מחבר: Ronny Weinberger

שלום,
בסיומו של עוד שבוע אינטנסיבי, סוער ועצוב,
אני בוחר לשתף אתכם בשני טקסטים שנגעו לליבי ושחיזקו אותי.

הטקסט הראשון נכתב לפני מספר שבועות ע"י אחד הכתבים (ימני בדעותיו) במערכת "עולם קטן":

"אפשר וצריך לשנות ולפעול.
לא חייבים לעשות את זה בהוצאת לשון, אפשר בחיוך ובחיבוק, ביכולת להיות עם מישהו אחר בכאבו.
זה שריר שאינו שמור רק ליפי נפש אלא גם לסתם אנשים טובים. יהודים, אתם יודעים.
נכון, זאת אמפתיה שלא ממש הופנתה כלפי הימין בשעות צרתו, בהתנתקות ובאוסלו.
ההפך לפעמים. אבל יהודים אינם נוקמים, חלילה.

חוץ מזה, הייתה בשמאל גם אמפתיה. גם אם קטנה, לפעמים זניחה.
הנה סיפור אמיתי ממקור ראשון של שני חברים מהצבא,
הפוכים אידאולוגית במאה ושמונים מעלות, אי-אז בימי הגירוש הנוראים:

"יצאתי לגלות מביתי אבל וכפוי ראש.
ישן בשקי שינה בצמתים האחרונים שעוד אפשר היה להגיע לגוש קטיף המסוגרת.
בוכה את נשמתי לא-לוהים איך יכול להיות כזה רשע בעולם. קל וחומר במדינת היהודים.
במדינה הקדושה הזאת שאמורה להיות תחילת הגאולה.
איך יכול להיות שאנחנו מחריבים את חבלי ארצנו?

"כמה דמעות היו בימים ההם. מי יכול היה לשבת בבית?
ואז, בבין ערביים קיצי, הגיע החבר שלי, איש שמאל מהאזור הכי קשה,
כזה שמגיע לשרת ביו"ש במילואים כמו כולם אבל מסרב לבקר ביקור חברים באזורי 'הכיבוש',
והביא איתו שקית מלאה בפסיפלורה מתוקה, שהייתה בימים ההם של הגירוש עוד מצרך יקר ונדיר,
ואיתה עוד כל מיני פינוקים שאהבנו מימי הצבא. והוא חיפש אותי בצמתים.
בליבו שמח שמתנתקים מגוש קטיף, אבל צרת חברו בליבו.
'קח לך אחי, הגעתי רק להגיד שאני כואב שכואב לך'.
חיבוק, נשיקה, וכל אחד מאיתנו הלך בדמעתו לדרכו".

כן, הסיפור הזה אינו מעיד על הכלל. הוא יוצא מן הכלל, אבל הוא מעיד על מה שבתוכנו.
על מה שאנחנו רוצים להיות.

עכשיו העת לשמור את האנרגיה לשני דברים חשובים:
לתיקון לפי רצון העם ולאהבה עד אין קץ לכולם.
זאת לא קלישאה של יאיר לפיד.
ככה יהודים אמורים לחיות במדינה היהודית-דמוקרטית שבנינו."

ניתן לקרוא את הפוסט המלא כאן.

**
הטקסט השני נכתב השבוע ע"י ארי סינגר בקבוצת וואטסאפ ששנינו שותפים בה,
כתגובה לדיון טעון שהתחיל להתפתח לאחר הרצח הנוראי של האחים הלל ויגל יניב ז"ל והצתת בתים ומכוניות בחווארה.

הנה חלק מהדברים שנכתבו:

"אתחיל בנקודה אישית.
יגל ז"ל היה חבר של בני הקטן אורי.
הם דברו במוצ"ש קבעו ללוות חתן ביום חופתו בעוד כשבועיים.
שניהם קמו בבוקר ליום שגרתי ונסעו כל אחד לישיבה שלו.
בדרך נרצח יגל. בני חזר הביתה שבור.
מעבר לחיבוק אתה נדרש כאבא להעביר את שיעורי האמונה, האזרחות, ההיסטוריה מהתיאוריות בכיתה לעולם המעשה.

מנהיגות אסור לה שתיגרר אחרי אספסוף ויותר חמור ללבות אספסוף.
ברגעי משבר תפקיד המנהיג הוא לתת משמעות ולהתוות דרכי פעולה
כאשר לרבים הכעס מטמטם את המוח והדמעות מטשטשות את ראיית המציאות.
מה שנעשה הערב בחווארה הוא בראש ובראשונה לא מוסרי.
אפשר היה להסתפק בנימוק הזה אך אוסיף הוא גם לא נכון טקטית ואסטרטגית.
מצופה מהמנהיגות שלי ברמת המועצה והקהילה למעשים ומסרים אחרים.

לאחר שדברתי על חשבון הנפש שלי,
חייבים לתחקר את כשלון הצבא ברמה הטקטית מה הצעדים שנעשו למנוע את ההתפרעויות
(במקביל לתחקיר של הפיגוע).
אחת המטרות של החטיבה המרחבית היא לאפשר אורח חיים תקין (על ידי שמירת חוק וסדר) על כלל התושבים בגזרה.
הערב הצבא נכשל במשימתו.
הכשלון הוא ברמה הטקטית: לא רמטכל, לא שר הבטחון לא דרג פוליטי אלא בדרג המח"ט/מאו"ג.
כמי שפיקד כמג"ד גדוד חורון במספר תעסוקות בגזרה יש סדרי פעולה שניתן לעשות כדי לנסות למנוע מקרים מעין אלו.

הרטוריקה ע"י מנהיגי ציבור והתקשורת מגביהה חומות במקום למצוא פרצות ולהפיל אותם.
יש יותר מדי מבערים ופחות מדי מבארים.
אחרי שהסיפור הזה יסתיים נצטרך כולנו לתחקר מה היו הכלים הלא ממלכתיים משני הצדדים
לממש את החזון הפוליטי במקום לחפש את היעוד המשותף."

הדברים נכתבו ע"י ארי סינגר, ששירת כקצין מילואים ראשי עד ספטמבר 2021,
תושב פדואל (התנחלות בשומרון), נשוי, אב לשישה ואח שכול, אדם יקר שאני גאה להיקרא חבר שלו. 

**
שני הטקסטים הללו ריגשו אותי, ועוררו בי תחושת קירבה, הכרת תודה ותקווה.

הדבר החזק שעולה בטקסט הראשון הוא אכפתיות אנושית, אמפטיה וחברות אמת שחוצה דעות.
בכל פעם שאני מדמיין את אותו חייל שמאלני,
חוצה מדינה שלמה עם שקית פסיפלורה ביחד בחיפוש אחר חברו הכאוב, אני מתחיל לדמוע.
הסיפור והטקסט הם דוגמא אישית נפלאה לאחדות ולאהבה גם נוכח קשיים ומחלוקות אידיאולוגיות.

המילים של ארי, מבטאות את הכאב הבלתי נתפס על הרצח הנורא, לצד סימון גבול מוסרי חד משמעי.
הוא מביע ביקורת עניינית וקורא ללקיחת אחריות פיקודית ומנהיגותית, גם על השיח וגם על התוצאות.

שני הטקסטים הללו הם מנועים של חיבור, אהבה וקירבה בעולם מורכב, מאתגר ומלא כאב.
שתי דוגמאות חיות ומעוררות תקווה לכך שאפשר גם אחרת.

**
בשבועות האחרונים אני פעיל ומעורב במחאות השונות.

בצהרי יום רביעי השבוע השתתפתי בהלווייתו של אילן גנלס ז"ל, שנרצח בצפון ים המלח,
ביחד עם אלפים רבים שנענו לקריאה להגיע וללוות אותו בדרכו האחרונה.
שלוש שעות לאחר מכן עמדתי בצומת רעננה מנופף בדגל ישראל ומפגין בעד המדינה,
בתקווה שאתרום גם לעצירה של ריצת החקיקה, הקרע, והפילוג,
וגם לתנועה של הידברות, הסכמה רחבה וריפוי עמוק.

הטקסטים שציטטתי למעלה מחזקים ומעודדים אותי. 

זה אפשרי.
וזה בידיים של כולנו.

אנחנו האנשים להם חיכינו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"עיקרון המראה" הוא כלי תודעתי שאני משתמש בו המון.
על פי עיקרון המראה, הדברים שאנו רואים בסביבתנו הקרובה משקפים לנו משהו על ההתנהגות שלנו.
לדוגמא: אם ילדיי מתנהגים בחוסר נימוס ואני ממש לא אוהב לראות את זה,
חשוב שאזכור שזה שיקוף לדברים שאני מאפשר או מעודד.
ייתכן שאני מתנהג בחוסר נימוס ובכך נותן להם דוגמא אישית ומעודד אותם להתנהג כמוני.
יכול להיות שבפעמים הראשונות שראיתי אותם מתנהגים בחוסר נימוס לא אמרתי דבר,
ובכך נתתי להם תחושה שזה לגיטימי או לא נורא, ואיפשרתי להם להמשיך.

"עיקרון המראה" רלוונטי גם להתנהגויות רצויות וגם להתנהגויות לא רצויות.
אם ילדיי מתנהגים בנימוס, גם אז זהו שיקוף לדברים שאני מעודד או מאפשר.

הנקודה המרכזית ב"עיקרון המראה" היא שאנחנו תורמים למה שמתרחש בסביבתנו.
המציאות היא שיקוף לדברים שאנו מאפשרים ומעודדים במילים ובמעשים.
חשוב שנכיר בכך וניקח על זה אחריות.

**
חיים כהן פירסם השבוע פוסט בפייסבוק שזכה לאלפי הערות ושיתופים.
לצד שיתוף אישי וסיפור עליו ועל אימו, הוא ביקר את התנהלותו של חבר הכנסת אלמוג כהן.

לפוסטים בפייסבוק יש את האנרגיה שלהם, במיוחד בתקופה הזו שהכול טעון ונפיץ.

אני רואה בפרסום הפוסט מעשה אמיץ מאוד.

חיים כהן הוא דוגמא למישהו שנמצא בקונצנזוס ושיש לו מה להפסיד.
ייתכן שהוא ישלם מחיר על הפוסט הזה.
בחיבור ל"עיקרון המראה", חיים כהן שם גבול להתנהלות לא מכבדת,
קרא להימנע מהסתה מפלגת והביע בצורה ברורה את הציפייה שלו מנבחרי ציבור.

מעבר להתייחסות לאירוע הספציפי,
עצם העלאת הפוסט מהווה דוגמא אישית שיכולה לעודד משפיענים נוספים לנקוט ברוח דומה,
ובכך להפחית את שיח השנאה, ההסתה והפירוד, ולהעצים את שיח החיבור, הסובלנות והכבוד.

תודה לך חיים על אומץ הלב, הדוגמא האישית, השפיות והתקווה שכל כך נדרשים בימים אלו. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. רוצים לתרום לשיח בונה אמון של חיבור וקירבה? הרשמו לסמינר "הרבעון הרביעי".

בשנת 2004 אדם בשם מורגן ספרלוק הכניס את עצמו לניסוי מרתק:
במשך חודש שלם הוא אכל רק ארוחות במקדונלד'ס ותיעד בסרט מה קורה לו.
לפני הניסוי, רופאים שהתייעץ איתם העריכו שהכל יהיה בסדר.
בפועל, בתוך זמן קצר ספרלוק החל לסבול מהקאות, דיכאון, עייפות, לחץ בחזה ותפקודי כבד לקויים.
הוא הראה שתזונת מקדונלד יכולה לפגוע בבריאות בצורה קיצונית בתוך חודש אחד בלבד.
הסרט "לאכול בגדול" הפך ללהיט ויראלי שהשפיע מאוד על תפיסת הקהל בנוגע למקדולנד,
ובהמשך גם על מדיניות החברה והתזונה שלה.

בדומה לבריאות המושפעת מתזונה ומחומרים פיזיים שאנו צורכים,
כך תפיסה, מחשבות ואמונות מושפעת מהחומרים המנטליים שאנו צורכים וקולטים.

**
התקופה הנוכחית מאופיינת ברגשות עוצמתיים ובריבוי סערות רגשיות.
הרגשות שאנו חווים מושפעים מאוד מהתפיסה שלנו ומהרעיונות שאנו מאמינים בהם.

לדוגמא:
ייאוש נוצר כשהתפיסה היא שמה שקורה לא טוב ושמאוחר מדי לשנות את זה.
כעס וזעם נוצרים כשהתפיסה היא שמה שקורה לא טוב ולא הוגן ושצריך לשנות את זה.
אדישות או שוויון נפש נוצרים מתפיסה שלפיה מה שקורה לא כזה חשוב או רלוונטי.
שמחה או שביעות רצון נוצרים מתפיסה שלפיה מה שקורה טוב ומתקדם בכיוונים רצויים.
מתח ודאגה נוצרים כשהתפיסה היא שמה שקורה מסוכן ושהרבה מונח על הכף.

מה שמשפיע על הרגשות שלנו יותר מכל, זו התפיסה שלנו בנוגע למה שקורה.
התפיסה שלנו בנוגע למצב, משפיעה על הרגשות שלנו יותר מהמצב עצמו.
תגידו לי איך אתם מרגישים ואומר לכם מה אתה חושבים ובמה אתם מאמינים.

חשוב לזכור שהתפיסה שלנו היא לא המציאות –
המציאות מתרחשת עכשיו כפי שהיא, עם או בלי קשר למחשבות ולתפיסות שלנו.

**
כולנו מושפעים מאוד מהסביבה, מערוצי התקשורת ומהרשתות החברתיות.
אף אחד מאיתנו לא חסין או חזק מספיק בכדי לא להיות מושפע.

זה מצער, כיון שכוחות חזקים, מקצועיים ונחושים, בעלי אינטרסים פוליטיים וכלכליים,
מנצלים את זה, כשהם מתחרים על תשומת הלב שלנו ועל עיצוב התפיסות שלנו.
הנטייה האנושית הטבעית היא לשמוע עוד ועוד מהדבר שאנו מתחברים אליו ומאמינים בו,
או פשוט לקבל ולעכל את מה שמוגש לנו מבלי לבדוק אותו (תחת הנחה שגויה ש"חדשות" הם אמת אוביקטיבית).

הנטייה הטבעית הזו מסוכנת.
התפיסה שלנו משפיעה עלינו והיא חלק מאיתנו, אבל היא לא אנחנו.

אנחנו בעלי הבית.

מכיון שלתפיסה שלנו יש השפעה כל-כך גדולה עלינו,
חשוב לבדוק מה יוצר אותה ומי משפיע עליה.
חשוב לקחת עליה אחריות, להמשיך לבדוק ולדייק אותה כדי שתהיה מחוברת למציאות ככל האפשר,
להטיל בה ספק ולשים לב לדרך שבה היא מתעצבת ומשפיעה עלינו.

**
בדומה לניסוי המקדונלד שהתמקד בשינוי תזונתי,
חשבו על הדוגמא הבאה כהזמנה לניסוי תפיסתי:

אם אתם בעד הרפורמה המשפטית,
ובמשך חודש שלם תצרכו חדשות רק מערוצי חדשות ומעיתונים המתנגדים לרפורמה,
ותהיו חשופים אך ורק לפוסטים ולאנשים החושבים שונה מכם,
משהו בתפיסה שלכם ייסדק ויתחיל להשתנות.
ממש אותו דבר יקרה אם אתם מתנגדים לרפורמה,
ובמשך חודש שלם תצרכו חדשות רק מערוצי חדשות ועיתונים התומכים ברפורמה,
ותהיו חשופים אך ורק לפוסטים של תומכי הרפורמה.

סביר להניח שהשינוי יקרה בצורה הדרגתית, ושלא "תעברו צד" מקצה לקצה,
אבל אתם בהחלט תרגישו בהשפעה המחשבתית והרגשית עליכם,
ובתנועה שלכם לכיוון הצד השני, לפעמים כבר בתוך ימים ספורים.

**
ניסוי דומה למתואר למעלה התחלתי לעבור בעצמי.
בשבועות האחרונים אני קורא יותר מאמרים וכתבות הנכתבים על ידי בעלי עמדות שונות משלי.
לאחרונה נרשמתי לאתר "מקור ראשון" כדי שאוכל לקרוא את התכנים שלהם ולהעמיק בהם.
אני משתדל להפריד בין כתבות שטחיות, מסיטות או מתלהמות (שניתן למצוא בכל הקשת הפוליטית),
לכתבות ענייניות ומעמיקות המעוררת מחשבה ומרחיבות תפיסה.

ברמה האישית, קיבלתי החלטה "להרים הילוך" בשני ערוצים מרכזיים:
האחד – להעמיק את ההבנה שלי בנוגע לעמדות שונות משלי, באמצעות קריאה, למידה ומפגשים עם אנשים,
והשני – לפעול כמיטב יכולתי בקידום תרבות ואג'נדה שאני מאמין בה ושאני חושב שהיא מיטיבה.

השילוב זה חשוב בעיניי ואין בו סתירה.

בתקופה הנוכחית אני בוחר להקדיש זמן ואנרגיה גם למחאה בעד שמירה על הדמוקרטיה,
וגם להקשבה, למידה, בדיקה עצמית וניסיון להבין ולהרגיש יותר את מי שחושב אחרת ממני.

שני המאמצים הללו משרתים עבורי תנועה חשובה של "טוב משותף" ולא טריויאלי בעולם מורכב,
כזו שאני רוצה לתרום לה ולהיות חלק ממנה.

**
בכל פעם שאני שומע את המשפט "שום דבר לא יעזור, זה כבר מאוחר מדי",
הוא מעורר בי התנגדות ומקפיץ אותי.
כך קרה גם השבוע, בשיחה מזדמנת עם אחד משכניי.

המשפט הזה משלב בתוכו גם פאסיביות וגם ייאוש.
הוא מבוסס על תפיסה שלפיה מה שנעשה לא ישנה.
יש בו הנחה שגויה שאנחנו יודעים בודאות מה הולך להיות ואיך דברים הולכים להתפתח.

לתפיסתי, התפקיד שלנו אינו להסתכל מהצד, לחלק ציונים, או לנבא מה יהיה,
אלא לקחת אחריות, לעלות למגרש ולעשות כמיטב יכולתנו בכיוון שאנו מאמינים בו.

**
מספר נקודות מפתח לסיכום:

– לזכור שאנחנו בעלי הבית ושהתפיסה שלנו היא לא אנחנו.

– לקחת אחריות על התפיסה שלנו, להטיל בה ספק ולבדוק אותה.

– להקשיב בסקרנות למי שחושב אחרת, להעמיק ולהרחיב את ההבנה שלנו.

– לשים לב לכוחות החזקים ולבעלי העניין שפועלים עלינו בכדי להשפיע על התפיסות שלנו למטרותיהם.

– לפעול כמיטב יכולתנו בכדי לקדם דברים וערכים שחשובים לנו ושאנו מאמינים בהם.

– להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם. להוות דוגמא אישית בכוונה, בערכים, במילים ובמעשים שלנו.

– לזכור שלאדם אחד יכולה להיות השפעה עצומה על החברה ועל העולם (לדוגמא: ספרלוק, מקדונלד ותזונה) 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבועות האחרונים מרגישים לי טעונים רגשית וסוערים.
בימים הללו אני מרגיש הרבה מתח, כעס, חוסר סבלנות, תסכול, לחץ ודאגה.
שמתי לב שמצב הרוח שלי משתנה במהירות גבוהה יחסית ושאני "מופעל" יותר מבדרך-כלל.
טריגרים חיצוניים, כמו למשל משפטים שנאמרו או דברים שראיתי ושמעתי, עוררו בי תגובה רגשית חזקה.

זו לא הפעם הראשונה שאני חווה תקופה כזו, ובטח שלא האחרונה.
בתקופות כאלו יש משהו לא נעים, די מתיש ואפילו קצת מטלטל, מעין תחושה של יציאה משיווי משקל פנימי.
כשזה קורה, התגובה האינסטינקטיבית יכולה להיות בריחה מהירה לחשיבה חיובית, או לפעולת הדחקה כלשהי.
חשוב מאוד לתת מקום למה שעולה, להיות בנוכחות ובמודעות.
ועם זאת חשוב גם להיזהר לא לשקוע או להישאב,
לזכור שאנחנו "בעלי הבית" ולקחת אחריות על המחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלנו.

בשירותי הצבאי, כשהים היה גועש במיוחד,
היינו יוצאים לאימון "ים גבוה" שבו מתרגלים התמודדות עם גלים גבוהים וים סוער.
אימון שכזה אינו כיפי או מהנה, לפעמים הוא אפילו די מפחיד,
אך למעשה, זו הדרך היחידה לתרגל התנהלות בים כזה.

יש משהו מרגיע ומייצב עבורי במחשבה שלצד הקושי שאני חווה, יש כאן הזדמנות עבורי להתאמן "בים גבוה".
זוהי תזכורת לכך שכל קושי הוא גם משהו לא נעים שיש להתמודד עמו (לפעמים תוך בקשת עזרה),
וגם הזדמנות לפתח שרירים של התמודדות עם קושי מהסוג הזה.

**
בתקופה הזו אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לפסוק מסוים מספר תהילים,
שמהדהד בי ושיש לו השפעה מיטיבה עלי:

"סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" / תהילים ל"ד ט"ו

עבורי יש כאן הכוונה אישית חדה ומחזקת, המסייעת לי להתמקד ולייצב את עצמי.

ממש בקיצור, אני מוצא בפסוק הזה ארבע הנחיות קצרות וחשובות המשלימות זו את זו:

סור מרע – להתרחק מדברים שפוגעים בי ומורידים אותו ולצמצם את הפגיעה שלי באחרים.

עשה טוב – להרבות טוב, גם לעצמי וגם לאחרים, באמצעות אינספור פעולות ואינטראקציות.

בקש שלום – לקחת חלק בתנועה חשובה הגדולה ממני, להעז לכוון גבוה, גם אם זה נראה קשה או בלתי אפשרי.

ורדפהו – לנוע בהתמדה ובנחישות בכיוון המטרה הגדולה, גם אם לא אצליח להשיגה "במשמרת שלי".

**
הסיבה שהפסוק הזה כל-כך מדבר אלי עכשיו,
היא שהוא מאפשר לי להחזיק את המתח שבין ההווה לעתיד.

כמי שכותב, מתרגל ומשתדל לחיות "תקשורת מקרבת",
ה"שלום" שאני מכוון אליו הוא טוב משותף,
המבוסס על אמון, כבוד, קירבה, אנושיות ואכפתיות.

"סור מרע ועשה טוב" מסייע לי להתמקד בפעולות יומיומיות שביכולתי לעשות מיידית כאן ועכשיו.
כשאני עושה אותן, אני יוצר השפעה מיידית עלי ועל סביבתי.

"בקש שלום ורדפהו" מעודד אותי לקחת אחריות ולתרום את חלקי לתנועה חשובה,
גם כשאיני בטוח בנוגע לתוצאה הסופית או לכיוון, לדרך ולקצב שבה דברים יתפתחו.

אם הפוסט הזה מדבר אליכם, ניתן לקרוא העמקה על הפסוק בפוסט שכתבתי ב 2014.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כשמסתכלים על שוק המניות לאורך שנה שלמה, ניתן להבחין בתופעה מעניינת:
במהלך מספר מצומצם של ימים מתרחשות הירידות והעליות הגבוהות ביותר.
ההשפעה של הימים הללו על המניות יכולה להיות משמעותית יותר משל כל שאר הימים ביחד.
השבוע לדוגמא, מניית פייסבוק (Meta) זינקה ב25% ביום אחד.
לא ניתן לצפות את הימים הללו מראש או לדעת מתי הם יתרחשו.
מנקודת מבט כלכלית טהורה, אפשר להתייחס לימים הללו כ-"ימים חשובים במיוחד",
שהשפעתם החיובית או השלילית על המניות ועל בעלי המניות יוצאת דופן.

**
האם התופעה הזו רלוונטית גם למימדים אחרים, מעבר לבורסה ולשוק המניות?
האם יש בחיינו "ימים חשובים במיוחד",
שהשפעתם עלינו ועל סביבתנו גדולה לאין ערוך מזו של ימים אחרים?

בשונה מאחוזי ירידה או עלייה ברורים בשוק המניות,
ההגדרה של "יום חיים חשוב במיוחד" היא אישית וסובייקטיבית.

לדוגמא, לאיזה יום יש השפעה גדולה יותר על חייכם –
היום שבו התחתנם או היום שבו פגשתם לראשונה את בן/בת הזוג שלכם?
לדעתי יום החתונה הוא בעיקר ציון דרך רשמי וחגיגי, המשך של תהליך שהחל לפני,
ולמעשה הדייט הראשון, הימים הראשונים ביחד, או ההחלטה הפנימית למסד את הקשר,
הם הימים המשמעותיים יותר.

**
"ימים חשובים במיוחד" הם ימים שבהם מתרחשת בנו או בסביבתנו תנועה יוצאת דופן.
אלו יכולים להיות ימים שבהם מישהו משמעותי נכנס לחיינו ומתחיל להשפיע עליהם,
או כאלו שבהם אנו חווים אירוע מעצב כלשהו.
זו יכולה להיות מחשבה, אמירה או פעולה, שבמבט ראשון נראית "רגילה" עד כדי כך שבקושי נבחין בה,
ושרק בפרספקטיבה ארוכת טווח נבין עד כמה היא היתה משמעותית.

אחד הימים המשמעותיים בחיי היה היום שבו נחשפתי לגישת התקשורת המקרבת,
בזכות פגישה עם מירי שפירא לקפה של בוקר בלובי של מלון כפר המכבייה.
הפגישה הזו לא היתה מתרחשת אלמלא ביקשתי ממירי (שאותה לא הכרתי) להיפגש,
כשבועיים לפני כן, במהלך פעילות התנדבותית משותפת ששנינו נכחנו בה.

מי מהימים הללו הוא יום חשוב במיוחד שהשפיע בצורה עצומה על חיי?
האם היום שבו מירי ואני נפגשנו לקפה, היום שבו ביקשתי ממנה להיפגש,
ואולי בכלל אחד הימים הקודמים שבו בחרתי ללכת לאותה פעילות התנדבותית?

**
ככל שאני מרבה לחשוב על כך,
מתבהר לי ששינויים זעירים יכולים להביא להשפעות עצומות,
ושההבדל בין "יום חשוב במיוחד" לבין יום "רגיל" יכול להיות דק מאוד:
משפט מסוים שנאמר בצורה קצת אחרת,
בחירה פנימית לעשות משהו,
אמירת "כן" או אמירת "לא",
האטת הנסיעה בכביש בחמישה קמ"ש,
צעד אחד קדימה,
חיוך, או חיבוק.

**
סטפן לוין כותב בספרו "מי מת" על רעיון המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית,
שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,
אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש.
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

ניתן להרחיב את הרעיון של לוין מאירוע אחד יחיד ומיוחד, לכמה עשרות אירועים.
מה אם במהלך חיינו אנו צפויים לעבור כמה עשרות "ימים חשובים במיוחד",
שהשפעתם עלינו ועל אנשים סביבנו גדולה לאין ערוך בהשוואה לימים אחרים?

אין לנו מושג כמה ימים כאלו כבר עברנו וכמה עוד לפנינו.
האם ייתכן שהיום הנוכחי הוא אחד מהם?
איך היינו מתנהגים אם היינו יודעים שאנו עומדים בפתחו של יום כזה?

**
את השבועות האחרונים אני חווה בעוצמה רבה:
פיגועים, פיטורים/קיצוצים, אלימות, ענייני בריאות והרפורמה המשפטית, הם דוגמא לכמה מהם.
כל האירועים הללו משפיעים עלי ועל סביבתי הקרובה בצורה כזו או אחרת.
ההשפעה של חלקם יכולה להיות ארוכת טווח ומשמעותית מאוד.

כשאני חושב על "ימים חשובים במיוחד",
מעניינים אותי בעיקר אירועים שהם בשליטתנו או בהשפעתנו, ולא אלו הנגזרים עלינו.
פחות מענין אותי לעסוק במקרים של עץ הנופל על רכב, מכת ברק, זכייה בלוטו,
או העלאת ריבית על ידי נגיד בנק ישראל שמגדילה מאוד את החזר המשכנתא שלנו,
כיון שגם אם יש לאירועים הללו השפעה עצומה על חיינו, יכולת ההשפעה שלנו עליהם מצומצמת.

ברוח הזו, אינני בטוח איך יתפתחו הרפורמה המשפטית, האלימות והפיגועים.
חשוב לי לקחת אחריות, למקד את תשומת ליבי ואת האנרגיה שלי במה שאני יכול לעשות,
ובדרך שבה אני יכול לתרום ולהשפיע על סביבתי, בנושאים הללו ובנושאים אחרים.

רבים מ"הימים החשובים במיוחד" אינם קורים לנו אלא נוצרים על ידינו.
אני מאמין בכל ליבי שביכולתנו להפוך ימים "רגילים" ל"ימים חשובים במיוחד",
באמצעות אמירות, בחירות ופעולות שאנו יוזמים,
ובאמצעות תגובות שלנו לדברים המתרחשים סביבנו.

מה דעתכם..?
מה עולה בכם כשאתם קוראים את זה..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ג'ואנה מייסי היא סופרת, מנחת סדנאות ואקטיביסטית העוסקת רבות בנושאים של שינויים מורכבים, סבל וחמלה.

בספרה Active Hope היא מבחינה בין שתי משמעויות שונות שניתן לייחס למילה "תקווה".

המשמעות הראשונה – Hopefulness – תקווה, אמונה וביטחון שתוצאה מסוימת שאנו מצפים לה תתרחש.
האמונה והביטחון הללו מגבירים בנו את המוטיבציה ומעודדים אותנו לפעול.
אם אנו זקוקים לסוג כזה של תקווה לפני שאנו מתמסרים לפעולה או למאמץ כלשהו,
מה יקרה במצבים בהם אנו מעריכים שיש סיכוי נמוך בלבד (אם בכלל) לכך שהתוצאה שאנו מצפים לה תתרחש?

המשמעות השנייה – Desire – רצון עז שמשהו מסוים יקרה.
תקווה מהסוג הזה מגיעה עם מוכנות להיות במסע בכיוון רצוי,
גם כשאיננו בטוחים אם זה אפשרי או עד כמה הסיכויים לכך גבוהים.
במסע שכזה אנו מוכנים להתמסר לתהליך ולפעולות שחשובים לנו,
בלי קשר למידת האמונה או הביטחון שלנו שאכן נגיע לתוצאה המקווה.

מצד אחד חשוב לא לטמון את הראש בחול או לייפות את המציאות יותר מכפי שהיא,
ומצד שני חשוב לא להיכנס לאוירת ייאוש או סוף העולם.
חשוב לשלב אמונה שיהיה בסדר בסופו של דבר (גם כשאנחנו לא בטוחים מה זה אומר בדיוק)
עם לקיחת אחריות והתמודדות פרואקטיבית בנחישות, בהתמדה ובאומץ עם כל מה שמגיע.

**
מייסי מבחינה בספרה בין תקווה פאסיבית לתקווה פעילה:

תקווה פאסיבית משמעה לחכות שנסיבות חיצוניות יסתדרו או שנרגיש מספיק תקווה שתניע אותנו לפעולה.

תקווה פעילה לעומת זאת משמעה לקחת חלק פעיל בתהליך יצירת העולם שאנו רוצים לחיות בו.

ניתן להתייחס לתקווה פעילה כאל תרגול מתמשך (בדומה ליוגה, ריקוד או נגינה),
ולא כאל משהו שיש לנו או אין לנו אותו.

תקווה פעילה ניתן לתרגל בכל מצב.
בכדי לעשות זאת נדרש תהליך בן שלושה שלבים עיקריים:
ראשית, אנו מתבוננים במבט בהיר על המציאות.
שנית, אנו מזהים כיוון שאליו נרצה שדברים ינועו, או ערכים חשובים עבורנו שאנו רוצים להביא לידי ביטוי.
ושלישית, אנו נוקטים צעדים בכדי להזיז את עצמנו או את מצבנו בכיוון זה.

**
ברוח המילים של ג'ואנה מייסי, חשוב להתמקד במעגלי השליטה וההשפעה שלנו,
ולא לבזבז או לאבד אנרגיה על מעגלי שיפוטיות ודאגה שלא תורמים לנו ומחלישים אותנו.

קל לומר, אבל איך עושים זאת בפועל?

שאלת מפתח שחשוב מאוד לשאול ושעוזרת לנו להתמקד במעגלי ההשפעה שלנו היא:

מה אני יכול/ה לעשות עכשיו בכדי לתרום למצב?

השאלה זו מכילה ארבע הנחות יסוד חשובות:
א. אפשר לעשות משהו שיתרום.
ב. אני יכול/ה לעשות את הדבר הזה.
ג. העשייה שלי משנה ומשפיעה.
ד. ניתן לעשות את זה עכשיו.

השאלות שאנחנו שואלים את עצמנו משפיעות על החשיבה, הרגשות, ההחלטות והפעולות שלנו.
חשוב להבין ולזכור שיש לנו אחריות מלאה למחשבות-רגשות-מילים-החלטות-פעולות שלנו.
אנחנו יכולים להרבות טוב או להרבות רע.
אין לנו שליטה על המצב או על מה שקורה ויש לנו השפעה עצומה על מה אנחנו עושים עם מה שקורה.

**
עפ"י ג'ואנה מייסי, נדרשים שלושה סוגי תנועות על מנת לחולל שינוי בעולם מורכב:

א. פעולות מניעה או האטה – תנועות שמטרתן לעצור התדרדרות או להאט התקדמות בכיוון שמגביר סבל ומחריף את הבעיה.

ב. שינויים מבנים ומערכתיים – תנועות שמטרתן ליצור בעולם תהליכים, ארגונים וצורות התנהלות ברוח השינוי שאנו רוצים לחולל.

ג. שינויים תודעתיים – תנועות שמטרתן לסייע לנו לשנות את תפיסותינו לגבי העולם, שככל הנראה עומדות בבסיס הבעיות שאנו חווים.

כל שלושת הסוגים הללו נדרשים על מנת לחולל שינוי מורכב בעולם.
אנשים שונים נמשכים לסוגי תנועות שונים.
כשאתם שואלים את עצמכם "מה אני יכול/ה לעשות עכשיו בכדי לתרום למצב?",
כנראה שתמצאו עצמכם נמשכים או מתחברים במיוחד לאחת ואולי לשתיים מתוך שלוש התנועות הללו.

**
אני רוצה לסיים בשלושה שיתופים אישיים על תקווה שחיים בי כרגע:

1.
במהלך השבוע קיבלתי מייל ממספר אנשים שביקשו להצטרף לרשימת התפוצה שלי.
עפ"י כתובות המייל הערכתי שמי שפנו אלי הם בסבירות גבוהה חרדים,
ומכיון שכולם פנו אלי פחות או יותר באותו זמן, ניחשתי שהם קיבלו המלצה ממישהו.
הדבר עורר את סקרנותי ושאלתי אותם לגבי הזה.
מסתבר שמנטור חרדי בשם אהרון זילבר ממליץ עלי ומעודד את המשתתפים בקורסים שלו להצטרף לרשימת התפוצה שלי.
הגילוי הזה חימם את ליבי ושימח אותי מאוד.
מנטור חרדי, המסייע למאות חרדים להתפתח עסקית וכלכלית, ממליץ על כותב חילוני.
כשאנחנו פוגשים זה את זה בצורה ישירה, מכירים אישית ומתחברים זה לזה,
אנחנו פחות מושפעים מגורמים בעלי עניין כאלו ואחרים.

2.
לאחרונה פיתחתי לעצמי מנהג חדש.
בימי שישי בבוקר, כשאני מבקר בספרייה העירונית בכפר סבא,
אני לוקח לעצמי כמה דקות ומעלעל בעיתוני יום שישי שמונחים שם.
מסקרן אותי במיוחד לקרוא את "הארץ" ו"מקור ראשון",
שמייצגים עבורי עיתונים איכותיים בעלי דעות או נטייות פוליטיות שונות.
הדגש פה הוא גם על איכות וגם על שונות.
יש בי כמיהה להבין לעומק איך מישהו שחושב שונה ממני רואה את המצב ומה גורם לו לראות ולחשוב כך.
הבוקר, לאחר שקראתי מספר כתבות ב"מקור ראשון", שמתי לב שהאנרגיה שלי עולה ושמצב הרוח שלי משתפר.
בין היתר מצאתי בכתבות הללו קולות מאוזנים, מגוון נקודות מבט, נימוקים שונים שאינם ברוח מתלהמת,
וקריאות ליצירת שינוי בדרך של הידברות תוך גילוי אחריות ושיקול דעת.

3.
אם יש משהו ברעיון של מפגש אישי עם אנשים במעגלים חברתיים-פוליטייים שונים משלכם,
רצון להכיר לעומק נקודות מבט אחרות, וכמיהה להיות חלק משינוי מיטיב של חיבור והידברות,
אני ממליץ לכם לבקר באתר של הרבעון הרביעי ולהירשם לאחד הסמינרים הקרובים שלהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הבמבוק הסיני הינו עץ מיוחד במינו.
מרגע ששותלים אותו יש להשקותו בכל יום.
במשך חמש השנים הראשונות לא רואים דבר. לכאורה לא מתרחשת כל צמיחה.
מאוד מפתה להפסיק להשקות במצב כזה, לחשוב שמשהו לא בסדר, לשנות כיוון או סתם להתייאש.
ואז קורה דבר מדהים: ברגע מסוים מתחילה צמיחה מטורפת.
תוך שישה שבועות מזנק העץ לגובה של 30-35 מטרים.
בתוך ימים ספורים הוא "עוקף" את כל העצים סביבו שבמשך שנים הסתכלו עליו מלמעלה.
אנשים מסוימים יתארו זאת כצמיחת שיא במהלך שישה שבועות בלבד. כהצלחה בן לילה.
אחרים יבינו את התהליך העמוק והעקבי שמתרחש מתחת לפני השטח..
התשתית הנסתרת שנבנתה במשך שנים היא זו שמאפשרת את הצמיחה המהירה והמיוחדת הזו.

**
בהקבלה אנושית וארגונית, בכדי שצמיחה משמעותית תתרחש צריכים להתקיים שני דברים:

הראשון –
השקעה עקבית ומשמעותית בבניית תשתית ובצמיחה פנימית שפחות נראית על פני השטח.
יום יום, לפעמים לאורך שנים.
אני אוהב את הציטוט (מקור לא ידוע) שלפיו:
"אם ביצה נשברת על ידי כוח חיצוני, החיים מסתיימים.
אם היא נשברת על ידי כוח פנימי, חיים מתחילים.
דברים מדהימים מתחילים מבפנים."

ניסיון לצמוח לגובה ללא תשתית פנימית יציבה מועד לכישלון.

השני –
מוכנות לצאת אל פני השטח ולצמוח גם חיצונית.
לנסוק לגובה. להופיע במלוא הדרו.
יש משהו שיכול להיות מרתיע ב"לצאת לעולם".
מרתיע עד כדי כך שרבים מוותרים עליו וממשיכים לצמוח בעיקר פנימית:
עוד הכשרה, עוד תהליך מודעות עמוק, עוד קורס.
"בניית תשתית" בלתי נגמרת עלולה להיות סוג של בריחה ממימוש פוטנציאל,
או הימנעות מהתמודדות ומביטוי עצמי בעולם ועם אנשים.

**
מספר שאלות למחשבה, עבורכם ו/או עבור הארגון שלכם:
– עד כמה אתם מאוזנים בין צמיחה פנימית לבין יציאה לעולם?
– האם זה זמן לבניית תשתית או לפריצה אל פני השטח?
– מה זה "30 המטרים" שלכם ובאיזה "גובה" אתם עכשיו?
– איך צמחתם השבוע?

**
הפעם הראשונה שכתבתי על עץ הבמבוק הסיני היתה לפני כשמונה שנים,
במסגרת סדרת "עשרים המסרים" שיצרתי.
כל אחד מהמסרים בסדרה הזו מוקדש לנושא מסוים (לדוגמא: "צמיחה"),
ומכיל סיפור או ציטוט מרגשים ומעוררי השראה.
בנוסף, כל מסר מוקדש בהכרת תודה אישית לאדם מסוים שהשפיע רבות על חיי,
ושמייצג עבורי דוגמא עוצמתית לנושא המסר.

את המסר המלא על "צמיחה" (כולל הכרת תודה לאדם יקר במיוחד) אתם מוזמנים לקרוא כאן. 
בנוסף, ניתן להירשם לסדרת "עשרים המסרים" ולקבל בכל שבוע מסר הממוקד בנושא אחר. 

**
הזמנה מומלצת לסיום:

השבוע זכיתי להשתתף בשיחה יוצאת דופן עם דנה, ברוך וקרן בנושא התמקדות, יזמות וחשיבה ארגונית.
דנה גניהר היא זו שפתחה בפני את הצוהר לעולם ההתמקדות (Focusing) לפני כחמש עשרה שנים,
וההשפעה שלה על חיי עצומה.
את ברוך זכיתי לפגוש לראשונה בשנה שעברה במהלך קורס מתמשך בשם "חשיבה מעבר לקצה" שדנה והוא הנחו ושהיה משמעותי מאוד עבורי.
קרן שביט היא יזמית מעוררת השראה ופורצת דרך, בעלת יכולות יוצאות דופן.
לשמחתי הרבה אנחנו חברים כבר שני עשורים או יותר, שותפים בהרבה מאוד מעגלים וחוויות.

במהלך השיחה נגענו בנקודות שונות הקשורות לארגונים, בני אדם, התפתחות, הקשבה והשפעה.
כמו תמיד השיח עם דנה, ברוך וקרן מאוד חי, ערני וקשוב,
לפעמים מפתיע, כזה שעולים ומתגלים בו דברים חדשים ורעננים.

באופן אישי, נהניתי מאוד גם מהשיחה עצמה, וגם מלהקשיב להקלטה לאחר השיחה.
אני מרגיש ממש בר-מזל שקרן, ברוך ודנה נוכחים בחיי.

אם יש לכם פייסבוק תוכלו לצפות בשיחה המוקלטת בקישור הזה. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע מצאתי את עצמי עסוק במגוון גדול של עניינים,
בעלי משרעת עצומה ביניהם.
הם נעו בין עניינים אישיים לעניינים של עבודה,
מפגשי 1:1 פרטניים למפגשים קבוצתיים,
משימות קצרות טווח למשימות ארוכות טווח,
מצבים נעימים, כיפיים ומשמחים, לצד מצבים מורכבים, עצובים וקשים.

אחד האתגרים הגדולים עבורי בשבוע שכזה,
הוא שינויי ההקשר והמעברים החדים שבין עניין לעניין.
לא פשוט לפגוש קושי, מתח וחוסר אונים בשיחה מורכבת עם עובד,
ורגע לאחר מכן לעשות סיעור-מוחות יצירתי בנוגע לפעילות קבוצתית באירוע מחלקה.

כשאנחנו מוצפים בעומס של אנשים, נושאים ומשימות הדורשים את תשומת ליבנו,
וכשאיננו יכולים להתפנות לכל מה שהיינו רוצים,
זה הופך להיות עוד יותר מאתגר, כיון שזה מצריך מאיתנו לומר "לא", לתעדף נושאים,
ובמקרים מסוימים לאכזב אנשים או לפגוע באיכות של משימות ותהליכים.

אחד הכלים האפקטיביים עבורי במצבי העומס והלחץ הללו,
הוא כלי בן שלוש שאלות, שאני שואל את עצמי שוב ושוב.

א. איפה חשוב שאהיה?
ב. עם מי חשוב שאהיה?
ג. איך חשוב שאהיה?

השאלות הללו עוזרות לי להתמקד ולהתכוונן,
ותורמות במידה רבה לאפקטיביות ולנוכחות שלי.

**
א. איפה חשוב שאהיה עכשיו?

שאלת האיפה מתייחסת לנושא או למשימה.
מבין כל המשימות והפגישות שיש לנו על הצלחת או ביומן
באיזו מהן חשוב שנתמקד בחצי השעה הקרובה?

לדוגמה:
בחצי השעה הקרובה, מה בעדיפות הכי גבוהה עבורי?
לקיים פגישת עבודה מתוכננת עם מנהל בארגון,
לבטל את הפגישה ולעזור לצוות שלי במשימה שמתארכת,
או לנצל את הזמן כדי להכין פגישה חשובה שצפויה להתקיים מחר.

**
ב. עם מי חשוב שאהיה?

השאלה הזו מכוונת לאנשים המקיפים אותנו ושאנו באינטראקציה איתם.
היא עוזרת לנו לתעדף נוכחות עם אנשים מסוימים שחשוב לנו להיות איתם.
השאלה הזו חשובה כיון שלפעמים האנשים שחשוב שנהיה לצידם,
לא דורשים את תשומת ליבנו ולא מאיצים פנו להתפנות אליהם.

לדוגמה:
יכול להיות שאני רוצה לדבר עם קולגה בעבודה שעובר תקופה אישית קשה,
וחשוב לי מאוד שזה יקרה למרות עומס הפרויקטים שלי.
אולי אני רוצה לעזור לבני להתכונן למבחן במתמטיקה,
ובכדי לעשות זאת אני מעדיף לדחות פגישת עבודה מתוכננת ליום אחר.

**
ג. איך חשוב שאהיה?

שאלת ה"איך" מדייקת את הנוכחות שלנו ואת דרך ההתנהלות שלנו עם האדם ו/או המשימה.
האם אנו רוצים להיות בנוכחות מקשיבה, סקרנית ואמפטית?
אולי אנו מעדיפים להיות בנוכחות דוחפת, מובילה ומכווינה?
לדרך שבה נדבר ונפעל תהיה השפעה עצומה גם על האנשים המקיפים אותנו וגם על המשימה.

לדוגמה:
כשאפגש בעוד כשעה עם המנהל שלי, האם אני רוצה יותר להקשיב או יותר להשמיע? ואולי לבקש עזרה?
כשאני בוחר להשאר בבית היום ("איפה") עם בני שלא מרגיש טוב ("מי"),
איזו איכות של קשר ונוכחות אני רוצה להביא לזמן שלנו ביחד?

**
חשוב לזכור שהשאלות הללו רלוונטיות גם לזמן ולנוכחות שלנו עם עצמנו.
הצרכים שלנו הם לגיטימיים וחשובים לא פחות מצרכים של אנשים אחרים.
תשובה אפשרית ולגיטימית היא שחשוב לנו להיות עם עצמנו בשעה הקרובה,
לעבד חוויה מורכבת, להנות מתחביב כלשהו, לנוח או לאכול צוהריים.

**
שש סיבות שהופכות את השאלות הללו לכל כך אפקטיבית ומשמעותיות עבורי:

1. השאלות הן תזכורת לכך שאני אחראי ושיש לי יכולת לבחור במה למקד את האנרגיה שלי.

2. הן עוזרות לי לחדד את סדרי העדיפויות שלי ולתת מקום לדברים ולאנשים החשובים יותר.

3. הן מגבירות את הערנות והגמישות שלי למצבים מתפתחים ולשינויים לא מתוכננים.

4. הן מחדדות לי את העובדה שאיני יכול לעשות הכול, ושבדר"כ אני יכול לעשות פחות מכפי שהייתי רוצה.
יש בזה משהו מרגיע שעוזר להנמיך את רף הציפיות הבלתי אפשריות.

5. כשברור לי איפה, עם מי ואיך אני רוצה להיות, זה מדייק אותי, נותן לי שקט ומעצים את הנוכחות והמיקוד שלי.

6. כשאני מצליח להיות במקומות ועם האנשים שחשובים לי, זה מעורר בי תחושות של סיפוק, משמעות ושמחה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אדם טייל על חוף הים כשלפתע הבחין בילד מתכופף,
אוסף במהירות דברים קטנים מהחול ומשליך אותם בעדינות אל תוך הים.
הוא ניגש אל הילד ושאל: "איש צעיר, מה אתה עושה?"
ענה הילד: "זורק כוכבי ים בחזרה אל המים.
השמש נמצאת כבר גבוה בשמיים ועוד מעט הגאות תסתיים.
אם לא אזרוק אותם חזרה הם ימותו."

"ילד חביב," אמר האיש,
"שמת לב כמה גדול החוף שכאן?
האם אתה מתאר לעצמך כמה אלפי כוכבים נמצאים לאורכו?
האם אתה חושב שמה שאתה עושה באמת משנה משהו למישהו?"

חשב הילד לרגע, הרים כוכב ים נוסף, השליכו למים ואמר:
"כן. זה משנה לכוכב הזה."

**
בסיפור על הילד וכוכבי הים (מקור הסיפור לא ידוע),
הילד לא יכול להציל את כל כוכבי הים אך הוא עושה כל שביכולתו בכדי להציל חלק מהם.
האדם המבוגר מיואש וסקפטי, אך הילד ממשיך בשלו.
הסיפור מדגיש את ההשפעה העצומה שיכולה להיות לאדם אחד, לכל אחד מאתנו.

"המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו".
יש בתפיסה-אמונה הזו משהו מחזק שנותן הרבה כוח ותקווה.
אנחנו לא יכולים לעשות הכול, אבל אנחנו יכולים לעשות משהו.
והמשהו הזה הוא הרבה, לפעמים אפילו עולם ומלואו.

**
ומה אם זה באמת לא מספיק?
מה אם עזרה מקומית לאדם אחד, אמנם עוזרת לאותו אדם,
אך אינה מספיקה ברמה המערכתית,
ובכך למעשה עלולה להזיק, כי כשאנחנו מתמקדים בעזרה מקומית,
אנחנו נמנעים מטיפול בשורש הבעיה או בשינוי המערכת?

על פי סיפור אחר, אדם הולך לצד נהר כשלפתע הוא רואה מישהו שעומד לטבוע מנופף בידיו וקורא לעזרה.
מבלי להסס הוא קופץ למים, שוחה לעברו, תופס בידיו ומחלץ אותו לעבר הגדה.
האדם שחולץ מודה לו בהתרגשות וממשיך לדרכו.
המחלץ מתמלא בתחושת משמעות ומרגיש סיפוק עצום.
הוא ממשיך ללכת לאורך שפת הנהר כשלפתע הוא רואה אדם נוסף שעומד לטבוע.
מבלי להסס, הוא קופץ שוב למים, ומציל גם אותו.
מעניין ששני אנשים היו על סף טביעה בזמן כל-כך קצר הוא חושב לעצמו.
כשזה קורה בפעם השלישית הרביעית, המחלץ כבר ממש עייף.
הוא לא בטוח כמה זמן יחזיק מעמד ואין לו מושג מדוע כל-כך הרבה אנשים מוצאים עצמם על סף טביעה בנהר.
כשהוא מביט קדימה במעלה השביל הוא מזהה גשר קטן וצר שאנשים נופלים ממנו למים.
הוא רץ לכיוון הגשר, בונה מעקה בטיחות, ובכך מונע נפילות נוספות.
מאותו רגע אף אחד לא נופל ואין את מי להציל.
במקום להציל כל טובע וטובע הוא זיהה את שורש הבעיה ונתן לה פתרון מערכתי.

**
הסיפור הראשון קורא ללקיחת אחריות אישית ומזכיר שלכל אחד מאיתנו יש השפעה עצומה.
גם אם איננו יכולים לשנות הכול, אנחנו יכולים לשנות הרבה.
מה שאנו עושים משפיע ומשנה.

הסיפור השני קורא לחשיבות של טיפול בשורש הבעיה ולא בסימפטומים שלה.
במקום להציל שוב ושוב אנשים שנקלעו למצב קשה,
עדיף לטפל בגורמים שהובילו למצב הזה ובכך למנוע מאנשים נוספים להגיע לאותו מצב.
במקום לטפל נקודתית בבעיות שחוזרות על עצמן, עדיף להשקיע מאמצים בשינוי מערכתי.

**
בתקופה הנוכחית אנחנו משופעים בבעיות מערכתיות מורכבות המשפיעות על בני אדם רבים.
לדוגמא: אקלים, יוקר מחיה, חינוך, בריאות, קיטוב, אלימות, טרור, שטחים-התיישבות.

השבוע, כשנזכרתי בשני הסיפורים הללו, עלו לי מספר שאלות ותהיות:

– איך יודעים מתי נכון להתמקד בהצלת כוכב בודד גם אם איננו יכולים להציל את כולם,
ומתי עדיף להניח לכוכבים ולהתמקד בפתרון מערכתי כולל,
גם כשלא בטוח שנצליח, או שייקח זמן רב עד שנראה השפעה כלשהי?

– האם מספיק להוות דוגמא אישית בהתנהלות שלנו ("היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם"),
ובכך להשפיע על סביבתנו הקרובה, או שעלינו להפנות חלק מהמשאבים שלנו לשינוי מערכתי רחב ומורכב יותר?

– איך שומרים על עצמנו מהצפה, שחיקה או איבוד רגישות,
כשנחשפים שוב ושוב למצוקה של הרבה "כוכבי-ים" ואנשים שאיננו יכולים לעזור להם?

– האם הילד בסיפור על כוכבי הים יחזיק באותה רגישות, אופטימיות ונחישות גם לאחר הכוכב המאה?

– יכול להיות שהמבוגר הסקפטי היה פעם ילד שבאיזשהו שלב נשחק והתייאש?

– האם כשאנו מתמקדים בסביבתנו הקרובה (משפחה, ארגון, קהילה) אנו באמת מצילים עולם ומלואו ותורמים לשינוי עצום,
או שזה רק סיפור המאפשר לנו להישאר במרחב נוח ובר-עיכול, לחוש סיפוק ומשמעות,
כשלמעשה אנו נמנעים מלקיחת אחריות גדולה יותר?

איפה אתם?
מה עולה לכם כשאתם קוראים את המילים הללו?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ישעיהו ריב מכנה את עצמו "קופירייטר ממיר".
במילים פשוטות המומחיות שלו היא יצירת טקסטים שמניעים לפעולה.
בעבודתו הוא עוזר לבעלי מקצוע ליצור תנועה בעזרת כתיבה אפקטיבית.
לדוגמא: הוא מסייע לפרילנסרים למכור שירות בעזרת טקסט כתוב באתר שלהם,
או למנחי סדנאות למלא סדנה בעזרת מייל הנשלח לרשימת תפוצה.

אחד הדברים המרתקים שישעיהו עושה זה לנתח טקסטים שיווקיים אפקטיביים של קמפיינים מוצלחים,
ולהנגיש את סודות ההצלחה שלהם לקהל הרחב.
למילים יש כוח וישעיהו הוא אומן של מילים.

כשהוא שאל אותי לפני כמה שבועות אם אני רוצה להתראיין בפודקאסט שלו,
עניתי שאני מרגיש מוחמא מהפנייה, אך אני לא בטוח שזה רלוונטי.
"אני אמנם כותב הרבה", אמרתי, "אך אני לא בטוח שזה עונה על הגדרות הקופירייטינג.
חוץ מזה, מרבית הפוסטים שאני שולח לא מכוונים למכירה או לפעולה קונקרטית,
כך שאני לא בטוח שאני מתאים לפודקאסט הספציפי שלך."

"יהיה מעניין לדבר על זה ולבחון את זה ביחד" הוא ענה לי,
ובכך סלל את הדרך לשיחה המוקלטת שערכנו.

מה שאני אוהב בסוג הזה של השיחות,
הוא שהן מאפשרות לך לעצור,
להתבונן בעצמך ובמה שאתה עושה,
לראות דברים בזוית אחרת.

במהלך השיחה שלנו ישעיהו שאל אותי לא מעט שאלות.
חלקן, במיוחד אלו שהיו חדשות עבורי ושלא יצא לי לחשוב עליהן לפני כן,
יצרו תנועה בתוכי ובינינו,
שהובילה מספר פעמים לחידוד של תובנה ולגילוי של משהו חדש.

במהלך הדיבור המקדים שלנו ישעיהו הציע שאביא לשיחה טקסט שכתבתי ושאני אוהב במיוחד,
כדי שנתבונן בו וננסה לנתח אותו ביחד.
"אני אוהב את הרעיון", השבתי לו, "ורוצה לשדרג אותו ברשותך.
במקום שאני אבחר, מה דעתך שאתה תביא טקסט שלי שאתה מתחבר אליו?
ובבקשה שמור לי אותו כהפתעה. אל תגלה לי מראש מה בחרת."

לקראת השיחה התחילו אצלי פרפרים של התרגשות וסקרנות.
מעניין מה הטקסט שהוא יבחר להביא…

אתם מוזמנים להקשיב לשיחה המלאה של ישעיהו ושלי בקישור הבא.
תמצאו שם הרבה התייחסות לכתיבה,
הצצה ל"מאחורי הקלעים" של המיילים שנשלחים כל שבוע,
ושיתוף בחלקים מהמסע האישי-התפתחותי שעברתי לאורך השנים.

בין היתר דיברנו על אותנטיות, על נדיבות, על חיישנים אנושיים של בולשיט,
על אנרגיית חיים, על התמדה, על הקשר בין שבין כתיבה, הקשבה ומוזיקה,
על להרבות טוב, בניית אמון ויצירת מערכת יחסים עם אלפי אנשים.

הנה שוב הקישור לשיחה.

ניתן להקשיב לשיחה גם בספוטיפיי

אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים לאחר שאתם מקשיבים ולשתף אותי בנקודות שנגעו בכם ושלקחתם מהשיחה יעניין אותי מאוד לקרוא.

ואם טרם פגשתם את ישעיהו ואת החומרים שלו,
והנושא של מילים-כתיבה-השפעה-תוצאות מעניין אתכם,
מומלץ בחום רב לבקר באתר שלו, בפודקאסט "הקופי הטוב בעולם" , ולהירשם לתפוצה שלו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר