תגית: הכרת תודה

ארבעה דברים שחיים כרגע

1.

"לא אבקש דבר 
את לא צריכה להוכיח לי כלום 
הורידי אודם שפתייך 
אבק דרכים רחצי מרגלייך"

~ אביתר בנאי, יפה כלבנה

 

"לא אבקש דבר
איני צריך להוכיח לי כלום
אניח תרמילי, אפשוט בגדי
אבק דרכים אשטוף מרגלי."

~ מישהו

**
2.

כנראה שניפגש ביום שני הקרוב.
הסכמת להגיע אלינו
ולהיות נוכחת באירוע שלנו.

אמרת "כן" בלי לבקש דבר.
למרות שאיננו מכירים,
למרות שאינך חייבת,
למרות שאת עסוקה.

אני מאמין שתגעי באנשים
תזרעי זרעים
תעוררי מחשבות
תהדהדי לבבות
תניעי פעולות.

את כבר.

תודה על זה.

**
3.

שלושה שקרים:

א. "אין לנו ברירה."
אנחנו צריכים לעשות את זה.

ב. "אין לנו השפעה."
מה שנאמר או נעשה לא משנה.

ג. "יש לנו שליטה."
אם נאמר או נעשה כך, בוודאות יקרה כך.

שלוש אמיתות:

א. "מאה אחוז בחירה."
במאה אחוז מהמצבים יש לנו בחירה.
לא כל הבחירות שהיינו רוצים שיהיו זמינות עבורנו, זמינות כרגע.

ב. "אינסוף השפעה."
ברגע זה יש לנו אינסוף השפעה. 
לא בטוח שההשפעה שלנו תגרום למה שאנו רוצים שיקרה לקרות.

ג. "אפס שליטה."
אין לנו שליטה מוחלטת. 
על כלום ואף פעם.

תמיד יש משהו לעשות.
תמיד אפשר להיות.

**
4.

אין לי מושג
לאן זה הולך
איך זה מתפתח

מחזיק כוונה
ממשיך לנוע
בתשומת לב 
בערנות

עם אי-השקט
החשש
הסקרנות
ההתרגשות

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

כדי שנחגוג
את מה שחגגנו היום,
עם מי שחגגנו היום,
בצורה שחגגנו היום,
אינספור אירועים היו צריכים להתרחש,
בדיוק בדרך המסוימת הזו.
אינספור אנשים תרמו ותורמים את תרומתם,
באינספור דרכים,
לאורך ימים,
שנים,
דורות,
חיים…

חיים מלאים. היום.

משוב עצמי מקדם

השקעת שעות בתכנון ובהערכות לזה.
השקעת שעות בהוצאה של זה לפועל.
זה חלק חשוב בעבודה שלך.

לא תשקיע/י עשר דקות בלסגור את זה "כמו שצריך" לפני הריצה לדבר הבא ?

**
משוב עצמי מקדם.
5
4
3
2
1

**
5 נקודות של שביעות רצון.

4 הכרות תודה לאחרים ולעצמך.

(תודה לך על הקשר הראשוני שבזכותו נולדה הסדנה.
תודה לך על שיתוף הפעולה האפקטיבי לאורך הדרך ועל דוגמאות השטח שעשו הבדל.
תודה לך על הרעיון לסרטון המצחיק ששבר את הקרח ועורר עניין.
תודה לך שהיית איתו היום, כשאני הייתי שם…)

3 נקודות לשיפור.

2 למידות משמעותיות.

1 מחויבות ליישום מיידי.

**
משוב עצמי מקדם.
ריבית דריבית של "מקצוענים".

חיים מלאים. היום.

לפעמים משהו קורה.
אירוע מתרחש.
משהו או מישהו חודר לחיינו.
משנה לנו תכניות.
משפיע.

**
הקונפליקט של יום ראשון נכנס בהפתעה.
לא ראיתי אותו מגיע.
מרגע שהוא נכנס הוא תפס את מרכז תשומת הלב.
קונפליקט הוא איום. והזדמנות.
קונפליקט יכול להתפתח בצורות שונות.
על פי רוב בקונפליקט, יש לנו השפעה ואין לנו שליטה.
יש לנו בחירה ואין לנו וודאות.

**
בלילה שבין שני לשלישי, בזמן שישנו, פרצו לביתנו.
גם את זה לא ראיתי מגיע.
פתאום זה הופיע.
מרגע שהוא נכנס הוא תפס חלק גדול מתשומת הלב.
גם פריצה היא איום. והזדמנות.
יש לנו אפס שליטה על מה שקרה ומעט מאוד (אם בכלל) שליטה על מה שיקרה.
יש לנו הרבה השפעה על מה שקורה ועל מה שיקרה.

**
כל שעות העבודה של יום רביעי הוקדשו לפגישת הנהלה.
בפגישה כזו יש סיכוי רב שמשהו חדש יופיע.
דברים יכולים להתפתח בצורה שלא צפינו או תכננו.
פגישת הנהלה העוסקת בדברים חשובים,
יכולה לעורר בין היתר גם קונפליקטים ואתגרים.
ישיבת הנהלה יכולה להיות איום. והזדמנות.
כשנכנסים לפגישת הנהלה יש לנו השפעה ואין לנו שליטה.
יש לנו בחירה ואין לנו וודאות.

**
ישנן שתי גישות התייחסות קיצוניות
למצבים שאנו פוגשים ולאירועים המתרחשים בחיינו:

1. לספר לעצמנו ש – "זה כלום".
שהכול בדיוק אותו דבר. שזה לא רלוונטי. לא משפיע בכלל.

2. לספר לעצמנו ש – "זה סוף העולם".
שזה הדבר הכי נורא שיכול לקרות. שזה משנה הכול.

לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו יש עוצמה רבה.
הסיפורים שלנו משפיעים על חיינו ועל חיי אנשים סביבנו.
סיפורים יוצרים חיים ומעצבים אותם.

אני מעדיף סיפור שלישי.
סיפור שונה היכול לשרת אותנו.
הסיפור שאני אוהב לספר לעצמי הוא ש-"קורה הרבה והחיים ממשיכים".

**
"קורה הרבה"

בתוכנו ומסביבנו.
בזמן האירוע (קונפליקט / פריצה / ישיבת ההנהלה…) ולאחריו.
יכול להיות שאנו חווים עצב, קושי, פחד, כעס, בלבול, חוסר אונים או אובדן.
יכול להיות שאנו חווים שמחה, הכרת תודה, בטחון, אהבה, תמיכה או אמון.
האמת היא שקורה הרבה.
החיים מלאים.
בלי דרמה.
קורה הרבה.
כל הזמן.
גם עכשיו.
חשוב להכיר בזה.
לתת לזה מקום.
להיות עם זה.
עם הקושי ועם החגיגות.

**
"החיים ממשיכים"

זה לא סוף העולם.
זה לא סוף החיים.
יכול להיות שזה סוף של משהו.
משהו שהיינו רוצים שיימשך.
משהו או מישהו שלא רצינו לאבד,
משהו או מישהו שלא רצינו להיפרד ממנו.
הכול זז ומשתנה כל הזמן.
גם עכשיו.
החיים ממשיכים.
ממש עכשיו.
בין אם נרצה ובין אם לא.
גם כשלא ברור איך בדיוק.

**
"קורה הרבה והחיים ממשיכים"

יכול להיות שקורה משהו שלא רצינו שיקרה.
אולי לא קורה משהו שקיווינו שיקרה.
קורה הרבה.
עכשיו.

כשמשהו קורה כדאי לבדוק:
– מה בדיוק קורה?
– מה המשמעות של זה עבורנו?
– מה אנחנו צריכים?
– מי יכול לעזור לנו?

במיוחד אם קורה משהו שהוא לא סתם "עוד משהו"
במיוחד כשזה לא דבר פעוט וחולף,
במיוחד אם הוא משפיע עלינו ועל תכניות שהיו לנו.

עכשיו אפשר לבחור.
לבחור להיות במקומות החשובים.
לבחור להיות עם האנשים החשובים.
לבחור להיות על הדברים החשובים.

(מעניין לבדוק:
מה הם אותם מקומות החשובים לנו עכשיו?
מי הם אותם אנשים שחשוב לנו להיות איתם עכשיו?
מה הם אותם דברים שחשוב שנתמקד בהם עכשיו?
איך אפשר להיות במקומות הללו, עם האנשים הללו, על הדברים הללו?)

**
כשהתעוררתי ביום רביעי בבוקר,
שמחתי (אפילו קצת הופתעתי) לראות את הסלולר החלופי שלי
מונח בדיוק באותו מקום שבו השארתי אותו בלילה לפני.
משהו שהיה מובן מאליו עבורי במשך שנים,
הפך להיות לא מובן מאליו בלילה אחד.
הסלולר שלי חשוב לי הרבה פחות מדברים אחרים בחיי.
דברים אחרים שגם אותם אני לוקח כמובן מאליו,
יותר מכפי שהייתי רוצה.

**
השבוע התחדדה לי שוב תחושת הארעיות.
אנחנו כאן לזמן מוגבל ואין לנו שליטה.
בכל רגע דברים יכולים להשתנות.
המחשבה הזו יכולה להלחיץ ולשתק.

אותי היא מחזקת ומחדדת.
מעמיקה את הכרת התודה שלי.
מזכירה לי שוב ושוב מה חשוב.
מדרבנת אותי לבחור:
לבחור להיות במקומות החשובים.
לבחור להיות עם האנשים החשובים.
לבחור להיות על הדברים החשובים.

**
באופן טבעי,
הפוסטים היומיים שהעליתי השבוע קשורים לאירועים שחוויתי.
אתם יכולים לקרוא אותם באתר הבלוג היומי שלי.

מעניין לעבור על השבוע שעבר בדיעבד:
– "שינוי יסודי ביחסנו אל החיים" נכתב במוצ"ש.
– "אולי היום זה לא הזמן", בראשון בבוקר, עם אנרגיה נמוכה.
– "עד אתמול זה לא היה קיים", שני בבוקר, לאחר הקונפליקט ולפני הפריצה.
– "מחשבות אחרי פריצה", שלישי בלילה, לאחר יום אינטנסיבי במיוחד.
– "הצייד", התפתחות מפתיעה שחוויתי ברביעי.
– "לבחור להיות", תוצר של מספר החלטות שהתפתחו תוך כדי השבוע.

ניתן להירשם לבלוג היומי ולקבל את הפוסטים למייל מייד עם יציאתם…

שבת של שלום,
הרבה נוכחות,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

מחשבות אחרי פריצה:

אפשר לגנוב אנשי-קשר ולא מערכות יחסים.
אפשר לגנוב כרטיסי אשראי ולא ערך.
אפשר לגנוב תעודת זהות ולא זהות.
אפשר לגנוב תמונות ולא זיכרונות.
אפשר לגנוב סרטונים ולא חוויות.
אפשר לגנוב תוכן ולא ניסיון.

**
תזכורת:
אנחנו יותר ממה ששייך לנו.
אנחנו יותר ממה שאגרנו וצברנו.
אנחנו יותר ממה שנמצא (או לא) בבעלותנו.

**
אפשר להתמקד במה שיש לנו או במה שאין לנו.
אפשר להתמקד במה שלקחו או במה שהשאירו.
אפשר להתמקד באיך פגעו בנו או באיך עזרו לנו.
אפשר להתמקד במה שבשליטתנו או במה שמחוץ לשליטתנו.
אפשר להתמקד בעבר, או בהווה ובעתיד.
אפשר להתמקד במה שקרה או בתגובה שלנו למה שקורה.

**
הכרת תודה.
גם היום.
במיוחד היום.

על תמיכה מדהימה.
על חברות וחברים.
על אהבה.
על גמישות.
על הבנה.
על אכפתיות.
על אפקטיביות.
על פרואקטיביות.
על מקום עבודה.
על טכנולוגיה.
על בריאות.
על משפחה.
על חופש.
על אפשרויות.

על יום של חיים.

חיים מלאים. היום.

הבוקר, בזכות רויטל, נחשפתי ל"וידוי המשלים".
על פי הרב קוק, בשעה זו של חשבון נפש,
כשם שאנו מתוודים על עוונותינו, חשוב שנתוודה גם על מצוותינו.

ברוח זו כתב הרב בנימין הולצמן את הוידוי המשלים:

הוידוי המשלים

"אהבנו, בכינו, גמלנו, דיברנו יופי,
האמנו והשתדלנו, זכרנו, חיבקנו, 
טעמנו ספר, יצרנו, כמהנו, לחמנו עבור הצדק,
מיצינו את הטוב, ניסינו, סרנו לראות,
עשינו את אשר ציוויתנו, פרשנו,
צדקנו לפעמים, קראנו בשמך, 
רצינו, שמחנו, תמכנו."

במילים שלי:
לא רק הלקאה עצמית.
לא רק חצי כוס ריקה.
לא רק איפה טעינו
לא רק מה לא עשינו מספיק.

לזכור גם את הטוב שעשינו.
לראות גם את חצי הכוס המלאה.
להכיר גם במקומות שבהם תרמנו לחיים.
לגדל בתוכנו גם הכרת תודה פנימית ופרגון עצמי.

**
בימים הללו, שבין ראש השנה ליום הכיפורים,
התפתח אצלי איזשהו קטע.
מעין תזכורת עבורי.
אולי גם עבורכם.

חיים של אנשים

"אנחנו חיים עם אנשים.
אנחנו הורים של אנשים, ילדים של אנשים, אחים ואחיות של אנשים.
אנחנו בני ובנות זוג של אנשים.
אנחנו עובדים עם אנשים.
אנשים שיש להם הורים, בני ובנות זוג, ילדים, אחיות ואחים.
אנחנו נוגעים באנשים. בחיים של אנשים. כל יום.
אנחנו משפיעים על אנשים. ישירות ובעקיפין. כל הזמן.
אנשים שכועסים ופוחדים.
אנשים ששמחים ועצובים.
אנשים שאוהבים ושונאים.
אנשים בעלי ביטחון עצמי גבוה או נמוך.
אנשים בעלי דימוי עצמי כזה או אחר.
אנשים שמתמודדים עם אתגרים.
אנשים שחווים קשיים.
אנשים שעוברים שינויים.
אנשים שחוגגים ניצחונות ומשיגים הישגים.
אנשים שמתאבלים וכואבים.
אנשים שפוגעים ונפגעים.
אנשים שגאים בעצמם. אנשים שלא.
אנשים שעושים טעויות. שלפעמים מבקשים סליחה.
אנשים שיש להם אגו. לכולם יש.
אנשים שמאמינים. וכאלה שכבר לא.
אנשים מיואשים. וכאלה שיש להם תקווה.
אנשים שצמאים להערכה, הכרה, כבוד, אהבה ומגע.
אנשים שרוצים שיראו אותם, ישמעו אותם ויבינו אותם.
אנשים שיש להם קול. קול שלפעמים נשמע ולפעמים לא.
אנשים שחווים בלבול. או בהירות.
אנשים שרוצים יותר או פחות.
אנשים שרואים חצי כוס מלאה או חצי כוס ריקה.
אנשים שעדיין מנסים וכאלו שכבר לא.
אנשים עם ירושות. ירושות מודעות וירושות לא מודעות.
אנשים עם אמונות. עם מגבלות. עם יכולות. עם זיכרונות. עם הרגלים.

אנחנו עובדים עם אנשים.
אנחנו חיים עם אנשים.
אנחנו אנשים.
אנשים חיים.
אנשים שחיים חיים מלאים."

**
אולי הקטעים הללו נוגעים בכם בצורה כלשהי, במקום כלשהו.
מעוררים משהו…
אם מתחשק לכם להגיב, לשתף או לכתוב לי מספר מילים,
אשמח מאוד לקרוא.

גמר חתימה טובה וצום קל,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

סוגר שנתיים.
שנתיים של כתיבה יומית.
726 פוסטים בדיוק.
בא' תשרי תשע"ו, 14/9/2015, בחרתי לעצמי אתגר.
התחייבתי לשנה שלמה של כתיבה.
יום יום.
יום יום.
בלי סיפורים. בלי תירוצים. בלי הנחות.
גם בחגים, חופשות ושבתות.
תוך כדי תנועה גיליתי שזו שנה מעוברת.
הרווחתי עוד חודש.

**
כשעינת סיפרה לידיד שלה על האתגר הזה,
הוא שאל אותה "למה לעזאזל הוא עושה את זה לעצמו?"
ארבע סיבות:
1. כי זה מדליק אותי.
2. כי אני לא בטוח שאני יכול.
3. כי חשוב לי להשתחרר יותר וכשכותבים יום-יום יש פחות זמן לעריכה, לליטוש ולביקורת.
4. כי זאת נראית לי אחלה דרך לחדד מודעות ולהגביר קשב פנימה.

**
נתתי לעצמי חופש לכתוב על כל נושא שמתחשק לי, בלי להתחייב לתחום כזה או אחר.
הבטחתי לעצמי לכתוב על מה שמעסיק אותי וחי בי, ללא תלות במידת הפופולריות או העניין שהוא יעורר.
סיימתי כל פוסט במילים הבאות: "חיים מלאים. יום יום".

**
בכ"ט אלול תשע"ו, 2/10/2016 , אחרי 385 ימים ו-385 פוסטים יומיים הסתיימה לה השנה.
הפוסט האחרון הוקדש לחגיגה ולהכרת תודה.

בסיומו לא לקחתי על עצמי מחויבות חדשה לשנה נוספת.
במקום זאת, בחרתי לבחור.
לבחור כל יום האם לכתוב או לא.
לא היה לי מושג אם זה ימשיך או לאן זה ילך.

**
בא' תשרי תשע"ז, 3/10/2016 נכתב הפוסט הראשון של השנה הנוכחית.
בשונה מהשנה שקדמה לה, בחרתי לסיים כל פוסט במילים "חיים מלאים. היום."
שחררתי את "יום יום" ונשארתי רק עם "היום".
היום כן.
אין לי מושג מה יהיה מחר.
כשאגיע אבחר.

השנה הראשונה היתה שנה של אתגר ומחויבות.
השנה השניה, היא שנה של בחירה ושל שינוי.

**
הפוסט הזה, פוסט מספר 726, סוגר שנתיים של כתיבה יומית.

תודה לסת' גודין על דוגמא אישית ועל השראה לצאת למסע הזה.
תודה לטכנולוגיה המאפשרת לי לכתוב ולהגיע לאנשים שונים שאת חלקם איני מכיר.
תודה על מכרים ואנשים שפגשתי בזכות ובמהלך המסע הזה.
תודה לקוראים, שותפים, חברים ומשפחה שמגיבים, מפרגנים, מעודדים, משתפים ומעירים.
תודה על שלל ספרים, אירועים ואנשים שנגעו בי ונתנו לי המון חומרים וחיים.
תודה על לקוחות, על עבודה ועל הכנסה שנכנסו בזכות הכתיבה היומית.
תודה על הזכות והאפשרות להיות משמעותי, לגעת, להשפיע, לתרום.
תודה על חיבור למעיין יצירתי נובע ומתמשך שמפתיע אותי שוב ושוב ושוב.
תודה על עוד שנה שבה כל זה התאפשר.
כל-כך לא מובן מאליו…

שתהיה שנה טובה ומבורכת.
שנה של חיים מלאים.

חיים מלאים. היום.

את השיחה של היום את רוצה לזכור.
אני מנחש שגם היא רוצה.
היום זה לא היום של השדים שלך.
(בטוח שהם יחזרו בקרוב…)
היום זה היום שלך.
עופי על עצמך.
מגיע לך.
מגיע לה.

חיים מלאים. היום.

"זאת התמונה הממוסגרת היחידה בחדר העבודה שלי.
היא צולמה על ידי צלם של סוכנות הידיעות Associated Press במאלי שבאפריקה בשנת 1984.
באותה תקופה התחלתי את הקריירה שלי כמאמן ועבדתי בהתנדבות עם ריצ'רד שוברט, מנכ"ל הצלב האדום האמריקאי.

אפריקה שמדרום לסהרה היתה נתונה בבצורת קשה.
מאות אלפי בני אדם חיו על סף רעב.
ריצ'רד ביקש ממני להצטרף לשמונה אמריקאים אחרים למשלחת מחקר במאלי.
המסע שלנו סוקר במשך שבוע על ידי מחלקת החדשות של רשת NBC.

בתמונה רואים אותי בגיל שלושים וחמש,
כורע ברך ליד עובדת הצלב האדום במדבר סהרה.
מאחורי עומדים בתור ילדים בני שנתיים עד שש-עשרה.

אספקת המזון במאלי היתה מוגבלת ביותר,
ולכן הצלב האדום הנהיג מיון שלפיו חולק מעט המזון הקיים לילדים בני שנתיים עד שש-עשרה
בהתבסס על ההנחה המחרידה שילדים בני פחות משנתיים ממילא ימותו כמעט לבטח,
ואילו לאלה שעברו את גיל שש-עשרה יש סיכוי לשרוד בכוחות עצמם.

שתי נשים מן הצלב האדום מדדו את היקף זרועותיהם של הילדים כדי לקבוע מי יאכל ומי לא.
אם זרועותיהם היו עבות מדי, הם היו "לא מספיק רעבים" ולא קיבלו מזון.
אם זרועותיהם היו יותר מדי דקות, כבר לא היה אפשר להציל אותם, וגם במקרה זה הם לא קיבלו מזון.
אם זרועותיהם היו בתחום הביניים הם קיבלו מנה קטנה מאספקת המזון המוגבלת.

רק אדם עם הפרעת אישיות היה נשאר אדיש לחוויה כזאת.
אבל כשחזרתי הביתה לחיי "הרגילים", היה סיכוי טוב שהזיכרון,
עם כל כמה שהוא מטריד, יאבד עם הזמן מעוצמתו.
זה מה שהיה קורה אלמלא היה לי התצלום.

התמונה פועלת עלי כטריגר להכרת תודה,
כאילו מי שהייתי בשנת 1984 משמש לי כיום כמאמן.
המסר שלה עבורי פשוט:

'עליך להכיר תודה על מה שיש לך.
גם נוכח אכזבות וחוויות שנראות לך מכעיסות,
אל תבכה ואל תתלונן,
אל תתרתח, ואל תשתלח באדם אחר כדי לתבוע את מה שמגיע לך.
אתה לא טוב יותר מהילדים האפריקאים האלה.
גורלם הנורא והטרגי, שלא היו ראויים לו, יכול היה להיות גורלך.
לעולם אל תשכח את היום הזה.' "

~ מתוך הספר "טריגרים" מאת מרשל גולדסמית

**
בעוד מספר ימים נחגוג את ראש השנה.

תמיד יש משהו.
תמיד יש משהו שחסר.
תמיד יש משהו לא בסדר.
תמיד יש משהו שאינו מושלם.
תמיד יש משהו שעוד לא עשינו.
תמיד יש משהו לכעוס עליו או לחשוש ממנו.
תמיד יש מישהו שמצבו טוב משלנו.
תמיד יש מישהו שמרוויח יותר.

או שלא…
עניין של נקודת מבט.
עניין של בחירה.

התמונה של מרשל גולדסמית לא מחדשת כלום.
היא רק מזכירה שוב את מה שחשוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

יש כאלו שמתלוננים:
על העבודה, על הלימודים, על החופש, על סיום החופש, על המצב, על החגים, על אנשים, או על דברים אחרים.
בכל רגע אפשר למצוא משהו להתלונן עליו.

**
יש כאלו שחוששים:
מהעבודה, מהלימודים, מהחופש, מסיום החופש, מהמצב, מהחגים, מאנשים, או מדברים אחרים.
בכל רגע אפשר למצוא משהו לחשוש ממנו.

**
יש כאלו שכועסים:
על העבודה, על הלימודים, על החופש, על סיום החופש, על המצב, על החגים, על אנשים או על דברים אחרים.
בכל רגע אפשר למצוא משהו לכעוס עליו.

**
יש כאלו שמכירים תודה:
על העבודה, על הלימודים, על החופש, על סיום החופש, על המצב, על החגים, על אנשים או על דברים אחרים.
בכל רגע אפשר למצוא משהו להכיר תודה עליו.

**
להתלונן, לחשוש, לכעוס ולהכיר תודה אינם גזרות גורל או הטבעות גנטיות לכל החיים.

להתלונן, לחשוש, לכעוס ולהכיר תודה אלו בחירות שניתן לבחור, פעולות שניתן לעשות, מיומנויות שניתן לפתח, הרגלים שניתן לשנות.

בחירות => פעולות => מיומנויות => הרגלים

חיים מלאים. היום.