תגית: בחירה

עשרים ושתיים החלטות בארבעה ימים

1. אתה ואני (לשאר זה פחות מתאים).
2. טיול שטח מתגלגל (הרפתקה אחרת).
3. לצאת לדרך (גם בלי תכנית).
4. לעלות צפונה (את הדרום נשאיר לטיול אחר).
5. להשקיט את הרדיו לחמש דקות בכל שעה עגולה (ניתוק ושימור אנרגטי).
6. ישר בכביש 90 (לוותר על ימינה לקצרין).
7. ללכת עם… לא בכוח… (הכול בסדר, לא קרה כלום).
8. קמפינג "דג על הדן" (יער אודם יחכה).
9. רפטנינג לפני הרמת אוהל (אני שמח שהסכמת..).
10. הבריכה בדפנה (לשעות חמות במיוחד).
11. שתי קופסאות ליצ'י ( גולת הכותרת של הטיול ?! )
12. מנגל חד פעמי ( "כן" לפשטות).
13."לא" להזמנה של חברה לארוחת ערב (תודה עינת).
14. נחל חרמון תחתון (תודה שוב, עינת..).
15. להתחיל לנוע דרומה (להתקרב הביתה).
16. המבורגר בראש פינה (מסעדה מפנקת אחרי יומיים וחצי בשטח…).
17. להישאר לילה נוסף (נראה שעוד לא הגיע הזמן לחזור).
18. פרסה בכחל, ישירות לבריכה בעמיעד (תודה גיא..).
19. "לא" להזמנה של חבר לארוחת ערב (תודה מוסא..).
20. נסיעה בכיוון הכרמל (משהו מרגיש שם נכון).
21. אירוח בית אורן ברגע האחרון (משהו הוביל לשם…).
22. סגירה עם הזמנת ספר מלופה (השקעה לעתיד, כשהכול עוד טרי).

**
עשרים ושתיים החלטות במסע של ארבעה ימים.
החיים כאוסף של רגעים, צעדים ובחירות.
ההחלטות "הקטנות", "הפשוטות" ו-"היום–יומיות"
יוצרות את חיינו ומעצבות את מערכות היחסים שלנו
כל יום, עשרות פעמים ביום,
לא פחות מההחלטות "הגדולות" ו"המשמעותיות"
שבצמתים המרכזיות.

חיים מלאים. יום יום.

אפשר להתנתק מדי פעם מהטכנולוגיה.
(לא חייבים להיות מחוברים לכל דבר כל הזמן).

ניתן להעניק תשומת לב מלאה למי שאיתנו באינטראקציה.
(……. מ – ל – א – ה ……. )

מותר לסגור לעצמנו זמן אישי נטול–הפרעות.
(לחשיבה, יצירה, משחק, עבודה, מנוחה…).

מומלץ לעשות שימוש מתאים במכשירים ובכלים השונים.
(במקום שהם יעשו שימוש בנו).

**
כמו דברים רבים אחרים, זה לגמרי אפשרי.
כמו דברים רבים אחרים, בכדי שזה יקרה צריך לבחור ולעשות.
כמו דברים רבים אחרים, זה לא תמיד פשוט…

**
ההשראה לפוסט הגיעה מהמאמר של לינדה סטון על "תשומת לב חלקית מתמשכת".
שאליו הגעתי בזכות המאמר של נירית כהן על "הרעב לזמן".

חיים מלאים. יום יום.

קבוצה א':
1. העולם מקום מסוכן.
2. אין מספיק לכולם.

קבוצה ב':
1. העולם מקום בטוח.
2. יש מספיק לכולם.

**
שתי קבוצות של אמונות יסוד.
בכל קבוצה שתי אקסיומות המגדירות חיים שלמים.

לכל קבוצה שירשת או שפיתחת לאורך השנים
ניתן למצוא אינסוף הוכחות שהיא הקבוצה הנכונה.
התקשורת והרשתות החברתיות לשרותך.
כל קליק ולייק יקרבו לך עוד מאותו סוג.

**
– איזו קבוצה ירשת מהבית?
– האם שינית או פיתחת קבוצה בעצמך לאורך השנים?
– איך הקבוצה הזו מנהלת אותך ואת חייך ביום – יום?
– איך הקבוצה הזו מנהלת אותך ואת חייך ממש כרגע?

חיים מלאים. יום יום.

מי שקורא עיתון,
יכול לחשוב שמה שכתוב זה מה שקורה.
זהו שלא.
לא כל מה שכתוב קורה.
לפעמים מה שכתוב לא באמת קורה.
לעתים הוא רק זווית אחת או פרשנות מסוימת למה שקורה.

**
מי שקורא עיתון,
יכול לחשוב שאם זה לא כתוב זה לא קורה.
הרבה יותר קורה ממה שכתוב.
מה שכתוב הוא רק קצה קצהו של קמצוץ ממה שבאמת קורה.
קצה קצהו של קמצוץ שמישהו בחר לכתוב עליו מסיבה כזו או אחרת.

**
מי שקורא עיתון,
יכול לחשוב שאם זה בכותרת הראשית, זה כנראה מאוד חשוב ודחוף.
לא בהכרח.
זה בכותרת הראשית כי זה מוכר.
הרוב המוחלט של הדברים החשובים והדחופים
לא יגיעו לכותרת הראשית ואולי לא יגיעו לעיתון בכלל.
כי הם לא מספיק מוכרים.
או כי מישהו לא רוצה אותם שם.

**
מי שקורא עיתון,
יכול לחשוב בטעות שזה עוזר לו להבין מה קורה ושומר עליו מחובר.
זה לא.
עיתון הוא מסנן מגמתי רב-עוצמה ובעל השפעה אדירה.
אחד הכלים היותר אפקטיביים של המטריקס התודעתי.

חיים מלאים. יום יום.

כשעובדים/חיים עם אנשים בקבוצה
(משפחה, חברה, צוות ניהול, קהילה, ועד, מדינה, … )
ברוב הגדול של המקרים,
כמעט בכל רגע נתון,
לחלק מהאנשים ניצול הזמן/התקציב/המשאבים יראה מיטבי ולאחרים לא.
חלק מהאנשים יקבלו ערך / יהנו / יסכימו ואחרים לא.
חשיבת "0" / "1" משרתת מצבים מסוימים בלבד.
בדרך כלל "הפתרון האולטימטיבי" לא באמת קיים.

**
כשעובדים/חיים עם אנשים בקבוצה
זה כמעט אף פעם לא שחור או לבן.
אין אמת אחת מוחלטת. יש המון אמיתות.
נדיר ש- 100% מהאנשים יהיו מבסוטים,
לעולם לא יקרה ש 100% מהצרכים יתמלאו.

**
כשעובדים/חיים עם אנשים בקבוצה
תמיד תהיה מגבלת זמן ומשאבים.
תמיד תהיה "מלחמה" על תשומת לב וסדרי עדיפויות.
תמיד תהיינה פרספקטיבות שונות וצרכים מגוונים.

**
כשעובדים/חיים עם אנשים בקבוצה
מחזיקים כוונה.
וצרכים.
בוחרים לעשות צעד.
מתאמים ציפיות (מ 0/1 למשהו באמצע).
מכינים, מתכננים, מתכווננים, מחליטים.
עושים צעד.
עוצרים.
נושמים.
חוגגים את מה שמוצלח, יפה ומהנה.
מתאבלים ונותנים מקום למה שקשה, כואב ומאתגר.
מבקשים ומחפשים משוב.
חוגגים ומתאבלים. שוב.
לומדים.
לומדים.
לומדים.
ממשיכים להחזיק כוונה.
וצרכים.
מעדכנים תכנית.
עושים צעד נוסף.
לומדים ומשתנים.
חיים.
ביחד.

וחוזר חלילה…

חיים מלאים. יום יום.

"איפה אני בוחר/ת למקד את תשומת הלב שלי כרגע?"

מספר דוגמאות (רשימה חלקית ביותר):
– בחצי הכוס המלאה או בחצי הכוס הריקה?
– בעבר, בהווה או בעתיד?
– בסלולרי או בילד שלי?
– בוואטסאפ או בכביש?
– במילים, במעשים או בצרכים?
– במה שכבר קורה או במה שלא קורה עדיין?
– באיום או בהזדמנות?
– במבט על או בצלילת עומק?
– בניסיון להקשיב או בניסיון להגיד?
– במחשבות או ברגשות?
– במי שמדבר כרגע או במי ששותק?
– בבעיה או בפתרון?
– בדרך שעברנו או בתקיעות שאנו חווים?
– בתהליך, במבנה או בתוכן?
– בפרויקט הזה או בפרויקט אחר?
– בזוית ראייה רחבה או בזוית ראייה מצומצמת?
– במה לעשות או במה לא לעשות?
– בעצמי או באחרים?
– במה אני רוצה שיקרה או במה שאיני רוצה שיקרה?
– האם להגיד "כן", להגיד "לא" או להמשיך להתלבט?
– בפייסבוק, באח הגדול, בטוקבקים, בספר או בסדרה תיעודית?
– בתשתיות או בייצור?
– בקבלה או בנתינה?
– בחגיגה או באבל?
– בחשוב או בדחוף?
– בלמכור או בלשרת?
– בלהימנע או להתמודד?
– בלחיות או בלמות?

**
מאמן כדורסל מקבל מאות החלטות מקצועיות במשחק.
בן אדם מקבל אלפי החלטות "תשומת לב" בכל יום.
במודע או שלא במודע.

תשומת לב.
ההחלטה היחידה.
שריר שניתן לאמן.
המשאב הכי יקר שיש.
שם הכול מתחיל.
משם הכול נגזר.

חיים מלאים. יום יום.

 

בזכות המייל שקיבלתי ביום ראשון מאסף,
התוודעתי לעמותת "בדרך להחלמה",
המתמקדת בהפעלת מערך מתנדבים
להסעה של חולים פלסטינים, בעיקר ילדים –
מהמחסומים אל בתי החולים בישראל.
את העמותה הקים יובל רוט,
אשר שכל את אחיו שנרצח על ידי מחבלים ב 1993.

כשמורן ואני עברנו בין בניינים אתמול,
מדלגים מפגישה לפגישה,
השיחה התגלגלה לה גם לפרויקט של אדיר בטנזניה,
במסגרת "רופאים ללא גבולות":
פרויקט הפועל לשיפור איכות החיים של קהילה גדולה באחד הכפרים שם,
מאפשר לסטודנטים לצבור ידע וניסיון בתחומים שונים
וגם עושה קצת הסברה ישראלית בעולם.

ביום שני השבוע,
נזכרתי תוך כדי שיחה עם אורטל,
שבזמן השירות הצבאי, גם בימים הכי אינטנסיביים,
היה חשוב לי לעצור לכמה דקות לפני השינה,
כדי לייצר לעצמי כמה דקות של הורדת הילוך,
מעין אי של שקט בתוך ים סוער של לחץ ועומס.

**
שלושת הקטעים הללו מתחברים לי עכשיו
לסיפור על הילד וכוכבי הים.

– האם נגמרו הילדים הישראלים שניתן לעזור להם,
לפני שמשקיעים זמן וכסף בילדים פלסטינים… ?

– האם לא עדיף להשקיע "בבית"
ולסייע לפתור בעיות כואבות בשכונות הקרובות
במקום "לשחק" באיזשהו כפר באפריקה…?

– מה כבר יעזרו כמה דקות שקטות
כששינה היא מצרך כל כך נדיר,
הגוף מותש והעיניים רוצות להיעצם…?

שאלות…
אולי זה באמת לא מספיק…
ייתכן שזו לא השקעה מיטבית של זמן, כסף או תשומת לב.
אין לי מושג.

אבל… אולי דווקא בגלל זה, זה הכי משנה…

בזמן שכולם מדברים על פיגועים, טרור ומחבלים,
נרקמים קשרים אנושיים נדירים ויוצאי דופן בשירות החיים.

בזמן שכולם צועקים על חוסר השוויוניות,
פרויקטים נפלאים מצמצמים פערים ומשנים חיים למאות אנשים.

בזמן שכולם מתלוננים על המערכת המכבידה והחונקת,
כמה דקות של שפיות מזכירות מי "בעל הבית"
מגבירות שמחה ומאפשרות לחגוג עוד יום שעבר.

בחירה בתקווה, בשפיות ובאנושיות. 

הוכחות שזה כן אפשרי… שזה בידיים שלנו… שזה כבר קורה…

כנראה הרבה יותר ממה ש"מספרים" לנו (או ממה שאנו מספרים לעצמנו).

שבת של שלום,
חיים מלאים, יום יום,
רוני ויינברגר

(היום פוסט ארוך ושופע במיוחד…)

"כאשר הסרטן נתקע בין הסלעים על חוף הים,
אין לו את האינסטינקט והאנרגיה לצעוד בחזרה לתוך הים.
הוא מחכה שהמים יגיעו אליו וייקחו אותו בחזרה אליהם.
אם המים אינם מגיעים,
הוא נשאר על הסלעים עד שהוא מתייבש ומת,
אף על פי שמאמץ קטן ביותר יאפשר לו להגיע בחזרה למים,
שהם לעיתים במרחק של פחות ממטר ממנו.
העולם שלנו מלא בסרטנים אנושיים:
אנשים שתקועים על "סלעים" של חוסר החלטה ודחיינות.
ובמקום למקד את האנרגיות שלהם ולצעוד קדימה,
הם מחכים למישהו, או משהו,
מחכים למזל טוב שיקרה להם
ויגרום להם לזוז ממקומם"
– דר' אוריסון סווט מארדן – מייסד מגזין Success

**
"ישנם שלושה סוגים של אנשים בעולם שלנו:
הסוג הראשון, הוא אנשים שצופים מהצד במה שקורה.
הם האנשים שמאמינים שמישהו אחר אחראי לחייהם ולעתידם.
הם מושפעים ממה שקורה סביבם –
העלו להם את השכר או שלא?
העלו או הורידו מיסים?
הם מחכים.
הם מתבוננים על מה שקורה ומנסים להפיק מכך את המיטב…

הסוג השני של אנשים, אלו האנשים העסוקים.
הם עסוקים בלהיות עסוקים.
הם כל כך עסוקים
עד שאין להם זמן להתבונן סביבם ולראות מה קורה ולאן הם הולכים.
בשלב כזה או אחר, במוקדם או במאוחר
הם פתאום מתעוררים ושואלים "מה קרה?".

הסוג השלישי הוא האנשים שגורמים לדברים לקרות.
אלו הם האנשים שנוטלים אחריות למצבם.
הם מבינים שהכול נמצא בידיים שלהם,
והם גורמים לדברים לקרות.
הם לא מפחדים לפעול, הם לא מפחדים לטעות
כי הם מבינים שטעויות הן חלק מהדרך להתקדם ולהשפיע על עתידם.

לאיזה סוג אנשים אתם שייכים?"

**
"זה לגמרי בידיים שלנו.

הבעיה היא שהורגלנו לחיות על פי מה שאחרים החליטו בעבורנו.
זה קורה לנו בכל תחומי החיים.
מרבית האנשים צורכים מה שחברות המזון מפרסמות ומוכרות להם –
גם אם זה אוכל לא בריא ואפילו סוג של "זבל".
מרבית האנשים צופים בתכניות הטלוויזיה
שחברות הטלוויזיה והכבלים החליטו שהם צריכים לצפות בהן.
האם שמתם לב שבשנים האחרונות תכניות הראליטי השונות כבשו את שעות השידור?
האם זה בשל האיכות שלהן?
או שאולי זה בגלל שיקולים כלכליים של חברות הטלוויזיה?
מרבית האנשים קוראים בעיתונים את מה שמישהו אחר החליט שחשוב שיקראו.
ומרבית האנשים מרוויחים את מה שמישהו אחר החליט שהם צריכים להרוויח.

הפתרון לכך הוא לא חיצוני.
הוא לא תלוי בגורמים חיצוניים.
הפתרון נמצא אצלנו בפנים.
הוא מתחיל בצורת החשיבה שלנו.
הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להתנקות מהווירוס המחשבתי
וליטול אחריות לחיים שלנו ולמצב הכלכלי שלנו."

**
כל הציטוטים הם מתוך "להתעורר",
ספרו החדש והמעורר של ערן שטרן,
פרי תהליך שהתהווה והתפתח אצל ערן בשנים האחרונות.

ערן ואני חברים כבר מעל 17 שנה.
נפגשנו לראשונה באינטל בפברואר 1999
ומאז אנו מלווים זה את זה בגלגולינו השונים, החיצוניים והפנימיים.
ב"להתעורר", ערן מתאר בין היתר את "נקודת האל – חזור" שלו,
אי שם ב 2004 שבה "נפל לו אסימון" משמעותי
שהשפיע מאוד על מהלך חייו ועל הקריירה שלו.

פחות או יותר באותו זמן, אולי אפילו באותו שבוע,
נפל גם אצלי אסימון משמעותי.
אני זוכר היטב את אותה שיחה שלנו באחד הערבים (ערן מארה"ב ואני מישראל)
שבה שיתפנו בהתרגשות זה את זה בחוויה ו"באסימונים" שלנו.
על "האסימונים" של ערן אפשר לקרוא ב"להתעורר".

הנה זיכרון משמעותי אחד על "אסימון" שלי,
משהו שמעולם עד כה לא כתבתי עליו:

הייתי אז מנהל פרויקטים והוזמנתי לישיבת הנהלה לצורך דיון חשוב.
הגעתי במיוחד לפתח תקווה לצורך כך,
אחרי שעות של הכנה, בהתרגשות רבה ועם דפיקות לב מואצות.
(להשתתף בישיבת הנהלה היה משהו חדש ומאתגר עבורי).
המתנתי מחוץ לחדר וחיכיתי שיקראו לי,
שיגיע זמן הדיון "שלי" (באותה ישיבה היו נושאים רבים נוספים).
הדקות חלפו, השעה המתוכננת עברה והעיכוב הקל הפך לאיחור משמעותי.
לאחר כשעה נפתחה הדלת ו… כולם יצאו.
הישיבה הסתיימה.

מעבר לכך שהדיון שהתכוננתי והגעתי אליו במיוחד לא התקיים,
אף אחד לא חשב לעדכן אותי תוך כדי הישיבה, או להתייחס אלי כשהיא הסתיימה.
המתח וההתרגשות שחוויתי התחלפו בהפתעה, בתסכול ובכעס.
משהו בי הרגיש "שקוף".
כשפניתי למנהלת משאבי האנוש שהיתה שם (היא זו שהזמינה אותי)
קיוויתי לקבל יחס כלשהו וקצת אמפטיה,
אך התגובה היתה משפט קצר שאני עדיין זוכר:

"כן… לא הגענו לנושא הזה. נמצא זמן אחר."
והמשיכה הלאה.

ככה…
קר וקצר.
בלי התנצלות.
בלי אמפטיה.
בלי לעצור.
בלי להסתכל בעיניים.
בלי שום יחס מעבר.

אני זוכר היטב את התחושה.
שוב הפתעה.
שוב כעס. שוב תסכול.
בעוצמות הולכות וגדלות.
איני חושב שאותה מנהלת משאבי אנוש היתה "רעה" או "אנוכית".
כנראה שהיא פשוט היתה עסוקה, לחוצה, או עמוסה בהרבה עניינים אחרים.
אולי סדרי העדיפויות שלה היו מסוימים, ואני לא הייתי שם ביניהם.

כשערן ואני דיברנו בהמשך אותו שבוע,
הגענו מחוויות שונות ועם "אסימונים" שונים,
אך עם הרבה "זרעים מחשבתיים" דומים.

זרעים של שינוי תודעתי משמעותי:
– ההבנה שאנו צריכים לדאוג לעצמנו ולא לסמוך בעיניים עצומות על "המערכת".
– החשיבות שבלקיחת אחריות על הבחירות שלנו ועל חיינו.
– הכמיהה לא להיות תלויים במישהו מסוים כזה או אחר שיקבע עבורנו.

אצל ערן, הדברים התפתחו בצורה מסוימת ואצלי בצורה אחרת לגמרי.

חלק מהשיעורים שנחקקו אצלי באותה תקופה,
ממשיכים ללוות אותי גם היום, כמנהל שכיר בחברה גדולה וכבעל עסק עצמאי:
– האחריות המלאה שלי לעצמי, למשפחתי, לקריירה שלי ולחיי.
– האחריות והאכפתיות לאנשים שעובדים עמי (לא משנה מה דרגתם).
– החשיבות ב"לראות אנשים" ולהתייחס לצרכים שלהם (בלי קשר לתואר ולתפקיד שלהם)
– הקריטיות של כבוד אנושי, של דיבור בגובה-עיניים ושל שוויון ערך (לבני אדם באשר הם).

יש הרבה דרכים להגשים.
יש הרבה דרכים להתעורר.
יש הרבה דרכים לביטוי עצמי ולמשמעות.
יש הרבה דרכים לחיים מלאים.

"להתעורר" של ערן שטרן.
מומלץ מאוד.

**
הזמנה לכנס :

ביום ד' 27/7 אעביר בקולנוע גלובוס מקס בקריון
הרצאת תקשורת מקרבת המיועדת לקהל של יזמים ואנשי עסקים.
את ההרצאה אני מכין במיוחד לכנס
וזו תהיה הפעם הראשונה שאעביר אותה.
בהרצאה אציג ואדגים ארבעה שלבים
לבניית מערכות יחסים עם לקוחות חדשים וקיימים
עם שלל דוגמאות, המחשות וכלים מעשיים.

ההרצאה תתקיים במסגרת כנס "לנצח על הבמה"
שמופק ע"י מט"י (המרכז לטיפוח יזמות) וסלבה מרגוליס האחת והיחידה.
לצד ההרצאה שלי תועברנה בכנס 4 הרצאות נוספות + נטוורקינג + בראנץ'
והכול במחיר של 160 ש"ח ליחיד ו 300 ש"ח לזוג.

פירוט ההרצאות, פרטים נוספים ורישום בקישור הבא
(הרישום הוא ישירות מול מט"י וסלבה, לא דרכי…)

אם תהיו שם, בואו להגיד שלום …

שבת של שלום. חיים מלאים. יום יום.

אימיילים

פעם, כשתיבת האימייל שלנו יכלה להחזיק נפח מוגבל בלבד של מידע
היינו משקיעים הרבה יותר בלסנן, לזרוק ולבחור.
פשוט לא היתה ברירה אחרת.
היום, ללא המגבלה הזו,
תיבות הדואר שלנו מלאות
בהמון המון המון אימיילים, מידע, קבצים, פרסומות ו"זבל" שאיננו צריכים
ושכנראה לעולם לא ננקה או נסדר באופן יזום.

מגבלה על שטח אחסון היא גורם מקדם לסדר, לניקיון ולבריאות.

**
חופש דיבור

בפגישה בת מספר שעות
שבה כל אחד יכול להגיד כל מה שהוא רוצה בכל רגע נתון,
מרוויחים הרבה ביטוי עצמי ואולי גם תחושת מעורבות מוגברת.
לעומת זאת,
בפגישה שבה מוגדר סבב התייחסויות מוגבל בזמן לכל משתתף,
כנראה שהמילים וההתייחסויות תיבחרנה יותר בקפידה.

מגבלת דיבור יכולה להיות גורם מקדם למיקוד ולהתקדמות.

**
סוללה

כשהסוללה שלנו מלאה, המטען בהישג יד ויש חשמל באזור,
נרשה לעצמנו לגלוש, לשוטט, להימרח ולצ'טט בצורה חופשית.
כשנותרו לנו רק 18%, ללא מטען וללא חשמל,
נבחר בקפידה איך לנצל את המשאב היקר הזה
וכל רגע של שימוש יזכה ליראת הכבוד הראויה לו.
לא נבזבז זמן סוללה על "סתם דברים".

מגבלת סוללה יכולה להיות גורם מקדם לאפקטיביות וליצירתיות.

**
חיים

כשאנו חושבים שאנו כאן לנצח ואיננו מבינים שעוד רגע זה ייגמר,
קל לנו לבזבז אנרגיית חיים ותשומת לב על הרבה מאוד דברים ועניינים.
כשאנו מאמינים שהכול מובן מאליו,
קשה לנו לראות, להעריך, לחגוג ולהוקיר את כל מה שמתקיים כרגע.
כשאנו מבינים שאנו כאן לזמן קצר וששום דבר אינו מובן מאליו,
החיים הופכים להיות יותר מלאים, פלאיים, מרגשים ויקרים.

מגבלת חיים (משך או איכות)
יכולה להיות גורם מקדם לנוכחות, לרוגע, לשמחה ולהשקעה בדברים החשובים באמת.

חיים מלאים. יום יום.

כשמדובר ברימון יד,
שחרור הנצרה היא נקודת אל – חזור.
ניתן להמשיך להחזיק את הרימון ככל שרוצים
אך לא ניתן להחזיר את הנצרה למקומה.

נקודת האל – חזור הבאה תהיה זריקת הרימון.
מרגע שזה קורה, שעון שלוש השניות מתחיל לתקתק.
סופרים 21, 22, 23 ומחכים לפיצוץ.

כשהרימון תקין, הפיצוץ מגיע.
תמיד כשלוש שניות מרגע עזיבת היד.
לא שתיים וגם לא שבע.

**
במערכות יחסים זה קצת שונה:

א. "פיצוץ" יכול לקרות באופן מיידי, תוך עשירית שניה,
אם מישהו אומר משפט שמהווה טריגר או "שחרור נצרה" עבורך.

ב. "פיצוץ" יכול לקרות גם אחרי דקות, ימים, שבועות או חודשים.
הזמן מדריכה להתפוצצות אינו קבוע.

ג. כבני אדם, איננו תלויים בטכנולוגיה או בשעון שלוש שניות כלשהו.
ברמה מסוימת, אף נקודה איננה נקודת – אל חזור.
בכל רגע נתון יש לנו את היכולת לבחור את המילים ואת המעשים שלנו,
אשר תורמים ישירות להתפתחות או להתדרדרות האירוע.

**
שתי מיומנויות שכדאי לפתח :

1. להפסיק להאשים אחרים ב"רימונים" שהם משליכים לעברנו
ובכך שהם הגורמים למה שאנו חושבים, מרגישים, אומרים ועושים.

2. לצאת ממצב "אוטומט" כשטריגר שלנו מופעל או כפתור שלנו נלחץ.
ליצור מרווח בטחון המאפשר הגברת שליטה, לקיחת אחריות ובחירה מודעת בתגובה.

חיים מלאים. יום יום.