בשבת שבמהלך סוכות נוהגים לקרוא בבתי הכנסת את מגילת קהלת.
בפרק ג' ניתן למצוא את הפסוקים הבאים:
"לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.
עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת;
עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.
עֵת לַהֲרוֹג, וְעֵת לִרְפּוֹא;
עֵת לִפְרוֹץ, וְעֵת לִבְנוֹת.
עֵת לִבְכּוֹת, וְעֵת לִשְׂחוֹק;
עֵת סְפוֹד, וְעֵת רְקוֹד.
עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים;
עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.
עֵת לְבַקֵּשׁ, וְעֵת לְאַבֵּד;
עֵת לִשְׁמוֹר, וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.
עֵת לִקְרוֹעַ, וְעֵת לִתְפּוֹר;
עֵת לַחֲשׁוֹת, וְעֵת לְדַבֵּר.
עֵת לֶאֱהֹב, וְעֵת לִשְׂנֹא;
עֵת מִלְחָמָה, וְעֵת שָׁלוֹם."
הרעיון המרכזי המובא בפסוקים האלה נוגע בטבע של השתנות החיים, בחשיבות של אי-היאחזות ובקבלת המקום שאנו נמצאים בו כרגע.
ביום ראשון השבוע, ערב חזרת החטופים החיים, נשאה רייצ'ל גולדברג-פולין (אימו של הירש שנחטף פצוע ממסיבת הנובה בשבעה לאוקטובר, ושרד 330 ימים בשבי עד שנרצח) נאום מרגש בן 7 דקות.
בדבריה היא מזכירה את הפסוקים מקהלת ומציעה, שבשונה מהמסר בקהלת,
אנחנו נמצאים בימים מיוחדים שבהם עלינו לשאת את הסתירות ולחוות את הניגודים השונים זה לצד זה, בעת ובעונה אחת.
בימים האלה לדוגמה, עלינו גם לבכות וגם לשחוק, גם לחבק וגם לתת מרחב, גם לחשות וגם לדבר, גם לספוד וגם לרקוד.
הזמן כרגע הוא לגם וגם, וזה לא פשוט.
רייצ'ל וג'ון פולין שכלו את הירש בנם לפי יותר משנה.
מאז זכיתי להקשיב להם, לצפות בהם, ולשבת לצידם במשמרות 101,
כשהם מקפידים להגיע ולתמוך במשפחות החטופים.
הזוג הזה מעורר בי השראה עצונה ומבטא תמיד קול אנושי צלול, חומל, עניו,
ועם זאת גם חד, אמיץ ונחוש שחודר בשקט ובעוצמה רבה ללב ולנשמה.
ניתן ומומלץ מאוד לצפות בנאום המלא כאן.
**
לפני כחצי שנה, בפסח השנה, לאחר הקשבה לשני פודקסטים שרייצ'ל התראיינה בהם,
פירסמתי פוסט בשם "חמישה דברים שלקחתי מרייצ'ל גולדברג פולין השבוע".
הנקודה החמישית שציינתי בו (מתוך דבריה של רייצ'ל) היתה "כהרף עין", וכך כתבתי:
"רייצ'ל מזכירה את הביטוי "כהרף עין" המופיע מספר פעמים בספרות היהודית,
ומסבירה את הרעיון ששינוי גדול (למשל מעבדות לגאולה) יכול להתבצע באופן בלתי צפוי ובמהירות.
ההכרה באפשרות הזו מחזקת ומחדדת את החשיבות של להמשיך לעשות את העבודה שלנו ולא להתייאש.
בחיבור למה שקורה עכשיו, גם כשאנו לא רואים את זה או מאמינים בכך,
ייתכן שאנחנו במרחק נגיעה מהסכם כולל וחזרה מיידית של כל 59 החטופים.
ראינו את זה קורה חלקית לפני מספר שבועות כשנשיא ארה"ב הפעיל לחץ בכיוון.
זה יכול לקרות שוב ובאופן מלא, כהרף עין."
הרף העין שרייצ'ל דיברה עליו באפריל (ולא הפסיקה להזכיר אותו מאז),
התגשם השבוע עם חזרתם של עשרים חטופים חיים ועוד תשעה חטופים חללים.
**
לפני כעשרה ימים טסתי עם בני רועי לטיול בן כשבוע בגאורגיה.
נחתנו בטביליסי ב7.10 בשעות אחה"צ, עשינו צ'ק אין למלון, והלכנו לאכול משהו.
באותו לילה, צפיתי מחדר המלון בטקס הזיכרון העוצמתי שארגנו משפחות החללים ותנועת "קומו".
הדמעות זרמו, הלב התמלא והתקשיתי להירדם באותו לילה.
מספר בקרים לאחר מכן קיבלנו את הידיעה המרגשת על חתימת ההסכם,
שלצד התקווה עוררה גם לא מעט חשש ודריכות.
ביום שני השבוע זכינו לחזות, עדיין מגאורגיה, בחזרת כל החטופים החיים.
לצד השמחה וההתרגשות העצומות עלו בי עצב ואבל עמוקים שעדיין נוכחים:
על מה שהיה, על מה שהווה, וגם על מה שיכול היה להיות וכבר לא יהיה.
במהלך שבוע אחד חווינו פה מהלך אנרגטי רגשי ואינטנסיבי,
מעברי "כהרף עין" בין מציאויות שונות שההתגשמות שלהן אינה מובנת מאליה.
השבוע הזה מלמד אותנו שיעור גדול בענווה ובחמלה,
וגם מאפשר לנו לחוות בצורה ישירה את העוצמות והניגודים שהלב שלנו מסוגל להכיל.
**
שאלו אותי אם לא הפריע לי להיות בחו"ל בשבוע כזה,
אם לא הרגשתי פספוס לצפות בהכול מרחוק ולא לחוות את זה בזמן-אמת מהכיכר.
התשובה שלי היא ממש ממש לא.
הרגשתי מחובר והשמחה שלי היתה עצומה.
חלקכם כתבתם לי בהתרגשות על התחושות הטובות "שהייתם שם" בחודשים האחרונים לצד משפחות החטופים, גם כשבכיכר היו פחות מארבע מאות אלף איש.
אני שותף לתחושה הזאת שלכם וחוגג אותה לצדכם בענק.
מרגיש לי שחשוב במיוחד להיות עם המשפחות ברגעים נמוכים ובתקופות קשות ומייאשות, כשיש ברחובות הרבה פחות אנשים.
המשימה עדיין לא הושלמה, 19 חטופים חללים עדיין לא כאן.
מלאכת הריפוי, הטיפול, התמיכה, הבניה והשיקום הנדרשת היא אינסופית.
לכל אחד מאיתנו יש בתקופה הקרובה תפקיד חשוב, אחריות אדירה ופוטנציאל השפעה עצום.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר
