תגית: אחריות

בשבת שבמהלך סוכות נוהגים לקרוא בבתי הכנסת את מגילת קהלת.
בפרק ג' ניתן למצוא את הפסוקים הבאים:

"לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.
עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת;
עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.
עֵת לַהֲרוֹג, וְעֵת לִרְפּוֹא;
עֵת לִפְרוֹץ, וְעֵת לִבְנוֹת.
עֵת לִבְכּוֹת, וְעֵת לִשְׂחוֹק;
עֵת סְפוֹד, וְעֵת רְקוֹד.
עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים;
עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.
עֵת לְבַקֵּשׁ, וְעֵת לְאַבֵּד;
עֵת לִשְׁמוֹר, וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.
עֵת לִקְרוֹעַ, וְעֵת לִתְפּוֹר;
עֵת לַחֲשׁוֹת, וְעֵת לְדַבֵּר.
עֵת לֶאֱהֹב, וְעֵת לִשְׂנֹא;
עֵת מִלְחָמָה, וְעֵת שָׁלוֹם."

הרעיון המרכזי המובא בפסוקים האלה נוגע בטבע של השתנות החיים, בחשיבות של אי-היאחזות ובקבלת המקום שאנו נמצאים בו כרגע.

ביום ראשון השבוע, ערב חזרת החטופים החיים, נשאה רייצ'ל גולדברג-פולין (אימו של הירש שנחטף פצוע ממסיבת הנובה בשבעה לאוקטובר, ושרד 330 ימים בשבי עד שנרצח) נאום מרגש בן 7 דקות.

בדבריה היא מזכירה את הפסוקים מקהלת ומציעה, שבשונה מהמסר בקהלת,
אנחנו נמצאים בימים מיוחדים שבהם עלינו לשאת את הסתירות ולחוות את הניגודים השונים זה לצד זה, בעת ובעונה אחת.
בימים האלה לדוגמה, עלינו גם לבכות וגם לשחוק, גם לחבק וגם לתת מרחב, גם לחשות וגם לדבר, גם לספוד וגם לרקוד.
הזמן כרגע הוא לגם וגם, וזה לא פשוט.

רייצ'ל וג'ון פולין שכלו את הירש בנם לפי יותר משנה.
מאז זכיתי להקשיב להם, לצפות בהם, ולשבת לצידם במשמרות 101,
כשהם מקפידים להגיע ולתמוך במשפחות החטופים.

הזוג הזה מעורר בי השראה עצונה ומבטא תמיד קול אנושי צלול, חומל, עניו,
ועם זאת גם חד, אמיץ ונחוש שחודר בשקט ובעוצמה רבה ללב ולנשמה.

ניתן ומומלץ מאוד לצפות בנאום המלא כאן. 

**
לפני כחצי שנה, בפסח השנה, לאחר הקשבה לשני פודקסטים שרייצ'ל התראיינה בהם,
פירסמתי פוסט בשם "חמישה דברים שלקחתי מרייצ'ל גולדברג פולין השבוע".

הנקודה החמישית שציינתי בו (מתוך דבריה של רייצ'ל) היתה "כהרף עין", וכך כתבתי:

"רייצ'ל מזכירה את הביטוי "כהרף עין" המופיע מספר פעמים בספרות היהודית,
ומסבירה את הרעיון ששינוי גדול (למשל מעבדות לגאולה) יכול להתבצע באופן בלתי צפוי ובמהירות.
ההכרה באפשרות הזו מחזקת ומחדדת את החשיבות של להמשיך לעשות את העבודה שלנו ולא להתייאש.
בחיבור למה שקורה עכשיו, גם כשאנו לא רואים את זה או מאמינים בכך,
ייתכן שאנחנו במרחק נגיעה מהסכם כולל וחזרה מיידית של כל 59 החטופים.
ראינו את זה קורה חלקית לפני מספר שבועות כשנשיא ארה"ב הפעיל לחץ בכיוון.
זה יכול לקרות שוב ובאופן מלא, כהרף עין."

הרף העין שרייצ'ל דיברה עליו באפריל (ולא הפסיקה להזכיר אותו מאז),
התגשם השבוע עם חזרתם של עשרים חטופים חיים ועוד תשעה חטופים חללים.

**
לפני כעשרה ימים טסתי עם בני רועי לטיול בן כשבוע בגאורגיה.
נחתנו בטביליסי ב7.10 בשעות אחה"צ, עשינו צ'ק אין למלון, והלכנו לאכול משהו.
באותו לילה, צפיתי מחדר המלון בטקס הזיכרון העוצמתי שארגנו משפחות החללים ותנועת "קומו".
הדמעות זרמו, הלב התמלא והתקשיתי להירדם באותו לילה.

מספר בקרים לאחר מכן קיבלנו את הידיעה המרגשת על חתימת ההסכם,
שלצד התקווה עוררה גם לא מעט חשש ודריכות.

ביום שני השבוע זכינו לחזות, עדיין מגאורגיה, בחזרת כל החטופים החיים.
לצד השמחה וההתרגשות העצומות עלו בי עצב ואבל עמוקים שעדיין נוכחים:
על מה שהיה, על מה שהווה, וגם על מה שיכול היה להיות וכבר לא יהיה.

במהלך שבוע אחד חווינו פה מהלך אנרגטי רגשי ואינטנסיבי,
מעברי "כהרף עין" בין מציאויות שונות שההתגשמות שלהן אינה מובנת מאליה.

השבוע הזה מלמד אותנו שיעור גדול בענווה ובחמלה,
וגם מאפשר לנו לחוות בצורה ישירה את העוצמות והניגודים שהלב שלנו מסוגל להכיל.

**
שאלו אותי אם לא הפריע לי להיות בחו"ל בשבוע כזה,
אם לא הרגשתי פספוס לצפות בהכול מרחוק ולא לחוות את זה בזמן-אמת מהכיכר.

התשובה שלי היא ממש ממש לא.
הרגשתי מחובר והשמחה שלי היתה עצומה.

חלקכם כתבתם לי בהתרגשות על התחושות הטובות "שהייתם שם" בחודשים האחרונים לצד משפחות החטופים, גם כשבכיכר היו פחות מארבע מאות אלף איש.
אני שותף לתחושה הזאת שלכם וחוגג אותה לצדכם בענק.
מרגיש לי שחשוב במיוחד להיות עם המשפחות ברגעים נמוכים ובתקופות קשות ומייאשות, כשיש ברחובות הרבה פחות אנשים.

המשימה עדיין לא הושלמה, 19 חטופים חללים עדיין לא כאן.

מלאכת הריפוי, הטיפול, התמיכה, הבניה והשיקום הנדרשת היא אינסופית.
לכל אחד מאיתנו יש בתקופה הקרובה תפקיד חשוב, אחריות אדירה ופוטנציאל השפעה עצום.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני כמה ימים רועי ואני נחתנו בגיאורגיה לטיול של אבא ובן.
אחד הכבישים המומלצים לביקור כאן נקרא "הדרך הצבאית" והוא מחבר בין טבליסי הבירה לבין עיירה צפונית בשם קזבגי.
זוהי דרך נוף יפה ומפותלת בת כמאה ושישים ק"מ שהנסיעה בה אורכת מספר שעות.
כשיצאנו לדרך ועזבנו את טביליסי הבנו עד כמה הדרך הזאת פופולרית –
בשעה הראשונה נסענו במהירות ממוצעת של 40 קמ"ש או פחות,
כשהדבר העיקרי שרואים זה לא הנוף אלא את המכוניות שלפניך ואת זאת שמנסה לעקוף אותך,
ולהצליח להשתחל חזרה לנתיב לפני שהרכב שמגיע ממול יפגע בה.

הדרך הצבאית משמשת גם הרבה משאיות.
בשליש הראשון של הנסיעה מצאנו את עצמנו כמעט בכל רגע נתון תקועים מאחורי משאית,
שמפאת רוחבה וגובהה מסתירה גם את השמיים.
הדחף שעולה בך כשאתה תקוע מאחורי משאית הוא לעקוף אותה –
"אם רק אעקוף את המשאית הזאת, דברים ישתפרו".
ואז, אתה משקיע לא מעט אנרגיה בלעקוף,
לפעמים במשך כמה דקות ארוכות עד שתנאי הכביש והתנועה מאפשרים,
מרגיש תחושת הקלה כשאתה מצליח,
רק בכדי לגלות דקה לאחר מכן, שאתה תקוע שוב מאחורי משאית נוספת.

**
לאחר כעשרים דקות של נסיעה,
שמתי לב שמרבית תשומת הלב שלי שקועה במשאיות וברכבים האחרים,
בתנועה האיטית והעמוסה, ובפער הציפיות המתסכל בין מה שדמיינתי לבין מה שאני חווה עכשיו.

כשקלטתי את זה, החלטתי לנסות משהו אחר:
שמרתי על קצב נסיעה יחסית קבוע, תוך כדי שאני מנסה ליצור לעצמי שדה ראייה רחב ככל האפשר.

איך עושים את זה? ממש פשוט –
אני שומר מספיק מרחק ממשאית או מרכב גבוה שחוסמים לי את שדה הראייה,
כך שאוכל לראות את הנוף שלפניי ואת השמיים, להנות מהפלייליסט הנהדר ומהשיחה עם רועי. 
למרווח הזה שביני לבין המשאית משתחלות מדי פעם מכוניות שעוקפות אותי,
רק שכרגע במקום תסכול זה מעורר בי שמחה,
כיוון שכל מכונית כזו עוזרת לי לשמור על שדה הראייה שלי.

השינוי הזה המחיש והזכיר לי שאין לי שליטה על הרכבים האחרים ועל העומס בכביש,
אבל אני בהחלט יכול לבחור איך לנסוע ובמה למקד את תשומת הלב שלי בתנאים הללו.

**
תוך כדי הנסיעה אמרתי לרועי שנראה לי שגם בחיים יש לנו "משאיות" כאלה:
כמעט בכל רגע נתון יש עניין "שתקוע" לנו ומעורר בנו אי-נחת, חשש או כעס.
העניין הזה מושך את תשומת הלב שלנו ואנחנו עסוקים בלהתגבר עליו,
ואז, לאחר שהצלחנו "לעקוף" אותו, מופיע מייד עניין אחר שאנחנו תקועים בו עכשיו.
אפשר להעביר חיים שלמים תוך התמקדות במה שמפריע לנו ומדאיג אותנו,
ולפספס את הנוף היפה ואת החברה הנעימה.

בדומה לנסיעה "בדרך הצבאית", גם בחיים אנחנו לא שולטים בחלק גדול ממה שקורה סביבנו,
ועדיין יש לנו יכולת עצומה לבחור איך אנחנו חושבים, מרגישים ופועלים בתנאים הללו.

גם בחיים המטרה אינה לשפר מיקום יחסי (לעקוף את הרכב שלפני),
אלא להתמקד במה שחשוב, להתקדם לכיוון רצוי ולהנות מהדרך.

**
את הבשורה על חתימת ההסכם, קיבלתי בבוקר חמישי,
כשהתעוררתי מול הפסגה המושלגת של הר הקזבגי על רקע שמיים תכולים ומדהימים.

אל השמחה, ההתרגשות והכרת התודה העצומות שהתעוררו בי,
הצטרפו גם הרבה עצב, חמלה והכרה במורכבות של הדברים.

החתימה היא "משאית ענקית" שעקפנו, וממש ממש חשוב שזה קרה,
אבל זה רק עוד צעד בדרך, ולא הסוף של שום דבר.

הלוואי הלוואי שכל החטופים יחזרו בקרוב.
אם זה יקרה, חשוב מאוד לזכור,
שעבורם ועבור המשפחות שלהם הדרך עוד ארוכה, מורכבת ומפותלת.

ואם זה יקרה (הלוואי הלוואי הלוואי),
חשוב לזכור שיש הרבה מאוד משפחות שיקיריהם נהרגו או נרצחו ולא יחזרו,
והרבה מאוד פצועים בגוף ובנפש שמתמודדים עם אתגרים לא פשוטים,
והמון אנשים ומשפחות שהמלחמה הזאת משפיעה על מערכות היחסים, הפרנסה והעבודה שלהם.

ואם מסיבה כלשהי יחזרו רק חלק מהחטופים,
אז לצד השמחה ותחושת ההקלה העצומות של חלק מהמשפחות,
יהיה גם המון פחד, חוסר אונים וכאב עצומים של משפחות אחרות.

**
הכינו את עצמכם:

בכל רגע נתון יהיו כמה "משאיות" ועניינים שתקועים לנו בדרך.
בכל תסריט שהוא יהיו גם חגיגה וגם אבל, גם שמחה וגם עצב, גם הכרת תודה וגם פחד.

אנחנו לא יודעים איך דברים יתפתחו ואין לנו שליטה על התנאים.
הדבר שאנחנו יכולים לשלוט בו הוא הבחירות, המחשבות והפעולות שלנו.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם, ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע הלכה לעולמה בגיל 91 ג'יין גודול, אנתרופולוגית, סופרת, חוקרת שימפנזים ופעילה למען זכויות בעלי חיים.

לפני שנים נתקלתי בציטוט שלה, ואני חושב שמאותו רגע שבו קראתי אותו לראשונה,
הוא "נזרע" בתוכי, היכה שורש והתחיל לגדול ולהתפתח.

הציטוט הוא:
“You cannot get through a single day without having an impact on the world around you.
What you do makes a difference, and you have to decide what kind of difference you want to make.”

ובתרגום לעברית:
"אתם לא יכולים לעבור יום אחד מבלי להשפיע על העולם שסביבכם.
מה שאתם עושים משנה, ועליכם להחליט איזה סוג של שינוי אתם רוצים ליצור".

בכל יום נתון אנחנו פוגשים אנשים רבים: בבית, בעבודה, ברחוב, ברשתות החברתיות, בכביש.

מפגש אנושי יכול להתרחש במהלך שניה או במשך שעה,
במבט, בדיבור, בכתיבה, במגע או במעשה,
עם זרים או עם בני משפחה וחברים.

אין מפגשים נייטרליים.

מה שאנחנו עושים משנה ובכל מפגש שכזה אנחנו משפיעים:
מחזקים או מחלישים, מרימים או מורידים, מקרבים או מרחיקים.

בכל יום אנחנו עוברים דרך מאות מפגשים, ובכל שנה דרך מאות ימים.

**
יש משהו רדיקלי במחשבה הזאת, המנוגדת לתפיסה שלפיה אנחנו חסרי אונים,
שהשפעתנו זניחה או שמה שאנחנו עושים לא באמת משנה.

היא מנוגדת לאג'נדה של בעלי עניין מסוימים, שמעדיפים שנחשוב שאנחנו חלשים וחסרי השפעה,
והיא גם מנוגדת לנטייה שלנו לעשות לעצמנו "הנחות" כי "מה זה כבר משנה".

חשוב להכיר באחריות שלנו,
להיות מודעים להשפעה שאנו יוצרים בכל מפגש,
ולבחור איך אנחנו רוצים להשפיע על אנשים ועל העולם.

**
עם השנים פיתחתי לעצמי שני יישומים עיקריים לשימוש ברעיון הזה של ג'יין גודול,
שמסייעים לי, מחזקים אותי ומעודדים אותי להתמיד:

האחד – הכרה בהשפעה האינסופית והמוגבלת שלנו:
מכיוון שבכל מפגש אנחנו משפיעים, ושייתכן שאדם שהשפענו עליו מעביר הלאה את "האדוות שלנו",
אנחנו לא באמת יודעים מה גבולות ההשפעה שלנו והיכן היא מסתיימת.
לצד זאת, אנחנו לא היחידים המסתובבים בעולם ומשפיעים,
ובמצבים מסוימים השפעתם של אחרים גדולה משלנו.
מכאן, שעלינו להמשיך לעשות את עבודתנו ככל שיידרש (מפגש אחר מפגש),
גם אם הדברים מתפתחים בצורה שונה מזו שאנו מקווים לה.
"השפעה אינסופית מוגבלת" היא תזכורת ענווה ומעוררת תקווה למקומנו בעולם.

השני – מיקוד במפגש הקרוב:
אם אין מפגשים נייטרליים ובכל מפגש אנחנו יוצרים שינוי,
חשוב להתמקד במפגש הקרוב, ולהתכוונן לשינוי שברצוננו ליצור.

המסר הנוכחי שאני כותב כרגע, יישלח בעוד כמה דקות לאלפי אנשים.
זו דוגמה למפגש וירטואלי מרובה משתתפים.
איזו השפעה ושינוי אני רוצה ליצור במפגש הזה?

**
אנחנו לא יכולים לעבור יום אחד מבלי להשפיע על העולם שסביבנו.
מה שאנחנו עושים משנה, ועלינו להחליט איזה סוג של שינוי אנחנו רוצים ליצור.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשנת 2010 יצא בארה"ב ספר בשם "סוחרי הספק" (Merchants of Doubt) שנכתב על ידי נעמי אורסקס ואריק קונווי.
הספר מתאר כיצד תאגידים וגורמים פוליטיים ניהלו לאורך עשורים קמפיינים מתוחכמים שנועדו לזרוע בלבול בציבור, ולהציג נושאים שאינם שנויים במחלוקת כשנויים במחלוקת.

בספר מוצגים מקרים קלאסיים, כמו למשל תעשיית הטבק שטענה במשך עשרות שנים שלא הוכח קשר ישיר בין עישון לסרטן, או חברות נפט שטענו שלא הוכח קשר בין פליטת גזי חממה לבין התחממות כדור הארץ.

מטרתם של סוחרי הספק אינה לשכנע שעמדתם צודקת ונכונה, אלא לזרוע מספיק ספק כדי לגרום לאנשים להאמין ש"הנושא עדיין שנוי במחלוקת" או ש"אין באמת מספיק הוכחות".
הספק שנזרע תורם לתחושת חוסר ודאות ובלבול, ובכך משרת גורמים בעלי עניין בצורות שונות, כגון: עיכוב בקבלת החלטות, דחיית צעדים רגולטוריים, הפחתת לחץ ציבורי והגנה על אינטרסים כלכליים או פוליטיים.

בעידן הרשתות החברתיות כוחם של סוחרי הספק והשפעתם על הציבור הולכת ועולה.
הם מנהלים קרבות תודעתיים ועושים שימוש בטקטיקות שונות, נפוצות ויעילות מאוד.
הנה כמה מהן לדוגמה:

1. זריעת ספק (Seeding doubt)

• הדגשת חוסר ודאות קטן כאילו הוא מערער על כל התמונה.
• דוגמה: "לא כל המדענים מסכימים" – יוצרת תחושה שהנושא עדיין לא מוכרע.

2. הצפת מידע (Flooding)

• הפצצה בעובדות סותרות, נתונים חצויים או טענות רבות.
• המטרה: לגרום לעייפות ובלבול בציבור – אנשים מוותרים על ניסיון להבין.

3. הצגת סימטריה מדומה (False balance)

• מסגור שתי עמדות כאילו הן שוות ערך, גם אם אחת נתמכת בקונצנזוס מדעי רחב והשנייה היא שולית או אינטרסנטית.
• באולפן התקשורת זה נראה "מאוזן" (שתי דעות מנוגדות) גם אם היחס הוא 98:2

4. שימוש במומחים מטעם

• גיוס "מדענים", "אנליסטים" או "מומחים" שמקבלים מימון מגופים בעלי עניין.
• המטרה: ליצור תחושה של מחלוקת מקצועית.

5. הסחת אשמה (Deflection)

• העברת הדיון מהבעיה המרכזית לנושא צדדי.
• למשל: במקום לדבר על נזקי סוכר, להאשים את הציבור בחוסר פעילות גופנית.

6. מניפולציות רגשיות ותודעתיות

• שימוש בסיפורים קיצוניים נקודתיים או דוגמאות יוצאות דופן כדי לערער על הכלל.
• דוגמה: תמונה או עדות מזויפת אחת בנושא מסוים תעלה ספק בנוגע לכל התמונות והעדויות מאותו נושא.

**
כדי להתמודד עם תופעת "סוחרי הספק", חשוב לפתח חשיבה ביקורתית ועצמאית:
לצרוך מידע ממקורות מהימנים ומקצועיים,
להצליב מקורות,
לשאול מי מרוויח מהפצת הספק,
ולהבחין בין עובדות שניתנות לאימות לבין פרשנויות רגשיות או מגמתיות.

הבנה שהספק עצמו יכול להיות כלי תעמולתי מכוון,
וזיהוי מניפולציות ההשפעה השונות שמפעילים עלינו (סימטריה מדומה, הצפת מידע, מומחים מטעם ועוד),
הם צעדים חשובים להפחתת ההשפעה המגמתית ולפיתוח החשיבה העצמאית.

**
יש משהו "טריקי" עם הספק הזה:

במצבים מסוימים הטלת ספק היא תנועה חשובה שמנטרלת "חשיבת עדר" או קיבעון מחשבתי,
ובמצבים אחרים זריעת ספק עלולה להיות מזיקה ולפגוע בתהליכים חשובים של קבלת החלטות וביצוע פעולות.

לעתים הספק הוא משהו בריא שמתעורר בנו,
ולעתים הוא משהו מגמתי ומכוון שהוטמע בנו.

איך מבחינים בין שני המצבים הללו?

עצם המודעות לכך שתופעת "סוחרי הספק" קיימת, ההכרות עם טכניקות ההשפעה שלה, 
ושאילת השאלות "מאיפה הספק הזה מגיע? האם הוא בריא או מזיק?",
עושים חלק גדול מהעבודה.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע הלכה לעולמה ג'ואנה מייסי, מורה רוחנית שקצת פחות מוכרת בארצנו.
מייסי עסקה רבות בנושאים מורכבים שקשה לחולל בהם שינוי כמו לדוגמה מדיניות אקלים.

היא התמקדה בפיתוח חוסן פנימי שיאפשר לנו לפעול בהתמדה לאורך זמן,
ולהחזיק מעמד גם במצבים קשים במיוחד, מבלי להתנתק, להתייאש, או לאבד את הרגישות שלנו.
לפני שנים קראתי את ספרה Active Hope שהשפיע עלי מאוד.
בשנים האחרונות, אני חוזר שוב ושוב לתכנים של מייסי ושואב מהם כוח והשראה.
אני בוחר להקדיש את הפוסט השבוע לזכרה.

שלושה סיפורים
ג'ואנה מייסי מבחינה בין שלושה סיפורים עיקריים שאנחנו מספרים לעצמנו כיחידים וכחברה:

1. "עסקים כרגיל" – על פי הסיפור הזה אנחנו בעיצומה של צמיחה והתפתחות מתמדת.
הקידמה והטכנולוגיה יעשו את שלהן ובעזרתן נמצא פתרונות לבעיות ולקשיים.
אין צורך לשנות משהו מהותי ולא צריך לדאוג יותר מדי.

2. "הכול אבוד" – אנחנו בהתדרדרות מתמשכת ובקריסה. הבעיות מחריפות בקצב הולך וגובר.
על פי הסיפור הזה כבר מאוחר מדי לשנות.
עברנו את נקודת האל-חזור וכל מה שנעשה לא יספיק לתיקון.

3. "המעבר הגדול" – המצב מורכב מאוד, אנחנו בתהליך התדרדרות מאיים ומסוכן.
יש לבצע שינוי גדול ודחוף (תודעתי, תרבותי מבני ומעשי) על מנת להפוך את המגמה.
השינוי מורכב מאוד ולא בטוח שנצליח, אך עדיין לא מאוחר מדי. זה הזמן !

על פי מייסי, אנחנו מאמינים באחד משלושת הסיפורים האלה.
הסיפור שאנו מאמינים בו משפיע מאוד על תפיסת החיים ועל דרך ההתנהלות שלנו.

**
הגדרות של תקווה

על פי מייסי למילה "תקווה" ניתן לייחס שתי משמעויות שונות:

המשמעות הראשונה – Hopefulness – תקווה, אמונה וביטחון שתוצאה מסוימת שאנו מצפים לה תתרחש.
האמונה והביטחון הללו מגבירים בנו את המוטיבציה ומעודדים אותנו לפעול.
אם אנו זקוקים לסוג כזה של תקווה לפני שאנו מתמסרים לפעולה או למאמץ כלשהו,
מה יקרה במצבים בהם אנו מעריכים שיש סיכוי נמוך בלבד (אם בכלל) לכך שהתוצאה שאנו מצפים לה תתרחש?

המשמעות השנייה – Desire – רצון עז שמשהו מסוים יקרה.
תקווה מהסוג הזה מגיעה עם מוכנות להיות במסע בכיוון רצוי, גם כשאיננו בטוחים אם זה אפשרי או עד כמה הסיכויים לכך גבוהים.
במסע שכזה אנו מוכנים להתמסר לתהליך ולפעולות שחשובים לנו, בלי קשר למידת האמונה או הביטחון שלנו שאכן נגיע לתוצאה המקווה.

**
מייסי מבחינה בין תקווה פאסיבית לתקווה אקטיבית:

תקווה פאסיבית משמעה לחכות שנסיבות חיצוניות יסתדרו או שנרגיש תקווה שתניע אותנו לפעולה.

תקווה פעילה (אקטיבית) משמעה לקחת חלק פעיל בתהליך יצירת העולם שאנו רוצים לחיות בו.

תקווה פעילה היא תרגול.
בדומה לטאי צ'י או לגינון, זה משהו שאנחנו עושים ולא משהו שיש או אין לנו.

זהו תהליך שאנו יכולים ליישם בכל מצב, והוא כרוך בשלושה שלבים עיקריים:
ראשית, אנו מתבוננים במבט בהיר על המציאות;
שנית, אנו מזהים כיוון שאליו נרצה שדברים ינועו או ערכים חשובים שנרצה שיבואו לידי ביטוי;
ושלישית, אנו נוקטים צעדים בכדי להזיז את עצמנו או את מצבנו בכיוון זה.

**
שלושה סוגי תנועות לשינוי

עפ"י ג'ואנה מייסי, נדרשים שלושה סוגי תנועות על מנת לחולל שינוי בעולם מורכב:

א. פעולות מניעה או האטה – תנועות שמטרתן לעצור התדרדרות או להאט התקדמות בכיוון שמגביר סבל ומחריף את הבעיה.

ב. שינויים מבנים ומערכתיים – תנועות שמטרתן ליצור בעולם תהליכים, ארגונים וצורות התנהלות ברוח השינוי שאנו רוצים לחולל.

ג. שינויים תודעתיים – תנועות שמטרתן לסייע לנו לשנות את תפיסותינו לגבי העולם, שככל הנראה עומדות בבסיס הבעיות שאנו חווים.

כל שלושת הסוגים הללו נדרשים על מנת לחולל שינוי מורכב בעולם.
אנשים שונים נמשכים לסוגי תנועות שונים.

**
פודקסט וסיפור

לפני זמן מה מייסי העלתה ביחד עם עמיתה לדרך פודקסט שבו היא מציגה את תפיסתה ואת המודל שפיתחה.
מרגש מאוד להקשיב לשיח בפרקים השונים שנעשה תוך מודעות לכך שאלו כנראה ימיה האחרונים של מייסי.
למרות גילה המתקדם אי אפשר שלא לחוש באנרגיית החיים, בחדות המחשבה ובעוצמה שלה.
הנה הקישור לפודקסט הנהדר הזה.

אחד הסיפורים הידועים ביותר שג'ואנה מייסי הביאה לעולם המערבי הוא "נבואת לוחמי השמבאללה".
הוא מעורר בי הרבה השראה ותקווה, וכתבתי עליו בעבר כאן. 

**
זהו פוסט ארוך יחסית ומלא מידע. כל הכבוד אם הגעתם עד כאן.
בנימה אישית, התכנים של מייסי מאוד מחזקים אותי במצבים קשים.
אני בטוח שאתם יכולים לעשות את החיבורים למצב שלנו בתקופה הזו בעצמכם.
בהכרת תודה לג'ואנה מייסי ובתקווה שהפוסט הזה יהיה בעל ערך עבורכם וירבה טוב בעולם.

50 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
שהמלחמה תסתיים בקרוב ושכל החפים מפשע יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תרגום המילה Resilience לעברית הוא משהו באזורים של גמישות, כושר התאוששות וחוסן נפשי.
בדרך כלל משתמשים במונח הזה בהקשרים של התמודדות עם מצבים קשים.
היכולת/מיומנות הזו נחשבת לאחת החשובות ביותר להישרדות בריאה לאורך זמן.

לוסי הון (Lucy Hone) חקרה במשך שנים תפקוד של אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים.
ואז, לאחר אירוע אישי טראגי ולא צפוי היא מצאה עצמה "בצד השני": חווה את זה ומתמודדת עם זה, בשונה ממתבוננת על זה מהצד.

לוסי מציינת 3 דרכי חשיבה ופעולה מרכזיות המאפיינות אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים.
לדבריה, שלוש הדרכים הללו מעשיות, זמינות וקריטיות להישרדות במצבים קשים:

1. אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים מבינים שסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ושדברים לא נעימים קורים. Shit Happens.
כשמשהו כואב, מאתגר, עצוב או לא רצוי קורה בחייהם (לדוגמא: מוות, מחלה, פרידה, פיטורים, פגיעה ברכוש או בגוף),
הם אינם שואלים את עצמם "למה זה קרה דווקא לי?" או "למה זה מגיע לי?"
הם מבינים שהאירועים הללו הם חלק מהחיים, משהו שכולם חווים בצורה כזו או אחרת, ואינם לוקחים אותם באופן אישי.

2. אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים ממש טובים בלבחור בקפידה במה הם ממקדים את תשומת לבם.
הם לוקחים אחריות על המחשבות שלהם, בוחרים להתמקד בחצי הכוס המלאה,
ובמה שניתן לעשות בכדי להתמודד עם המצב ולהתקדם.

3. אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים שואלים את עצמם: "האם מה שאני עושה מסייע לי או פוגע בי?"
מתוך הבנה שכולנו בני אדם ושהמשאבים האישיים שלנו חשובים ומוגבלים,
הם מתעדפים פעולות שמסייעות להם ומרימות אותם.

**
הנה שלושת העקרונות בתמציתיות ובמילים שלי:

1. קבלה:
סבל ואובדן הם חלק מהחיים וככה זה. אין לנו שליטה על מה שקורה.

2. מיקוד במה שקורה:
לקיחת אחריות על המחשבות והפעולות שלנו לשיפור המצב.

3. מיקוד בעצמנו:
הלגיטימציה לבחור במה שעושה לנו טוב ומחזק אותנו.

**
דוגמא ברוח הימים הללו להמחשה של איך העקרונות הללו יכולים לבוא לידי ביטוי:

נניח שהבית נפגע מהדף של נפילת טיל באזור ולא נוכל לגור בו בתקופה הקרובה.

1. Shit Happens
זה היה מפחיד וחלק מבני המשפחה עדיין בחוויה הזו,
בתקופה הקרובה ניאלץ לגור במקום אחר שכנראה לא יהיה הכי נוח,
כנראה שתהיה לנו פה הוצאה לא מתוכננת על תיקון.
הלוואי שזה לא היה קורה, אבל זה קרה. זה מה יש.

2. מיקוד תשומת לב בחצי הכוס המלאה ובמה שניתן לעשות:
מזל שרק הבית נפגע ושאנחנו בריאים ושלמים.
תודה לכל כך הרבה אנשים שדואגים ועוזרים לנו עכשיו.
מה ניתן לעשות כדי להרגיע את המשפחה?
במי ניתן להיעזר כדי לייצר תנאים בסיסיים למגורים ולהתנהלות בימים הקרובים עד שנתאפס על עצמנו ונטפל במה שצריך?

3. מיקוד בעצמנו:
מה יעשה לי טוב, יחזק וירים אותי עכשיו?
ארוחה טובה ומזינה? שיחה עם חבר קרוב? חיבוק מחברה? למצוא חצי שעה זמן לעצמי?
להרשות לעצמי לא לחזור לאנשים שמחפשים אותי ואין לי קשב אליהם עכשיו?
לדחות לאחר כך כל מה שלא קריטי ליומיים הקרובים? 

**
אם הנושא הזה מעניין אתכם אני ממליץ לכם לצפות בהרצאת הטד המלאה של לוסי,
שבה היא חולקת את הסיפור האישי שלה ומסבירה על שלושת המאפיינים הללו.

הימים הללו, עם כל האתגרים והמורכבויות שהם מביאים,
מספקים אינספור הזדמנויות לתרגל את שלוש העקרונות של לוסי הון.
כל תרגול שכזה, גם משפר את התחושה שלנו בהווה,
גם מפתח לנו את שרירי החוסן וההתמודדות לעתיד,
ואולי גם מהווה דוגמא אישית והשראה למי שסביבנו.

**
תודה גדולה לכוחות הביטחון, התמיכה, הרפואה וההצלה על העבודה הכל כך חשובה שהם עושים מסביב לשעון בימים אלו.

53 חטופות וחטופים עדיין בעזה.
מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשלוש לפנות בוקר התעוררנו טרוטי עיניים להתרעת האזעקות והגברת הכוננות.
אנחנו בסרט חדש.
עניינים שעמדו במרכז תשומת הלב והשיח עד לפני כמה שעות כבר הרבה פחות רלוונטיים.
ישראל תוקפת באירן.
עשר דקות עברו.
אפשר כבר לצאת מהממ"ד או להישאר?
אנחנו בנוהל "הרגיל" של החות'ים או שבנוהל אחר?
ואם יוצאים – ללכת לישון או לחכות להתפתחויות?

בשמונה בבוקר הסופרמרקטים כבר גדושים באנשים שמצטיידים לקראת הלא נודע.
קצינים ומדענים אירניים בכירים חוסלו, מתקני גרעין ותחמושת הופצצו.
מאות כטבמים שוגרו מאירן וצפויים להגיע לישראל בעוד כשעה-שעתיים.
לצד הכטבמים יש צפי לתקיפה של טילי שיוט רבים.
הפער בין השיחות והצחוקים ליד המדפים בסופר, לבין התסריטים האפשריים ומה שקורה מעלינו ומסביבנו,
הוא הזוי ובלתי נתפס.
אני שלישי בתור של הדגים, עם עובד אחד שנראה שהוא לא ממהר יותר מדי –
לחכות לתורי (נראה שזה יקח לפחות חצי שעה) או לוותר על מה שלא הכרחי ולטוס הביתה?

במהלך ארוחת הבוקר ("כדאי לאכול עכשיו כי מי יודע מה יקרה עוד מעט..")
התקבלה ידיעה שמתקפת הכטבמים נבלמה.
ואללה? לגמרי?
כל המאות ששוגרו?
ומה עם טילי השיוט?

דקות לאחר מכן בוטלה ההנחייה להישאר בקרבת מרחבים מוגנים.
חזרה לשגרה דרוכה – אפשר לצאת ולהתרחק.

**
אחד הדברים שמדגישים שוב ושוב ללוחמים במסעות עיבוד לחימה,
זה שבמצבים לא-נורמליים, כל תגובה היא נורמלית.
מספיק קשה עם כל מה שקורה, לא צריך להעמיס על זה גם שיפוטיות והלקאה עצמית.

אנחנו במצב לא-נורמלי עכשיו.
מוצפים בידיעות ובחדשות.
כהרף עין אנחנו עוברים (או מועברים), לפעמים מספר פעמים ביום,
בין תפיסה-תחושה של סכנת חיים לשגרת יום-יום מורגלת.

למי להקשיב?
לאן כל זה הולך?
מתי ואיך זה ייגמר?

לא באמת ברור מה קורה.
לרובנו המוחלט אין מושג.
כל ידיעה היא חלקית וזמנית.
הכול יכול להשתנות בכל רגע.
תחושה חזקה של חוסר ודאות.
ושל חוסר שליטה.

**
בימים הראשונים שאחרי השביעי לאוקטובר,
שמעתי ראיון עם איתי אנגל, שבו הוא הביא את הפרספקטיבה העמוקה שלו מסיקור אזורים מוכי אסון.
כשקורה משהו בסדר גודל כזה כמו שקרה לנו עכשיו, הוא אמר,
בדומה למשל לאסון התאומים ב-11 לספטמבר,
הוא מניע שרשרת אירועים עצומה ובלתי צפויה,
שאף אחד לא ליכול להבין או לראות,
אשר מתהווים תוך כדי תנועה,
ומובילים לשינויים אדירים שלא ניתן לחזות.
מהמקום שאנו נמצאים בו עכשיו,
אף אחד לא יכול לצפות מה יתרחש.
ולכן אני מציע, כך הוא אמר,
לקחת בערבון מוגבל את כל הפרשנים,
התחזיות ואת כל מי שמדבר בסימני קריאה.

הראיון הזה כאמור התרחש לפני כ-20 חודשים, וכל כך הרבה אירועים לא צפויים קרו מאז.
הבוקר נדמה שאנחנו עדיין בעיצומה של אותה תגובת שרשרת,
ושבספק אם מישהו יכול באמת להבין או לצפות לאן כל זה הולך ואיך זה יתפתח.

**
אני מאמץ את העמדה של איתי אנגל ומוצא שהיא מרגיעה אותי:

ייקח לזה עוד זמן,
זה לא יסתיים בקרוב.
לא לחפש וודאות במקום שאין.
להיזהר מאופוריה ומדיסטופיה, להימנע מייאוש ומאופיטימיות, מטוב ורע מוחלטים.
להפסיק לחפש בהירות במציאות כל כך מורכבת ודינמית.
לגלות ענווה.
וסקרנות.

ואני מוסיף לאיתי אנגל עוד כמה דברים:

להגיד שלום לפחד שמתעורר בנו ולהכיר בחוסר האונים שלנו.
לקבל את זה שלא הכול בשליטתנו.
להחזיק מעמד. נשימה נשימה.
לקחת אחריות על החלק שלנו.
להכיר בהשפעה שלנו על עצמנו ועל הסביבה שלנו.
לעשות את העבודה שלנו בכל יום.
צעד צעד.
להחזיק תקווה ולפעול בכיוון שלה.
להכיר תודה.
להרבות טוב.

**
לסיום, 3 שירים שמזכירים את החשיבות של פעולות פשוטות, צעדים קטנים ועשייה מיטיבה.

צעדים קטנים / נעמה מוזס

לְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם
לִמְרֹחַ אֹדֶם עַל הַשְּׂפָתַיִם
לִשְׁתּוֹת כּוֹס מַיִם
לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשָּׁמַיִם
לְהִסְתּוֹבֵב בַּשְּׁכוּנָה
לְהַפְעִיל מְכוֹנָה
לִבְדֹּק מָה שְׁלוֹם הַשְּׁכֵנָה
לְהַכְנִיס לַתַּנּוּר עוֹד עוּגָה
לִקְרֹא פִּסְקָה בַּסֵּפֶר
לְנַסּוֹת לִקְרֹא אוֹתָהּ שׁוּב
לְהִתְפַּלֵּל שֶׁתָּשׁוּב.

**
מעתה פעולות פשוטות / רותם שובל

לְהַשְׂבִּיעַ אֶת הָרָעָב
לְהַצְנִיחַ מַטָּה אֶת הַשְּׁכָמוֹת
לְהִתְבּוֹנֵן בַּחֲתוּלָה
לִרְקֹד בָּעֶרֶב בַּסָּלוֹן
זֶה בִּשְׁבִיל הַלֵּב וְזֶה בִּשְׁבִיל
הַשֶּׁקֶט

מֵעַתָּה תְּפִלּוֹת קְטַנּוֹת
שֶׁהַנְּשִׁימָה תִּתְפַּשֵּׁט מֵהַבְטָחוֹת
שֶׁהַשֵּׁנָה תָּבוֹא, רְחָבָה
כַּאֲדָמוֹת בָּהֶן רוֹעֶה הַגַּעֲגוּעַ
הַנְּגִיעָה בֵּינֵינוּ
שֶׁתִּשָּׁאֵר

**
נצחונות קטנים / מיכאל זץ

כָּל בֹּקֶר אֲנִי מְזַמֵּן לְעַצְמִי
נִצְחוֹנוֹת קְטַנִּים,
שֶׁל טוֹב עַל הָרַע
שֶׁל יֵשׁ עַל הָאֵין
שֶׁל בְּיַחַד עַל הַלְּבַד.
בְּיָמִים אֲחָדִים אֲנִי מְנַצֵּחַ
וּבַאֲחֵרִים מַפְסִיד,
וְכָךְ חוֹזֵר חֲלִילָה.
כָּל עֶרֶב אֲנִי מַשְׁאִיר לַחֹשֶׁךְ,
פֶּתַח קָטָן שֶׁל
אוֹר.

53 חטופות וחטופים עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הפעם הראשונה שקראתי את "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" היתה לפני קרוב לשלושים שנה.
אני לא בטוח איך הגעתי לספר הזה, אבל אני ממש זוכר סיטואציה קונקרטית שלי קורא בו.
הייתי אז בן 26 או משהו כזה, כשנה לאחר השחרור מהצבא,
זמן קצר לאחר שמאיה ואני עברנו לגור בחיפה לקראת תחילת לימודיי בטכניון.
אני ממש יכול לראות את עצמי יושב על כסא בסלון, בגבי לטלויזיה ולמטבח,
רגליי על המסילות של חלון ההזזה שמאחורי הספה,
משקיף על היער של רמות ספיר, מרגיש את הבריזה החיפאית הנעימה של שעות אחה"צ.
המבט שלי נע לסירוגין בין הנוף שמולי לבין הספר שאני מחזיק,
המחשבות רצות בין המילים של הספר לאסוציאציות שעולות לי בחיבור שלהם לחיי.
באותם רגעים משהו בי ממש מתרגש, כשאני קולט שיש פה משהו מיוחד וחזק עבורי שהולך להשפיע עלי מאוד.
סוג של גילוי.

מאז קראתי את "שבעת ההרגלים" של סטיבן קובי עוד פעמים רבות.
חזרתי אליו שוב ושוב לאורך השנים.
נראה לי שהוא הספר שהשפיע עלי ועל חיי יותר מכל ספר אחר.
המלצתי עליו אינספור פעמים.
היו שנים שהייתי קונה אותו כמתנת כניסה לעובדים חדשים שלי,
ומבקש מהם לקרוא את הפרק הראשון לפני השיחה הראשונה שלנו.
בכל סדנת משתחררים שאני מקיים בעשור וחצי האחרון זה הספר הראשון שאני מזכיר,
וחלק ניכר מהסדנה מוקדש לכמה מן ההרגלים המופיעים בספר.

השבוע, לאחר שנה או שנתיים שלא עשיתי זאת, חזרתי לספר "שבעת ההרגלים".
בכל פעם אני מתפעל מחדש ממה שהוא מעורר בי ומהדרך שבה הוא משפיע עלי. 
זה משהו אחד להתלהב מספר שאתה קורא בשלב מסוים בחייך,
ומשהו אחר לגמרי לחזור אליו שוב ושוב, למצוא אותו בעל ערך בכל שלב בחיים ולהתלהב בכל פעם מחדש.
מעניין למה זה משפיע עלי בעוצמה ובמהירות כזו.
אולי זו הבהירות והפשטות של Back to Basics, ביטוי חד של מספר עקרונות מפתח עמוקים,
שממשיכים להיות רלוונטיים ומשמעותיים לאורך השנים הללו, גם בתקופות הכי אינטנסיביות ומאתגרות.

ההתחלה של הספר, עשרות העמודים הראשונים שלו, חזקה במיוחד עבורי. גם היום.
ההרגל הראשון מתוך השבעה – "היה פרואקטיבי" – נוגע בחשיבות של בחירה ולקיחת אחריות.
עם השנים קראתי לזה א"ב.
א"ב של חיים מלאים = אחריות ובחירה.
המעבר מתגובתיות אוטומטית ללקיחת אחריות ומתן מענה למה שקורה מתוך בחירה מודעת.
רק את הנושא הזה אפשר ללמוד במשך חודשים ולתרגל חיים שלמים.

סטיבן קובי הושפע מאוד מויקטור פרנקל, שורד מחנות הריכוז, אבי תורת הלוגותרפיה, ומי שכתב את "האדם מחפש משמעות".
הוא מרבה לצטט אותו בספרו ומתאר עד כמה תפיסותיו ורעיונותיו של פרנקל עיצבו אותו.

כששמעתי השבוע את סטיבן קובי מקריא בקולו את הספר ומזכיר שוב ושוב את ויקטור פרנקל,
חזרתי ל-"האדם מחפש משמעות" כדי לשאוב בצורה ישירה ולא מתווכת מפרנקל את חוכמתו ותפיסותיו.
הקריאה הנוכחית של "האדם מחפש משמעות" הייתה מאוד ייחודית הפעם.
בעבר, תיאור ההתמודדויות והחוויות שפרנקל משתף, היה עוצמתי, מעורר השראה ומרגש,
אבל זה תמיד הרגיש קצת רחוק, כאילו שייך להיסטוריה שכבר לא כאן.
בקריאה הפעם, עם כל מה שאנו עוברים-חווים-שומעים-רואים מאז ה-7 לאוקטובר,
הכול מרגיש הרבה יותר קרוב, חי ומוחשי.

אחד הרעיונות המרכזיים של פרנקל הוא שאין לנו שליטה על נסיבות חיינו ועל מה שקורה לנו,
אך שבכל רגע נתון אנו יכולים לבחור את התגובה ואת העמדה שלנו כלפי מה שקורה לנו.

על פי פרנקל, החופש החשוב מכל, חופש שאחרים לא יכולים לגזול מאיתנו,
הוא החופש לבחור את גישתנו ואת התגובה שלנו ביחס למה שקורה.

פרנקל ותורת הלוגותרפיה שפיתח עוסקים רבות בנושא המשמעות,
ובחשיבות של מציאת משמעות אישית בחיים גם במצבים הכי קשים.

לקראת סיום, קבלו מספר ציטוטים מספריו של פרנקל, שנוגעים בי, מראים לי מה אפשרי, נוטעים בי תקווה ומאתגרים אותי.

"בין אירוע לתגובה קיים מרווח.
במרווח הזה טמון הכוח שלנו לבחור את התגובה שלנו.
בתגובה שלנו שוכנים הצמיחה והחופש שלנו."

**
"אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד:
את האחרונה שבחירויות אנוש –
לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחוֹר את דרכו."

**
"אין דבר בעולם שעשוי לעזור לאדם לשרוד גם בתנאים הקשים מכל, כמו הידיעה שיש משמעות לחייו.
חוכמה רבה גנוזה באמירה של ניטשה: 'מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך' ".

**
"לא מצב של העדר מתיחות נחוץ לאדם, אלא השאיפה והמאבק אל מטרה ראויה לו."

**
"מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים.
צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים,
כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים, אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו.

צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים
ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה.
ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור – אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה."

הרעיונות הללו כל כך חשובים בעיניי, וכל כך רלוונטיים למה שאנו עוברים וחווים בתקופה הזו.
לא רק במצבי הקיצון הקשים ביותר, אלא בעשרות סיטואציות ומצבים יומיומיים.

כל אחד מהם עולם ומלואו, הזמנה להרהור ולתרגול מעמיק בחיי היום-יום.

יש לנו אחריות ויש לנו בחירה.
חשוב לגלות את המשמעות האישית שלנו בימים הללו.
לבחור בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה, לעשות את העבודה שלנו במשמרת הנוכחית. 

58 חטופות וחטופים עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה, בשלום ובבריאות גופנית ונפשית לחיק משפחותיהם ואהוביהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

באחד הבקרים כשרועי בני היה בכיתה א' (היום הוא בן 17, תעשו חשבון כמה זמן עבר..),
הלכנו ביחד לבית הספר והתחלנו לדבר על גיל.
רועי אמר שהוא רוצה להיות כבר בן שבע.
"למה דווקא 7" ? שאלתי אותו..
כי שבע זה גדול.
עד שבע זה הקטנים ומשבע זה הגדולים.
והוא רוצה להיות כבר גדול.

סיפרתי לו שיש אנשים שתמיד רוצים להיות בגיל אחר מהגיל שלהם.
כשהם קטנים הם רוצים להיות גדולים וכשהם גדולים הם רוצים להיות קטנים.
ואז תמיד הם לא מרוצים, כי הם אף פעם לא בגיל שהם רוצים.

"מה הגיל שאתה הכי אוהב?" רועי שאל אותי.
הרים לי להנחתה.
סיפרתי לו שהגיל שאני הכי אוהב זה הגיל שאני נמצא בו עכשיו.
בזמן שדיברנו זה היה ארבעים ושתיים.
אבל בשנה שעברה, אמרתי לו, זה היה משהו אחר.
"אתה יכול לנחש איזה גיל הכי אהבתי בשנה שעברה?" שאלתי אותו.
הוא חשב רגע, חייך את החיוך הממזרי שלו ושאל: "ארבעים ואחת?"
אין ספק שהילד גאון: גם הבין את הרעיון וגם יודע לספור ולחסר.

**
נזכרתי בסיפור הזה השבוע כשנתקלתי בפוסט שכתבתי על זה אז.
נחמד להיזכר בשיחה הזו, מעניין אם גם רועי זוכר אותה.
נראה לי שכשדיברתי עם רועי באותו בוקר, דיברתי גם אל עצמי.
רציתי להזכיר לעצמי את החשיבות של קבלה ושל הכרת תודה על מה שיש.
תמיד אפשר להתמקד בחצי כוס הריקה, ותמיד אפשר להתמקד בחצי הכוס המלאה.
אולי זו היתה דרכי להזכיר לעצמי שאני לא שולט במה שקורה לי ומסביבי (גיל כדוגמה),
אבל אני בהחלט יכול לבחור איך להגיב למה שקורה.
כנראה שהמילים שלי לרועי באותו בוקר הגיעו עם כמיהה להמשיך להתאמן בעצמי בכל אלו:
בקבלה, בהכרת תודה, בהכרה ביכולת הבחירה שלי ובלקיחת אחריות על מה שבהשפעתי.

**
אז, באותה הליכה לבית הספר, רועי ואני דיברנו על גיל.
האם אפשר להרחיב את הרעיון הזה מגיל גם להיבטים נוספים?

האם אני יכול לומר לעצמי (עוד לפני שאני אומר לאחרים),
שהמקום-זמן-מצב שאני הכי רוצה להיות בו הוא כאן ועכשיו?
עם כל מה שקורה? עם כל הקשיים והאתגרים?

באינסטינקט ראשוני התשובה היא "ממש לא!".
ברור שלא.
מלחמה, הרוגים, פצועים, חטופים, אלימות, הקצנה, שנאה.
כל כך הרבה סבל.
ברור שאני רוצה להיות במקום ובזמן אחר, יותר "נורמלי" ורגוע.
מקום שבו הדברים נראים ומרגישים שונה מכפי שהם עכשיו.
מי שאומר שזה המקום-זמן-מצב שהוא הכי רוצה להיות בו –
או שהוא משקר לעצמו או שהוא סתם לא אותנטי.

במחשבה שניה, התשובה שלי היא "חד משמעית כן!"
בהינתן שזה המצב ואלו הנסיבות (אין לנו שליטה על מה שקורה לנו),
אין זמן ומקום אחרים שאני רוצה להיות בהם יותר מהמקום הנוכחי שאני נמצא בו.
בכל מקום שבו יש סבל, אתגר, מורכבות וקושי גדולים, יש גם המון חסד, חמלה ומשמעות.
שבר גדול מגיע עם פוטנציאל ענק לריפוי ולתיקון.
מתוך המקום-זמן-מצב הזה שאני נמצא בו,
אני רוצה לעשות כמיטב יכולתי למשפחתי, בעבודה, במדינה, לעצמי,
להשפיע, לתרום, לתמוך ולקחת חלק בתהליכי שינוי מיטיבים שיעזרו לנו לנוע מכאן לשם.

**
בתחילת השבוע שוחחתי עם חברה קרובה ואהובה, שאחיינה נהרג בשבוע שעבר בעזה.
היא התקשרה אלי כמה דקות לאחר הקימה מהשבעה, בדרך מבית הקברות הביתה.
באמת שלא ניתן להבין את גודל האובדן ועומק הכאב.
הלוואי שהאירוע הזה לא היה קורה.
כשראיתי את השם של אותה חברה על צג הטלפון המצלצל שלי,
לא היה מקום שרציתי להיות בו יותר מאשר איתה באותן דקות.

כשהייתי במוצ"ש בכיכר החטופים,
וכשישבתי בלבן ביום א' בערב "במשמרת 101" ליד הקריה בקרבת משפחות החטופים,
לא היה מקום או חברת אנשים שרציתי להיות בהם יותר מאשר במקומות הללו.

כשצפיתי עם כמה מבני משפחתי השבוע בפרק חדש של סדרת הריאליטי "הבוגדים",
על הספה בביתנו לאחר יום מלא ואינטנסיבי, לא היה מקום שרציתי להיות בו יותר באותו רגע.

**
פעם חשבתי שקבלה ורצון לשינוי סותרים זו את זה.
או שאני מקבל משהו או שאני רוצה לשנות אותו.
היום אני מבין שהם לא סותרים זו את זה אלא משלימים האחת את השני.
קבלה של המצב היא הכרה בכך שכרגע אנחנו איפה שאנחנו והמצב הוא כפי שהוא.
קבלה עוזרת לנו להפסיק לחפור בעבר ולהתמקד בהווה.
היא מאפשרת לנו לקחת אחריות ולפעול עכשיו לשינוי.

**
כשאמרתי לרועי מה שאמרתי, באותה שיחה לפני 11 שנים,
זה הגיע עם כמיהה לתרגל ולפתח מיומנויות של קבלה, הכרת תודה, לקיחת אחריות, בחירה ושינוי.
כל כך הרבה קרה בשנים שחלפו מאז אותה שיחה, בצורות שלא יכולנו לדמיין.
לפעמים זה מרגיש שאנחנו בגלגול אחר, בעולם אחר,
ושעכשיו הכול הרבה יותר מורכב, אינטנסיבי, כבד, קשוח.
מה שממש מעניין לראות עכשיו, זה שלמרות כל השינויים,
התרגול, לפחות עבורי, נשאר אותו תרגול:
קבלה, הכרת תודה, לקיחת אחריות, בחירה ושינוי.
להרבות טוב לעצמי, לאחרים ובעולם.

**
לסיום – מספר תזכורות לעצמי (ואם תרצו גם לכם):

• ברגע זה אני לא יכול לעשות הכול, ואני יכול לעשות משהו.
• אין לי שליטה על מה שקורה לי, ויש לי בחירה איך אני מגיב למה שקורה לי.
• בכל רגע אני יכול לבחור לעשות צעד מיטיב עבורי או עבור אחרים, במחשבה, בדיבור ובפעולה.
• הבחירה שלי, הצעד שלי, הם תמיד בהווה, תמיד מהמקום-זמן-מצב הנוכחי שבו אני נמצא.

אז מה המקום-זמן-מצב שאני הכי רוצה להיות בו..?
בדיוק כאן ועכשיו.

58 חטופות וחטופים עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה, בשלום ובבריאות גופנית ונפשית לחיק משפחותיהם ואהוביהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר