מחשבות על קושי – לקראת סגר שלישי

אחד המנהלים שאני מלווה סיפר לי השבוע שהוא בחרדה מהשבועות הקרובים. 
נראה לו שהסגר הקרוב יהיה דומה לסגר הראשון שהשפיע עליו ועל משפחתו לרעה. 
זה היה סיר לחץ אחד גדול שנבע מכך שכולם בבית ושהכול הרבה יותר דחוס ואינטנסיבי. 
כשגם הוא וגם אשתו עובדים מאותו מרחב צפוף ומצומצם, בזמן ששני ילדיהם הקטנים בבית, קשה מאוד לעשות הפרדות ולהמשיך להתנהל עם העולם בצורה שפויה. 
"אני ממש בחרדה מכך" הוא אמר לי, "וחושש לא רק מאיך נסתדר בשבועות הקרובים, אלא בעיקר ממה זה יעשה לנו כמשפחה ואיך זה ישפיע על הזוגיות שלנו. 
זה מלחיץ אותי מאוד ואני לא כל כך יודע מה לעשות עם זה."

"הזכרת את המילה חרדה פעמיים", בדקתי איתו, "האם זו באמת תחושה של חרדה או שזה משהו אחר כמו למשל לחץ, דאגה, חשש או מוטרדות?"

"זה אולי לא ברמה של חרדה," הוא השיב, "אבל זה גם לא ברמה של מוטרד. 
אני לחוץ מזה מאוד וחושש שזה יפגע בזוגיות ובמשפחה שלי. אני כבר יודע למה לצפות כי חווינו את זה בעבר."

יש חשיבות רבה בעיני להקשבה פנימה וליכולת לדייק לעצמנו את מה שאנו מרגישים וחווים. 
השיום (מתן שם) של הרגש (דוגמא: חרדה, לחץ, חשש, דאגה, מוטרדות) יוצר בהירות מסוימת. 

כשאותו מנהל מבין שהוא חווה לחץ וחשש גדולים שאינם שגרתיים (זה לא משהו יומיומי "בקטנה") אבל שהם גם לא ברמה של חרדה ואי-תפקוד, זה עוזר לו למקם את עצמו במרחב הרגשי שלו. 
כשהוא מבין שעיקר החשש שלו נובע מההשפעה של התקופה הקרובה על הזוגיות והמשפחתיות זה מחדד עבורו שהמיקוד שלו אינו בהכרח השבועות הקרובים אלא השפעת השבועות הקרובים על הטווח היותר בינוני-ארוך, וגם שזה פחות העניין הבריאותי או התעסוקתי ויותר מערכות היחסים.

ההכרה בכך שאני לחוץ מאוד עכשיו ושאני מודאג בעיקר מההשפעה של השבועות הקרובים על הזוגיות שלי לא תעלים את הקושי או את אתגרי הזוגיות (שכנראה התחילו עוד לפני הקורונה), אך היא יכולה לסייע בהבנת הקושי וביצירת בהירות המאפשרת לדייק סדרי עדיפויות ולהתמקד.
אם זה העניין – אז מה חשוב לי ומה אני יכול לעשות בנוגע לזה? איזו עזרה אני צריך וממי אני יכול לקבל אותה? 
מה אני יכול לעשות בכדי להקטין את ההשפעה השלילית ולהגדיל את ההשפעה החיובית?

**
בשיחה עם מנהלת אחרת השבוע, כששאלתי אותה לשלומה היא סיפרה לי שקשה לה, אבל שאין לה זכות להתלונן כי לאחרים קשה יותר.
כשהקשבתי לתשובתה חשבתי על כך שרבים מהאנשים שאני פוגש בתקופה הזו חווים את הדיסוננס הבא: 
מצד אחד קשה ומאתגר להם, ומצד שני הם ומשפחתם בריאים, יש להם פרנסה ובסך הכול "החיים שלהם בסדר". 
מכיון שהם לא חווים משברים הישרדותיים, כלכליים או בריאותיים שאחרים מתמודדים איתם, הם חושבים שזה לא לגיטימי להתלונן או להביע קושי ושהם צריכים לחוש יותר שמחה והכרת תודה.

בשבועות האחרונים התחדד לי שהדבר הזה נכון להרבה מאוד אנשים. לדוגמא:
הורים לילדים קטנים חווים קושי גדול הנובע מאינטנסיביות היום-יום, אך לא ניתן להשוות זאת לקושי של קריסה כלכלית או סכנת חיים בריאותית.
אנשים שגרים לבד, יכולים לחוות קושי הנובע מבדידות ומחוסר במפגשים חברתיים, אך האם ניתן להשוות זאת לקושי שחווים הורים לילדים קטנים שאין להם זמן לנשום?
אחד הקשיים שאני חווה הוא שעות עבודה ארוכות בזום עם מעט הפסקות. גם האינטרנט שלי לא משהו ולא מעט פעמים זה מקשה ומעצבן. איך אני יכול להשוות את זה לקשיים שאנשים אחרים חווים בתקופה הזו…?

התשובה שלי היא שהשוואה יכולה לתת פרספקטיבה חשובה, אך קשיים שאחרים חווים אינם מבטלים קשיים שאנו חווים.
אנחנו לא בתחרות של למי קשה יותר. 
קושי הוא עניין אישי ויחסי.
תמיד יכול להיות קשה יותר או קל יותר. 
לגיטימי וחשוב לתת מקום לקושי ולהכיר בו, מבלי לתת לו "להשתלט" על כל תשומת לבנו או לצבוע את המציאות שלנו בשחור.

אחת התובנות שעוזרות לי ומרגיעות אותי מבוססת על הרעיון שבכל תקופה אני חווה גם דברים כיפיים ומשמחים וגם דברים קשים ומאתגרים. 
זה יכול להיות ברמות שונות ובצורות שונות, אך הגם וגם הזה מתקיים תמיד.
בכל רגע נתון יש דברים שאני נהנה מהם ויש קשיים וסבל שאני חווה. 
אני לא צריך לבחור ביניהם, והאחד אינו מבטל את השני. 
אני יכול לתת מקום גם לקושי שאני חווה וגם לשמחה ולהכרת התודה על כל כך הרבה דברים שחיי מבורכים בהם.
כשם שקשיים של אחרים אינם מבטלים את הקושי שלי, כך הקשיים והשמחות שלי אינם מבטלים אלו את אלו, אלא מתקיימים יחדיו.
חיים מלאים הם חיים של גם וגם.
לחיות חיים מלאים זה בין היתר להסכים לחוות גם וגם.

**
לפני כעשרה חודשים, בשבועות הראשונים של המפגש עם קורונה, סגר ועבודה מהבית, הקלטתי הרצאה אינטרנטית בנושא "התנהלות אישית במצבי חיים אינטנסיביים".

במהלך ההרצאה הצגתי והדגמתי מספר כלים רגשיים-מנטליים שיכולים לסייע בהעלאת מודעות ונוכחות, הגברת אפקטיביות, הפחתת שחיקה והעצמת שמחה והכרת תודה.
אני עובד באופן אישי ביום-יום עם כל אחד ואחד מהכלים הללו וההשפעה שלהם עלי ועל סביבתי עצומה.

ההרצאה זמינה בקישור הבא ואתם מוזמנים לצפות בה ולהעביר אותה הלאה.

כתמיד, אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא.
וגם, אתם מוזמנים להעביר את המסר הזה הלאה לאנשים נוספים שעלולים למצוא בו עניין ולקבל ממנו ערך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

רפלקציה על 2020

לפני כעשרה וחצי חודשים, ביום הולדתי ה-48 עשיתי לעצמי רפלקציה של תריסר שנים, רבע חיים.

אחת התובנות המרכזיות שאיתה סיימתי את הריפלקציה היתה:

"אין לנו מושג…כשאנו עומדים בפתחה של תקופה אין לנו סיכוי לדעת כיצד היא תתפתח.
הכול יכול להשתנות ולקבל כל-כך הרבה תפניות.
אנשים ונושאים כל-כך משמעותיים שבחיי כיום, לא היו שם לפני 12 שנים.
אני מסיים השבוע את התריסר הרביעי ומתחיל את התריסר החמישי.
מי יודע איך הוא יתפתח…"

המילים הללו נכתבו באמצע פברואר 2020. 
כשכתבתי אותן לא היה לי מושג שהקורונה תיכנס לחיינו תוך שלושה שבועות ושהמציאות המוכרת והמורגלת תשתנה בכל-כך הרבה צורות ואופנים. 
אני רוצה לשתף אתכם במספר מחשבות ותובנות שעלו לי היום, כשניצלתי את המעבר בין שנת 2020 ל 2021, לעצירה ולריפלקציה על השנה שחלפה.

אין לנו מושג. 
זו ממשיכה להיות תובנה מרכזית שלי שרק הולכת ומעמיקה. אנחנו לא יודעים לאן זה הולך ואיך בדיוק דברים יתפתחו. זה נכון לכל מימדי החיים: בריאות, פוליטיקה, קריירה, כלכלה, משפחה. בתקופה הזו אנו מרגישים את זה יותר מבתקופות אחרות, הן ברמה האישית והן ברמות רחבות יותר, אך האמת היא שכל תחושת ודאות או ביטחון שיש לנו היא מדומינת ומתעתעת. הדברים הללו לא נכתבים מתוך לחץ או פחד תהומי בנוגע לעתיד, אלא יותר מתוך ענווה והכרה במוגבלות שלנו ובהיותנו חלק ממשהו שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו.

**

ריספקט ויראת-כבוד לקושי ולמורכבות. 
אנשים עוברים דברים קשים. ברמה הכלכלית, התעסוקתית, הבריאותית, הנפשית, המשפחתית. לפעמים במספר מימדים בעת ובעונה אחת. לא לכל דבר יש פתרון פשוט. לא תמיד עניינים מתפתחים בדרך שאנו רוצים. כשקשה, זה לפעמים יכול להיות קשה מאוד. במיוחד כשזה נמשך תקופה ארוכה ובאינטנסיביות גבוהה.

**

בכל קושי טמונה גם הזדמנות. 
קושי שאנחנו חווים הוא הזדמנות להתמודדות ולגדילה עבורנו. קושי שאחרים חווים הוא הזדמנות להיות שם איתם ועבורם. זה לא משפט רוחני ניו-אייג'י שמנסה להקל על הנקודה הקודמת, אלא נקודת מבט נוספת. אין לנו שליטה על דברים שקורים לנו ועל קלפים שאנחנו מגרילים. יש לנו הרבה מאוד השפעה ובחירה על איך אנחנו בוחרים להגיב ומה אנחנו בוחרים לעשות, איך אנחנו משחקים עם הקלפים שהגרלנו.

**

כמה אנו תלויים בשגרות שלנו ובמסגרות שאנו חלק מהם. 
כמה מורגש חסרונה של מסגרת לילדים, של ארוחת צהריים עם קולגות בעבודה, של שגרה בריאה, של ישיבה בבית קפה או במסעדה טובה, של טיול בחו"ל. כשדברים נלקחים מאיתנו או מפסיקים להיות שם עבורינו אנו נזכרים בחשיבותם ולומדים להעריך אותם שוב.

**

חשיבותם של הדברים הפשוטים.
בימים האחרונים אני משתדל לצאת להליכה של כשעה בשעות הצהריים כדי לספוג שמש. היום עשיתי זאת עם בני רועי. אתמול הלכתי לבד תוך כדי האזנה לפודקאסט מעניין. השבוע, השמש החמימה בשעות הצהריים היא אחד הדברים המענגים עבורי. בתחילת השבוע כשהיו רוחות מזרחיות קרות ויבשות, העדפתי להישאר בבית ולא לצאת. בדרכי לפארק שליד ביתי אני רואה שיירה של עשרות מכוניות בדרך לבדיקת קורונה. איזו זכות זו להיות בריא, וליהנות מהליכה בשמש הנעימה, עם חבר קרוב או עם בן משפחה אהוב. עד כמה זה לא מובן מאליו.

**

מדהים כמה מהר אנו מסתגלים למצבים. 
ברמה האישית רבים מאיתנו חוו את זה בעבר. גילוי של מחלה קשה, אתגר תעסוקתי או משבר משפחתי יכולים לזרוק אותנו במהירות למציאות חדשה שקשה לנו לדמיין, אך מרגע שאנו חווים ונמצאים בתוכו, הוא הופך להיות חלק מהמציאות המורגלת שלנו. השנה הזו לקחה את ההסתגלות שלנו לרמה גלובאלית. לפני כשנה אף אחד לא היה מסוגל לדמיין את המצב הנוכחי, שאם היו מתארים לנו אותו אז הוא היה נשמע כהזיה. 
באופן אישי, אני נעזר המון בשתי שאלות שמסייעות לי להתמקד ולתעדף את תשומת הלב שלי במצבי חוסר וודאות: מה חשוב עכשיו? איך נותנים לזה מענה? מה שחשוב עכשיו זה לא בהכרח מה שהיה חשוב לפני שבוע או מה שיהיה חשוב מחר. חשיבה דינמית. הסתגלות לשינוי.

**

יש חשיבות רבה לחומרים המנטליים שאנו צורכים. 
במיוחד בתקופות כאלו. הם משפיעים על המחשבות, התחושות והתפקוד שלנו בצורה עצומה. בשנים האחרונות הפכנו להיות מודעים יותר לסכנות שבמוצרי מזון עתירי סוכר, שומן רווי או נתרן. הסימון עליהם מחדד את המודעות ומשפיע על הצריכה. מזה שנים אנו מודעים לסכנה שבחשיפה לקרינה מייננת בזמן צילומי CT ונזהרים לא להיחשף אליה שלא לצורך. אנחנו לא מספיק מודעים לחשיפה לחומרים מזיקים באיכות נמוכה שמופרשים או מוזרקים אלינו בערוצי הטלויזיה השונים וברשתות החברתיות. העולם הרבה פחות שחור, אלים ומסוכן והרבה יותר מאוזן מכפי שהוא מוצג באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות שמחפשים למקסם רייטינג, לייקים או פרסומות.

**

מתהווים כרגע שינויים עצומים, שאנו מודעים רק לחלקם. 
תחומים שלמים משתנים לבלי הכר עכשיו. חינוך. בריאות. תעסוקה. דיור. פוליטיקה. דמוגרפיה. תפיסות עולם עמוקות עוברות שינוי עכשיו, מערכות שלמות הופכות להיות בלתי רלוונטיות. הקשיים שהקורונה מביאה איתה, לצד הטכנולוגיות המתפתחות, מייצרות דחיפה עצומה והרבה יותר פתיחות לחדשנות. אלפי זרעים נזרעים עכשיו בכל כך הרבה מקומות. קל לפספס אותם ולא להיות מודעים לקיומם, כשאנו מחוברים לכותרות החדשות היומיות או לקשקושים התפלים ברשתות.

עד כאן השיתוף במספר מחשבות ותובנות שעלו לי היום.
אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים, אשמח לשמוע מה הן מעוררות בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Askida Ekmek – על קבלה ונתינה

התרגום המילולי של "אסקידה אקמק" (Askida Ekmek) הוא "יש כיכר לחם על הוו".
"אסקידה אקמק" היא מסורת תורכית עתיקה שבה כשאתה קונה כיכר לחם במאפייה המקומית, אתה יכול לבחור לשלם עבור כיכר נוספת. 
לאחר שאתה מקבל את כיכר הלחם שלך, הכיכר הנוספת ששילמת עבורה נעטפת ומונחת על וו שעל הקיר. 
אדם שנכנס למאפייה יכול לשאול האם יש משהו על הוו.
אם יש, הוא יקבל כיכר לחם אחת, ובכך יינתן מענה מסוים לצורך שלו.
מעבר למענה על הצורך במזון, בזכות המסורת הזו מתפתחת תרבות של ערבות הדדית וזרימה של נתינה וקבלה המבוססת על בחירה.

**
בדומה למסורת "אסקידה אקמק" המוסלמית, גם היהדות משופעת בתרבות של נתינה וקבלה. 
בספר "משנה תורה" מתאר הרמב"ם שמונה רמות של צדקה או נתינה לזולת.
המלים הבאות הינן פירוש מופשט של סב המסביר לנכדתו בת החמש את מהות הקטע.
הן הועתקו מספרה הנפלא והמרגש של ד"ר רחל נעמי רמן – "ברכות סבי" (עמוד 81):

"ברמה השמינית והבסיסית ביותר של הנתינה, אדם קונה בצרות עין מעיל לאיש רועד מקור שביקש את עזרתו. הוא נותן לו את המעיל בנוכחות אנשים ומצפה לתודתו.
ברמה השביעית, האדם עושה אותו הדבר מבלי לחכות לתודות.
ברמה השישית, האדם עושה זאת ברוחב לב מבלי לחכות לבקשת העזרה.
ברמה החמישית, האדם קונה ברוחב לב אבל נותן לעני את המעיל בסתר.
ברמה הרביעית, האדם נותן ברוחב לב ובסתר את מעילו שלו, ולא מעיל שקנה.
ברמה השלישית, האדם נותן ברוחב לב את מעילו שלו, מבלי שהמקבל יודע מי הנותן. אולם האדם עצמו יודע מי חב לו תודה.
ברמה השניה, הוא נותן את מעילו שלו בסתר. הוא אינו יודע למי, אבל המקבל יודע למי הוא חב תודה.
לבסוף, ברמה הראשונה והטהורה ביותר של נתינה לאחרים, האדם נותן ברוחב לב ובחשאי את מעילו שלו, והמקבל אינו יודע מי הנותן.
אז הופכת הנתינה לביטוי טבעי של הטוב שבנו, ואנו נותנים באותה הפשטות שבה פרחים מדיפים את ניחוחם."

הילדה חושבת מעט ואומרת: "סבא, אני אעשה רק את הדבר הנכון".

הסבא צוחק ואומר: "נשומהלה, יש כאן דבר מיוחד במינו. נניח שכולנו נותנים לאחרים כמו האדם הראשון, מציעים בצרות עין ובנוכחות אחרים מעיל שקנינו למישהו שזקוק לכך וביקש את עזרתנו.
אם כולנו נעשה כך, האם יהיה יותר או פחות סבל בעולם?"

הילדה חושבת, מבולבלת מעט מהשאלה ועונה: "יהיה פחות סבל".

"נכון", עונה הסב וכולו זורח, "בדברים מסוימים יש כ"כ הרבה טוב, שראוי לעשותם בכל הדרכים האפשריות".

**
אני אוהב את שני הקטעים הללו. 
הם מחוברים למהותה של גישת "התקשורת המקרבת" שהיא להוביל לזרימה של קבלה ונתינה מהלב. 
בנוסף, הם מעוררים בי השראה וגורמים לי לחשוב על הקבלה והנתינה שלי.

הן ב"אסקידה אקמק" והן בשמונה רמות הנתינה של הרמב"ם ברור מי הצד הנותן ומי הצד המקבל. 
יש משהו חזק וממלא בלהיות בצד הנותן, בלהרגיש סיפוק על שעזרת למישהו, שהעשרת חיים.
בשונה מאסקידה אקמק ומתיאור רמות הנתינה של הרמב"ם, ישנם מצבים שבהם הגבולות בין נתינה וקבלה מיטשטשים. 
עפ"י מרשאל רוזנברג יוצר התקשורת המקרבת, כשילד מאכיל ברווז, לא ברור מי הצד שנותן יותר ומי הצד שמקבל יותר. 
שניהם חווים אושר והנאה, שניהם גם נותנים וגם מקבלים.

אחד הרגעים הכי משמעותיים שחוויתי בשבוע שעבר היה כשחבר יצר איתי קשר ושיתף אותי בקושי גדול שהוא חווה כרגע בחייו.
זו היתה שיחה לא מתוכננת שנמשכה קרוב לשעה.
בשלב כלשהו בשיחה, אותו חבר הרגיש אי-נוחות מסוימת ואמר לי "סליחה שאני נופל עליך ככה עם העניינים שלי."
"לא רק שאתה לא נופל עלי", השבתי, "השיחה שלנו היא מתנה גדולה ומשמעותית עבורי. תודה רבה על שהתקשרת ועל שאתה מאפשר לי להיות אתך בחוויה הזו עכשיו."

באופן אישי אני שם לב שלי הרבה יותר קשה לקבל מאשר לתת.
אחת הסיבות העיקריות היא החשש להעמיס על אחרים ואי-הרצון "ליפול עליהם" עם העניינים שלי.
בשנים האחרונות אני מגלה שאולי אחת הנתינות הכי נדיבות שאני יכול לתת למישהו אחר היא האפשרות להיות שם עבורי, לסייע לי ולעשות משהו משמעותי עבורי כשאני צריך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בדיקת דופק

לפני זמן מה סיימתי תהליך בן כחצי שנה עם חברי הנהלה של אחד מארגוני ההייטק הידועים בארץ.
במהלך החודשים הללו עברנו ביחד מסע משותף שכלל תהליך אישי עם כל אחד מהמנהלים ותהליך קבוצתי עם צוות ההנהלה כמכלול.
בפגישה האישית המסכמת ביקשתי לשמוע מכל מנהל מה הדברים המרכזיים שהוא לוקח מהתהליך הזה.
באופן טבעי וצפוי קיבלתי תשובות שונות ומגוונות.
מה שהיה מעניין ומפתיע מאוד היה שכולם בלי יוצא מן הכלל, ציינו פעילות מסוימת (שביצענו שוב ושוב במהלך המפגשים) כאחד הדברים הכי משמעותיים שהם חוו.

לפעולה הזו קראנו "בדיקת דופק" ונהגנו לפתוח איתה את כל ישיבות ההנהלה:
על השולחן בחדר הישיבות (זה היה בתקופת טרום-קורונה) פרסתי חפיסה של קלפי רגשות וצרכים וביקשתי מכל אחד מהמשתתפים לבחור קלף רגש וקלף צורך, המתארים את מה שחי בהם ומעסיק אותם כרגע בהקשר אישי או עסקי, עם או בלי קשר לישיבת ההנהלה שאנו עומדים לקיים.
אחרי בדיקה פנימית סקרנית ובחירת קלפים מתאימים, כל אחד מהמנהלים שיתף בפתיחות במקום שהוא נמצא בו כרגע.
"אני עייף ויש לי צורך בחופשה", "אני מודאג מהניתוח שהבן שלי עובר מחר וצריך וודאות ובריאות", "אני גם לחוצה וגם נרגשת מהפרויקט שאני עובדת עליו עכשיו וצריכה מיקוד והתקדמות", "אני עצוב בגלל נושא אישי כלשהי שאני לא רוצה לפרט ויש לי צורך באהבה ובתקווה", "יש בי מתח לקראת הישיבה הקרובה וחשוב לי שהיא תתנהל בהוגנות ובכבוד" הן דוגמאות לחלק מהשיתופים שעלו במפגשים הללו.

**
המטרה המרכזית של סבב בדיקת דופק בתחילתה של ישיבה היא לאפשר לכל אחד מהמשתתפים לתת מקום ותשומת לב במשך דקה או שתיים למה שחי בו כרגע, על מנת ליצור חיבור אנושי ולאפשר נוכחות וקשב גדולים יותר בישיבה עצמה.

המעברים בסבב "בדיקת הדופק" יכולים להיות חדים: 
משתתפת יכולה לשתף בקושי שהיא חווה עם חזרה לעבודה לאחר שבעה על אמה שנפטרה, בעוד שהמשתתף שאחריה ישתף בתסכול שהוא חווה על כך שהוא רב עם בנו על אי-הכנת שיעורים, או שמחה על יום הולדת 80 שהוא חגג לאמו.
בפעמים הראשונות זה יכול להרגיש מוזר עד כדי לא לגיטימי ("איך אני יכול לשתף בדבר הזה שמעסיק אותי אחרי שהיא שיתפה בנושא כל-כך עמוק ומשמעותי?"). 
זה לגיטימי משום שזה מה שמעסיק אותי עכשיו.

עם הזמן מתפתח הביטחון שלא רק שזה לגיטימי, זה אפילו חשוב מאוד:
כמשתתף, אם אני יודע ששיתוף אישי שלי לא יהפוך לדרמה שתטלטל את הישיבה ושלחבריי לצוות יש יכולת להקשיב לי מבלי להיבהל ממה שאני אומר, זה מגביר את הסיכוי שאשתף בדברים מהסוג הזה.
סבב בדיקת הדופק אינו טיפולי ומטרתו אינה לעזור לאנשים לפתור את הבעיות שלהם, לעודד אותם או לפתח שיחה אישית מהנה. את זה אפשר לעשות לאחר המפגש, בארבע עיניים או בדרכים רבות אחרות.

**
ההנחייה שאני נותן במהלך הסבבים הללו היא להישאר ממוקדים בהקשבה, לשים לב לדרך שבה שיתופים של אחרים משפיעים עלינו ולהימנע ככל האפשר מלפתח שיחות בתגובה לשיתוף של אחרים. 
כשמישהו מסיים לשתף בדקה או שתיים ב"דופק" שלו, שאר המשתתפים מברכים אותו ב"בוקר טוב" או ב"צהריים טובים" המקבילים לאמירת "שמענו אותך. תודה רבה ששיתפת אותנו. זה זמן לעבור לאדם הבא."

למי שלא מורגל בכך, יש משהו קצת לא נוח ואולי מביך בשיתוף "בדיקת דופק", במיוחד בפעם הראשונה.
למרות שעשיתי זאת כבר אינספור פעמים עם הרבה מאוד צוותים, הפעם הראשונה שאני מבקש ממשתתפים לשתף "בבדיקת דופק", מעוררת בי לחץ וחשש שהם לא ישתפו פעולה.
לשמחתי, זה עדיין לא קרה. 
בכל קבוצה יש מישהו או מישהי שמוכנים לקפוץ ראשונים ולשתף בפתיחות במה שחי בהם.
מהר מאוד ציניות, מבוכה וחשש מפנים את מקומם לחיבור, להקשבה ולאמפטיה.

מדי פעם שואלים אותי האם אני לא חושב שזה בזבוז זמן, לא לעניין או לא מקצועי, במיוחד כשמדובר במנהלים בכירים. 
אני מוצא שההיפך הוא הנכון: כשאדם שואל את עצמו מה חי בו כרגע, הוא מפנה קשב פנימה ונותן מקום לנושאים שממילא מעסיקים אותו ומושכים את תשומת לבו. 
יש משהו בבדיקה הזו שמאפשר להוריד הילוך לכמה דקות, להאט, לעצור ולנשום קצת. 
כשהנושאים שמעסיקים אותנו "מסומנים" (בקול רם או בלב), משהו במרחב הפנימי שלנו מתפנה ואנו יותר נוכחים וממוקדים בכאן ובעכשיו. 
מנהלת שעבדתי איתה לאחרונה סיפרה לי שבעיניה הסבבים הללו פותחים את הלב ומאפשרים למשתתפים לראות זה את זה בפן הרבה יותר אנושי המעלה בצורה מיידית את מידת האמון, הפתיחות והקרבה בחדר. 
כשאני רואה את מנהלת החטיבה המקבילה שלי, שבעוד רגע נתווכח על נושא מקצועי כלשהו, לא רק כמנהלת חטיבה אלא גם כאם מודאגת לילד שעובר מחר ניתוח זה משנה משהו בי ובשיחה.

**
יש דברים שקשה להסביר במילים ושצריך לחוות כדי להבין. 
אני חושב ש"בדיקת דופק" זו אחת הדוגמאות לנושאים מהסוג הזה. 
תהליך כל כך פשוט ועם זאת כה מיוחד ועוצמתי.
אולי זה נשמע קצת הזוי, אבל איך בכל זאת אפשר להסביר, שבדיקת דופק היא אחד הדברים הכי משמעותיים ומרגשים שלוקחים חברי הנהלה בכירים ומנוסים מתהליך אינטנסיבי בן 6 חודשים?

**
"בדיקת דופק" הוא כלי מספר 24 מתוך "סדרת 52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי לפני מספר שנים. ניתן להירשם לסדרה ולקבל באופן מיידי את הכלי הראשון שבה. 
הכלים נשלחים אחת לשבוע במשך שנה שלמה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השאלה שלא נשאלה

אירוע מנהיגות שנתי. 
מאות מנהלים ומובילים עסקיים, ציבוריים, חינוכיים וחברתיים מארגונים שונים מסיימים יומיים וחצי של דיוני עומק, שולחנות עגולים, ניתוחי אירוע, הרצאות מעוררות השראה של מרצים מהשורה הראשונה ומפגשי הכרות חברתיים.
הסשן האחרון מוקדש לסבב סיכום ושיתוף אישי בקבוצות של כעשרה משתתפים המאפשרות שיח קשוב ואינטימי.

אני יושב במעגל, מותש משעות ארוכות ואינטנסיביות, מוצף רגשית ומנטלית מאינספור חוויות, רגעים ומפגשים. מחכה שזה ייגמר, כמה להגיע הביתה, לחבק את ילדיי ולהתמוטט לשנת לילה טובה ועמוקה.

"אתם מוזמנים לקחת לעצמכם כמה רגעים שקטים ולבדוק איך אתם יוצאים מכאן", מזמינה מנחת הקבוצה. 
לכל קבוצה יש את המרחב האינטימי שלה, האורות מעומעמים קלות ומוזיקה נעימה ואיטית נשמעת ברקע. 
"מי שמוכן, מוזמן להתחיל."

אני מנסה להתרכז ובודק בסקרנות מה מתחשק לי לומר עכשיו.

הסבב מתחיל: 
מנהלת עמותה שיושבת לימיני משתפת שהדבר המשמעותי ביותר עבורה ביומיים הללו היה מפגש הלמידה עם הפרופסור מהאוורד. 
סמנכ"ל בתאגיד עסקי גדול משבח את המפגשים החברתיים ואת הזמן הלא פורמלי שבין הסשנים. 
מנכ"ל של רשות מקומית משתף בהתרגשות בפריצת הדרך שהוא חווה בהתייעצות העמיתים כשדיברו על האתגר שמעסיק אותו ברשות שלו.

ואז מגיע תורו. הוא מנהל מערכת מורכבת, פנימייה של נוער בסיכון. 
זוהי שנתו הראשונה בתפקיד וכבר נראה שהוא עושה עבודה יוצאת דופן. 
חלקנו את אותו החדר בשני הלילות האחרונים וראיתי אותו עובד אל תוך הלילה בשיחות עם אנשי צוותו.

"קיוויתי שמישהו ישאל לשלומי במהלך הימים הללו. עברתי שנה מאתגרת מאוד. רציתי שמישהו פשוט יתעניין בי ויקשיב לי. חבל שאין לזה זמן עכשיו."

מעבר לדרגות, לתארים ולתפקידים שאנו נושאים, כולנו בני אדם. 
כמהים לעצירה מדי פעם, להורדת השיריון ולירידה מהכוננות שאנו תופסים. 
כמהים לנשימה עמוקה ומרווחת, לכך שמישהו יראה אותנו, יקשיב לנו ויהיה איתנו.

שאלת "מה שלומך?" אותנטית, כנה ומלאת כוונה, חשובה לא פחות מדיון עומק, פעילות נטוורקינג, חשיבה אסטרטגית או כלים מעשיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הפעם האחרונה

הרגע הזה היכה בי.
ליויתי אותה לבית הספר כמו בכל בוקר.
ממש לפני שער הכניסה, הושטתי את ידי להחליק על שערה וקלטתי את הרתיעה שלה.
תנועה קלה, כמעט בלתי נראית.
אני לא מאמין שזה קורה לי.
כבר עכשיו? בכיתה ד'?
עד מתי עוד אזכה ללטף את שערה? לחבק אותה?

**
באירועים מסוימים, כמו למשל סיום תיכון, פרידה ממישהו, מעבר דירה או מוות, אנו נוטים לחשוב על הפעם האחרונה.
הפעם האחרונה שדיברנו.
הפעם האחרונה שראינו אותו.
הישיבה העסקית האחרונה במסגרת הזו.
היום האחרון שלנו בדירה הזו.

**
בשונה ממצבי סיום מיוחדים שאנו מודעים לנוכחותם, מרבית הפעמים האחרונות שבהן נעשה או נחווה משהו, יקרו ברגעים רגילים ויומיומיים.
מתישהו תהיה הפעם האחרונה שהיא תרשה לי ללטף את שערה.
אחת המקלחות תהיה המקלחת האחרונה שהוא יסכים שאהיה איתו ושנדבר על איך היה לו היום.
אחד מהטיולים המשפחתיים שלנו, יהיה הטיול האחרון שכולנו נטייל ביחד.
מתישהו תהיה הפעם האחרונה שאטעם את המאכל הזה בדרך המיוחדת שאת מכינה אותו.
אחת הריצות שארוץ, תהיה הריצה האחרונה שלי.

וכשזה יקרה, אפילו לא אדע שזו הפעם האחרונה.

**
יש משהו במחשבה הזו שמעורר עצב.
ההכרה שהכול זמני ושבעוד רגע זה ייגמר, יכולה להפחיד או להלחיץ.

והיא יכולה גם לחדד, להגביר חיות, שמחה והכרת תודה.

כשאני מודע לכך שהמפגש, החוויה או הפעולה הזו עלולים להיות האחרונים "מהסוג הזה" בחיי, גדל הסיכוי שאעריך אותם ושאהנה מהם יותר בזמן שאני חווה אותם.

ואם מחר אזכה לחוות ולעשות אותם שוב, זה יהיה כל כך משמח ולא מובן מאליו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ההכנה המושלמת לחיים

בספרו "מי מת", סטפן לוין מזכיר את רעיון ההכנה המושלמת לחיים (המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית), שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו, אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש. 
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

מכיון שאיננו יודעים מהו אותו מאורע מרכזי בחיינו שלשמו נולדנו, חשוב לטפח פתיחות וסקרנות אל הלא נודע.
ייתכן שהאירוע שאנו חווים עכשיו, הוא שלב מעבר הכרחי המקרב אותנו לעבר הרגע המסוים שלנו אשר יאפשר לנו להגשים את ייעודנו.

משוב קשה שקיבלתי בהפתעה לפני מספר שנים ושלקח לי זמן רב להתאושש ממנו, איפשר לי להבין משהו חשוב על עצמי ותרם רבות להתפתחות שלי.
תשובה שלילית שקיבלתי כשהתמודדתי על תפקיד מסוים שמאוד רציתי, פתחה לי את דלת לנתיב קריירה חדש לחלוטין, שכנראה לא הייתי מגיע אליו אם התשובה היתה חיובית.
הפסקת הריון כואבת ולא מתוכננת, יכולה להתפתח להולדת ילד אהוב שאיננו מסוגלים לדמיין את חיינו בלעדיו.

**
דון חואן השמאן, גיבור ספריו וחונכו של האנתרופולוג קרלוס קסטנדה, מלמד את קסטנדה שההבדל בין אדם מן השורה ללוחם הוא שהלוחם רואה בכל אירוע אתגר בעוד שהאדם רואה בו ברכה או קללה. 
הלוחם ניחן בחוכמה לקבל כל אירוע כפי שהוא, בלי לתייג אותו כשלילי או חיובי ומבלי לדעת אילו השלכות תהיינה לו.
חוסר הידיעה שלו ואי ההיאחזות בתוצאה עתידית מסוימת הם מנופים חזקים לאושר, שלווה, שמחה ואומץ לב הממלאים את חייו.

**
אני אוהב את הרעיונות של פיטר לוין ושל קרלוס קסטנדה.
יש משהו מעורר השראה, מרגש ומחזק במחשבה שכולנו לוחמים ברמה מסוימת ושחלק ממה שאנו עוברים עכשיו הוא שלב חשוב בדרך שלנו.

כדאי לזכור שכולנו גם בני אדם.
כשהחיים מפגישים אותנו עם מחלה מאיימת, משבר כואב במשפחה, קושי מתמשך במקום העבודה או חוסר ודאות מלחיץ בנוגע לעתיד, חשוב לתת מקום גם לכאב, לפחד, לכעס ולעצב שאנו חווים.
ניסיון לעבור מהר מדי בין תפיסת משבר להזדמנות או בין התנגדות לקבלה יכול לנבוע מקושי להתמודד או מניסיון להדחיק ולברוח.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

איך מכניסים תקשורת מקרבת לארגונים + שיתוף אישי

השבוע לפני 86 שנים, ב- 6/10/1934 נולדו שני תינוקות שהשפיעו רבות על חיי.
האחד, פרנציסק (אפרים) ויינברגר ז"ל, אבי, נולד ברומניה.
השני, ד"ר מרשאל רוזנברג ז"ל, יוצר גישת התקשורת המקרבת, נולד בארה"ב.
אבי נפטר בפברואר 2010, מרשאל נפטר בפברואר 2015.

מרשאל פיתח גישה מופלאה אשר משפיעה על חייהם של מיליוני אנשים בכל העולם.
אבי היה אדם "רגיל": הקים משפחה עם אימי, שירת בצבא, עבד כמנהל עבודה במפעל טכסטיל, אהב ספורט ונהג להירדם על הספה בסלון מול הטלויזיה.

שני אנשים שזכיתי לפגוש, ללמוד מהם ולהתפתח בזכותם.
שני אנשים שהשפיעו רבות על חיי ועל חיי אנשים רבים אחרים.
שני אנשים שעדיין משפיעים רבות על חיי ועל חיי אנשים רבים אחרים.

יש בי הכרת תודה עצומה גם לאבי וגם למרשאל.
במידה מסוימת, אני מי שאני, בזכות מי שהם.

השבוע לצד הכרת התודה והשמחה, היו נוכחים מאוד גם הגעגוע והעצב.

כשמישהו הולך לעולמו, מערכת היחסים איתו לא מסתיימת, רק משתנה.

כשאנשים נפטרים, הם מפסיקים לנשום וממשיכים לחיות.

**
אחת לשבוע-שבועיים מישהו פונה אלי ושואל אותי "איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים?"

השאלה הזו (או אחת הגירסאות שלה), תגיע לרוב משני סוגי אנשים:
סוג אחד הוא אנשים העובדים בארגונים, אשר פגשו תקשורת מקרבת, חוו אותה בצורה שהיתה משמעותית עבורם וכמהים להביא אותה גם למקום עבודתם.
סוג שני הוא מנחי תקשורת מקרבת, יועצים או מטפלים, אשר מקבלים ערך גבוה מתקשורת מקרבת ושואפים לחלוק אותה עם העולם.

עם השנים, מתוך הכרות של כעשור וחצי עם תקשורת מקרבת ועבודה של מעל עשרים שנים בארגונים, התחדדו לי מספר מחשבות בנושא.

א. אין דבר כזה "ארגונים".
"ארגונים" הוא שם-תואר מכליל שאנו "מלבישים" על ישויות שונות.
חברה בת 5000 עובדים שונה מחברה בת 10 עובדים.
שני ארגונים בני 400 עובדים יכולים להיות שונים מאוד זה מזה.
ארגון חינוכי שונה מאוד מארגון עסקי, ושניהם שונים מאוד מארגון ציבורי או ממשלתי.
ולכן השאלה "איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים" אינה רלוונטית.
שאלה מדויקת יותר שכדאי לשאול היא "איך ניתן להכניס תקשורת מקרבת לארגון המסוים הזה שאני מעוניינת בו?"

**
ב. אין דבר כזה "ארגון מסוים".
גם כשיורדים מהכללות ומדברים על ארגון מסוים,
חשוב להבין שזהו שם קוד למשהו שלא באמת קיים.
כשם שלא ניתן לתאר אדם במילה אחת,
כך גם לא ניתן לתאר ארגון בשם-תואר אחד או במספר משפטים.
ולכן, אם רוצים להכניס תקשורת מקרבת לארגון מסוים,
חשוב להבין שהארגון הזה לא באמת קיים.
או ליתר דיוק, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על הארגון מתבטא במציאות ברמה מסוימת,
אך הארגון הוא הרבה מעבר לזה:
הוא אינו הומוגני ומורכב מתתי קבוצות, מחלקות וארגונים שונים.
שאלה אפקטיבית יותר יכולה להיות "איך מכניסים תקשורת מקרבת לאזור או לקבוצה מסוימת בתוך הארגון המסוים הזה?"

**
ג. למה להכניס תקשורת מקרבת לארגון?
כשאנשים שואלים אותי "איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים?" הדבר הראשון שאני ממליץ להם, זה לבדוק עם עצמם למה חשוב להם לעשות זאת.
ובמילים אחרות: אלו צרכים שלהם עומדים בבסיס השאלה הזו.
יכול להיות שהצורך שמניע אותם הוא צורך בהשפעה.
ייתכן שזהו צורך במימוש עצמי ובמשמעות.
במקרים רבים זהו צורך כלכלי: רצון להשתכר וליצור ודאות או רווחה כלכלית להם ולמשפחתם.
לפעמים זה מגיע ממקום של התלהבות וכמיהה להתנהלות אחרת המפחיתה סבל ומעצימה שמחה.

במונחים של תקשורת מקרבת, "להכניס תקשורת מקרבת לארגון",
היא אסטרטגיה שמהותה לשרת צרכים חשובים של האדם שרוצה לעשות זאת.
לאנשים שפונים אלי אני מציע לבדוק בשלב ראשון, אלו צרכים חשובים הם מנסים למלא.
כשהצרכים ברורים לנו, אנו יכולים להיות יותר גמישים עם האסטרטגיות שאנו בוחרים למימושם.

**
ד. תקשורת מקרבת אינה משהו ש"מכניסים" למקום כלשהו.
מהות התקשורת המקרבת היא יצירת חיבור בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אחרים, המאפשר זרימה של נתינה וקבלה למילוי הדדי של צרכים חשובים.
חידוד המהות הזו חשובה מאוד בעיני: בתקשורת מקרבת אנו שואפים לחיבור, שיאפשר לנו מילוי הדדי של צרכים חשובים.
ולכן, במקום לחשוב על איך מכניסים תקשורת מקרבת לארגון, כדאי לחשוב על צרכים חשובים של הארגון שאנו רוצים ומסוגלים לתת להם מענה.
שינוי השאלה מוביל לשינוי עמוק בתפיסה: במקום לחשוב איך להכניס, לשווק, למכור או לשכנע,
אנו מתחילים לחשוב על הצרכים של הארגון וכיצד (אם בכלל) אנו יכולים לתת להם מענה.

במסגרת ראיון שנערך עם טיך נהאת האן, נזיר הזן הבודהיסטי, לפני מספר שנים שאלה המראיינת:
"האם ההדרכה שלך שונה כשאתה מדבר אל פוליטיקאים, אנשי עסקים, מורים, רופאים או קציני משטרה?"

טיך נהאת האן ענה:
"העקרון יהיה זהה.
אבל בשלב ראשון צריך חברים שיראו לנו איך קבוצה כזו של אנשים מנהלת את חייה,
עם מה הם מתמודדים…. מה הקשיים, האתגרים והסבל שהם חווים ביום-יום.
כך נוכל להתחיל להבין אותם.
ואז, רק לאחר שנבין אותם, נוכל להציע הדרכה רלוונטית עבורם.
כלים המתאימים להם.
זו הסיבה שאנו ממשיכים ללמוד בכל יום ויום כשאנו מתרגלים ומלמדים."

כמה ענווה וצניעות יש בתשובה הזו.
גם אחרי עשרות שנים של תרגול והוראה לעשרות אלפי אנשים, הצעד הראשון הוא תמיד הקשבה סקרנית ונוכחות אמפטית.
זה פחות אנחנו והמטען שאנו מגיעים איתו ויותר האדם שמולנו ומה שעובר עליו.

איך נראה עולמו של שוטר המתמודד עם מצבים מורכבים בעצימות גבוהה ונדרש לקבל החלטות מהירות תוך כדי תנועה?
מה חווה רופאה העובדת שעות רבות ביממה בבית החולים ואשר נתונה ללחץ מתמשך ואינטנסיבי מכל כיוון אפשרי?
עם מה מתמודדת מנהלת בארגון עסקי הנדרשת לתת מענה כמעט בכל רגע לאינספור צרכים בעת ובעונה אחת?
האם מה שעובד עבורי יכול לעבוד עבורו?
האם מה שיש לי לתת מתאים לה?

על מנת לתת מענה לצרכים חשובים של מישהו (אדם או ארגון) בשלב ראשון חשוב להכיר לעומק אותו ואת עולמו:
את הדרך שבה הוא חווה את המציאות היום-יומית, את הדברים החשובים לו ואת האתגרים שהוא מתמודד עימם.
חשוב שהמיקוד יהיה באדם או בארגון ולא בתקשורת המקרבת, בעצמנו או בהתלהבות שלנו מתקשורת מקרבת.

לצד הענווה וההכרה בכך שחשוב שנכיר את האנשים שאנו רוצים לעבוד עימם
("אני יודע משהו שהם לא ואם רק אראה להם את זה חייהם ישתנו…"),
כדאי לשים לב לשיפוטיות מסוימת (לפעמים סמויה) שאנו עלולים לשאת איתנו.
(דוגמא: "אני אדם אכפתי הקשוב לרגשות ולצרכים של כולם והם עסוקים בעיקר בלקדם את העסק שלהם",
או "אני אדם מפותח המודע לרגשות, לצרכים ולשיפוטים שלי והם במקום אחר ופחות מתקדם ממני").

**
ה. ובכל זאת… איך מתחילים…?
אז איך מתחילים בכל זאת?
מחדדים כוונה פנימית של למה חשוב לנו לעשות זאת.
מוצאים תת קבוצה אחת או אדם אחד שפתוחים לדיאלוג ושיש להם צרכים חשובים שהם רוצים למלא.
מקשיבים להם ומעמיקים את הבנתנו בנוגע לצרכים החשובים שלהם.
בודקים אם ואיך אנחנו יכולים לתת לצרכים הללו מענה.
מנסים..
מצליחים יותר או פחות.
נשארים בדיאלוג.
שומרים על חיבור פנימי.
לומדים מזה.
וחוזר חלילה…

אם הפוסט נוגע בכם בצורה כלשהי, אשמח לשמוע תגובות ומחשבות…

ניתן לקבל קורס מבוא בן 9 שיעורים במיילים בהרשמה בקישור שבתחתית הפוסט. אני מתחייב לא לשלוח לכם ספאם לעולם ולא להעביר את פרטיכם לגורם שלישי. השיעור הראשון יישלח אליכם ישירות למייל מיד לאחר ההרשמה.

ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר בקישור הבא

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

4 סוגים של "אני רואה אותך"

ארבעה סוגים של "אני רואה אותך":

1. "אני רואה אותך" של יום-יום

"איך עברה הפגישה היום?"

כשאנחנו שואלים מישהי "איך עברה הפגישה שלך היום?"
אנחנו בעצם אומרים לה בין השורות:
אני יודע שזה משהו שעברת היום ושזה העסיק אותך.
מעניין אותי לשמוע איך היה לך כי את מעניינת אותי.
חשוב לי לשמוע על הדבר הזה ולשמוע ממך.

כשטל שלחה לי השבוע הודעת וואטסאפ "ראיתי סרטון שנראה לי שיעניין אותך" עם קישור להרצאה, היא בעצם אמרה לי:
כשפגשתי את הסרטון ההוא אתמול, חשבתי עליך.
שתדע שאני חושבת עליך לפעמים, גם כשאנחנו לא מדברים.
והיה לי מספיק חשוב לשלוח לך את זה, כי אתה חשוב לי.

**
2. "אני רואה אותך" של תודה והערכה

"תודה על העזרה לאיריס עם הבעיה הטכנית היום"

כשאנחנו שולחים למישהו הודעה קצרה בסגנון "תודה רבה שעזרת לאיריס היום עם הבעיה הטכנית שהיתה לה", אנחנו בעצם אומרים שלושה דברים:

א. קלטתי אותך. שמתי לב שעשית את זה. אתה עשית את זה.
הרבה אנשים היו יכולים לעשות את זה, אבל בשורה התחתונה זה היית אתה. ראיתי אותך.

ב. אני מעריך את מה שעשית.
אני מעריך גם את המחווה של הושטת היד לאיריס שהיתה צריכה עזרה, וגם את העזרה שנתת בפועל.
ראיתי אותך ואני מעריך גם את האכפתיות והרגישות וגם את העשייה שנתנה מענה לצורך חשוב.

ג. אני רוצה להודות לך על זה.
זה מספיק חשוב עבורי כדי לעצור ולשלוח לך הודעה.
גם כי מגיע לך וגם כי חשוב לי שתדע שראיתי אותך, שהטוב שאתה עושה לא שקוף.

**
מייל הפרידה האישי שקיבלתי לפני זמן מה מארז, רגע לפני שהוא עזב את הארגון היה משמעותי עבורי.
אולי דווקא משום שלא עבדנו הרבה ביחד והופתעתי מהמחווה הזו.
בשליחת המייל ארז בעצם שידר לי בין המילים:
"ראיתי אותך. שתדע שנגעת בי בתקופה הזו. תודה לך. אני חושב עליך גם עכשיו. להתראות…"

**
3. "אני רואה אותך" של קושי

"הי, מה שלומך? איך עוברים הימים הללו בבידוד?"

כשאנחנו שואלים מישהי "הי, מה שלומך? איך עוברים הימים הללו בבידוד?", אנחנו בעצם מתכוונים לומר:
אני מודע לתקופה הזו שאת חווה ולאתגר שאת מתמודדת איתו עכשיו.
זה לא עובד לידי. אני חושב עלייך.
אכפת לי ממך. את חשובה לי.
חשוב לי שתדע שאני אתך.
את במחשבות שלי. את לא לבד.

הצרכים להיראות ולהיות מובן הם צרכים אנושיים עמוקים.
במצבים של קושי ואתגר כשמישהו יוצר איתנו קשר בצורה הזו, אנחנו מקבלים מענה לצרכים הללו.
זו לא חייבת להיות שאלה או בדיקה.
זו יכולה להיות גם הודעת "שתדעי שאני חושב עלייך היום ומקווה שהכול יעבור בשלום"

תשומת לב אכפתית היא מחווה אנושית פשוטה בעלת השפעה עצומה.

**
4. "אני רואה אותך" של פוטנציאל

"מה דעתך לשלוח הצעה לכנס הזה?"

כשהמנהל שלי הציע לי לפני קרוב לעשרים שנה להגיש הצעה להצגת פרויקט שעשיתי בכנס בינלאומי כלשהו, זה ממש הפתיע אותי.
לא חשבתי שהפרויקט שלי ואני "בליגה" של הכנס.
עד אותו רגע האפשרות הזו לא היתה קיימת עבורי.
מרגע שהמשפט נאמר, האפשרות הפכה להיות חלק מעולמי.
זה מעבר לכנס או לפרויקט המסוים.
זה הרעיון שאני יכול להציג בכנס בינלאומי כלשהו.
וזו גם התרגשות שכך המנהל שלי רואה אותי.
כשמישהו רואה אותנו בצורה מסוימת, הוא מאפשר לנו להיפתח לפוטנציאל שלנו ולראות את עצמנו דרך עיניו.

אני רואה בך משהו שאני לא בטוח שאתה רואה בעצמך.
אני מאמין שאתה מסוגל לעשות את זה. יש לך את זה.
אני מבין שאתה לא בטוח ואני שומע את החששות. יכול להיות שיש בזה משהו.
ועדיין, אני מאמין שיש לך את זה. נראה לי שכדאי לך לנסות ללכת על זה.
אני לא אומר את זה רק כדי לעודד אותך, לחזק אותך או לתת לך מוטיבציה.
אני באמת מאמין בזה.
אני רואה בך משהו שאולי אתה לא רואה בעצמך עדיין, או שאולי אתה מתחיל לראות ולא בטוח שהוא קיים.
אני רואה את זה. אני רואה אותך. אני מאמין בך. אני יודע מי אתה ולאן אתה יכול לגדול ולהתפתח.

**
כשנכנסים לחדר חשוך ועמוס, חשוב לעצור ולתת לעיניים להתרגל לחושך.
לאחר כמה שניות מתחילים לראות יותר ויותר את מה שסביבנו.

כשאנחנו עמוסים ורצים מדבר לדבר, חלק מהעניין הוא לעצור ולשאול את עצמנו:
– את מי חשוב לנו לראות היום?
– למי חשוב שנראה אותו היום?
– עד כמה זה באמת חשוב לנו?

בקרב שבטים מסוימים בדרום אפריקה,
המונח המקובל לאמירת שלום כשפוגשים אדם הוא "Sawu Bona" – "אני רואה אותך".
התגובה השגורה היא "Sikhona" – "אני כאן"

הסדר חשוב ואינו מקרי:
ברמה מסוימת, לפני שאני מבחין בך אינך קיים.
כשאני מבחין בך, אני "יוצר" אותך ומפיח בך חיים.

הזמן שלוקח לכתוב למישהו הודעת "אני רואה אותך" בת 20 מילים הוא חצי דקה.
זה פחות עניין של הזמן שלוקח לעשות את זה ויותר עניין של אכפתיות ושל תשומת לב, של לרצות לראות ושל להיות מסוגל לראות.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

איפה עובר הגבול..??

משוב שקיבלתי השבוע לקטע "כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול":

"יש לי בעיה עם המוחלטות של האמירה הזאת. 
כי אנשים גם אונסים, מכים, מתעללים. 
זה הכי טוב שלהם באותו רגע? תמיד?

כדאי, רצוי וחשוב לסייג את האמירות האלה. 
אפשר בתחילת הקטע. 
משהו בסגנון: אנחנו יוצאים מנקודת הנחה, שאדם שפועל בדרך שאיננה אלימות או פגיעה באחר, משתדל תמיד לעשות את הכי טוב שלו.
אחרת, זה מעורר אנטגוניזם. 
לא כל אחד עושה רק טוב ומשתדל לעשות טוב. בטח לא תמיד. 
ולצערנו, אלה שפועלים מתוך מוטיבציה לפגוע באחרים, הם לא מעטים… 
ולא מעניין איזה מטען הם סוחבים איתם."

**
"כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול" ו-"אם הייתי במקומך הייתי פועל בדיוק כמוך"
הן שתי אמונות שהתפתחו אצלי בשנתיים-שלוש האחרונות,
וכמו כל אמונה אחרת, הן מבוססות על הדרך שבה אני תופס אנשים ותופס את העולם.

מעניין איך אמונות מתפתחות.
הן לא היו שם מאז ומתמיד.
לא זכור לי אירוע מטלטל שיצר אותן בתוכי.
עד לא מזמן, כנראה שהחזקתי אמונות הפוכות או מנוגדות.

**
מירי שפירא היתה הראשונה שפתחה לי את הדלת לעולם התקשורת המקרבת.
אחד הדברים הכי חשובים ומשמעותיים שלמדתי ממירי היה אמפטיה.
איך להיות עם בן אדם, להקשיב לו, לראות אותו, להבין אותו לעומק.
זו לא למידה מנטלית שבה מבינים משהו וממשיכים הלאה, 
אלא למידה התנסותית-חוויתית שחוזרים עליה שוב ושוב ושוב.

באחת הנסיעות המשותפות שלנו מירי שאלה אם אני רוצה להתאמן בלהיות באמפטיה ליגאל עמיר.
לא רק שלא רציתי, השאלה הזו ממש עצבנה אותי.
מאיפה הבאת את זה עכשיו…??
למה שאתן אמפטיה לרוצח ראש הממשלה?
יש כל-כך הרבה אחרים שארצה להיות איתם באמפטיה ויגאל עמיר הוא לא אחד מהם. 
אני יכול לחיות חיים שלמים של אמפטיה, אולי אפילו כמה גלגולים, בלי להגיע אליו.
שחררי אותי מזה.
מספיק עם הצדקנות וההתייפייפות הזו. 
יש דברים שאסור להבין. 
יש אנשים שאסור להיות איתם באמפטיה.

**
מדוע יש אנשים או מעשים שקשה לנו להיות אמפטיים כלפיהם?
שאנחנו לא רוצים אפילו לנסות?

לעתים קרובות אמפטיה נתפסת כהבנה שעלולה להוביל להצדקה שעלולה להוביל לסליחה.

אם אבין אותך, יש סיכוי שתחשוב שאני מצדיק אותך.
עצם המוכנות להיות אתך בדיאלוג או לנסות להבין אותך עלולה לתת לגיטימציה למעשים שלך. 
אם ניתן להבין את מה שעשית, אולי אפשר אפילו לסלוח על זה. 
ואני לא רוצה לסלוח. 
אני כל כך כועס ואני כל כך חושב שזה לא בסדר, 
שלא רק שאיני רוצה לסלוח לך, 
אני רוצה שתיענש בחומרה.

כשאני מאמין שאתה לא בסדר,
וכשאמפטיה מחוברת אצלי להבנה + הצדקה + סליחה, אז עם כל הכבוד, היא לא בשבילך.

נראה לי שיש קושי נוסף להיות באמפטיה, שקשור יותר אלינו ופחות לאדם האחר:

הפחד להשתנות.

אם אניח את האג'נדה והאמונות שלי בצד (אפילו רק לרגע), ואתמקד בלהבין אותך, 
זה יכול להחליש אותי.
במצבים מסוימים עדיף להיות חד וברור.
שחור-לבן.
בלי למצמץ.
אם אבין אותך יותר, אני עלול להתבלבל.
ההבנה עלולה לזרוע בתוכי ספקות. 
לסדוק את תפיסת העולם שלי.
וזה מסוכן.

אי-הרצון והקושי שלנו להיות באמפטיה הוא לא רק עם רוצחים, אנסים, מחבלים, גננות מתעללות וגברים מכים.
הוא גם עם חברי כנסת, קולגות לעבודה, מורים, שכנים, אנשים שחיים או שחושבים אחרת מאיתנו, ואפילו עם חברים ובני משפחה שלא באים לנו בטוב.

**
היום אני רואה את זה אחרת.
אמפטיה ליגאל עמיר זה ניסיון להבין אותו ואת נקודת מבטו.
מה עובר עליו ואיך הוא רואה את העולם.

להבין.

לא להצדיק.
לא להזדהות.
לא לסלוח.
בטח שלא לאהוב.

כשאני באמפטיה עם מישהו, חלק אחד בתוכי יכול להבין אותו ("אם הייתי במקומך הייתי פועל כמוך"),
וחלק אחרי בי יכול לא להסכים, לכעוס, להתנגד לו, להילחם בו, או לרצות שהוא ישב בכלא לשארית חייו.
שני החלקים הללו יכולים להתקיים בתוכי בו-זמנית: האחד מתמקד באדם שמולי, והאחר בי.

**
המשוב שקיבלתי על הקטע גרם לי לעצור ולחשוב.

אני מסכים שהמוחלטות באמירה ("כל אחד", "תמיד", "הכי טוב") מעוררת אנטגוניזם.

מצד שני, איפה עובר הגבול..?

איפה עובר הגבול בין אנשים ש"מותר" להיות באמפטיה כלפיהם לכאלו ש"אסור"?
בין אנשים שהם בני-אדם לאנשים שהם "חיות-אדם"? 
איפה עובר הגבול בין מעשים שמותר לנסות להבין אותם, לכאלו שאסור?

פעם חשבתי שזה פשוט:

"אפס סובלנות לאלימות".
"אפס סובלנות לחוסר-אמינות".

היום אני מאמין שזה יותר מורכב.

נראה לי שבשלב זה, אשאיר את הטקסט כפי שהוא.
שכל אחד ישים לעצמו את הגבול שלו.

יכול להיות שאשלם על כך מחיר.
יש משהו טעון מאוד בנושא הזה.
לחלקנו הוא נוגע במקומות הכי עמוקים, כואבים ורגישים. בפחדים הכי גדולים.

הוא עלול לגרום לאנשים מסוימים, ביניהם חברים קרובים ובני משפחה, להתרחק ממני.
קצת כמו לפני כשנה וחצי, כששיתפתי בקטע המטלטל של טיך נהאת האן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר