים. היום.
Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שונות בדרכי התמודדות עם המצב

שונות בדרכי התמודדות עם המצב

בהשראת מאמר של אסתר פרל שקראתי אתמול:

אנשים שונים מתמודדים בצורה שונה עם מה שקורה.
דרך התמודדות שעוזרת לנו, עלולה לאיים או להכביד על בני ובנות הזוג שלנו, ילדינו, אנשים שעובדים איתנו.
במצבי לחץ, יש לנו נטייה לחזור לדפוסים המורגלים ולאוטומטים שלנו ולאבד חלק מהגמישות שפיתחנו עם השנים.

לעיתים, מתוך כוונות טובות ומודעות נמוכה, נרצה "להלביש" את דרכי ההתמודדות שלנו על אנשים סביבנו.
אנו מבינים את דרכי ההתמודדות שלנו וכיצד הן מסייעות לנו.
אנו שיפוטיים כלפי דרכי ההתמודדות של אחרים השונות מאיתנו.

**
מספר דוגמאות:

– לחלק מאיתנו יש צורך ביותר זמן לבד בתקופה הנוכחית בעוד שאחרים צריכים יותר זמן ביחד.
– חלק מאיתנו עסוקים מאוד במה עובר על אחרים בימים אלו בעוד שאחרים עסוקים מאוד במה עובר על עצמם כרגע (תשומת לב חיצונית אל מול תשומת לב פנימית).
– חלק מאיתנו מרגישים צורך להתנתק מחדשות ועדכונים בעוד שאחרים כמהים לעוד ועוד מידע.
– חלק מאיתנו מתמודדים בצורה מיטבית בעזרת בניית שגרות חדשות והקפדה עליהן בעוד שעבור אחרים שגרות הן בעלות ערך נמוך שבעיקר מכבידות ומעמיסות.
– לחלק מאתנו היערכות מראש לקראת תרחישים שונים (שאולי יקרו ואולי לא..) מייצרת תחושת אחריות וביטחון התורמים לשקט פנימי, בעוד שאחרים נלחצים מכך או רואים בזה סימן להיסטריה.
– חלק מאיתנו מעדיפים להיות בתנועה ובעשייה שמרגיעה אותם ומספקת תחושת שליטה מסוימת בעוד שאחרים מעדיפים להוריד הילוך, להתבונן ופשוט להיות. (מוכווני העשייה נוטים לראות בהורדת הילוך חוסר אונים ונרפות, בעוד שמוכווני ההוויה נוטים לראות בעשייה מתמדת תזזיתיות וקושי בהתמודדות).
– עבור חלק מאיתנו מתגברת בתקופות כאלו אנרגיה לוגית-לינארית-אנליטית בעוד שאצל אחרים אנרגיה אסוציאטיבית-רגשית-תחושתית.
– חלק מאיתנו מעדיפים חשיבה חיובית ואופטימית המסייעת להם לתחזק את עצמם ולשמור על רמת אנרגיה מסוימת, בעוד שאחרים מעדיפים חשיבה זהירה ממוקדת מניעת-סיכון המסייעת להם לשמור על עצמם ועל היקרים להם ולהנמיך ציפיות לא ריאליות העלולות להביא לאכזבות.

**
מספר המלצות:

התבוננות סקרנית לא-שיפוטית בדרך ההתמודדות שלי: איך אני מתמודד/ת? מה זה משרת אצלי?
התבוננות סקרנית לא-שיפוטית על דרך ההתמודדות של האדם שאיתי/מולי: איך הוא מתמודד? מה זה משרת אצלו? איך דרך התמודדות שלו משפיעה עלי ומה היא מעוררת בי?
שיתוף הדדי (דיאלוג מוכוון למידה והבנה) על דרכי ההתמודדות השונות שלנו (עם בן/בת הזוג, הילדים, שותפים לעבודה).
מהתבוננות עצמית לפעולה: מה מדרך ההתמודדות שלי אני רוצה להשאיר לעצמי ומה אני רוצה לשנות?
מהתבוננות באחר לפעולה: האם יש משהו שאני יכול/ה לעשות שיסייע לאדם שאיתי בהתמודדות שלו?

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מאסלו ואתגרים שאנשים חווים עכשיו

מאסלו ואתגרים שאנשים חווים עכשיו

אנשים שונים חווים אתגרים שונים ברמות ובעוצמות שונות.
אנשים מסוימים חווים יותר מאתגר אחד.

הבוקר יצרתי לעצמי את המפה הבאה המחברת בין סולם הצרכים של מאסלו לבין אתגרים נפוצים שאנשים חווים עכשיו:

א. צרכים פיזיולוגיים בסיסיים – חולי, עייפות, שחיקה פיזית.

ב. ביטחון וודאות – שינוי תעסוקתי, וודאות כלכלית נוכחית ועתידית, וודאות בריאותית, מתח/הצפה/חרדה מהמצב.

ג. שייכות, זהות ואהבה – בדידות, עומס, דאגה לקרובים, שחיקה ומתחים במערכות יחסים.

ד. כבוד והערכה – שינוי תעסוקתי המשפיע על מעמד ועל תפיסה עצמית וחברתית, קושי במערכות יחסים.

ה. מימוש עצמי – חוסר משמעות, שעמום, זמן "מת" שאינו מנוצל.

**
המפה מסייעת לי להבין קצת יותר את עצמי ואת מה שאני מתמודד איתו.

גם להכיר בקושי ובאתגר שאני חווה, גם לקחת את זה בפרופורציות וגם להכיר תודה על אתגרים שאיני חווה כרגע.

**
בנוסף, המפה מסייעת לי להבין קצת יותר אנשים שונים שאני באינטראקציה עמם.

היא מחדדת עבורי את העובדה שאנשים שונים מתמודדים עם דברים שונים כרגע. תזכורת לכך שהמציאות שאני חווה עכשיו שונה מהמציאות שאחרים חווים.

מוזמנים לעשות שימוש חופשי במפה, להעביר אותה הלאה ולהציע הרחבות והעמקות…

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עכשיו זה הזמן

עכשיו זה הזמן

עכשיו, כשהאנדרנלין הראשוני מתחיל לחלוף,
כשהעייפות המצטברת, מתחילה להיות הרבה יותר מורגשת,
כשהדאגה ליקרים לנו גוברת,
כשמצב הרוח משתנה, יורד, עולה ושוב יורד,
כשהמספרים עולים והמצב הופך ליותר ויותר אינטנסיבי,
כשמחלחלת ההכרה שאין פתרון פשוט או מיידי,
עכשיו זה הזמן.

עכשיו זה הזמן להרים את עצמנו.
עכשיו זה הזמן להיות עם מי שחשוב.
עכשיו זה הזמן להתמקד במה שחשוב.

**
ככה זה…

יכול להיות שקודם חשבנו על זה או דמיינו את זה.
עכשיו אנחנו חווים את זה.
ככה זה מרגיש כשחיים את זה.
כשעוברים דרך זה.

עכשיו זה הזמן.

**
"כשהים היה שקט, כל הספינות הראו מיומנות בציפה" / שייקספיר

הסערה מתגברת.
עכשיו זה הזמן.

רק היום.
רק עוד יום.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

12 מחשבות לסיכום תוכנית "7 ההרגלים" + הזמנה חדשה

"איך התוכנית?" שאלו אותי השבוע שני אנשים שונים שהתלבטו לפני מספר חודשים להצטרף לתוכנית "7 ההרגלים".
"בדיוק הסתיימה" , עניתי, "השבוע היה המפגש האחרון."

**
מדהים כמה מהר חולפים שלושה חודשים.
וכמה הרבה קורה בתקופה כזו.

השבוע הסתיימה תוכנית "7 ההרגלים" שהחלה בסוף אוקטובר 19, ממש אחרי החגים.
תהליך אישי במסגרת קבוצתית של 15 משתתפות ומשתתפים, 12 מפגשי וידאו שבועיים, 3 חודשים.

אני מקדיש את הפוסט היום ל-12 מחשבות על התכנית:

1. 
התוכנית קורית במקביל לחיים. בתוך החיים. 
התוכנית היא חלק מהחיים ואינה הדבר היחיד או המרכזי בחיים. 
במהלך התוכנית אנשים טסו לחו"ל וחזרו. 
היו חולים והבריאו. 
התמודדו עם עניינים בעבודה ובבית.
לאף אחד מהמשתתפים לא היו תנאים "מושלמים" שאיפשרו להם להשקיע את "המקסימום" שהיו רוצים.
כולם חיו חיים מלאים תוך כדי התוכנית.

**

2. 
במהלך התוכנית אנשים חוו הצלחות, התפתחויות ושינויים. 
דברים מסוימים התרחשו.
עסקה נסגרה. עסק התפתח.
שיפור במערכת יחסים חשובה.
חוויה של יותר שמחה פנימית.
ירידה במשקל.
הסתכלות אחרת על החיים.
בהירות שלא היתה שם קודם.

חלק מהמשתתפים זקפו את ההצלחות שהם חוו לזכות התוכנית.
אני לא בטוח אם מה שקרה אכן קרה בזכות התוכנית או לא.
ואני גם לא מנסה להבין. 
ייתכן שיש איזשהו קשר אך הוא לא בהכרח ישיר.

**

3. 
משתתפי התוכנית בחרו להיכנס לתהליך בן 3 חודשים.
הם התחייבו למפגשים שבועיים ולעבודה בין המפגשים.
הם שילמו על כך לא מעט כסף והקדישו לך לא מעט זמן ואנרגיה.

יכול להיות שזו אחת הסיבות המרכזיות ש"עוזרת לדברים לקרות".
המחויבות למסגרת ולהשקעה מייצרת תנועה. 
ההתמסרות לתהליך מביאה להתקדמות.

**

4. 
לא הכול מושלם.
אנשים חוו קשיים. אכזבות. תסכולים.
ציפיות מסוימות (מהתוכנית, מעצמם, ממני) לא תמיד התמלאו.
חלק מהמפגשים הרגישו משמעותיים ובעלי ערך גבוה, ואחרים פחות.
זה חלק מהעניין.

בתוכנית, כמו בחיים, יש גם וגם.

**

5. 
המפגשים הראשונים היו מאתגרים עבורי.
דברים התפתחו בצורה שונה ממה שצפיתי שיקרה,
ובצורה שונה מתהליך קבוצתי דומה שהנחיתי לפני כשנה.
(דוגמא: בתהליך הקודם מפגשי זוגות היו אחד הדברים הכי משמעותיים בתוכנית
ובתחילת התהליך הנוכחי הערך של זה עבור המשתתפים היה נמוך).

כשדברים לא מתפתחים כפי שאנו רוצים, אני מקבלים הזדמנות לתרגול:
הזדמנות להיות פרואקטיביים ולקחת אחריות, 
לחדד מה חשוב ולהתמקד בעשייה שתומכת בזה,
להחזיק כוונת win-win גם כשזה מאתגר,
לבקש משוב, להקשיב למה שעולה וללמוד ממנו,
לפעול על מנת לשפר ולשנות כך שהצרכים החשובים יקבלו מענה,
לשמור על פרופורציות ועל איזון, להיות בחמלה, להכיר תודה.

במילים אחרות,
תוכנית "7 ההרגלים" מאפשרת הזדמנות לתרגול אמיתי של 7 ההרגלים ולא דיבור תיאורטי על 7 ההרגלים.
גם למשתתפים וגם למנחה…

**

6.
במהלך התוכנית למדתי שקורה יותר ממה שאני חושב שקורה.
ושקורה אחרת ממה שאני חושב שקורה.
במפגשי וידאו בני שעתיים קשה "להרגיש" בכל רגע נתון את כל המשתתפים,
במיוחד אם חלקם מעדיפים להקשיב יותר ולשתף פחות.

הדרך שלי לסגירת הפערים היתה לשאול ולבדוק.
תוך כדי המפגשים, בשאלוני משוב, בפניות אישיות.

לשמחתי נוכחתי שוב ושוב שקורה יותר ממה שאני חושב שקורה.
הדברים אינם בהכרח כפי שהם נראים.
דברים משמעותיים, שאיני מודע להם ושאינם "נחשפים" בקבוצה, מתרחשים…

**

7. 
יכול להיות שהנקודה הקודמת נובעת מתפיסת האחריות.

בשלב מוקדם בתוכנית חידדתי לעצמי ושיתפתי את הקבוצה בתפיסה הבאה:
"לכל אחד מכם יש אחריות מלאה על התהליך שאתם עוברים והשפעה מסוימת על התהליך הקבוצתי.
לי יש אחריות מלאה על התהליך הקבוצתי והשפעה מסוימת על התהליכים האישיים שלכם."

לכל אחד מהמשתתפים יש אחריות מלאה על התהליך שלו.
אחריות מלאה על הנוכחות שלו (או אי-הנוכחות שלו) במפגשים.
אחריות מלאה על מה שהוא עושה ואיך הוא מתנהל בין המפגשים.
אפשרות להשמיע את קולו, לבקש בקשה, להרים דגל לעזרה, לתת משוב.

החידוד זה עורר בי הרבה שקט, קבלה ומיקוד.

**

8. 
שיעור בענווה.
המפגש הראשון עם הקבוצה היה פרונטלי, פנים אל פנים.
עבורי זו היתה הכרות ראשונית עם מרבית חברי הקבוצה.
באופן טבעי נוצר רושם ראשוני ומחשבות על איך יהיה בהמשך.
תוך כדי התוכנית התברר שהמרחק בין הרושם הראשוני לבין מה שהיה בפועל גדול.

שיעור בענווה.
שוב אותו שיעור.
אין לנו מושג.

**

9. 
אחת הבקשות החשובות שהקבוצה ביקשה מעצמה היתה אותנטיות.
אנשים רצו "להתקלף", לשמוע גם על קשיים, ללמוד גם מטעויות.
להימנע משופוני, ומתחרות של "למי יש יותר גדול".
בעיני זה היה אחד המנופים החזקים בתהליך.
מהר מאוד גילינו שלכל אחד ואחת ממשתתפי התוכנית יש איזשהו "עניין" או "עניינים".
אנשים חווים קשיים, נלחמים, מתמודדים עם אתגרים לא פשוטים.
Be kind, for everyone you meet is fighting a hard battle

בקשה נוספת, חשובה לא פחות, היתה קלילות ושמחה.
שהעומק במפגשים לא יהיה כבד או מעיק מדי.
שיהיו גם צחוקים. שיהיה כיף.
וכך היה.

האיזון הזה חשוב.
גם וגם.

ריספקט למורכבות.
ריספקט לאנושיות.

**

10. 
שניים מהדברים שהיו משמעותיים עבורי במפגש הסיום:

לימור שיתפה שאחד הדברים המשמעותיים לה בתוכנית הוא ההתבוננות שהיא החלה לעשות עם עצמה כהרגל קבוע.
סיכום שבועי ב 15-30 דקות: חגיגות על הישגים, הכרות תודה, קשיים, למידות ומחויבות להמשך.

מספר משתתפים ציינו את החיבור שלהם למונח "חיים מלאים". 
לדבריהם, תוך-כדי התוכנית הם הבינו בצורה מעמיקה יותר את המונח הזה.
הבינו, חוו, הפנימו שהחיים הם עסקת חבילה.
ושאנחנו בדרך.

ניסיתי לחשוב למה דווקא שני הדברים הללו נחרטו כמשמעותיים עבורי (היו שיתופים רבים ומרגשים).

אולי מכיוון שהם נוגעים באנושיות שלנו.
בתפיסת המציאות שלנו.
באיזון של גם וגם, שהוא לא נקודתי אלא רחב ומתמשך.

**

11.
אדריאנה, רמי, סער, ענת, חגי, אורי, נעמה, רני, שירי, אסף, לימור, רונית, גילי, לימור, ענת,
15 המופלאות והמופלאים,

תודה על הזכות לעבור אתכם מסע משמעותי, מאתגר, מהנה ומצמיח בחודשים האחרונים.
תודה על הבחירה לקחת חלק בזה, על המחויבות וההתמסרות, על הבחירה בי.
תודה על שיתופים אותנטיים, מרגשים, מצחיקים ומעוררי השראה.
תודה על הנוכחות שלכם בחיי בחודשים האחרונים.

**

12.
בשנים עשר השבועות האחרונים, מספר שעות בכל מוצאי שבת הוקדשו לבניית המפגש של יום ראשון.
לשמחתי, מחר יש לי "חופש".
אני לוקח לעצמי תקופה קצרה למנוחה.

כנראה שבשבועות הקרובים אשלח הזמנה לשתי תוכניות חדשות:

א. תקשורת מקרבת למנהלים – המעוניינים להטמיע תקשורת מקרבת בארגונים ובצוותים שלהם.

ב. קבוצת מסע לחיים מלאים – המבוססת על 13 הכוונונים הפנימיים לדרך

שתי התוכניות תשלבנה תהליכי למידה ועשייה אישיים במסגרת קבוצתית.

אם יש לכם עניין באחת התוכניות הללו (או בשתיהן), אתם מוזמנים להשאיר את פרטיכם בטופס הבא

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ריי – יאמה – יאסמה – ריי

ריי – קידה

"הקראטה מתחיל ומסתיים בקידה.
גם פגישה טיפולית או חינוכית מתחילה בקידה.
הקידה היא הדדית.
ללא הבדלי דרגה, ותק ומקצוע.
הקידה היא אמירה ברורה: אני מכבד אותך.
שנינו מכבדים את הדרך בה אנו הולכים במפגש הזה.
לפעמים בטיפול אני קורא לזה 'מסע משותף'.
לתפקידי יש חשיבות כמדריך, כמורה או כמטפל, 
גם בקראטה וגם בטיפול או חינוך.
אך בשום פנים אין זה אומר כי ערכי רב יותר,
או שאני ראוי לכבוד מיוחד.
תמיד חשתי, ועד היום אני רוכש כבוד רב למוריי ולמדריכיי,
כבוד זה נובע מתוך יכולתם הענווה לעשות ריי לכיווני,
בעוד אני עושה זאת לכיוונם,
גם כילד אשר אינו יודע דבר ברזי הדרך.

הקידה היא גם הצהרה על אחווה ושותפות.
ללא קידה יהיה קשה לנוע על הדרך,
נצטרך להגיע לשלב בו נצליח לעשות ריי מהלב.

משימה קשה היא לעשות ריי לאחר הנתפס כפוגע בי, מסוכן, לא רואה אותי.
זה יכול להיות עם מטופל במפגש פרטני, זוגי או קבוצתי,
או תלמיד בכיתה התוקף אותי, מאיים עלי, מסכן ומשפיל אותי.
האחר הופך לאויב, ואני מתגונן ותוקף.
אך היכולת לעשות ריי במצבים קשים אלו היא האמנות שיש לשאוף אליה.
פעמים רבות בעבודתי עם מטופלים מבוגרים, ילדים או נערים הפוגעים בסביבתם ומנסים אף לפגוע בי, 
הרגע בו הצלחתי לחייך אליהם בנינוחות, 
מתוך כבוד וחמלה וללא כל פחד,
היה רגע השינוי בקשר בינינו ותחילת השינוי במצבם."

**
יאמה (yah-me)

"יאמה זו הפקודה להפסקת הקרב או התרגול.
ביאמה עוצרים את התרגול וחוזרים לעמדת המוצא.
אך שומרים על הריכוז באחר ובסיטואציה.
המבט נשאר ממוקד, התחושה עדיין ערנית ופתוחה.
לא פעם, ממצב זה, הקרב יכול להיפתח שוב בהפתעה.
הקרב הסתיים אך עוד לא נגמר כלום.
השעה הסתיימה.
אך הכול עוד בהתהוות.
קורה ויכול לקרות.
יכולה לבוא עוד התפרקות.
עוד ניסיון למגע.
זהו זמן רגיש.
כמו בנחיתת מטוס.
המטפל מאמץ השתהות מרוכזת בסיום הטיפול.
לפני שעוברים הלאה, בוחנים, מתבוננים, נושמים.
המבט פונה אל המטופל ופנימה,
אנו מביטים בעיניים,
שומרים על מרחק נכון,
נושמים, נרגעים."

**
יאסמה (yasume)

"פקודת סיום הקרב או הקאטה (או כל תרגול אחר).
יאסמה יבוא לאחר היאמה.
ואז באמת נגמר.
זה הזמן לחזור למרחב המציאות.
אין קרב.
אין טיפול.
המטופל מפנה את הגב ביוצאו מהחדר.
היריב מתרחק, לקרב הבא או למנוחה, 
הקשר ניתק נכון לעכשיו.
הוא אוסף את עצמו וחוזר לחייו.
עליי לשחרר אותו, לעבור הלאה.
החוויה והזיכרון קיימים.
יישארו איתנו.
גם מה שלמדנו במפגש ומה שעלינו עוד ללמוד בעקבותיו.
זה זמן לאסוף את עצמנו, לנשום.
כעת עלינו להתפנות, להיות עם עצמינו, עם צרכינו.
עם מה שאנו זקוקים לו כהפוגה.
כמעבר מטיפול ל לא-טיפול,
לפני הכניסה לטיפול הבא.

לא תמיד היאסמה הוא מובן מאליו.
לא תמיד אנו מצליחים להתנתק, לשחרר, 
להרפות מהטיפול הקודם, מהקרב הקודם.
אנו מתקשים לתת לעצמנו לנוח, מתקשים לנשום,
מתקשים להיות באמת עם המטופל הבא."

**
ריי – סיום

"כמו שמתחילים בריי, כך גם מסיימים בריי.
אנו מכבדים ומעריכים זה את זה על ההסכמה להיות במפגש המשותף.
זה מתרחש בקרב כאשר אנו מתאמנים, וזה מתרחש בחדר הטיפול.
לא מובן מאליו שאחר יהיה מוכן להשקיע את כל כוחותיו בקרב איתי.
לאמן ולחזק אותי.
להתאמן איתי.
להאמין בערך המפגש איתי, למרות ההבדלים הקיימים בינינו.
לא מובן מאליו שהמטופל יבחר להיחשף, ולהילחם באויביו כאן ואיתי.
אני מודה לו על האמון.
על אומץ הלב שלו.
על נכונותו להילחם ולתת לי להילחם לצידו, יחד איתו."

**
כל הציטוטים מתוך הספר "בודותרפיה" שנכתב על ידי גבו וייס.
גבו וייס הוא פסיכותרפיסט ומטפל זוגי והוא גם מאמן קראטה מסורתי.

בשונה מגבו וייס, עולם התוכן והלקוחות שלי הוא ארגונים, צוותים ומנהלים.
המרחבים שבהם אני פוגש אנשים אינם קליניקה או מזרן האימונים, 
אלא חדרי ישיבות, בתי קפה, וידאו וטלפון.

ועדיין, מפגש אנושי הוא מפגש אנושי.

במקרה שלי, ההנחיות ל"ריי-קידה", "יאמה", "יאסמה" ו"ריי-סיום" לא יוכרזו ע"י מאמן או שופט.
הן ייגזרו מלוח הזמנים ויושפעו מההנחיות הפנימיות שאתן לעצמי.
דקה לפני תחילת או סיום פגישה עם לקוח.
רגע לפני תחילת או סיום שיחה עם עובד.

ריי-קידה: התכווננות.

[…מפגש…]

יאמה: עצירה והתבוננות.
יאסמה: סגירה והתנתקות.
ריי-סיום: הכרת תודה. מעבר הלאה…

**
יום המחלקה שקיימנו אתמול סימן את פתיחת 2020.
בשתיים מתוך חמש הדקות שלי בחרתי להתמקד בנושא של תרבות ארגונית המבוססת על ערך-הדדי-גבוה (High Mutual Value).
זו לא סיסמא שיווקית.
זו התכווננות לשותפות עם כל אחד מ-180 עובדי הארגון.

בדומה למילים של גבו וייס,
אנו מכבדים ומעריכים זה את זה על ההסכמה להיות במפגש המשותף.
זה מתרחש בפגישות העסקיות, בעבודה על פרויקטים, בקשיים ובחגיגות.
לא מובן מאליו שאחר יהיה מוכן להשקיע את זמנו ואת האנרגיה שלו במסע איתי.
לא מובן מאליו שהאדם שעובד איתי יבחר להיחשף, ולהתמודד עם אתגריו כאן ואיתי.
אני מודה לו על האמון.
על אומץ הלב שלו.
על נכונותו להילחם ולתת לי להילחם לצידו, יחד איתו.

**
כבוד לאדם באשר הוא.
גובה עיניים.
ענווה.
חמלה.
תזכורת שאנו בדרך.
במסע משותף.
התכווננות ל win-win אמיתי.
נוכחות עם האדם שאנו פוגשים כרגע.
ועם עצמנו.
מוכנות להתמודדות עם אתגר.
ועם חוסר וודאות.
היכולת לעצור כשמגיע הזמן.
לסגור.
להודות.
לאדם. לשיעור.
להתנתק.
לעבור הלאה…

**
תודה לגבו וייס על הספר הנפלא הזה.
תודה לספרייה העירונית בכפר סבא שבזכותה נפגשנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שיעורים של כבוד

שיעורים של כבוד:
כבוד למקום שאנשים נמצאים בו.
כבוד למצב שאנשים חווים.
כבוד להתמודדות שאנשים עוברים.
כבוד לקרב שאנשים מנהלים.

**
לבחור להתקרב.
להסכים להיפתח.
לראות קצת יותר.
לחוש את הכאב.
לחוות את חוסר האונים.
להרגיש את הפחד.
להמשיך לנשום.
לנסות להיות.

**
לאט לאט…
קצת יותר כבוד.
קצת יותר ענווה.
קצת יותר אורך-רוח.
קצת יותר חמלה.
קצת יותר אנושיות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter