מחשבות ושיתופים על חיים מלאים. יום יום.
51:49
לא בנוקאאוט.
לא ברוב מוחלט.
גם לא ברוב של שני שליש.
רק בקצת יותר.
**
כל יום רק קצת יותר.
קצת יותר בעד מנגד.
קצת יותר בנייה מהרס.
קצת יותר תועלת מנזק.
קצת יותר אהבה מפחד.
קצת יותר שלום ממלחמה.
קצת יותר הבנה משיפוטיות.
**
51:49.
רק קצת יותר.
כל יום רק קצת יותר… זה מספיק.
כל יום רק קצת יותר… זה הרבה יותר.
חיים מלאים. היום.
אחריות מלאה ואחריות חלקית
יש לי אחריות מלאה למה שאני אומר.
יש לי אחריות מלאה לאופן שבו אני מקשיב.
יש לי אחריות מלאה לדרך שבה אני מגיב.
יש לי אחריות מלאה למה שאני עושה.
יש לי אחריות מלאה להתנהגות שלי.
יש לי אחריות מלאה לבחירות שלי.
יש לי אחריות מלאה לפעולות שלי.
יש לי 100% אחריות לחלק שלי.
**
יש לי אחריות חלקית למה שקורה עכשיו.
יש לי אחריות חלקית למה שקורה במשפחה שלי, בשכונה שלי, במדינה שלי, בעולם.
יש לי אחריות חלקית למה שקורה במערכות היחסים שלי.
יש לי אחריות חלקית למקום שבו הפרויקט הזה נמצא כרגע.
המצב הוא כפי שהוא גם בגלל ובזכות התרומה שלי.
אף פעם זה לא רק בגלל או בזכות אחרים.
יש לי אחריות חלקית.
יש לי אחריות מסוימת.
מה שאני חושב, אומר ועושה – משפיע.
**
יש לי אחריות מלאה לחלק שלי.
תמיד 100%.
יש לי אחריות חלקית למצב המשותף.
אף פעם לא 0%.
מה עכשיו…?
חיים מלאים. היום.
האיש והמקל
"איש אחד קיבל מכה ממקל בתוך קהל רב והתחיל לקלל את המקל.
מישהו אמר לו, 'מדוע אתה מקלל את המקל? הוא לא פועל לבדו. קלל את היד שמחזיקה במקל.'
האיש הסכים עמו והחל לקלל את היד.
אמרו לו, 'מדוע לקלל את היד? היא אינה פועלת לבדה. קלל את האדם שהיד שייכת לו.'
הוא השתכנע והחל לקלל את האדם.
אמרו לו, 'מדוע לקלל את האדם? הוא אינו פועל לבדו. קלל את הגורמים שגרמו לו לפעול כך.'
די בכך שתבין לעומק כי אינך יכול להצביע על נקודה יחידה כלשהי בתור גורם למשהו שקרה,
מפני שכל דבר משפיע על דברים אחרים וכל דבר מושפע מדברים אחרים.
הדבר משול לתפיסת קצה הקרחון כאילו היה הקרחון השלם.
אינך יודע כיצד פועל העולם באמת, ואין לך מושג קלוש לגבי ההשפעות הרבות-מספור הקיימות בין תופעות."
~ מתוך "להכיר במציאות. לדעת שלווה." מאת יונתן הריסון
הנטייה האנושית שלנו היא לחפש סיבה מרכזית אחת.
למצוא משהו אחד לא בסדר שגורם לבעיה.
לזהות מישהו אחד שבגללו הכול קרה.
אם רק היה אפשר למצוא מישהו אשם מתחבר לזה.
**
את ד"ר יאיר כספי פגשתי לראשונה לפני מספר שנים.
זכיתי ללמוד איתו ואצלו במסגרת תכנית "פסיכולוגיה ביהדות" שלו.
בשבועות האחרונים הוא מעלה בפייסבוק פוסטים מעוררי מחשבה בנושא "הכישרון ל…".
כל פוסט מוקדש לכישרון כלשהו, שבדרך כלל איננו נוהגים להתייחס אליו ככישרון,
ומביא נקודת מבט אחרת שונה מזו המקובלת או הנפוצה.
את "הכישרון להיות לא מאושר" שיאיר העלה השבוע אהבתי במיוחד:
הכישרון להיות לא מאושר / ד"ר יאיר כספי
"הכישרון להיות לא מאושר:
האנשים שלא חייבים להיות מאושרים זכו בחופש לעשות את מה שצריך לעשות,
בלי לבדוק כל הזמן אם טוב להם או לא.
הם יכולים לבחור משימות קשות.
לעבוד קשה במשך שנים לפני שיראו תוצאות.
לשאת תקופות של תסכול.
לשמור על מקום עבודה מרתק ששכרו לא רב.
לעבור מחסור.
לשמור על זהות נבדלת באלפיים שנות גלות.
לבחור שותף מצוין לאהבה וברית שאולי בדבר אחד, אינו מתאים.
לצלוח עם ילדיהם את גיל ההתבגרות.
לשמוח באוכל פשוט.
ליהנות ממזג אוויר נחמד.
בקיצור, האנשים שלא חייבים להיות מאושרים נהנים יותר.
הכישרון להיות לא מאושר הוא המפתח לשלוות נפש, החסרה דבר מה, תמיד.
עד לעת החדשה אנשים שמחו אם הייתה להם פת לחם, קורת גג, ומישהו לחלוק בהם עמו.
במאה העשרים כשהיה נדמה לנו שהשגנו שליטה מלאה בחיים,
התחלנו לדרוש מעצמנו להיות מאושרים.
חשוב שאדם ידע לדאוג לצרכיו.
טוב לשאוף לחיות חיים מלאים.
לשמוח ולהתענג על טובו של העולם.
לעזוב מקום שעושה אותנו אומללים.
אך האושר, שהייה פעם כמיהה, נעשה לתביעה מעצמנו ומהעולם.
אומרים שאפשר לזכות בו, אם מפתחים לו כישרון.
ומי שלא הגיע אליו, אשם.
אנשים כל שעה בודקים אם טוב להם או לא.
האושר נעשה לאחד העריצים הקשים של הזמן.
האנשים שלא זכו בכישרון לא להיות מאושרים שואלים את עצמם כל בוקר אם הם מאושרים.
אם התשובה שלילית, הם ממשיכים ושואלים, האם זו העבודה, שלא מתאימה לי.
ואולי צריך להחליף את מקום המגורים.
או לקנות משהו שאין לי.
או להתגרש.
או להחליף את המין.
אושר נעשה למקצוע לימודים.
בקורס לאנשים מאושרים ישנו דבר אחד על מצב האדם שאותו מעלימים:
רוב התלמידים יצאו מן העולם לפני שתהיה בידיהם חצי מתאוותם.
האנשים שחייבים להיות מאושרים אומללים כשהם מקבלים חדר רגיל במלון.
כשהשירות איטי.
כשהצ'יפס סתמיים.
לא מחשיבים שמחות בינוניות.
שעות של אושר אינן נחשבות בעיניהם אם עדיין לא הגיע האושר המושלם.
יתקשו להחזיק מעמד לאורך זמן במקום שיש בו קשיים.
לא כדאי להתחתן אתם כי לא יישארו אתנו אם נחלה, או נאבד את כספנו, או נזדקן.
כדי להכריח את האושר שהובטח להם לבוא יתמכרו לתרופות וסמים.
סופם שהם נעשים מדוכאים, כי אינם מאושרים."
**
ביום ג' השבוע יצא לדרך מחזור א' של תכנית "שלושים יום".
22 משתתפות ומשתתפים בחרו לקפוץ פנימה.
בהמשך לטקסט של ד"ר יאיר כספי,
משתתפים בוחרים לעצמם עשייה חשובה
ומתחייבים להתמיד בה לאורך זמן.
כל יום.
גם כשלא הכי מתחשק להם.
גם כשלא הכי נוח או מתאים להן.
גם כשאין פרס מובטח.
יכול להיות (אף אחד לא מבטיח) ששמחה וסיפוק יגיעו מעצם העשייה המתמדת.
ששלווה תצמח מכך שפשוט עושים במקום להתלבט כל יום אם כן או לא.
ההיענות לתכנית מרגשת.
22 משתתפות ומשתתפים נרשמו בתוך ארבעה ימים ופתחו ב 1/5 חודש של עשייה יומית.
בניתוח ראשוני, נראה שרוב (ואולי כל) הפעולות היומיות שמשתתפים בוחרים לעצמם
הם פעולות מ"הרביע השני" (עפ"י מטריצת ניהול הזמן של סטיבן קובי) –
הרביע של הדברים החשובים והלא דחופים.
אותם דברים שאיננו מגיעים אליהם ביום יום מפני שהם "נדרסים" ע"י דברים אחרים.
ואולי גם כאלו שאנחנו מגיעים אליהם פה ושם אבל מתקשים להתמיד בהם.
התחייבתי בפני עצמי לפתוח שלושה מחזורים רצופים של "שלושים יום".
אני מאמין בעשייה עקבית ובלמידה מתמדת לאורך זמן.
בשימור של מה שעובד טוב ובשיפור של מה שעובד פחות טוב.
מחזור ב' יצא לדרך ביום ו' ה – 1/6/18.
במוצ"ש 30/6 כשילדי בית הספר היסודי יצאו לחופש הגדול,
יחגגו משתתפי מחזור ב' 30 ימים של עשייה רצופה.
ואולי אפילו 61 ימים (לאלו ממחזור א' שימשיכו לחודש נוסף).
עלות התכנית: "דמי רצינות" 90 שקלים.
שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר
אתמול הוא שאל אותי אם הוא רוצה יותר מדי דברים.
"אני לא חושב..", עניתי.
"אתה פשוט רוצה את מה שאין לך.
ולא רוצה את מה שיש לך.
ואז, זמן קצר אחרי שאתה משיג את המשהו הזה,
שלא היה לך ושרצית שיהיה לך,
אתה כבר לא רוצה אותו,
ובמקומו יש משהו אחר שאתה רוצה.
אתה לא רוצה יותר מדי.
אתה רוצה אחר."
**
אני לא יכול לראות בך משהו שלא קיים בתוכי.
זה לא עניין של "בסדר" או "לא-בסדר".
זה עניין של תשומת לב.
של הבנה.
של קבלה.
של אהבה.
חיים מלאים. היום.
ללמד חמלה
"למדו אותם לזהות אנשים שזקוקים למילה טובה דווקא כשהם לא במיטבם.
הסתכלו ביחד על ילד שמתנהג 'לא יפה' בגינה,
ובמקום לספר את הסיפור הרגיל על הטוב והרע,
ספרו להם שכנראה כואב לו או קשה לו ושאולי הוא צריך חיבוק או מילה טובה.
כי ילדים שידעו שהעולם לא נחלק לנכון ולא נכון, שחור ולבן, צודק וטועה, ידעו חמלה.
ספרו להם שהדבר שהכי ישמח אותם הוא להיות טובים עם אחרים,
לדעת להקשיב, לתת מחמאה, להגיד מילה טובה דווקא כשקשה –
ואז תוכלו להיות רגועים.
כי אנשים כאלה, ילדים כאלה, אף פעם לא באמת יהיו לבד שם בחוץ.
וכשהם יביטו במראה הם יביטו בעצמם בחמלה,
ידעו לחשוב על עצמם טוב גם כשלא טוב להם,
ידעו לראות טוב באחרים ולייצר טוב מסביבם."
~ מתוך "חיימשלי" מאת עינת נתן (עמוד 130)
חיים מלאים. היום.
Internal Knots
"In Buddhist psychology, we find the term 'internal formations' or 'internal knots'.
When someone says something unkind to us and we don't understand why, we may become upset.
A knot is tied inside us.
Lack of understanding is the basis of every internal knot.
It's difficult for us to accept that we have negative feelings like anger, fear, and regret.
We create elaborate defense mechanisms to deny their existence, but these feelings are always trying to surface.
We can learn the skill of recognizing a knot the moment it is tied in us, and we can find ways to untie it.
If we give it our full attention as soon as it forms, while still loosely tied, untying it will be easy.
Otherwise, it grows tighter and stronger with time and is more difficult to loosen."
~ Quoted from "How To Fight" / Thich Nhat Hanh
**
קשרים פנימיים
"בפסיכולוגיה הבודהיסטית, אנו מוצאים את המונח 'תצורות פנימיות' או 'קשרים פנימיים'.
כאשר מישהו אומר לנו משהו לא נעים ואיננו מבינים את הסיבה לכך, אנו עלולים להתרגז.
קשר נוצר בתוכנו.
חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.
קשה לנו לקבל את העובדה שיש לנו רגשות שליליים כמו כעס, פחד וחרטה.
אנו יוצרים מנגנוני הגנה משוכללים כדי להכחיש את קיומם, אבל הרגשות האלה מנסים תמיד לעלות על פני השטח.
אנו יכולים ללמוד את המיומנות של זיהוי קשר ברגע שהוא נוצר בתוכנו, ואנחנו יכולים למצוא דרכים להתיר אותו.
אם נקדיש לקשר את מלוא תשומת לבנו ברגע שהוא נוצר, כשהוא עדיין רפוי, יהיה קל יותר להתיר אותו.
אחרת, עם הזמן, הוא מתהדק ומתחזק וקשה יותר לשחרר אותו."
~ הציטוט מתוך "איך לריב" מאת טיך טהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר).
חיים מלאים. היום.
מתה להיות אני
"בכל פעם ששוחחתי על מחלות, על פוליטיקה או על מוות, ניכר שהדעות שלי שונות באופן קיצוני מדעותיהם של אחרים בשל החוויה שעברתי, ולכן פשוט לא יכולתי להתערב בסוגיות אלה.
התחלתי להבין שיכולתי לשפוט ולערוך הבחנות 'נפגמה'.
כבר לא הייתי מסוגלת להבחין באופן מוחלט בין טוב לרע, בין נכון לשגוי, משום שלא הייתי נתונה לשום שיפוטיות במהלך חווית סף המוות שלי.
היו שם רק חמלה ואהבה ללא תנאי.
ועדיין הרגשתי כך כלפי הסובבים אותי.
גיליתי, למשל, שאיני חשה אלא חמלה כלפי כל הפושעים והטרוריסטים בעולם, וכן כלפי קורבנותיהם.
הבנתי, כפי שמעולם לא הבנתי קודם לכן, שכדי שאנשים יבצעו מעשים כאלה, הם חייבים לחוש בלבול רב, תסכול, כאב ושנאה עצמית.
אדם שמח, המגשים את עצמו, לעולם לא היה עושה מעשים כאלה!
נפלא להיות בחברת אנשים שמעריכים את עצמם וחולקים את אהבתם ללא תנאי.
רק אדם חולה (מבחינה רגשית) מסוגל לבצע פשעים כאלה – למעשה, הוא דומה מאוד לאדם הסובל מסרטן.
אבל שמתי לב שהסובלים מסוג מיוחד זה של סרטן 'נפשי' זוכים ליחס של איבה בחברה שלנו,
ויש להם סיכוי קטן מאוד לקבל עזרה מעשית שתיטיב עמם, דבר שרק מחריף את מצבם.
בכך שאנו מתייחסים כך לאנשים כאלה, אנחנו מאפשרים ל'סרטן' שבחברה שלנו לגדול.
הבנתי שלא יצרנו חברה המקדמת החלמה נפשית וגופנית גם יחד.
לא יכולתי לתפוש עוד את העולם במונחים של 'אנחנו ו'הם' – כלומר, קורבנות ופושעים.
אין 'הם'; זה הכול 'אנחנו'.
כולנו אחד, תוצרים של היצירה שלנו, של כל מחשבותינו, של מעשינו, של אמונותינו.
אפילו הפושעים הם קורבנות של השנאה העצמית ושל הכאב שהם חשים.
גם את המוות כבר לא תפשתי כפי שאחרים תפשו אותו, ולכן היה לי קשה מאוד להתאבל על אנשים.
כמובן, אם מישהו קרוב אלי הלך לעולמו, הייתי עצובה משום שהתגעגעתי אליו.
אבל כבר לא התאבלתי על המתים, משום שידעתי שהם עוברים לעולם אחר, וידעתי שהם מאושרים!
אי אפשר להיות עצובים שם.
בה בעת ידעתי גם שאפילו מותם מושלם, ושהכול מתנהל בדיוק כפי שהוא אמור להתנהל על פי התמונה הגדולה יותר."
~ מתוך "מתה להיות אני" / אניטה מורז'אני (עמודים 134-135)
**
כשקוראים את הטקסט הזה (או טקסט בכלל)
אפשר להבין או לא להבין.
אפשר להסכים או לא להסכים.
ואפשר גם…
לבדוק בסקרנות מה הוא מעורר בנו
ואיך אנחנו מרגישים כשאנו קוראים אותו.
חיים מלאים. היום.
Wrong Perceptions
"Sometimes we have the impression that someone intentionally wants to make us suffer.
Believing this, we get very angry, even despairing, and we want to hurt that person in return, firmly convinced they are a threat to us.
War is a product of this kind of misunderstanding and fear on a large scale.
We can see the same thing in our own lives on a smaller scale.
When communication is not good, it's easy to have wrong perceptions.
One way to remove these wrong perceptions is to establish a dialogue.
We can say, 'I want to make sure that I understand what you are saying'.
Questioning our perceptions and listening deeply without prejudice or judgement is a very strong practice."
~ Quoted from "How To Fight" / Thich Nhat Hanh
**
תפיסות שגויות
"לפעמים יש לנו את הרושם שמישהו רוצה לגרום לנו סבל בכוונה.
כשאנחנו מאמינים בזה, אנו מתרגזים מאוד, אפילו מתייאשים,
ורוצים לפגוע באדם הזה בחזרה, משוכנעים שהוא מהווה איום עבורנו.
מלחמה היא תולדה של אי-הבנה כזו וחשש כזה בקנה מידה גדול.
אנחנו יכולים לראות את אותו הדבר בחיינו שלנו בקנה מידה קטן יותר.
כאשר תקשורת אינה טובה, קל לאחוז בתפיסות שגויות.
דרך אחת לשחרר את התפיסות השגויות היא ליצור דיאלוג.
אנחנו יכולים לומר, 'אני רוצה לוודא שאני מבין את מה שאתה אומר'.
תחקור התפיסות שלנו והקשבה עמוקה ללא דעה קדומה או שיפוט הוא תרגול חזק מאוד ".
~ ציטוט מתוך "איך להילחם" מאת טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)
חיים מלאים. היום.
No Blaming
When you plant a tree, if it doesn’t grow well, you don't blame the tree.
You look into the reasons it isn't doing well.
It may need fertilizer or more water or less sun.
We never blame the tree.
Yet we're quick to blame our child.
If we know how to take care of her, she will grow well, like a tree.
Blaming has no good effect at all.
Never blame, never try to persuade using a reason and arguments;
They never lead to any positive effect.
That it my experience.
No argument, no reasoning, no blaming, just understanding.
If you understand, and you show that you understand, you can love, and the situation will change.
~ Quoted from "How To Relax" / Thich Nhat Hanh
**
ללא האשמה
"כשאתה נוטע עץ, אם הוא אינו צומח היטב, אתה לא מאשים את העץ.
אתה מסתכל על הסיבות שבגללן הוא לא צמח היטב.
ייתכן שהוא זקוק לדשן או ליותר מים או לפחות שמש.
אנחנו אף פעם לא מאשימים את העץ.
אולם אנחנו מהירים בלהאשים את הילדה שלנו.
אם אנו יודעים איך לטפל בה, היא תצמח היטב, כמו עץ.
להאשמה אין שום השפעה טובה.
לעולם אל תאשימו, לעולם אל תנסו לשכנע באמצעות ויכוחים;
הם אף פעם לא מובילים לשום השפעה חיובית.
זה הניסיון שלי.
ללא ויכוח, ללא שכנוע, ללא האשמה, רק הבנה.
אם אתה מבין, ואתה מראה שאתה מבין, אתה יכול לאהוב, והמצב ישתנה."
~ מתוך "איך להירגע" מאת טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר).
חיים מלאים. היום.
הדבר שתסכל אותך בשיחה בינינו
זה לא שחשבתי אחרת
אלא שלא נתתי הכרה מספקת
לנקודת המבט ולמערכת השיקולים שלך.
**
הדבר שתסכל אותי בשיחה בינינו
זה לא שחשבת אחרת
אלא שלא נתת הכרה מספקת
לנקודת המבט ולמערכת השיקולים שלי.
**
אולי במקום להתבצר, להגן, לתקוף או להתאמץ לשכנע
אנסה לחזור בשתי דקות על הנקודות המרכזיות שלך,
כדי לוודא שאני באמת מבין אותך ולא מפספס משהו חשוב?
ואז… האם תוכל/י לחזור בשתי דקות על הנקודות המרכזיות שלי
כדי לוודא שגם אני מובן כפי שהייתי רוצה להיות?
**
חיבור לפני החלטה.
מה חשוב לפני מה עושים.
הקשבה לפני שכנוע.
חיים מלאים. היום.