תגית: בחירה

אם אני מאמין שמה שקורה עכשיו,
הוא בעיה, או תקלה,
שפוגעת בחיי ובתוכניות שלי,
אז אני מחכה שהדבר הזה יעבור, או ייגמר או ייפתר,
כדי שאוכל לחזור לשגרה, לתוכניות, לחיים של לפני, או לתיקון של אחרי.

אם אני מבין שמה שקורה עכשיו זה החיים,
ולא איזושהי תקלה זמנית,
אז אני יכול לבחור כיצד לחיות את חיי היום,
בדיוק במצב הזה ובמקום הזה.

וזה לא אומר בהכרח שהכול לטובה,
או שיש פה שיעור חשוב שעלינו ללמוד,
או שזו דרכו של היקום לשמור על עצמו מפנינו,
או שזה שלב התפתחותי מואץ של האנושות שהגיע זמנו.

זה רק אומר שמה שקורה עכשיו,
כל מה שקורה עכשיו,
זה מה קורה עכשיו,
ושאלו החיים.

וממש עכשיו,
אנחנו יכולים לבחור,
כיצד לחיות את חיינו.

ליתר דיוק,
(בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו)
ממש עכשיו,
אנחנו כבר בוחרים,
כיצד לחיות את חיינו.

חיים מלאים. היום.

"אחד המבחנים שמסייעים לנו להבחין בין מציאות לדמיון הוא מבחן הסבל.
אם אתם רוצים לדעת האם דבר מה הוא ממשי, שאלו את עצמכם:
'האם הוא יכול לסבול ?'
כשמקדשו של אל עולה באש האל לא סובל.
כשהדולר מאבד מערכו, הוא לא סובל.
כשבנק פושט רגל, הוא לא סובל.
כשמדינה מפסידה במלחמה, היא לא סובלת.
אפילו העם היהודי מעולם לא סבל.
חייל שאיבד את מאור עיניו כן סובל.
משקיע שאיבד את כל חסכונותיו במפולת בורסה סובל.
עובדת שפוטרה מבנק שפשט רגל סובלת.
פרה שמפרידים אותה מהעגל שלה סובלת.
אלו הם דברים ממשיים.

סבל עשוי כמובן להיגרם כתוצאה מישויות מדומיינות.
כך, למשל, אמונה במיתוסים לאומיים או דתיים עשויה להביא לפרוץ מלחמה שמיליונים ימותו, ייפצעו, או יאבדו את בתיהם במהלכה.
הגורם למלחמה קיים אולי רק בדמיונם של בני האדם – אבל הסבל אמיתי לגמרי.
זוהי בדיוק הסיבה שעלינו להפריד בין סיפורים שקיימים רק בדמיוננו לבין המציאות.
כנראה שאי אפשר לקיים חברה אנושית מורכבת ללא אמונה באיזשהם סיפורים מדומיינים, כגון כסף.
אולם אין פירוש הדבר שאנו חייבים להשתעבד לסיפורים האלה ולאבד קשר עם המציאות.
כדאי לנו לזכור מה באמת קיים,
ולייחס חשיבות רבה יותר לדברים ממשיים מאשר ליצירי הדמיון שלנו. "

~ הקטע מתוך "ההיסטוריה של המחר" מאת יובל נח הררי (עמודים 194-195).

**
השבוע התחדד לי משהו שקשור לעבודה שאני עושה.
"העבודה שאני עושה" (פעולה דינמית), ולא "העבודה שלי" (תואר סטטי).

הבחירה הנוכחית שלי היא לעבוד במסגרות עסקיות וארגוניות, עם צוותים ומנהלים.
זה הדבר העיקרי שאני עושה ברוב שעות הערות שלי, ושממנו אני מתפרנס.

מהות העבודה שאני עושה היא להפחית סבל בקרב אנשים העובדים במסגרות הללו:
לסייע לאנשים שעובדים במסגרות הללו לסבול פחות בהווה, ולהגדיל את הסיכוי שהם יצליחו וייהנו יותר ביחד בעתיד.

"להפחית סבל" נשמע קצת מיושן.

הרבה יותר אופנתי לדבר על הגשמה עצמית, על ייעוד, על התפתחות או על מימוש פוטנציאל.

ובכלל, איך אפשר להגיד "סבל" ו-"הייטק" באותו משפט?
זה לא קצת יציאה מפרופורציות? "צרות של עשירים"?

אני מאמין שמפתח תוכנה בחברה עסקית אינו עושה בהכרח עבודה פחות חשובה או ערכית מזו של מחנכת כיתה, עובד סוציאלי או אח בבית החולים.

תרומתה של מנכ"לית חברת סטארטאפ לחברה ולקהילה, אינה בהכרח פחותה מזו של מנכ"לית עמותה המסייעת לנזקקים.

סבל לא חייב להיות משהו נוראי.
כעס זה סבל.
דאגה זה סבל.
לחץ זה סבל.
אשמה זה סבל.
פחד זה סבל.
תסכול זה סבל.
בלבול זה סבל.
חוסר שקט זה סבל.
אי-נוחות זה סבל.

**
אנשים סובלים כתוצאה מסיפור שהם מספרים לעצמם ושהם מאמינים בו.
לפעמים הסיפור הזה מחובר למציאות ולפעמים לא.

"המנהל שלי לא מעריך אותי", "העובדים שלי מפונקים",
"מגיע לי יותר", "מזלזלים בי", "עושים עלי סיבוב", "אין לי אופק התפתחות", 
"אני חייב לעזוב את העבודה", "אני חייב להישאר בעבודה",
"אין עם מי לעבוד כאן", "אני לא יכול להאמין לו", "אני לא מממש את עצמי",
הן מספר דוגמאות לסיפורים כאלה.

סיפור אחד שאנו מאמינים בו (על עצמנו או על מישהו אחר), יכול לעורר בנו סבל רב.
כשאנו סובלים, איכות חיינו נפגעת.
כשאיכות חיינו נפגעת, אנו עלולים להתבטא או לנהוג בצורה שתעורר סבל אצל אחרים.

באופן ישיר, 
אם אני מאמין ש"המנהל שלי חסר התחשבות ושלא אכפת לו ממני",
כנראה שבאינטראקציה בינינו אומר או אעשה משהו שיעצים את הסבל בתוכי ואולי יעורר אותו גם אצל המנהל שלי.

באופן עקיף,
יכול להיות שהסיפור הזה על המנהל שלי, ישפיע על מעגלים נוספים שלי כגון ילדיי, בן או בת זוגי, 
הוריי, מחנכת הכיתה של בתי, הקופאית בסופר והנהגים ברכבים שלידי.

האינטראקציה שלנו אף פעם אינה עם אדם אחד בלבד.
היא תמיד חסרת גבולות, גולשת ומפעפעת לאנשים נוספים.

**
טיך נהאת האן מתייחס ליכולתנו להפחית סבל או להעצים שמחה כמיומנות.
מיומנות שניתן וחשוב לפתח.
לדבריו, "אפילו עם הרבה רצון טוב, אנו עדיין יכולים לאמלל את האדם שאתנו.
רצון טוב אינו מספיק. אנחנו צריכים ללמוד את האמנות של לשמח אנשים."

בהמשך לקו הזה, 
ניתן להתייחס לאדם המתבטא בצורה מסוימת הפוגעת בנו כאדם פחות מיומן.
באופן דומה, אם התבטאנו בצורה מסוימת שפגעה באנשים חשובים לנו, ייתכן שזה נובע מחוסר מיומנות שלנו.

אני מניח שהמשפטים האחרונים מקפיצים חלק מהקוראים,
שרואים בהם "התייפייפות" או מתן לגיטימציה לאנשים מסוימים להתנהל בצורה שאינה מקובלת.

"הוא התבטא כך בגלל חוסר מיומנות" זה סיפור.
"הוא לא אמור להתנהג ככה" זה סיפור.
"אני צריך להכיל ולהבין אותו" זה סיפור.
"אני צריך לשים לו גבול" זה סיפור.

כשאני עובד עם אנשים, אני עוזר להם לראות את הסיפורים שלהם.
כשאנשים מבינים שיש (או יכול להיות) הבדל בין הסיפור שהם מספרים לעצמם לבין המציאות,
הם יכולים להמשיך לאחוז בסיפור, לבדוק אותו בסקרנות, או לשחרר אותו.

הדגש הוא על יכולים.
בשונה מצריכים, אמורים, חייבים או מוכרחים.
הבחירה היא תמיד שלהם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

קייטי, החתולה שאימצנו לפני כשנה וחצי חזרה הביתה בערב שני האחרון מדממת וצולעת,
אחר שוטטות בת מספר שעות בשכונה.

מעבר לאוזן החתוכה ולפצעים ברגל ובזנב,
היא חזרה עם שביל מתפתל, חשוף ונטול שיער על גבה.

היה משהו מטלטל במראה הזה.
המחשבה הראשונית היתה שמישהו התעלל בה.
כולנו היינו נסערים.

קייטי נכנסה הביתה,
צלעה לה לכיוון המרתף והלכה לנוח.

מטיך נהאת האן למדתי את הדבר הבא:

"כאשר חיות ביער פצועות, הן נחות.
הן תרות אחר מקום שקט מאוד ופשוט שוהות שם מבלי לזוז במשך ימים רבים.
הן יודעות שזו הדרך הטובה ביותר עבור הגוף שלהן להירפא.
במהלך הזמן הזה הן יכולות אפילו להימנע מאכילה ומשתיה.
החוכמה של עצירה וריפוי עדיין חיה אצל בעלי החיים, 
אבל אנחנו בני האדם איבדנו את היכולת לנוח."

~ מתוך "איך להירגע" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

**
במחשבה שניה לא בטוח שזו התעללות.

הפציעות באוזן וברגל יכולות להיות תוצר של קרב רחוב.
אבל איך מסבירים את השביל נטול השיער על הגב…?
העור החשוף היה ללא סימני כוויה או גילוח.
לא נראה שזה כואב או מפריע לה כשנוגעים במקום החשוף.

שני וטרינרים שונים שראו תמונות וסרטונים של קייטי לא בטוחים שזו התעללות,
אך מתקשים לספק הסבר אחר.

**
מה קורה כאן…?

בניסיון להבין "מה הסיפור" העלינו מספר תמונות של קייטי לקבוצת "חתולים ונהנים" בפייסבוק,
וביקשנו עזרה מחוכמת ההמונים: 
האם מישהו נתקל בתופעות דומות ויכול לסייע ביצירת בהירות?

קיבלנו מאות תגובות.

הרוב המכריע היו באחד מהסגנונות הבאים:
– שיפוטיות כלפינו על שאנו מאפשרים לחתולה שלנו להסתובב מחוץ לבית.
– שיפוטיות כלפי חלאות האדם שמסתובבים ביננו ומתעללים בבעלי חיים.
– שיפוטיות על כך שלא לקחנו את קייטי לוטרינר במהירות הנחוצה ושאנו מזניחים את הטיפול בה.
– אזהרה לא להתקרב לקייטי מחשש למחלת עור כלשהי שאנו עלולים להידבק בה.
– השערות שונות ומשונות לגבי מה יכול להסביר את הסיפור.

"חוכמת ההמונים" היא לא תמיד חוכמה.
לפעמים היא לא יותר מאוסף הפחדים, השיפוטים והכעסים המושלכים לעברנו.

זוג חברים שלי עובר תהליך שינוי משמעותי עכשיו.
אנשים שנחשפים לכך, "שופכים" עליהם את אוסף הפחדים, השיפוטים והאמונות שלהם,
המתעוררים בהם כשהם שומעים על תהליך השינוי.

**
כשקייטי חוזרת פצועה הביתה, זה הרבה מעבר לקייטי.

מהר מאוד זה הופך להיות הסיפור שלנו.
לצד מה שהיא עוברת, יש את מה שאנחנו עוברים.
חלק גדול מהעניין הוא לא רק הטיפול בה והנוכחות איתה,
אלא גם הטיפול בנו והנוכחות עם עצמנו.
עם מה שכל זה מעורר בנו.

**
יום-יומיים אחרי, קייטי מתאוששת.
הצליעה נעלמת בהדרגה.

היא מבקשת לצאת שוב החוצה.
מצב הרוח שלה טוב, רגיל.

יכול להיות שקייטי הסתובבה בשכונה ועברה התעללות.
יכול להיות שלא.

בשלב זה איננו יודעים.
ואולי לא נדע.

ארבעה ימים אחרי, קייטי מרגישה הרבה יותר טוב וחזרה לתפקוד כמעט מלא.
לנו עדיין אין לנו מושג…

**
קשה לקבל את המצב הזה:
את חוסר הוודאות לגבי מה שאירע,
ואת חוסר האונים לגבי מה שעלות לקרות.

הסיפור של קייטי הוא רק דוגמא.

חוסר האונים וחוסר הוודאות נוכחים גם במקומות נוספים בחיינו:
עם אנשים שחשובים לנו, בעבודות שלנו, בענייני בריאות ועוד.

אנחנו לא תמיד יכולים להסביר כל מה שקרה אתמול,
והאמת היא שאין לנו וודאות מה יקרה מחר.

יש לנו השפעה רבה על היבטים שונים של חיינו,
אך השליטה שלנו מוגבלת.

לארעיות ולאקראיות יש משקל גדול.
אולי גדול יותר ממה שהיינו רוצים.

**
במהלך השנים האחרונות כתבתי מעל 2000 פוסטים בבלוגים שלי.

"לנהל עובד שאיננו" הוא הפוסט שנוגע בי ומשפיע עלי יותר מכל פוסט אחר.

יש משהו ברעיון האקראיות שיכול להרתיע ולשתק.
עבורי יש בו תזכורת חשובה ומעוררת:

איך אני בוחר לחיות היום,
במה אני בוחר להתמקד,
עם מי אני בוחר להיות, 
ומה אני בוחר לעשות,
כשאני מבין שהכול זמני,
שיש לי השפעה גדולה,
ושאין לי שליטה…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

להיות כאן ועכשיו

בסשן הסיום של הקורס, רונה ואני ביקשנו מהמשתתפים לעמוד ליד הדבר האחד (מתוך כ- 16) שהם היו רוצים לפתח אצלם.
להכניס יותר לחייהם.

כשליש מהמשתתפים בחרו באותו נושא מסוים.
כל שאר המשתתפים התפזרו בין שאר 15 הנושאים.

מעניין.

עבור אף אחד מהמשתתפים הנושא המסוים הזה אינו חדש.
כולם שמעו עליו ומכירים אותו.
הנושא הזה הוצג בבוקר היום הראשון, לפני כשלושים שעות,
ומאז במשך יומיים אינטנסיביים, 
נגענו בהמון נושאים נוספים.

ובכל זאת, שליש מהמשתתפים בחרו בו.

בקורס אנו קוראים לזה "להיות כאן ועכשיו".
אני קורא לזה נוכחות.

**
נוכחות

הרצון והיכולת להיות עם אדם או נושא מסוים, במקום מסוים.
האדם יכול להיות מישהו אחר (חבר, בן זוג, ילד, לקוח, …), או אנחנו עצמנו.

להיות במקום שאנו נמצאים בו, עם האדם שחשוב לנו להיות איתו.
פיזית, רגשית, מחשבתית.
בתשומת לב מלאה.
בהקשבה.

**
אחריות

יש לנו אחריות.
להיות במקומות שחשובים לנו, 
עם האנשים שחשובים לנו.

לתפיסתי, הדרך שבה אנו משקיעים את תשומת לבנו במהלך השבוע,
משקפת את סדרי העדיפויות שלנו.

האנשים והנושאים שאנו מקדישים להם תשומת לב,
הם מראה לסדרי העדיפויות שלנו בחיים.

בריאות. אנשים. עבודה. משפחה. חברים. למידה.
מערכות יחסים. קריירה. שינה. חברים. קהילה …

אם יש משהו חשוב מאוד, אדם או נושא, 
שאיננו מקדישים לו את הזמן ואת תשומת הלב שהיינו רוצים,
אז לפחות כרגע, הוא לא חשוב מספיק עבורנו.

כנראה שיש דברים אחרים שאנו מתעדפים גבוה יותר.
מסיבות שונות.

**
בחירה

יש לנו יכולת לבחור.
להשקיע יותר או פחות תשומת לב במשהו.
להגיד "לא" ולהגיד "כן".
עם כל האילוצים והמגבלות.

אחת המנטרות שאני משנן לעצמי:

"זמינות למי ולמה שחשוב כרגע,
פחות זמינות למי ולמה שפחות חשוב כרגע,
אי-זמינות למה שלא חשוב כרגע."

בדגש על כרגע.
זה מאוד דינמי.

הבדיקה מה יותר חשוב כרגע ומה פחות חשוב כרגע,
מחדדת מודעות ומגבירה אחריות.

**
עצב וכאב

אתמול בדרך לעבודה דיברתי עם חבר.
למרות שהנושא היה חשוב ואפילו דחוף,
סיימנו את השיחה לאחר כחצי שעה לפני שמיצינו את העניין,
כדי שאספיק להתכונן לקורס שרונה ואני העברנו.
בסיטואציה אחרת, היינו ממשיכים לשוחח עוד כשעה.
באסה.

בזמן שדיברתי עם אותו חבר, 
לא דיברתי עם אדם אחר שעובר משהו עכשיו.
שאני חושב עליו ושרציתי מאוד לדבר איתו. 
להקשיב לו. 
להיות איתו. 
עכשיו.
אני לא בטוח מתי יצא לנו לדבר…

ברגע נתון אנו יכולים להיות במקום אחד, עם אדם אחד.
ובזמן שאנו איתו, אנו לא עם אנשים אחרים.
הזמן שלנו אינו אינסופי.

אני נמצא עם פחות אנשים ממה שהייתי רוצה,
ופחות זמן ממה שהייתי רוצה.

יש משהו כואב ועצוב במחשבה הזו.

אם רק הייתי מקדיש עוד קצת זמן או תשומת לב לאדם הזה או לנושא הזה,
אולי דברים היו משתפרים. 
ייתכן שהייתי עוזר. 
משהו היה קורה.

וכשאני לא מקדיש את תשומת הלב שהייתי רוצה,
יכולים להיות לכך מחירים. 
יש לכך משמעויות.

**
חמלה וקבלה

אנחנו יכולים להלקות את עצמנו שאיננו עושים מספיק.
שאיננו מקדישים מספיק תשומת לב לאנשים ולנושאים חשובים בחיינו.

שהרי אם יש לנו בחירה ואחריות, וזה לא קורה, ברמה מסוימת אנו "אשמים".

שיח פנימי של האשמה וייסורי מצפון יכול להיות הרסני.

יש לנו אחריות ואנחנו יכולים לבחור איפה ועם מי להיות.
אבל איננו יכולים להיות בכל מקום שאנו רוצים, עם כל אדם, בכל רגע נתון.
כשאנו אומרים "כן" למשהו או למישהו, 
אנו גם אומרים "לא" למשהו או למישהו אחר.

חשוב להכיר במוגבלות שלנו.
במגבלות ובאילוצים שלנו.
באנושיות שלנו.

חשוב ללמוד לחיות עם עצמנו בקצת יותר חמלה, רכות וקבלה.

לפתח את היכולת להיות נוכחים עם עצמנו.
נוכחות גם עם הכאב והעצב שאנו חווים.

**
ענווה

לפעמים הצורך לעזור ולהיות נוכחים, משרת בעיקר אותנו.

אנו נמשכים להזדמנות לשחק את תפקיד הגיבור או המצילה.
זהו תפקיד נחשק. 
האפשרות להיות משמעותי עבור אדם אחר קורצת ומפתה.

אנו מזדהים עם הכאב, הפחד או המצוקה של האדם שאתנו,
חשים במתח שהוא חש ורוצים לעשות משהו כדי להקטין את המתח הזה.
לא רק אצלו. 
גם אצלנו.

יכול להיות שברמה עמוקה כלשהי, 
איננו מאמינים שהאדם יכול להסתדר בעצמו.
איננו סומכים עליהם או בוטחים בהם מספיק.

קצת יותר ענווה…

כנראה שאנשים סביבנו יכולים להסתדר עם קצת פחות נוכחות שלנו.
העולם ימשיך להתנהל גם אם לא נהיה בו בדיוק כפי שאנו רוצים.
כשם שאנו יכולים ומסוגלים, כך גם אנשים אחרים…

מותר לנו לרדת ממשמרת לפעמים…
לקחת מרחק, 
להתנתק,
לנוח.

אולי אפילו נגלה שזה עושה טוב.
לא רק לנו.
גם להם.
ולעולם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"במאה הקודמת ביקר תייר באמריקה אצל הרב הידוע, חפץ חיים, בפולין.
הוא נדהם למצוא את הרב יושב בחדר פשוט שהיו בו ספרים רבים, שולחן וספסל.
'אמור נא לי, רבי,' שאל התייר, 'איפה כל הרהיטים שלך?'
'איפה הרהיטים שלך?' שאל החפץ חיים.
'שלי?' תמה התייר האמריקני. 'אני רק אורח כאן.'
'גם אני,' אמר הרב, 'גם אני.' "

~ מתוך מעשיות חסידים (הציטוט מהספר "הזמנה לשקט שבפנים" מאת ג'ק קורנפילד)

**
במפגש השביעי של תכנית "7 ההרגלים" הזמנתי את המשתתפים לבדוק עם עצמם מה צריך לקרות השבוע בכדי שזה ייחשב שבוע טוב עבורם.

יש משהו מעניין בתרגיל הזה.
התשובה הראשונית בדר"כ כוללת רשימה ארוכה של דברים, תנאים, מטלות ומשימות.
רשימה שהיא הרבה מעבר למה שבאמת חשוב, הרבה מעבר ל"ספרים, לשולחן ולספסל."

לפני זמן מה העליתי את השאלה הזו בפני אחת המנהלות שאני מלווה.

– "מה צריך לקרות השבוע בכדי שזה ייחשב לשבוע טוב מבחינתך?".

היא חשבה לרגע ואז "ירתה" לעברי רשימה של כ-12 דברים שחשוב לה לעשות השבוע בעבודה, עם המשפחה, בבית.

– "או קיי, אז יש את 12 הדברים הללו שחשוב לך לעשות בכדי שתחשיבי את השבוע הזה כשבוע טוב," סיכמתי, "ומה אם תצליחי לעשות רק 11 מתוך ה-12? איך השבוע הזה ייחשב מבחינתך?"

– "לא מספיק טוב. חשוב לי לעמוד בכל מה שאני מגדירה לעצמי. ומעבר לזה.." השיבה.

שתקתי… נתתי לאמירה הזו להדהד כמה שניות…
היא שתקה ביחד איתי, מודעת למשמעות העצובה שבתשובתה…

יש משהו טרגי בלנסות לנצח במשחק שלא ניתן לנצח בו.

**
חמשת החוקים של משחקים שלא ניתן לנצח בהם:

א. מטרת המשחק: לעשות הכול, כמה שיותר, באיכות מעולה ובזמן.

ב. הצלחה = 100% מהדברים נעשים באיכות מעולה, בזמן ולשביעות רצון של כולם.
(דברים = משימות, שיחות, פרויקטים, מערכות יחסים, מטלות ועוד).

ג. כישלון = פחות מ 100% מהדברים נעשים באיכות מעולה, בזמן ולשביעות רצון של כולם.
(99.9% = כישלון).

ד. במקרה של כישלון יש לחפש את האשמים ולהעניש אותם.
ד-1. במסגרת חיפוש האשמים אנחנו מועמדים מרכזיים.
ד-2. עונשים יכולים להיות מגוונים ויצירתיים: בושה, רגשות אשם וייסורי מצפון הן רק 3 דוגמאות.

ה. הצלחה היא רגעית בלבד.
ה-1. במקרה של הצלחה יש להמשיך מייד הלאה (שהרי תמיד יש עוד מה לעשות).
ה-2. לחגיגה ולעצירה אין מקום, שכן הן מתכון בטוח לכישלון עתידי.

**
אנשים רבים שאני מכיר משחקים במשחק שלא ניתן לנצח בו.
יש כאלו שמשחקים בו לכל אורך חייהם.

יש משהו טרגי בלנסות לנצח במשחק שלא ניתן לנצח בו.
בלקחת כמובן מאליו את שאינו מובן מאליו.
בלהתמקד בחצי הכוס הריקה.
בתוכנו מסביבנו.

לא חייבים לשחק לפי 5 החוקים הללו.
אפשר לשחק אחרת…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"איש אחד צעד בסופרמרקט אחרי אימא וילדה בת שלוש, שישבה בתוך עגלת הקניות.

כשהם עברו ליד מדף העוגיות, הילדה ביקשה עוגיות והאימא אמרה: 'לא!'.
הילדה התחילה למחות אבל האם שמרה על שלוות רוחה ורק אמרה בנחת:
'או קיי מוניקה, נשארה לנו רק עוד חצי שורת מדפים של עוגיות, תיכף נסיים כאן, אל תתרגזי, רק עוד טיפה.'

הן סיימו את שורת העוגיות והמשיכו הלאה, ובתוך דקות מעטות הגיעו לשורת המדפים עמוסי הממתקים.
הילדה החלה לדרוש ממתקים, האם סירבה.
הילדה התחילה לכעוס , אבל האימא לא איבדה את העשתונות: 'די מוניקה, די, אל תתרגזי.
לא נשאר לנו עוד הרבה. עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקניה. תהיי סבלנית, רק עוד טיפה.'

כשהגיעה אל הקופה כדי לשלם על המצרכים, נתקל מבטה של הילדה במסטיקים הצבעוניים, והיא דרשה בתוקף מסטיק.
כשנענתה בשלילה, פתחה הילדה שוב בסצנה קולנית של בכי וצעקות, אבל האם הגיבה שוב בקול רגוע ושקט:
'מוניקה, לא להתרגז. אנחנו תיכף מסיימות כאן. חמש דקות ואנחנו בחוץ, ואז ניסע הביתה, ותוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה.'

כשגמרה לשלם, יצאה האם מהסופרמרקט אל מכוניתה.
האיש שהיה עד לכל מה שהתרחש, יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך למכונית ואמר לה:
'סלחי לי, גברתי, לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך.
אני חייב להחמיא לך על הדרך שבה התנהגת עם מוניקה הקטנה.'

האם נתנה בו מבט מחויך ואמרה: 'לקטנה קוראים תמי. אני מוניקה.' "

~ הציטוט מתוך "נדיבות טובה" מאת רחל מראני

**
אין לנו מושג.
לפעמים נדמה לנו שאנחנו מבינים משהו, ואנחנו לא.

אחד המודולים בקורס שהעברתי אתמול היה Assume Positive Intent, ובעברית: "להניח כוונות טובות."

אנחנו מודעים לכוונות שלנו ולהשפעה של מעשי אנשים אחרים עלינו.
אנחנו פחות מודעים לכוונות של אנשים אחרים ולהשפעה של מעשינו עליהם.

יש משהו ב-"להניח כוונות טובות" שאינו מספיק מדויק עבורי.
לפעמים כוונת האדם שמולנו אינה טובה.

לעיתים הוא רוצה לפגוע בנו בדרך כזו או אחרת.
לעיתים הוא רוצה לקדם את עצמו על חשבוננו.
יש משהו תמים, אולי אפילו לא בריא ומסוכן, בלהניח כוונות טובות תמיד.

**
המשפט שמרגיש לי יותר מדויק הוא "אל תניח (בהכרח) כוונות רעות."
אנחנו לא בטוחים איזו כוונה מחזיק האדם שמולנו, כשהוא אומר את מה שהוא אומר כרגע.
אנחנו לא תמיד יודעים מאיפה מגיע האדם שמולנו, שעושה את מה שהוא עושה עכשיו.

אנחנו עומדים כבר כעשר דקות ברמזור קצר לפני פנייה שמאלה, ומזדחלים באיטיות רבה קדימה.
לפתע, חולף אותנו רכב בנתיב הימני, עוקף את הפקק, ונכנס לנתיב שלנו ממש לפני הרמזור.

כשאנחנו מניחים כוונות רעות, אנחנו בטוחים שהנהג אנוכי ומנצל את המצב תוך פגיעה באחרים.
כשאנו מניחים כוונות טובות, נוכל לדמיין שהוא נקרא למצב חירום כלשהו וממהר להגיע לשם.
ייתכנו מצבים נוספים:
למשל, שהוא מאחר לישיבה עסקית בעבודה וחושש מתגובת הבוס או המשתתפים.
או שהוא היה שקוע בשיחת טלפון, שכח להיצמד לנתיב השמאלי וקלט את זה ממש לפני הרמזור.
או שזו פעם ראשונה שהוא נוסע בכביש הזה והבין באיחור שהוא לא בנתיב הנכון.

מה מכל הפרשנויות הללו נכון במקרה הזה?

אפשר להניח כוונות טובות,
אפשר להניח כוונות רעות,
ואפשר לזכור שאין לנו מושג.

**
דוגמת הנהג שנדחף לנתיב או שתופס לנו את החניה עולה כמעט בכל קורס.
היא מקפיצה אותנו מפני שהיא נוגעת לנו בנקודה רגישה של צדק, כבוד והוגנות.
באופן אישי, אני מאמין שהיא הרבה פחות חשובה מדוגמאות אחרות.

זה פחות הקטע של מי האדם שמולי ומאיפה הוא מגיע.
זה יותר הקטע של מה סדר העדיפות שלי ואיפה אני רוצה למקד את תשומת ליבי.
כל דקה או גרם של אנרגיה שאני משקיע ב"נהג הנדחף" אינם מושקעים במשהו אחר.

לפני שאני בוחן את ההנחות שלי לגבי זרים שאני פוגש לרגע אקראי ברחוב,
אולי כדאי שאעבוד עם ההנחות שלי לגבי בני משפחה ועמיתים לעבודה שאני פוגש בכל יום.
ההשפעה של האינטראקציה איתם על חיי גדולה הרבה יותר.

מישהו שאני עובד איתו שנים אמר לי השבוע משהו שלא בא לי בטוב.
מישהי אחרת עשתה משהו שהשפיע עלי ושלא אהבתי.

אני יכול להניח כוונות רעות.
אני יכול להניח כוונות טובות.
אני יכול לזכור שאני לא באמת יודע.

כולנו שחקנים ראשיים בסרט של עצמנו ושחקני משנה בסרטים של אחרים.

אם זה מספיק חשוב, אני יכול להשקיע תשומת לב ולבדוק את זה. למצוא זמן לדבר על זה ביחד.
אם זה לא מספיק חשוב, אני יכול לשחרר את זה להמשיך הלאה.

מניסיון,
הרבה יותר קל ונוח להתרגז על נהגים אחרים בכביש,
מאשר לפתוח משהו חשוב ורגיש עם מישהו שאנו עובדים או חיים איתו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

פעם קראו לזה ניהול זמן.
יש כאלו שקוראים לזה כך גם היום.
אני קורא לזה אחרת.
עבורי זה ניהול תשומת לב, נוכחות, אנרגיה…
השם המדויק פחות משנה.
מה שיותר משנה זו המהות.

אני מאמין שהמשאב הכי יקר וחשוב שלנו הוא תשומת הלב שלנו.
הבחירה הכי חשובה שלנו היא מה אנו עושים עם תשומת הלב שלנו.
בכל רגע נתון.
כל השאר מושפע מזה.

רואי חשבון יכולים לקרוא את הדו"חות הכספיים ולספר את "הסיפור" של החברה.
הדו"חות המפורטים של השקעות תשומת הלב שלנו חושפים את "הסיפור" שלנו.

**
"3 השאלות" של טוני רובינס הן כלי אפקטיבי במיוחד לפיתוח מודעות ומיומנות הנוגעות בתשומת הלב, נוכחות ואנרגיה.

1. במה אני מתמקד כרגע?
2. מה המשמעות של זה עבורי?
3. מה אני עושה לגבי זה?

כתבתי על כך יותר בהרחבה כאן, וגם בחרתי להכניס את זה ככלי מספר 2# לסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים".

** 
אני מוצא את "3 השאלות" של רובינס יעילות במיוחד במצבים מתפתחים, 
באירועים שבהם אנו "מופעלים" על-ידי טריגר מסוים. 
ואז, במקום לנוע בכוח האינרציה על אוטומט, אנו יכולים להחזיר את השליטה לידינו ולבחור.

בשבועות האחרונים, אולי בעקבות ההעמקה והעיסוק ב"שבעת ההרגלים" של סטיבן קובי, 
התגבש אצלי כלי משלים ל"3 השאלות" של טוני רובינס, המתחבר לנושא תשומת הלב והנוכחות.

אני עובד עם הכלי הזה כבר שנים, ורק בשבועות האחרונים הצלחתי לנסח אותו לעצמי במילים.

3 השאלות שהתפתחו אצלי מתאימות למצבי תיעדוף.
לבחירה בין אפשרויות שונות במצבים שבהם יש לנו מספר דברים שאנו רוצים (או שמצופה מאתנו) לעשות, ואיננו יכולים לעשות הכול.

**
3 השאלות שלי להגברת נוכחות ולמיקוד אנרגיה ותשומת לב:

1. איפה אני בוחר להיות עכשיו?
2. עם מי אני בוחר להיות עכשיו?
3. איך אני בוחר להיות עכשיו?

**
הסבר קצר ומספר דגשים:

1. איפה אני בוחר להיות עכשיו?
באיזה מקום פיזי או וירטואלי אני בוחר להיות עכשיו? 
בפגישה כזו או בפגישה אחרת?
האם אני מעדיף להישאר שעה נוספת בעבודה או להתחיל נסיעה לכיוון הבית?

איננו מבודדים מהעולם.
אנחנו חיים ומתנהלים בתוך הקשרים ומסגרות.
אנחנו ממלאים תפקידים שונים, המביאים איתם אחראויות וציפיות.

על תשומת הלב שלנו יכולים "להתחרות" מספר גורמים.

2. עם מי אני בוחר להיות עכשיו?
הנוכחות הפיזית (או הוירטואלית) הינה רק אחד ממרכיבי הנוכחות והשקעת תשומת הלב שלנו.
כשאני יושב בפגישה עם מספר אנשים ומישהו מהם מדבר – האם אני בוחר להתמקד בו, או באדם אחר כרגע?
אם בחרתי להישאר במשרד לשעה נוספת – האם אני מנצל אותה לפגישה עם אדם א', לשיחת טלפון עם ב', או שאולי אני מקדיש את הזמן לעצמי?
כשאני בסלון ביתי או בגינה הציבורית – האם אני נמצא עם אשתי או ילדיי? עם הסלולר שלי? עם קולגות לעבודה? 

3. איך אני בוחר להיות עכשיו?
איך אני בוחר להיות ומה אני בוחר לעשות?
האם אני בוחר להקשיב או לבטא את עצמי?
האם אני בוחר לחזק ולתמוך או להעביר מסר ולהביע דעה?
האם אני בוחר להיות דומיננטי ומוביל או מאפשר וזורם?
האם אני מתמקד באדם שאני בוחר להיות אתו עכשיו או שדעתי מוסחת?

**
3 שאלות הנוכחות מבוססות על מספר הנחות יסוד:

א. באפשרותי לבחור: איפה להיות, עם מי להיות, ואיך להיות. זה בידי.

ב. אני אחראי לבחור. האחריות היא עלי.

ג. הבחירה שלי משנה. לבחירה שלי יש השפעה.

ד. בכל רגע נתון אני יכול להיות במקום אחד, עם אדם אחד, בדרך אחת.

**
את האירוע שנערך אתמול ארגנו זמן רב מראש.

קיבלתי אליו הזמנה אישית וזה החמיא לי.
המארגנים בדקו איתי פעמיים בשבועות האחרונים אם אני מגיע,
מכיוון שהיה חשוב להם להבין ולהיערך בהתאם.
בשני המקרים אמרתי "ברור !".

אתמול, מספר דקות לפני שיצאתי לכיוון האירוע, משהו חדש התפתח.
קיבלתי טלפון מהבית עם בדיקה האם אני יכול לעזור בעניין משפחתי כלשהו.

דילמה.
להתפנות לעניין משפחתי ו"להפר מילה" שנתתי, או לעמוד בהתחייבות שלי ולוותר על עזרה עם העניין המשפחתי?

איך מחליטים…?

1. איפה אני בוחר להיות עכשיו..?
ברור שהייתי רוצה גם לסייע בעניין המשפחתי וגם להיות באירוע.
נראה שאינני יכול להיות בשניהם.
איפה אני בוחר להיות כרגע?
הבחירה והאחריות היא עלי.
אם אבחר לוותר על השתתפותי באירוע זה לא מכיוון שאין לי ברירה אלא מכיוון שאני מעדיף את זה.
ואם אבחר להשתתף באירוע ולוותר על עזרה עם העניין המשפחתי זה לא בגלל שאני לא יכול אחרת.

במקרה הנוכחי, לאחר התלבטות בת שתי דקות בחרתי להתמקד בעניין המשפחתי ולוותר על השתתפותי באירוע.

2. עם מי אני בוחר להיות עכשיו…?
הכי חשוב לי כרגע להיות עם נ. שארגנה את האירוע.
האירוע יתחיל בעוד פחות משעה וחשוב לי לעדכן את נ. שלא אגיע.
לפני מספר ימים הודעתי לה שאני מגיע ועכשיו אני משנה את זה.
אני יודע שהאירוע חשוב לה ושעבדו עליו לא מעט אנשים.
נתתי מילה ואני הולך להפר אותה.
לא נעים.

3. איך אני בוחר להיות עם נ. עכשיו…?
נ. ואני לא נמצאים באותו אזור כרגע.
האם להתקשר או לשלוח הודעה?
מה לכתוב או לומר?

בחרתי לכתוב לנ. הודעה אישית עם התנצלות ועדכון שלא אגיע.
את ההודעה הזו ניתן לכתוב בעשר שניות או במספר דקות.
לכאורה זו רק הודעה. 
רק לכאורה.
למעשה זו אפשרות להיות עם מישהי בדרך כלשהי.

איננו נמצאים בכל המקומות שאנו רוצים.
היינו רוצים להקדיש יותר זמן ליותר אנשים וליותר נושאים.
ברגע נתון, אנו בוחרים בדברים ובאנשים מסוימים ומוותרים על דברים ועל אנשים אחרים.
אנו עושים כמיטב יכולתנו, ולפעמים זה הרבה פחות ממה שהיינו רוצים.

לאט לאט…
קצת פחות שיפוטיות והלקאה עצמית.
קצת יותר חמלה ונוכחות.

**
רגע אחרי ששלחתי את ההודעה לנ. , 
בחרתי להיות במקום אחר.
עם אדם אחר.
בצורה אחרת.

**
בבוקר שישי שעבר בחרתי להשתתף ב"מרוץ העטלף", 
ולטפס ביחד עם עוד כמה מאות רצים את 5.5 הק"מ של העליות לבית אורן. 
בשלב מסוים, כשמסתכלים לפסגה, יש חשק לעצור.
זה נראה כל-כך גבוה, קשה מאוד, אולי קשה מדי.
החוכמה במצבים הללו, היא להתמקד רק בצעד הבא.
אם אצליח בכל רגע נתון, לעשות רק עוד צעד אחד, אחרי זמן מה אגיע לפסגה.

3 שאלות הנוכחות, הן תמיד שאלות על הצעד שמתחיל ממש עכשיו.
איפה חשוב לי להיות עכשיו? עם מי? ואיך?

כשם שקו בנוי מאינספור נקודות,
כך חיינו (מערכות יחסים, קריירה, בריאות וכו') הם במידה רבה תוצר של אינספור "מיקרו-בחירות" של השקעות תשומת לב.

המשותף לכל הבחירות, הוא שהן תמיד בחירות ברגע אחד נתון:
איפה, עם מי ואיך אנחנו בוחרים להיות כרגע?

רבי נחמן מברסלב אמר את זה בדרכו:
"אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך.
ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות."

אני מרשה לעצמי להוסיף: 
ודא שמחשבותיך ומעשיך נמצאים במקום ועם האנשים בו חשוב לך להיות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מאמן כדורסל מקבל מאות החלטות במשחק.
ההחלטות הללו הן ביטוי של מחשבותיו, הדברים שהוא מאמין בהם ושל סדרי העדיפויות שלו.
ההחלטות הללו משפיעות על המשחק ועל השחקנים, קובעות ומגדירות במידה רבה איזה מאמן הוא.
מאמן כדורסל מקבל החלטות רבות גם באימונים, לפני ואחרי המשחק.

בדומה למאמן כדורסל, אדם מקבל אינספור החלטות במהלך יום נתון בחייו.
החלטות היכן להשקיע את תשומת לבו, מה לומר ומה לא, איפה להיות, מה לעשות,
איך לנהוג, אלו דברים לתעדף גבוה ואלו דברים לתעדף נמוך.
ההחלטות הללו הן ביטוי של האדם.
מהן ניתן ללמוד עליו ועל תהליכים שהוא עובר וחווה.
ההחלטות והבחירות הן השתקפויות של האמונות, הערכים וסדרי העדיפויות של האדם.
חיים נוצרים ומעוצבים ברגעי החלטה.
כל יום.
בכל רגע נתון.

**
השבוע בחרתי לפרסם פוסט בפייסבוק בנוגע לנושא טעון, כואב ומורכב.
הפוסט היה טריגר חזק עבור אנשים רבים.
חלקם בחרו להגיב בפומבי או בפרטי.

כ-30 שעות מפרסום הפוסט, לאחר שיחות והתכתבויות עם לא מעט אנשים, 
בחרתי לפרסם התייחסות נוספת לנושא. 

מספר למידות ושיעורים משמעותיים שלי מהשבוע:

1. שיעור בענווה.

השקעתי לא מעט מחשבה לפני הפוסט הראשון.
כתבתי, מחקתי, שוב כתבתי ושוב מחקתי.
הוא לא נכתב בשליפה או לאחר יד.
היה לי ברור מה אני רוצה לומר והקדשתי זמן לניסוח של זה.
האמנתי שזה יעבור בצורה הרבה יותר ברורה וחלקה ממה שקרה בפועל.
נושאים מסוימים מורכבים מדי וכל נגיעה בהם יכולה להציף הרבה כאב וקושי.
כשנוגעים בנושא טעון ומורכב הסיכוי שדברים יובנו כפי שאנו רוצים, קטן משמעותית.
כשנוגעים בנושאים מורכבים חשוב לזכור שנקודת המבט שלנו מוגבלת וההבנה שלנו מצומצמת.
אנו מודעים למה שאנו מודעים ואיננו מודעים למה שאיננו מודעים.

** 
2. שיעור במורכבות.

אנו מתורגלים בחשיבת שחור ולבן, בתפיסת "או-או", בבחירת צד, 
בקטלוג של האם מישהו נגדנו או בעדנו, אשם או זכאי, טועה או צודק.
אנחנו מחפשים שורות תחתונות, סיבות פשוטות ופתרונות ברורים.
קשה להחזיק ולהקשיב למחשבות מורכבות.
קשה להיות נוכח ולהישאר נוכח במצבים מורכבים.

** 
3. שיעור באחריות.

כשאנו בוחרים לכתוב או לומר משהו, אנשים שונים יפרשו את זה בצורות שונות.
אין לנו שליטה על כך.
זה לא מוריד מהאחריות שלנו.
הצורה שבה נבחר לכתוב, להתבטא או לפעול, משפיעה על הדרך שבה אנשים ישמעו או יראו אותנו.
אין לנו שליטה ויש לנו השפעה.
לאחר פרסום הפוסט הראשון, התלבטתי האם לכתוב התייחסות נוספת או לוותר על זה.

סיפרתי לבתי שאני שוקל לתת לפוסט "לדעוך" מבלי לפרסם התייחסות נוספת,
מפני שפלטפורמת הפייסבוק מקשה על קיום דיונים מורכבים ומעודדת קיצוניות והתלהמות. 
התשובה של בתי היתה: "אם בחרת לכתוב את הפוסט בפלטפורמה הזו,
קח אחריות ותמשיך גם עם ההבהרה שלך באותה פלטפורמה".

** 
4. שיעור בהשפעה.

השבוע הבנתי שיותר אנשים קוראים את הפוסט, מאשר אלו שמגיבים אליו בצורה כלשהי.
פוסטים בפייסבוק הם רק דוגמא.
אנחנו על "הבמה".
לדברים שאנו אומרים או עושים יש השפעה.
ההשפעה יכולה להיות שלילית או חיובית, ובכל מקרה היא קיימת.
אותה התנהלות יכולה להשפיע בצורה שונה על אנשים שונים.
על-פי "מבחן העיתון" כדאי לנו לבדוק עם עצמנו כיצד היינו מרגישים אם מה שאנו אומרים או עושים היה מתפרסם בעיתון. 
היום, בעידן הרשתות החברתיות והמכשירים הסלולריים, הנראות והחשיפה הרבה יותר גבוהים מבעבר.
לדרך שבה שאנו פועלים יש השפעה.
בין אם אנו מכירים בכך ובין אם לא.

**
5. שיעור בחברות.

השבוע זכיתי לדבר ולהתכתב עם מספר חברים.
חלקם לא אהבו את הפוסט שכתבתי או לא הסכימו איתו, והיה חשוב להם לשתף אותי בכך.
לאחרים היה פחות חשוב להתייחס לפוסט ויותר חשוב לבדוק לשלומי.
יש בי הכרת תודה על חוויות של חברות היכולה להחזיק מורכבות, 
ועל דיאלוג מחבר הממשיך להתקיים גם במצבים טעונים.
חברות היא ערך חשוב בעיני.

מישהי שאלה אותי למה הנקודה הזו כ"כ נגעה בי.
התשובה שלי פשוטה…אפילו קצת מביכה… :
אנחנו רוצים להרגיש רצויים ואהובים.
אנחנו רוצים שיראו, יבינו ויקבלו אותנו.
אנחנו רוצים להרגיש בטוחים בקשרים החשובים שלנו.

וכשמישהו נמצא שם איתנו ועבורנו, זה מרגש. ולא מובן מאליו.

** 
6. שיעור בערכים.

השבוע חזרתי לפוסט "6 הערכים המובילים שלי" שפרסמתי לפני מספר שבועות.
למידה, שירות, אחריותיות, חמלה, הכרת תודה, שמחה.
השבוע הזה סיפק לי מראה חזקה + הרבה הזדמנויות לנסות לחיות עפ"י הערכים הללו.
לא תמיד זה קל. 
לפעמים זה אפילו קשה.
בקטעים הללו אין 100%.

כולנו בני אדם בתהליך…
חשוב לטפח חמלה לא רק כלפי אנשים אחרים, אלא גם, ובמידה רבה כלפי עצמנו…

בתי שאלה אותי השבוע האם אני מתחרט על כתיבת הפוסט. 
אני לא. 
הכוונה שממנה נכתב הפוסט והדברים שניסיתי לומר בעינם עומדים. 

האם הייתי מתנסח אחרת? בוודאי. 
הדרך שבה נכתבו הדברים היתה טריגר חזק ועוררה הרבה אי הבנות וכאב שצר לי עליהם.

** 
החיים שלנו נבנים ברגעי החלטה.
בכל רגע נתון יש לנו את האפשרות לבחור.
הבחירות שלנו משקפות את הערכים שלנו ויוצרות מערכות היחסים שלנו ואת חיינו.

הלוואי הלוואי הלוואי שכולנו נדע פחות סבל ויותר שמחה. 
פחות כאב ויותר שלווה.
פחות שנאה ויותר אהבה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע נערכה הלווייתו של מאיר שמגר, אשר כיהן במשך 12 שנים כנשיא בית המשפט העליון.
רבים ספדו לו, וביניהם נשיא המדינה, ראש הממשלה ונשיאת בית המשפט העליון.
נשמע שישנה הסכמה חוצת מחנות והערכה עצומה כלפי השופט מאיר שמגר ותרומתו המשמעותית למדינת ישראל.
לצד כל המספידים הבכירים ורמי המעלה, הספידו את מאיר גם בני משפחתו.
שני הספדים נגעו לליבי במיוחד.
הם התמקדו במאיר שמגר האדם ואיש המשפחה.
האחד של בנו רם והשני של נכדתו דפנה.
(הציטוטים הועתקו מתוך אתרי הרשת).

**
בנו של שמגר, רם:

"אבי נהג לומר בצניעות בסיטואציות כאלה שבהם דיברו בשבחו שהם מופרזים ואין בהם צורך. 
דברים שנאמרו ראויים ובמקומם ואנו מודים לכולם מקרב לב. 
היום אנו נפרדים בצער עמוק מאבי. 
כל מי שנחשף לפועלו חווה את גודל אישיותו. אבא היה איש צדק מנהיגות וממלכתיות.
הוא היה איש ספר ידען. 
אבא נדמה בעיני ובעיני רבים כמי שאוחז בידו במצפן החיים. 
ידע להבחין בין אמת ללא אמת בין צדק לעוול. 
מעבר למעשיו ופועלו של אבא, הערכים שהטמיע בנו וסימני הדרך שטבע במו ידיו ימשיכו להתוות את דרכנו באשר נלך. 
אבא נשאר בנו. בילדיו ונכדיו. ובמינונים משתנים בחברה הישראלית כמכלול.
הערכים שאבא יצק בנו יחד עם אמא, משפחתיות אכפתיות חריצות ומקצועיות וזאת בדרך של מתן דוגמא אישית, עיצבו אותנו למסלול החיים. 
בראש ובראשונה היה איש משפחה. 
אבא וסבא מנחה תומך ואוהב שנכון לעשות הכל למען ילדיו ונכדיו."

**
דפנה שמגר, נכדתו:

"היום אנו נפרדים בצער עמוס מסבא, תחושה מעט מוזרה שאני ניצבת כאן קבל עם ועדה באירוע מהאישיים והפרטיים שיש לו אדם בחייו, אך זהו פועל יוצא ומבורך מכך שהסבא האישי שלנו היה בן אדם מוערך. 
לשמחתי ולגאוותי, סבא היקר היה מאותם יחידי סגולה. 
אנו נכדיו פוגשים הערכה זו בחיי היום יום מכול השכבות בחברה.

בשבילנו נכדיך – גדי, תמרי, נעמה, גלעד, נטע, עמרי, תומר ואני – 
אתה מן הסתם קודם כל סבא. סבא מאיר. 
סבא תומך, מנחה ואוהב שנכון לעשות הכול למען נכדיך. 
כל אחד מנכדיך בחר ועדיין בוחר נתיב משלו בחיים, אך כולנו חולקים את מסכת הערכים שקיבלנו ממך, לא בדרך של הטפה אלא בדרך של הערכה אישית. 
אכן התחושה להיות הנכדים של סבא מאיר היא תחושה של כבוד לערכים שבהם האמנת ובהם דיברו הדוברים הנכדים לפניי.

באחד הביקורים שלי כאן בבית המשפט העליון, כמפקדת צוות בבית הספר לקצינים, הגעת לדבר איתנו.
דיברת על התפקיד החשוב והעיקרי, וזה להיות אדם שמקשיב.
לא מדובר רק הזכות להעלות את הטענות של כל צד אלא על הלכה למעשה להקשיב, 
אחרת המשפט לא יהיה משפט צדק ואתה כשופט לא תבצע את עבודתך כראוי, 
וככה ממש כמו השופט שמגר היית 'סבא מאיר'. 
הרגישות לרחשי הלב והרצונות האישיים שלנו הייתה בולטת במיוחד".

**
סביר להניח שרובנו לא נוספד על-ידי ראש הממשלה ונשיא המדינה כשיגיע יומנו.
לרבים מאיתנו יש משפחות. בני ובנות זוג, ילדים ונכדים.
הספדים שכאלו לא ניתן לרכוש בכסף, או במאמץ מרוכז ואינטנסיבי בן מספר שבועות.
מערכות יחסים שכאלו נבנות לאורך שנים, יום אחר יום, מפגש אחר מפגש.
מרבית האנשים יאמרו שהמשפחה היא הדבר הכי חשוב בחייהם.

איך הדבר הזה מקבל ביטוי ביום-יום…?
עד כמה אנו פרואקטיביים, ממוקדים במה שהכי חשוב ולוקחים אחריות על הבחירות שלנו בשגרה..?
איך אדם צריך לחיות את חייו, על מנת "להרוויח את זכותו" להיות מוספד בצורה הזו על ידי ילדיו ונכדיו..?

העניין הוא כמובן פחות איך בוחרים להיפרד ממך האנשים היקרים בחייך כשמגיע היום,
ויותר איך נראית ומרגישה מערכת היחסים ביניכם ביום-יום. 
מה חושבים עליך ואיך מרגישים בנוכחותך האנשים החשובים בחייך.

**
חבר יקר שלי, אדם שאני אוהב ומעריך, חווה אתגר משמעותי השבוע.
חלק ממה שהוא עובר עכשיו הוא תוצר של בחירות שהוא בחר ופעולות שהוא עשה בעבר.

מספר מחשבות ותזכורות שהתחדדו לי (שוב) בימים האחרונים:
– יש לנו את החופש לבחור.
– לבחירותינו יש השלכות על חיינו ועל חיי אחרים.
– יש לנו אחריות: כשאנו בוחרים בדרך פעולה מסוימת, אנו מקבלים "בעסקת חבילה" גם את השלכות הבחירה.
– הבחירות שלנו משפיעות על חיינו ומעצבות אותן.
– לפעמים זה מורכב: מעבר לטוב ורע. מעבר לשחור ולבן. מעבר לנכון ולא-נכון.
– חמלה עצמית וכלפי אחרים: אנחנו יצורים אנושיים, שלמים ולא מושלמים.
– ההווה שלנו הוא תוצר של בחירות העבר שלנו.
– העתיד שלנו נוצר עכשיו בבחירות שאנו עושים היום.
– היום הוא היום הראשון של שארית חיינו.
– היום הוא זמן טוב.
– זה לא מאוחר מדי.  

**
ג'ק קורנפילד מחבר בין חופש לאחריות בספרו "אין זמן טוב מההווה":

"כשאתם מרגישים שחייכם עמוסים מדי, התזכורת שיש לכם אפשרות להיות חופשיים עלולה להיות מערערת.
כן, אתם חופשיים לבחור את הגישה שלכם עוד היום – 
לבחור להיות אסירי תודה, אמיצים, מפוחדים, מרירים או אוהבים.
אך חשוב מכך, אתם חופשיים – עם כל ההשלכות הנלוות לכך – 
להתפטר מעבודתכם, להקים עסק, להינשא או להתגרש, ליצור יצירת אמנות, 
לאמץ ילד, להיות במקום שלא הייתם בו, לסגור את חשבון האימייל שלכם.

חופש עלול להיות מסחרר לחלוטין.
למרבה המזל, אינכם חייבים לעשות את כל הצעדים הללו בבת-אחת או בזמן כלשהו.
למעשה, כבר עשיתם את הבחירות שאיתן אתם חיים.
אך אתם אכן חופשיים לשנות מסלול.
חייכם כבולים וחופשיים בו-זמנית, עם מגבלות והשלכות.
פעלו כחוק או שתמצאו את עצמכם בכלא.
נהגו בנתיב הנכון של הכביש או שתמצאו את עצמכם בבית החולים או בקבר.
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מרחבי החופש היא להשקיט את התודעה ולהקשיב לליבכם.
ליבכם ידריך אתכם באהבה ובהתחשבות אל ההחלטות הטובות ביותר, מתוך הבנה עמוקה וכנות."

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר