תגית: חמלה

במהדורות החדשות שלאחר פטירתו של נלסון מנדלה, 
צוטט מפיו משפט שנאמר בסמוך למותו:
"עכשיו, אחרי כל השנים הללו, אני רוצה לנוח. 
הרווחתי את הזכות הזאת."

מנדלה נפטר בשנת 2013, בגיל 95.
יש משהו מעורר השראה במשפט הזה, 
הנאמר ע"י מנהיג אמיץ ובעל השפעה עצומה שעשה כל-כך הרבה במהלך חייו.

**
ויש בכך גם משהו שמעורר בי עצב…

"הזכות לנוח" אינה שמורה רק לנשיאי מדינה לשעבר בני 95, בסמוך למותם,
שישבו בכלא, זכו בפרס נובל לשלום והובילו מהפכה במדינתם.

הזכות לנוח, לעצור, לנשום, ליהנות מ"הכאן והעכשיו",
היא זכות טבעית של כולנו.
כבר עכשיו.
לא חייבים להקדיש חיים שלמים למרוץ, למרדף או למלחמה,
בכדי להרוויח אותה.

**
באוקטובר 2015 כתבתי על שלושה מדדים חדשים לאיכות חיים: 
זב"ד – זמן בין דאגות.
זב"כ – זמן בין כעסים.
זב"ח – זמן בין חגיגות.

ככל שהזב"ד והזב"כ גבוהים יותר, כך איכות החיים גבוהה יותר.
באופן דומה, ככל שהזב"ח נמוך יותר, כך איכות החיים גבוהה יותר.

היכולת לעצור, לנוח, להיות נוכחים עם מה שעובר עלינו כרגע,
מבלי להתעסק בעתיד או בעבר, יכולה לתרום רבות לאיכות חיינו.

**
"אני זוכר שיום אחד בשנות השבעים,
בזמן שעבדנו בעבור המשלחת הבודהיסטית-וייטנאמית לשלום בפריז, הגיעו חדשות נוראות.
הרבה אנשים נמלטו אז מוייטנאם בסירות, מה שתמיד היה מסע מאוד מסוכן.
נשקפו להם לא רק סכנות של סערות, מחסור בדלק, במזון או במים,
אלא גם סכנה של תקיפות מצד פיראטים שהיו פעילים לאורך חופי תאילנד.
הסיפור ששמענו היה טרגי – 
פיראטים על סירה, גנבו חפצי ערך ואנסו ילדה כבת אחת עשרה.
כשאביה ניסה להתערב, הוא נזרק מהסיפון.
אחרי ההתקפה, הילדה קפצה גם היא מהסיפון.
שניהם נספו.

אחרי ששמעתי את החדשות האלה, לא יכולתי לישון.
רגשות העצב, החמלה והרחמים היו כה עזים.
אבל כמתרגלים, אנחנו לא יכולים להניח לרגשות כעס וחוסר אונים לשתק אותנו.
לכן תרגלתי מדיטציה בהליכה, מדיטציה בישיבה ונשימה מודעת,
כדי שאוכל להתבונן במצב יותר לעומק וכדי לנסות להבין.

דמיינתי את עצמי כילד קטן שנולד למשפחה ענייה בתאילנד, אבא שלי דייג אנאלפבית.
דור אחר דור, אבותיי חיו בעוני, ללא חינוך, ללא עזרה.
גם אני גדלתי ללא חינוך, ואולי עם אלימות.
יום אחד מישהו מציע לי לצאת לים ולהתעשר כפיראט ואני בטיפשותי מסכים, 
נואש לצאת סוף כל סוף ממעגל העוני הנורא.
ואז, תחת לחץ מהפיראטים האחרים, וללא משמר חופים שיעצור אותי, 
אני כופה עצמי על נערה צעירה ויפה.

כל חיי, איש לא לימד אותי איך לאהוב או להבין.
מעולם לא רכשתי השכלה.
איש לא הראה לי עתיד.
אם הייתם שם על סירה, חמושים ברובה, יכולתם אולי לירות בי.
יכולתם להרוג אותי.
אבל לא היה בידכם לעזור לי.

כשעשיתי מדיטציה באותו לילה בפריז,
ראיתי שמאות תינוקות ממשיכים להיוולד בנסיבות דומות והם יגדלו להיות פיראטים,
אם לא אעשה משהו עכשיו כדי לעזור להם.
ראיתי את כל זה והכעס שלי נעלם.
ליבי נמלא אנרגיה של חמלה וסליחה.
יכולתי לחבוק בזרועותיי לא רק את הילדה בת האחת עשרה, אלא גם את הפיראט.
יכולתי לראות את עצמי בהם.
זהו פרי ההתבוננות בריקות, בקיום ההדדי.
יכולתי לראות שסבל אינו רק פרטי, הוא גם קולקטיבי.
סבל יכול לעבור אלינו מאבותינו, או שהוא יכול להיות בחברה סביבנו.
ההאשמה והשנאה שלי פחתו והלכו, 
ואני הפכתי נחוש לחיות את חיי בדרך כזו שבה אוכל לעזור לא רק לקורבנות אלא גם לתוקפים.

כך, אם תקראו לי תיך נהאת האן, אומר 'כן, זה אני.'
אם תקראו לי הילדה הצעירה, אומר 'כן, זה אני.'
אם תקראו לי הפיראט, גם אז אומר 'כן, זה אני.'
כל אלה הם שמותיי האמיתיים.
אם תקראו לי ילד עני באזור מלחמה, ללא עתיד, אומר "'כן, זה אני.'
ואם תקראו לי סוחר הנשק, שמכר את כלי הנשק שסייעו לאותה מלחמה, אומר "'כן, זה אני.'
כל האנשים הללו הם אנחנו.
אנחנו בקיום-הדדי עם כולם."

~ מתוך "אמנות החיים", מאת תיך נהאת האן, עמודים 29-31.

**
לעיתים, במהלך סדנאות אני משתף בדוגמא הזו.
לחלק מהמשתתפים קשה להתחבר אליה והיא תמיד "מקפיצה" את החדר.
מבחינתם, אונס ורצח הם קווים אדומים שאסור להבין או לקבל.
חלקם מאמינים שעצם הניסיון להבין, נותן לגיטימציה לפעולות דומות.

ומה לגבי דוגמאות אחרות, שאינן אונס או רצח?
מה לגבי קונפליקטים "רגילים" במשפחה, בעבודה, בקהילה?
עד כמה במצבים הללו אנו רוצים או מוכנים לנסות להבין את הצד השני?

**
יש הבדל עצום בין להבין, לבין להסכים או לקבל.

אני יכול להבין (או לנסות להבין) אדם כלשהו, וגם לא להסכים עם דרכו או לפעול להפסקת מעשיו.
במקרה כזה המוטיבציה שלי תהיה להגן על עצמי, ואולי גם עליו, ולא להעניש, "לחנך" או לנקום.

כשאנו פועלים מתוך הבנה וחמלה, אנו מנסים לתת מענה לצרכים החשובים שלנו וגם של אחרים.
כשאנו פועלים מתוך כעס ושנאה, אנו מנסים לפגוע באלו שאנו מזהים כאויבים שאחראים לסבלנו.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שבעה דברים להתמקד בהם:

• במה שחשוב.
• במה שאתה רוצה. אנרגיית "בעד".
• במה שביכולתך ובהשפעתך.
• בעניינים שלך.
• בחצי הכוס המלאה.
• בהכרות תודה על מי ועל מה שיש.
• בחמלה לעצמנו ולאחרים.

**
ולא:

• במה שפחות חשוב.
• במה שאתה לא רוצה. אנרגיית "נגד".
• במה שאינו ביכולתך או בהשפעתך.
• בעניינים של אחרים.
• בחצי הכוס הריקה.
• בתלונות, רכילות, ביקורת והתקרבנות.
• בשיפוטיות, בושה, אשמה והאשמה.

**
להבין את זה ולהסכים עם זה, זה משהו אחד.
לעשות ולחיות את זה, זה משהו אחר.
כל יום, בכל מצב.

כל יום.
כל יום.
כל יום.
כל יום.
כל יום.
כל יום.
כל יום.

גם היום…

חיים מלאים. היום.

תמונת ניצחון

לגדל משפחה אוהבת.
להיות מוקף בחברים קרובים.
לדעת שהשארת חותם, שנגעת באנשים, שמה שעשית משנה.
לאהוב את העשייה שלך.
להיות גאה בהישגים ובהצלחות שלך.
לקבל בחמלה את הטעויות והקשיים שלך.
להיות שלם עם הבחירות ועם הערכים שלך.
ליהנות תוך כדי תנועה מהדרך.
להמשיך הלאה כשמגיע הזמן…

**לזכרו ובהשראתו של ל.א. **

חיים מלאים. היום.

אימון תשומת הלב הראשון: פתיחות

מודעים לסבל שנוצר על ידי קנאות וחוסר סובלנות, אנו נחושים לא להשתעבד לאף תורה, תיאוריה או אידיאולוגיה, כולל אלו הבודהיסטיות.
אנו מחויבים לראות את הוראות הבודהיזם כאמצעים מנחים המסייעים לנו ללמוד להתבונן עמוק ולפתח הבנה וחמלה.
הן לא תורות להילחם, להרוג, או למות עבורן.
אנו מבינים שהקנאות על צורותיה הרבות היא תוצאה של תפיסת הדברים בצורה דואליסטית או מפלה.
נאמן את עצמנו להתבונן בכל דבר בפתיחות תוך הבחנה מעמיקה בעקרון התלות ההדדית (interbeing) על מנת להתמיר את הדוגמטיות ואת האלימות שבתוכנו ובעולם.

מתוך "14 אימוני המיינדפולנס" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי: רוני ויינברגר).

**
The First Mindfulness Training: Openness

Aware of the suffering created by fanaticism and intolerance,
we are determined not to be idolatrous about or bound to any doctrine, theory, or ideology, even Buddhist ones.
We are committed to seeing the Buddhist teachings as a guiding means that help us learn to look deeply and develop understanding and compassion.
They are not doctrines to fight, kill, or die for.
We understand that fanaticism in its many forms is the result of perceiving things in a dualistic or discriminative manner.
We will train ourselves to look at everything with openness and the insight of interbeing in order to transform dogmatism and violence in ourselves and the world.

~ Quoted from " The Fourteen Mindfulness Trainings " / Thich Nhat Hanh

חיים מלאים. היום.

שיעורים של כבוד:
כבוד למקום שאנשים נמצאים בו.
כבוד למצב שאנשים חווים.
כבוד להתמודדות שאנשים עוברים.
כבוד לקרב שאנשים מנהלים.

**
לבחור להתקרב.
להסכים להיפתח.
לראות קצת יותר.
לחוש את הכאב.
לחוות את חוסר האונים.
להרגיש את הפחד.
להמשיך לנשום.
לנסות להיות.

**
לאט לאט…
קצת יותר כבוד.
קצת יותר ענווה.
קצת יותר אורך-רוח.
קצת יותר חמלה.
קצת יותר אנושיות.

חיים מלאים. היום.

"לפעמים כשאני פוגש חברים ותיקים, הדבר מזכיר לי כמה מהר חולף הזמן.
הדבר גורם לי לתהות, אם אנו מנצלים את הזמן כראוי.
ניצול נכון של זמן הוא חשוב.
כל עוד יש לנו את הגוף הזה, ובמיוחד המוח האנושי המדהים הזה, אני חושב שכל דקה יקרה מפז.
קיומנו היומיומי מלא תקווה, אם כי אין לנו ערובה לעתיד.
אין כל ערובה שמחר בשעה הזו נהיה כאן.
ובכל זאת אני חושב על המחר בתקווה זו.
לכן עלינו להפיק את המרב מהזמן העומד לרשותנו.

אני חושב שהדרך הטובה ביותר לנצל את הזמן היא זאת:
אם תוכל, עזור לאחרים, ליצורים חיים אחרים.
אם לא, לפחות אל תפגע בהם.
אני חושב שזהו הבסיס לכל הפילוסופיה שלי.

נהרהר בדברים שהם בעלי ערך אמיתי, בדברים המעניקים לחיינו משמעות,
ונקבע את סדרי העדיפויות שלנו על בסיס זה.
תכלית חיינו צריכה להיות חיובית.
לא נולדנו כדי לגרום סבל או לפגוע באחרים.
כדי שחיינו יהיו בעלי ערך, עלינו לפתח תכונות אנושיות בסיסיות – חום, טוב לב, חמלה.
כך יהיו חיינו בעלי משמעות, שלווים ומאושרים יותר."

~ הדאלאי לאמה מתוך "אמנות האושר"

**
היום, בדיוק לפני עשרים שנה.
כמה מהר חולף הזמן.
חיים שלמים…
מזל טוב.

חיים מלאים. היום.

עכשיו,
אחרי יום בילוי משפחתי,
ואחרי צפייה במשחק בלגיה-אנגליה,
תוך כדי ארוחה במסעדה,
ואחרי ריצת ערב,
ואחרי שעברתי במרכז G ההומה,
כדי לקנות קרם הגנה לטיול של מחר,
אני רוצה לכתוב משהו,
על מה שקורה בדרום,
ועל כמה שהמצב בלתי אפשרי,
ולא מתקבל על הדעת.

**
נראה כאילו
מצבים בלתי אפשריים
ולא מתקבלים על הדעת
מתרחשים כל הזמן
ועל דעת כולם.

**
13 ילדים תאילנדים לכודים במערה,
מושכים הרבה יותר תשומת לב, חמלה ודאגה,
מאלפי דונמים ומעשרות אלפי ילדים ישראלים ופלסטינים,
הנמצאים בסכנה גדולה, מוחשית, מיידית ויום-יומית.

ממש כמו אותו תינוק סורי שטבע
ועשה עבודה
שמאות אלפי פליטים לא היו מסוגלים
במשך חודשים ארוכים.

**
אולי יש בנו משהו שנמשך לסיפורים דרמטיים קצרים, בעלי סוף טוב או רע,
שבסיומם אפשר לדעת מי ניצח, לנשום לרווחה או להזיל דמעה,
ומשהו שמשתעמם או בורח מסיפורים מורכבים, נטולי פתרונות פשוטים,
שלא ברור איך, אם בכלל ותוך כמה זמן הם יסתיימו.
גם כשהם בלתי מתקבלים על הדעת.
גם כשהם מטרים בודדים מאתנו.

**
מחר בשעה 18:00 תתחרה נבחרת קרואטיה בגמר המונדיאל.
איפה היו ומה עברו שחקני הנבחרת הזו, והעם זה,
בשנות התשעים, במהלך אותה מלחמה עקובה מדם,
שגבתה מעל עשרים אלף הרוגים ונעדרים?
איפה הם היום ומה הם עוברים עכשיו?

מחר בשעה 18:00 יצפו מיליוני אנשים במזרח התיכון באותו גמר.
חלקם תוך כדי אזעקות וריצה למרחבים מוגנים.
איפה היינו ומה עברנו בשניים-שלושה העשורים האחרונים?
איפה אנחנו היום ומה אנו עוברים עכשיו?
איפה נהיה ומה נעבור בעוד שניים-שלושה עשורים?

חיים מלאים. היום.

מתוכנתים

לאורך עשרות אלפי שנים
תוכנתנו להגיב חזק יותר
לביקורת מאשר למחמאה,
לאיום מאשר להזדמנות,
להפסד מאשר לרווח,
לכאב מאשר לעונג.

**
אנחנו עדיין מתוכנתים.
המנגנונים חזקים ומשפיעים.
לצד התועלת הצפויה למשך החיים
אנו משלמים מחירים על איכות החיים.

**
אולי אפשר להתחיל ללמד בגנים ובבתי הספר
קצת יותר שמחה ואושר.
קצת יותר טוב לב ונדיבות.
קצת יותר הכרת תודה.
קצת יותר אהבה.
קצת יותר שלווה.
קצת יותר חמלה.

**
ועד שזה יקרה,
עד שנשנה את המנגנונים של המדינה, המשרד והמערכת,
אולי נתחיל להשפיע על מנגנוני קבלת ההחלטות של עצמנו?

לגלות את זה.
ללמוד את זה.
לתרגל את זה.
להתאמן בזה.

**
בקטנה.
רק היום.
רק קצת יותר.

חיים מלאים. היום.

אני לא יודע מה עבר עליך אתמול
מאיפה הגעת ולאן המשכת.
אני יודע מה עבר עלינו,
איפה אנחנו נמצאים ומאיפה הגענו.

**
יש רופאים המאמינים שהתפקיד העיקרי שלהם הוא לרפא.
יש מורים המאמינים שהתפקיד העיקרי שלהם הוא ללמד.
יש מנהלים המאמינים שהתפקיד העיקרי שלהם הוא לנהל.

**
אני לא בטוח לגבי זה.
יכול להיות שהתפקיד העיקרי שלהם הוא לעודד תהליכי ריפוי, התפתחות או יצירה.
לפגוש בני-אדם, לראות אותם, להקשיב להם ולאפשר לתהליכים הללו להתרחש.

**
מקצועיות היא לא רק ידע, מומחיות וניסיון מעשי.
היא לא רק תקתוק של עבודה.
או תקתוק של אנשים.

מקצועיות היא גם מערכת יחסים.
היא גם תקשורת והקשבה.
היא גם חמלה, ענווה ואנושיות.

חיים מלאים. היום.

לעולם לא אומר משהו שלא יוכל להיחשב כדבר האחרון שאמרתי

בנג'מין זאנדר הינו מנצח, מרצה, סופר ואדם מעורר השראה.
בפברואר 2008 הוא העביר הרצאת TED בת כעשרים דקות 
שתורגמה לארבעים וחמש שפות ונצפתה ע"י מיליוני אנשים ברחבי העולם.
הנה תמלול החלק האחרון של אותה הרצאה מרגשת (ההרצאה המלאה בקישור הבא):

מה שאנו אומרים באמת משפיע.
המילים שיוצאות מפינו משנות.
למדתי זאת מאישה ששרדה את אושוויץ,
אחת מהניצולות הבודדות.
היא הלכה לאושוויץ כשהיתה בת 15,
אחיה היה בן 8, הוריה אבדו.
והיא סיפרה לי זאת.
היא אמרה:
"היינו ברכבת לאושוויץ ואני הבטתי למטה,
וראיתי שנעליו של אחי נעלמו.
ואמרתי, 'איזה טיפש. למה אינך שומר על הדברים שלך, אלוהים אדירים!'
כמו שאחות גדולה מדברת אל אחיה הקטן.

למרבה הצער, זה היה הדבר האחרון שהיא אמרה לו,
כי היא לא ראתה אותו שוב. 
הוא לא ניצל.
אז כשהיא ניצלה מאושוויץ, היא נדרה נדר.
כך היא סיפרה לי.
היא אמרה: "יצאת מאושוויץ אל החיים ונדרתי נדר.
והנדר היה שלעולם לא אומר משהו 
שלא יוכל להיחשב כדבר האחרון שאמרתי."

האם אנו יכולים לעמוד בנדר שכזה?
כנראה שלא.
אנו עוד נטעה, נפגע בעצמנו ונפגע באחרים.
אך זו אפשרות שראוי לשאוף אליה.

**
מסכנה אמא שלו

השבוע, לקראת יום הזיכרון,
התפרסם בידיעות אחרונות מכתב שכתב שלמה בראבא לליאור וישינסקי ז"ל
שנהרג בשנת 2004 בפעילות מבצעית ברפיח, ובו הוא מספר לו על אביו שלמה וישינסקי.
להלן חלק מאותו מכתב:

"אני זוכר שתפסו אותו בדרך להצגה ואמרו לו בשידור חי:
'חיסלנו מהאוויר חולית מחבלים,
ואנחנו שמחים לבשר לך שאחד מהם הוא באופן ודאי
המחבל שירה את הטיל שגרם למותו של בנך.
מה יש לך להגיד על כך?'
ואבא שלך ענה:
'מסכנה אמא שלו'."

~
"מסכנה אמא שלו."

כל כך מעט מילים.
כל כך הרבה כאב.
כל כך הרבה חמלה.
כל כך הרבה תקווה. 

**
מבט אחר על יום הזיכרון

הרב מנחם בומבך, עומד בראש המדרשה החסידית שאותה הקים בביתר עלית.

בסרטון הבא (5:24 דקות)
מקדיש הרב בומבך את השיעור ליום הזיכרון.
הוא מתווך לתלמידיו נקודות מבט חדשות,
חושף אותם לסיפורים על חללי צה"ל,
נוגע בחשיבות של הכרת התודה לחיילים
ומבקש מהם לקרוא תהלים לזכרם.

זהו אינו עוד סיפור על פילוג ושנאה.
זהו סיפור אמיתי על חיבור ועל תקווה.
על לקיחת אחריות, על עשייה, על שינוי מציאות.

**
חוגגים 70, בונים 100

"בעולם גדוש כל כך בסכסוכים וביריבויות,
שבו כל צד נחוש כל כך לדבוק בנקודת מבטו,
מצאתי קרן אור נדירה.
בלב המזרח התיכון, בסביבה רגישה מבחינה חברתית,
במקום בו הקצה הדרומי של הגדה המערבית
צופה אל עבר עיירות פיתוח הגובלות ברצועת עזה,
קבוצת יזמים חברתיים בעלי חזון
החליטה להגדיר את חלום החלוציות של היום
ולהאיר את המדבר."

כך פותח לארי קינג את הסרטון הקצר (פחות מ-4 דקות) הבא.

יש אנשים שעסוקים בלהאשים אחרים.
יש אנשים שעסוקים בלהסביר למה אי אפשר.
יש אנשים שעסוקים בלתרץ תירוצים.

רוני פלמר, מייסד ומנכ"ל תנועת אור, ואנשיו, עסוקים ביצירת שינוי.
בפיתוח חזון ארוך טווח, בעשייה יומיומית בשטח, 
וברתימת כל מי שצריך כדי שהשינוי שהם מכוונים אליו יקרה.

כשאני רואה סרטון מעורר השראה,
אני תוהה לפעמים עד כמה הוא אמתי.
בסרטים הכול נראה יפה ואופטימי יותר.

לשמחתי, במקרה המסוים הזה, 
יש לי הזכות להכיר אישית את רוני פלמר.
הבן אדם אמתי.
הארגון אמתי.
הסרטון מסתיים במילים "חוגגים 70, בונים 100."
שילוב נדיר של הסתכלות ארוכת טווח (חזון 2048),
יכולת ביצוע יוצאת דופן,
עבודה יומיומית לאורך שנים שרק הולכת ומתפתחת
ואנרגיה עצומה שלא נגמרת.

מכירים משפחה שרוצה להצטרף לחזון ולעבור לנגב או לגליל?
שלחו להם את המייל הזה או ספרו להם על תנועת אור.

**
בנג'מין זאנדר ושורדת אושוויץ.
שלמה וישינסקי ובנו ליאור ז"ל.
הרב מנחם בומבך והמדרשה החסידית.
רוני פלמר ותנועת אור.

סיפורים אמיתיים.
על אנשים אמיתיים.
על חמלה.
על כאב.
על לקיחת אחריות.
על יצירת שינוי.
על אפשרות.
על תקווה.

הסיפורים נגעו בכם?
מוזמנים לכתוב לי כמה מלים ולהעביר אותם הלאה…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר