תגית: בחירה

א. נדיבות –

המשאב הכי חשוב שלנו הוא לא הכסף שלנו, הידע שלנו, הקשרים שלנו ואפילו לא הזמן שלנו.

המשאב הכי חשוב שלנו הוא תשומת הלב שלנו.

מרטין בובר טען שהמתנה הכי גדולה שאנו יכולים לתת למישהו היא הנוכחות שלנו.

עד כמה את/ה נדיב/ה בהשקעת תשומת הלב שלך באנשים אחרים ובנושאים שחשובים להם?

(לא כאלו שלא נעים לך להגיד להם "לא" ואת נמצאת איתם למרות שאינך, 
אלא כאלו שחשוב לך להיות אתם גם כשזה לא מתורגם לתועלת מוחשית עבורך?)

**
ב. "טובה של 5 דקות" –

את יעל (שם בדוי) פגשתי לראשונה לפני מספר שבועות. 
תוך כדי שיחתנו חשבתי שיכול להיות לה מעניין ומועיל לפגוש את עדי (שם בדוי). 
כששיתפתי אותה בכך היא הנהנה בראשה ואמרה שהיא פתוחה לאפשרות. 
למרות החברות וההערכה ההדדית בינינו, עדי ואני לא היינו בקשר בשנים האחרונות.

"טובה של 5 דקות": 
ליצור קשר עם עדי, לספר לה בשלושה משפטים על יעל, 
לבדוק אם תסכים להיפגש איתה לקפה, לקבל "כן", 
לשלוח ליעל את הפרטים שלה ולאחל לה בהצלחה.

השקעה של 5 דקות מתשומת ליבי.

מחשבה: 
אם יש משהו שאני מאמין בחשיבותו, 
שעולה לי בחמש דקות מזמני ושיכול להועיל למישהו, 
אשתדל לומר לו "כן".

**
ג. "השקעת תשומת לב חד פעמית" –

ואם זה מעבר לחמש דקות? 
המשאב הכי חשוב שלנו הוא תשומת הלב שלנו.
מה אם מישהו מבקש שנקדיש לו שעה או שעה וחצי מתשומת לבנו? מה אז…?

כלל האצבע המשמש אותי בשנים האחרונות: 
להגיד ביתר קלות "כן" להשקעת זמן חד-פעמית (דוגמא: מפגש של שעה עם מישהו)
ולחשוב היטב לפני שאני מתחייב להשקעת זמן מתמשכת לאורך זמן.

גם כשמדובר בשעה – אם זה מספיק חשוב בעיני, אמצא לכך זמן.

**
ד. "מעשר" –

איפה כל זה נכנס?

אנחנו בקושי "נושמים", ולא מספיקים להגיע לכל הנושאים והאנשים שחשובים לנו.
איך לעזאזל מוצאים זמן ל"טובות של 5 דקות" או ל"השקעות תשומת לב חד-פעמיות", היכולות להגיע למספר שעות בשבוע?

השקעות הזמן שלנו באנשים אחרים ובנושאים אחרים הם התרומה שלנו לעולם ולקהילה.
כשם שרובנו בוחרים לתרום לאנשים ולארגונים למרות שאיננו משופעים בכסף מעבר לצרכינו, 
כך גם "תרומת תשומת הלב" שלנו יכולה להתבצע תוך כדי מציאות אינטנסיבית שבה אין לנו זמן פנוי מיותר.

"מעשר" תופס לא רק עבור משאבים כספיים אלא גם עבור משאבי תשומת לב.

בכדי שנוכל להקדיש "מעשר" מתשומת הלב שלנו לטובתם של אנשים אחרים ולמטרות חשובות עבורם,
חשוב שרוב תשומת הלב שלנו תוקדש למטרות ולאנשים החשובים בחיינו.
**
ה. להגיד "לא" –

בכדי שנוכל לומר "כן מזדמן" לטובות של 5 דקות או להשקעות זמן חד פעמיות, 
במקביל להשקעות זמן משמעותיות ומתמשכות באנשים ובנושאים חשובים עבורנו,
עלינו לפתח את שריר "הלא" שלנו.
לפתח את היכולת להגיד "לא" הרבה ומהר ולהרגיש נוח עם כך.

משאב תשומת הלב שלנו אינו אינסופי.
קושי או אי-יכולת להגיד "לא" יכניסו אותנו למעגלי השקעה יקרים שיפגעו באיכות חיינו.
לומר "כן" למישהו או למשהו כיון שאנו רוצים, מאמינים שזה מספיק חשוב, ויש לנו את הזמן לכך.
לא לומר "כן" רק מפני שלא נעים לנו או מפני שאנו חוששים מאיך זה ייתפס.
לומר "לא" כשאנו לא רוצים, מאמינים שזה לא מספיק חשוב, או שאין לנו את הזמן לכך.

אנשים יכולים להיפגע מתשובת "לא" שלנו. 
הצרכים שלנו חשובים לא פחות מהצרכים של אנשים אחרים.
השקעת תשומת לב בדברים החשובים לנו חשובה לא פחות מהשקעה בדברים החשובים למישהו אחר.

**
ו. מיקוד ובחירה

1. מה חשוב עכשיו? 
2. להגיד "כן" לדברים החשובים ולהקדיש להם זמן.
3. להגיד "לא" לדברים פחות חשובים ולא להקדיש להם זמן.

תהליך שלושת השלבים הזה הוא אחר מהדברים היותר קלים להבנה, והיותר מאתגרים ליישום.

האם השקעת זמן באחרים (5 דקות או יותר) נכנס לקטגוריית הדברים החשובים בחיינו?
התשובה היא סובייקטיבית, תלוית אדם ומצב.
יכול להיות שכן, יכול להיות שלא.
בדומה לשאלת התרומה הכלכלית ומה אנו עושים עם הכסף שלנו.

עבורי באופן אישי,
השקעת זמן באנשים ובנושאים מסוימים היא אסטרטגיה יעילה לתחושת משמעות, סיפוק ותרומה.
זו גם דרכי להכיר תודה לכל אותם אנשים שהשקיעו ושמשקיעים בי "5 דקות" או "השקעות חד-פעמיות" לאורך השנים. 
אנשים שתרמו משמעותית לחיי ושבחרו להגיד לי "כן" למרות שלא היו חייבים.

**
ז. בריחה מאחריות

אנשים מסוימים נמצאים שם תמיד עבור אחרים.
זמינים 24X7, מוכנים תמיד לעזוב הכול ולהתייצב.

אני רואה בכך בריחה מאחריות.

בריחה מאחריות להשקעה במקומות החשובים שחיינו.
בריחה מאמירת "לא" לדברים שחשובים פחות.

הצרכים שלנו חשובים לא פחות מצרכים של אנשים אחרים.
העולם יכול להסתדר גם בלעדינו לפרקי זמן מסוימים.

זמינות 24X7 לכל אדם ולכל נושא יכולה להוות תירוץ לכך שלא הספקתי לקדם את המטרות החשובות שלי, 
או שהשקעתי פחות באנשים ובנושאים חשובים בחיי ("כי מישהו אחר היה צריך אותי")

זו אסטרטגיה יעילה לקבלת מחמאות ומחיאות כפיים על תרומה וסיוע.
זו אסטרטגיה מסוכנת הפוגעת בדברים החשובים באמת.
**
ח. מדיניות השקעות תשומת הלב

10-30-60

60% למספר מצומצם של הדברים הכי חשובים בחיינו.
30% לדברים פחות חשובים ו"למיסים" של תשומת לב.
10% לנתינה והשקעת תשומת לב עבור אחרים.

10-30-60
או 05-15-80.

אנחנו קובעים לעצמנו את המספרים שלנו.
כל אחד כפי יכולתו ורצונו, בהתאם למצבו ולהעדפותיו.
פחות משנים המספרים עצמם.
יותר משנה התפיסה: 
תחומי מיקוד חשובים – נושאים פחות חשובים – "מעשר" לאחרים.

**
ט. זה לא מחושב מדי?

זה לא מתיש לחשוב כך ו"לתמחר" כל דבר?
זה לא "רובוטי" מדי? 
מה עם קצת ספונטניות?

השאלות לגיטימיות.
אנחנו שונים באופי ובדינמיקה שלנו.
יכול להיות שזו גישה שמתאימה לאנשים מסוימים ולא מתאימה לאחרים.
חשוב למצוא את מה שמתאים לנו, משרת אותנו ותורם לחיינו.

חידוד חשוב:
בלי קשר לגישה שלכם… 
אם בסופו של דבר, תשומת הלב שלכם מוקדשת לדברים חשובים פחות, 
ולא מוקדשת לדברים חשובים יותר, 
אתם בבעיה.

אם זה המצב, 
"בעיית הספונטניות" או הצורך בזרימה יהיו שוליים ביחס לבעיות אחרות שתפגשו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תמונת ניצחון

לגדל משפחה אוהבת.
להיות מוקף בחברים קרובים.
לדעת שהשארת חותם, שנגעת באנשים, שמה שעשית משנה.
לאהוב את העשייה שלך.
להיות גאה בהישגים ובהצלחות שלך.
לקבל בחמלה את הטעויות והקשיים שלך.
להיות שלם עם הבחירות ועם הערכים שלך.
ליהנות תוך כדי תנועה מהדרך.
להמשיך הלאה כשמגיע הזמן…

**לזכרו ובהשראתו של ל.א. **

חיים מלאים. היום.

"במשך השנים הבנתי שהאושר הוא לא אותם רגעי שיא של שמחה,
אלא אותם רגעי שיא שיש בהם איכות אחרת.
הדוגמה שעולה לי בראש היא דווקא שיחה מאוד עצובה וקשה עם אחד מבניי.
הוא שיתף אותי בצער שלו, אפילו בהאשמה.
אני כמובן בכיתי וכאבתי את כאבו ואת הכאב שלי כאם,
אבל אז חשתי ברגע הזה משהו אחר, אמרתי לו – אני ממש מאושרת עכשיו.
הוא כמובן לא הבין איך אני אומרת שאני מאושרת כשאני מנופחת מדמעות ומבכי,
אבל כשילד בן 19 בא ויושב מולי, כשהבן שלי יכול להרגיש מספיק בטוח לפתוח את הכאב הכל כך גדול, זה רגע שהוא מאושר.
כי יחסים כאלה ופתיחות כזאת לא קיימים בין כל הורה וילד, ולכן הרגשתי את האושר.
אושר שאינו תלוי רגשות, אלא בעצם איכות הרגע שיש בה חיבור, כנות, אמת וביטחון אחד בשני.
אלה רגעים מאושרים בעיניי.
אז לא איבדתי את שמחת החיים, אני מקבלת אותה בדרכים אחרת".

~ רונה רמון, מתוך התוכנית "שיחת נפש" בהנחיית פרופ' יורם יובל

**
"התפיסות הרוחניות מאפשרות את המשכיות החיים.
זה כמו אוטובוס שיורדים ממנו בתחנות שונות ואנחנו הנוסעים נשארים בו ושואלים את עצמנו מה עושים הלאה.
ואז בוכים על מי שירד, אבל גם ממשיכים לנסוע לאנשהו.
אני מתנהלת בשביל החיים בחוסר הידיעה על מה שמחכה לי מאחורי הפינה.
ודווקא משום כך עלי לעשות את המיטב היום ועכשיו.
התאונה עם אסף לימדה אותי יותר מכל שאין לי שליטה על האירועים של חיי.
בתור אדם שמאוד אהב להיות פריק קונטרול, למדתי לשחרר יותר.
אין לי שליטה, אבל יש לי את חסד הבחירה להחליט מה לעשות עם ההווה שלי ולצקת לתוכו משמעות."

~ רונה רמון, מתוך ריאיון שערכה עם שרי מקובר-בליקוב במוסף "סופשבוע" של מעריב

**
הציטוטים מתוך "11 ציטוטים מעוררי השראה של רונה רמון"

חיים מלאים. היום.

את הרצאת פיתוח הקריירה שהעברתי השבוע פתחתי בוידוי:

"איני מומחה מוסמך לפיתוח קריירות.
התובנות ודרך החשיבה שלי אינן בהכרח רלוונטיות לכל אחד 
ונובעות במידה רבה מניסיון החיים המסוים שלי ומליווי אחרים בפיתוח הקריירות שלהם"

את סדנת התקשורת המקרבת לרופאים שהנחיתי השבוע פתחתי באמירה:

"אני מקווה שתקבלו ערך רב בסדנה שיהיה שווה את השקעת הזמן שלכם.
אני מקווה ומאמין, אם כי איני בטוח שזה אכן יקרה."

המשובים שקיבלתי לשתי הפתיחות הללו היו מעורבים:

מספר משתתפים (בהרצאה ובסדנה) אמרו שהפתיחה הזו קצת "הורידה להם" ממני,
וייעצו לי לא להשתמש בה במצבים דומים, כיון שהיא מתפרשת כהתנצלות ומשדרת חוסר ביטחון.

אחרים חוו את הפתיחה כאותנטית וענווה שתרמה לחיבור שלהם אלי,
הגבירה את המוכנות ללמידה ממני ואת הרצון להקשיב למה שיש לי לומר.

**
חמש מחשבות על הפתיחות והמשובים:

א. אנשים שונים מפרשים בצורות שונות את מה שאנו אומרים ואת איך שאנו מתנהגים.

ב. אנחנו בוחרים מה לומר ואיך לנהוג. יש לנו השפעה ואין לנו שליטה על איך זה ייתפש.

ג. קצת הופתעתי השבוע שיש אנשים שחווים פתיחה כזו כחוסר ביטחון או כהתנצלות. 
הייתי בטוח שזה נתפש ע"י רוב (ואולי אפילו כל) האנשים כבטחון רב.
(צריך אומץ לומר משפט כזה בקול רם בנוכחות קהל..)
בדיעבד, קצת מפתיע אותי שהופתעתי…

ד. תפיסת העולם שלי לגבי עבודתי לא משתנה:
יש לי יכולת השפעה עצומה ומוגבלת. גם עצומה וגם מוגבלת.
צברתי לא מעט ידע וניסיון, ועדיין איני מבין מספיק חלק מהמורכבויות והאתגרים של אנשים שאני עובד עמם.
אנשים מסוימים חווים ערך רב מהעבודה איתי ואחרים ערך נמוך או אפסי.

ה. הפתיחה יכולה להשתנות.
כל דבר שאנו אומרים או עושים הוא בניסיון למלא צרכים חשובים שלנו.
הבחירה בפתיחה מסוימת הינה אסטרטגיית פעולה שמטרתה לסייע לנו למלא צרכים חשובים עבורנו.
בפעם הבאה, אבחר האם להישאר עם אותה פתיחה, לוותר עליה לגמרי, או לשנות בה משהו.
**
מאורטל למדתי את המשפט היפהפה הבא:

"להרים את הראש ולהוריד את האף".

גובה עיניים + ענווה.

אנחנו לא יותר ולא פחות מאף/כל אחד אחר.

**
בבוקר שלאחר סדנת הרופאים, כתבתי לעצמי את הטקסט הבא:

"בסופו של יום אנו כמהים למישהו שיראה אותנו.
שיעריך את הכוונות שלנו ואת המאמצים שלנו.
שיבין את המקום שאנו נמצאים בו ואת מה שעובר עלינו.
שיוקיר את ההצלחות שלנו, שלפעמים הן קטנות ולא חשופות.
שיאהב ויקבל אותנו, למרות הטעויות, עם כל המגבלות והקשיים שלנו."

ועכשיו אני מוסיף:
גם אם אנחנו מנכ"לים מהוללים.
או מנהלי מחלקות בבתי חולים.
או ראשי ממשלה.
או "סתם" הורים.

**
אחד המסרים המרכזיים שהעברתי במהלך סדנה שהנחיתי בשבוע שעבר:
"אין לנו שליטה על הקלפים שאנו מגרילים, 
יש לנו שליטה על הדרך שבה אנו משחקים עם הקלפים שאנו מגרילים."

אין לנו שליטה על תוצאות הבדיקה שעשית אתמול.
תהיה לנו בחירה איך להגיב כשנקבל את התוצאות.

אין לנו שליטה על ההחלטה האם נצא שבת בשבוע הראשון של הגיוס.
יש לנו בחירה מה לעשות כשמבשרים לנו שנישאר בבסיס.

נראה שהקלפים שרונה רמון ז"ל "הגרילה" בסיבוב החיים הזה לא משהו.
יכולת המשחק שלה עם הקלפים הללו מופלאה בעיני.

**
21.12 הוא יום שאני אוהב במיוחד.
זה היום שבו משתנה המגמה.
שיא החושך.
מכאן ואילך, הימים מתחילים להתארך, הלילות מתחילים להתקצר.
קשה להבחין בכך בשבועות הראשונים – שינויים של דקה או שתיים בכל יום.
ייקח עוד זמן עד שנראה את השינוי ונרגיש אותו.

זה שאנו לא רואים משהו, לא אומר שהוא לא קיים.
זה שאיננו מודעים לשינויים קלים, לא אומר ששינוי עצום אינו מתרחש.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שאלות לבוקר חמישי:

אם השבוע היה מסתיים אתמול –
א. על היית מצטער/ת שלא עשית או לא הספקת?
ב. לאור זאת – מה חשוב לעשות ובמה חשוב לך להתמקד היום?

**
תשומת לב היא המשאב החשוב ביותר שלנו.
אנו יכולים לבחור למה להקדיש את תשומת לבנו.
האחריות היא 100% שלנו ועלינו.

**
אחת הדרכים האפקטיביות לתוצאות גבוהות לאורך זמן היא לא להוריד את הרגל מהגז רגע לפני קו הסיום.
ביום העבודה האחרון שלו בשבוע, אלוהים בחר לברוא את אדם וחווה.

חיים מלאים. היום.

12 שעות

חצי שעה של המתנה לכניסה למחלקה האונקולוגית.
שעה וחצי של בדיקות דם והמתנה לתוצאות.
שעה וחצי של הזמנת מנות דם וגילוי שיש תקלה – מבחנה הלכה לאיבוד וצריך להזמין שוב.
שעה וחצי של הזמנה נוספת עד קבלת אישור למשיכה מבנק הדם.
שעה של המתנה למנה שתגיע מהבנק.
שעה וחצי של קבלת מנת דם ראשונה.
שעתיים וחצי של מעבר מהאונקולוגית (שנסגרת בשלוש) לפנימית, הזמנת מנה שנייה והגעה שלה.
חצי שעה עד מציאת אחות ורופאה במחלקה שיכולות לתת את המנה.
שעה וחצי של קבלת מנה שנייה.
שחרור והביתה.

12 שעות.

**
סיפור

זה יכול להיות סיפור על מערכת בירוקרטית, על יום מבאס, בלתי נגמר ומבוזבז. 
על עובדים שחוקים שלא אכפת להם, על תקלות מעצבנות שלא אמורות לקרות.
על מחלה קשוחה וארורה.

וזה יכול להיות סיפור על מנות דם שכבר משפרות את המצב. 
ועל שהצלחנו להיכנס ולצאת באותו יום בלי אשפוז לילה.
ועל ההקלה שבלעבור יום כזה (ארוך ככל שיהיה) כשאין כאבים וכשאפשר לשבת, לקום וללכת לשירותים. 
ועל מזכירה אחת, שתי אחיות, מתנדבת אחת, רופא אחד ורופאה אחת שעשו המון כדי לעזור לנו ככל האפשר. 
ועל הזכות והאפשרות להיות ביחד במקום חשוב בזמן חשוב.

מה שקורה הוא מה שקורה.
מה שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה הוא רק סיפור.
סיפור שאנחנו בוחרים.

**
משוב

לפני מספר שנים בחרתי לתת למנהל כלשהו משוב.
לפני השיחה הייתי גאה בעצמי על הכנות והישירות.
עשיתי את זה בדרך מסוימת והוא נפגע ממני. 
אחרי השיחה הייתי הרבה פחות גאה בעצמי.

כתבתי על כך כאן.

לפני זמן מה כשנפגשנו, דיברנו על אותו אירוע.
מסתבר שהוא היה משמעותי גם עבורו וגם עבורי 
וששנינו נוהגים לתת אותו כדוגמא לאיך לא לתת משוב.

"אל תדאג," הוא הרגיע אותי, "אני לא מסגיר את שמך כשאני מספר על זה…"
"אני לא דואג", השבתי, "אבל תרגיש חופשי להזכיר אותי. הרווחתי את זה…"

סוג של סגירת מעגל.
כיף לצחוק על זה ביחד.
זה היה יכול להתפתח אחרת.

**
חידוד כוונה

השבוע פגשתי אדם שלא הכרתי.
הקשבתי לו במשך כשעה.
הוא דיבר בלהט וללא הפסקה כמעט.
יכולתי לחוש בהרבה כאב ובהמון כעס.

לקראת סוף המפגש ביקשתי את רשותו לומר מספר מילים:

"התפקיד שלי אינו לנתח, לשנות או לתקן אותך.
אין לי קסמים, כלים או שיטות מיוחדות שברגע שאחשוף אותם תיפתרנה בעיותיך.
אני רוצה לעזור לך במקומות שחשובים לך.
נעבוד על זה ביחד ואני לא בטוח שנצליח.
אני אפילו לא בטוח מה זה אומר בשלב הזה או איך זה יראה.
האם מתאים לך לנסות ביחד?"

לשמחתי הוא השיב ב-"כן".

כשנפרדנו, נזכרתי בפוסט שכתבתי על העבודה שלי.

**
זכות גדולה שאינה מובנת מאליה:

לעבוד בעבודה שאוהבים.
לעשות משהו משמעותי.
להסתובב בעולם.
לפגוש אנשים.
להרבות טוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

2 שאלות למנהלים
(מנוסח בלשון זכר ורלוונטי לשני המינים)

1. מהו הדבר החשוב האחד שביכולתך לעשות,
שאתה יודע שאם תעשה אותו תהיה לכך השפעה עצומה על הארגון שלך,
ובכל זאת אתה נמנע מלעשותו?

(כי אין לך זמן,
כי אתה לא יודע איך לגשת אליו,
כי אתה חושש מההשלכות שלו,
או מכל סיבה אחרת…)

2. מה הסיבה שאתה נמנע מלעשותו?

חיים מלאים. היום.

א. 
כלי ניהולי: "מה עושים כשעובד לא מתפקד כמו שאנחנו מצפים?

לשמחתנו יש רק 5 סיבות אפשריות:

1. העובד לא יודע מה מצופה ממנו.
2. העובד לא יודע שהוא לא בסדר.
3. העובד לא יודע איך.
4. העובד לא רוצה.
5. העובד לא מסוגל.

ועוד יותר לשמחתנו, לכל סיבה שזיהינו יש כלי ניהולי מתאים שנוכל להפעיל (בהתאמה):

1. הגדרת ציפיות ברורות.
2. משוב.
3. חניכה.
4. הפעלת מקורות השפעה.
5. מתן כלים / שינוי תפקיד. "

**
ב.
את הקטע הבא פגשתי תוך כדי שוטטות בפייסבוק.
הוא נכתב ע"י מיכאל שוורץ והועבר במסגרת סדנת חניכה ומשוב לקצינים בצה"ל.
יש משהו בפשטות ובבהירות של חלוקת העולם למצבים הללו שאני אוהב.
במקרה הזה, פשטות שאינה פשטנות יתר לטעמי.
פשטות שיוצרת בהירות ומגדילה את הסיכוי למענה אפקטיבי.
במצבים מסוימים.

כמובן שלפעמים החיים מורכבים יותר.
מהמודל הזה או מכל מודל אחר.

**
ג.
הכלי של מיכאל מאפשר לנתח מצב שבו עובד אינו מתפקד כפי שאנו מצפים ומציע דרכי תגובה אפשריות.
כמנהלים (וכבני אדם) הכוונה שאנו מחזיקים חשובה לא פחות ממה שאנו עושים או אומרים.
יש הבדל גדול בין הכוונה לגרום לעובד לעשות את מה שאנו רוצים שהוא יעשה,
לבין הכוונה למצוא פתרון מיטבי שנותן מענה לצרכים השונים והחשובים של העובד, המנהל ושל הארגון.

אחד המשתתפים בסדנה שהעברתי השבוע קרא לזה "מילים מכובסות" שרק נשמעות יותר טוב.
בעיני זה הרבה מעבר למשחק מילים או התחכמות של ניסוחים:
על פי כוונה אחת (לגרום לעובד לעשות מה שאנו רוצים שהוא יעשה),
העובד הוא אובייקט, המתנהג בצורה לא תקינה ("לא בסדר") ותפקידנו הוא להחזיר אותו לתפקוד תקין.
על פי כוונה אחרת (למצוא פתרון מיטבי שנותן מענה לצרכים השונים),
העובד הוא אדם, שצרכיו שווים בחשיבותם לצרכים שלנו ולצרכי הארגון,
ותפקידנו לייצר דיאלוג וחיבור שיובילו לעשייה המשרתת את צרכי הגורמים השונים.
יש פה הבדל תפיסתי מהותי ברמת הכוונה שאנו מחזיקים
ובדרך ההסתכלות שלנו על העולם, על תפקידנו כמנהלים ועל האנשים שעובדים איתנו.

האם זה בכלל אפשרי ליישום ב"עולם האמיתי"?
האם אפשר, ואיך אפשר, להחזיק כוונה ומצוא פתרונות win-win בארגון עסקי תחרותי, 
בסביבה אינטנסיבית, מרובת אילוצים ומוגבלת במשאבי זמן וכסף?

אני מאמין שכן.
זהו בדיוק האתגר היומיומי שאני חווה ופוגש בארגונים שאני עובד אתם.

**
ד.
תוך כדי קריאת הפוסט של מיכאל התחילו ליילל בתוכי להקת "תני ההשוואה" שלי:
– "איך הוא עובד עם אוכלוסיה כזו ובמסגרת הזו ואני לא?"
– "איך הוא יצר את הכלי 'האלגנטי' הזה, ואני, עם כל השנים שלי בעבודה עם מנהלים, לא?"
– "איך הוא כבר כתב שני ספרים ואני לא"?
– "איך הוא מספיק לעשות את כל זה במקביל לניהול מטה של אחת המתמודדות לבחירות, ומה אני עושה בזמן הזה?"

אני מכיר את הלהקה הזו היטב ופוגש אותה לעתים קרובות.
הם קופצים, מייללים ומשווים ביני לבין אנשים אחרים בדרך שלא משרתת אותי.

**
ה.
עם השנים למדתי להכיר אותם.
להתבאס פחות מזה שהם קופצים. 
לדעת לזהות אותם בזמן אמת ולהבין מה מעורר אותם.
להשקיע בהם פחות אנרגיה ולהפסיק לשתף איתם פעולה.
אפילו פיתחתי שיטה די אפקטיבית לטיפול בתנים פנימיים.

שיטת "שלושת השלבים לטיפול בתני-השוואה פנימיים":
1. להכיר בהם. להגיד להם שלום כשהם עולים.
2. לחשוף אותם. לעצמי (באמצעות כתיבה למשל) או בפני אחרים (כמו בפוסט הזה).
3. לפרגן לאדם שאליו הם משווים אותי. בלב, במסר אישי או בפומבי.

תני השוואה פנימיים דומים לגרמלינסים.
הם לא אוהבים אור יום.

בדרך כלל, לאחר שלושת השלבים הללו, 
התנים מאבדים אנרגייה, משפיעים פחות ודועכים לאיטם.
עד הפעם הבאה.

**
ו.
דבר נוסף שלמדתי על תני ההשוואה שלי:
הם אינם האויבים שלי.
הם רוצים בטובתי.
יש בתנים הללו משהו טוב ובריא עבורי:
הם רוצים שאתקדם ושאצליח.
גם אני רוצה בכך.
הם חוששים שלא אנצל את הזמן כמו שצריך, שאפספס הזדמנויות ושלא אמצה את הפוטנציאל שלי.
גם בי יש חשש שכל זה יקרה.
העניין הוא שאי אפשר באמת להגיע להצלחה כפי שהם תופסים אותה.
ואם כבר אגיע אליה, הם ידאגו לסמן הצלחה אחרת.

לכן, כשהתנים עולים, אני לא מנסה להילחם בהם או להשמיד אותם.
מעבר לכך שאני מכיר בהם וחושף אותם,
אני מנסה להפריד בין היללות השיפוטיות והביקורתיות שמקטינות ומרוקנות אותי,
לבין אלו שמאתגרות ודוחפות אותי.

"קנאת סופרים תרבה חוכמה".

**
ז.
מבחן השבוע האחרון

– מה למדת בשבוע האחרון?
– איזה זמן איכות היה לך בשבוע האחרון עם ילדיך, בן/בת הזוג שלך, האנשים החשובים בחייך?
– איזו פעילות גופנית ביצעת ואיך היתה התזונה שלך בשבוע האחרון?
– איך קידמת את העסק או את הקריירה שלך בשבוע האחרון?
– איזה דבר משמעותי עשית בעבודה שלך בשבוע האחרון?
– איך היה מצב הרוח שלך בשבוע האחרון? 
– כמה אושר, הנאה ושמחה וכמה לחץ, כעס ותסכול חווית בשבוע האחרון?
– למה הוקדש הזמן שלך בשבוע האחרון?

**
ח.
מבחן השבוע האחרון מעמיד אותנו מול תוצאות ברורות.
פרק הזמן שאנו מתבוננים בו מספיק קרוב וקצר, ומאפשר לנו לקבל תשובות לשאלות.
התמונה שמצטיירת מעידה הרבה על חיינו.
השבוע האחרון הוא שבוע אחד מתוך 52 שבועות בשנה.
2% מהשנה שלנו.
2% מחיינו השנה מגולמים בשבוע שחלף.
2% נוספים מגולמים בשבוע הקרוב שעדיין לא התחיל.

מבחן השבוע האחרון מעמיד אותנו מול תמונה ברורה,
שלפעמים אנו אוהבים יותר ולפעמים אנו אוהבים פחות.

**
ט.
אחת התגובות הנפוצות ל"מבחן השבוע האחרון" היא ש"הוא לא שבוע מייצג".
הוא היה מיוחד או יוצא דופן ונאלצנו לתת מענה לדברים מסוימים שלא תמיד אנו מתמודדים איתם.
אולי…
מניסיוני, זה נכון בחלק קטן מהמקרים.
ובחלק אחר, זו תגובת בריחה אינסטינקטיבית.
כל שבוע הוא מיוחד ושונה.
בכל שבוע קורים דברים שלא צפינו או שהם מעבר לשליטתנו.
מהשבוע האחרון אפשר ללמוד הרבה על עצמנו ועל חיינו.
אם רק רוצים.
אם רק מוכנים.

**
י.
הרעיון של "מבחן השבוע האחרון" התגבש לי מספר שעות לאחר הקשבה לפודקאסט כלשהו, 
תוך כדי נסיעה אחרי סדנה מחיפה לכפר סבא.
זהו נושא שדובר עליו בהקשר אחר, במשך כדקה במהלך ראיון של כשעה וחצי.
את ההמלצה לפודקאסט קיבלתי מדוד, אחד המנהלים שעובדים איתי.

תחשבו על זה:
לרעיון אחד שאני מצליח לקלוט במהלך דקה וחצי,
תוך-כדי נסיעה הביתה או עמידה בפקק,
יכולה להיות השפעה עצומה על חיי ואולי גם על חיי אנשים אחרים.
היום, בעידן הבלוגים, הפודקאסטים, ספרי השמע והסרטונים,
המידע זמין יותר מאי פעם.
אין גבול ללמידה.
אין גבול לערך שניתן לקבל או לתת.
"אין לי זמן" הוא רק תירוץ.

עמידה בפקק היא בזבוז זמן משווע או אחת ההשקעות הכי טובות של היום.
אנחנו מחליטים.

**
יא.
הפוסט הנוכחי נגע במספר דברים שונים:
כלים ניהוליים, תני השוואה פנימיים, מבחן השבוע האחרון ופוטנציאל למידה אינסופי.
לעתים אני תוהה האם ריבוי נושאים פוגע באיכות או במיקוד הפוסט.
אולי עדיף פוסט "קצר וממוקד" מאשר "ארוך ורחב".

ברור לי שאין לכך תשובה אחת ושזה תלוי העדפה אישית.
אשמח אם תכתבו לי מה ההעדפה שלכם,
וגם, אם יש משהו מסוים בפוסט הזה שיהיה משמעותי עבורכם במיוחד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

[אולי:]

הסוד להצלחה לאורך זמן בכל תחום שהוא
(משפחה, מערכות יחסים, עסקים, כלכלה, קהילה, בריאות, קריירה…)
אינו בעשיית דברים מורכבים ויוצאי דופן,
שאף אחד לא גילה או לא המציא עדיין.

**
הסוד הוא בעשיית מספר מצומצם של דברים פשוטים וידועים,
שכולם מכירים ומבינים את חשיבותם,
בהתמדה ובעקביות, שוב ושוב ושוב ושוב ושוב,
עם האנשים המתאימים,
ובאי-עשיית דברים אחרים באותו זמן.

**
ההצלחות יוצאות הדופן וההמצאות הגדולות
הינם תוצרי לוואי של בחירות עקביות במה כן ובמה לא,
ובעשייתם בהתמדה לאורך זמן עם השותפים המתאימים.

**
הצלחה = [בחירה במה כן + בחירה במה לא] X עם האנשים המתאימים X לאורך זמן.

תוצאות מובטחות.
אין דרכי קיצור.

חיים מלאים. היום.

שבעה הרהורים על הבחירות המקומיות

א. אופטימיות

אנשים מסוימים שנבחרו לראשות העיר או המועצה.
אנשים מסוימים שעלו לסיבוב שני.
אנשים מסוימים שהתמודדו ולא נבחרו.
פעילים שהצטרפו למטות כדי לתמוך, לעזור ולקדם.
דרך מסוימת שאנשים בחרו ללכת בה.
דרך מסוימת שאנשים בחרו לא ללכת בה.

הנושא הזה העסיק אותי ומשך את תשומת לבי השנה, הרבה יותר מבשנים קודמות.
אולי זה בגלל ההיכרות האישית שלי עם כמה עשרות אנשים שהתמודדו במקומות שונים בארץ.

הבחירות המקומיות שהתקיימו השבוע עוררו בי אופטימיות.
אופטימיות מכך שאנשים שאני מעריך, בוטח בהם ומאמין ביכולות ובכוונות שלהם פועלים במרחב הציבורי – מקומי.
שישנה תנועה לכיוון הזה והתפתחות במרחב הזה.

**
ב. לטעת עצים, לקטוף פירות

דברים לא קורים במקרה.
בדרך כלל הם תוצר של הרבה מאוד חשיבה, עבודה והשקעה.
כשאנו רואים פרי מסוים, איננו רואים את העץ שננטע לפני מספר שנים
ואת עבודת הניכוש, העישוב, ההשקייה והטיפוח העצומה והעקבית לאורך השנים.

השבוע הנחיתי סדנת תקשורת מקרבת לצוערי שלטון מקומי.
זוהי רק סדנה אחת בתוך תהליך עמוק ומשמעותי בן מספר שנים שעוברים אותם עשרים וחמישה צוערות וצוערים מכל רחבי הארץ.
תכנית צוערים לשלטון המקומי היא רק אחת ממספר תכניות צוערים המתקיימות מדי שנה 
ואשר מכשירות מאות צעירים וצעירות לעבודה במגזר הציבורי. 
לצד תכניות צוערים המתמקדות בסטודנטים ובקהלים צעירים יחסית שבתחילת הקריירה שלהם, ישנן תכניות דומות המתמקדות באנשים מנוסים יותר המיועדים לתפקידים בכירים יותר במגזר הציבורי.

דברים לא קורים במקרה.
ייתכן שלא שמעתם על אדם בשם איציק דבש ועל תכנית "עתודות לישראל".
זה שלא שמעתם על איציק או על "עתודות לישראל", לא אומר שהם לא קיימים.

בשקט, בנחישות, בחוכמה ובהתמדה, 
לפעמים רחוק מעין המצלמות והכותרות הראשיות,
מתרחשים מהלכים אסטרטגיים, עמוקים ואיכותיים שמשפיעים על חיי כולנו.

עצים שננטעו לפני מספר שנים כבר מניבים פירות.
בכדי ליהנות מפרי מסוים בעתיד, חשוב לנטוע את העץ המתאים כבר עכשיו.

**
ג. לא הכול ורוד

חלק מהנבחרים מואשמים או חשודים בפלילים.
ערים ומועצות אינן נקיות משחיתות.
מועמדים מסוימים מגיעים בעיקר כדי לעשות לביתם.
עוולות ופשעים מתרחשים בכל יום.

זה המצב.
כך ימשיך להיות.

תמיד אפשר למצוא משהו שלא מספיק טוב.
תמיד אפשר למצוא משהו מרגיז, מקומם, מטריד, מדאיג או מעציב.
תמיד יש חצי כוס ריקה שאפשר להתמקד בה.
יכול להיות שבעיני המתבונן הניזון מהטלוויזיה, העיתונים והרדיו, 
הרוב שחור.
אני לא בטוח שזה המצב, שהרוב שחור.

השאלה החשובה היא במה אנו מתמקדים ומה אנו עושים לגבי זה.
התשובות לשאלה הזו משפיעות על מצבנו הפנימי ועל העולם שסביבנו.

הבחירות המקומיות הכי חשובות שלנו,
הן הבחירות הפנימיות שאנו עושים:
1. במה אנו מתמקדים?
2. מה המשמעות של זה עבורנו?
3. מה אנו עושים לגבי זה?

**
ד. "מנהיג לא פקיד"

מקרה אמיתי:
מועמד מסוים עולה לסיבוב שני.
בניסיון להגדיל את אחוזי הבחירה בו, הוא בוחר בסיסמה "העיר צריכה מנהיג לא פקיד".
הסיסמה מעוררת תגובות רבות ברשתות החברתיות על כך שהוא מזלזל בעשייה ציבורית רבת שנים,
לא רק של מתחרהו לראשות העיר, אלא גם של רבים אחרים המשמשים בתפקידים דומים.
בתוך שעות הוא בוחר לשנות את הסיסמה שלו ולהישאר עם "העיר צריכה מנהיג".
כשאני שומע על מקרה כזה משהו בי מתמלא בשמחה ובאופטימיות.
יש בי הערכה גם כלפי אותם אנשים שבחרו להגיב לסיסמה שלו בדרך מסוימת
וגם כלפי אותו מתמודד שבחר לשנות את הסיסמה שלו לאחר התגובות.

שינוי אפשרי.

**

ה. הצלחות וכישלונות

כחלק מההכנה לאירוע מנהלים שאני שוקד עליו בימים האחרונים,
בדקתי אפשרות לסשנים של למידה משמעותית המבוססים על ניתוח הצלחות וכשלונות בארגון.

כשאנו מתייגים אירוע בכותרת "הצלחה" או "כישלון" יש סכנה שנפספס משהו.
האירועים הינם תמיד יותר מורכבים מתווית מסוימת, כזו או אחרת שנדביק להם.
הכיוון שמרגיש לי יותר מדויק כרגע: "למידה משמעותית מתוך אירועים מורכבים".

גם כשאנו נמנעים מלכנות משהו בשם "הצלחה" ו"כישלון" ייתכן שנפספס משהו.
אם הצבנו לעצמנו יעד מסוים (להיבחר בבחירות, לסיים פרויקט, להגיע לרווח X)
ולא עמדנו בו, הרי שנכשלנו בהשגת היעד שהצבנו לעצמנו.
(זה לא אומר שאנחנו "כישלון")
אם הצבנו לעצמנו יעד מסוים ועמדנו בו, הרי שהצלחנו בהשגת היעד המסוים.

הצלחה וכישלון הם תמיד ביחס ליעד או למטרה שאנו מציבים לעצמנו.
במצבים רבים, חשוב שתהיה לנו הגדרה ברורה של יעד או מטרה,
כדי שנוכל למדוד את עצמנו ביחס אליה, ללמוד ולהשתפר.

**
ו. כוונה + דרך + תוצאות

אני מאמין שהצלחה היא תוצר של שלושה מרכיבים:
כוונה, דרך ותוצאה.

א. כוונה – 
ברמה הכי בסיסית – האם אנו מכוונים לעשיית טוב בעולם שאנו פועלים בתוכו?
האם אני כראש ארגון מחפש את טובת הארגון?
האם אני כראש עיר או מדינה באמת מחפש את טובת העיר והמדינה (כפי שאני מבין אותה)?

ב. דרך – 
איך אני מתנהל, מה אני עושה, מה הערכים שמובילים אותי, מה הגבולות שלי וכו'.
מה אני עושה (ומה איני עושה) בכדי להשיג את המטרות שהצבתי לעצמי ולקדם את הנושאים שחשובים בעיני?

ג. תוצאות – 
שורות תחתונות.
נבחרתי או לא? השגתי את היעד שהצבתי לעצמי או לא?
תוצאות מסוימות הינן חד משמעיות ואחרות מורכבות יותר.

הגדרת ההצלחה שאני מאמץ לעצמי היא "כוונה + דרך + תוצאה".

הסבר קצר:

כוונה ללא דרך ותוצאה אינה מספקת.
כוונה + דרך (ללא תוצאה) אינם מספיקים ולא יביאו לשינוי או לשיפור שאליו אנו מכוונים.

גם כוונה + תוצאה (ללא דרך) אינם מספיקים בעיני.
כשאנו מכוונים לטוב ומצליחים לעשות טוב, אך בוחרים להקריב את הדרך, אנו משלמים על כך מחיר.
זה יכול להיות מחיר פנימי (לדוגמא, במקרה של פגיעה בערכים פנימיים שלנו),
או מחיר חיצוני (לדוגמא, במקרה של פגיעה באנשים שעובדים אתנו).
כוונה + תוצאה הרבה פעמים משתלמת בטווח הקצר ואינה משתלמת בטווח הארוך.

כשעובדים בסביבות מורכבות, לא פשוט להצליח.
לא פשוט להחזיק כוונה, לשמור על דרך ולהגיע לתוצאות.
כשפועלים בסביבה מסוימת, פועלים במסגרת חוקים ואילוצים שהינם חלק מאותה סביבה.

האם אפשר להצליח בעסקים ובקריירה תוך כדי החזקת כוונה, שמירה על דרך והגעה לתוצאות?
בוודאות כן.
יש הרבה דוגמאות לכך.
לא פשוט ואפשרי.

האם אפשר להצליח בפוליטיקה מקומית או בינלאומית לאורך זמן תוך כדי החזקת כוונה, שמירה על דרך והגעה לתוצאות?
לא פשוט ואולי אפשרי.
הלוואי.
אני לא מבין בזה מספיק…

הבחירות הנוכחיות מעוררות בי הרבה תקווה שכן.

**
ז. הכרת תודה

אני רוצה לסיים בהכרת תודה לאלפים רבים של אנשים,
שרק את חלקם המזערי אני מכיר באופן אישי,
אשר בזמן שבו אני חיי את חיי,
משקיעים את מיטב מרצם, זמנם, כספם ותשומת לבם, 
ברמות שלא ניתן לתאר, 
בניסיונות לשפר מרחבים ולקדם נושאים חשובים,
המשפיעים עמוקות על חייהם של אינספור אנשים ומשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר