תגית: אהבה

דאגה היא עבודה זרה

"דאגה היא עבודה זרה.
ואף על פי כן, הורים רבים מאמינים שבדאגה זו הם נבחנים כהורים טובים.
ילד נפל וקיבל מכה, הוא עצוב בשל פרידה חבר,
אומלל מצעצוע שאיבד, משועמם מאחר צהריים ריק –
כל אלה הזדמנויות לעוט על הילד ולעטוף אותו בענן דאגה.
אך יותר משדאגה זו משרתת את הילד,
היא משרתת את ההורה במילוי תפקידו."

**
"דאגה היא עבודה זרה.
זה משהו שהיא מתקשה להסבירו, והרי ההורות כל כך מלאה בדאגות.
ענייני חיים ומוות אולי בולטים במיוחד, אבל לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא סיבה לדאגה.
דואגים כשהוא רזה, דואגים כשהוא שמן,
דואגים כשהוא מאחר לדבר, דואגים כשהוא מדבר יותר מדי,
דואגים כשאין לו חברים ודואגים כשהוא לא יודע להיות לבד –
דואגים, למעשה, מכל סטייה שיש ביחס לעקומה הנורמלית,
ולבסוף דואגים שמא הוא בכל זאת נורמלי מדי.
עצם השימוש בפועל 'לדאוג', כדי לציין את פעילות הטיפול היומיומית בילדים,
מורה על עוצמת נטייה זו.
עכשיו היא רואה שכל זה הוא בריחה מאחריות ומנוס מהתייצבות.
לא רק שאינו מבטא את האחריות ההורית במיטבה,
אלא הוא התמכרות שאינה מאפשרת לה להתפנות לדבר האחד שכן נמצא באחריותה."

**
"אגב כך הסתבר לה עוד עניין –
כשהיא דואגת, היא בעצם דואגת לעצמה.
אמנם היא אימא מסורה, אבל כשהיא דואגת –
היא ודאגתה נמצאים במרכז, ואילו ילדיה נדחקים לשוליים.
זה מה שקורה בפועל.
היא מאבדת אותם לטובת דאגתה."

**
"היא מכירה את הטיעון לזכותה של הדאגה –
שכאשר אדם דואג, הוא ממלא את חובתו כראוי,
שאם לא הייתה דואגת, אולי גם היתה מזניחה את ילדיה.
אבל עכשיו היא רואה את המופרך שברעיון הזה,
הרי היא יודעת שאין קשר בין דאגה לטיפול, אם כבר אז להיפך.
היא יודעת שכל דבר שהיא יכולה לעשות מתוך דאגה,
היא יכולה לעשות טוב יותר מתוך אהבה.
הרעיון ש'צריך לדאוג' הוא סתם תירוץ.
אכן, היא יכולה כעת לראות שדאגה היא ע ב ו ד ה ז ר ה ."

~ כל הקטעים מתוך "הורות לחירות" מאת דן לסרי.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לפעמים אתה לא יכול. וזה בסדר.

לפעמים אתה לא יכול לעבור מפחד לקבלה.
לפעמים את לא יכולה לעבור מכעס לאהבה.
לפעמים אתה לא יכול לעבור מלחץ לשלווה.
לפעמים את לא יכולה לעבור מייאוש לתקווה.

לפעמים אנחנו לא יכולים לעבור ממצב מצוי למצב רצוי.
לא תמיד ישנה דרך זמינה וישירה מכאן לשם.
וזה בסדר.

**
אולי זה פשוט הזמן לצעד האפשרי הבא:

מפחד, לקצת פחות פחד.
הקבלה תחכה.
וזה בסדר.

מכעס, לקצת פחות כעס.
האהבה תורגש בהמשך.
וזה בסדר.

מלחץ, לקצת פחות לחץ.
שלווה ביום אחר.
וזה בסדר.

מייאוש, לקצת פחות ייאוש.
כרגע מוקדם מדי לתקווה.
וזה בסדר.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תודה על המתנה של הימים האחרונים

תודה על המתנה של הימים האחרונים.
על הזכות להיות ביחד השבוע.
להיות.
ביחד.
השבוע.

אני כל-כך שמח שעשינו את זה.
אני אוהב אותך מאוד.
וגאה בך המון.
כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מתוכנתים

מתוכנתים

לאורך עשרות אלפי שנים
תוכנתנו להגיב חזק יותר
לביקורת מאשר למחמאה,
לאיום מאשר להזדמנות,
להפסד מאשר לרווח,
לכאב מאשר לעונג.

**
אנחנו עדיין מתוכנתים.
המנגנונים חזקים ומשפיעים.
לצד התועלת הצפויה למשך החיים
אנו משלמים מחירים על איכות החיים.

**
אולי אפשר להתחיל ללמד בגנים ובבתי הספר
קצת יותר שמחה ואושר.
קצת יותר טוב לב ונדיבות.
קצת יותר הכרת תודה.
קצת יותר אהבה.
קצת יותר שלווה.
קצת יותר חמלה.

**
ועד שזה יקרה,
עד שנשנה את המנגנונים של המדינה, המשרד והמערכת,
אולי נתחיל להשפיע על מנגנוני קבלת ההחלטות של עצמנו?

לגלות את זה.
ללמוד את זה.
לתרגל את זה.
להתאמן בזה.

**
בקטנה.
רק היום.
רק קצת יותר.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

51:49

51:49

לא בנוקאאוט.
לא ברוב מוחלט.
גם לא ברוב של שני שליש.
רק בקצת יותר.

**
כל יום רק קצת יותר.
קצת יותר בעד מנגד.
קצת יותר בנייה מהרס.
קצת יותר תועלת מנזק.
קצת יותר אהבה מפחד.
קצת יותר שלום ממלחמה.
קצת יותר הבנה משיפוטיות.

**
51:49.
רק קצת יותר.
כל יום רק קצת יותר… זה מספיק.
כל יום רק קצת יותר… זה הרבה יותר.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הייעוד הנשמתי שלך

מעניין ש"הייעוד הנשמתי" שלך
שלשמו הגעת לכדור הזה
ושאותו אתה מחפש
או שאותו את מנסה להגשים,
יכול להשתנות כל מספר שנים
או להופיע ולהיעלם אחת לכמה חודשים,

בעוד שדברים "פשוטים" ויומיומיים
כמו לאהוב לבשל
או לאהוב לקרוא
או לאהוב ספורט
או לאהוב את העבודה שלך
או לאהוב את המשפחה שלך
יכולים ללכת אתך כבר כמה עשורים
או להיות אתך כל ימי חייך.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מקומות "אמיתיים"

מקומות "אמיתיים"

יש הרבה על "הצלחת".
יש הרבה מה להפסיד, והרבה מה להרוויח.
אי-וודאות. מתח. קושי.
מה שאנחנו עושים משנה.
הדרך שבה אנו חושבים ומתקשרים משנה.
אפשר לחשוב על מה שאפשר לעשות, או על מה שאי אפשר.
אפשר להתמקד במה שבשליטתנו, או במה שאינו בשליטתנו.
אפשר לחשוב על חצי הכוס המלאה, או על חצי הכוס הריקה.
אפשר לפעול מתוך אהבה, או מתוך פחד.
אפשר לפעול מתוך חמלה, או מתוך כעס.
אפשר לקחת אחריות, או לברוח ממנה.
אפשר להתקרב, או להתרחק.
אפשר לגדול, או להתכווץ.
מקומות "אמיתיים".
זמן אמת.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לא יותר מדי, אחר.

אתמול הוא שאל אותי אם הוא רוצה יותר מדי דברים.

"אני לא חושב..", עניתי.
"אתה פשוט רוצה את מה שאין לך.
ולא רוצה את מה שיש לך.
ואז, זמן קצר אחרי שאתה משיג את המשהו הזה,
שלא היה לך ושרצית שיהיה לך,
אתה כבר לא רוצה אותו,
ובמקומו יש משהו אחר שאתה רוצה.
אתה לא רוצה יותר מדי.
אתה רוצה אחר."

**
אני לא יכול לראות בך משהו שלא קיים בתוכי.
זה לא עניין של "בסדר" או "לא-בסדר".
זה עניין של תשומת לב.
של הבנה.
של קבלה.
של אהבה.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

פעם רציתי להציל את העולם

"פעם רציתי להציל את העולם.
את המקום היפהפה הזה.
אבל ידעתי כל כך מעט אז.
זו ארץ מלאת קסם ופלאים,
הראויה להוקרה בכל צורה.
אבל ככל שמתקרבים,
רואים את האפלה רוחשת בפנים.
והאנושות?
האנושות היא סיפור שונה לגמרי.
מה שעושים כשניצבים מול האמת,
קשה יותר משחושבים.
אני למדתי זאת בדרך הקשה.
לפני זמן רב מאוד.
ועכשיו,
לעולם לא אהיה שוב כפי שהייתי.

פעם רציתי להציל את העולם.
לשים קץ למלחמה ולהביא שלום לאנושות.
אבל אז הצצתי באפלה השוכנת בתוך אורם
ונוכחתי שבתוככי כל אחד מהם,
תמיד ישכנו שניהם.
בחירה שעל כל אחד לעשות בשביל עצמו.
משהו ששום גיבור לעולם לא יביס.
וכעת אני יודעת
שרק האהבה באמת תוכל להציל את העולם.
אז אני נשארת,
אני נלחמת,
ואני נותנת למען העולם שאני יודעת שיכול להיות.
זו המשימה שלי.
לעולמי עד."

~ וונדר וומן
# אשת חיל
# גל גדות
# מורה רוחנית

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מתה להיות אני

מתה להיות אני

"בכל פעם ששוחחתי על מחלות, על פוליטיקה או על מוות, ניכר שהדעות שלי שונות באופן קיצוני מדעותיהם של אחרים בשל החוויה שעברתי, ולכן פשוט לא יכולתי להתערב בסוגיות אלה.
התחלתי להבין שיכולתי לשפוט ולערוך הבחנות 'נפגמה'.
כבר לא הייתי מסוגלת להבחין באופן מוחלט בין טוב לרע, בין נכון לשגוי, משום שלא הייתי נתונה לשום שיפוטיות במהלך חווית סף המוות שלי.
היו שם רק חמלה ואהבה ללא תנאי.
ועדיין הרגשתי כך כלפי הסובבים אותי.

גיליתי, למשל, שאיני חשה אלא חמלה כלפי כל הפושעים והטרוריסטים בעולם, וכן כלפי קורבנותיהם.
הבנתי, כפי שמעולם לא הבנתי קודם לכן, שכדי שאנשים יבצעו מעשים כאלה, הם חייבים לחוש בלבול רב, תסכול, כאב ושנאה עצמית.
אדם שמח, המגשים את עצמו, לעולם לא היה עושה מעשים כאלה!
נפלא להיות בחברת אנשים שמעריכים את עצמם וחולקים את אהבתם ללא תנאי.
רק אדם חולה (מבחינה רגשית) מסוגל לבצע פשעים כאלה – למעשה, הוא דומה מאוד לאדם הסובל מסרטן.

אבל שמתי לב שהסובלים מסוג מיוחד זה של סרטן 'נפשי' זוכים ליחס של איבה בחברה שלנו,
ויש להם סיכוי קטן מאוד לקבל עזרה מעשית שתיטיב עמם, דבר שרק מחריף את מצבם.
בכך שאנו מתייחסים כך לאנשים כאלה, אנחנו מאפשרים ל'סרטן' שבחברה שלנו לגדול.
הבנתי שלא יצרנו חברה המקדמת החלמה נפשית וגופנית גם יחד.

לא יכולתי לתפוש עוד את העולם במונחים של 'אנחנו ו'הם' – כלומר, קורבנות ופושעים.
אין 'הם'; זה הכול 'אנחנו'.
כולנו אחד, תוצרים של היצירה שלנו, של כל מחשבותינו, של מעשינו, של אמונותינו.
אפילו הפושעים הם קורבנות של השנאה העצמית ושל הכאב שהם חשים.

גם את המוות כבר לא תפשתי כפי שאחרים תפשו אותו, ולכן היה לי קשה מאוד להתאבל על אנשים.
כמובן, אם מישהו קרוב אלי הלך לעולמו, הייתי עצובה משום שהתגעגעתי אליו.
אבל כבר לא התאבלתי על המתים, משום שידעתי שהם עוברים לעולם אחר, וידעתי שהם מאושרים!
אי אפשר להיות עצובים שם.
בה בעת ידעתי גם שאפילו מותם מושלם, ושהכול מתנהל בדיוק כפי שהוא אמור להתנהל על פי התמונה הגדולה יותר."

~ מתוך "מתה להיות אני" / אניטה מורז'אני (עמודים 134-135)

**
כשקוראים את הטקסט הזה (או טקסט בכלל)
אפשר להבין או לא להבין.
אפשר להסכים או לא להסכים.
ואפשר גם…
לבדוק בסקרנות מה הוא מעורר בנו
ואיך אנחנו מרגישים כשאנו קוראים אותו.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter