תגית: חיים

היום דיברנו על ערך.
ועל קריירה מבוססת ערך.
ועל שאלה מרכזית אחת שמנחה קריירה מבוססת ערך:
"איך אני יכול/ה להגדיל את הערך שאני מביא לאנשים ולעולם?"

**
היום דיברנו על חיים.
ועל משפחה ועבודה שהם חלק כל-כך חשוב בחיים.
וכשדיברנו על החיים הזכרנו גם את המוות.
ואת התרגיל של סטיבן קובי שממליץ לדמיין את ההלוויה שלך.
ואת ארבעת האנשים שיספידו אותך.
ואת ארבעת ההספדים שלהם.
ואת מה שאתה רוצה שהם יגידו בהספדים הללו.
ועכשיו, אחרי שנגענו בזה,
איך אפשר "לגזור אחורה" ולחיות את חיינו כמו שאנו רוצים לחיות אותם.

**
ודיברנו גם על שותפות.
ועל אחריות.
ועל בחירה.
ועל ענווה.
ועל התמדה.
ועל המוכנות לא לדעת.
ועל המוכנות להתבחבש.

**
ולא דיברנו על דרגות.
ולא דיברנו על איך כותבים קורות חיים.
ולא דיברנו על שיווק ועל איך לקדם את עצמך.
ולא דיברנו על טכניקות מכירה לסגירת עסקה.
ולא דיברנו על משפטי מעלית בני חצי דקה.

**
תודה ליבני, שזרעה את הרעיון להרצאה לפני כשנה וחצי.
תודה לתפארת, שהזמינה, ארגנה, תיאמה ונתנה את הבמה.
תודה לכל מי שנכחה היום, והשקיעה יותר מרק את זמנה.
תודה לחברה כזו, שמאפשרת לאירוע כזה להתרחש בין כתליה.

חיים מלאים. היום.

כאב הגעגוע הוא אמיתי.
הגעגוע לשיחה, למגע, לחיוך, לריח הוא אמיתי.
הגעגוע לשותפות, לתמיכה, לביחד הוא אמיתי.

**
המחשבה שזה נגמר מוקדם מדי היא סיפור.
המחשבה על כל מה שהיא לא הספיקה היא סיפור.
המחשבה על איך יהיו חייהם בלעדיו היא סיפור.
המחשבה שזה היה אמור לקרות אחרת היא סיפור.
המחשבה על מה יכול היה או מה צריך היה להיות היא סיפור.

סיפור כואב אמנם, כואב מאוד, ועדיין סיפור.

**
המחשבה שהוא הספיק המון היא סיפור.
המחשבה שחייה היו מלאים באהבה ובחוויות היא סיפור.
המחשבה שהכול מלמעלה וכך היה צריך להיות היא סיפור.
המחשבה שצריך להודות על השנים שזכינו להן היא סיפור.

סיפור פחות כואב, ועדיין סיפור.

חיים מלאים. היום.

היום תיערך אזכרה לאיתי לוי ז"ל, חבר יקר ובן מחזור.
כשישבנו בחצר של ארמוזה, בסוכות לפני שנתיים,
שבועות ספורים לאחר פטירתו של איתי מאירוע לב,
החלטנו לעשות סבב איחולים לשנה החדשה.

הראשון התחיל ב"הכי חשוב בריאות, כל השאר בונוס."
"לא נכון," העיר מישהו, "איתי היה בריא מאוד. איש ברזל.
רק בריאות זה לא מספיק. 
חשוב גם אריכות ימים.
בריאות ואריכות ימים."

יש בזה משהו, הסכמנו.
בריאות ואריכות ימים. 

**
השבוע חגגה אמי יום הולדת 79. 
בחודשים האחרונים היא "מאותגרת רפואית" ומבלה חלק ניכר מזמנה בבדיקות, טיפולים וניתוחים. 
אחד הדברים שאיחלתי לה היה "איכות-חיים בחודשים ובשנים שנשארו".

תוך כדי שכתבתי חשבתי שאני מאחל את זה גם לעצמי.
ולכל האנשים היקרים לי בסביבתי.
בלי קשר לגילם ולמצבם הרפואי.

אנחנו, כולנו, לא באמת יודעים כמה שנות חיים נשארו לנו.
ייתכן שעשרות רבות.
יכול להיות שהרבה פחות.
אין לנו מושג.
החיים הם כאן ועכשיו.

קל למדוד את מספר השנים בחיים.
קשה יותר למדוד את איכות החיים בשנים.

איכות חיים היא הרבה מעבר לרמת ההכנסה, שעות העבודה, מספר הטיסות לחו"ל או גודל הדירה.
איכות-חיים היא הגדרה סובייקטיבית, אישית ומשתנה.

**
עפ"י אנטוני רובינס איכות חיינו היא כאיכות התקשורת שלנו.
התקשורת שלנו, עם עצמנו ועם אחרים, משפיעה על מערכות היחסים שלנו ועל איכות חיינו.
התקשורת שלנו מתחילה במחשבות שלנו ובסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה.
פעמים רבות הסיפורים הללו על מה שקורה, שונים מאוד ממה שבאמת קורה.
הסיפורים הללו משפיעים יותר מכל דבר אחר על איך נרגיש ומה נעשה.

זה היה אחד הדברים שסיפרתי לאבי, התחקירן של "פותחים יום",
בשיחה שערכנו לקראת השתתפותי בתכנית.

**
אתמול בבוקר כשהגעתי לאולפן הייתי יותר לחוץ מכפי שקיוויתי שאהיה.
בזמן ההמתנה, דופק מואץ, מספר רגעים לפני עלייה לשידור,
תפס את עיני עמוד מודפס ובו מספר המלצות לאורחי התכנית.

הנה כמה מהן:

1. חשבו מה אתם רוצים להגיד.
ארגנו את מה שיש לכם לומר כך שהחשוב ייאמר בהתחלה,
כי אף פעם אי אפשר לדעת מתי יהיה הסוף,
ובדרך כלל הוא מגיע מוקדם משתכננתם.

4. דברו את העניין שלכם פשוט.
אם לא תכבירו מילים, הצופים יתחברו ויבינו.
אם תרבו בפרטים, תאבדו את הצופים, ואולי גם אותנו….

6. כשנגמר הזמן, הוא נגמר.
זה לא באחריותנו, זה מוכתב ואין לנו גמישות לשחק איתו.
אל תיכנסו אתנו למאבק על עוד כמה שניות,
זה ייראה רע ובסוף יסתיים לא נעים.

7. פעמים רבות הריאיון נגמר כשעוד לא אמרתם הכול.
זה קורה לכולם, אל תתעצבו.
טלוויזיה היא מהירה ותזזיתית, ולמרות שאנחנו מנסים לתת זמן ונשימה לכל אורח,
בסוף הקצב של המדיה גדול מהקצב הפנימי שלנו.

8. קחו את הסיטואציה בקלות.
עם כל הכבוד לנו, זאת רק תכנית בוקר, במדינה קטנה במזרח התיכון.
זה לא הרה גורל.

נחמד, נכון?
בתור אורח די לחוץ שלא מורגל בסיטואציה הזו,
ההנחיות הללו עוררו בי תחושה נעימה, מרגיעה וסייעו לי "להיכנס לעניינים".

**
אחרי המפגש עברתי שוב על ההמלצות.
הן נראות לי רלוונטיות לחיים, לא רק לתכניות בוקר בטלוויזיה.

נסו לקרוא אותן שוב בדרך קצת אחרת:
החליפו את המילים "ראיון" או "תכנית" במילה "חיים".

נכון, זה לא תמיד עניין של חיים ומוות.
אבל זה תמיד עניין של חיים.

**
בשש הדקות שהיו לי בחרתי לשתף את נועה וירדן, מנחות התכנית,
בחשיבות הסיפור הפנימי שאנו מספרים לעצמנו,
תוך כדי הדגמה של "ארבע דרכים להגיב למסר קשה".

כשמישהו אומר או עושה משהו שאיננו אוהבים, יש לנו לפחות 4 אפשרויות תגובה:
א. שיפוטיות החוצה.
ב. שיפוטיות פנימה.
ג. אמפטיה פנימה.
ד. אמפטיה החוצה.

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה משפיע עלינו, 
על התגובה שלנו ועל מה שקורה.
כשאנו משנים את הסיפור שלנו על מה שקורה, 
אנחנו משנים את הרגשות והתגובות שלנו.

יש יותר מתגובה אפשרית אחת למשהו שמישהו עושה ושאיננו אוהבים.
באפשרותנו לבחור בתגובה מסוימת או בתגובה אחרת.
באחריותנו לבחור בתגובה שאנו מעדיפים.

אתם יכולים לצפות בראיון הקצר (6 דקות)
שבו אני מדגים את ארבע הדרכים להגיב למסר קשה.

**
"ארבע דרכים להגיב למסר קשה"
יהיה אחד מהכלים שיוצגו ויודגמו בהרצאת התקשורת המקרבת
שאעביר ביום רביעי הקרוב 5/9 באושילנד כפר סבא.
יהיו שם כלים נוספים, לצד דוגמאות שונות והעמקה בהנחות היסוד העומדות בבסיס הגישה.
ההרצאה מסובסדת ע"י עיריית כפר סבא ותכנית עיר ללא אלימות.

פרטים והרשמה כאן.

**
את הפוסט "פותחים יום" העליתי דקות ספורות לפני שעזבתי את הבית לכיוון האולפן.

בין היתר כתבתי בו: 
"כשאני מספר לעצמי שזה צעד נוסף בדרך ושאין לי מושג איך הוא יתפתח ולאן הוא יוביל, 
זה מעורר בי סקרנות."

בשונה מסיפורים אחרים, הסיפור המסוים הזה מהווה עבורי תזכורת לענווה המעוררת בי סקרנות.

אין לנו מושג.
נדמה לנו שאנחנו יודעים ואנחנו לא.
אין לנו מושג איך דברים יתפתחו ואיזה דרך תיפתח עבורנו עם הצעד הבא.

כשעתיים לאחר התכנית, כשנכנסתי לחשבון הפייסבוק שלי, חיכתה לי הודעה:

"היי רוני. 
מה שלומך? 
ומה שלום אמך?
במקרה הבוקר בזמן הליכה עם מטופל עברתי ליד הטלוויזיה וראיתי אותך מתארח בתכנית הבוקר.
צפיתי רק בחלק ממה שדיברת אבל זה היה נראה מעניין מאוד. 
רציתי לשאול אותך, האם יש אפשרות שתבוא להרצות לצוות שלנו בנושא?"

זו לא סתם הודעה…
זו הודעה שנשלחה על ידי הפיזיותרפיסטית ממרכז השיקום
שטיפלה באמי במשך שבועות ארוכים בחודשים האחרונים 
וסייעה לה לחזור לעמוד על רגליה.

כמובן שאמרתי כן.
זכות גדולה.
הזדמנות להכיר תודה.

אין לנו מושג.
אין לנו מושג איך אנחנו משפיעים ומי רואה אותנו.
אין לנו מושג איך דברים יתפתחו ואיזו דרך תיפתח עבורנו עם הצעד הבא.

המסע ממשיך…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

אנחנו יכולים להתבלבל
ולחשוב שלא קורה יותר מדי בחודשים האחרונים.

**
אחרים מסביבנו פורצים גבולות,
שוברים שיאים,
עושים שינויים משמעותיים,
עוברים תהליכים,
גדלים,
מתפתחים.

**
ואנחנו…?

לכאורה הכול פחות או יותר אותו דבר.
באותו מקום.
אותו תפקיד באותה עבודה,
אותו בית באותה שכונה,
אותה משפחה, אותם חברים,
אותם בעיות, אותם עניינים.

לכאורה הכול פחות או יותר אותו דבר.
בקטנה, פה ושם.
עד כדי שגרתי, משעמם,
אולי אפילו תקוע.

**
אז זהו, שלא בטוח …

דברים ענקיים שיש לנו נטייה לשכוח:
בדיקת הדם המלחיצה שיצאה תקינה.
התאונה שרק כמעט קרתה.
המשפחה שנשארה ולא התפרקה.
העבודה שממשיכה לספק את הסחורה.

דברים יקרים שאנו מתקשים לראות:
ארוחה, שיחה, מבט, מגע,
התנסות, מפגש, חוויה, למידה,
נתינה, קבלה, עצמאות, תמיכה,
חופש, משחק, בחירה, יצירה, נשימה.

**
בזמן שאנחנו מספרים לעצמנו
שלא קורה יותר מדי ושהכול פחות או יותר אותו דבר,
חיים שלמים רוחשים, מתפתחים, מתהווים.

**
אנחנו לא רואים את מה שאנחנו לא רואים.
אנחנו לא זוכרים את מה שאנחנו לא זוכרים.
אנחנו לא סופרים את מה שאנחנו לא סופרים.
אנחנו לא מעריכים את מה שאנחנו לא מעריכים.

חיים מלאים. היום.

ידי אנשים אחרים

“כל אחד מאתנו חי בתוך ודרך תנועה עצומה של ידי אנשים אחרים.
ידיהם של אנשים אחרים מניפות אותנו מן הרחם.
ידי אנשים אחרים מגדלות את המזון שאנו אוכלים,
אורגות את הבגדים שאנו לובשים,
בונות את קורת הגג שתחתיה אנו חיים.
ידיהם של אנשים אחרים מענגות את גופנו ברגעים של תשוקה,
מעניקות לנו עזרה ונחמה ברגעים של מכאוב ומצוקה.
עושרו המשותף של הטבע
מוקצה ומחולק דרך ובאמצעות ידיהם של אנשים אחרים
לצרכים ולהנאות של חיינו הנפרדים, האישיים.
ולבסוף, ידי אנשים אחרים מורידות אותנו לתוך האדמה.”

~ ג'יימס סטוקינגר (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

**
תזכורת:
אנחנו כאן לזמן מוגבל.
אנחנו חלק מהטבע, אורחים זמניים על הכדור הזה.
כולנו מחוברים, משפיעים זה על זה, מושפעים זה מזה.
אנחנו אף פעם לא לבד.

קצת יותר חמלה.
קצת יותר ענווה.
קצת יותר הוקרה.

**
כשפגשתי לראשונה את הקטע הזה לפני כשנתיים,
העדפתי להביא אותו כפי שהוא מחשש שהתרגום יפגע במקור.

הבוקר, כשפגשתי בו שוב, הוא היה לא פחות חזק עבורי.
הפעם, בחרתי לתרגם אותו כמיטב יכולתי, לצד הציטוט המקורי המומלץ מאוד לקוראי אנגלית.

**
“Each of us lives in and through an immense movement of the hands of other people.
The hands of other people lift us from the womb.
The hands of other people grow the food we eat, weave the clothes we wear, and build the shelters we inhabit.
The hands of other people give pleasure to our bodies in moments of passion, and aid and comfort in times of affliction and distress.
It is in and through the hands of other people that the commonwealth of nature is appropriated and accommodated to the needs and pleasures of our separate, individual lives.
And, at the end, it is the hands of other people that lower us into the earth.”

~ James Stockinger

חיים מלאים. היום.

"לפעמים כשאני פוגש חברים ותיקים, הדבר מזכיר לי כמה מהר חולף הזמן.
הדבר גורם לי לתהות, אם אנו מנצלים את הזמן כראוי.
ניצול נכון של זמן הוא חשוב.
כל עוד יש לנו את הגוף הזה, ובמיוחד המוח האנושי המדהים הזה, אני חושב שכל דקה יקרה מפז.
קיומנו היומיומי מלא תקווה, אם כי אין לנו ערובה לעתיד.
אין כל ערובה שמחר בשעה הזו נהיה כאן.
ובכל זאת אני חושב על המחר בתקווה זו.
לכן עלינו להפיק את המרב מהזמן העומד לרשותנו.

אני חושב שהדרך הטובה ביותר לנצל את הזמן היא זאת:
אם תוכל, עזור לאחרים, ליצורים חיים אחרים.
אם לא, לפחות אל תפגע בהם.
אני חושב שזהו הבסיס לכל הפילוסופיה שלי.

נהרהר בדברים שהם בעלי ערך אמיתי, בדברים המעניקים לחיינו משמעות,
ונקבע את סדרי העדיפויות שלנו על בסיס זה.
תכלית חיינו צריכה להיות חיובית.
לא נולדנו כדי לגרום סבל או לפגוע באחרים.
כדי שחיינו יהיו בעלי ערך, עלינו לפתח תכונות אנושיות בסיסיות – חום, טוב לב, חמלה.
כך יהיו חיינו בעלי משמעות, שלווים ומאושרים יותר."

~ הדאלאי לאמה מתוך "אמנות האושר"

**
היום, בדיוק לפני עשרים שנה.
כמה מהר חולף הזמן.
חיים שלמים…
מזל טוב.

חיים מלאים. היום.

לפני שלושים שנה,
גרתי בבניין בן שלוש קומות.
המרפסת שלנו (קומה שלישית) השקיפה על קופת החולים שממול
ועל הטלפון הציבורי שבפינת הרחוב.
המרפסת, קופת החולים והטלפון עדיין שם.

לפני שלושים שנה,
ירדתי לאותו טלפון ציבורי שבפינת הרחוב 
כדי להתקשר למישהי שרציתי לצאת איתה.
מסוג השיחות שלא מתחשק לך לעשות,
מטלפון החוגה הביתי כשאמא ואבא שלך בסלון.

לשמחתי היא אמרה כן.
באותו שבוע כבר התחלנו לצאת.
החברה הראשונה שלי בתיכון.
מספר שבועות לאחר מכן נפרדנו.
זה לא היה זה.

בהמשך השנה, עקב כאבי ראש ממושכים,
היא הפסיקה להגיע לבית הספר.
הסרטן שהתגלה היה אלים וקטלני.
תוך זמן קצר היא נפטרה.
גיל שש עשרה,
מקרה מוות ראשון ומוחשי של מישהי קרובה, בת גילי.

הטלפון הציבורי בפינת הרחוב, זה שצמוד לקופת החולים,
שימש אותי נאמנה גם בשנים שלפני:
איציק, ירון ואני היינו מתקשרים אליו מהמרפסת "המשקיפה" 
ומשגעים את עוברי האורח המזדמנים שלא הבינו 
איך אנחנו יודעים עליהם כל כך הרבה דברים.

השבוע, שלושים שנה אחרי,
רונאל טבדיס, תלמידת כיתה י' בתיכון כצנלסון שבו למדתי גם אני,
נפטרה מסרטן אלים בראשה, לאחר חודשים של טיפולים אינטנסיביים.
בתי בת ה-16, חברתה לשכבה, השתתפה בהלוויה וביקרה בשבעה.
מקרה מוות ראשון ומוחשי, של מישהי קרובה, בת גילה.

השבוע שלושים שנה אחרי,
בן העשר ואני חזרנו לקטע של הטלפון הציבורי.
כשסיפרתי לו על התרגיל ה"יהודה ברקני",
הוא ממש התלהב ורצה גם.
איתרנו טלפון ציבורי תקין בשכונה,
מצאנו נקודת תצפית מצוינת
וחייגנו במרץ לעוברים ולשבים…
שפשוט התעלמו והמשיכו ללכת, 
תקועים בסלולרי שלהם.

באופן כלשהו,
בן העשר, בת השש עשרה ואחותם הבכורה,
החלו להתהוות לפני כשלושים שנה,
כשהשיחה "הרצינית" הראשונה בין אמם לאביהם 
התפתחה בעקבות אותו מקרה מוות מצער של בת שכבתינו.
חיים מלאים נשזרים ומתפתחים בצורה מופלאה,
בדרכים שקשה לחזות או להבין.

**
את "הזמנה להתמודדות" כתבתי אתמול,
תוך מחשבה על מספר קבוצות ואנשים.
על פי כמות התגובות שקיבלתי,
נראה שהמילים הללו נוגעות בלא מעט אנשים.

**
"זמן חופשה" ו-"ערך אנושי – ערך ארגוני"
נכתבו לאחר האזנה לספר אודיו על התרבות הארגונית של חברת נטפליקס.
הדבר הראשון שעשיתי לאחר שסיימתי להאזין לספר,
היה להתחיל להאזין לו שוב מהתחלה.
אם ניהול, מנהיגות ותרבות ארגונית מעניינים אתכם,
אני ממליץ בחום על הספר Powerful שנכתב ע"י פטי מקקורד.

**
אחד הנושאים שהעסיקו אותי במהלך השבוע היה צמדים.
צמדים של אנשים שעובדים או חיים ביחד.
מנהל ועובד.
מטופלת ומטפלת.
שני שותפים.
מנהלת וסגניתה.
בעל ואישה.
שתי אחיות.

אנחנו חיות חברתיות.
גם כשאנחנו פועלים כחלק מקבוצה, אנו מקיימים אינטראקציות זוגיות.
אנחנו מתנהגים זה לזו בהתאם לצורה שבה אנו תופסים זה את זו.
התקשורת והפעולות שלנו הם נגזרות של הפרשנות שלנו ושל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.

מערכת היחסים של כל אחד מהצמדים שהעסיקו אותי השבוע נמצאת במקום כלשהו.
בחודשים הקרובים היא תתפתח לכיוון מסוים, שייקבע במידה רבה,
באינטראקציה האנושית היומיומית ביניהם ובדרך שבה הם יתקשרו זה עם זו.
זה בידיים שלהם.
של שניהם.
וזה יכול ללכת ליותר מכיוון אחד.

**
בסוף חודש אוגוסט הקרוב,
אקים כפר סבא מקיימים קייצת – ארבעה לילות וחמישה ימים רצופים.
מדובר בשבוע מדהים מרובה אירועים ופעילויות שבו מתנדבים וחניכים חיים ואפילו ישנים ביחד.
ההכנות לאירוע מרובות והמתנדבים (תלמידי י'-יב') כבר עובדים מסביב לשעון.
חסרים כ- 4000 ₪ על מנת להבטיח את קיום האירוע.

רוצים לעזור? 
אפשר לעשות זאת בשתי דרכים:
א. תרומה כפי יכולתכם/רצונכם  בקישור הבא.
ב. הזמנת הרצאה שלי והעברת התשלום ישירות לאקים כפר סבא במקום אלי (מוכר כתרומה).

שלוש ההרצאות הכי פופולריות שלי הן:
1. "חמשת ההרגלים של לוחמי הקומנדו הימי"
2. "קוד התקשורת המקרבת"
3. "להרבות טוב בעולם"

לכל אחת מההרצאות תוכן, אנרגיה ומהות שונים.
ההרצאות מיועדות לארגונים, חברות וקבוצות.
אתם דואגים לקבוצה ולמקום, אני דואג להרצאה.
ניתן ליצור איתי קשר במייל חוזר או דרך האתר ולקבל דף מידע עם פרטים נוספים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ציטוט של שיחה מתוך הסרט Wall Street 2 :

" ג'ייקוב (ברוקר צעיר): מהו המספר שלך?
ברטון (בעלים של בנק השקעות): למה אתה מתכוון?
ג'ייקוב: מהו סכום הכסף שאתה זקוק לו שיאפשר לך לפרוש מהעבודה ולחיות באושר ועושר.
אומרים שלכל בן אדם יש מספר כזה ולרוב זהו מספר מדויק. אז, מהו המספר שלך?
ברטון (לאחר מחשבה): יותר. "

~ הציטוט מתוך "מחשבות לעת לילה" מאת חיים שפירא.

**
שני חלקים

מספר בקשות החברות שקיבלתי השבוע בפייסבוק 
היה גדול משמעותית מהמספר שאני מקבל בשבועות ממוצעים.
האגו שלי (או החלק שמזוהה איתו) הרגיש מוחמא.
הוא מאמין שזה תוצר של עוד ועוד אנשים הנחשפים למה שאני כותב וממליצים לחבריהם.
בדומה לברטון מוולסטריט הוא רוצה יותר.

חלק אחר שלי (שפחות מזוהה עם האגו) לא התרגש יותר מדי.
לדעתו זה פחות בגלל משהו שכתבתי ויותר בגלל אלגוריתם כזה או אחר של פייסבוק שהתלבש עלי.
ההוכחה שלו היא קצב מוגבר של בקשות מפרופילים פיקטיביים שהופיעו כמו פטריות אחרי גשם.

למרות חילוקי הדעות ביניהם, שני החלקים שלי מסכימים,
שמספר החברים בפייסבוק הוא כנראה אחד הדברים הפחות משמעותיים.

**
דלתות מסתובבות

השבוע התחיל בפרשת דרכים.
יום ראשון בבוקר , 9:55, התייעצות רופאים אחרי מספר ימים קשים.
אף אחד לא באמת יודע.
לאף אחד אין תשובות ברורות או מוחלטות.
אחרי כמה דקות בוחרים בכיוון מסוים.
מחליטים לתת לו הזדמנות ולראות איך הוא יתפתח.
באותה מידה יכלו לבחור בכיוון אחר.
10:10 אני כבר בדרך למשרד לקראת יום עבודה.
באותה מידה, יכולתי להיות בדרך לבית החולים.
עשרים וארבע שעות לאחר מכן, 
נראה שבינתיים החלטת הרופאים מוכיחה את עצמה
ומובילה לשבוע רגוע ויציב יחסית.
טפו טפו טפו.
לפני שישה שבועות היינו במקום אחר.

**
דלתות מסתובבות 2

חייהם של שחקנים, שוערים ומאמנים, 
מקבלים תפניות חדות בימים האלה.
הדלתות מסתובבות מהר וחזק במונדיאל:
כיבוש שער בדקות קריטיות.
החמצה של פנדל.
פציעה.

לא צריך להבין כדורגל כדי להבין את זה.
המרחק בין הצלחה מסחררת לכישלון חרוץ יכול להיות קטן מאוד.
לפעמים 5 ס"מ או 30 שניות.

**
קרב עשר

השילוב של מרחק קטן בין הצלחה לכישלון ושל הארעיות והזמניות שלנו,
מעורר בי מחשבות על הצלחה בחיים. ועל החיים.
אולי כדאי לחשוב על הצלחה בחיים כמו על קרב עשר.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר 

=============

ניתן להירשם לבלוגים שלי ולקבל את הפוסטים ישירות למייל:

– תקשורת מקרבת לחיים מלאים

– הבלוג היומי

– להזמנת הרצאה או סדנה צרו קשר במייל חוזר או דרך האתר

החיים הם לא משחק שחמט,
בעל מספר נתון של אפשרויות,
המתקיים במסגרת לינארית סגורה,
עם מספר מצומצם של חוקים מוגדרים,
החלים על שלושים ושניים כלים ממושמעים,
הנעים במסלולים מוגבלים,
בעזרת שני שחקנים,
כל אחד בתורו,
בין שחור ללבן.

**
החיים הם משחק
של אינספור אפשרויות,
אינספור שחקנים,
אינספור צבעים,
המשחקים בעת ובעונה אחת,
משפיעים ומושפעים,
אף פעם לא מתחילים,
אף פעם לא מסיימים.

כמו עכשיו למשל.

חיים מלאים. עכשיו.

הפוסט היום אישי וארוך.
כ-1600 מילים. 
מסוג הפוסטים שאולי קשה לקרוא עד הסוף.
התלבטתי אם לפצל אותו או לוותר על חלקים מסוימים.
החלטתי להכניס הכול. 
במכה אחת.
אני כותב עבורי, לא פחות משאני כותב עבורכם.

אם לאחר שקראתם מתחשק לכם להגיב או לכתוב לי כמה מילים,
יעניין אותי לקרוא ואשתדל להשיב לכולם.

**
שרה ממרכז השיקום שאלה אותי השבוע מה קורה במצבים כאלו
לאנשים שלא שואלים שאלות, שלא מתעקשים על בדיקות,
שלא נוכחים במקום, שיש להם פחות תמיכה ושלא מעורבים בתהליך כמונו.

איתי ואני שאלנו את עצמנו שאלה דומה לפני מספר חודשים, 
כשמישהי שעבדה בקומה שלנו חלתה והפסיקה להגיע למשרד.

אח של איתי, שמבין דבר או שניים ברפואה, אומר שהתשובה פשוטה: "הם מתים".

אני חושב שזו אחת האפשרויות.

התשובה שמרגישה יותר מדויקת עבורי היא ש"הם נכנסים לסטטיסטיקה".

לא רק בענייני חיים ומוות.
לא רק בענייני בריאות.
גם בענייני קריירה ועבודה.
גם בענייני משפחה.

**
בואו נעשה קצת סדר במה שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים.
יש כמה משפטים שנשמעים טוב ושאני לא מאמין בהם.

זה לא נכון ש"אנחנו יכולים לעשות הכול".
אנחנו יכולים לעשות הרבה, כנראה הרבה יותר ממה שנדמה לנו, 
אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכול.
לצד זה שאנו יכולים לעשות הרבה, יש לנו גם את המגבלות שלנו.
ובנוסף, לא הכול תלוי בנו או מושפע מאתנו.

זה לא נכון שאם באמת נרצה ונתאמץ, "אין שום דבר שיכול לעצור אותנו".
יש כמה וכמה דברים שיכולים לעצור אותנו.
חלק גדול מהם בשליטתנו וחלק מהם לא בשליטתנו.
אם באמת נרצה ונתאמץ אנחנו מגדילים בצורה עצומה את הסיכוי שנצליח.
גם במצבים שנראים בלתי-אפשריים.
אבל, זה לא נכון שאין שום דבר שיכול לעצור אותנו.
אנחנו לא אלוהים.
קצת יותר אמונה בעצמנו וביכולות שלנו וגם קצת יותר ענווה.
שניהם חשובים והם לא באים אחד על חשבון השני.

זה לא נכון ש"אנחנו יכולים להיות כל מה שבא לנו".
לצד האמונה, המחשבה החיובית והעבודה המאומצת, נדרשים מספר דברים נוספים.
כמו למשל כשרון. או פיזיולוגיה. או מזל. או משאבים. או הרבה דברים נוספים.
אנחנו לא יכולים להיות אלופי העולם בכל תחום שנרצה.
ייתכן שאנו יכולים להיות אלופי העולם בדבר כזה או אחר.
בוודאות אנחנו יכולים לעשות התקדמות משמעותית כמעט בכל תחום שנבחר.
אבל אנחנו לא יכולים להיות כל מה שבא לנו.

**
אתמול, תוך כדי ריצת בוקר עלתה לי מחשבה על "החלפות".
חשבתי על כך שיכול להיות שיש מיליארדי או מאות מיליוני בני אדם בעולם 
שהיו שמחים להתחלף איתי ולקבל את "החבילה" שלי.
אולי. 
אני לא בטוח.
ולצד זה, לא יכולתי לחשוב אפילו על אדם אחד על הכדור הזה, שהייתי רוצה להתחלף איתו.
מקום לא רע להיות בו…

**
וזה לא שהכול מושלם.
וזה לא שאין דברים שהייתי רוצה שיהיו אחרת ממה שהם כרגע.
אבל לא עד כדי להתחלף עם מישהו אחר.

אני יותר מתחבר לרעיון של ליצור עכשיו את "האני" שאהיה בעתיד ואת הסביבה שאהיה חלק ממנה.
על היבטי השונים. 
על היבטיה השונים.
היום אני בונה את "האני" העתידי שלי.
אני ולא אחר.
אני בונה ולא מישהו אחר.
אני בונה את "האני" שלי ולא את "האני" של מישהו אחר שאני רוצה להיות.
"האני" העתידי שלי הוא צאצא של "האני" הנוכחי שלי.

תזכורת:
אני לא יכול לעשות הכול, ואני יכול לעשות המון.
לא הכול תלוי בי, והרבה מאוד תלוי בי ומושפע ממני.
אני לא יכול להיות כל מה שבא לי, ואני כן יכול לעשות התקדמות משמעותית במה שחשוב לי.

**
בהמשך ריצת הבוקר של אתמול, מיד לאחר הרהור "ההחלפות"
חשבתי על כך שאם מחר אני "מזדכה", נפרד או ממשיך הלאה, אני לא יוצא בתחושת החמצה.
אני שבע רצון (והרבה מעבר לכך) מהחיים שזכיתי לחיות עד כה.
ושיהיה ברור – עדיין לא מיציתי. 
אני רחוק מכך.
אין לי מושג מה יהיה המצב בעתיד, זה המצב כרגע.
אני מקווה שאזכה לכמה עשרות שנים נוספות.
אם זה יקרה, אשמח מאוד.
יש לי הרבה תכניות ושאיפות.

אני זוכר מחשבה דומה במהלך הצבא, כשהייתי בן 20.
הכרת התודה על הדרך שעברתי עד כה, על המתנות שקיבלתי ועל החיים שזכיתי לחיות.
עברו מעל עשרים וחמש שנים מאז.
כל כך הרבה קרה בתקופה הזו.
בראש ובראשונה משפחה וילדים.
לשמחתי אני עדיין פה.
עם מחשבה דומה.
מקום טוב להיות בו…

**
לד"ר יאיר כספי יש קטע בחודשים האחרונים.
הוא כותב טקסטים על כישרונות.
כישרונות מיוחדים שבדרך כלל אנחנו לא נוטים לקרוא להם כישרונות.
ציטטתי דברים שלו מספר פעמים בעבר.
השבוע הוא כתב על "הכישרון לא להכיל".
מעבר לכך ששיתפתי את זה בעמוד הפייסבוק שלי, חשוב לי להביא את זה גם לכאן.

אם אתם מתחברים לטקסט, אולי יעניין אתכם לדעת שאפשר ללמוד עם יאיר כספי.
בקרוב הוא פותח שוב את תכניתו "פסיכולוגיה ביהדות". מומלץ מאוד.
פרטים בקישור הבא.

"הכישרון לא להכיל:
יש רגעים של בלבול שבהם רק דבר אחד ברור: מעשה שאסור לקבל. 
עד שלא נעמיד את הגבול, לא נבין שום דבר אחר.

חלק ממה שאנו קוראים לו "להכיל" הוא מחלה של הסתגלות יתר למצב בלתי נסבל. מומחה לבליעת צפרדעים גדולות, בלי בישול. מטפחת אף סופגת לכלוך.
המכיל יותר מדי מספר לעצמו שהוא החזק בסיפור, המבין, המסביר, המתגבר. משקר לעצמו שהוא גדל מעמידה באתגר. נדיב ידוע, שהגיע למדרגה רוחנית כל כך גבוהה, שהוא מסוגל לבקש סליחה ממי שדרך עליו. לפעמים זו רק חזרה למקום ישן. הילד שטיפל בהוריו או החליף אותם באחריות לאחיו. ילד שנתנו לו תפקיד של גיבור, כדי שיוותר על צרכיו.

יש אנשים המפתים אותנו להכיל יותר מדי. איש אחד לא יכול להפסיק לחשוב על אישה אחת שהצליחה להעביר לו את האשליה שבה רצה תמיד להאמין, שהוא גבר-אל. יכול לתת מה שאיש לא מסוגל. הולך לקבל את האהבה שאין לה זמן ואיש עוד לא קיבל. אישה הכל-כלול. היא אהבה אותו כי הבטיח דבר שלא יוכל לתת. לאיש אין. הנדיבות חסרת הגבול שלה הייתה מקדמה על מה שהיה חייב להחזיר. הקשר ביניהם היה "גדול מהחיים" רק כשאחד היה בתפקיד אלוהים. כשהתגלתה האמת, הקסם התפוגג, נותרו שני שונאים. שערי הגיהנום לפעמים נפתחים במקום שבו התעקשנו לבנות גן עדן עכשיו.

כדי להיפרד מהכלת היתר צריך לוותר על אמונת השווא באני שאהבתו גוברת על הכל. זה שעוד מעט יוכל להכיל כל אחד. להיפרד מהשקר שלמישהו פה יש תפקיד לאהוב בלי גבול. שמישהו יכול, אם רק יתאמץ עוד קצת, להגיע לשלמות שאיש מעולם לא השיג. גם עם תינוקות אנחנו בקושי עומדים במשימה.

ההחלטה לא להכיל נוגעת הרבה פעמים בגילוי כואב. שלא הייתה זו ברית. שאין שותף. שהחוזה היה אני מקשיב. אני מבין. אני מכיל. והשני מקבל את מה שהוא רוצה, מיד. ההחלטה לא להכיל מגלה לפעמים אחר הדורש לקבל את שלו, ולא מוכן לשאת שום תסכול. הדיבור על ערך הקבלה שלא שופטת הייתה הונאה עצמית כדי לא לדעת שאני מנוצל. שאני לבד.

לכולם יש סיבות. לכולם יש נסיבות מקלות. לכולם הייתה ילדות קשה. כולם עברו טראומות. והכל מבקשים אהבה שאינה תלויה בדבר. קבלה לא מותנית. אם שמוכנה לקום כל שעה לתינוק. ההחלטה לא להכיל היא הכרה עצובה במגבלה אנושית. אינני האיש הגדול שאתם רוצים שאהיה. אינני האישה הטוטאלית מהחלומות. אני רעב. צמא. עייף. מוגבל. רגיל. אגמר אם תיקח ממני יותר.

הכישרון לא להכיל הוא הכישרון לשים גבול. לומר: את זה לא אקבל. גם אם מישהו צריך. גם אם יש למישהו נסיבות. גם אם קשה לו. גם אם אני יכול. לא תסביר, כי בהסבר ישנה אשליה שהצד השני ישתנה אם רק יבין. לא תנסה שוב. כי במאמץ הנוסף יש אשליה שבפעם הבאה מישהו שלא הבין עד עכשיו יקלוט. סמן גבול."

**
אתמול בבלוג היומי כתבתי על כך ש"אנחנו יכולים לפספס את חיינו".
הנה מחשבות המשך בעקבותיו.
הכותרת יכולה להיות "פרפקציוניסטים מצטיינים":

אנחנו יכולים לפספס את חיינו תוך כדי התמקדות בחצי הכוס הריקה שלנו
והתבאסות מדברים מסוימים או מאנשים מסוימים,
המתנהלים באופן שונה מהאופן שאנו מאמינים שהם צריכים להתנהל.

אנחנו יכולים לפספס את חיינו כשאנו מתבאסים מפקק של בוקר, כותרת בעיתון, 
משפט שמישהו אומר או מעשה שמישהי עושה, 
כשבזמן שכל זה קורה, אנו שוכחים שאנו אנשים בריאים בסה"כ, עתירי אמצעים ומשאבים, 
מוקפים באנשים שאוהבים אותנו ורוצים בטובתנו.

עבור חלקנו ההתבאסות המתמדת הזו היא פחות תוצר של גודל העניין וחשיבותו, 
ויותר עניין של עצם זה שיש משהו כרגע שאינו מתנהל לפי התכנית שלנו. 
כל דבר שהוא. 
ותמיד יש משהו. 
תמיד יש משהו שאפשר להתמקד בו ולנסות לשנות אותו.

זהירות !

התמקדות בחצי-הכוס-הריקה ממכרת ומסוכנת.

אנשים די נהנים להעיד על עצמם שהם "פרפקציוניסטים". 
בראיונות עבודה הם עושים זאת בגאווה ורואים בכך הוכחה לשאיפה הנהדרת שלהם למצוינות. 
הם מבינים שיש לכך מחירים, אך מעריכים את המחירים הללו בחסר ומעדיפים להמשיך ולהחזיק בגישה הזו. 
הפרפקציוניזם (אולי מעצם שמו) מהדהד להם בצורה חיובית בסך הכול.
הם מאמינים שהוא משרת את חייהם ודוחף אותם לשיפור מתמיד ולהתפתחות. 
בחוויה שלי זה אחרת.

בעיני, "פרפקציוניסטים מצטיינים" הם אנשים המתמקדים בראש ובראשונה בחצי-הכוס-הריקה, 
בשליטה, ובכך שדברים יעשו בדרך שבה הם מאמינים שדברים צריכים להיעשות. 
המחיר ש"פרפקציוניסטים מצטיינים" משלמים הרבה יותר גבוה ממה שנראה ממבט ראשון. 
הן המחיר האישי שלהם (חוסר השקט, אי-שביעות הרצון, הלחץ המתמיד) 
והן המחיר החיצוני וההשלכות שיש להתנהלות שלהם על סביבתם ועל אנשים שבאים איתם במגע.
ל"פרפקציוניסטים מצטיינים" כדאי להתחיל לפתח מיומנויות חשובות הכוללות הסתכלות על חצי-הכוס-המלאה, 
השהיית שיפוט, גמישות מחשבתית ומוכנות לכך שדברים ואנשים יתנהלו בדרך שאינה בהכרח הדרך שבה מאמינים.

בדומה לקושי שחווים חולי לב או סכרת כשהם נדרשים לשנות את הרגלי החיים שלהם בעקבות מחלה או אירוע, 
ל"פרפקציוניסטים מצטיינים" קשה לשנות את הרגליהם ואת המיומנויות הקיימות שלהם. 
בשונה מחולי לב או סכרת, אף אחד לא ייקח מ"פרפקציוניסטים מצטיינים" מדדים אובייקטיביים יום-יומיים להערכת מצבם והנזק הפוטנציאלי שהם עומדים בפניו.

איכות החיים של "פרפקציוניסטים מצטיינים" נשחקת בקצב הרבה יותר מהיר ולא פחות יסודי
משחיקתו של סלע גדול על-ידי מים הפוגשים בו בעקביות יום-יומית שוב ושוב ושוב.

אנחנו יכולים לפספס את חיינו תוך כדי התמקדות בחצי הכוס הריקה שלנו 
והתבאסות מדברים או מאנשים מסוימים המתנהלים באופן שונה מהאופן שאנו מאמינים שהם צריכים להתנהל.
ואנחנו יכולים לחיות חיים מלאים, מספקים, שמחים, משמעותיים ומרגשים 
כשאנו נותנים קצת יותר מקום לחצי הכוס המלאה, להכרת תודה, לפרופורציות, לגמישות ולפתיחות.

עד כאן להפעם…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר.

נ.ב. השבוע העליתי פוסט בנושא "הובלה בתקשורת מקרבת".
הוא רלוונטי במיוחד למנהלות ומנהלים שעובדים בארגונים מסוגים שונים.
אולי יעניין אתכם לקרוא אותו.
אם לאחר שתקראו, תרצו לבדוק איתי אפשרות להרצאה או סדנה, 
ניתן לשלוח לי מייל חוזר או ליצור קשר דרך האתר.

זה הקישור הישיר לפוסט "הובלה בתקשורת מקרבת".