שאלות על כאב

רובנו מנסים להעצים עונג ולהפחית כאב.
אנחנו מתוכנתים לכך.
אנו מאמינים שהמשוואה הזו תשפר את איכות חיינו ואת רמת האושר שלנו.
כאב נתפס כמשהו שיש להתרחק ממנו ולהימנע ממנו.
למזער להעלים אותו.
זו טעות.
וזה בלתי אפשרי.
כאב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.
ברמות מסוימות כאב משרת אותנו.
שומר עלינו.
מסייע לנו להתפתח.
כאב מבוקר ברמה מסוימת ולאורך זמן בונה שריר.
כוויה או חתך מאותתים שיש להיזהר.
כאבי לידה מובילים לחיים חדשים.

**
אולי העניין הוא לא למזער כאב באשר הוא, אלא –
להפחית את הכאב שפוגע בנו,
להעצים את הכאב שמשרת אותנו,
ולקבל קצת יותר את הכאב הבלתי נמנע שאינו בשליטתנו
ושהינו חלק בלתי נפרד מהחיים.

**
שאלות לעבודה עם כאב:
– איזה כאב אנו רוצים לחוש בחיינו?
– מה הכאב שאנו רוצים לשמר ותחזק?
– מה אנו מוכנים לסבול?

חיים מלאים. היום.

הזדמנות חיים

יש את העניין של מה שאנו עושים ב'ימים מיוחדים'.
איך אנו מתנהגים ברגעי השיא והשפל.
יש לא מעט ימים ורגעים כאלה:
ללדת ילדים. לקבור בני משפחה וחברים.
להינשא או להיפרד.
להתחיל עבודה חדשה או לעזוב עבודה קיימת.
להקים עסק, למכור עסק, לסגור עסק.
לעשות משהו בפעם הראשונה.
לחתום על חוזה גדול.
להתגייס לצבא, לסיים מסלול, להשתחרר.
לסיים תואר.
לחגוג בר מצווה או 50 שנות נישואין.
לקבל רישיון נהיגה.
לצאת לגמלאות.
יש עוד.
הרשימה ארוכה.
כל הימים הללו הם חלק מהחיים.
חלק מהחיים.
לא ה-חיים.

**
ויש את העניין של מה שאנו עושים ב'ימים רגילים'.
בין רגעי השיא והשפל, בין 'הימים המיוחדים'.
עם אותה משפחה.
עם אותם בני זוג, ילדים, חברים.
באותה עבודה.
עם עצמנו.
איך אנו חושבים.
במי אנו נוגעים.
מה אנו אומרים.
איך אנו מקשיבים.
איך אנו רבים.
איך אנו אוהבים.
מה אנו עושים.
כמה אנו לומדים.
למי אנו תורמים.
את מי אנו משרתים.
איך אנו משפיעים.
את מה אנו מטפחים.
מה אנו מגדלים.

**
יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום.
למידה ועוד למידה ועוד למידה.
מפגש ועוד מפגש ועוד מפגש.
אינטראקציה ועוד אינטראקציה ועוד אינטראקציה.
צעד ועוד צעד ועוד צעד.
מחווה ועוד מחווה ועוד מחווה.
עשייה ועוד עשייה ועוד עשייה.
התמודדות ועוד התמודדות ועוד התמודדות.

**
היום זה היום.
גם כשזה לא יום 'מיוחד'.
היום יש לנו את ההזדמנות.
במקום שאנחנו.
עם מי שאנחנו.
זמן-אמת.
הזדמנות של חיים.

חיים מלאים. היום.

הכרה

הכרה

יש את העניין עם הכאבים.
ויש את העניין עם העצירות.
ויש את העניין עם הבלבול.
ויש את העניין עם אי השקט.
ויש את העניין עם חוסר הסבלנות.
ויש את העניין עם הכעס והעצבנות.
ויש את העניין עם הפחד.
ויש את העניין עם התלות.
ויש את העניין עם המוגבלות.
ויש את העניין עם רגשות האשם.
ויש את העניין עם אי הנעימות.
ויש את העניין עם חוסר הוודאות.
ויש את העניין עם העייפות.
ויש את העניין עם חוסר השינה.
ויש את העניין עם הבירוקרטיה והטפסים.
ויש את העניין עם המנהלות, התיאומים והתורים.
ויש את העניין עם השינויים הלא צפויים.
ויש את העניין עם חוסר האונים.
ויש את העניין עם הזמן שלא עובר.
ויש את העניין עם הבדידות.
ויש את העניין עם התהייה. עד מתי ולשם מה.

לא פלא שקשה…
יש הרבה עניינים עכשיו…

זמן לנשום…

חיים מלאים. היום.

מתה להיות אני

מתה להיות אני

"בכל פעם ששוחחתי על מחלות, על פוליטיקה או על מוות, ניכר שהדעות שלי שונות באופן קיצוני מדעותיהם של אחרים בשל החוויה שעברתי, ולכן פשוט לא יכולתי להתערב בסוגיות אלה.
התחלתי להבין שיכולתי לשפוט ולערוך הבחנות 'נפגמה'.
כבר לא הייתי מסוגלת להבחין באופן מוחלט בין טוב לרע, בין נכון לשגוי, משום שלא הייתי נתונה לשום שיפוטיות במהלך חווית סף המוות שלי.
היו שם רק חמלה ואהבה ללא תנאי.
ועדיין הרגשתי כך כלפי הסובבים אותי.

גיליתי, למשל, שאיני חשה אלא חמלה כלפי כל הפושעים והטרוריסטים בעולם, וכן כלפי קורבנותיהם.
הבנתי, כפי שמעולם לא הבנתי קודם לכן, שכדי שאנשים יבצעו מעשים כאלה, הם חייבים לחוש בלבול רב, תסכול, כאב ושנאה עצמית.
אדם שמח, המגשים את עצמו, לעולם לא היה עושה מעשים כאלה!
נפלא להיות בחברת אנשים שמעריכים את עצמם וחולקים את אהבתם ללא תנאי.
רק אדם חולה (מבחינה רגשית) מסוגל לבצע פשעים כאלה – למעשה, הוא דומה מאוד לאדם הסובל מסרטן.

אבל שמתי לב שהסובלים מסוג מיוחד זה של סרטן 'נפשי' זוכים ליחס של איבה בחברה שלנו,
ויש להם סיכוי קטן מאוד לקבל עזרה מעשית שתיטיב עמם, דבר שרק מחריף את מצבם.
בכך שאנו מתייחסים כך לאנשים כאלה, אנחנו מאפשרים ל'סרטן' שבחברה שלנו לגדול.
הבנתי שלא יצרנו חברה המקדמת החלמה נפשית וגופנית גם יחד.

לא יכולתי לתפוש עוד את העולם במונחים של 'אנחנו ו'הם' – כלומר, קורבנות ופושעים.
אין 'הם'; זה הכול 'אנחנו'.
כולנו אחד, תוצרים של היצירה שלנו, של כל מחשבותינו, של מעשינו, של אמונותינו.
אפילו הפושעים הם קורבנות של השנאה העצמית ושל הכאב שהם חשים.

גם את המוות כבר לא תפשתי כפי שאחרים תפשו אותו, ולכן היה לי קשה מאוד להתאבל על אנשים.
כמובן, אם מישהו קרוב אלי הלך לעולמו, הייתי עצובה משום שהתגעגעתי אליו.
אבל כבר לא התאבלתי על המתים, משום שידעתי שהם עוברים לעולם אחר, וידעתי שהם מאושרים!
אי אפשר להיות עצובים שם.
בה בעת ידעתי גם שאפילו מותם מושלם, ושהכול מתנהל בדיוק כפי שהוא אמור להתנהל על פי התמונה הגדולה יותר."

~ מתוך "מתה להיות אני" / אניטה מורז'אני (עמודים 134-135)

**
כשקוראים את הטקסט הזה (או טקסט בכלל)
אפשר להבין או לא להבין.
אפשר להסכים או לא להסכים.
ואפשר גם…
לבדוק בסקרנות מה הוא מעורר בנו
ואיך אנחנו מרגישים כשאנו קוראים אותו.

חיים מלאים. היום.

פשוט. חג שמח.

פשוט. חג שמח.

"חג שמח !"
"תודה רבה !!! "
"גם לך ולמשפחתך !!!"
פרחים. לבבות. חיבוקים. נשיקות.
לשכפל ולשלוח בעשרות עותקים לכל הודעה שמקבלים.

**
חג שמח.
ככה פשוט.
בלי איחולים יצירתיים מדי.
בלי ברכות מתוחכמות מדי.
בכוונה מלאה.
מכל הלב.

**
שיהיה לך חג שמח.
פשוט חג שמח.
החג שלך שונה מהחג שלי.
שיהיה לך חג שמח.
עכשיו. 
במקום שלך.
מה שזה מבטא עבורך.
אולי שמחה.
אולי חיבור.
אולי אהבה.
אולי בריאות.
אולי סליחה.
אולי כוח.
אולי שלווה.
אולי הקלה מכאבים.
אולי רגע של מנוחה.
אולי משהו אחר.

**
ארבעים שנה.
אף אחד לא שורד ארבעים שנה במדבר שלו.
אי אפשר לשרוד ארבעים שנה בתנאים הללו.
אפשר, אולי, לעבור יום אחד.
ואז.. רק עוד יום אחד.
ועוד אחד.
ככה.
מתישהו זה מסתיים.
בינתיים אנחנו כאן.

**
ואולי אנחנו לא במדבר?
אולי זו כבר הארץ המובטחת?

תמיד יש משהו.
תמיד יש משהו קשה, מטריד, מעציב, מכעיס, מפחיד.
תמיד יש משהו משמח, מעודד, מרגיע, מחזק, ממלא.
תמיד יש משהו כואב להתאבל עליו.
תמיד יש משהו לחגוג ולהכיר עליו תודה.

שנצליח לראות.
גם את אלו וגם את אלו.
שנצליח להיות.
גם עם אלו וגם עם אלו.
שנזכה להיות עם הקרובים והיקרים לנו.
שנזכה להיות עם עצמנו.

חג שמח,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

נוכחות

לפעמים אנחנו לא בטוחים
מה עדיף.
איך להמשיך מכאן.
איך נכון להתנהל.
מה אפשר לעשות.
האם אפשר לעשות.

**
במצבים מסוימים,
העשייה הכי חשובה שלנו היא נוכחות.
להיות.
להיות עם.
לשבת ליד.
להושיט יד.
לאהוב.
לקבל.
להקשיב.

**
לעזור להחזיק את המתח, את הכאב.
לתת מקום לעצב, לפחד, לחוסר הוודאות.
להיות עם חוסר האונים.
בלי להיבהל יותר מדי.
בלי לדעת לאן זה הולך.
להמשיך להאמין.
להישאר קרוב.

רק עוד יום.
רק היום.

חיים מלאים. היום.

שלושה קטעים על כעס וכאב

דון מיגל רואיס מדמה את זה למחלת עור קשה שכולנו סובלים ממנה.
אקהרט טולה קורא לזה "גוף הכאב" ומסביר מה מעורר אותו ואיך הוא מתפתח.
טיך נהאת האן מזהה את המקום שבו הקרב מתחיל ומציע דרך לעצור את זה.

אני מסיים את השבוע הזה עם תשומת לב לכעס ולכאב.
פגשתי הרבה מזה השבוע.
בתוכי וסביבי.

פגשתי את זה בימים האחרונים גם בקרב אנשים שחיים או עובדים ביחד כבר תקופה.
שאוהבים ומעריכים אלו את אלו.
שאכפת להם זה מזה.
שיקרים לליבי.

ניתן לקרוא את שלושת הקטעים של דון מיגל רואיס, אקהרט טולה וטיך נהאת האן בקישור הבא

**

יש משהו מרגיע עבורי בטקסטים הללו:
הכרה במורכבות ובאתגרים שכולנו חווים.
אני מוצא כאן תקווה…
אפשרות לשינוי כשאנו נעשים קצת יותר מודעים,
כשאנו בוחרים לקחת אחריות וכשאנו נחושים לעשות עם זה משהו.

**
שתי מחשבות שמתחדדות לי:

א. כשאני בקרב עם מישהו אני לא באמת בקרב איתו.
אני רק מזוהה עם גוף הכאב שלי שכרת ברית עם גוף הכאב שלו.
כשאני בקרב עם מישהו, שנינו משרתים את גופי הכאב החיים בתוכנו.
גופי כאב שלנו המזינים זה את זה, פוגעים בנו וחוגגים על חשבוננו.

ב. הדרך היא אינסופית.
גופי הכאב ימשיכו להתקיים בתוכנו עד יומנו האחרון ולהילחם על הישרדותם.
שום דבר לא ייעלם כשנבין לעומק נקודה שעדיין לא הבנו או כשנגיע לרמת מיומנות כלשהי.
הקטע הוא לא להגיע ליעד מסוים, אלא להמשיך להתקדם בדרך שחשובה לנו ושמשרתת אותנו.
אירוע אחר אירוע.
יום אחר יום.

**
הזמנה:

השבוע השקתי הרצאה חדשה בשם "להרבות טוב בעולם" (ניתן לקרוא על הלידה שלה כאן).
העברתי אותה לראשונה בפני כ-120 מאמנות ומאמני ביה"ס "מאמנים לחיים" של גור גלון.

בהרצאה נגענו בזרעים שאנו משקים ומטפחים בתודעתנו באמצעות דברינו ומעשינו:
זרעי הכעס, הכאב, השנאה והפחד לצד זרעי השלווה, האהבה, החמלה, הכרת התודה והשמחה.
במהלך ההרצאה ניסינו להרבות טוב בעולם ביחד – 
בעולם האישי שלנו, בעולמות של אנשים הסובבים אותנו ובעולם שאנו חלק ממנו.

ההרצאה מכוונת בשלב זה לקהלים בני עשרות אנשים ומעלה 
ויכולה להתאים מאוד לקבוצות, חברות וארגונים.

להזמנת ההרצאה ולקבלת פרטים נוספים ניתן ליצור איתי קשר במייל חוזר או דרך האתר .

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

שלושה קטעים על כעס וכאב

להרבות טוב בעולם

ליצירת קשר והזמנת הרצאה או סדנה

13 כוונונים פנימיים לדרך

13 כוונונים פנימיים לדרך:

1. לזכור שאין לנו מושג
2. להחזיק כוונה
3. להמשיך ללמוד
4. להקשיב בסקרנות
5. לשמור על ערנות

**
6. להתמקד במה שחשוב
7. לקחת אחריות
8. להחליט עם מידע חלקי
9. להעז לנוע
10. לפעול בענווה

**
11. לחגוג
12. לכאוב
13. להודות

חיים מלאים. היום.

זמן מדבר

זמן מדבר

לא אהבת את העדכון שקיבלת אתמול.
משהו שקיווית שיקרה לא קרה.
יש בך אכזבה, תסכול וכעס.
עליהם ואולי גם על עצמך.
חרטה ועצב.
בהירות.
חוסר וודאות.
פחד.

**
הגיע הזמן.
פרק משמעותי עומד להסתיים.
אתה יודע מה לא יקרה.
אין לך מושג מה כן.
זמן מדבר עכשיו.
פרק חדש מתהווה.

**
שותפיך העתידיים,
שעדיין לא מכירים אותך,
יכולים להתחיל לחגוג
את הפרק החדש שלהם אתך.

היום נזרע הזרע.
תן לו קצת זמן לנבוט.

**
אביתר כתב עבורך:

"חיים גדולים נולדים בכאב
ראיתי את זה מספיק כדי להאמין
(גם כך יהיה הפעם)
כנראה עומס יתר
כנראה צריך לתקן
כנראה תקופה חדשה מתקרבת

עכשיו הזמן שלך למשוך למעלה
להפוך את האדמה
תנועה כל הזמן
זמן לחברים עד שהלב נפתח
להיזכר בכוח
לשים שיר ולרקוד
תנועה כל הזמן "

**
לא…לא מאוחר מדי…
זמן טוב לדייק.
זמן טוב לתקן.

כנראה תקופה חדשה מתקרבת…

חיים מלאים. היום.