מילים של אלוף עולם

כשנובאק ג'וקוביץ' הפסיד לרוג'ר פדרר 3:0 בגמר אליפות ארה"ב הפתוחה בטניס בשנת 2007,
זו היתה הפעם הלא יודע כמה שהוא מפסיד לו.
באותה נקודת זמן היו לפדרר כבר 12 זכיות בטורנירי גראנד סלאם, ולרפאל נדאל (הצעיר מפדרר) 3 זכיות.

וכמה היו לג'וקוביץ'?
אפס עגול.

מרבית הכתבים והפרשנים אמרו שהוא לא ב"ליגה שלהם".
רבים האמינו שהוא גם לא יהיה כי אין לו את הטניס האיכותי של פדרר או את האופי החזק והנחישות של נדאל.

תחשבו לרגע על הסיטואציה הזו:
אתם מקדישים את כל חייכם למשהו והופכים להיות אחד השחקנים הטובים בעולם בתחום הזה,
אבל לרוע מזלכם, התזמון שלכם לא משהו,
כי ממש באותה תקופה, יש שני שחקנים טובים מכם ששולטים בענף וגם זוכים באהבת הקהל.

אילו כוחות נפשיים צריך בכדי לא להתייאש או להישבר, לא לאבד את האמונה בעצמכם,
להמשיך להתאמן במלוא המרץ, לדחוף קדימה, להתפתח ולהשתפר?

**
ביום ראשן השבוע נובאק ג'וקוביץ' זכה בגמר הרולאן גארוס ונכנס לדפי ההיסטוריה,
כשהפך להיות הטניסאי בעל מספר הזכיות הרב ביותר בטורנירי גראנד סלאם.
הוא השלים את זכייתו ה-23 ועקף את נדאל (22 זכיות) ואת פדרר שכבר פרש (20 זכיות).
("גראנד סלאם" הוא כינוי ל-4 טורנירי הטניס הגדולים הנערכים מדי שנה באנגליה, צרפת, ארה"ב ואוסטרליה).

בנאום הניצחון שלו, לאחר שפירגן למי שהתמודד מולו, למשפחתו ולצוות האימון שלו,
הוא ביקש לנצל את הבמה בכדי להעביר מסר חשוב לצעירות וצעירים ברחבי העולם, וכך אמר:

"לא משנה מה אתה מנסים להשיג בעולם, טניס, ספורט או כל דבר אחר.
הייתי ילד בן שבע כשחלמתי שאוכל לזכות בווימבלדון יום אחד ולהפוך לטניסאי מספר אחד בעולם.

דבר אחד בטוח.
אני מרגיש שהיה לי את הכוח ליצור את הגורל שלי.
ניסיתי לדמיין כל דבר בחיי. לא רק להאמין בזה אלא ממש להרגיש את זה עם כל תא בגופי.

ואני רוצה לשלוח מסר לכל צעיר וצעירה:
היו ברגע הנוכחי.
תשכחו ממה שקרה בעבר, העתיד הוא משהו שפשוט הולך לקרות.
אבל אם אתם רוצים עתיד טוב יותר, דעו שאתם יוצרים אותו.
קחו את האמצעים בידיכם, האמינו בזה, צרו את זה."

**
בראיונות שלאחר המשחק ג'וקוביץ' התייחס ליריבות הגדולה ורבת השנים שלו עם נדאל ופדרר:
לדבריו, שני היריבים העקשים והמצוינים הללו הגדירו אותו כשחקן.
הם תרמו להצלחתו יותר מכל גורם אחר ועיצבו אותו כספורטאי וכאדם.
הוא מי שהוא, בזכות מי שהם.
אלמלא הם, לא היה הוא.

המילים של ג'וקוביץ מעוררות בי הרבה ענווה, השראה, התרגשות ותקווה:

אנחנו אחראים לעתידנו ויש לנו יכולת ליצור אותו.

אנחנו מי שאנחנו בזכות האנשים המקיפים אותנו.

אנחנו גדלים בזכות הקשיים שאנו חווים והאתגרים שאנו פוגשים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. מומלץ לצפות בנאום הניצחון של ג'וקוביץ' בקישור הבא.
הפנייה לצעירים מתחילה בדקה ה- 7:10 של הסרטון.

בעיות של ניהול זמן

ניהול זמן, בדומה למערכות יחסים, היא מיומנות קריטית שתמיד אפשר לפתח יותר,
ושתרומתה והשפעתה על חיינו היא אדירה.
יש משהו קצת מיושן, מקטין ולא מדויק בכותרת "ניהול זמן", כאילו זמן זה משהו שאפשר לנהל אותו.
המושג שהרבה יותר מדבר אלי הוא "ניהול אנרגיה ותשומת לב".
למי ולמה אנו מקדישים את תשומת הלב והאנרגיה שלנו?

מנהלת שפגשתי בשבוע שעבר סיפרה לי על בעיית ניהול זמן של אחד העובדים שלה:
הוא עובד מצטיין, איש צוות נהדר, חכם וחרוץ והיא מאוד שבעת רצון ממנו.
לדבריה אחת הבעיות שהכי מגבילות אותו ושעלולה לפגוע בהתפתחות העתידית שלו קשורה לניהול זמן.

"מה זה אומר?" שאלתי אותה.
"היומן שלו תמיד מפוצץ והוא כל הזמן בלחץ.
הוא מתקשה לתעדף דברים ולהבחין בין מה חשוב יותר למה חשוב פחות.
בעיה נוספת שיש לו היא שהוא אומר 'כן' כמעט לכל דבר שמבקשים ממנו.
לא סתם הוא כל הזמן בלחץ ורודף אחרי הזנב של עצמו".

"או קיי, נראה לי שהבנתי", אמרתי, "ומה את מתכננת לעשות עם זה?"
"תיכננתי לשבת איתו קצת על כל הנושא של ניהול זמן ולתת לו טיפים וכלים שיוכלו לעזור לו.
למשל, לסגור זמן לעבודה עצמית, לבנות תוכנית שבועית ולנעול ביומן את האבנים הגדולות שלו.
אני גם רוצה לשבת איתו על היומן שלו ולהראות לו דוגמא לכמה פגישות שאפשר לדחות או לבטל.
יצא לי לעשות איתו דברים דומים בעבר, ואולי הגיע הזמן לחזור לזה."

"יכול להיות", אמרתי לה, "בהצלחה עם זה."
"משהו אחד שאני מציע לך לבדוק זה האם בעיות ניהול הזמן שלו הם באמת בעיות ניהול זמן או משהו אחר.
כי אם הן לא באמת בעיות של ניהול זמן, אז כל הטיפים, העצות והכלים הנפלאים שתתני לו, לא באמת יעזרו."

**
לאורך השנים למדתי שלא כל הבעיות שנראות במבט ראשון כמו בעיות של ניהול זמן,
הן באמת כאלו.
יש כמה קשיים נפוצים ש"מתחפשים" לבעיות של ניהול זמן,
אך ניהול הזמן הוא רק הסימפטום, קצה הקרחון שמעל לפני המים,
בעוד שהקושי האמיתי אינו נובע ישירות ממיומנות של ניהול זמן אלא ממשהו אחר.

הנה ארבע דוגמאות נפוצות:

1. כשמישהו אומר שהכול דחוף, שהוא לא מוצא זמן להתפנות למשפחה או לקדם משהו שחשוב לו,
בסבירות גבוהה העניין פה הוא לא הבנה מנטלית של מה חשוב יותר או פחות, סדר וארגון.
ייתכן שהנקודה המרכזית היא שלתפיסתו הצרכים שלו שוים פחות מהצרכים של אנשים אחרים,
ולכן מה שהוא רוצה או צריך יהיה אחרון בסדרי העדיפויות.
כל מה שמישהו יבקש ממנו יזכה ל-"כן",
כי האפשרות של סירוב ונתינת מקום למה שחשוב לו על חשבון דברים שחשובים לאחרים,
היא בכלל לא אפשרות קיימת מבחינתו.

**
2. יש כאלו שקשה להם לומר "לא" לבקשות של אחרים ולשים גבולות, כי הם לא רוצה לפגוע באחרים.
חלק גדול מהם רואים עצמם כטיפוסים מרצים.
כשמעמיקים קצת יותר במה שקורה שם עבורם במצבים הללו שהם אומרים "כן" למרות שהיו רוצים לומר "לא",
מגלים שמתחת לאי הרצון לפגוע באחרים, חשוב להם מאוד שיאהבו ויקבלו אותם.
הם חוששים שאם הם יאמרו "לא" זה יוביל לכך שלא יאהבו אותם, ואולי אפילו ידחו אותם.
כלומר, מתחת לחשש לפגוע באחרים יש פחד גדול מדחייה ומפגיעה בעצמם.

**
3. לסוג השלישי שאני פוגש לא מעט אין בעיה לתעדף את הצרכים של עצמם והם לא חוששים מדחייה.
העניין שלהם קשור לתחושת ערך עצמי.
אם הם יגידו "לא" ואנשים יסתדרו בלעדיהם,
יתגלה שהם לא כאלו נדרשים או משמעותיים ושלא באמת צריכים אותם.
כשהם אומרים "כן" ולא שמים גבולות הם חווים עומס גדול אך גם מרוויחים מזה לא מעט:
תחושת ערך עצמי, סיפוק מהשלמת משימות ומטלות,
ואולי הכי חשוב – הוכחה לקריטיות שלהם ולכך שאי אפשר להסתדר בלעדיהם.
אבל אם יתגלה שאפשר להסתדר בלעדיהם, מה זה אומר על הערך, הייחודיות והעתיד שלהם?

**
4. לעתים הקושי לשים גבולות או לומר "לא" מגיע ממקום די מפתיע ושונה לחלוטין:
החשש להתמודד עם העבודה שהם אחראים עליה באופן ישיר.
כשהם עוזרים לכולם ובגלל זה מתעכבים במטלות שתחת אחריותם הישירה,
הם יכולים לקבל הערות על דחיית לוחות זמנים או על התקדמות לא מספקת,
אבל הם מרוויחים הרבה נקודות זכות על עבודת צוות ועזרה לאחרים,
ואת האפשרות להתחבא מאחורי סיבות ותירוצים ללמה העבודה שלהם לא מתקדמת מספיק.
לפעמים אמירת "כן" למישהו אחר היא בריחה מהתמודדות שמחכה להם,
ושהם לא בטוחים שיוכלו להצליח בה.
אם הם יתרכזו בעבודה שלהם ויקדישו לה הרבה יותר תשומת לב,
הם לא יוכלו להתחבא מאחורי הסיפור שהם עוזרים לכולם.
ומה יקרה אם גם אז העבודה שהם אחראים לה לא תתקדם מספיק?
זה יחשוף את חוסר המסוגלות ואת אי היכולת שלהם.

**
כשאנחנו נתקלים בבעיות ניהול זמן של עצמנו או של אחרים,
חשוב להבין האם הן באמת בעיות של ניהול זמן המצריכות פיתוח מיומנות של ניהול זמן,
או שהן ביטוי לאתגרים של דימוי וערך עצמי, תחושת מסוגלות וחשש מדחייה.
ההבחנה הזו חשובה ותסייע לנו להתמקד בשורש העניין מבלי לבזבז זמן ואנרגייה בכיוונים פחות מועילים.

לאחר שזיהינו את הקושי כדאי לזכור שכל קושי הוא למעשה שני דברים:
גם משהו שיש להתגבר עליו ולהפחית את השפעתו השלילית עלינו, וגם הזדמנות לצמיחה ולהתפתחות.

אם אנחנו מתקשים לנהל את סדרי העדיפויות שלנו כי לא נעים לנו לומר "לא" או לשים גבולות,
חשוב להבין שהפרויקטים, המטלות, הלקוחות, העובדים והמנהלים שנפגוש בשבוע הבא,
הם שדה האימונים והתרגול שלנו, הקרקע הפוריה שעליה נוכל לצמוח לגדול ולהתפתח.
לאט לאט, בסקרנות לא שיפוטית, ועם הרבה חמלה עצמית וכבוד למורכבות.

מה אתך..? מוצא/ת את עצמך באחד הסעיפים כאן? או שיש לך סיפור מיוחד משלך?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים השבועיים ישירות ממני? ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא 

– רוצה לקבל במתנה את סדרת "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים"? לחיצה אחת וזה אצלך.

עיקרון המסדרון

על פי "עיקרון המסדרון", שכשאנו עומדים בפתחו של מסדרון ומתלבטים האם להיכנס אליו או לא,
אין לנו יכולת לראות את כולו ולהבין מה הוא מכיל ולאן הוא ייקח אותנו.
נקודת המבט שלנו צרה ומוגבלת.
אנו רואים את חמשת המטרים הקרובים ואולי דלת אחת או שתיים, אך לא יותר מזה.

"מסדרון" בחיים הוא נתיב שאנו יכולים לבחור בו ושתהיה לו השפעה על חיינו, לדוגמא:
מה ללמוד, במה לעבוד, איזה פרויקט לקחת, לאן לטוס אחרי הצבא, עם מי להתחתן ואיפה לגור.
בכל מסדרון חיים ישנן דלתות רבות שרק לאחר שניכנס אליו נוכל להבחין בהן.
מרגע שהבחנו בהן, נוכל לבחור האם לעבור דרכן או להמשיך לצעוד לאורך המסדרון מבלי להיכנס אליהן.
כשנבחר לפתוח דלת מסוימת ולעבור דרכה, היא תוביל אותנו לדלתות נוספות ואולי אפילו למסדרון חדש.

**
כשמסדרון מזמין אותנו להיכנס אליו, עלינו לקבל החלטה.
האם נגיד לו "כן" ונעשה צעד פנימה, או שנגיד "לא" ונמשיך בדרכנו?

ישנם שני סוגים עיקריים של "לא":
יש "לא" הנובע מפחד, מחוסר ביטחון, מחשש שזה גדול עלינו, שלא נצליח, שמחיר הבחירה יהיה גבוה מדי.
ויש "לא" הנובע מאהבה, מתשוקה וממחויבות למשהו אחר, חשוב יותר, שהוא למעשה ה"כן" שלנו.

באופן דומה, ישנם גם שני סוגים של "כן":
יש "כן" הנובע מאהבה, מתשוקה, מרצון לעשות וליצור.
ויש "כן" הנובע מאי נעימות, מחשש להפסיד משהו או מחוסר רצון לפספס הזדמנות.

**
לרוב כשמדברים על "עיקרון המסדרון" מדגישים את החשיבות של להעז להגיד "כן" ולקפוץ למים,
להגביל את זמן ההתלבטות ולא לתת לחוסר הוודאות והחששות לעצור אותנו.
ההמלצה הזו חשובה ויכולה לחסוך לנו הרבה כאב ראש ובזבוז אנרגיה.
אך בעיניי יש כאן רעיון נוסף, חשוב לא פחות, שהשפעתו על חיינו משמעותית במיוחד:

להגיד "לא".

חשוב מאוד להגדיר לעצמנו מה "המסדרון המרכזי" שאנו בוחרים להיכנס אליו,
ושאנחנו רוצים להתמסר ולהתחייב אליו.
ואז פשוט לצעוד בו, להתקדם בהתמדה.
תחשבו לדוגמא על זוגיות, קריירה, לימודים או עבודה על מטרה מאתגרת.
ברגע נתון או בתקופת זמן מסוימת, אי אפשר לצעוד באינספור מסדרונות.
כשנגיד "כן" למסדרון מסוים, בהכרח נוותר על מסדרונות אחרים,
אבל הבחירה להכנס אליו תפגיש אותנו עם שלל אפשרויות והזדמנויות שאיננו רואים או מסוגלים לדמיין.

כשאנחנו אומרים "כן" למסדרון,
אנחנו גם מקבלים החלטה ראשונית של קפיצה למים ויציאה לדרך,
וגם מסמנים לעצמנו נתיב מרכזי שנרצה להתמיד בו.

**
השבוע מצאתי את עצמי חושב על אחד המסדרונות שלי:
פרויקט שאמרתי לו "כן" לפני מספר שבועות,
ושבתקופה הקרובה צפוי לדרוש חלק ניכר מתשומת הלב שלי ומזמני הפנוי.
הוא לא מסדרון גדול של "קריירה", "לימודים" או "זוגיות", אלא משהו יותר מצומצם,
אך אני עדיין מתייחס אליו כמסדרון,
כיון שהתנועה שלי בו מפגישה אותי עם הרבה דלתות ופיצולים שלא הייתי פוגש אלמלא נכנסתי אליו.

לאחר כשלושה שבועות של השקעה ממוקדת בפרויקט הזה,
הגעתי ל"דלת" שלא צפיתי לפני כן ונדרשתי לקבל החלטה:
קיבלתי הזמנה מעניינת לפרויקט אחר שהפוטנציאל הגלום בו גדול.
סביר להניח שאם הייתי מקבל את ההזמנה הזו לפני חודש הייתי קופץ עליה ב"כן" מיידי.
זו יכולה להיות אחלה הזדמנות ויהיה לי ממש חבל לפספס אותה.
היה לי ממש קשה לומר "לא" כי זו באמת הזמנה מרגשת ואטרקטיבית.
התחושה היתה שהיקום מעמיד אותי במבחן ובודק עד כמה אני רציני בנוגע לפרויקט שלי.

התלבטתי במשך יום או יומיים ובסופו של דבר החלטתי לומר "כן" חלש.
"כן" חלש זה להסכים לעשות צעד קטן ולהתקרב, מבלי להתחייב.
דוגמא ל"כן" חלש זה להיפגש עם מישהו כדי לשמוע קצת יותר או להקדיש שעה לקריאה על הנושא.
"כן" חלש מהסוג הזה היא אפשרות מפתה במיוחד,
כי היא יוצרת את הרושם שאפשר גם להמשיך במסדרון המרכזי וגם להשאיר את האופציות פתוחות.
ה"כן" החלש שלי היה להגיד שמעניין אותי לשמוע יותר מבלי להתחייב עדיין.
סיפרתי לעצמי שרק אציץ מבעד לדלת החדשה, כך שזה לא באמת יסיט אותי מהפרויקט שלי.

אבל זה לא עובד ככה.

"כן" חלש מפצל את תשומת הלב והאנרגיה ופוגע במחויבות ובמיקוד שלנו.
ממש כמו מים שמתחילים לזלוג לצדדים ופוגעים בזרם המרכזי.
כמה ימים לאחר "הכן" החלש, דבר הוביל לדבר וצעד קטן לצעד קצת יותר גדול.
ה"כן" החלש התחזק, מבלי שקיבלתי החלטה ללכת עליו.
מצאתי את עצמי משקיע בו עוד ועוד זמן, אנרגיה ותשומת לב, הרבה יותר מכפי שתיכננתי.
רק עכשיו, כשאני עוצר לחשוב על זה, אני קולט שבימים האחרונים השקעתי כבר מעל עשר שעות
של קריאת מאמרים, הקשבה לחומרים, כתיבת מחשבות, פגישה עם אדם מסוים ושתי שיחות טלפון.
כל זה בא על חשבון הפרויקט המרכזי שחשוב לי לקדם.
בדיעבד, משהו בי מצטער שלא אמרתי "לא" להזמנה האטרקטיבית כבר בהתחלה.
שוב נפלתי בפיתוי הזה.
אני משלם את המחיר עכשיו שהוא הרבה מעבר למספר השעות שהושקעו:
מומנטום חזק של תנועה ויצירתיות שהתרומם בשבועות האחרונים נקטע בגלל ה"כן" החלש שלי שהתנפח.

**
אמירת "לא" מתוך מחויבות, התמסרות ואהבה היא למעשה אמירת "כן" חזקה.
כשאנחנו מתקדמים במסדרון ואומרים "לא" להזמנה,
אנחנו סוגרים דלת צדדית, שומרים על מיקוד ומתקדמים במסדרון שבחרנו בו.
אמירת "לא" לדלת צדדית גם סוגרת אפשרויות, גם מחזקת את התנועה בנתיב המרכזי שלנו,
וגם מקרבת אותנו לרצף אירועים משמעותיים שייתכן ולא ייתרחשו אלמלא ה"לא" הנחרץ.

כנראה שהגיע זמני לסגור את הדלת, לומר "לא" ולחזור למסדרון שלי.

ומה אתך? מה ה"מסדרון", ה"כן" וה"לא" שלך?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

רגע משנה חיים

יעל ארד מתארת בספרה "ראשונה" רגע מכונן שהתרחש כשהיתה בת 16.
היא נסעה למחנה אימונים גדול באוסטריה, המחנה האמיתי הראשון בחייה.
במהלך המחנה היא התאמנה מול מתחרות מהנבחרות הטובות בעולם
והתחככה מקרוב עם מקצועניות ברמה הגבוהה ביותר שכבר זכו בתארים ובאליפויות עולם.
בסוף אחד האימונים, כשהיא שוכבת על המזרן ועושה תרגילי גמישות, היא מסתכלת סביבה על אותן מתחרות,
שכולן הרבה יותר מנוסות, מקצועיות וחזקות ממנה כשלפתע עולה בה המחשבה הבאה:
"כולן רק בשר ודם. הפער ביננו ניתן לגישור. אם הן יכולות להיות אלופות עולם גם אני יכולה."

עבור יעל זו לא סתם מחשבה חולפת אלא ידיעה עמוקה שאם היא מספיק תרצה, תאמין ותתאמן, היא תגיע לשם.
באותו רגע יעל מרגישה ויודעת שהיא יכולה להגיע לרמות הגבוהות ביותר,
ושבכדי לעשות זאת עליה להתמסר למסגרת אימונים הרבה יותר מחייבת ממה שהיא עושה עד כה.
לבחירה בנתיב של ג'ודו מקצועני ברמות הכי גבוהות יש הרבה השלכות ומשמעויות,
ביניהן שגרת אימונים, תזונה וויתור על תחביבים ותחומי עניין אחרים.

**
אני זוכר רגע אחד לפני הרבה שנים כשהייתי בן 14 או 15.
היינו בצימר כלשהו במהלך חופשה משפחתית.
זו היתה שעת לילה מאוחרת, כולם כבר נרדמו והכול היה שקט.
שכבתי על גבי, היבטתי בתקרה וניסיתי להירדם.
בתקופה הזו כבר התאמנתי בצורה מסודרת בקבוצת כדורגל מזה מספר שנים והייתי לא רע.
נהניתי מהאימונים ומהמשחקים, התקדמתי והשתפרתי.
אפילו קיבלתי זימון לנבחרת המחוזית וידעתי שאם אצטיין שם אוכל להגיע לנבחרת הארצית.

אז אני שוכב באותו לילה על המיטה, מנסה להירדם ופתאום עולה לי התמונה הבאה:
אני עומד בחזה מתוח על הדשא הירוק והקצוץ של איצטדיון כדורגל גדול ושר את "התקווה",
לצידי חבריי לנבחרת הנוער של ישראל.
אני מרגיש גאווה עצומה והתרגשות גדולה לייצג את המדינה.
משהו בתוכי דרוך ומפוצץ אנדרנלין לקראת המשחק שיתחיל בעוד רגע,
ואני חושב לעצמי: "הגשמתי את החלום והוכחתי לעצמי ולאחרים שאני מסוגל".

באותו לילה, על אותה מיטה באותו בית מלון,
התמונה-מחשבה הזו מילאה אותי בהתרגשות ועוררה בי כמיהה להגיע לרגע הזה,
למעמד הזה בחיים האמיתיים ולא רק בדימיון.

**
לכאורה הרגע זה דומה לרגע שחוותה יעל ארד בת ה-16 על המזרון באוסטריה, אבל רק לכאורה.
כי בשונה מיעל, הרגע שלי הוא רגע של חלום, של משאלה או של פנטזיה שקיוויתי שתתגשם,
אבל זה לא רגע של ידיעה עמוקה, של מחויבות ושל שינוי נתיב מחובבן למקצוען.

רגע של ידיעה עמוקה הוא רגע של בחירה ושל החלטה שהחיים לפניו ואחריו אינם אותם חיים.
אליזבט גילברט, סופרת שכתבה מספר רבי מכר שתורגמו לעשרות שפות (ביניהם "לאכול, להתפלל, לאהוב") מספרת על רגע מכונן כזה שהתרחש כשהיתה בת 15 והבינה שהיא רוצה להיות סופרת.
היא לא נמשכה לפרסום, מעמד, כסף או תהילה,
היא פשוט הבינה שהדבר שהיא הכי משתוקקת לעשות בחיים זה לכתוב.
בטקס ספונטני שהיא ערכה לעצמה בחדרה,
גילברט הדליקה נר ונדרה נדר שמעתה ואילך היא תכתוב בכל יום.
היא לא נדרה להיות סופרת מצליחה או לכתוב רבי-מכר כיון שהצלחה ומכירות מרובות אינן תלויות רק בה.
במקום זאת היא בחרה לקחת אחריות מלאה על מה שבשליטתה והתחייבה לעשות את החלק שלה בכל יום.
(אגב, היא מעדיפה את התואר "כותבת" על פני "סופרת",
כיון שלדבריה "כותבת" מתאר פעולה מתמשכת בהווה ו"סופרת" מתאר משהו שקרה בעבר).

**
יש הבדל בין יעל ארד שמסמנת לעצמה מטרה ברורה ותחרותית (להגיע לטופ העולמי בג'ודו),
לבין אליזבט גילברט שנמנעת מסימון מטרה שאפתנית מוגדרת.
אולי חלק מההבדל נובע מהאופי שלהן או מהתחום שאליו הן בוחרות להתמסר.
אבל מה שמשותף לשתיהן הוא הבחירה להתמסר ולקחת על עצמן מחויבות עמוקה ומתמשכת.
ברגע מסוים, הן בוחרות להקדיש חלק ניכר מחייהן למשהו שבוער בהן.
שתיהן מתחייבות לדרך, יעל גם מסמנת מטרה ברורה.
שתיהן משנות סטטוס פנימי מחובבניות למקצועניות.

הרגע של יעל ארד על המזרון באוסטריה ושל אליזבט גילברט בחדר שלה,
הוא רגע מכונן שבו הן חוות תחושה-ידיעה עמוקה ומבינות משהו מהותי על עצמן,
על החיים שהן משתוקקות לחיות ועל המחירים שהן מוכנות, רוצות ובוחרות לשלם.
עבור שתיהן הרגע הזה הוא צומת דרכים שהחיים לפניו ואחריו אינם אותו דבר.
ברגע כזה, נקודת המבט שלנו על עצמנו משתנה.
אנחנו פתאום מבינים "מי אנחנו" ולאיזו "משפחה" אנחנו שייכים.
הפער בין המקום שאנו נמצאים בו למקום שאנו שואפים אליו יכול להיות עצום,
אך זה לא משנה, כי ברגע שהדימוי העצמי שלנו משתנה הכול משתנה.
עבור יעל זה היה רגע שבו היא פתאום מתחילה לראות את עצמה כאלופת עולם פוטנציאלית, כ"אחת מהן".
גילברט מבינה שהיא סופרת ובוחרת להתחיל לחיות כמו סופרת בלי לחכות לאישור חיצוני או לזמן יותר מתאים.

התיאורים הללו של יעל ארד ואליזבט גילברט ממש עושים לי חשק.
האם לי יצא לחוות משהו כזה אי פעם?
אני לא חושב.
עדיין לא.
לא עולה לי זיכרון של רגע שבו קיבלתי החלטה פנימית להקדיש את חיי למשהו,
ושהחיים לפניו ואחריו השתנו לחלוטין.
נראה לי שהתהליך שלי הרבה יותר הדרגתי ומתמשך, פחות טרנספורמטיבי-נקודתי.
לא כולם חווים את זה בצורה הזו, בטח שלא בעוצמות של יעל ארד ואליזבט גילברט.

ועם זאת, למרות שלא חוויתי רגע עוצמתי של ידיעה עמוקה,
בנוגע למשהו אחד שאני רוצה להקדיש לו את שארית חיי ולהתמסר לו בצורה בלעדית,
היו לא מעט רגעים עוצמתיים שהיתה להם השפעה עצומה עלי ועל חיי.

אולי הנקודה אינה בהכרח רגע אחד יוצא דופן ומשנה-חיים,
שבו הזהות העצמית שלך ונתיב חייך משתנים לחלוטין.
נראה לי שהעניין הוא לזהות משהו שחשוב לך, מושך אותך ומעורר בך תשוקה.
משהו שהיית רוצה לפנות לו עוד מקום ולהקדיש לו יותר מחייך.
ואז להתחייב אליו "בחלקיות משרה" ולהתמסר לעשייה שלו,
עם ובלי קשר לתוצאה הסופית או למה יגידו אחרים.

יש לך משהו כזה…? 
אם בא לך לשתף אותי, יעניין אותי לקרוא…

חג שבועות שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים השבועיים ישירות ממני? ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא 

– רוצה לקבל במתנה את סדרת "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים"? לחיצה אחת וזה אצלך. 

הפקח

כשמייקי, שלושים קילו של שרירים ועצמות, ועשרה קילו של שומן, שערות, תמימות וטוב לב,
השתולל הבוקר על הדשא הגדול שליד רחוב המוביל, זה היה רגע מהנה במיוחד.
יש משהו כל כך פשוט ומשמח בריצה הזו אחרי מקל מזדמן שנזרק שוב ושוב,
או בהתגלגלות נטולת הדאגות מהבטן לגב ובחזרה לבטן, על הדשא הלח והקצוץ,
כששמש הבוקר הנעימה והלא חמה מדי עדיין מלטפת את שנינו.

היינו שם שנינו לבד, לא מפריעים לאף אחד, חוגגים את החיים,
משוחררים וחופשיים לכמה דקות של זמן איכות מדהים, לפני שהיום מתחיל.

אולי בגלל זה, המעבר היה כל-כך חד, כשפתאום הסתובבתי וקלטתי את הפקח של העירייה מצלם אותנו.
צמצמתי במהירות טווח לכיוונו של מייקי, ששכב על הדשא בעיניים שובבות במרחק של 20 מטר ממני,
חיברתי אליו בזריזות את הרצועה וקיוויתי שהפקח שכבר התחיל להתקרב לעברנו יוותר לי הפעם.

**
לצערי, מהר מאוד הבנתי שאני הולך לחטוף דוח. וזה ממש עצבן אותי .
אמרתי לו שאני תמיד מקפיד ללכת עם רצועה וזו פעם ראשונה שאני משחרר את מייקי לכמה דקות.
ביקשתי שייתן לי אזהרה הפעם, ואם הוא היה רוצה הוא היה יכול,
אבל כנראה שהיה יותר חשוב לו לעמוד במכסות שלו.
אני יודע בוודאות שחלק מהאנשים בשכונה קיבלו רק אזהרות.
אולי זה בגלל שאני אשכנזי. או גבר.
אני לא בטוח שמישהו עם גוון עור יותר כהה משלי,
או מישהי שהיתה מחייכת ומתחנחנת אליו היו מקבלים ממנו את הדוח הזה באותה סיטואציה.
500 ₪ זה הרבה כסף.
היה משהו ממש אנתיפטי ולא נחמד בפקח הזה.
נכון, מייקי משוחרר וזה באמת בניגוד לחוק היבש, אבל אפשר לחשוב מה כבר קרה.
זה היה באזור גדול ופתוח ללא אף אחד בסביבה, כך שזה לא באמת מפריע למישהו.

כשכבר הבנתי שהוא לא הולך לוותר לי, התעצבנתי שהוא מתעכב ומעכב אותי,
מסתבך עם המכשיר הזה שלו ולא מצליח לתפעל אותו במשך דקות ארוכות.
זה לא מדע טילים, כולה דוח.
שייתן כבר את הדוח הזה וישחרר אותי.
באיזשהו שלב, אמרתי לו שאני מאחר לעבודה, שאין לי את כל היום ושאני צריך ללכת.
שאלתי אם זה ייקח עוד הרבה זמן ואם הוא יכול לתקתק את זה כבר או לשלוח לי בדואר,
כי יש לי עוד כמה דברים לעשות היום.

**
כל המחשבות והתחושות הללו קפצו לי בצורה אוטומטית באותן שלוש או חמש דקות,
כשעמדתי שם על הדשא הרטוב ליד הפקח עם מייקי לידי.
היה לי מעניין לשים לזרימה שלהן בתוכי ולהשפעה שלהן עלי
כמו באיזה "מצעד הקורבנות" של "אכלו לי שתו לי" שבו כולם אשמים חוץ ממני.

כמובן שהאחריות המרכזית בכל הסיפור הזה היא שלי.
אני זה שבחר לשחרר את מייקי ולאפשר לו להסתובב בלי רצועה,
למרות שידעתי שייתכן שנפגוש פקחים ושזה עלול לעלות לי בדוח.
אולי הפקח לא הפגין את שיא הלבביות והחום, אבל התגובה ושפת הגוף שלי היו אפילו עוד יותר קרות וזעופות.
זה נכון שכמה אנשים בשכונה קיבלו אזהרות ולא דוח אבל הרבה יותר קיבלו דוחות, חלקם יותר מפעם אחת.

נראה לי שמה שהכי הכעיס אותי זה שבדקות המעטות שביליתי עם הפקח שיקרתי יותר מפעם אחת:
זו לא באמת הפעם הראשונה שאני משחרר את מייקי, זו פשוט הפעם הראשונה שאני נתפס.
למעשה הפעם השנייה, כי בפעם הראשונה, לפני שנה בערך, קיבלתי רק אזהרה.
והאמת היא שאני גם לא כזה ממהר. יכולתי להישאר שם עוד שתי דקות ולא היה קורה כלום.
אם הפקח לא היה מגיע כנראה שמייקי ואני היינו מתענגים על עוד רבע שעה לפחות של זמן איכות.

והמחשבות הללו על זה שהפקח עושה לי דווקא רק כי אני אשכנזי..? מאיפה הן צצו…???
אני לא בטוח מאיפה בדיוק הן הגיעו, אבל ברור לי שבבסיס שלהן עומדות דווקא השיפוטיות וההתנשאות שלי,
שלא קשורה לאדם שעומד מולי ועושה את העבודה שלו בצורה עניינית ומכבדת.

**
הבוקר, בזכות מייקי והפקח, קיבלתי הוכחה נוספת (לא שבאמת הייתי צריך אותה, יש לי מספיק כאלו),
שאני לא באיזה מקום מואר, ושעם כל הכבוד לכל מה שאני לומד, מתרגל ומלמד כבר שנים,
אני לא חסין והדרך הזו לא נגמרת לעולם.

החיים מספקים לנו אינספור הזדמנויות לתרגול.
בכל יום נתון אנחנו פוגשים אנשים, תגובות ואירועים לא מתוכננים,
שמעוררים בנו כל מיני מחשבות, רגשות ותחושות,
המשפיעים בצורה כזו או אחרת עלינו ועל המציאות שלנו.
אי אפשר להימנע מזה וכדאי לשחרר את הפנטזיה שמתישהו זה ייעלם.

חלק מהשאלות החשובות שכדאי לשאול במצבים הללו הן איזה משקל וכמה תשומת לב אנחנו נותנים להם,
עד כמה הם מסיטים אותנו, את המחשבות ואת האנרגיה שלנו מהאנשים והדברים החשובים בחיינו,
עד כמה אנחנו לוקחים אחריות במצבים הללו, או בורחים ממנה וזורקים אותה על אחרים.

תובנה רעננה שמייקי והפקח עזרו לי לחדד הבוקר, היא שאחד הדברים המעניינים במצבים מהסוג הזה,
הוא כמה זמן לוקח לנו לעבור הלאה, לחזור ולהתמקד באנשים ובדברים החשובים בחיינו.
כמה אנרגיית חיים ותשומת לב אירוע שכזה ישאב מאתנו?
האם חצי שעה לאחר האירוע אני עדיין נהיה עסוקים בזה, נכעס על הפקח ונאשים את עצמנו?
האם זה הופך את מצב הרוח שלנו ומשפיע לנו על המשך היום? על האינטראקציות הבאות שלנו?
או שזה משהו שהיה וחלף?
שעורר בנו תסכול, כעס ושיפוטיות לכמה דקות, שלקחנו עליו אחריות והמשכנו הלאה?

נכון לרגע כתיבת השורות הללו, כחצי שעה לאחר האירוע,
הסיפור טרם נסגר במלואו כי עדיין לא שילמתי את הדוח.
הוא תלוי עכשיו בגאון על המקרר ליד הטסט לטויוטה שצריך לשלם בקרוב.
החלטתי לשמור לעירייה בחודש-חודשיים הקרובים על חמש מאות השקלים שלהם בחשבון שלי.

אבל האירוע הרגשי-אנרגטי כבר מאחוריי.
שיחררתי את הפקח, את חמש מאות השקלים ואת המחשבות-תחושות הראשוניות שעלו בי.

אני ממשיך הלאה, לאנשים ולדברים החשובים בחיי.
הרווחתי ביושר עוד שיעור חשוב (בעלות של 500 ₪) ואפילו יצאתי עם בונוס של פוסט שבועי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים השבועיים ישירות ממני? ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא 

– רוצה לקבל במתנה את סדרת "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים"? לחיצה אחת וזה אצלך. 

חמשת החוקים להצלחה מטאורית

מומחי שיווק ממליצים להשתמש בכותרות שמעוררות סקרנות,
הגורמות לאנשים להקליק על הקישור ומושכות אותם לקרוא את המשך הכתבה.
"חמשת החוקים להצלחה מטאורית" היא דוגמא לכותרת כזו,
כי הצלחה זה משהו שכולם רוצים וכששומעים על "חמשת ה-חוקים" יש בזה משהו מגרה ומושך.
גם אם אנחנו לא מאמינים שמישהו יגלה לנו סוד מדהים שישנה את חיינו,
עדיין מסקרן אותנו לקרוא,
במיוחד אם המחיר שאנו משלמים בכדי לקבל את זה הוא רק פתיחה של מייל או הקלקה על קישור.

השימוש בה' הידיעה הוא גם מעצבן וגם מסקרן:
הוא מרמז שיש בדיוק חמישה חוקים, לא ארבעה ולא שבעה,
שהחוקים הללו חשובים יותר מכל החוקים האחרים,
ושאם רק נכיר אותם ונפעל לפיהם נצליח.

נו באמת…

כיום, לאחר מפגש עם מאות או אלפי כותרת בסגנון הזה, לצד סקרנות אינסטינקטיבית,
מתעוררת בי ספקנות ואפילו התנגדות כלפי התרגיל השיווקי המניפולטיבי שעושים עלי.
למדתי לזהות את הפורמט הזה ואני מריח אותו מקילומטר.
או שמישהו מנסה למכור לי משהו שאני לא צריך,
או שהוא פשוט לא מבין את המורכבות של החיים וחושב שאפשר לרדד הכול לחמשת ה-חוקים.

**
את חמשת החוקים להצלחה מטאורית, פגשתי היום בסניף "סיפור חוזר" בכפר סבא,
בעמוד 115 של הספר "כוחה של נתינה – סיפור קטן על רעיון עסקי גדול",
שזו עוד דוגמא לכותרת אפקטיבית שכתובה עפ"י חוקי הפורמט השיווקי.

אחרי שתי דקות של דפדוף ספקני-שיפוטי בספר הקצר הזה,
החלטתי להכניס יד לכיס הימני שלי, להוציא שטר של עשרים שקלים ולרכוש אותו.
לא בגלל שמצאתי שם עומק יוצא דופן מפתיע,
או זוית מעוררת מחשבה שמשנה לי את הפרספקטיבה,
אלא דווקא בגלל שזה סיפור קיטשי זורם ואפקטיבי.

אף פעם אל תזלזלו בסיפור קיטשי אפקטיבי שיכול להניע לפעולה:
לחצי המרתון הראשון שלי נרשמתי לאחר שעתיים של סדנת מוטיבציה,
שהועברה על ידי מנחה כריזמטי שלא חידש לי דבר ועדיין עורר בי את החשק לעשות את הצעד.
לפני כשנתיים לקחתי על עצמי מחויבות לתרגול יומי של מדיטציה במשך שנה שלמה,
לאחר קריאה בספר על מיינדפולנס שהרגיש לי הרבה פחות משמעותי מספרים אחרים בנושא,
אבל העלה לי את המוטיבציה והניע אותי לפעולה.

גם בקיטש יש שמץ של אמת, וכשהוא מוגש היטב, במיוחד בפורמט של סיפור, הוא נוגע ומשפיע.
כשעברתי על "חמשת החוקים להצלחה מטאורית", שמהווים סיכום של הספר,
משהו בי נפתח והתרחב והאנרגייה שלי התחילה לעלות. הרגשתי הנאה כיפית, קלילה ופשוטה.
החוקים התחברו לי לעקרונות שאני מאמין בהם,
והקפיצו אצלי מחשבות על העבודה שלי וזיכרונות מכל מיני חוויות ואירועים.
ההתעוררות הזו של אנרגיה, רגש ומחשבה בתוך דקה,
עשתה לי חשק לקרוא את הספר בעצמי וגם לקנות אותו כמתנה לבני רועי.

**
לסקרנים שביניכם, הנה "חמשת החוקים להצלחה מטאורית"
שכנראה לא ישנו את חייכם, אבל אולי יעוררו בהם משהו נחמד כמו שהם עוררו בי:

חוק הערך – שוויך האמיתי נקבע על פי מידת הערך שאתה נותן, העולה על מה שתיקח כתשלום.

חוק התגמול – ההכנסה שלך נקבעת על פי מספר האנשים שאתה משרת וטיב השירות שאתה מעניק להם.

חוק ההשפעה – ההשפעה שלך נקבעת על פי מידת יכולתך לתת קדימות לצורכיהם של האחרים.

חוק הכנות – הדבר רב הערך ביותר שאתה יכול לתת הוא את עצמך.

חוק הקבלה – המפתח לנתינה הוא להישאר פתוח לקבלה.

**
רשת "סיפור חוזר" הינה רשת של ספרים משומשים במחיר מוזל המופעלת ע"י עובדים בעלי מוגבלויות.
בגלל שאנשים רבים תורמים לסניפי הרשת את הספרים שלהם,
התחלופה שם גדולה ובכל כניסה לחנות אתם צפויים לפגוש ספרים חדשים.

בכל פעם שאתם קונים ספר בסניף של "סיפור חוזר",
אתם גם חוסכים כסף,
גם נהנים מספרים טובים באיכות מעולה,
גם תורמים לארגון חשוב שמעסיק עובדים בעלי מוגבלויות,
וגם ממחזרים במקום לקנות חדש.

וכשאתם קונים ספר כמתנת תשומת-לב למישהו אחר,
אתם מראים להם שאתם חושבים עליהם ואוהבים אותם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אם קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים ישירות ממני, ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא 

"יום טוב"

לשי, אחד החברים שלי, יש "גלשן כוננות" שנמצא תמיד בקרבת מקום, במשרד או ברכב שלו.
כשיש "ים טוב" ואין לו משהו קריטי בעבודה,
שי משנה תוכניות, מזיז פגישות ומפנה כמה שעות לגלישה.
"ים טוב" הוא משהו שתלוי בטבע ובמזג האויר, כך שלא תמיד ניתן להיערך אליו מראש.
בשונה מאימון בחדר כושר או תרגול יוגה, אי אפשר לסגור עבורו זמנים קבועים ביומן בכל יום שני ורביעי ב 1600.
כשהתנאים מתקיימים והים "טוב" אפשר להגיע ולגלוש.
בכדי לעשות זאת נדרשת החלטה (אני רוצה !) ופעולה (שינוי לו"ז ונסיעה לים).

אפשר להרחיב את הרעיון של "ים טוב" ל- "יום טוב".
"יום טוב" הוא יום שמתהווים בו תנאים מתאימים שקוראים לנו לצאת מהשגרה היומיומית להפסקת פירגון של כמה שעות.
התנאים המתאימים יכולים להיות חיצוניים, כמו למשל יום שמש מפתיע באמצע החורף, שלג בחרמון,
נדידת ציפורים באגמון החולה או זרימה חזקה בנחלים,
והם יכולים להיות גם תנאים פנימים: חשק ורצון לטייל בטבע, לשוטט באיזה שוק נחמד,
לשבת על שפת הים עם בירה קרה וספר טוב, או לבלות בספונטניות זמן איכות עם חברה.

"יום טוב" יכול להתממש בצורות שונות,
אך בדומה ל"ים טוב" ולגלישת גלים, הרעיון המרכזי הוא לשנות תוכניות ולפנק את עצמנו בספונטניות,
מבלי להיות אפקטיביים או פרודוקטיביים, מבלי לתקתק מטלות ולקדם משימות.

טכנית, זה אפשרי ואנחנו יודעים לעשות את זה:
כשקורה משהו לא מתוכנן בחיינו שמצריך פעולה מיידית,
כמו משבר בפרויקט, מחלה של אחד הילדים, או משהו חשוב אחר,
אנחנו משנים תוכניות ומתפנים למה שמבקש את תשומת ליבנו.
העניין הוא שרובנו מרשים לעצמנו לעשות את זה רק כשמשהו "מוצדק" דורש את הנוכחות שלנו.
לתפיסתנו, "מוצדק" זה בדרך כלל משהו דחוף ורציני, על פי רוב צורך של מישהו אחר.
משהו ש"לגיטימי" לשנות בגללו תוכניות.

חשוב להתעכב על הנקודה הזו:
במקרים רבים האילוצים החיצוניים הם לא הסיבה, אלא התירוץ.
הסיבה האמיתית היא הלגיטימציה פנימית.
זה מרגיש לנו לא לגיטימי.

בשונה משי, שלו זה מרגיש הכי לגיטימי בעולם:
ברור לו שזה מגיע לו, שמותר לו להנות,
שהצרכים שלו חשובים לא פחות משל אחרים,
ושהעולם יצליח להסתדר כמה שעות בלעדיו.
אז איך מגדלים לגיטימציה פנימית..?
לא בטוח שזה כזה פשוט.

אולי מתחילים ממודעות לכך שאין לנו את זה,
ושהיינו רוצים יותר מזה.

ואז לאט לאט,
בהרבה כבוד, סבלנות, חמלה, סקרנות ואהבה עצמית,
מחפשים להתקדם בצעדים קטנים..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בדרך להצלחה

השבוע נערך משחק פלייאוף NBA בין קבוצות מילווקי באקס ומיאמי היט.
מילווקי, אלופת 2021, הגיעה לפלייאוף כפייבוריטית, אך הודחה על ידי קבוצת האנדרדוגים ממיאמי.

במסיבת העיתונאים שלאחר המשחק,
נשאל יאניס אנדטוקומבו, כוכב מילווקי, האם הוא רואה בהדחה הזאת כישלון.

"אלוהים אדירים", אמר לכתב ששאל את השאלה.
"שאלת אותי את השאלה הזו גם בעונה שעברה.
האם אתה מקבל קידום בעבודה שלך בכל שנה? לא.
האם זה כישלון? לא.
בכל שנה אתה עובד בשביל להשיג מטרה כלשהי – להשיג קידום, לטפל במשפחה שלך, לטפל בהורים שלך.
תמיד יש צעדים לעבר הצלחה.
מייקל ג'ורדן שיחק 15 עונות ב-NBA, זכה באליפות בשש העונות האחרונות שלו – אז תשע העונות בהן הוא לא זכה היו כישלון?

אין כישלון בספורט.
יש ימים רעים ויש ימים טובים יותר.
לפעמים זה לא התור שלך.
זה ספורט.
השנה קבוצה אחרת תזכה.
בעונה הבאה נחזור וננסה להיות טובים יותר, בתקווה שנוכל לזכות.
ב-50 השנים שעברו מ-1971 עד 2021 בהן המועדון לא הצליח לזכות באליפות – זה היה כישלון? לא!
אלו היו שלבים בדרך לזכייה.
זכינו פעם אחת, ואני מקווה שנעשה את זה שוב בעתיד."

**
הראיון הזה נערך דקות ספורות לאחר המשחק, כשיאניס עדיין נסער מאוד מההפסד.
תגובתו של יאניס הזכירה לי את אמירתו המפורסמת של ויקטור פרנקל,
שורד מחנות הריכוז ואבי תורת הלוגותרפיה, מתוך ספרו "האדם מחפש משמעות".

"בין הגירוי לתגובה ישנו מרווח.
במרווח הזה אנו יכולים לבחור את תגובתנו.
בתגובתנו טמונים הצמיחה והחופש שלנו".

ההפסד של מילווקי ושאלת העיתונאי מייד לאחר המשחק הם גירויים חזקים.
יאניס בחר את תגובתו.

**
אם הייתי נדרש לבחור רעיון מרכזי אחד,
שאותו אני מתחייב לתרגל שוב ושוב כל חיי,
בסבירות גבוהה הייתי בוחר להתמסר לרעיון הזה של פרנקל:
לזהות את המרווח שבין הגירוי והתגובה,
לקחת אחריות ולבחור את התגובה שלי.

**
לסיום, ציטוט שאני אוהב מספרה של אליזבט גילברט "קסם גדול", שמתחבר לנושא של כישלון והצלחה:

"ישנה שאלה מפורסמת שמופיעה, כך נראה, בכל ספר מודעות שנכתב אי פעם:
מה הייתם עושים אילו הייתם יודעים שאינכם יכולים להיכשל?

אבל אני תמיד הסתכלתי על זה אחרת.
אני חושבת שהשאלה הנוקבת מכל היא זאת:
מה הייתם עושים גם אילו הייתם יודעים שיכול מאוד להיות שתיכשלו?
מה אתם כל כך אוהבים לעשות, עד שהמילים 'כישלון' ו'הצלחה' הופכות חסרות משמעות?"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אולי כדאי לך לדבר עם מישהו

יש סרטים מסוימים שלאחר שאני צופה בהם בפעם הראשונה,
אני מקנא באנשים שטרם צפו בהם ושעומדים לעשות זאת.
זה תופס גם לגבי ספרים.
למרבית הספרים והסרטים הללו אני חוזר שוב ושוב,
נהנה מהם גם בקריאה שניה או בצפייה שלישית,
אבל הפעם הראשונה היא חוויה ייחודית שאין לה תחליף.

הסרט "זרים מושלמים" לדוגמא, הוא אחד כזה.
בפעם הראשונה שצפיתי בו, ישבתי מרותק ומסוקרן לכל אורך הסרט, מתענג על כל רגע.
כשהוא הסתיים אפילו חשתי קצת עצב, כי רציתי שהוא יימשך עוד קצת.

השבוע פגשתי ספר כזה.
נתקלתי בו כבר לפני מספר שבועות בחנות ספרים כשהתלבטתי אם לקנות אותו.
קראתי את העמודים הראשונים ונמשכתי, ובסוף, לאחר התלבטות, ויתרתי עליו ולקחתי ספר אחר במקומו.
הפגישה המחודשת שלנו התרחשה השבוע כשהורדתי לעצמי גירסת שמע שלו (באנגלית) והתחלתי להאזין לו.
בלעתי אותו בשקיקה בנסיעות, בשעות השקטות של הלילה, ובכל פעם שהיה לי קצת זמן פנוי.
אני ממש לקראת סופו, נשארו לי שלושה פרקים אחרונים, וחלק ממני מתאבל על כך שעוד רגע הוא מסתיים.

לספר קוראים "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" והוא כתוב מעניין, שנון, מצחיק, נוגע ומרגש.
לורי גוטליב, מתארת בספרה חמישה תהליכי טיפול שמתפתחים במקביל, ארבעה מהם עם מטופלים שלה,
ואחד שהיא עוברת בעצמה כמטופלת עם הפסיכולוג שלה.
כקוראים אנחנו מקבלים הצצה לחדר הטיפולים,
ולעיסוק באהבה, אובדן, סיומים והתחלות, זוגיות, הורות, התמכרויות וקריירה.

**
יש הרבה ספרים וסרטים מעולים שאני נהנה לחזור אליהם,
ועם זאת, לא הייתי מכניס את רובם לקטגוריה של "מקנא באנשים שעוד מעט יפגשו בהם לראשונה".

אז מה הופך ספר, סרט או סדרה לכזה..?
מה יש במפגש הראשוני עם "המשפחה" הזו ששונה ממפגש ראשוני עם סרטי/ספרי מופת אחרים?

עבורי יש כאן שילוב של שלושה מאפיינים:
הוא מרתק-מסקרן, הוא מהנה-מענג, והוא מפתיע.

מאפיין ההפתעה הוא זה שעושה את ההבדל.
כשאנחנו פוגשים בספר או בסרט לראשונה,
אנחנו עוברים את המסע "בזמן אמת" ביחד עם הגיבורים שלו,
מופתעים ביחד איתם מהתפתחויות בלתי צפויות,
נחשפים ביחד איתם לנקודות העיוורון שלהם ושלנו.

בסרט "זרים מושלמים" לדוגמא, קבוצת חברים נפגשים לארוחת ערב.
בתחילת הסרט יש ביניהם סודות נסתרים ומערכות יחסים שעדיין לא נחשפו.
במהלך הערב, בתהליך שמתפתח בצורה יפהפייה, גם הם וגם אנחנו מגלים יותר ויותר.
הפתעת הגילוי אפשרית רק במפגש הראשוני.
כשצופים בסרט הזה בפעם השנייה, לאחר שאנחנו כבר יודעים,
נוכל לשים לב לניואנסים שהחמצנו בצפייה הראשונה לפני שידענו,
ונגלה משמעויות חדשות של משפטים או מחוות,
אך כבר לא נוכל לחוות את הפתעת הגילוי הראשונית.

מבלי לעשות ספויילרים לספר,
בתהליכים שלורי עוברת עם מטופליה ועם המטפל שלה, יש כמה רגעים מכוננים, מפתיעים ומרגשים במיוחד.
ההתגלויות הללו מחדדות מאוד את העובדה שנקודת המבט שלנו מוגבלת,
שלכולנו יש נקודות עיוורון בנוגע לעצמנו,
ושאנחנו לא באמת יודעים מה עבר או עובר על האדם שמולנו.
תוך כדי הקשבה לספר השבוע נזכרתי בהרצאה הנהדרת של סטיב ג'ובס,
שבה הוא מתאר תחנות שונות בחייו וטוען שאת הנקודות היוצרות את קו חיינו ניתן לחבר רק בדיעבד,
כי בזמן אמת אין לנו יכולת לראות אותם.

הדגש כאן הוא פחות על חוסר הוודאות "הרגיל" בחיים ועל הפער שבין התוכניות שלנו לבין מה שצופן העתיד,
אלא דווקא על מה שכבר כאן, נמצא סביבנו ואולי אפילו בתוכנו, ושאיננו מסוגלים לקלוט.
עד ש… ייפול האסימון, תתחדד התמונה, ופתאום נצליח לראות.

**
הרעיון שלכולנו יש נקודות עיוורון,
ושנקודות מסוימות בחיינו כבר מחוברות למרות שאיננו מסוגלים לראות זאת עדיין,
מעורר בי סקרנות רבה בנוגע לאלו שלי.

איזה שינוי עברתי ואני עדיין לא מבין שכבר עברתי?
על איזה נתיב ברור אני נמצא, מבלי להיות מודע לכך שאני על הנתיב הזה?
אילו חיים עתידיים נוצרים בהווה שלי, בעקביות ובהתמדה, שאני לא מצליח לראות?

**
הספר "אולי כדאי לך לדבר על זה עם מישהו",
מאפשר להתלוות לתהליכי מסע שעוברים גיבורי הספר.
אבל לצד המסע שלהם, הוא גם שולח אותנו למחשבות על חיינו,
ובעצם מעביר אותנו גם מסע משלנו.

כשאני מקשיב לספר אני לא ממהר להגיע לסופו.
אני נהנה מהדרך (גם מהקטעים המצחיקים והמרגשים, וגם מאלו הכואבים והעצובים),
משתוקק שהיא תימשך,
וחווה סקרנות ופליאה לצורה שבה היא מתפתחת.

איך אפשר לחיות את החיים באותה צורה גם מחוץ לספר?
להתענג על הדרך ועל שלל החוויות שהיא מזמנת לנו,
לצד תחושת סקרנות, פליאה ותשוקה לחיים?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. מה הסרטים-ספרים-סדרות שנכנסים לקטגוריית "מפגש ראשוני יוצא דופן" ?

על מחויבות והתמסרות

ב-25 למאי 1961 ניצב נשיא ארה"ב ג'ון פיצ'גרלד קנדי בפני הקונגרס האמריקאי
והציג בפומבי יעד פורץ דרך, שאפתני ומאתגר במיוחד:
"להנחית לפני תום העשור אדם על הירח ולהחזירו לכדור הארץ בשלום"

ב-21 ביולי 1969 נחת ניל ארמסטרונג על הירח ואמר את המשפט האלמותי:
"זהו צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות".
שלושה ימים לאחר מכן, תא הפיקוד של "אפולו 11" ובו האסטרונאוטים,
חדר לאטמוספירת כדור הארץ ונחת בצניחה אל מימי האוקיינוס השקט.

המשימה הושלמה בהצלחה בתוך כשמונה שנים, פחות מחצי שנה לפני תום העשור !

מאז, הדוגמא מעוררת ההשראה הזו מוזכרת כמעט בכל ספר, הרצאה או קורס,
העוסקים בחזון, אסטרטגיה, מימוש פוטנציאל, פריצת גבולות והצבת יעדים שאפתניים.

**
מה המקבילה האנושית ליעד אישי שאפתני, היוצר השפעה משמעותית בעולם,
שאדם "רגיל" בעל משאבים מוגבלים יכול להגדיר לעצמו לעשור הקרוב?

השבוע פרסמה "הסולידית" פוסט מרתק ובו שיתוף בעשר תובנות אישיות,
המסכמות עשור של כתיבה בנושאי עצמאות כלכלית, חיסכון והשקעות.
אם הנושאים הללו מעסיקים אתכם, סביר להניח שכבר נחשפתם לפוסטים של "הסולידית".
אם טרם נחשפתם, אני ממש ממליץ לכם לעשות זאת.

ה"סולידית" היא דוגמא מעוררת השראה עבורי להשפעה אדירה של אדם יחיד.
אישה "מן השורה" הבוחרת להתמקד בתחום מסוים (במקרה שלה זהו תחום כלכלי),
לבטא את מחשבותיה ורעיונותיה באמצעות כתיבה,
ובכך להשפיע על אלפים רבים של אנשים ומשפחות,
אולי אפילו לשנות מסלולי חיים של דורות שלמים.

מעבר להתמדה רבת השנים של "הסולידית" ולהשפעתה על קהל עצום,
היא מהווה דוגמא והוכחה שאפשר ללכת נגד הזרם של שטחיות, תזזיתיות ותרבות האינסטנט.
מרבית הפוסטים של הסולידית הם בני אלפי מילים, מציגים עומק ומורכבות, ומצריכים ריכוז וזמן כדי לקרוא אותם.
למרות זאת, עם השנים הפך בלוג "הסולידית" לפופולרי במיוחד,
כשכל פוסט שהיא מפרסמת זוכה לאלפי צפיות ומאות הערות.
ניכר שאלפי קוראים מעריכים איכות ונמשכים לחשיבת עומק מקורית ואינטילגנטית.

**
"הנחתת אדם על הירח והחזרתו בשלום הביתה",
הוא גם יעד ברור ומוגדר שקל להבינו ולמדוד האם הושג,
וגם מטרה שאפתנית במיוחד שקשה להגשימה.

הכתיבה של "הסולידית" שונה.
אין בקצה שלה יעד המוגדר בחדות ומאתגר בצורה בלתי רגילה.
קשה למדוד אותה.
ועדיין, העשייה המתמדת והמתפתחת בתחום מסוים, היא בעלת השפעה עצומה.

אלו חדשות טובות:
ההגדרה של יעד חד, מרגש, מדיד וארוך טווח,
אינה תנאי הכרחי להתמקדות בתחום מסוים, להתמדה בדרך חשובה וליצירת השפעה משמעותית לאורך זמן.

בעולם כל-כך דינמי, מחויבות מתמדת לכיוון ולתחום, מבלי להיצמד ליעד קונקרטי מדי,
יכולה להוות יתרון המאפשר גמישות, מתן מענה לשינויים בלתי צפויים ולהתפתחות בריאה ולא מקובעת.

**
לפני כחמש-עשרה שנים אבי ז"ל חלה בסרטן.
לאחר התמודדות אינטנסיבית בת קרוב לשנה, גדושה בניתוחים וטיפולים, הוא נפטר.
באופן מפתיע, לצד כל הקושי, הכעס והאבל שבמפגש עם המחלה הזו, למדתי להעריך ולכבד אותה:
לרוב היא היא מגיעה בשקט, בלי הרבה רעש וצלצולים,
"עובדת" בצורה יסודית מדי יום, גדלה ומתפתחת בהתמדה מבלי למשוך יותר מדי תשומת לב,
ואז, כשהיא כבר מתגלה, היא כל-כך מבוססת שגם טובי הרופאים, הטכנולוגיות והטיפולים לא תמיד יכולים לה.

ניתן לרתום את העקרונות הללו לעשיית טוב ולתרומה משמעותית לאנשים ולאנושות, במקום לפגיעה הרסנית.

קנדי, אדם על הירח, "הסולידית" וסרטן, מתחברים אצלי לחשיבות, להשפעה ולעוצמה,
של בחירת כיוון ותחום (עם או בלי יעד ארוך טווח) ולעשייה עקבית, מתמדת וממוקדת לאורך זמן.

"אנשים מפריזים במה שהם מסוגלים לעשות בשנה, ולא מדמיינים מה הם מסוגלים לעשות בעשר שנים".
אני לא בטוח מי אמר את המשפט הזה, אבל אני ממש אוהב אותו.

הוא מעודד אותי לחשוב על העשור הקרוב שלי… לאיזה תחום-תנועה-עשייה אני רוצה להתמסר?

ומה אתכם..? מה כל זה מעורר בכם…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר