גם וגם עכשיו (בין קהלת לרייצ'ל גולדברג-פולין)

בשבת שבמהלך סוכות נוהגים לקרוא בבתי הכנסת את מגילת קהלת.
בפרק ג' ניתן למצוא את הפסוקים הבאים:

הרעיון המרכזי המובא בפסוקים האלה נוגע בטבע של השתנות החיים, בחשיבות של אי-היאחזות ובקבלת המקום שאנו נמצאים בו כרגע.

ביום ראשון השבוע, ערב חזרת החטופים החיים, נשאה רייצ'ל גולדברג-פולין (אימו של הירש שנחטף פצוע ממסיבת הנובה בשבעה לאוקטובר, ושרד 330 ימים בשבי עד שנרצח) נאום מרגש בן 7 דקות.

בדבריה היא מזכירה את הפסוקים מקהלת ומציעה, שבשונה מהמסר בקהלת,
אנחנו נמצאים בימים מיוחדים שבהם עלינו לשאת את הסתירות ולחוות את הניגודים השונים זה לצד זה, בעת ובעונה אחת.
בימים האלה לדוגמה, עלינו גם לבכות וגם לשחוק, גם לחבק וגם לתת מרחב, גם לחשות וגם לדבר, גם לספוד וגם לרקוד.
הזמן כרגע הוא לגם וגם, וזה לא פשוט.

רייצ'ל וג'ון פולין שכלו את הירש בנם לפי יותר משנה.
מאז זכיתי להקשיב להם, לצפות בהם, ולשבת לצידם במשמרות 101,
כשהם מקפידים להגיע ולתמוך במשפחות החטופים.

הזוג הזה מעורר בי השראה עצונה ומבטא תמיד קול אנושי צלול, חומל, עניו,
ועם זאת גם חד, אמיץ ונחוש שחודר בשקט ובעוצמה רבה ללב ולנשמה.

ניתן ומומלץ מאוד לצפות בנאום המלא כאן

**
לפני כחצי שנה, בפסח השנה, לאחר הקשבה לשני פודקסטים שרייצ'ל התראיינה בהם,
פירסמתי פוסט בשם "חמישה דברים שלקחתי מרייצ'ל גולדברג פולין השבוע".

הנקודה החמישית שציינתי בו (מתוך דבריה של רייצ'ל) היתה "כהרף עין", וכך כתבתי:

"רייצ'ל מזכירה את הביטוי "כהרף עין" המופיע מספר פעמים בספרות היהודית,
ומסבירה את הרעיון ששינוי גדול (למשל מעבדות לגאולה) יכול להתבצע באופן בלתי צפוי ובמהירות.
ההכרה באפשרות הזו מחזקת ומחדדת את החשיבות של להמשיך לעשות את העבודה שלנו ולא להתייאש.
בחיבור למה שקורה עכשיו, גם כשאנו לא רואים את זה או מאמינים בכך,
ייתכן שאנחנו במרחק נגיעה מהסכם כולל וחזרה מיידית של כל 59 החטופים.
ראינו את זה קורה חלקית לפני מספר שבועות כשנשיא ארה"ב הפעיל לחץ בכיוון.
זה יכול לקרות שוב ובאופן מלא, כהרף עין."

הרף העין שרייצ'ל דיברה עליו באפריל (ולא הפסיקה להזכיר אותו מאז),
התגשם השבוע עם חזרתם של עשרים חטופים חיים ועוד תשעה חטופים חללים.

**
לפני כעשרה ימים טסתי עם בני רועי לטיול בן כשבוע בגאורגיה.
נחתנו בטביליסי ב7.10 בשעות אחה"צ, עשינו צ'ק אין למלון, והלכנו לאכול משהו.
באותו לילה, צפיתי מחדר המלון בטקס הזיכרון העוצמתי שארגנו משפחות החללים ותנועת "קומו".
הדמעות זרמו, הלב התמלא והתקשיתי להירדם באותו לילה.

מספר בקרים לאחר מכן קיבלנו את הידיעה המרגשת על חתימת ההסכם,
שלצד התקווה עוררה גם לא מעט חשש ודריכות.

ביום שני השבוע זכינו לחזות, עדיין מגאורגיה, בחזרת כל החטופים החיים.
לצד השמחה וההתרגשות העצומות עלו בי עצב ואבל עמוקים שעדיין נוכחים:
על מה שהיה, על מה שהווה, וגם על מה שיכול היה להיות וכבר לא יהיה.

במהלך שבוע אחד חווינו פה מהלך אנרגטי רגשי ואינטנסיבי,
מעברי "כהרף עין" בין מציאויות שונות שההתגשמות שלהן אינה מובנת מאליה.

השבוע הזה מלמד אותנו שיעור גדול בענווה ובחמלה,
וגם מאפשר לנו לחוות בצורה ישירה את העוצמות והניגודים שהלב שלנו מסוגל להכיל.

**
שאלו אותי אם לא הפריע לי להיות בחו"ל בשבוע כזה,
אם לא הרגשתי פספוס לצפות בהכול מרחוק ולא לחוות את זה בזמן-אמת מהכיכר.

התשובה שלי היא ממש ממש לא.
הרגשתי מחובר והשמחה שלי היתה עצומה.

חלקכם כתבתם לי בהתרגשות על התחושות הטובות "שהייתם שם" בחודשים האחרונים לצד משפחות החטופים, גם כשבכיכר היו פחות מארבע מאות אלף איש.
אני שותף לתחושה הזאת שלכם וחוגג אותה לצדכם בענק.
מרגיש לי שחשוב במיוחד להיות עם המשפחות ברגעים נמוכים ובתקופות קשות ומייאשות, כשיש ברחובות הרבה פחות אנשים.

המשימה עדיין לא הושלמה, 19 חטופים חללים עדיין לא כאן.

מלאכת הריפוי, הטיפול, התמיכה, הבניה והשיקום הנדרשת היא אינסופית.
לכל אחד מאיתנו יש בתקופה הקרובה תפקיד חשוב, אחריות אדירה ופוטנציאל השפעה עצום.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

משאיות בדרך הצבאית

לפני כמה ימים רועי ואני נחתנו בגיאורגיה לטיול של אבא ובן.
אחד הכבישים המומלצים לביקור כאן נקרא "הדרך הצבאית" והוא מחבר בין טבליסי הבירה לבין עיירה צפונית בשם קזבגי.
זוהי דרך נוף יפה ומפותלת בת כמאה ושישים ק"מ שהנסיעה בה אורכת מספר שעות.
כשיצאנו לדרך ועזבנו את טביליסי הבנו עד כמה הדרך הזאת פופולרית –
בשעה הראשונה נסענו במהירות ממוצעת של 40 קמ"ש או פחות,
כשהדבר העיקרי שרואים זה לא הנוף אלא את המכוניות שלפניך ואת זאת שמנסה לעקוף אותך,
ולהצליח להשתחל חזרה לנתיב לפני שהרכב שמגיע ממול יפגע בה.

הדרך הצבאית משמשת גם הרבה משאיות.
בשליש הראשון של הנסיעה מצאנו את עצמנו כמעט בכל רגע נתון תקועים מאחורי משאית,
שמפאת רוחבה וגובהה מסתירה גם את השמיים.
הדחף שעולה בך כשאתה תקוע מאחורי משאית הוא לעקוף אותה –
"אם רק אעקוף את המשאית הזאת, דברים ישתפרו".
ואז, אתה משקיע לא מעט אנרגיה בלעקוף,
לפעמים במשך כמה דקות ארוכות עד שתנאי הכביש והתנועה מאפשרים,
מרגיש תחושת הקלה כשאתה מצליח,
רק בכדי לגלות דקה לאחר מכן, שאתה תקוע שוב מאחורי משאית נוספת.

**
לאחר כעשרים דקות של נסיעה,
שמתי לב שמרבית תשומת הלב שלי שקועה במשאיות וברכבים האחרים,
בתנועה האיטית והעמוסה, ובפער הציפיות המתסכל בין מה שדמיינתי לבין מה שאני חווה עכשיו.

כשקלטתי את זה, החלטתי לנסות משהו אחר:
שמרתי על קצב נסיעה יחסית קבוע, תוך כדי שאני מנסה ליצור לעצמי שדה ראייה רחב ככל האפשר.

איך עושים את זה? ממש פשוט –
אני שומר מספיק מרחק ממשאית או מרכב גבוה שחוסמים לי את שדה הראייה,
כך שאוכל לראות את הנוף שלפניי ואת השמיים, להנות מהפלייליסט הנהדר ומהשיחה עם רועי. 
למרווח הזה שביני לבין המשאית משתחלות מדי פעם מכוניות שעוקפות אותי,
רק שכרגע במקום תסכול זה מעורר בי שמחה,
כיוון שכל מכונית כזו עוזרת לי לשמור על שדה הראייה שלי.

השינוי הזה המחיש והזכיר לי שאין לי שליטה על הרכבים האחרים ועל העומס בכביש,
אבל אני בהחלט יכול לבחור איך לנסוע ובמה למקד את תשומת הלב שלי בתנאים הללו.

**
תוך כדי הנסיעה אמרתי לרועי שנראה לי שגם בחיים יש לנו "משאיות" כאלה:
כמעט בכל רגע נתון יש עניין "שתקוע" לנו ומעורר בנו אי-נחת, חשש או כעס.
העניין הזה מושך את תשומת הלב שלנו ואנחנו עסוקים בלהתגבר עליו,
ואז, לאחר שהצלחנו "לעקוף" אותו, מופיע מייד עניין אחר שאנחנו תקועים בו עכשיו.
אפשר להעביר חיים שלמים תוך התמקדות במה שמפריע לנו ומדאיג אותנו,
ולפספס את הנוף היפה ואת החברה הנעימה.

בדומה לנסיעה "בדרך הצבאית", גם בחיים אנחנו לא שולטים בחלק גדול ממה שקורה סביבנו,
ועדיין יש לנו יכולת עצומה לבחור איך אנחנו חושבים, מרגישים ופועלים בתנאים הללו.

גם בחיים המטרה אינה לשפר מיקום יחסי (לעקוף את הרכב שלפני),
אלא להתמקד במה שחשוב, להתקדם לכיוון רצוי ולהנות מהדרך.

**
את הבשורה על חתימת ההסכם, קיבלתי בבוקר חמישי,
כשהתעוררתי מול הפסגה המושלגת של הר הקזבגי על רקע שמיים תכולים ומדהימים.

אל השמחה, ההתרגשות והכרת התודה העצומות שהתעוררו בי,
הצטרפו גם הרבה עצב, חמלה והכרה במורכבות של הדברים.

החתימה היא "משאית ענקית" שעקפנו, וממש ממש חשוב שזה קרה,
אבל זה רק עוד צעד בדרך, ולא הסוף של שום דבר.

הלוואי הלוואי שכל החטופים יחזרו בקרוב.
אם זה יקרה, חשוב מאוד לזכור,
שעבורם ועבור המשפחות שלהם הדרך עוד ארוכה, מורכבת ומפותלת.

ואם זה יקרה (הלוואי הלוואי הלוואי),
חשוב לזכור שיש הרבה מאוד משפחות שיקיריהם נהרגו או נרצחו ולא יחזרו,
והרבה מאוד פצועים בגוף ובנפש שמתמודדים עם אתגרים לא פשוטים,
והמון אנשים ומשפחות שהמלחמה הזאת משפיעה על מערכות היחסים, הפרנסה והעבודה שלהם.

ואם מסיבה כלשהי יחזרו רק חלק מהחטופים,
אז לצד השמחה ותחושת ההקלה העצומות של חלק מהמשפחות,
יהיה גם המון פחד, חוסר אונים וכאב עצומים של משפחות אחרות.

**
הכינו את עצמכם:

בכל רגע נתון יהיו כמה "משאיות" ועניינים שתקועים לנו בדרך.
בכל תסריט שהוא יהיו גם חגיגה וגם אבל, גם שמחה וגם עצב, גם הכרת תודה וגם פחד.

אנחנו לא יודעים איך דברים יתפתחו ואין לנו שליטה על התנאים.
הדבר שאנחנו יכולים לשלוט בו הוא הבחירות, המחשבות והפעולות שלנו.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם, ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

להסתובב בעולם (לזכרה של ג'יין גודול)

השבוע הלכה לעולמה בגיל 91 ג'יין גודול, אנתרופולוגית, סופרת, חוקרת שימפנזים ופעילה למען זכויות בעלי חיים.

לפני שנים נתקלתי בציטוט שלה, ואני חושב שמאותו רגע שבו קראתי אותו לראשונה,
הוא "נזרע" בתוכי, היכה שורש והתחיל לגדול ולהתפתח.

הציטוט הוא:
“You cannot get through a single day without having an impact on the world around you.
What you do makes a difference, and you have to decide what kind of difference you want to make.”

ובתרגום לעברית:
"אתם לא יכולים לעבור יום אחד מבלי להשפיע על העולם שסביבכם.
מה שאתם עושים משנה, ועליכם להחליט איזה סוג של שינוי אתם רוצים ליצור".

בכל יום נתון אנחנו פוגשים אנשים רבים: בבית, בעבודה, ברחוב, ברשתות החברתיות, בכביש.

מפגש אנושי יכול להתרחש במהלך שניה או במשך שעה,
במבט, בדיבור, בכתיבה, במגע או במעשה,
עם זרים או עם בני משפחה וחברים.

אין מפגשים נייטרליים.

מה שאנחנו עושים משנה ובכל מפגש שכזה אנחנו משפיעים:
מחזקים או מחלישים, מרימים או מורידים, מקרבים או מרחיקים.

בכל יום אנחנו עוברים דרך מאות מפגשים, ובכל שנה דרך מאות ימים.

**
יש משהו רדיקלי במחשבה הזאת, המנוגדת לתפיסה שלפיה אנחנו חסרי אונים,
שהשפעתנו זניחה או שמה שאנחנו עושים לא באמת משנה.

היא מנוגדת לאג'נדה של בעלי עניין מסוימים, שמעדיפים שנחשוב שאנחנו חלשים וחסרי השפעה,
והיא גם מנוגדת לנטייה שלנו לעשות לעצמנו "הנחות" כי "מה זה כבר משנה".

חשוב להכיר באחריות שלנו,
להיות מודעים להשפעה שאנו יוצרים בכל מפגש,
ולבחור איך אנחנו רוצים להשפיע על אנשים ועל העולם.

**
עם השנים פיתחתי לעצמי שני יישומים עיקריים לשימוש ברעיון הזה של ג'יין גודול,
שמסייעים לי, מחזקים אותי ומעודדים אותי להתמיד:

האחד – הכרה בהשפעה האינסופית והמוגבלת שלנו:
מכיוון שבכל מפגש אנחנו משפיעים, ושייתכן שאדם שהשפענו עליו מעביר הלאה את "האדוות שלנו",
אנחנו לא באמת יודעים מה גבולות ההשפעה שלנו והיכן היא מסתיימת.
לצד זאת, אנחנו לא היחידים המסתובבים בעולם ומשפיעים,
ובמצבים מסוימים השפעתם של אחרים גדולה משלנו.
מכאן, שעלינו להמשיך לעשות את עבודתנו ככל שיידרש (מפגש אחר מפגש),
גם אם הדברים מתפתחים בצורה שונה מזו שאנו מקווים לה.
"השפעה אינסופית מוגבלת" היא תזכורת ענווה ומעוררת תקווה למקומנו בעולם.

השני – מיקוד במפגש הקרוב:
אם אין מפגשים נייטרליים ובכל מפגש אנחנו יוצרים שינוי,
חשוב להתמקד במפגש הקרוב, ולהתכוונן לשינוי שברצוננו ליצור.

המסר הנוכחי שאני כותב כרגע, יישלח בעוד כמה דקות לאלפי אנשים.
זו דוגמה למפגש וירטואלי מרובה משתתפים.
איזו השפעה ושינוי אני רוצה ליצור במפגש הזה?

**
אנחנו לא יכולים לעבור יום אחד מבלי להשפיע על העולם שסביבנו.
מה שאנחנו עושים משנה, ועלינו להחליט איזה סוג של שינוי אנחנו רוצים ליצור.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בבקשה קראו לי בשמותיי האמיתיים

לפני שנים קראתי את השיר "בבקשה, קראו לי בשמותי האמיתיים" שנכתב על ידי טיך נהאת האן, נזיר הזן ופעיל השלום הוויטנאמי.
אני מאמין שהשיר היווה סוג של זרע מחשבתי-תפיסתי משמעותי עבורי,
שבין היתר הוביל לתובנות שהלכו והתגבשו, לחמלה ולהבנת האחר שהלכה והעמיקה.

הנה חלק מהשיר, בתרגומה של ענת צחור:

ניתן לקרוא את השיר המלא באתר של ענת בקישור הבא.

**
כשקראתי את השיר הזה לראשונה לפני שנים, מצאתי אותו מעורר השראה ומאתגר.

ההשראה מגיעה מההסתכלות הלא שיפוטית ובעלת האמפתיה העמוקה לאנשים וליצורים החיים סביבנו.
השיר גרם לי לחשוב שאנחנו כנראה מחוברים יותר מכפי שנראה לנו,
ושבתנאים ובנסיבות אחרים, אם היינו ב"נעליהם" של אלו שאנו מביטים בהם,
סביר מאוד להניח שהיינו מתנהגים כמוהם.

טיך נהאת האן מתחיל בתיאורים מעולם הטבע שקל יותר להתחבר אליהם ושמעוררים פחות התנגדות,
וממשיך משם לזוגות של תיאורים אנושיים שלרוב נחווים אצלנו כקורבן ותוקף,
ושלרוב מעוררים בנו הרבה עצב, כעס וכאב:
הילד הרעב באוגנדה וסוחר הנשק ש"מתדלק" את המלחמה שם,
ילדה קטנה הנאנסת על ידי שודד ים ומתאבדת, ושודד הים שאנס אותה,
פוליטיקאי מושחת ורב-עוצמה במדינה כלשהי, ואזרח שנכלא וגוסס במחנות העבודה באותה מדינה.

האתגר מתבטא בקושי שלנו להבין אנשים המייצגים עבורנו רוע ותוקפנות: סוחרי נשק, שודדי ים אנסים ופוליטיקאים מושתתים.
ברובנו תתעורר באופן טבעי התנגדות עזה להבין את הרע התוקפני והמושחת שפוגע באנשים,
שכן ברמה מסוימת הבנה היא נתינת לגיטמציה למעשים הבלתי נסבלים שלו.

אבל טיך נהאת האן לא עוצר כאן, הוא לוקח את זה עוד צעד אחד קדימה:
זה מעבר ללהבין את האחר, זה להבין שבנסיבות ובתנאים שונים, אנחנו היינו האחר.
זו נקודה שקשה לתפוס אותה, או להתחבר אליה.

**
בספרו "אמנות החיים" טיך נהאת האן מרחיב על דוגמת הפיראט והילדה, ומאפשר לנו להבין אותו קצת יותר:

**
לעיתים, במהלך סדנאות כשאני משתף בדוגמה הזאת,
לחלק מהמשתתפים קשה להתחבר אליה והיא "מקפיצה" את החדר.
מבחינתם, אונס ורצח הם קווים אדומים שאסור להבין או לקבל.
חלקם מאמינים שעצם הניסיון להבין, נותן לגיטימציה לפעולות דומות.

יש הבדל עצום בין להבין, לבין להסכים או לקבל.
אני יכול להבין (או לנסות להבין) אדם כלשהו, וגם לא להסכים עם דרכו או לפעול להפסקת מעשיו.
במקרה כזה המוטיבציה שלי תהיה להגן על עצמי, ואולי גם עליו, ולא להעניש, "לחנך" או לנקום.
כשאנו פועלים מתוך הבנה וחמלה, אנו מנסים לתת מענה לצרכים החשובים שלנו וגם של אחרים.
כשאנו פועלים מתוך כעס ושנאה, אנו מנסים לפגוע באלו שאנו מזהים כאויבים שאחראים לסבלנו.

**
כשכתבתי על הנושא הזה בעבר, זה היה לפני המלחמה הנוכחית,
ולפני השנים האינטנסיביות והסוערות שחווינו מאז הקורונה.

התחברתי מאוד לרעיון המרכזי של השיר, אבל הדוגמאות הקשות היו קצת "רחוקות":
רעב ומלחמות באוגנדה, פיראטים, אונס וחטיפות ילדים במזרח, משטרים מושחתים ומאסרים פוליטיים.

השבוע, השיר הזה קפץ לי שוב, והפעם עם חיבורים למה שמרגיש הרבה יותר קרוב ומוחשי עבורי עכשיו.

בדופק מואץ ניסיתי לשכתב חלק מהתיאורים וליצור לעצמי את הגירסה הנוכחית שלי לשיר.

"בבקשה, קראו לי בשמותי האמיתיים", רשימה חלקית:

אני החטוף במנהרות, אני בת הזוג ואם החטוף שמחכה לשובו, אני החוטף במנהרות.
אני לוחם צהל ואני החמאסניק שנלחמים בשדה הקרב עכשיו.
אני ההורה המודאג שלא ישן ומחכה לבנו ואני ההורה השכול שכבר לא יראה את בנו.
אני ההורה שלא יכול להאכיל את ילדו ולגונן עליו ואני הילד הרעב שאין לו בית.
אני הלוחם או האזרח שנפצע בגוף ובנפש ואני המטפל שמנסה לעשות כמיטב יכולתי עם ובלי ציוד.
אני האזרח הקטן. אני הפוליטיקאי. אני הקצין הבכיר.
אני השופט. אני הנאשם.

**
אני מאמין שהשילוב של שתי התובנות הבאות השפיע ומשפיע מאוד על חיי:

"בנסיבות ובתנאים שונים אנחנו היינו האחר" + "אם הייתי במקומך, הייתי פועל בדיוק כמוך."

עם השנים פיתחתי לעצמי תהליך חשיבתי בן 5 שלבים שמסייע לי להחזיק את המורכבות הזאת גם במצבים אינטנסיביים ומקפיצים במיוחד:

1. אם הייתי במקומך הייתי נוהג בדיוק כמוך.
2. המקום שלי שונה מהמקום שלך עכשיו. אני לא במקומך.
3. הצרכים שלי והצרכים שלך חשובים באותה מידה.
4. אני יכול לקבל אותך כאדם, להבין את ההתנהלות שלך, וגם לא לקבל את פעולותיך.
5. מתוך המקום הזה אני פועל עכשיו.

קצת יותר ענווה, חמלה, לקיחת אחריות והחזקת מורכבות ממש חשובים בתקופה הזאת.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Shit Happens

תרגום המילה Resilience לעברית הוא משהו באזורים של גמישות, כושר התאוששות וחוסן נפשי.
בדרך כלל משתמשים במונח הזה בהקשרים של התמודדות עם מצבים קשים.
היכולת/מיומנות הזו נחשבת לאחת החשובות ביותר להישרדות בריאה לאורך זמן.

לוסי הון (Lucy Hone) חקרה במשך שנים תפקוד של אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים.
ואז, לאחר אירוע אישי טראגי ולא צפוי היא מצאה עצמה "בצד השני": חווה את זה ומתמודדת עם זה, בשונה ממתבוננת על זה מהצד.

לוסי מציינת 3 דרכי חשיבה ופעולה מרכזיות המאפיינות אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים.
לדבריה, שלוש הדרכים הללו מעשיות, זמינות וקריטיות להישרדות במצבים קשים:

1. אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים מבינים שסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ושדברים לא נעימים קורים. Shit Happens.
כשמשהו כואב, מאתגר, עצוב או לא רצוי קורה בחייהם (לדוגמא: מוות, מחלה, פרידה, פיטורים, פגיעה ברכוש או בגוף),
הם אינם שואלים את עצמם "למה זה קרה דווקא לי?" או "למה זה מגיע לי?"
הם מבינים שהאירועים הללו הם חלק מהחיים, משהו שכולם חווים בצורה כזו או אחרת, ואינם לוקחים אותם באופן אישי.

2. אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים ממש טובים בלבחור בקפידה במה הם ממקדים את תשומת לבם.
הם לוקחים אחריות על המחשבות שלהם, בוחרים להתמקד בחצי הכוס המלאה,
ובמה שניתן לעשות בכדי להתמודד עם המצב ולהתקדם.

3. אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים שואלים את עצמם: "האם מה שאני עושה מסייע לי או פוגע בי?"
מתוך הבנה שכולנו בני אדם ושהמשאבים האישיים שלנו חשובים ומוגבלים,
הם מתעדפים פעולות שמסייעות להם ומרימות אותם.

**
הנה שלושת העקרונות בתמציתיות ובמילים שלי:

1. קבלה:
סבל ואובדן הם חלק מהחיים וככה זה. אין לנו שליטה על מה שקורה.

2. מיקוד במה שקורה:
לקיחת אחריות על המחשבות והפעולות שלנו לשיפור המצב.

3. מיקוד בעצמנו:
הלגיטימציה לבחור במה שעושה לנו טוב ומחזק אותנו.

**
דוגמא ברוח הימים הללו להמחשה של איך העקרונות הללו יכולים לבוא לידי ביטוי:

נניח שהבית נפגע מהדף של נפילת טיל באזור ולא נוכל לגור בו בתקופה הקרובה.

1. Shit Happens
זה היה מפחיד וחלק מבני המשפחה עדיין בחוויה הזו,
בתקופה הקרובה ניאלץ לגור במקום אחר שכנראה לא יהיה הכי נוח,
כנראה שתהיה לנו פה הוצאה לא מתוכננת על תיקון.
הלוואי שזה לא היה קורה, אבל זה קרה. זה מה יש.

2. מיקוד תשומת לב בחצי הכוס המלאה ובמה שניתן לעשות:
מזל שרק הבית נפגע ושאנחנו בריאים ושלמים.
תודה לכל כך הרבה אנשים שדואגים ועוזרים לנו עכשיו.
מה ניתן לעשות כדי להרגיע את המשפחה?
במי ניתן להיעזר כדי לייצר תנאים בסיסיים למגורים ולהתנהלות בימים הקרובים עד שנתאפס על עצמנו ונטפל במה שצריך?

3. מיקוד בעצמנו:
מה יעשה לי טוב, יחזק וירים אותי עכשיו?
ארוחה טובה ומזינה? שיחה עם חבר קרוב? חיבוק מחברה? למצוא חצי שעה זמן לעצמי?
להרשות לעצמי לא לחזור לאנשים שמחפשים אותי ואין לי קשב אליהם עכשיו?
לדחות לאחר כך כל מה שלא קריטי ליומיים הקרובים? 

**
אם הנושא הזה מעניין אתכם אני ממליץ לכם לצפות בהרצאת הטד המלאה של לוסי,
שבה היא חולקת את הסיפור האישי שלה ומסבירה על שלושת המאפיינים הללו.

הימים הללו, עם כל האתגרים והמורכבויות שהם מביאים,
מספקים אינספור הזדמנויות לתרגל את שלוש העקרונות של לוסי הון.
כל תרגול שכזה, גם משפר את התחושה שלנו בהווה,
גם מפתח לנו את שרירי החוסן וההתמודדות לעתיד,
ואולי גם מהווה דוגמא אישית והשראה למי שסביבנו.

**
תודה גדולה לכוחות הביטחון, התמיכה, הרפואה וההצלה על העבודה הכל כך חשובה שהם עושים מסביב לשעון בימים אלו.

53 חטופות וחטופים עדיין בעזה.
מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

א"ב לחיים – בין ויקטור פרנקל לסטיבן קובי

הפעם הראשונה שקראתי את "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" היתה לפני קרוב לשלושים שנה.
אני לא בטוח איך הגעתי לספר הזה, אבל אני ממש זוכר סיטואציה קונקרטית שלי קורא בו.
הייתי אז בן 26 או משהו כזה, כשנה לאחר השחרור מהצבא,
זמן קצר לאחר שמאיה ואני עברנו לגור בחיפה לקראת תחילת לימודיי בטכניון.
אני ממש יכול לראות את עצמי יושב על כסא בסלון, בגבי לטלויזיה ולמטבח,
רגליי על המסילות של חלון ההזזה שמאחורי הספה,
משקיף על היער של רמות ספיר, מרגיש את הבריזה החיפאית הנעימה של שעות אחה"צ.
המבט שלי נע לסירוגין בין הנוף שמולי לבין הספר שאני מחזיק,
המחשבות רצות בין המילים של הספר לאסוציאציות שעולות לי בחיבור שלהם לחיי.
באותם רגעים משהו בי ממש מתרגש, כשאני קולט שיש פה משהו מיוחד וחזק עבורי שהולך להשפיע עלי מאוד.
סוג של גילוי.

מאז קראתי את "שבעת ההרגלים" של סטיבן קובי עוד פעמים רבות.
חזרתי אליו שוב ושוב לאורך השנים.
נראה לי שהוא הספר שהשפיע עלי ועל חיי יותר מכל ספר אחר.
המלצתי עליו אינספור פעמים.
היו שנים שהייתי קונה אותו כמתנת כניסה לעובדים חדשים שלי,
ומבקש מהם לקרוא את הפרק הראשון לפני השיחה הראשונה שלנו.
בכל סדנת משתחררים שאני מקיים בעשור וחצי האחרון זה הספר הראשון שאני מזכיר,
וחלק ניכר מהסדנה מוקדש לכמה מן ההרגלים המופיעים בספר.

השבוע, לאחר שנה או שנתיים שלא עשיתי זאת, חזרתי לספר "שבעת ההרגלים".
בכל פעם אני מתפעל מחדש ממה שהוא מעורר בי ומהדרך שבה הוא משפיע עלי. 
זה משהו אחד להתלהב מספר שאתה קורא בשלב מסוים בחייך,
ומשהו אחר לגמרי לחזור אליו שוב ושוב, למצוא אותו בעל ערך בכל שלב בחיים ולהתלהב בכל פעם מחדש.
מעניין למה זה משפיע עלי בעוצמה ובמהירות כזו.
אולי זו הבהירות והפשטות של Back to Basics, ביטוי חד של מספר עקרונות מפתח עמוקים,
שממשיכים להיות רלוונטיים ומשמעותיים לאורך השנים הללו, גם בתקופות הכי אינטנסיביות ומאתגרות.

ההתחלה של הספר, עשרות העמודים הראשונים שלו, חזקה במיוחד עבורי. גם היום.
ההרגל הראשון מתוך השבעה – "היה פרואקטיבי" – נוגע בחשיבות של בחירה ולקיחת אחריות.
עם השנים קראתי לזה א"ב.
א"ב של חיים מלאים = אחריות ובחירה.
המעבר מתגובתיות אוטומטית ללקיחת אחריות ומתן מענה למה שקורה מתוך בחירה מודעת.
רק את הנושא הזה אפשר ללמוד במשך חודשים ולתרגל חיים שלמים.

סטיבן קובי הושפע מאוד מויקטור פרנקל, שורד מחנות הריכוז, אבי תורת הלוגותרפיה, ומי שכתב את "האדם מחפש משמעות".
הוא מרבה לצטט אותו בספרו ומתאר עד כמה תפיסותיו ורעיונותיו של פרנקל עיצבו אותו.

כששמעתי השבוע את סטיבן קובי מקריא בקולו את הספר ומזכיר שוב ושוב את ויקטור פרנקל,
חזרתי ל-"האדם מחפש משמעות" כדי לשאוב בצורה ישירה ולא מתווכת מפרנקל את חוכמתו ותפיסותיו.
הקריאה הנוכחית של "האדם מחפש משמעות" הייתה מאוד ייחודית הפעם.
בעבר, תיאור ההתמודדויות והחוויות שפרנקל משתף, היה עוצמתי, מעורר השראה ומרגש,
אבל זה תמיד הרגיש קצת רחוק, כאילו שייך להיסטוריה שכבר לא כאן.
בקריאה הפעם, עם כל מה שאנו עוברים-חווים-שומעים-רואים מאז ה-7 לאוקטובר,
הכול מרגיש הרבה יותר קרוב, חי ומוחשי.

אחד הרעיונות המרכזיים של פרנקל הוא שאין לנו שליטה על נסיבות חיינו ועל מה שקורה לנו,
אך שבכל רגע נתון אנו יכולים לבחור את התגובה ואת העמדה שלנו כלפי מה שקורה לנו.

על פי פרנקל, החופש החשוב מכל, חופש שאחרים לא יכולים לגזול מאיתנו,
הוא החופש לבחור את גישתנו ואת התגובה שלנו ביחס למה שקורה.

פרנקל ותורת הלוגותרפיה שפיתח עוסקים רבות בנושא המשמעות,
ובחשיבות של מציאת משמעות אישית בחיים גם במצבים הכי קשים.

לקראת סיום, קבלו מספר ציטוטים מספריו של פרנקל, שנוגעים בי, מראים לי מה אפשרי, נוטעים בי תקווה ומאתגרים אותי.

"בין אירוע לתגובה קיים מרווח.
במרווח הזה טמון הכוח שלנו לבחור את התגובה שלנו.
בתגובה שלנו שוכנים הצמיחה והחופש שלנו."

**
"אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד:
את האחרונה שבחירויות אנוש –
לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחוֹר את דרכו."

**
"אין דבר בעולם שעשוי לעזור לאדם לשרוד גם בתנאים הקשים מכל, כמו הידיעה שיש משמעות לחייו.
חוכמה רבה גנוזה באמירה של ניטשה: 'מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך' ".

**
"לא מצב של העדר מתיחות נחוץ לאדם, אלא השאיפה והמאבק אל מטרה ראויה לו."

**
"מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים.
צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים,
כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים, אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו.

צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים
ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה.
ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור – אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה."

הרעיונות הללו כל כך חשובים בעיניי, וכל כך רלוונטיים למה שאנו עוברים וחווים בתקופה הזו.
לא רק במצבי הקיצון הקשים ביותר, אלא בעשרות סיטואציות ומצבים יומיומיים.

כל אחד מהם עולם ומלואו, הזמנה להרהור ולתרגול מעמיק בחיי היום-יום.

יש לנו אחריות ויש לנו בחירה.
חשוב לגלות את המשמעות האישית שלנו בימים הללו.
לבחור בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה, לעשות את העבודה שלנו במשמרת הנוכחית. 

58 חטופות וחטופים עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה, בשלום ובבריאות גופנית ונפשית לחיק משפחותיהם ואהוביהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הגיל והמקום להיות בהם

באחד הבקרים כשרועי בני היה בכיתה א' (היום הוא בן 17, תעשו חשבון כמה זמן עבר..),
הלכנו ביחד לבית הספר והתחלנו לדבר על גיל.
רועי אמר שהוא רוצה להיות כבר בן שבע.
"למה דווקא 7" ? שאלתי אותו..
כי שבע זה גדול.
עד שבע זה הקטנים ומשבע זה הגדולים.
והוא רוצה להיות כבר גדול.

סיפרתי לו שיש אנשים שתמיד רוצים להיות בגיל אחר מהגיל שלהם.
כשהם קטנים הם רוצים להיות גדולים וכשהם גדולים הם רוצים להיות קטנים.
ואז תמיד הם לא מרוצים, כי הם אף פעם לא בגיל שהם רוצים.

"מה הגיל שאתה הכי אוהב?" רועי שאל אותי.
הרים לי להנחתה.
סיפרתי לו שהגיל שאני הכי אוהב זה הגיל שאני נמצא בו עכשיו.
בזמן שדיברנו זה היה ארבעים ושתיים.
אבל בשנה שעברה, אמרתי לו, זה היה משהו אחר.
"אתה יכול לנחש איזה גיל הכי אהבתי בשנה שעברה?" שאלתי אותו.
הוא חשב רגע, חייך את החיוך הממזרי שלו ושאל: "ארבעים ואחת?"
אין ספק שהילד גאון: גם הבין את הרעיון וגם יודע לספור ולחסר.

**
נזכרתי בסיפור הזה השבוע כשנתקלתי בפוסט שכתבתי על זה אז.
נחמד להיזכר בשיחה הזו, מעניין אם גם רועי זוכר אותה.
נראה לי שכשדיברתי עם רועי באותו בוקר, דיברתי גם אל עצמי.
רציתי להזכיר לעצמי את החשיבות של קבלה ושל הכרת תודה על מה שיש.
תמיד אפשר להתמקד בחצי כוס הריקה, ותמיד אפשר להתמקד בחצי הכוס המלאה.
אולי זו היתה דרכי להזכיר לעצמי שאני לא שולט במה שקורה לי ומסביבי (גיל כדוגמה),
אבל אני בהחלט יכול לבחור איך להגיב למה שקורה.
כנראה שהמילים שלי לרועי באותו בוקר הגיעו עם כמיהה להמשיך להתאמן בעצמי בכל אלו:
בקבלה, בהכרת תודה, בהכרה ביכולת הבחירה שלי ובלקיחת אחריות על מה שבהשפעתי.

**
אז, באותה הליכה לבית הספר, רועי ואני דיברנו על גיל.
האם אפשר להרחיב את הרעיון הזה מגיל גם להיבטים נוספים?

האם אני יכול לומר לעצמי (עוד לפני שאני אומר לאחרים),
שהמקום-זמן-מצב שאני הכי רוצה להיות בו הוא כאן ועכשיו?
עם כל מה שקורה? עם כל הקשיים והאתגרים?

באינסטינקט ראשוני התשובה היא "ממש לא!".
ברור שלא.
מלחמה, הרוגים, פצועים, חטופים, אלימות, הקצנה, שנאה.
כל כך הרבה סבל.
ברור שאני רוצה להיות במקום ובזמן אחר, יותר "נורמלי" ורגוע.
מקום שבו הדברים נראים ומרגישים שונה מכפי שהם עכשיו.
מי שאומר שזה המקום-זמן-מצב שהוא הכי רוצה להיות בו –
או שהוא משקר לעצמו או שהוא סתם לא אותנטי.

במחשבה שניה, התשובה שלי היא "חד משמעית כן!"
בהינתן שזה המצב ואלו הנסיבות (אין לנו שליטה על מה שקורה לנו),
אין זמן ומקום אחרים שאני רוצה להיות בהם יותר מהמקום הנוכחי שאני נמצא בו.
בכל מקום שבו יש סבל, אתגר, מורכבות וקושי גדולים, יש גם המון חסד, חמלה ומשמעות.
שבר גדול מגיע עם פוטנציאל ענק לריפוי ולתיקון.
מתוך המקום-זמן-מצב הזה שאני נמצא בו,
אני רוצה לעשות כמיטב יכולתי למשפחתי, בעבודה, במדינה, לעצמי,
להשפיע, לתרום, לתמוך ולקחת חלק בתהליכי שינוי מיטיבים שיעזרו לנו לנוע מכאן לשם.

**
בתחילת השבוע שוחחתי עם חברה קרובה ואהובה, שאחיינה נהרג בשבוע שעבר בעזה.
היא התקשרה אלי כמה דקות לאחר הקימה מהשבעה, בדרך מבית הקברות הביתה.
באמת שלא ניתן להבין את גודל האובדן ועומק הכאב.
הלוואי שהאירוע הזה לא היה קורה.
כשראיתי את השם של אותה חברה על צג הטלפון המצלצל שלי,
לא היה מקום שרציתי להיות בו יותר מאשר איתה באותן דקות.

כשהייתי במוצ"ש בכיכר החטופים,
וכשישבתי בלבן ביום א' בערב "במשמרת 101" ליד הקריה בקרבת משפחות החטופים,
לא היה מקום או חברת אנשים שרציתי להיות בהם יותר מאשר במקומות הללו.

כשצפיתי עם כמה מבני משפחתי השבוע בפרק חדש של סדרת הריאליטי "הבוגדים",
על הספה בביתנו לאחר יום מלא ואינטנסיבי, לא היה מקום שרציתי להיות בו יותר באותו רגע.

**
פעם חשבתי שקבלה ורצון לשינוי סותרים זו את זה.
או שאני מקבל משהו או שאני רוצה לשנות אותו.
היום אני מבין שהם לא סותרים זו את זה אלא משלימים האחת את השני.
קבלה של המצב היא הכרה בכך שכרגע אנחנו איפה שאנחנו והמצב הוא כפי שהוא.
קבלה עוזרת לנו להפסיק לחפור בעבר ולהתמקד בהווה.
היא מאפשרת לנו לקחת אחריות ולפעול עכשיו לשינוי.

**
כשאמרתי לרועי מה שאמרתי, באותה שיחה לפני 11 שנים,
זה הגיע עם כמיהה לתרגל ולפתח מיומנויות של קבלה, הכרת תודה, לקיחת אחריות, בחירה ושינוי.
כל כך הרבה קרה בשנים שחלפו מאז אותה שיחה, בצורות שלא יכולנו לדמיין.
לפעמים זה מרגיש שאנחנו בגלגול אחר, בעולם אחר,
ושעכשיו הכול הרבה יותר מורכב, אינטנסיבי, כבד, קשוח.
מה שממש מעניין לראות עכשיו, זה שלמרות כל השינויים,
התרגול, לפחות עבורי, נשאר אותו תרגול:
קבלה, הכרת תודה, לקיחת אחריות, בחירה ושינוי.
להרבות טוב לעצמי, לאחרים ובעולם.

**
לסיום – מספר תזכורות לעצמי (ואם תרצו גם לכם):

• ברגע זה אני לא יכול לעשות הכול, ואני יכול לעשות משהו.
• אין לי שליטה על מה שקורה לי, ויש לי בחירה איך אני מגיב למה שקורה לי.
• בכל רגע אני יכול לבחור לעשות צעד מיטיב עבורי או עבור אחרים, במחשבה, בדיבור ובפעולה.
• הבחירה שלי, הצעד שלי, הם תמיד בהווה, תמיד מהמקום-זמן-מצב הנוכחי שבו אני נמצא.

אז מה המקום-זמן-מצב שאני הכי רוצה להיות בו..?
בדיוק כאן ועכשיו.

58 חטופות וחטופים עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה, בשלום ובבריאות גופנית ונפשית לחיק משפחותיהם ואהוביהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על מצבי "6-9" ומצבי "4"

לאחר אחד ממפגשי השיח שהנחיתי לפני מספר שבועות,
שלח אחד המשתתפים קריקטורה שבה רואים שני אנשים הניצבים מצידיו השונים של מספר המונח על הרצפה.
נקודת המבט שלהם מושפעת מהמיקום שלהם וגורמת להם לראות את הדברים אחרת:
האחד רואה את הספרה "6" והשני רואה את הספרה "9".
הקריקטורה הזו מעבירה נקודה חשובה מאוד:
המציאות היא לא בהכרח כפי שאנו רואים אותה.
ניתן לפרש אירוע מסוים בצורות שונות.
נקודת המבט שלנו בנוגע לאירוע מסוים מושפעת מאוד מהתפיסה וממערכת האמונות שלנו.
הנקודה הזו היא קריטית כשמנסים להבין את האחר.
ההכרה בכך שיכולה להיות פרשנות אחרת, שאולי אני לא רואה-מבין הכול,
ושמי שרואה דברים אחרת ממני הוא לא בהכרח טועה, פחות חכם או מונע מכוונות רעות,
היא קריטית ליכולת שלנו להעמיק הבנה, להחזיק מורכבות ולהתקרב.
קצת ענווה, פתיחות וסקרנות לא תזיק.
"אם הייתי במקומך הייתי פועל בדיוק כמוך" הוא פוסט שכתבתי בעבר שממש מתחבר לנקודה הזו.

**
כשראיתי את ההודעה עם קריקטורת ה 6-9 שנשלחה בקבוצה לאחר המפגש,
התעוררה בי שמחה על שהאינטראקציה בין חברי הקבוצה ממשיכה,
ועל תובנה חשובה שאולי מחלחלת ומגבירה פתיחות וסקרנות.
שניה לאחר מכן התחלתי לחוש אי-נוחות וחוסר שקט.
קצת הופתעתי מזה ולקח לי זמן להבין למה אני מרגיש כך.
כמה דקות לאחר מכן הבנתי מה הפריע לי.

לצד הנקודה החשובה הזו, חשוב מאוד בעיניי להדגיש נקודה נוספת, משלימה וחשובה לא פחות.
תארו לעצמכם שבמקום לעמוד משני צידי הספרה "6-9" אתם ואני עומדים משני צידי הספרה "4".
כל אחד מאיתנו יראה אותה בזוית שונה, ועדיין יהיה ברור לנו שאנו מתבוננים ב"4" ולא בספרה אחרת.
נקודת המבט, הנימוקים וניסיון החיים לא ישנו את העובדה שאנו ניצבים ליד "4".
שאף אחד לא יספר לנו שזה "3" או "7".

למה חשוב לי להדגיש את הנקודה הזו?
כי אני מאמין שלמצבים מסוימים יש אמת אחת ברורה שאינה תלויה בפרשנויות שונות.
אם למשל נכנסתי לצומת מרומזר והתנגשתי ברכב אחר,
מצלמות האבטחה יוכלו לקבוע האם נכנסתי לצומת כשהרמזור היה אדום, צהוב או ירוק.
התשובה לשאלה מה היה צבע הרמזור כשנכנסתי לצומת לא תהיה מושפעת מניסיון הנהיגה שלי,
מעבירות תנועה קודמות שיש לי או אין לי, וגם לא מעמדתי הפוליטית או מהאמונות שלי.
פשוט וחד: מה היה הצבע כשנכנסתי לצומת?

**
אנחנו בתקופה שבה שורר בלבול גדול בין מה שיחסי ונתון לפרשנות לבין מה שמוחלט ואינו נתון לפרשנות.
יש כאלו המכנים את זה עידן הפוסט-אמת.
"אל תפריעו לסיפור טוב עם העובדות".

לעתים הבלבול נובע מחוסר בהירות פנימית ומהטיות לא מודעות שלנו,
ולפעמים הוא נובע מהטעייה מכוונת של בעלי עניין, הרוצים להשפיע על דעתנו ולעצב אותה בדרכים שונות, כגון:
אי-דיוקים, שקרים, הדגשת פרטים מסוימים והשמטת פרטים אחרים, גזלייטינג, הצפת מידע ועוד.

איך נדע מתי אנחנו ניצבים בפני אירוע "6-9" (הנתון לפרשנות סוביקטיבית) ומתי בפני "4" (עובדה מוחלטת)?
לא תמיד זה קל ופשוט.
עצם ההכרות עם שני סוגי המצבים והתהייה בפני מה אנו ניצבים חשובה.
פיתוח יכולת חשיבה עצמאית וביקורתית המושפעת פחות מבעלי העניין, וממנגונני עיצוב התודעה החזקים,
הופכת להיות חשובה יותר ויותר בתקופה הנוכחית.

יש לכולנו אחריות אישית עצומה וממש לא פשוטה:
מצד אחד (במצבי 6-9) להכיר בענווה במוגבלות התפיסה שלנו,
ולחתור להבנת האחר והשונה בסקרנות ובפתיחות, גם במקומות שבהם זה קשה לנו.
ומצד שני (במצבי 4) לחתור לחקר האמת מבלי להתבלבל, להשמיע קול ברור,
להציב גבולות נחרצים וחשובים ללא קשר למחנות, לדעות ולעמדות הפוליטיות שלנו. 

**
השקר הכי גדול שאנחנו יכולים להאמין לו הוא שמה שאנחנו עושים לא משנה.
כל מה שאנחנו חושבים, מרגישים, אומרים ועושים משנה.
הוא משפיע עלינו, על סביבתנו הקרובה, ועל מעגלים רחבים יותר.
לא תמיד קל להבחין בזה או ניתן למדוד את זה אבל למה שאנחנו אומרים ועושים יש השפעה.
ולכן אנחנו אחראים.
חשוב לזכור את זה.
לפעמים יהיו בעלי עניין שירצו שנחשוב אחרת.
כשאנחנו מאמינים שמה שאנחנו עושים לא משנה ושאין לו השפעה, אנחנו יותר כנועים, אדישים, חסרי אונים או מיואשים.
או שאנחנו יותר אלימים, פרועים, חוצים גבולות אדומים, כי אם זה לא משנה אפשר לעשות את זה.
אם מה שאנחנו עושים לא משנה, אז אין לנו אחריות ודברים קורים לנו או מסביבנו.
אבל מה שאנחנו עושים משנה ומשפיע.
יש לנו אחריות.
ויש לנו בחירה.
יכול להיות שאנחנו עייפים, חסרי אנרגיה, שפופים.
אולי אנחנו רוצים לנוח או לקחת הפסקה.
יש ימים כאלו.
גם בימים כאלו חשוב לזכור שמה שאנחנו עושים משנה, ושיש לנו אחריות.
ובמצבים שבהם יותר קשה לנו אפשר לעשות רק כמיטב יכולתנו, לבחור בצעד הזמין הבא. לבקש עזרה, להישען.
לפעמים מה שעוזר במצבים הללו הוא דווקא לקום ולעשות.
להתמקד במישהו או במשהו ולעשות למרות הקושי או העייפות.
לפעמים עשייה מרימה אותנו, מזרימה בנו אנרגיה.

**
560 ימים ו-59 חטופות וחטופים עדיין לא כאן.

אל תתבלבלו:
מה שאנחנו עושים משנה ומשפיע.
יש לנו בחירה ויש לנו אחריות.
זה עלינו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אחריות וזכות

לפני כחודשיים זכינו לראות את אמילי דמארי, רומי גונן ודורון שטיינברכר משתחררות.
הן היו החטופות הראשונות שהשתחררו בסבב הנוכחי, לאחר 471 ימים בשבי.
תמונות השחרור שלהן עוררו בי שמחה עצומה, עצב עמוק ועוד הרבה תחושות ורגשות.

אחת המחשבות שעלו בי שוב ושוב באותו שבוע היתה:
איזה מזל שבכל התקופה הזו, בכל החודשים שלפני השחרור,
זכיתי להגיע שוב ושוב לכיכר החטופים בת"א, לעצרות חטופים בכפר סבא,
למשמרות 101 ולמעגלי שיח עם המשפחות.
איזה מזל שלקחתי חלק, תמכתי והייתי שם גם ברגעים קשים ונמוכים,
בימים שלא היתה עסקה על הפרק,
וכשבכיכרות היו הרבה פחות אנשים מכפי שיש עכשיו.

**
רבים מהאנשים שאני פוגש חולקים איתי את תחושת הסיפוק הזו
על ש"היינו שם", "עשינו את זה", "תמכנו במשפחות", "נתנו מעצמנו".
לעתים זה בהקשר של משפחות החטופים, ולעתים זה בהקשרים חשובים נוספים:
תמיכה במשפחות השכולות, ליווי הפצועים,
תמיכה במשפחות המילואימניקים שמשרתים, עזרה למשפחות המפונים ועוד ועוד.

הרבה יותר קשה ומאתגר לצאת מהבית ולתמוך במשפחות,
כשבכיכר יש רק מאות בודדות ולא אלפים רבים,
כשאין עסקה קונקרטית על הפרק,
כשלא בטוח אם מה שאנחנו עושים משנה,
כשיש לנו תוכניות אחרות,
וכשמזג האויר חם מדי או קר מדי.

אני כותב את זה לא כדי להרים לעצמי או לשפוט אחרים שהתנהלו אחרת.
אני משתף אתכם בתחושה הזו של חגיגה פנימית, אותנטית ומפתיעה עבורי,
חגיגה על שזכיתי לעשות זאת ושלא פיספסתי את ההזדמנות,
תחושה של סיפוק ושביעות רצון.
כי ממש בקלות יכולתי לפספס את זה, לא להיות שם,
לוותר, להתייאש, להפנות מבט או להישאב לעניינים יומיומיים שוטפים.

אני כותב את המילים הללו גם לעצמי וגם לכם,
כי נראה שהעניינים מתחממים עכשיו,
ושהתקופה הקרובה הולכת להיות קשה, מורכבת ואינטנסיבית.
במיוחד עכשיו, כשקשה, לא נוח, מציף ומייאש, זה בדיוק הזמן להיות ולעשות.

**
אתמול בבוקר, התעוררתי במצב-רוח ירוד,
כנראה בהשפעת עייפות מצטברת, פיזית, רגשית ונפשית, אחרי מספר ימים אינטנסיביים.
במקור לקחתי חופש ותיכננתי לעלות לירושלים,
אבל השילוב של העייפות ומצב הרוח הירוד, ביחד עם הקור הירושלמי והתחזית לגשם,
הפכו את הבוקר הזה לקשה עבורי ולא ממש התחשק לי לנסוע לבירה.

בספרו "טיפות במדבר" חילי טרופר מספר על שיחה שהיתה לו לפני מספר שנים עם גדי אייזנקוט,
בימים שבהם אייזנקוט שקל את דרכו הפוליטית והתלבט לאיזו מפלגה להצטרף.
"עד כמה הדילמה הזו מכבידה עליך?" שאל חילי את אייזנקוט.
"כבד זה עניין יחסי" ענה לו איינזקוט, וסיפר על אחת ההחלטות הכבדות שהוא חווה כרמטכ"ל.
כשנה לאחר אותה שיחה נפל גל בנו של גדי אייזנקוט במלחמת "חרבות ברזל" בעזה.
ההגדרה "משהו כבד שיושב עליך" קיבלה משמעות נוראה ואישית מאוד.

הסיפור של טרופר ואייזנקוט "העיר" אותי והזכיר לי שבדומה ל"כבד", גם "קשה" זה עניין יחסי.
אנשים כמוני שיכולים להרשות לעצמם לשקול להישאר בבית בגלל גשם או קור,
עייפות, אי-נוחות או ספק, נמצאים במקום שונה מאוד מאחרים שזו לא אופציה עבורם.

בתוך דקות ארזתי תיק ועליתי לירושלים ליום נוסף, להיות לצד משפחות החטופים ולהשתתף בהפגנות.

**
אני רוצה לקנח ב"תפילת הרופא" שנכתבה על ידי הרמב"ם.
פגשתי את הטקסט הזה על שולחן עבודתו של רופא שביקרתי במשרדו השבוע:

"אֵל עֶלְיוֹן,
טֶרֶם שֶׁאֲנִי מַתְחִיל בַּעֲבוֹדָתִי הַקְדוֹשָׁה לְרַפֵּא אֶת יְצוּרֵי כַּפֶּיךָ,
אֲנִי מַפִּיל אֶת תְּחִינָתִי לִפְנֵי כִּסֵא כְּבוֹדְךָ,
שֶתִּתֵּן לִי אֹמֶץ רוּחַ וּמֶרֶץ רַב לַעֲשׂוֹת אֶת עֲבוֹדָתִי בֶּאֱמוּנָה,
וְשְׁהַשְׁאִיפָה לִצְבֹר הוֹן אוֹ לְשֵׁם טוֹב לֹא תְּעַוִּר אֶת עֵינַי מִלִּרְאוֹת נְכוֹחָה.

תְזַכֵּנִי לְהַבִּיט עַל כֹּל סוֹבֵל, הַבָּא לִשְׁאֹל בַּעֲצָתִי, כְּעַל אָדָם,
בְּלִי הֶבְדֵּל בֵּין עָשִׁיר וְעָנִי, יְדִיד וְשׂוֹנֵא, אִישׁ טוֹב וְרַע,
בַּצַר לוֹ הַרְאֵנִי רַק אֶת הָאָדָם, אַהֲבָתִי לְתּוֹרַת הָרְפוּאָה תְּחַזֵּק אֶת רוּחִי,
רַק הָאֶמֶת תִּהְיֶה נֵר לְרַגְלַי,
כִּי כֹל רִפְיוֹן בַּעֲבוֹדָתִי יָכוֹל לְהָבִיא כִּלָּיוֹן וּמַחֲלָה לִיְצִיר כַּפֶּיךָ.

אָנָא ה' רַחוּם וְחַנוּן, חַזְּקֵנִי וְאַמְּצֵּנִי בְּגוּפִי וּבְנַפְשִׁי, וְרוּחַ שָלֵם תִּטַּע בְּקִרְבִּי."

הטקסט הזה נוגע בי ומרגש אותי.
הענווה והמודעות למגבלות האנושיות,
התפילה לאומץ לב ולכוח לעשות את העבודה שלנו,
הכמיהה לאהבת האדם, לעשיית טוב, ליושרה ולאמת.

מי ייתן והמנהיגים הפוליטיים שלנו ישאו תפילה דומה,
ויחזיקו כוונה דומה לשרת את העם והמדינה שלנו.

עד שזה יקרה, עלינו לעשות את העבודה שלנו.

התקופה הקרובה עומדת להיות מאתגרת, אינטנסנבית וקשה.
זה בדיוק הזמן להתרומם, לצאת מעצמנו ומהבתים שלנו, לעשות מאמץ,
ולתמוך במטרות חשובות ובאנשים שצריכים אותנו עכשיו.
זה בדיוק הזמן להיות הדבר שאנו רוצים לראות יותר ויותר בעולם ובמדינה שלנו.

כדי שבעוד זמן מה, כשנסתכל אחורה,
נוכל לחגוג ולחוש שביעות רצון וגאווה גדולה,
מהידיעה שהיינו שם ושעשינו את העבודה שלנו.

זו גם אחריות גדולה.
וגם זכות עצומה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על חומוס, מיינדפולנס ורבי נחמן

אתמול בצהריים כשקפצתי לאכול חומוס בנרי שבהוד השרון,
השמש הגיחה מבעד לעננים והחום שלה היה כל כך נעים ומפתה.
לרגע התלבטתי אם לאכול בחוץ או בפנים,
אבל כשראיתי שכל הכסאות והמפות המשובצות שעל השולחנות בחוץ רטובים מהגשם שירד לפני כמה דקות,
התעצלתי והחלטתי להיכנס פנימה.
תפסתי שולחן צידי שצמוד לחלון, השקפתי על הרחוב ונתתי למחשבות לצוף ולרגשות לזרום.
זה היה פחות או יותר בזמן שבו ארבעת ארונות הקבורה היו בדרכם לזיהוי באבו כביר.
בזמן שניגבתי את החומוס המעולה של נרי,
עננים הספיקו לכסות את השמש ולהסתיר אותה לכמה רגעים,
עד שהיא שוב הצליחה לחמוק, לצאת החוצה, להאיר ולחמם.
חצי שעה לאחר מכן, כשהייתי בדרך הביתה, השמיים התכסו בעננים אפורים-שחורים וגשם התחיל לרדת.

למזג האויר יש השפעה גדולה עלי.
השמש מרימה את מצב הרוח שלי ומעוררת בי הרבה שמחה.
במיוחד בחורף, בימים קצרים כשקר ומחשיך מוקדם,
חצי שעה של התחרדנות בשמש עם קפה טעים היא תענוג שקשה להתחרות בו.
גשם ושמיים שחורים גורמים לי להתכנס ומורידים את האנרגייה שלי.

יש הקבלה ברורה בין מזג האויר החיצוני לבין אירועים חיצוניים נוספים,
שגם עליהם אין לי שליטה, ושגם הם משפיעים על מזג האויר הפנימי שלי.
החזרה של גופות וחללים מעוררת בי עצב ואבל, חזרה של חטופים חיים מעוררת בי שמחה והקלה.

בימים האחרונים זה הרגיש כאילו השמש והגשם שיחקו ביניהם "מלחמה",
במעברים קצרים ומהירים, שלא כל כך אופיינים באזור שלנו.
הצטרפו אליהם למשחק התנודתי הזה מספר אירועים, חלקם מתוכננים וחלקם בלתי צפויים,
שמרגישים כמו רכבת הרים אינטנסיבית במיוחד, מעברים רגשיים מורכבים המטלטלים את הלב והנפש.

איך מגבירים איזון פנימי ומפתחים יציבות כשבחוץ כל כך סוער ומטלטל?
כשכוחות חיצוניים כל כך חזקים פועלים סביבנו עכשיו?

שני טקסטים שפגשתי השבוע נגעו בי מאוד ומתחברים לי לנושא הזה.
האחד של ג'וזף גולדסטין והשני של רבי נחמן:

**

**
אין לנו שליטה על מה שקורה סביבנו,
ויש לנו הרבה מאוד השפעה על מה שקורה בתוכנו.

אין לנו שליטה על מה שאנשים אחרים עושים ואומרים,
ויש לנו אחריות מלאה והרבה יותר שליטה על הבחירות והפעולות שלנו.

בהרבה ענווה חשוב להכיר במוגבלות, במושפעות ובפגיעות שלנו בימים הסוערים הללו.
ומתוך ההכרה הזו, חשוב לשמור על עצמנו, לעגן, לייצב, לנשום,
ולרתום את כוח כוונותינו ופעולותינו לערוצים שמרבים טוב לאנשים ובעולם.

מה זה אומר תכל'ס?

כשאנו מתמקדים בעצמנו:
לנטרל ולהפחית השפעות שמזיקות לנו, להגביר ולהעצים השפעות שמחזקות אותנו.

כשאנו מתמקדים באחרים ובעולם:
להתרחק מחשיבה-דיבור-עשייה שמרבה סבל ונזק בעולם,
להתחבר לחשיבה-דיבור-עשייה שתומכים באדם, במשפחה או בפרויקט חשוב ושמרבים טוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר