אחד הימים הטובים בחייו

הבוקר, בסביבות 8:30,
בעקבות התנגשות עם רכב חולף,
הקטנוע שלו פגע בעוצמה בחלקו האחורי של המיצובישי שלי.
הוא עצמו הועף מספר מטרים באויר ונחת באמצעו של הכביש ההומה.

**
כעשרים דקות לאחר מכן,
מבוהל, כואב ומבולבל,
הוא עומד ליד האופנוע ההרוס שלו,
ומתבאס על היום חסר המזל הזה שנפל עליו.

**
יד על כתף.
הזרמת אנרגיה.
"יכול להיות שזה אחד הימים הטובים בחייך…", הצעתי,
"לאט לאט.
אתה כאן, בריא ושלם".

**
20:30, שתים עשרה שעות אחרי.
אני מתקשר לשאול לשלומו.
הוא כבר בבית.
הצילומים נראים תקינים.
כאבים חזקים מהמכות היבשות,
ייתכן שעוד יחמירו על פי הערכת הרופאים.

"חשבתי על מה שאמרת…
אולי זה באמת אחד הימים הטובים בחיי."

**
אולי.
הלוואי.
אין לנו מושג.
אין לנו מושג מה יהיה מחר.
אין לנו מושג איך דברים יתפתחו.
יום טוב או יום רע זה עניין של נקודת מבט.
ההבדל בין יום עם מזל ליום בלי מזל הוא דק.

**
כל מפגש הוא הזדמנות.

כוונה לחיים: להפחית סבל ולהעצים שמחה.

יכול להיות שגן עדן זה כאן?

חיים מלאים. היום.

להפחית סבל ולהעצים שמחה

"אבא אמר – 
את כל צווי המוסר ועשרת הדיברות אני יכול לצמצם לדיבר אחד בלבד – לא תכאיב. 
זה הכול. 
ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תשתדל להכאיב פחות. 
כמה שפחות. "

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.

**
להכאיב כמה שפחות.
לעצמנו ולאחרים.

"מהו כאב?
כאב הוא תחום שבו הנשמה עוד לא החדירה מספיק אור שיאפשר ללב החומל והעדין להאיר.
כאב הוא תחום שמחכה לאהבה.

כאשר אתה שרוי בכאב, לצד הנטייה הטבעית להאשים את האחר,
יש גם נטייה לרצות לסגת, להסתלק ולסגור את לבך.
אם אתה מרגיש שחבר או אהוב אינם מתייחסים אליך בדרך שהיית רוצה וזה גורם לך לעוגמת נפש,
עדיף שלא לצאת אליו בהאשמה כדי לקבל התנצלות.
במקום זאת, דבר ראשון, הסתכל פנימה.
האחר יכול לעורר בך כאב רק כאשר יש בך כבר כאב.
הוא יכול לגרום לך לסגור את לבך רק כאשר לבך כבר רוצה להיסגר.
אם לא היה כאב בפנים, האחר לא היה יכול להוציאו.
מה שאתה יכול להרגיש אליו הוא חמלה וצער, לא כעס או תחושת איום."

~ מתוך "עוצמה אישית דרך מודעות" מאת סאנאיה רומן

**
לי נראה שהפחתת כאב וסבל הם רק חצי מהעניין.
חצי חשוב מאוד, אבל רק חצי…

ושהחצי השני, הלא פחות חשוב, 
הוא "העצם שמחה".. 
או משהו כזה…

מספר דוגמאות להפחתת סבל:
– תמיכה מעשית ועזרה במנהלות לוגיסטיות.
– יצירת בהירות בזמן בלבול.
– הקשבה אמפטית.
– עזרה בקידום פתרון של בעיה מעיקה.
– מגע אוהב.
– הרגעה.
– הקלה על כאב פיזי או רגשי.
– חיבור ונוכחות.

מספר דוגמאות להעצמת שמחה:
– פרגון.
– השתתפות ברגע משמח.
– חגיגה משותפת של משהו.
– הכרת תודה.
– חיזוק ביטחון.
– פינוק מהנה.
– מחווה אוהבת.
– הצחקה.
– התייעצות (תחושת ערך ומשמעות).
**
כוונה מרכזית לחיים:

"להפחית סבל ולהעצים שמחה."

בתוכנו ומסביבנו.

בכל מפגש, בכל אינטראקציה,
אנחנו מגבירים סבל או מפחיתים אותו, 
מעצימים שמחה או מפחיתים אותה.

איננו יכולים להסתובב בעולם ולפגוש אנשים,
מבלי להשפיע ולהיות מושפעים.

ביום רביעי שוחחתי עם חבר קרוב שהיה לפני ניתוח חשוב.
שיחה לפני ניתוח, כמו כל מפגש אנושי שהוא, 
היא הזדמנות להפחית סבל ולהעצים שמחה.

כשאנחנו פוגשים מישהו שחווה אירוע מאתגר,
אנו יכולים לתרום לשקט, לבהירות או לביטחון שלו,
ואנחנו יכולים להעמיס עליו את הפחדים, המחשבות והשיפוטים שלנו.
מה שאנו אומרים ועושים במפגש עם אדם,
מושפע מהכוונה שאנו מחזיקים ומהנוכחות שלנו.

ברמה הכי הבסיסית – את מי ואת מה המפגש הזה משרת עכשיו?
א. "את מי" = במי אנו מתמקדים? בנו (במחשבות, ברגשות, בצרכים, באג'נדה שלנו…) או באדם שמולנו?
ב. "את מה" = לאן אנו מכוונים במפגש? מה חשוב לנו שיקרה בו?

אם כוונתנו היא לסייע לאדם שמולנו להפחית סבל ולהעצים שמחה,
חשוב שהבחירה מה לומר ואיך להתנהל תנבע מהצרכים של אותו אדם ותנסה למלא אותם:
ממה שלהערכתנו האדם צריך באותו רגע ולא ממה שאנחנו חושבים שהוא צריך לעשות.

**
מחשבה:

אם הייתי ב"גן עדן", הייתי יודע שאני שם..?
איך זה היה מרגיש..?
אולי זה כאן..?
עכשיו..?

**
"גן עדן" אינו מקום שהכול בו "מושלם" כל הזמן.

גם בגן עדן הקוצים דוקרים, היתושים עוקצים והנחשים מכישים.
גם בגן עדן כשנופלים כואב, כשחולים יש חום וכשיורד גשם נרטבים.
גם בגן עדן לפעמים כיף, לפעמים משעמם, לפעמים עצוב ולפעמים מעצבן.

הקוצים, היתושים, הנחשים, הנפילות, המחלות, הגשם, הכיף, השעמום, העצב והעצבים הם חלק מהגן.
חלק מהחבילה.
כולם שייכים.
הכול כלול.

המשמעות היא שגם אם נדקרנו, נעקצנו או הוכשנו,
נפלנו, חלינו או נרטבנו, כעסנו או השתעממנו,
זה לא אומר שאנחנו לא בגן עדן.

**
מחשבה חוזרת:

אם היינו ב"גן עדן", היינו יודעים שאנו שם? 
איך זה היה מרגיש? 
אולי זה כאן? 
עכשיו…?

**
לפעמים, 
לאחר קבלת בשורה שלא רוצים לקבל,
או לאחר התפתחות כלשהי שלא איחלנו לעצמנו,
אנו מסתכלים אחורה ומבינים שעד לפני כמה ימים היינו בסוג של גן-עדן.

גן-עדן "ארצי" שבו בסך הכול היה בסדר ואולי אפילו הרבה מעבר לכך,
אבל מסיבות שונות היינו מבולבלים והתקשינו לראות או לחוות את זה.
היינו מוטרדים מעניינים שונים שכעת נראים לנו זניחים או הרבה פחות חשובים.

**
גן-עדן וגיהינום אינם מקומות או מצבים אובייקטיביים,
אלא תפיסות מציאות סובייקטיביות, המבוססות על הפרשנויות והציפיות שלנו.

לחיות בגן-עדן עם ציפיות שהכול יהיה מושלם כל הזמן, 
(שהקוצים לא ידקרו, שלא ירד גשם, שלא יהיו נפילות, שלא יהיה עצוב..)
זה לחיות בגיהינום.

יש משהו טרגי בלהיות בגן-עדן מבלי להיות מודע לכך,
ולגלות את זה רק בדיעבד.

יש משהו טרגי בלחיות בגן-עדן מבלי לחוות את זה בזמן אמת,
ולנסות להחזיר את הגלגל אחורה כשכבר מאוחר מדי.

אפשר ללמוד לחיות בגן-עדן.
ללמוד להגביר נוכחות עם מה שקורה.
ללמוד להפחית סבל ולהעצים שמחה.
ללמוד להנות יותר מהדרך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

========

הזמנות:

– להזמנת סדנה או הרצאה ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר או במייל חוזר.

– לקבלת הפוסטים השבועיים + קורס תקשורת מקרבת בן 9 שיעורים במייל, ניתן להירשם באתר או לבקש להצטרף במייל חוזר. 

נקודת ההסלמה בקונפליקט

לפעמים אנחנו לא יודעים.
אנחנו לא בטוחים מה מניע את הצד השני,
והאם בדומה לנו, גם הוא רוצה עדיין בטוב משותף,
או שאולי הוא מחפש להשיג כמה שיותר גם במחיר של פגיעה בנו.

**
בנקודה הזו, יש לנו הרבה מה להפסיד והרבה מה להרוויח.
וזה מלחיץ.
אין לנו כוונה לפגוע באדם שמולנו, או לתקוף אותו,
אך אנו חוששים שזה מה שאולי הוא מתכנן לעשות לנו,
וחשוב לנו להגן על עצמנו.

**
נקודת אי-הוודאות הזו היא הנקודה המדויקת שבה עלולה להתרחש הסלמה.

**
לבחירות ולפעולות שלנו יש השפעה.
המצב שאנו נמצאים בו כעת הוא תוצר של בחירות ופעולות עבר שלנו.
הבחירות והפעולות הנוכחיות שלנו יוצרות ומעצבות את המצבים ומערכות היחסים העתידיים שלנו.
הסלמה היא אחת האפשרויות.
רק אחת מהאפשרויות…

חיים מלאים. היום.

בהירות – משמעות – שמחה – הכרת תודה

הבהירות בנוגע לדבר שחשוב לעשותו.
המשמעות שבעצם עשייתו.
השמחה על עשייתו ביחד.
הכרת התודה על הזכות והיכולת לעשותו.

**
לא חייבים למצוא ייעוד, לרדוף אחר חלום או להגשים מטרת-על עצומה.
אפשר לחוות בהירות, משמעות, שמחה והכרת תודה בעשייה יום-יומית.

**
בהירות.
משמעות.
שמחה.
הכרת תודה.

גם היום.
גם כאן.

חיים מלאים. היום.

ואולי חלק מהעניין הוא המסע עצמו

ואולי חלק מהעניין הוא המסע עצמו, לשמו,
ולא לשם או בשירות המטרה שרוצים להשיג.
חלק מהעניין, ולא כל העניין.
גם וגם.
גם המסע וגם היעד.
גם הדרך וגם המטרה.

חיים מלאים. היום.

דברים שלא אמורים לקרות

דברים שלא אמורים לקרות

– אישור לטיפול מסוים לא אמור להסתיים כל 3 חודשים, כי הבירוקרטיה לחידוש האישור מתישה אותנו.
– המתנה לצילום סי.טי לחידוש האישור לא אמורה לקחת שבועות ארוכים, כי בזמן הזה הטיפול לא ניתן.
– מפענח הסי.טי. לא אמור לשכוח להעלות את תשובת הפענוח, כי זה מעכב את כל התהליך.
– אני לא אמור להתקשר מספר פעמים בשבוע כדי לבדוק מה קורה עם התשובה, כי אנשים אמורים לעשות את העבודה שלהם.
– מרגע שמגיעה תשובת הפענוח, הרופא המטפל לא אמור לעכב את זה, כי גם ככה התהליך נמשך זמן רב מדי.
– אני לא אמור להגיע פיזית לבית החולים כדי לבדוק מה קורה עם זה, אבל אני נאלץ לעשות את זה כי אחרת זה לא מתקדם.
– כשאני בודק עם הרופא (אחרי שעה של המתנה) האם אפשר לשאול שאלה קצרה, הוא לא אמור להשיב ב-"לא" מבלי להסתכל בי אפילו, אלא לתת לי יחס חם ומכבד יותר.

**
ואולי זה אחרת…?

– ואולי חשוב לחדש אישור כל 3 חודשים כיון שהוא עולה עשרות אלפי שקלים וחשוב לבדוק שהוא באמת יעיל כפי שאנו רוצים שיהיה?
– ואולי המתנה לצילום לוקחת מספר שבועות כיון שיש עומס עצום וחוסר במשאבים? וזו בעיה מורכבת וכואבת?
– ואולי מפענח הסי.טי שכח להעלות את הפענוח כי הוא אנושי? כי דברים נופלים לפעמים בין הכסאות, כמו שקורה גם לי בעבודתי?
– ואולי זה כן תפקידי להתקשר? ואולי טוב שיש לי את מספר הטלפון ושעונים שם מהר יחסית ומנסים לעזור לי?
– ואולי הרופא המטפל לא מגיב במהירות שאני רוצה, כי הוא עסוק בדברים לא פחות חשובים, או שהוא חולה, או שאולי הוא בחופש?
– ואולי הרופא המטפל פחות סבלני אלי מכפי שהייתי רוצה, כיון שהוא טרוד בעניינים אחרים ומנסה להדביק פערים?

יכול להיות…?
יש סיכוי…?

**
יש את מה שקורה,
ויש את כל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על מי עושה מה ועל מי אומרת מה.
על דברים שאמורים לקרות ועל דברים שלא אמורים לקרות.
על אנשים שהם בסדר ועל אנשים שהם לא בסדר.

**
בזמן שכולם עסוקים ויש הרבה דרמה
של דברים שקורים או לא קורים,
של דברים שנאמרים או לא נאמרים,
של אנשים שעושים משהו שהם לא אמורים לעשות,
או לא עושים משהו שהם אמורים לעשות,
בזמן הזה, החיים קורים.
ממשיכים.
מתהווים.
מתרחשים.
בהסכמתנו או ללא הסכמתנו.
עם המודעות שלנו או בלעדיה.

השמש זורחת ושוקעת.
הגלים שוטפים את החוף.
הטיפול משפיע או לא.
הגידול מתפשט או נסוג.

**
פחד

מחשבות על מה אנשים אמורים או לא אמורים לעשות מעוררות כעס.
כעס הוא ביטוי של פחד.

פחד שזה לא יצליח.
פחד שהטיפול יפסיק להועיל.
פחד שהמשך הטיפול לא יאושר.
פחד שהזמן שעובר יקר מדי.
פחד שכל מה שאנו עושים לא יספיק.
פחד שלא נצליח לעמוד בזה.

בינתיים אנחנו כאן.
בינתיים אנחנו מצליחים.
עד כה שרדנו 100% מימי חיינו.

אני רוצה להכיר בפחד שלי ולהיות קשוב אליו.
הוא חלק חשוב ממה שקורה עכשיו.

**
הקטע הבא מעניין:

התשובות הגיעו והן מעודדות.
המצב השתפר.
המשך הטיפול אושר.
שמחה גדולה.
הקלה.

ולמרות זאת,
הכעס עדיין כאן.
ממשיך להצטבר.
שואב אנרגיה.
לא משתחרר.

אני שם לב שיש בי עכשיו יותר כעס משמחה. 
מעניין הקטע הזה…

**
אין לי אנרגיה מיותרת

כשאני משקיע אנרגייה, מחשבה ותשומת-לב,
במה אדם אחר עושה או לא עושה, אומר או לא אומר,
אני לא משקיע אנרגייה, מחשבה ותשומת-לב בדברים אחרים, חשובים יותר.

ביירון קייטי (שיטת "העבודה") אומרת שיש שלושה סוגים של עניינים:
1. שלנו (דוגמא: מה חשוב לי ומה אני עושה?)
2. של אנשים אחרים (דוגמא: מה הרופא אומר או עושה?)
3. של "אלוהים" (דוגמא: האם ירד או לא ירד גשם? מה תהיה תוצאת הבדיקה?)

כשאנחנו מתעסקים בעניינים של אנשים אחרים או של אלוהים, אנחנו לא מטפלים בעניינים שלנו.
מי מטפל בעניינים שלי, בזמן שאני מתעסק בעניינים של אנשים אחרים?
כשאני משקיע אנרגייה בעניינים של אנשים אחרים, במה אני לא משקיע אנרגייה?
איזה דבר חשוב יותר עבורי לא מקבל מספיק תשומת לב?

זה לא תמיד עניין של חיים ומוות.
זה תמיד עניין של חיים.

**
מיקוד

כוונה מרכזית: "לעשות את מה שאפשר כדי לקדם את מה שהכי חשוב עכשיו".

רק שתי שאלות:
1. מה הכי חשוב עכשיו?
2. מה אפשר לעשות כדי לקדם את זה?

**
אז מה באמת הכי חשוב עכשיו…?

לקבל תשובה…?
לקדם את העניין המסוים הזה…?
"לחנך" מישהו…?
לתמוך במישהו…?
להילחם על עקרון חשוב…?
לחזק קשר…?
לנוח…?
משהו אחר…?

**
מה שהכי חשוב עכשיו

אם מה שהכי חשוב זה לקבל תשובה או לקדם עניין כלשהו,
אז כדאי אפילו להגיע פיזית לביה"ח, או למשרד,
גם אם צריך לחכות שעתיים במסדרון או שלוש שעות על קו הטלפון,
עד שנצליח לתפוס את מי שאנו רוצים לתפוס,
כי זה מה שהכי חשוב עכשיו.
יותר מדברים אחרים.
גם אם זה "לא הוגן".
גם כשזה מתסכל.
גם אם דברים אחרים נפגעים בזמן שאנו עושים את זה ולא עושים אותם.
כי זה מה שהכי חשוב עכשיו.

ואם לעומת זאת, הדבר הכי חשוב עכשיו הוא צדק והוגנות, או לחנך מישהו, או לעשות משהו אחר,
אז כדאי להשקיע אנרגייה בקידום צדק והוגנות, או בלחנך מישהו, או בלעשות משהו אחר,
גם אם זה יעכב את קבלת התשובה או יפגע בקידום העניין.

הבחירה שלנו.
האחריות שלנו.
אפשר להפסיק לברוח.
אפשר להפסיק להאשים.

**
הפתעה 1

האהבה העצומה שקיבלת ביום ראשון היתה מרגשת ומחממת לב.
לא היה לך מושג שזה מגיע.
זכית בה ביושר.
מגיע לך.

לאט לאט…
תחגוג את הרגע המיוחד הזה…
תן לזה להיכנס…

**
הפתעה 2

את הבשורה שקיבלת השבוע לא ציפית לקבל.
זו בשורה "שלא אמורים" לקבל בשלב כזה.
לא היה לך מושג שזה מגיע.
זה מלחיץ, מציף ומטלטל.
אתה יוצא לדרך חדשה.
לאט לאט… 
קח אויר…

**
חיים מלאים הם חיים של גם וגם

בין היתר, של הפתעות מסוג 1 ושל הפתעות מסוג 2.
החיים קורים בזמן שאנחנו מתכננים תכניות.
החיים קורים בזמן שאנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על החיים.

אנחנו לא יודעים מה מחכה לנו מעבר לפינה.
אין לנו שליטה על הקלפים שאנו מגרילים.
אנחנו בוחרים איך לשחק עם הקלפים שאנו מגרילים.

זמן לשתי שאלות:
1. מה הכי חשוב עכשיו?
2. מה אפשר לעשות כדי לקדם את זה? 

אני מאחל לך שדברים יתפתחו בדרך המשרתת את הטוב העליון שלך ושל משפחתך.
(ואני לא לגמרי בטוח מה זה אומר או איך זה נראה…)

אני אתך…

**
"נשמקול" – הזמנה לתמיכה

"נשמקול" היא טכנולוגיה ייחודית המאפשרת תקשורת עם אנשים שכבר אינם בין החיים.
"נשמקול" הוא גם ספר שעומד לצאת בקרוב ושנכתב ע"י רמי שאול.

הפעם האחרונה שפגשתי את רמי היתה לפני כעשרים וחמש שנה בעת שירותנו הצבאי המשותף.
השבוע נחשפתי לפרויקט המרגש שלו ומייד הזמנתי לעצמי עותק.

הנה מספר מילים שרמי כותב על ספרו, "נשמקול":

"אני נרגש להציג בפניכם את ספר הביכורים שלי, 
רומן עלילתי עליו עמלתי במשך יותר משבע שנים ואשר הגעתי לסיום כתיבתו. 
הרעיון לספר ניטע בליבי לאחר לכתה הפתאומי ובטרם עת של שירה, אהובתי, אשת נעוריי ואם שלושת ילדיי. 
את החור הגדול שנפער לא יכולתי לבטא אז במילים ומעט נחמה מצאתי בהאזנה לשירים שביטאו את תחושותיי. 
הכמיהה הגדולה שליוותה אותי ולא הרפתה בכל התקופה היתה להיפגש שוב, או לפחות לשמוע את קולה ולאמר את כל מה שלא הספקתי. 
מאחר שבחיי עסקתי בפיתוח מוצרים, פינטזתי על לפתח טכנולוגיה חדשה, לה קראתי ביני לביני,
נשמקול, הטכנולוגיה שתקשר אותנו עם נשמות אהובינו בעולם הבא.
כשהבנתי שאין ביכולתי ליישם זאת (לפחות לא כרגע..), המצאתי סיפור דמיוני על גיבור שפעל אחרת,
שחיבר לעצמו את פאזל החיים בצורה מיוחדת ואשר עמל לפתח דרך שתאפשר לו חיבור אל אהובתו. 

הספר הדמיוני שרקחתי מתבסס על אירועים מצבים ומקומות שבהם ביקרנו, ועל התמודדויות שונות מחיי, 
אך על הכל הוספתי מעשיות, ערכתי שינויים ונתתי פרשנות אחרת לאירועים. 
עוד בסיפור משולבים קטעים מקוריים מיומן טיול ששירה כתבה בעצמה כשטיילנו יחד בעבר .

אודה לכם ואשמח לקבל את תמיכתכם, 
כדי שאוכל להשלים את הפקת הספר באופן איכותי ומקצועי ובהדפסה ראויה ומכובדת. 
אתם מוזמנים, לאחר הרשמה זריזה, לבחור אחת או יותר מהתשורות של קידום הספר ולקחת חלק בהוצאתו לאור של ספר זה." 

עד כה גויסו קרוב ל-20,000 ₪ שהם 55% מתקציב היעד. 

ניתן לצפות בסרטון קצר שבו רמי ובתו מספרים על הספר, וגם לתמוך בעצמכם בפרויקט.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

המשאב הכי חשוב שלנו

א. נדיבות –

המשאב הכי חשוב שלנו הוא לא הכסף שלנו, הידע שלנו, הקשרים שלנו ואפילו לא הזמן שלנו.

המשאב הכי חשוב שלנו הוא תשומת הלב שלנו.

מרטין בובר טען שהמתנה הכי גדולה שאנו יכולים לתת למישהו היא הנוכחות שלנו.

עד כמה את/ה נדיב/ה בהשקעת תשומת הלב שלך באנשים אחרים ובנושאים שחשובים להם?

(לא כאלו שלא נעים לך להגיד להם "לא" ואת נמצאת איתם למרות שאינך, 
אלא כאלו שחשוב לך להיות אתם גם כשזה לא מתורגם לתועלת מוחשית עבורך?)

**
ב. "טובה של 5 דקות" –

את יעל (שם בדוי) פגשתי לראשונה לפני מספר שבועות. 
תוך כדי שיחתנו חשבתי שיכול להיות לה מעניין ומועיל לפגוש את עדי (שם בדוי). 
כששיתפתי אותה בכך היא הנהנה בראשה ואמרה שהיא פתוחה לאפשרות. 
למרות החברות וההערכה ההדדית בינינו, עדי ואני לא היינו בקשר בשנים האחרונות.

"טובה של 5 דקות": 
ליצור קשר עם עדי, לספר לה בשלושה משפטים על יעל, 
לבדוק אם תסכים להיפגש איתה לקפה, לקבל "כן", 
לשלוח ליעל את הפרטים שלה ולאחל לה בהצלחה.

השקעה של 5 דקות מתשומת ליבי.

מחשבה: 
אם יש משהו שאני מאמין בחשיבותו, 
שעולה לי בחמש דקות מזמני ושיכול להועיל למישהו, 
אשתדל לומר לו "כן".

**
ג. "השקעת תשומת לב חד פעמית" –

ואם זה מעבר לחמש דקות? 
המשאב הכי חשוב שלנו הוא תשומת הלב שלנו.
מה אם מישהו מבקש שנקדיש לו שעה או שעה וחצי מתשומת לבנו? מה אז…?

כלל האצבע המשמש אותי בשנים האחרונות: 
להגיד ביתר קלות "כן" להשקעת זמן חד-פעמית (דוגמא: מפגש של שעה עם מישהו)
ולחשוב היטב לפני שאני מתחייב להשקעת זמן מתמשכת לאורך זמן.

גם כשמדובר בשעה – אם זה מספיק חשוב בעיני, אמצא לכך זמן.

**
ד. "מעשר" –

איפה כל זה נכנס?

אנחנו בקושי "נושמים", ולא מספיקים להגיע לכל הנושאים והאנשים שחשובים לנו.
איך לעזאזל מוצאים זמן ל"טובות של 5 דקות" או ל"השקעות תשומת לב חד-פעמיות", היכולות להגיע למספר שעות בשבוע?

השקעות הזמן שלנו באנשים אחרים ובנושאים אחרים הם התרומה שלנו לעולם ולקהילה.
כשם שרובנו בוחרים לתרום לאנשים ולארגונים למרות שאיננו משופעים בכסף מעבר לצרכינו, 
כך גם "תרומת תשומת הלב" שלנו יכולה להתבצע תוך כדי מציאות אינטנסיבית שבה אין לנו זמן פנוי מיותר.

"מעשר" תופס לא רק עבור משאבים כספיים אלא גם עבור משאבי תשומת לב.

בכדי שנוכל להקדיש "מעשר" מתשומת הלב שלנו לטובתם של אנשים אחרים ולמטרות חשובות עבורם,
חשוב שרוב תשומת הלב שלנו תוקדש למטרות ולאנשים החשובים בחיינו.
**
ה. להגיד "לא" –

בכדי שנוכל לומר "כן מזדמן" לטובות של 5 דקות או להשקעות זמן חד פעמיות, 
במקביל להשקעות זמן משמעותיות ומתמשכות באנשים ובנושאים חשובים עבורנו,
עלינו לפתח את שריר "הלא" שלנו.
לפתח את היכולת להגיד "לא" הרבה ומהר ולהרגיש נוח עם כך.

משאב תשומת הלב שלנו אינו אינסופי.
קושי או אי-יכולת להגיד "לא" יכניסו אותנו למעגלי השקעה יקרים שיפגעו באיכות חיינו.
לומר "כן" למישהו או למשהו כיון שאנו רוצים, מאמינים שזה מספיק חשוב, ויש לנו את הזמן לכך.
לא לומר "כן" רק מפני שלא נעים לנו או מפני שאנו חוששים מאיך זה ייתפס.
לומר "לא" כשאנו לא רוצים, מאמינים שזה לא מספיק חשוב, או שאין לנו את הזמן לכך.

אנשים יכולים להיפגע מתשובת "לא" שלנו. 
הצרכים שלנו חשובים לא פחות מהצרכים של אנשים אחרים.
השקעת תשומת לב בדברים החשובים לנו חשובה לא פחות מהשקעה בדברים החשובים למישהו אחר.

**
ו. מיקוד ובחירה

1. מה חשוב עכשיו? 
2. להגיד "כן" לדברים החשובים ולהקדיש להם זמן.
3. להגיד "לא" לדברים פחות חשובים ולא להקדיש להם זמן.

תהליך שלושת השלבים הזה הוא אחר מהדברים היותר קלים להבנה, והיותר מאתגרים ליישום.

האם השקעת זמן באחרים (5 דקות או יותר) נכנס לקטגוריית הדברים החשובים בחיינו?
התשובה היא סובייקטיבית, תלוית אדם ומצב.
יכול להיות שכן, יכול להיות שלא.
בדומה לשאלת התרומה הכלכלית ומה אנו עושים עם הכסף שלנו.

עבורי באופן אישי,
השקעת זמן באנשים ובנושאים מסוימים היא אסטרטגיה יעילה לתחושת משמעות, סיפוק ותרומה.
זו גם דרכי להכיר תודה לכל אותם אנשים שהשקיעו ושמשקיעים בי "5 דקות" או "השקעות חד-פעמיות" לאורך השנים. 
אנשים שתרמו משמעותית לחיי ושבחרו להגיד לי "כן" למרות שלא היו חייבים.

**
ז. בריחה מאחריות

אנשים מסוימים נמצאים שם תמיד עבור אחרים.
זמינים 24X7, מוכנים תמיד לעזוב הכול ולהתייצב.

אני רואה בכך בריחה מאחריות.

בריחה מאחריות להשקעה במקומות החשובים שחיינו.
בריחה מאמירת "לא" לדברים שחשובים פחות.

הצרכים שלנו חשובים לא פחות מצרכים של אנשים אחרים.
העולם יכול להסתדר גם בלעדינו לפרקי זמן מסוימים.

זמינות 24X7 לכל אדם ולכל נושא יכולה להוות תירוץ לכך שלא הספקתי לקדם את המטרות החשובות שלי, 
או שהשקעתי פחות באנשים ובנושאים חשובים בחיי ("כי מישהו אחר היה צריך אותי")

זו אסטרטגיה יעילה לקבלת מחמאות ומחיאות כפיים על תרומה וסיוע.
זו אסטרטגיה מסוכנת הפוגעת בדברים החשובים באמת.
**
ח. מדיניות השקעות תשומת הלב

10-30-60

60% למספר מצומצם של הדברים הכי חשובים בחיינו.
30% לדברים פחות חשובים ו"למיסים" של תשומת לב.
10% לנתינה והשקעת תשומת לב עבור אחרים.

10-30-60
או 05-15-80.

אנחנו קובעים לעצמנו את המספרים שלנו.
כל אחד כפי יכולתו ורצונו, בהתאם למצבו ולהעדפותיו.
פחות משנים המספרים עצמם.
יותר משנה התפיסה: 
תחומי מיקוד חשובים – נושאים פחות חשובים – "מעשר" לאחרים.

**
ט. זה לא מחושב מדי?

זה לא מתיש לחשוב כך ו"לתמחר" כל דבר?
זה לא "רובוטי" מדי? 
מה עם קצת ספונטניות?

השאלות לגיטימיות.
אנחנו שונים באופי ובדינמיקה שלנו.
יכול להיות שזו גישה שמתאימה לאנשים מסוימים ולא מתאימה לאחרים.
חשוב למצוא את מה שמתאים לנו, משרת אותנו ותורם לחיינו.

חידוד חשוב:
בלי קשר לגישה שלכם… 
אם בסופו של דבר, תשומת הלב שלכם מוקדשת לדברים חשובים פחות, 
ולא מוקדשת לדברים חשובים יותר, 
אתם בבעיה.

אם זה המצב, 
"בעיית הספונטניות" או הצורך בזרימה יהיו שוליים ביחס לבעיות אחרות שתפגשו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בכדי שנשתה ביחד את המרק שהכנת

בכדי שנשתה ביחד אצלך בבית את המרק שהכנת, צריך:

שנהיה – שתהיי, שאני אהיה.
שתרצי להכין מרק.
שתקני מצרכים, שתעמידי סיר, שתכיני מרק.
שתוכלי לשבת, לעמוד, לנוע.
שניפגש.
אצלך בבית.

הרבה דברים צריכים להתקיים,
בכדי שנשתה ביחד אצלך בבית את המרק שהכנת.

חיים מלאים. היום.

שבת ראשונה, שבת אחרונה

שבת ראשונה בבית

לא התראינו כבר קרוב לשבועיים…
מאז שהתגייסה בתחילת השבוע שעבר.
בעוד מספר דקות היא תיכנס.
שבת ראשונה בבית, כחיילת.
התרגשות. שמחה.
רגע שאני רוצה לחוות.
רגע שלא יחזור.
יהיו עוד שבתות בבית.
לא תהיה עוד שבת ראשונה של אחרי גיוס.

**
שבת ראשונה בלעדיו

בלילה שבין שני לשלישי זה קרה.
אחרי התמודדות ממושכת.
שבת ראשונה בלעדיו.
יהיו עוד הרבה שבתות בלעדיו.
לא תהיה עוד שבת ראשונה באמצע שבעה.

סטיבן קובי מציע בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד",
לחשוב על הסוף כבר בהתחלה.
באחד התרגילים שלו, הוא ממליץ לדמיין את ההספדים בהלוויה שלנו:
האנשים שהיינו רוצה שיספידו אותנו והדברים שהיינו רוצים שייאמרו.
זה מחדד את הגדרת ההצלחה שלנו ואת מה שחשוב לנו בחיים.

כשהקשבתי להספדים בהלוויה של אבא של גלעד השבוע, 
זה הרגיש לי כמו סיפור הצלחה.

תמונת ניצחון.

**
שבת אחרונה של 2018

המעבר בין 2018 ל 2019 חסר משמעות.
לא יותר ממוסכמה חברתית על לוח שנה.

וגם.. אחלה תירוץ להוריד הילוך. 
להסתכל אחורה.
לסכם פרק.

זמן לעצירה. 
זמן להתבוננות. 
זמן לרפלקציה.

זמן לחמש שאלות.

**
שאלה מספר 4

4. "למי ועל מה את/ה מכיר/ת תודה השנה?"

כשאנו יוצאים לאוויר העולם, איננו יודעים לכתוב.
זה לא משהו טבעי שאנו נולדים אתו.
לאחר שעות של השקעה, לימוד, הכוונה, תרגול ותיקון אנו לומדים לעשות זאת.
הכתיבה הופכת להרגל.
מיומנות מפתח המלווה אותנו לכל אורך חיינו.

אפשר ללמוד ולתרגל גם הכרת תודה.
הכרת תודה היא מיומנות חשובה לפחות כמו כתיבה.
והרבה יותר קלה ללמידה ולתרגול.
גם הכרת תודה יכולה להפוך להרגל.
למיומנות מפתח המעשירה ומעצימה את חיינו.

אני אוהב את הטקסטים של ד"ר יאיר כספי בנושא הודיה והכרת תודה.

הנה כמה מהם מתוך הספר "ניסיון":

"הודיה היא הכרעה התלויה רק בי,
להגדיל את משקלם של דברים מסוימים בעולמי ולצמצם את נוכחותם של אחרים.
למצוא את שותפי האמיתיים ולטפח אותם, ולהניח להתעסקות באנשים אחרים.
הכרת תודה היא מאבני היסוד של הידיעה העצמית.
לצד חסרונותינו וניסיונותינו הלא פתורים, שמורים עמנו אוצרותינו הסמויים.
הודיה היא השביל המוביל למקום שבו הם טמונים.
הודיה היא גם הפעולה הפשוטה והזמינה בין דרכי העבודה.
היא נושאת עמה את יחסי העלות-תועלת הגבוהים ביותר.
אם יש לך רק רגע פנאי לעצמך, כדאי למצוא משהו שאפשר להגיד עליו תודה."

===
"ההודיה נמצאת בפרטים.

הכרת תודה מציינת את הדבר שניתן.
מציירת אותו בפרטיו ולא מוסיפה פירושים.
לא נסתפק ב'תודה על הילדים שלי'.
נציין שם, זמן, מה נתן, ומה קיבלתי.
תודה על ציפורה בתי, שבשנה האחרונה מתקשרת לשאול לשלומי, ומתגלה בה צד בוגר, אימהי,
ואני מרגיש בשיחות עמה אהוב גם כשאינה זקוקה למפתחות של המכונית."

===
"איך לומדים להודות?

כמו התחלה של פעילות גופנית למי שאינו מורגל בה,
בתחילה נדמה למתרגל שהעיסוק בהכרת התודה נועד לאחרים, אינו מתאים לו,
אין סיכוי שיתרגל אליו או ייהנה ממנו, ולא יוכל להתמיד.
הודיה מפעילה חלק בנו שלא הפעלנו לפני כן, ואפשר שיכאב כשהוא נמתח לראשונה.
מתחילים במתינות.
אפשר שבתחילה יהיה קושי להזכיר יותר משנים-שלושה פריטים בכל פרק של הודיה.
או שנתקשה להרגיש את הכרת התודה ושמחת הקבלה.
בהמשך נלמד לראות מתנות שחמקו ממבטנו.
אפשר שנידרש להתגבר על הרצון לראות שחורות או להתלונן.
אפשר שנתקשה להאמין בנוכחות החן.
כמו כל שינוי התנהגותי, הפנמת ההודיה דורשת מאמץ, מחויבות ומשמעת.
למצוא לה שעה קבועה ומקום נעים.
לפנות לה זמן. 
לפחות חצי שעה בתחילה.
להיעזר ברישום.
אפשר להודות בקול.
אפשר לצעוק באוטו בזמן הנסיעה, כאילו מדברים בטלפון."

===
"מה אסור לעשות בהודיה?

להגיד 'אבל'.
להזכיר, לצד התודה, כאבים וחסרים.
הודיה היא מאמץ מכוון להתבונן בקיים.
היא מחייבת להניח לרגע בצד את המקומות הלא פתורים, שאליהם נשוב בזמן אחר."

===
"מה נוטים להחמיץ בתחילת הדרך?

את הדברים הברורים.
הקרובים לעין ביותר.
שכאילו תמיד היו.
היכולת שיש לרובנו לבחור עיסוק שונה מאבותינו.
סופרמרקט שיש בו אלף מיני מאכלים, ולנו יש די כסף לבחור מביניהם את מה שנרצה.
תרופה שבלעדיה דלקת עיניים יכלה לגרום לעיוורון.
שעות הפנאי שיש היום לרוב האנשים.
זכויות שניתנו לפני שנים לקבוצת מיעוט שאליה אנו שייכים.
מכונת כביסה.
מיזוג אוויר.
ענבי סוף הקיץ המתוקים.
מכשיר קטן שבו אני יכול לקחת עמי את המוזיקה הטובה בעולם לכל מקום.
אנשים, שהיו לכאורה שוליים בחיי, ומהם קיבלתי כמה מן היקרות במתנותיי."

**
האנשים הזמניים

חלק מהאנשים שאפשר וחשוב להכיר להם תודה, הם "האנשים הזמניים" בחיינו.
את הקטע הבא קיבלתי היום מבתי (שבת ראשונה בבית).
היא נחשפה אליו השבוע (כל הכבוד לצה"ל).
הוא נגע בה, וגם בי.

נכתב ע"י נועם חורב:

"כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף ל-נֶצַח.
מישהו ריסס על קירות לבנו הבתוליים גרפיטי חד וברור: 'והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.'
כשאתה מתבגר, אתה מבין לאט לאט שהנֶצַח הזה הוא עסק טריקי. 
כי ארמונות בחול לא נשארים לנֶצַח. 
ואוכל במקרר לא נשאר לנֶצַח. 
וגם אנשים. גם אנשים לא תמיד נשארים לנֶצַח.
אנחנו גדלים עם התפיסה הזאת שככל שבנאדם מלווה אותנו פרק זמן ארוך יותר בחיינו – כך הוא משמעותי וחשוב יותר.
אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים. 
אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף. 
שנכנסו לחיים שלנו לפרק זמן מוגבל עם מטרה מסוימת. 
אנשים שכנראה לא יהיו שם כשכתוביות הסיום יעלו.
האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם. 
הם באים להעביר אותנו שיעור. 
ללמד אותנו משהו על עצמנו. 
ללחוץ לנו על איזה כפתור. 
לעזור לנו להתמודד.
לראות ברור יותר. 
להוות מקפצה לשלב הבא.
לשנות לנו את הפרספקטיבה. 
לנצח איזה פחד. 
להרים אותנו מהקרשים. 
לסגור מעגל. 
ואז, ברגע שתפקידם מסתיים – הם עוזבים.

העניין הוא, שזה לא עושה אותם פחות חשובים. 
זה לא עושה אותם פחות משמעותיים. 
בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו – האנשים הזמניים האלה יקבלו פרק שלם, עמוק ומהותי.
כשאני חוזר אחורה בזמן אני מזהה אנשים שנכחו בחיים שלי חודשיים-שלושה ועשו שינוי אמיתי, השפיעו עליי, 
נתנו לי השראה, לימדו אותי והפילו לי אסימונים יותר מהרבה אנשים שליוו אותי שנים רבות.
בגלל השאיפה האוטופית ל-נֶצַח, אנחנו נוטים לחשוב שכשהאנשים האלה יוצאים מדלתנו, זה אומר שהפסדנו אותם. 
שנכשלנו. 
שפשוט לא שמרנו עליהם חזק מספיק. 
קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים.
אז מדי פעם, על הכביש המהיר של השיגרה, עם כל הזמני, והנצחי, ומה שביניהם – 
חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה, שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, 
אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק, היו בשבילנו הנֶצַח."

===
שלוש שאלות על אנשים זמניים בחיינו:

– מי "האנשים הזמניים" החדשים שנכנסו לחיינו השנה?
– מי "האנשים הזמניים" שהיו שם לפני שהשנה החלה ושעדיין נוכחים עבורנו?
– מי "האנשים הזמניים" שהתרחקו מאתנו או שאנו התרחקנו מהם במהלך השנה?

**
זהו פוסט שבת אחרון לשנת 2018.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר